בלבבי משכן אבנה - ב· הרב איתמר שוורץ
פרק יא - השגחה פרטית · תחילת העבודה - בזמנים ללא טרדות
וכאן עלינו להדגיש נקודה חשובה: בתחילת העבודה אין להתמקד במצבים של בעיות וטרדות. לדוגמא: אדם נמצא בבית, ולפתע הוא שומע קול חבטה נוראית. הוא מביט סביבו ורואה שנפל חפץ יקר ערך והתנפץ. טבע האדם שהוא מתרגש, כועס, כואב לו הלב על ההפסד הגדול.
ובאמת, מי שחי עם אמונה אמיתית, ככל שהאמונה אצלו חזקה ויציבה יותר - כך הכעס והרוגז במצבים כאלו חלשים יותר, כי יודע הוא שמי ששבר את החפץ הוא לא בנו ולא הרוח שנשבה בחזקה, אלא הרבש"ע בכבודו ובעצמו!
אמנם, עבודה בשעה כזו הינה דבר מאוד קשה! אם לא עובדים מראש לחיות בהרגשה פשוטה שהקב"ה מנהיג את הכל בדברים פשוטים שאין להם כל נקודת התנגדות, כשמגיעים למקום שישנה נקודת התנגדות - כוחו של היצר הרע רב מאוד, ושיקול הדעת בד"כ נעלם. וגם כשהוא חוזר - הכעס הפנימי שבאדם כה עצום עד שמונע הוא ממנו את ההתבוננות בנקודת האמת הפשוטה, וכדלעיל.
לכן, אין עיקר עבודת האדם בתחילת דרכו בזמנים הקשים. המקרים יוצאי הדופן מפריעים לאדם לחוש שהקב"ה עשה זאת, מחמת ההפסד הממוני שיש לו בזה וכו', אלא עליו לקחת את הנקודות הפשוטות ביותר - ובהן להתמקד!
כשאדם מזיז את היד - מלבד האנוכיות הפנימית, אין סיבה מיוחדת שתהיה לו התנגדות לחשוב שהקב"ה עושה זאת. אין כאן התעוררות של כוחות נוספים, כמו הפסד ממון, דאגות וכו'. לכן, דוקא את הנקודות הפשוטות הללו, צריך אדם לקחת ואיתם לחיות לאורך זמן.
גם כשקורה מקרה של הפסד ממון, וברגע הראשון אדם כועס ומתרגז, מגיע הזמן שהוא נרגע, יש לו את שעת ההתבוננות שלו שבה עוצר הוא את עצמו ואומר: קרה לי היום כך וכך. היה לי הפסד ממון. בשכלי יודע אני שמי שעשה זאת הוא הרבש"ע, בכבודו ובעצמו. אך ההרגשים של הלב, מה הם הרגישו? הם לא הרגישו שהדבר נעשה ע"י הרבש"ע. והרי ידוע לי בבירור שזהו הרבש"ע, וכי אכעס על הרבש"ע? הרי הוא יודע היטב מה שהוא עושה, וכל רצונו אינו אלא להיטיב עימדי, אלא שטמטום הלב גורם לי לא להרגיש שזהו הרבש"ע.
והוא ממשיך ומהרהר לעצמו: הרי אני יודע את האמת שזהו הרבש"ע. אני גם יודע שהרגשתי היא שהדבר נעשה ע"י אחרים, לא הרבש"ע - כגון ע"י בני-הבית וכיוצ"ב - ולכן הנני כועס. הכעס שלי לא היה אמיתי, לא היה מוצדק!
אמנם, אל לו לקבל כעת על עצמו קבלה שבפעם הבאה הוא לא יכעס. קבלות מן הסוג הזה הינן דמיונות של הטעיה עצמית. עליו לקבל על עצמו לעבוד כל הזמן לחוש את הנהגת הבורא, וממילא כשיבוא לידו בפעם הבאה כזה מקרה, מידת הכעס שלו תפחת. אל לו לצפות לשינוי קיצוני תוך שבוע וכד'.
ראשית, עליו להגיע לעצם ההכרה במדרגתו, כגון: לאחר שכעס, יכיר שכעס זה נובע מחוסר אמונה. הבחנת מצב הנפש והכרת ההרגשה מהיכן היא באה - זו כבר התקדמות בעבודת השי"ת ביחס לנפילה שהיתה לו אתמול.
והוא מוסיף ואומר לעצמו: יודע אני שהדבר יכול לחזור על עצמו פעם נוספת. יתכן שאכעס שוב, אך אני לא אתייאש, אשריש בעצמי את האמונה עוד פעם ועוד פעם, עד שארגיש באמת שהרבש"ע הוא זה העושה את הכל.
כלומר, לוקחים את הנקודות הדקות, הפשוטות, היומיומיות שישנן, נקודות שאין להן כל נקודת התנגדות - מלבד הנקודה המנגדת את האמונה שבו - ואיתן עובדים. וכשמגיעים לזמנים קשים, מתבוננים: אם חשים שיכולים לעשות זאת בשעת הקושי עצמה - מה טוב ומה נעים, אבל אם בשעת הקושי שוכח האדם לחלוטין מכל ענין ההשגחה [והדבר קורה פעמים רבות], העבודה לאחר מכן היא להכיר שהתגובה באותה שעה לא היתה אמיתית, ולהיות מודע לסתירה הקיימת בין השכל להרגשים שאדם מרגיש.
מהלך זה, בצורה של עוד פרט ועוד פרט, ניתן להמשיך אותו שנה, שנתיים ואף מעבר לזה. התקדמות העבודה אינה נקבעת על פי לוח זמנים. עובדים לפי התקדמות בנפש, בנקודות פשוטות, קטנות, אך יסודיות.