בלבבי משכן אבנה - א· הרב איתמר שוורץ
יראה · קמז
כתיב "כי כאשר ייסר איש את בנו כן ה' אלקיך מיסרך". הרי כתוב, שהיסורים, העונשים, הם מתוך מבט של "בנך", של אהבה. ומי שזוכה להכנס פנימה אל תוך פנימיות היראה, זוכה למצוא את הקב"ה בתוך היראה, ולמצוא את אהבתו ית' אליו, ועי"ז הוא דבק בו מתוך היראה. שהרי היראה היא מצות עשה דאוריתא, ומצוה לשון צותא, הרי שאף ע"י היראה האדם יכול להתקשר ולדבק עצמו בקונו. ודבר זה נעלם מן עיני רבים, שסבורים שיראה זה רק פחד, ומכח זה יש להם סלידה בנפש מלעסוק ביראה, כי אין הם חפצים לחיות בפחד. אולם כל זה נובע מחוסר ההכרה הפנימית במהות של היראה, שצורתה האמתית היא "וגילו ברעדה", "במקום גילה שם תהא רעדה". ומתוך היראה הפנימית, זוכים לאהבת ה' ודבקות בו, ואין מקום לעצבות כלל. יראה שאיננה מביאה את האדם לאהבת ה' ודבקות בו, סימן הוא שהאדם עדיין עסוק בחיצוניות של היראה, ולא זכה להכנס למעמקים הפנימים של עולם היראה. ולכך מתחלה האדם צריך להכנס לקנין היראה, מתוך הכרה וחיפוש כיצד ע"י היראה יאהב את הקב"ה, וידבק בו, וישמח בו. וזהו עומק מ"ש חז"ל, "שמחים ביסורים". כלומר, שעצם היסורים מביאים אותם לידי אהבה, שמחה, ודבקות בקב"ה.
פעם התבטא הרב שך זצ"ל, שאדם יכול להיות דבוק בקב"ה אף בשעה שהוא נמצא בגיהנם, והעומק הוא כנ"ל. אין מהלך של נפרדות מן הקב"ה, מכל ענין וענין על האדם להתקשר ולהדבק לקב"ה. וברור הדבר, שאף מן יראת העונש, האדם יכול להשיג קרבת ה', ודבקות בו ית"ש. כאשר האדם זוכה להשכיל ולהבין את הדברים האמורים, אזי כשם שהוא נגש לקנות את אהבת ה' בשמחה, כן הוא נגש לקנות את יראת העונש בשמחה, כי בפנימיות שניהם שווים, לקרב ולדבק את האדם לקונו. "ואני קרבת אלקים לי טוב", אפילו שם אלקים, שהוא מדת הדין, "לי טוב", מכיון שגם מכך וגם מכך, מכל אופן שהוא, האדם יכול לקנות קרבת ה' ודבקות בו ית"ש.