בלבבי משכן אבנה - ב· הרב איתמר שוורץ
פרק כו - רצוננו לעשות רצונך · התבוננות בגישה לתפילה
ניתן דוגמא נוספת כדי להמחיש את הדברים.
אדם יושב ומתבונן, ושואל את עצמו: האם אני רוצה ללכת להתפלל בבוקר או שאינני רוצה?
ובאמת, התשובה על שאלה זו אינה מוחלטת. התשובה היא: כן ולא! ה'אני' העצמי שלי, שקוראים לו לענייננו 'עצלות', רוצה להישאר לישון במיטה. זה נעים וזה נוח, ממילא בזה הוא חפץ. לעומת זאת, הרצון הפנימי שלי הוא: להתפלל לקב"ה! למה? גם בזה יש את ההדרגות: ראשית, הנני מפחד מהעונש! תפילה היא מצוה מדרבנן, וביטולה יביא עלי עונש משמים.
גם זה עדיין לא הרצון הפנימי שלי. זהו אמנם כבר רצון יותר פנימי מהרצון לשכב במיטה, שכן לשכב במיטה זו הנאה רגעית ממשית, והפחד מהעונש הוא מחשבה יותר עתידנית, יותר עמוקה, אך עדיין אין זה הרצון הפנימי באמת.
ישנה סיבה נוספת לכך שארצה ללכת להתפלל, והיא: כדי למלאות את הצרכים הגשמיים שלי. זהו כבר רצון יותר עמוק, כיון שאני משתמש בנקודה רוחנית למלאות את הצרכים הגשמיים וכו'.
וכך הוא עובר את כל השלבים של הרצונות החיצוניים, עד שהוא מגיע לנקודה הפנימית: אני רוצה להתפלל כי הקב"ה רוצה שאתפלל! בנשמה שלי טמון כח פנימי אמיתי של "רצוננו לעשות רצונך", וכיון שרצונך יתברך שאתפלל, בהכרח שבנשמתי קיים כח הרוצה להתפלל. אלא מאי? רצון זה ידוע לי רק בידיעה השכלית, אבל בהרגשת בלב, אין הכרח שהוא גלוי - לפעמים כן ובד"כ לא!
זוהי צורת העבודה: אדם קם בבוקר, ומתכונן לגשת לתפילה. הוא לא ניגש בסתמא להתפלל, אלא לפני כן הוא פונה לקב"ה ואומר לו: רבש"ע, באתי להתפלל לפניך, אני רוצה להתפלל. השאלה מהי הסיבה שאני רוצה להתפלל?"
הוא מונה לפני הקב"ה את הסיבות, עד שהוא מגיע לסיבה הפנימית האמיתית של נשמתו שרוצה להתפלל כי זה רצונו של הבורא יתברך, והוא אומר לקב"ה: "אני בטוח שרצוני באמת להתפלל כדי לעשות לפניך נחת-רוח, אני מאמין שרצון זה נמצא בי בעומק נשמתי, אלא שאינני מרגיש אותו!"