בלבבי משכן אבנה - א· הרב איתמר שוורץ
אמונה - שיש בורא לעולם · נג
הגר"א זצ"ל כתב, שהצער הגדול ביותר שיש לנפש, הוא כאשר האדם נפטר לבית עולמו, ועתה הוא רואה מה הוא יכול להשיג בעודו בחיותו בעוה"ז, והוא לא עשה זאת, על זאת הנפש מצטערת ביותר.
אם האדם יגיע לג"ע עם הידיעה הזו, או בלי הידיעה הזו (כלומר שקיים את הדברים וזכה לבחינת דעת), הוא הבדל שמים וארץ. המקום שלו בג"ע יהיה שונה לחלוטין.
אדם שיודע את הידיעה הזו וחי עמה בכל עת ובכל שעה, מקומו בג"ע עליון יותר, מפני שהוא קרוב לקב"ה יותר. כל ענינו הפנימי של ג"ע, הוא להיות קרוב לקב"ה. ולכן ככל שאדם חושב יותר על הקב"ה וחי עמו במצפוני לבבו, כן מקומו בג"ע יהיה יותר קרוב לקב"ה.
הדברים הללו כ"כ ברורים וידועים ופשוטים למי שמכיר את החיים בפנימיותם, אלא שהיצה"ר נותן לאדם לחיות בשיטחיות, בחיצוניות, שהוא לא יבין את גודל ועומק ויקר תפארת עצה זו, לחיות עם הקב"ה בכל עת ובכל שעה ממש.
ככל שהידיעה הזו שיש בורא לעולם, תחדור יותר לנבכי הנפש הפנימים של האדם, זו לפנים מן זו פנימה יותר, והיא תמלא יותר אל כל לבבו בשלמות, כן תגדל קרבתו לקב"ה, הן בעלמא הדין, והן בג"ע ובעוה"ב, והוא יזכה להיות קרוב יותר ויותר לקב"ה לנצחיות.
ולהיפך ח"ו, ככל שהאדם רחוק בפנימיות לבבו מהתקשרות לבבו לקב"ה, אלא עסוק רק בקיום, ולא בהתקשרות פנימית לקב"ה, בודאי ובודאי שהוא יקבל שכר על כל מעשיו, אולם את עיקר עומק השכר, שהוא "להתענג על ה'", הוא מפסיד. צריך להבין, זו כל נקודת החיים להתקשר ולהתדבק לקב"ה בכל מצפוני הלב, ע"י ת"ת וקיום תרי"ג מצות.