בלבבי משכן אבנה - ב· הרב איתמר שוורץ
פרק כה - הכרת מהות ה'אני' · "רצוננו לעשות רצונך"
הכרת הדברים היא עמוקה מאד. אילו בנפש האדם לא היה גילוי לרצונו יתברך, אדם לא היה יכול לצאת מהרצון של ה'אני' שלו, לרצון של הבורא עולם! אם אין נקודה פנימית בנפש של רצון הבורא ית', אדם לא היה יכול בשום אופן לצאת מהעולם של ה'אני' ולהכנס לעולמו של הבורא יתברך!
בהכרח, אפוא, שבכל יהודי יש את ה"רצוננו לעשות רצונך", ונכללים בזה שני דברים: ראשית, שהנפש מצד עצמה מחוברת לרצונו יתברך, ושנית, שגם הרצון של ה'אני' מולבש על רצונו יתברך, כלומר שורש ה'אני' שאנו מכירים שהוא רוצה גשמיות - תאוות וח"ו אף איסורים - השורש הפנימי שלו מולבש על רצונו יתברך!
נמצא, אם כן, שבאדם ישנן שלוש הגדרות באופן כללי: טמון בכל נפש של כל יחיד ויחיד רצונו יתברך, טמון בכל נפש של יחיד ויחיד הרצון לעשות את רצונו יתברך, וטמון בכל נפש ונפש גם הרצון ח"ו לפעול נגד רצונו יתברך, ועבודת האדם אינה המעבר החד מהרצון העצמי לרצונו יתברך, אלא יש לעבור את השלב האמצעי שהוא שה'אני' גם הוא רוצה לעשות את רצונו יתברך!
"ברצות ה' דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז, ז). כשהאני מפסיק לרצות את הרצונות הפרטיים שלו, ורוצה את מה שהקב"ה רוצה - זוהי מדרגת אהבה שאינה תלויה בדבר!
מה שמפריע לאדם להגיע לאהבה שאינה תלויה בדבר, זו העובדה שהוא מרגיש רק את הרצון של האני שלו, ולא מרגיש את הקב"ה. כל זמן שהרצונות של ה'אני' הם התקפים באדם ולא רצונו יתברך, הריהו רחוק מן ה'חד' עם הקב"ה.
"קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא" הכוונה שהרצון של הנברא והרצון של הבורא הם חד! ממילא, כשהאדם מגיע למהלך שבו רצונו יתברך והרצון שלו שוים - יוכל להגיע למהלך של חד. כל זמן שהרצון של האדם הוא "חד", והרצון של הקב"ה הוא רצון "אחר", אין איחוד מושלם בין הרצונות - בהכרח שאין חד בנפשות, כביכול עם הבורא-עולם.
הדברים עמוקים, ויש עוד הרבה להרחיב בהם, אבל נקודת הדברים היא, שאדם יוצא מן הרצון הפרטי שלו, ונכנס לרצונו יתברך, דרך ההבנה שגם ה'אני' ירצה מה שהקב"ה ירצה.
הקב"ה יהיה בעזרנו לעשות את רצונו באמת, כי אכן "רצוננו לעשות רצונך" כל הימים.