בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה חלק רביעי סימן ד
שיל"ת יום א' כ"ב סיון אמר"ת לפ"ק אזארקאוו שמש ברכה מרפא בכנפיה וכוכבי ההצלחה יופיע יהלו באוהל כבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק המפורסם בקצוי ארץ סיני ועוקר הרי הרים לו נגלו מצפוני הש"ס בבלי וירושלמי צדיק ונשגב נ"י פ"ה ע"ה כו' כקש"ת מו"ה יוסף זכרי' שטערן שליט"א. אבד"ק שאוול המחבר ס' זכר יהוסף:
אחדשה"ט כמשפט ליראי ה' ולחושבי שמו. לאשר ידעתי מעלת כ"ג כי במקום גדולתו שם ענותנותו לזאת הרהבתי בנפשי לבוא לפני כס כבודו להציע לפני רו"מ אשר העלתי בעניי בדבר נידון אשר בא על דעתי דבר עמוק מאד ואמרתי להציע רחשי לבבי בענין זה לשמוע חות דעתו הגדולה (אף שכל השאלות האלה אין להם כל תקף לדון דינם כב"ד הקהל רק דינא דמלכותא דינא ורק לחדודא ופלפולא הדברים נאמרים) ומתורתו ילמדני כי מאד ערגה נפשי לשתות בצמא דבריו הקדושים:
שאלה בראובן שהי' לו יער בשותפות עם שמעון במקום פלוני והלך שמעון שותפו לקנות יער על מיצר של השותפות עבורו לבדו וקנה אצל הפלימפאטענט אולם הפלימפאטענט לא יוכל לגמור הקנין בלא חתימת יד האדון ונתודע לראובן מזה ונסע ג"כ להאדון ורצה לתת יותר עבור היער ג' אלפים רו"כ ונתן האדון קוויטל לראובן שילך להפלימפאטענט שיגמור העסק עם ראובן וכשראה שמעון כן הוכרח להתפשר עם ראובן לקנות העסק החדש ג"כ בשותפות רק שאמר שמעון לראובן שהוא יקח קאנטראקט אצל האדון והוא יתן קאנטראקט על חלקו לראובן וכן הי' שנתן לראובן קאנטראקט שמוכר לו מעסק פלוני עשרים פראצענט וראובן נתן לו, שני אלפים רו"כ אנדגעלד בתחלת פרעון ועשה קאנטראקט בכתב פולאנית כדת וכדין וכשבאו לביתם תבע שמעון את ראובן לדין וטען שמעון שמה שנתן קאנטראקט לראובן הי' מפני האונס שרצה לתת יותר אבל באמת אז הי' לו קוויטל מהאדון שבאם יסכים על פונקטען כזאת וכזאת ימכור לו הפלימפאטענט והוא באמת הסכים על זה רק מפני היראה שלא יזיק לו הי' מוכרח להתפשר עם ראובן אבל מסר מודעא תיכף קודם שכתב הכתב שיהיה לו דין תורה עם ראובן על זה וראובן טוען שבעת שהלך להאדון לקנות אמר לו האדון שהפלימפאטענט לא יוכל לגמור שום עסק בלא חתימת ידו והסכמתו רק יכול להציע העסק לפני הקונה כמו סרסור ולראי' הראה ראובן הקוויטל שנתן לו האדון להפלימפאטענט שיגמור עמו העסק ובאם הי' אז גמר העסק לא הי' נותן לו קוויטל לגמור העסק עם ראובן ואף שיש לשמעון רשום מהאדון להפלימפאטענט שבאם יסכים לפונקטען ימכור לו והוא מאוחר מקוויטל של ראובן טוען ראובן שזו הרשימה נעשה אחר הקניה של ראובן משמעון שפעל אצל האדון שיכתוב לו הזמן מקודם באשר יודע שלא הי' לו אז הרשימה מהאדון וגם יש לראובן עד אחד כשר שהאמת אתו שאז לא הי' לשמעון קוויטל הזה. ועוד דאם הי' לו זאת הי' מראהו לראובן רק שראובן לא טען כלל מהעד בשביל שלא הי' לו שני עדים וכשערכו הטענות לפני הב"ד ונגמר הפסק כולו לא רצה שמעון לילך לשמוע הפסק רק רצה גילוי דעת מהב"ד ושלח להבורר שלו שיגידו לו גילוי דעת כי כן הסכימו הבעלי דינים ביניהם שיהיו מותרים לשמוע גילוי דעת בטרם שיגידו הב"ד הפסק דין] והגידו לו ג"ד ברור דהיינו שראובן מחויב לקבל שלא ידע מהקוויטל של שמעון באם שמעון יתן ת"כ שחשדו ועבור הקבלה יתן ראובן ארבעה מאות רו"כ ושלח ראובן ג"כ לבורר שלו לשמוע גילוי דעת והגיד הבורר שלו שראובן יצרוך לקבל ויעשו פשרה. ולא הגיד מה יהיה הפשרה. והלך השליח קרובו והגיד לראובן שבורר שלו הגיד שיצרוך ראובן לקבל ואח"כ יעשו פשרה. וכוונת השליח היה דאחרי שמחויב לקבל אח"כ מהקבלה יעשו פשרה ולא יצרוך לקבל. אולם ראובן הבין בדברי השליח כפשוטת לשונו שמחויב לקבל ואח"כ יעשו פשרה פי' אחרי שיקבל יהי' פשרה על חלקו העשרים פראצענט ביער החדש פלוני. וא"כ יהי' לו היזק גדול לעסק הישן שיהיה לו רק חלק קטן בעסק החדש. וגם מעולם לא קבל עליו גם עבור הרבה אלפים רו"כ ותיכף בב"ד כשטען שמעון שלא יזיק לעסק הישן אמר לראובן לראי' שלא יזיק כי יתן לו עוד היום מחיר יער הישן של שותפות כמו שהיה שוה מקודם לפני חצי שנה שרצה סוחר אחד לתת מחיר היער. ויענה ראובן שיקח לו זה על יישוב והלך להתייעץ והגידו כולם שלא יעשה כזאת והי' מוסכם אצלו שלא למכור עסק היש רק לשמוע הדין תורה. אולם כששמע ראובן גילוי דעת הנ"ל משליחו לוי שצריך לקבל ואח"כ יעשו פשרה חשב דטוב לפניו יותר למכור עסק הישן כי שמעון שלח אליו סרסור אשר יהיה כותב אצלו ביער החדש אשר חשבוהו לאיש נאמן רוח. ונשבע אשר הליווראנט אשר עיקר הפדיון בזה היער הישן הוא ממנו לא יקנה כלל בעסק הישן רק בעסק החדש כמו ששמע בעצמו מהליווראנט שיקנה רק בעסק החדש באשר שיוזיל לו מחיר העצים כדי לפדות אצלו למען להזיק לעסק הישן מפני הכעס שיש לשמעון על ראובן. ומחמת האימה ופחד ומחמת שהי' לו גילוי דעת שלא יזכה בדינו. אף ששמע מהדיינים דהדין תורה לא יכוף אותו למכור ויתיישב על זה. חשב שהב"ד לא ידעו מצבו כי בחלק קטן כזה אם יהי' פשר יזיק לעסק הישן ובערב כשראובן ושמעון הלכו להב"ד אמר ראובן שרוצה למכור יער הישן בעד סך חמשה ועשרים אלף רו"כ. ושמעון הי' משיב שיתן לו ארבעה ועשרים אלף וארבעה מאות רו"כ ופשרו הב"ד והגידו לשמעון כי עבור טענות העשרים פראצענט חלק של ראובן מעסק החדש שוה ג"כ שיוסיף עוד על המקח ויתן ארבעה ועשרים אלף וחמשה מאות רו"כ ואמר שמעון שילך לביתו ליישב דעתו. וראובן נשאר אצל הב"ד והגידו הב"ד לראובן אף שאתמול אמרנו שהד"ת לא יכוף למכור מ"מ כפי שראינו היום נראה כי ראוי לראובן למכור העסק [וכוונת הב"ד הי' כי כותב של שמעון הי' אצלם וספר להם כל האיומים והפחדים אשר הגיד שמעון לעשות לראובן ואיך שלא יַראה לו חשבון מעסק החדש מהפדיון לאשר אין לו אקט רעיענטנא רק פריוואטנע] וכששמע ראובן כזאת מהב"ד הוסכם אצלו חזק למכור כיון שגם הב"ד הסכימו כעת על המכירה ואי לזאת כשחזר שמעון מביתו להב"ד אמרו הדיינים אשר כן יקים ששמעון יתן ארבעה ועשרים אלף וחמשה מאות רו"כ ולא בתורת דיינים רק כסרסורים אחרי כן הסכים ראובן למכור עסק הישן כיון שכעת לא יפסיד בעסק הישן כלל. שישלם לו שמעון כמו ששוה עבורו אף של ראובן אינו שוה כ"כ מפני עסק החדש שאין לו בו חלק גדול. רק מעט מזעיר. ועוד שיקבל יותר משויו ה' מאות רו"כ. עבור עסק הישן כדי שימחול זכותו מעסק החדש ובשביל זה מחל ראובן העשרים פראצענט וכתבו שטר בכתב יהודית על מכירת עסק הישן של ראובן לשמעון וקנו בק"ס וכתבו בשטר שנקנה בק"ס ואח"כ קרע ראובן שטר המכירה שהי' לו משמעון על העשרים פראצענט ושמעון החזיר לו השני אלפים רו"כ שנתן ראובן לשמעון בעת קנייתו. רק שלא נתן כסף מזומן רק וועכסיל ע"ס ב"א רו"כ והכתב שעשו על המכירה ז"ל:
היער המשותף מהרבנים מ' ראובן ושמעון הקנוי להם מהאדון פלוני נמכר היום לשמעון שותפו מראובן כולו כי ראובן מכר לו חלקו בלי שיור וזכות כלל בעד סך כ"ד אלף וחמש מאות רו"כ במזומנים. פדיון העצים מיער הזה מיום פלוני ובשנה פלוני יעלה לתשלום הנמכר דהיינו מחצית הפדיון השייך לראובן כפי השותפות מקודם וכפי החשבון ינוכה הסכום הזה מדמי חילק היער הנמכר עתה. דמי הקנין נתן שמעון לראובן במזומן חמשה מאות רו"כ. עשרת אלפים וחמשה מאות רו"כ יתן שמעון לראובן במשך הזמן מהיום עד יום פלוני שנה פלוני. ביום פלוני שנת פלונית יתן שמעון לראובן חמשת אלפים שבע מאות וחמשים רו"כ. ביום פלוני שנת פלונית יתן הנ"ל להנ"ל חמשת אלפים שבע מאות וחמשים רו"כ הפרעון האחרון. ס"ה שנים ועשרים אלף וחמש מאות רו"כ. הפדיון מיום פלוני עד היום נחשב ע"ח ראובן ערך שני אלפים רו"כ ס"ה עולה ארבעה ועשרים אלף וחמש מאות רו"כ. ואם לא יעלה הפדיון עד הסכום הנ"ל או יהי' יותר יחשבו ביניהם וישלים הצד החסרון או ינכה היתרון בזמן אשר יתן שמעון סך הראשון עשרת אלפים וחמש מאות רו"כ יחזיקו המקח במכתב רעיענטנא ואז יתן שמעון לראובן שטרי חובות על שני ראטעס הנ"ל בסכומים וזמנים הנ"ל ואם יהי' האקט נעשה על שם אחר אזי יתן האחר השט"ח ושמעון יתן שיראציאן שלו עליהם. הוצאות רייענט על שני הצדדים כ"א יתן החצי כותב היער מעסק הזה אשר מצד ראובן ה"ה פלוני יהי' נשאר במקומו להיות כותב אצל שמעון או ב"כ על שכירותו אשר לקח עד היום וכל הכנסותיו עד חודש הבע"ל אם ירצה הכותב להשאר במקומו. הבנינים כולם והמאטריאל וכדומה הכל נמכר לשמעון בעד הנ"ל כי לא נשאר זכות לראובן ביער הנ"ל. נעשה בקגא"ס בקנין מעכשיו באופן היותר מועיל דלא למיהדר בי' עיר פלונית ר"ח טבת תרמ"א לפ"ק:
נאום ראובן. נאום שמעון:
הסכימו ביניהם הח"מ הנ"ל איך שיהי' נכתב האקט אנל הרייענט מפורש בלא אחריות שאין המוכר ראובן הנ"ל מקבל עליו שום אחריות על חלקו שמכר לו ואינו מוכר רק הזכות שלקח מהאדון מלבד אשר נתן ראובן הנ"ל כ"י בח"י על איזה פרטים אחריות כפי המבואר שם ובעת עשיית האקט הנ"ל יהי' נכתב עוד הפעם כתבנית הכתב ההוא אשר יומשך על האקט הנ"ל בזמן ההוא והכתב הראשון יוחזר אשר ע"ז באו עה"ח הנ"ל:
נאום שמעון:
נאום ראובן:
ע"כ לשון הכתב שעשו ביניהם על המכירת עסק הישן. [וכתבו מכתב אחד בלשון פולאנית למחרתו אשר בעת יכתוב רעיענטנא אקט ושיהי' כתיב בלא אחריות בכל זאת על איזה פרטים יהי' אחריות וסומכים על הרב דפה. וכתב הזה אינו נכתב בתורת קאנטראקט רק מדבר מאחריות ולא נכתב בשני עקסעמפלארען]:
ואח"כ נתודע לראובן דמה שאיים עליו שמעון ע"י שליחו שהליווראנט לא יקנה עוד ביער הישן רק בהחדש זה שקר מוחלט אדרבא ראובן ראה את הליווראנט ואמר שלא יקנ' כלל בעסק החדש רק בעסק הישן מפני שהמקח והעצי' הגוני' בעיניו. ועוד נתודע לראובן שעסק הישן גם היום שנפחת משויו ע"י עסק החדש בכל זאת הוא שוה יותר משתות המקח באם ימכרהו לאחרים וא"כ נתאנה יותר על שתות וגם לא קבל שום תשלומין עבור מחילת העשרים פראצענט מעסק החדש:
אלה הטענות אשר יטענו כעת:
א) שמעון טוען שראובן ימסור העסק הישן רעיענטנא כפי הכתב שבידו עם ק"ס וק"כ כנ"ל והכתב של אחריות בלשון לוע"ז:
ב) וראובן טוען התפשרתי מאשר חשבתי כי אין לי שני עדים רק עד אחד לברר כי בשעה שאמרתי להוסיף ג' אלפים רו"כ בעד עסק החדש עוד לא קנה שמעון יער החדש אצל האדון בעצמו ולא גמר עוד הקנין. ולזאת לא הגדתי שיש לי עדים. אולם כעת נודעתי אשר גם סרסור של שמעון שהוא אוהבו הנאמן של שמעון בכל זאת בתורת אם לא יגיד אצל הב"ד ג"כ יעיד האמת. ואני יכולתי לקנות אם אתן יותר וזה ידוע לב"ד אשר התפשרתי רק מאשר ידעתי כי על ידי הקוויטל שיש לשמעון מהאדון לא אוכל לזכות לגמרי בדין כי לא יכלתי לברר שקרו. אולם כעת כאשר הגידו לי חכמים אשר הסרסור אף שהוא אוהבו של שמעון בכל זאת יכירו אותו שיש בו יראת שמים שבתורת אם לא יגיד יוכרח להגיד האמת וא"כ יהי' לי שני עדים לברר כי אז לא הי' נגמר עוד הקנין הי' הפשר והקנין מהעסק בטעות:
ג) שמעון טוען לראובן למה לא הגדת תיכף שיש לך עדים או עד אחד: ד) וראובן טוען שכותב של שמעון איים עליו בשם שמעון כי יצווה עליו שלא להראות לו פנקס מהעסק החדש כדי שלא ידע ראובן חשבון יער החדש ממכירת העצים עד תומו. ועוד איים על ראובן כי לאשר כמעט רוב הפדיון ככולו מעסק הישן הוא מהליווראנט מעיר פלוני. ועל המקום בעצמו לא נפדה אף חלק מאה ממה שצריך לפדות. וכבר עשה הליווראנט עסק גדול לקנות רק בעסק החדש אצל שמעון. וגם להב"ד הגיד הכותב כן בשם שמעון כאשר הסכימו ואמרו לי שטוב לפניו להתפשר למכור עסק הישן בשביל זה. וכיון שנודע לראובן כי הוא שקר מוחלט רק אדרבא הליווראנט אמר שלא יקנה בעסק החדש רק בעסק הישן של השותפות א"כ הפשר והקנין בטעות וחוזר:
ה) ראובן טוען דמה דהתפשרתי הי' בשביל שלא היה לו גילוי דעת ברור ואמרו לי שאצרוך לקבל ואח"כ יעשו פשרה. ועכ"פ הב"ד לא אמרו לו גילוי דעת ברור רק שאמרו לו שהד"ת לא יכוף אותו למכור. וחשבתי כי הב"ד אינם יודעים טמונותי שאף אם ע"י פשר שלהם אזכה בעשרה פראצענט או בחמשה עשר פראצענט ג"כ לא אצריך למכור. אולם אני ידעתי שבאם בל אשיג לכל הפחות עשרים פראצענט אז מזיק מאד לעסק הישן. ושמעון הי' לו גילוי דעת ברור כמו שאמר הראש ב"ד בעצמו וכיון שקודם שנגמר הפשר אמרו לי הב"ד שהיום יסכימו שאמכור יער הישן. לזאת גמרתי בדעתי לגמור [כי חשבתי שמסתמא אין לי כל העשרים פראצענט וא"כ בוודאי מזיק לעסק הישן] וכיון שכעת נודעתי שהפסק הי' שלא אצרוך לקבל כלל רק לתת ד' מאות רו"כ. והעשרים פראצענט מעסק החדש כולו שלי ושוב אינו מזיק לעסק הישן כיון ששמעון מכר גם לשותף אחר ערך עשרים פראצענט. ובעסק הישן ג"כ יש לו חמשים פראצענט. ואם היה לי גילוי דעת ברור כמו שהי' לשמעון פשוט לכל בר דעת שלא מחלתי העשרי' פראצענט מעסק החדש חנם וגם לא הי' מכרתי עסק הישן. כי בדעתי הי' לקנות עוד ולא למכור מה שיש לי מכבר ואם גם שמעון לא הי' לו גילוי דעת ברור ג"כ לא התפשר לקנות אצלי רק הי' רוצה לשמוע הפסק. וא"כ הוי הפשר והקנין בטעות וחוזר: ו) ושמעון טוען דלא מאמין מה שטוען ראובן שהי' לו גילוי דעת שיצריך לקבל ואח"כ יעשו פשרה אף שיקבל. ועל זה אין לו עדות כי שליחו היה קרובו של ראובן ופסול לעדות:
ז) ראובן טוען דעיקר הפשר הי' כפי שאמרו הדיינים על חלקי מהעשרים פראצענט מעסק החדש אשר שמעון ישלם לי עסקי הישן יותר משויו חמשה מאות רו"כ כפי ששוה אצלו. ואף שאצלי שוה הרבה פחות מפני עסק החדש שמזיק לזה. מ"מ ישלם לי כפי ששוה מקודם שעשו עסק החד ועוד ישלם יותר ה' מאות רו"כ וכיון שנתברר כעת כי לא די שאין לי עבור העשרים פראצענט החמשה מאות רו"כ. רק יש עוד היזק בעסק הישן איזה אלפים רו"כ. א"כ הפשר והקנין על שני העסקי' בטעות וחוזר. דכיון שנתבטל אצל העשרי' פראצענ' כיון שנתגלה שלא השגתי כלום עבור הפשרה רק אדרבה יהי' לי הפסד גדול עבור הפשרה שוב גם קנין השני בטל כיון דידוע לב"ד שמכרתי רק מפני שלא ידעתי שיהי' לי העשרים פראצענט בעסק החדש כיון שלא הי' לי גילוי דעת ברור כמו שידוע לב"ד וא"כ היה הפשר והקנין בטעות:
ח) ראובן טוען שיכול לברר אשר נתאנה על יתר משתות כפי אשר יוכל להשיג עבור היער כשימכור לאחדים. ואף אם ימכור לסוחר בפעם אחד יוכל למצוא סוחר שיתן יותר משתות כיון שכעת מקח היערים הלוך וגדול מיום ליום וכל אחד קונה כשיחשוב שישיג רק קרן וחושב שיעלה מקח העצים כאשר הוא באמת בפולין אשר מדי שנה בשנה מחיר היערים הלוך וגדול וגם כי בחורף הזה ירד מעט מחיר הקלאפטער בכל זאת מחיר היערים לא ירד. כיון שידוע לסוחרים דלשנה הבאה יעלה מחיר הקלאפטער מעלה מעל' כדרך כל השנים כיון שנתמעט בכל שנה הרבה יערים מפאת החטובה. ועכ"פ זה ברור וידוע שיברר ראובן שבאם לא הי' מוכר לשמעון רק שהי' מוכר רק החצי לאחדים בוודאי נתאנ' על יתר משתות וגם ידוע להב"ד דבלא הפשר שסבר שישיג כל שיווי היער הישן בלי הפסד כלל ושישיג עוד יותר חמשה מאות רו"כ מכפי ששוה לשמעון לא הי' מוכר יער הישן. וא"כ בטל המקח כיון דנתאנה על יתר משתות כפי שהי' מוכר בעצמו לאחדים. וגם הי' מרויח הפראצענט אשר ישיג באם מכרו לשמעון בפעם אחת וא"כ המקח בטל: ט) ושמעון טוען דאף שנתאנה ראובן על יתר משתות באם היה מוכר לאחדים מ"מ כשהי' מוכר בפעם אחת לא נתאנה על יתר משתות:
י) ראובן טוען שגם הקנינים בטלים מפני שלא נכתב עוד קאנטראקט רעיענטנא או עכ"פ בלשון פולאנית. ובכתב כתוב להדיא שיחזיקו המקח באקט רעיענטנא א"כ כל זמן שלא נכתב אקט הזה רעיענטנא לא סמכה דעת שמעון ודעתי על המכירה:
יא) ושמעון טוען כיון דכתוב בשטר נע שה בק"ס באופן היותר מועיל דלא למהדר בי'. א"כ נראה דדעתם הי' לקנות מיד ולא בשעת כתיבת השטר רעיענטנא. ועוד טוען שמעון דאף דהשטר נכתב בכתב יהודית מ"מ כיון שיש לי ג"כ כתב פולאנית דכתוב בו אחריות של המכירה שנעשה בינינו א"כ הוא מופת שנעשה מכירה. ואם כן אוכל לזכות בדיניהם. ואף דבדיניהם לא אוכל לזכות רק חמש' מאות רו"כ שנתתי לראובן שכתוב בכתב היהודית מ"מ כיון שאוכל לזכות קצת בדיניהם יש לו חשיבת שטר:
א) תשובה זה יצא ראשונה לברר מי נקרא מוחזק כי נפקא מינה רבתי לדינא מי יוכל לומר קים לי. הנה בעסק הישן שעדיין לא מסרו ליד הלוקח ולא כתבו עוד על שמו רעיענטנא פשוט כביעתא בכותחא דראובן המוכר נקרא מוחזק כיון דהכל עוד תחת ידו היער וגם הכסף האנדגעלד. דראובן יש לו חזקת מרא קמא וגם יש לו חזקת ממון דהשתא לא מבעיא אם נימא דיער נידון כקרקע פשוט דראובן נקרא מוחזק כמ"ש בכתובות (דף כ'.) אוקמא ממונא בחזקת בר שטיא עי"ש דמשמע מתוס' ד"ה ואוקי ממונא כו' אף דהי' הלוקח מוחזק. וכן משמע בב"מ (דף ק"ב.) דפסקינן כר"נ דקרקע בחזקת בעלי' עומדת וכ"ה הרמב"ם (בפ"ו מהל' שכירות) יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דמקרי ראובן מוחזק ובפרט דכל זמן שלא כתבו בערכאות ולא קבל הסך עשרת אלפים וה' מאות רו"כ והוועכסלין על סך הנשאר מחיר היער הוא מוחזק גמור. דבידו שלא לכתבו בערכאות ועדיין לא יצאה מחזקתו. עי' לקמן באות י"ב ודו"ק] ובזה לכ"ע מקרי מוחזק גמור. אלא אפי' אם נימא דיער דינו כמטלטלין מ"מ נקרא ראובן מוחזק כיון שהוא עדיין העסק בידו ומוחזק בו כל זמן שלא נכתב בערכאות וליכא שטר מכירה בלשון לוע"ז. ועי' בש"ך ח"מ (סי' צ"א ס"ק ל"ג). אולם בעסק החדש שכעת הוא ת"י שמעון לכאורה שמעון הוא מוחזק. מ"מ נלפע"ד דבנ"ד ראובן הוא מוחזק מלבד שיש ת"י שני אנפים רו"כ שנתן לו שמעון רשות לקחת בעיר פלוני על חשבונו וראובן לקח מעות הנ"ל ברשות וכעת הוא תופס סך הנ"ל על העשרים פראצענט מעסק החדש שיחזיר ויתן לו קאנטראקט על העשרים פראצענט וגם יש לו וועכסלין של שמעון ע"ס ב' אלפים רו"כ יש לומר מטעם אחר שראובן מוחזק כיון שיש לו חזקה דמעיקרא בוודאי. ושמעון יש לו ספק אם קנה הקרקע או לא. [כמו שאבאר בעזה"י באות ט"ז וי"ז וי"ח וי"ט כו'] מ"ה ראובן מקרי מוחזק כמו שהבאתי לעיל מכתובות ומב"מ ומרמב"ם (בפ"ו מה' שכירות). והא שם מיירי במשכיר בית לחבירו ונתעברה השנה כו'. והא בבית פלוגתא בח"מ (סי' צ"ה) בתלוש ולבסוף חיברו אם מקרי קרקע ואפ"ה לענין חזקה מקרי קרקע. וא"כ ה"ה בנ"ד דגם כן פלוגתא בח"מ (סי' קצ"ג) אם הוא קרקע. או מטלטלין מקרי ג"כ קרקע לענין חזקה ונימא בי' קרקע בחזקת בעלי' עומדת ועי' ברמב"ן בב"ב (דף קנ"ד) שכתב ג"כ דבקרקע אזלינן בתר חזקת מרא קמא אף דהשני מוחזק. וכן מהרמב"ם (בפ"ט מהלכות זכייה ומתנה) משמע להדיא אף אם הקרקע ביד המקבל מתנה צריך להביא ראיה מדקתני אחר כך אבל אם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הן ישבע כו' מוכח להדיא אבל בקרקע אף שישנה ביד המקבל על המקבל להביא ראי'. ועי' בשו"ת מהרי"ט (בח"ב סי' כ') במכר קרקע שוה מאתן במנה דכיון דספק בעיקר המכירה אם נתקיים המקח או לא נקנה המקח כלל כיון דהוי ביטול מקח משעת מכירה העמד קרקע על חזקתו ואימור לא נקנה ולעולם הוא בחזקתו עד שיודע לך שנקנה המקח לגמרי. יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דיש ספק אם קנה שמעון הקרקע כיון שיש ספק בעיקר הקנין אם הי' ק"ס. וגם יש ספק אם וועכסיל מקרי כסף לענין קנין. הקרקע בחזקת בעלי' עומדת. ועי' בשו"ת מהרשד"ם (חח"מ סי' רס"ב) וז"ל וכ' הר"ן בתשובה וז"ל דלעולם כל שנסתפק לנו בקרקעות של מי הן מעמידין אותן בחזקתן וברור הוא זה דכי היכא דבמטלטלין כל היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן המע"ה קרקע הוי דינא דבחזקת מרא קמא קאי ע"ש כ"כ הרשד"ם (בסי' רס"ה) וז"ל ולא יהי' אלא פלוגתא רבוותא הו"ל ספיקא דדינא וקרקע בחזקת בעלי' הראשונים קאי כמ"ש הרא"ש בתשובה ופשוט הוא עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דספק בעיקר הקנין הקרקע בחזקת בעלי' עומדת. ועי' בח"מ (סי' ר"ט ס"ד) במכר דבר שלב"ל וכשבא לעולם תפסה הלוקח דמהני תפיסה הוא דוקא בקנין מטלטלין דשייך בהו תפיסה. אבל בקנין קרקע כגון שאומר כשאקנה שדה זו תהי' מכורה לך ואח"כ קנה השדה ותפס הלוקח אח"כ השדה. ל"מ התפיסה דתפיסת קרקע לא חשיב תפיסה. יע"ש. א"כ חזינן דבקרקע ל"ש תפיסה וא"כ הקרקע בחזקת ראובן עומדת דיש לו חזקת מרא קמא ואין להוכיח משו"ת הרשב"א (סי' תתקע"ב) שהעלה דהיכא שלדברי כולם לוקח בדין ירד והמוכר החזיקו כראוי אלא שמביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי וזה מביא עדים שהמכירה לחלוטין קרקע בחזקת הלוקח שהוא עכשיו בידו יע"ש. א"כ נראה לכאורה דחולק על פוסקים הנ"ל אולם באמת לפענ"ד אינו חולק כלל על פוסקים הנ"ל ואפושי בפלוגתא לא מפשינן ועד כאן לא קאמר הרשב"א כן רק היכא שהמכירה הי' לחלוטין רק הספק מחמת התנאי ותנאי מילתא אחריתי. אבל כשהספק בעיקר הקנין אז מודה הרשב"א לפוסקים הנ"ל דקרקע בחזקת בעלי' עומדת. וכמו שנראה בעליל בדברי הרשב"א הנ"ל לרואה בגוף התשובה. וא"כ בנ"ד גם להרשב"א ראובן מקרי מוחזק. ועי' בהרא"ש בפ"ב בקדושין (סי' ח') ודו"ק [ואף דלענין אונאה יטעון ראובן קים לי דיער מקרי מטלטלין. מ"מ לענין חזקה קרקע מקרי. כל שאינו מטלטל ונד ממקומו שם בעליו עליו ובחזקתן הוא. דלענין אונאה יכול לומר קים לי כהש"ע (בסי' קצ"ג) דהוי כמטלטלין עי' לקמן (באות ט') ולענין חזקה כיון שאינו נד ממקומו יכול לומר קים לי כדעת רמ"א דדינו כקרקע וכן ראיתי בהרבה פוסקים דיכול לומר קים לי כפלוני בהא ולא בהא וכ"כ בשו"ת מהריב"ל (ח"א כלל י"א סי' נ"ט) ובשו"ת הרשד"ם (חח"מ סי' רכ"ה) ומהרח"ש הובא בס' משפט צדק (ח"א סי' א') וכמו שהביא הכנה"ג בכללי הקים לי (סק"כ וס"ק ל"ב) ועוד אם דנין מצד אונאה ונימא דהיא מטלטלין אז א"צ לומר משום דהוא בחזקתו דבלא"ה המכירה בטלה משום אונאה:
ואפילו לדעת הרשב"ם בב"ב (דף ל"ב ע"ב) דסובר דמוחזק עדיף מחזקת מ"ק יע"ש בתוס' ד"ה והלכתא. ודעת הג"א מא"ז דיש חילוק בין אם הלקוחות מוחזקים או היורשים מ"מ כבר כתב בס' יד החזקה (סי' י"ח) דקשה עליהם מהא דבר שטיא דמביא הרמב"ן. ותירץ דהם סוברים דשם בבר שטיא איירי דהוא הי' בחיים עודנה והי' תרי ותרי דספק הי' נגד בר שטיא בעצמו לכך שפיר אף דהלקוחות מוחזקים מרא קמא עדיף אבל כאן דהוא מת והיורשים לא הי' להם חזקת מ"ק וכיון דאנו דנים נגד היורשין חזקת מ"ק לא אלים ודכוותי' ממש מחלק רבה ביבמות (דף ל"ה ע"ב) יע"ש. וא"כ בנ"ד דדנין נגד המוכר בעצמו דחזקת מ"ק מעליא מודו דחזקת מ"ק עדיף ועי' ברא"ש פ"ק דב"מ בבעיא דר' אליעזר משוך בהמה לקנות כלים שעלי' באין כפות מחזיקין למוכר דהוי מרא קמא יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אף אם אין דינו כקרקע רק כמטלטלין מ"מ המוכר מקרי מוחזק ובלא"ה כבר הבאתי לעיל דראובן מוחזק במעות של שמעון שנתן לו רשות לקחת אותו על עסק הישן. והוא תופס אותו על עסק החדש א"כ יש לו גם חזקת ממון. ואף שאינו תופס גוף הדבר שאנו דנין עליו כבר האריך הש"ך בספרו תקפו כהן (סי' ק"ט) דבתפס ברשות א"צ לתפוס גוף הדבר שאנו דנין עליו ומהני תפיסתו. וכ"ש דיש לו ג"כ חזקת מרא קמא. היוצא לנו מזה דבנ"ד בין על עסק הישן ובין על עסק החדש ראובן הוא מוחזק ויכול לומר קים לי. ועי' בשיטה מקובצת סוף ספר חמרא וחיי משם המאירי שכ' וז"ל עוד נראה לומר שבקרקע אין לומר בו נו"נ ביד מה שעשה עשוי אלא אפילו הוציא השדה מתחת ידו של זה והחזיק בו את זה הדין חוזר לעולם שהקרקע אינה נגזלת וברשות בעלי' עומדת עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד מקרי ראובן מוחזק עוד נלפע"ד להביא ראי' דבנ"ד ראובן מקרי מוחזק על שני העסקים. עי' במחנה אפרים ה' צדקה (סי' ב') הביא ברי הרא"ש בתשובה במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואחר שציירה אסרה דלא אמר כלום דספיקא אי אומן קונה שבח כלי וכל ספק בקנין אי יצאו מחזקת בעלים ראשונים או לא מוקמינן בחזקה קמייתא עכ"ל שם. והובא בקצרה ביו"ד (סי' רכ"א סעיף ח') וכ"ה שיטת הרשב"א בתשובה מובא ביו"ד (סי' רנ"ט ובש"ך סקי"ד) דכ' דספק הקדש בית הכנסת כל שהוא ספק בתחלתו מוקמי אחזקת חולין ע"ש. א"כ חזינן דאף בדבר המטלטל כל שהוא ספק בעיקר הקנין מוקמינן אחזקת מרא קמא וא"כ ה"ה בנ"ד דג"כ על שני העסקים יש ספק בעיקר הקנין כמו שאבאר בעזה"י. מוקמינן אחזקת מרא קמא ודו"ק:
ב) עתה נשימה עין בקורת על טענת הבעלי דינים. דעל מה שטוען שמעון דכיון שנעשה כתב עם ק"ס ונתינת כסף וגם כתב על אחריות בלשון לוע"ז ולכן מוכרח ראובן לקיים הקנין ע"ז משיב ראובן דנתברר לו שיש לו שני עדים שהוא כדבריו ולא יצרוך לקבל. וזה ידוע גם להב"ד שבאם הי' לראובן מיד עדים לא הי' מתפשר וכמ"ש בח"מ (סי' י"ב) הכופר בפקדון ונתפשר עמו ומחל לו ואח"כ מצא עדים יכול לחזור בו וה"ה למי שנתפשר מפני שלא הי' לו ראי' או שטר ואח"כ מצא יע"ש. ואף אם עד השני יאמר שאינו יודע ולא יהי' נשאר לראובן רק עד אחד. אף דבס' שער המשפט (בסי' כ"ה) העלה בזה דלא מהני כיון דע"א לא קם רק לשבועה וכאן שכיון שהי' פשר הוי ממון ואין בכחו לפעול לענין ממון מ"מ בס' בית יהודא (בסי' כ"ה) השיג עליו בטוב טעם דהא אין העד פטרו מממון רק כיון שיש לו ע"א הוי פשר בטעות וממילא פטור מהחויב שהתחייב דהי' בטעות שלא ידע שיש לו ע"א יע"ש שהביא ראי' לדבריו משו"ת הרי"ף. והסכים, כן לדינא וא"כ ה"ה בנ"ד דלכל הפחות יש לו ע"א כשר ונאמן רוח שהוא כדבריו ומה שטוען שמעון דלמה לא הזכיר מתחלה שיש לו עדים או ע"א. אינו טענה. כיון דקסבר שיש לו רק ע"א וע"א לא מהני לו כלל. ואילו הי' יודע שיהי' לו שני עדים הי' מגיד ולא הי' מתפשר. ואף שכתב בח"מ (סי' כ') דאם אמר בפני הב"ד דאין לו עדים שוב לא יכול להביא לו עדים אף שישיג. זה אינו טענה כיון דמבואר שם דאם אמר כן יכול להביא עכ"פ עד אחד. דדעתו הי' רק ששני עדים אין לו אבל ע"א יש לו יע"ש. וא"כ א"ש דבנ"ד דאחר הפשר השיג מכתב מע"א שיגיד בתורת אם לא יגיד כדברי ראובן א"כ ברור דהפשר בטל כיון דהי' בטעות. וא"כ גם הקנין על עסק הישן הי' בטעות כיון שתלוי זה בזה דלא התפשר רק מאשר קנה אצלו עסק הישן בכסף מלא שישלם לו יותר משויו חמשה מאות רו"כ. וכיון דהפשר בטל ממילא גם הקנין בטעות וחוזר ועי' במרדכי פ"ק דסנהדרין בשם ראב"ן הא דאמרינן מחילה בב"ד הוי מחילה היינו היכא דלא טעה כגון ממון שנודע בוודאי שאין עליו עדים או ממון שיודע שיש לו עדים או שטר התם ודאי הוי מחילה אבל היכא דסבור שאין עדים ומחל ולאחר זמן מצא עדים התם וודאי לא הוי מחילה דאילו הי' יודעים שיש לו עדים לא הי' מוחל ולא מבעיא משום דלא הי' לו שום קנין אלא אפילו אם הי' שם קנין קנין טעות הוא ולא כלום הוא ע"כ. הביאו מהרי"ק (בשרש פ"ט) על נידון דידי' על יתומים קטנים שמת אביהם ולא ידעו במילי דאבוהן ולכן כשאח"כ מחלו הוי מחילה בטעות א"כ ילפינן דמחילה בטעות אפילו בקנין לא הוי מחילה ועוד כ' מהרי"ק (בשרש ב') כיוצא בזה דמחילה בטעות לא הוי מחילה והביאו ראי' מפ' חזקת הבתים (דף מ"א.) מההוא דאמרינן התם רב ענן כו' הביאו הטור בח"מ (סי' קמ"ב) כ' הרשב"א ז"ל בתשובה הביאה הב"י (בסי' י"ב) דאע"ג דאמרינן גבי מכר אגב זוזי גמר ומקני אי לא דמסר מודעא גבי מחילה אם מחל מתוך האונס כגון אם שכנגדו הוי תופס ממון ולא מצא זה עדים לפי שעה ולכן נתפשר עמו כפי רצונו על תנאי שימחול לו מחילת שמים מחילת בריות וכן עשה אע"פ שלקח מעות בידו לא אמרינן בכה"ג אגב זוזי ואונסי' מחל דלא אמרו אלא בזוזי של דמי מכירה אבל כאן קצת גזילה הוא שנתן לו ולא דמי גזילה כולה והוי פשרה בטעות ואינה פשרה וכל זמן שיוכל לברר יברר ויטעון על חבירו ויטול עכ"ל יע"ש. וכן הביא בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' רכ"ז) בשם תשובת הרשב"א. וא"כ בנ"ד נמי כיון דלא ידע שיש לו ב' עדים לברר שכתב של שמעון אינו אמת הזמן. שהוא מוקדם. הי' מוכרח להתפשר על הטענת עשרים פראצענט של עסק החדש שהי' שוה למשל ב' אלפים רו"כ הזכות. והשיג עבור טענתו רק חמשה מאות רו"כ מה ששמו שעסק הישן שמוכר ראובן לשמעון יוסיף על דמיו ערך ה' מאות רו"כ. וא"כ רק קצת גזילה שנתן לו ולא דמי גזילה כולה וא"כ פשוט דהוי פשרה בטעות וחוזר. וכיון שבטל הפשר לענין עסק החדש שוב בטל המכירה מעסק הישן כיון שידוע לב"ד דמה שמכר עסק הישן הוא רק מפני שאין לו חלק בעסק החדש דאז מזיק לעסק הישן. וכיון שלא הי' יכול לברר שכתב של שמעון מהאדון אינו אמת ידע דלא יזכה בדינו משום הכי הוכרח להתפשר וכיון שבטל הפשר לענין עסק החדש שוב בטל הקנין גם בעסק הישן כיון שתלוים זה בזה וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קמ"ד) ועיין בשו"ת דרכי נועם (חח"מ סי' י"ו) וז"ל נלפע"ד דבר פשוט שאין באותו פשרה ממש דהלכה רווחת דכל קנין וכל מחילה בטעות חוזרים כדמוכח בפח"ה גבי רב ענן כו' ולא תאמר דדוקא התם איכא למיתלי בטעות שהרי לא קיבל בעל הקרקע מעות מרב ענן ולא עביד איניש דמחיל בכדי אבל הכא הרי קבל מקצת כסף בשביל חלק ירושתו וליכא למימר דאגב זוזי גמר ומקני דהא גבי מוכר פירות דקל לחבירו אמרינן דהוי מחילה בטעות כדמוכח בפ' איזה נשך ואע"ג דקביל זוזי וכ' כ"ש דאומדנא דמוכח הוא שאם הי' יודע שהיו הנכסים מרובים כל כך לא הי' מוחל דלא עביד אינש דשקיל מגמלא אונא ולא מבעיא אם יתברר שאחיו הטעוהו אלא אפילו מן הסתם רגלים לדבר איכא דבטעות הי' דאין דרך למחול מאתים במנה כו' יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד שמפני שלא ידע שיש לו עדים לברר הי' מוכרח להתפשר לקבל רק מקצת טענתו וא"כ הוי פשר בטעות. וכ"ש כשנודע שלא קבל גם מקצת טענתו מפני שנתאנה על מכירת עסק הישן בוודאי הוי פשר בטעות:
ג) ומה שטען ראובן ששמעון איים עליו ע"י הכותב וגם הב"ד כי לא יראה לו פנקס ממכירת יער החדש. וגם יזיק לעסק הישן כי יגמור עם הליווראנט שיקנה בעסק החדש ולא יקנה כלל בעסק הישן. וא"כ בעסק הראשון יהי' לו הפסד גדול מ"ה הוכרח להתפשר כדי להנצל מההיזק. וכיון שנתברר כעת דשקר דבר דהליווראנט רוצה לקנות בעסק הישן כמקדם א"כ הוי פשרה בטעות וחוזר. וגם מה שלא יראה לו הפנקס לראובן יש לראובן עצה למכרו לאחר לאיש אלם וליקח אבשטאנדס איזה אלפים רו"כ. ע"כ. לפענ"ד היא טענה מעלייתא. עי' בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' כ"ג) שכתב וז"ל ואם יתעקש המתעקש שאין קרוי אונס אלא בתלוהו וזבין אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו הרי איתא בגמרא במעשה דפרדסא שהי' קורא אונס מחמת שהי' יירא שמא יפסיד שדהו הרי מבואר שכל אונסים בעולם בין אונס גוף בין אונס ממון. כל היכא שיש חשש שמא יפסיד מקרי אונס יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד הי' יירא שמא יפסיד עסקו הישן ממילא מקרי אונס. וזה הי' ידוע לב"ד אנסו שאמרו הב"ד לראובן שהיום ג"כ יסכימו שיתפשר למכור עסק הישן מפני מה שנודעו בזה שוב א"צ למסורת מודעא. עי' בשו"ת הרש"ק (ח"א ס"י) דדווקא במכר ומתנה בבא להוציא בעינן אונס ניכר ומודעא או אונס גרידא. אבל להחזיק לא בעינן חיזוק אונס גדול מסירת מודעא יע"ש. ועי' בשו"ת מהר"י הלוי (סי' ס"ז) דלאו דוקא שאמר לעדים שהוא אנוס אלא כל שגילה דעתו בפני עדים שהוא אנוס מסר מודעא מקרי יע"ש. וא"כ בנ"ד דהכירו העדים באנסו. בפרט שהם בעצמם אמרו לו האונס שוב בטל הקנין על המחילה של עסק החדש. ושוב בטל כל הקנין ממכירת עסק הישן דהא בהא תליא דידוע לב"ד דמכר רק מפני שיתפשר על עסק החדש. ובלא זה לא הי' מכר וא"כ הקנין בטעות וחוזר. וראי' לזה מדברי המחנה אפרים (ה' שותפין סי' ה') במה שטען לוי שמה שנתפשר עם שותפו ראובן שיקח יותר מהמגיע לו ונשבע לוי לקיים דבר זה באונס עשאוהו מחמת שראובן הי' מעביר לו את הדרך והוי קאי מטי לי' פסידא ללוי כאשר בא כתב בשאלה. לכאורה נראה דדינא קא משתעי ואף כי לכל האמור הי' צריך לוי שיביא ראיה לדבריו שאנוס הי' במעשיו מיהו אחר שהיום לוי מוחזק בנכסים נאמן הוא לומר שהי' כן ולא יתן לראובן היותר מהמגיע לחלקו דקי"ל אנסוהו ויהיב אין מתנתו מתנה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד על המחילה של עסק החדש הוי תלוהו ויהיב ולא מהני ושוב בטל הקנין גם מעסק הישן דזה תלוי בזה. ועי' בשו"ת מהר"י בי רב (סי' מ') דלא מקרי מכר אלא במקבל זוזי אבל מצד תועלת שאינו מפסיד לא מקרי מכר אלא מתנה יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דראובן לא השיג עבור מחילתו העשרים פראצענט שום ממון רק במה שיקנה ממנו עסקו הישן כדי שלא יזיק לו עסק החדש וירויח שלא יפסיד אף אם הי' כן שע"י המכירה לא יפסיד ג"כ מקרי מחילה על העשרים פראצענט כנ"ל. וכ"ש שבאמת הפסיד ע"י המכירה מפני שנתאנה בוודאי מקרי מחילה על העשרים פראצענט. וכיון דהוכחנו דזה מקרי מחילה. הנה קיי"ל בח"מ (סי' ר"ה) דמחילה הוי כמתנה דא"צ למסירת מודעא. רק היכא דידעו באונסי' סגי. יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דידעו הב"ד באונסי' דבאם לא ימחול לו עסק החדש אז יפסידו הרבה בעסק הישן ע"י שהליווראנט יקנה אצלו הכל מפני שיוזיל לו המקח. וכיון דידעו הב"ד באונסי' א"צ למסירת מודעא והמחילה בטלה. ושוב בטל הקנין גם על עסק הישן כיון דתלוי זה בזה כנ"ל והוי קנין בטעות וחוזר. וגדולה מזו כ' הגאון מ' עוזר בבאר היטב ח"מ (סי' ר"ה סק"ח) וז"ל הא דאמרינן פשרה דינו כמכר דוקא לענין שצריכין לידע שהוא אנוס אבל אי ידעינן באנסו אפילו לא מסר מודעא נתבטלה הפשרה דהוי כאנסוהו ליתן כמ"ש בשו"ת הרשב"א הביאה הב"י (בסי' י"ב) מחו' סי"ג בתשובה השלישית יע"ש וא"כ אף אם בנ"ד לא מקרי מחילה רק פשרה ג"כ סגי בידעו הב"ד שהי' אנוס ולא צריך למסירת מודעא. וכיון דבנ"ד ידעו הב"ד באונסי' כמו שהגידו בעצמם לראובן שיתפשר למכור עסק הישן מפני האונס בוודאי הפשר בטל והקנין בטעות וחוזר כיון שנתגלה כעת שלא הי' לו לפחוד כלל כנ"ל:
ד) וגם לפי מ"ש הב"ח לתרץ הסתירה (מח"מ סי' ר"ה) דאמרינן פשרה דינה כמכר א"כ הוי כמו תלוהו וזבין דצריך מסירת מודעא למ"ש (בסי' י"ב) דאיתא אם ראובן הפחיד את שמעון כו' ועשה פשרה בקנין וביטול מודעא יכול לחזור בו דמשמע דא"צ אפילו למסור מודעא דממילא בטל. ותירץ הב"ח וז"ל מיהו דוקא באחד שיש לו דין על חבירו ואינו יודע אם יהי' זוכה בדין אם לאו והו"ל כאילו מוכר כל אחד לחבירו כל זכות שיש לו בתביעה זו בסך שמתפשרים ביניהם אבל אם ידוע שאין לראובן זכות בדין והפחידו כו' פשרה כזו הו"ל כתלוהו ויהיב והקנין וביטול מודעא הכל הי' מחמת אונס וחייב להחזיר מה שנתן לו ע"פ פשרה זו וכ"כ ב"י בשם הרשב"א עכ"ל. וכ"כ הנתיבות המשפט בשם מהרי"ט (ח"ב ח"מ סי' צ"ה) וכ"כ בשו"ת מהר"ם מלובלין (סי' כ"ג) ועי' בשו"ת מבי"ט (ח"א סי' קל"ו) כעין זה. וא"כ ה"ה בנ"ד לפי מה שטוען שמעון דאינו מאמין לראובן במה ששמע מלוי שלא זכה בדינו. רק כמו שהב"ד אמרו לו דהד"ת לא יכוף אותו למכור עסקו הישן רק מפני האונס יסכימו שימכור ראובן ע"כ. וא"כ שוב א"צ למסירת מודעא כיון דרק מפני האונס מכר. והוי פשרה באונס וקנין בטעות וחוזר. ועי' בשו"ת מו"ה בצלאל אשכנזי (סי' ט"ז) וז"ל נמצא דלדעת רבינו האי גאון ור"ח והרמב"ם והרמ"ה והרב בעל העיטור והרמב"ן והריטב"א והר"ן והרב המגיד והרשב"ץ ז"ל אפילו באונס ממון סגי בהפחדה ובהגזמה לבד. ולדעת הר"י החסיד ז"ל והרשב"א ז"ל אפילו השומע בקול ב"ד ואפילו הב"ד בעצמו דקא מאיימי והיכולת בידן הרי זה אונס ומאחר דכולהו הני רבוותא אשר המה עמודי ההוראה הכין ס"ל להם שומעין וליכא למינדא מינייהו ואם יחיד חולק כאשר כתב מהרי"ק ז"ל אין שומעין לו כש"כ כי יש לתרץ דלא פליגי ואין להאריך בזה עכ"ל יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד שגיזם עליו להפסידו ולבל להראות חשבון מכירת עצים מיער החדש וכמו ששמעו גם הב"ד מזה והגידו לראובן שיתפשר בשביל זה ג"כ. פשוט דהוי אונס וא"כ המחילה הי' באונס והכירו הב"ד אנסו כנ"ל פשוט דבטל המחילה מעסק החדש. ועי' בשו"ת הרלנ"ח (סי' ל"ד). ועי' בשו"ת מרבינו רמ"ע מפאנו (סי' מ"ב) וז"ל אבל אם אנסוהו למכור בפחות הוי כמתנה שהיא בטלה לדברי הכל ויש למהרי"ק בתשובה (סי' קפ"ה) דברים צריכים ישוב עם האמור כאן וא"צ בנ"ד להאריך בכך. ואולם רוב הפוסקים שוים במתנה ומחילה דכי הדדי נינהו שא"צ מודעא לבטלה כי פליג בזביני ופשר כמכר ודכ"ע נמי איכא גווני בזביני דמינכר אונסי' ולא צריכה מודעא ועובדא דידן ודאי מתנה היא ולא זביני דהא ההוא מעט מהרבה דשקיל שמעון דידיה קא שקיל ולא יהיב ליה ראובן מדיליה כלום ואפילו בזביני אם לא ראו העדים שקבל המוכר כל המעות אלא הודה בפניהם שקבל ועכשיו אומר שלא קבל מהימנינן ליה ע"כ לשונו הזהב. וא"כ ה"ה בנ"ד לא שקיל כלום עבור הזכות של העשרים פראצענט. והסך שני אלפים רו"כ שקבל מדידי' קא שקיל ולא יהיב לי' שמעון מדיליה כלום. ועי' בשו"ת רשד"ם (חיו"ד סי' פ"ח) דאפילו לדעת הרי"ף והרמב"ם היכא דידעינן באונסיה לא מהני ביטול מודעא במתנה ע"ש. ועי' בשו"ת מבי"ט (ח"ב סי' כ"ח) דכשמכר בפחות משויו הוי דומיא דאנסוהו ליתן או למחול דאינה מתנה ולא מחילה יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד על מכירת יער הישן דמכר בפחות משויו יותר משתות מכפי שהי' יכול להשיג באם לא מכר בפעם אחת [דהא לולא הפשרה לא רצה למכור כלל. עי' לקמן אות ח'] א"כ הוי כאנסוהו ליתן או למחול ובטל הקנין. וכן בעסק החדש לא קבל כלל עבור הזכות של העשרים פראצענט ועכ"פ לא השיג כל השויו א"כ לכל הפחות הוי כמכרו בפחות דדינו כמתנה. ועי' בב"י (בסי' ר"ה) דבמתנה היכא דידעו באונסי' אפילו אם בטל לא מהני ביטול מודעא וכ"ה דעת רבינו ירוחם (דלא כנ"י בפ' ח"ה] וכ"ד הרא"ש ז"ל. וכ"כ הגמי"י בפ"ה דה' מכירה. וכ' הב"ח דכהרא"ש ז"ל נקטינן יע"ש. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם (חח"מ סי' ע"ח) וז"ל וגם אני אומר שלא הי' צריך ר' מודעא לזה אחר שעינינו הרואות שכל מה שהי' עושה הי' מחמת האונס יע"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד כיון דהמחילה מעסק החדש הי' באונס כנ"ל בטלה ושוב בטל גם הקנין מעסק הישן דתלוי זה בזה. עוד נלפע"ד לפי מ"ש בשו"ת הרש"ך (בח"ב סי' ר"ז) דגם היכא דאמרינן דאגב אונסיה גמר ומקני היינו דוקא אם כבר בא ליד האנס אבל כל זמן שלא בא ליד האנס. יכול לחזור בו יע"ש. וא"כ בנ"ד דעסק הישן שהי' מוכרח למכור מפני האונס כנ"ל עדיין לא בא לרשות שמעון כל זמן שלא נכתב אקט רעיענטנא ולא נתן עוד הסך עשרה אלפים וחמשה מאות רו"כ והוועכסלין ע"ס הנשאר. והוא עדיין ת"י ראובן וברשותו מ"ה יכול ראובן עוד לחזור בו ודו"ק. ועי' בשו"ת מהרש"ל (סי' כ"ה) דס"ל דבהשליש מעות ביד שליש והשליש עצמו יודע באונס של זה צריך להחזיר המעות גם בלא ב"ד יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דהב"ד ידעו באנסו כמו שאמרו לו הב"ד שיתפשר בשביל האונס א"כ הוי תלוהו ויהיב על טענת העשרים פראצענט ובטלה המחילה ושוב בטל גם קנין מיער הישן דזה תלוי בזה. כנ"ל. ועוד כיון שנתאנה על יותר משתות כנ"ל כפי ששוה אצלו א"כ הוי תלוהו ויהיב ובטל הקנין. ונלפע"ד דבנ"ד כ"ע מודו דבזה לא שייך עביד אינש דגזים ולא עביד עי' בשו"ת מהר"י אדרבי בשו"ת משפטי שמואל (סי' ל"ה) דלא אמרו עביד אינש דגזים ולא עביד אלא בדבר שעדיין מחוסר מעשה כגון שהפחידו להביאו בעש"ג וכיוצא. אבל היכא שאינו מחוסר מעשה ויש יכולת בידו לעשות כגון לעכב ממון חבירו שיש בידו פשיטא דעביד אינש דגזים ועביד. ועי' בני חייא (סי' ר"ה) וזרע אברהם (ח"מ סי' י"ב וי"ג) יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דגזים דלא יראה לראובן חשבון של עסק החדש ממכירת העצים דזה בידו ואינו מחוסר מעשה דהוא בשב ואל תעשה. וגם יוכל לעכב מעות פדיון של ראובן איזה זמן ובל ידע. ובזה לכ"ע עביד אינש דגזים ועביד ומקרי אונס. ועי' בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' ד') בהא דעביד אינש דגזים ולא עביד היינו היכא שהגזים עליו במילתא אחריתי למסור ממונו או גופו דלית לי' הנאה בגזים דאימר לא עביד. אבל כשמגזים אותו באותו דבר עצמו להוציא בדיניהם ולא השיב ידו מבלע עד עשותו ועד הקימו מזימות לבו בהא וודאי לא שייך טעמא דעביד אינש דגזים ולא עביד יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד במה שגזם עליו שהליווראנט יקנה רק אצלו ג"כ והנה מזה דיש לו בעסק החדש יותר חלק מבעסק הישן. וגם במה שלא יראה לו חשבון מעסק החדש ג"כ יהנה שיהי' כל העסק בידו כאדם העושה בשלו ולא ישאל פי שותפו וגם יוכל לעכב איזה זמן מעות הפדיון של ראובן ובל ידע מזה. בוודאי גזים ועביד. היוצא לנו מכל זה דהעלתי דאצל עסק החדש מקרי מחילה וכיון דידעו הב"ד באונסי' הוי מחילה בטעות וחוזר. וגם הקנין על העסק הישן הי' בטעות כנ"ל. ובלא"ה זה תלוי בזה וכיון שנתבטל הפשרה בטל הקנין של עסק הישן וחוזר ראובן מהקנין:
ה) טענת ראובן השלישית שהפשר הי' בטעות שנתפשר רק מפני ששמע מלוי קרובו בשם אחד מהב"ד שיצרוך לקבל ואח"כ יהי' פשר. וחשב שמלבד הקבלה שיצרוך לקבל יעשו פשרה על העשרים פרי' וא"כ יזיק לעסק הישן כיון שלא יקבל כל העשרים פרי' אבל שמעון הי' לו גילוי דעת ברור ואלו ראובן הי' לו ג"כ גילוי דעת ברור מהפסק שזכה בהעשרי' פראצענט כלם. רק יצרוך לתת ד' מאות רו"כ או שעכ"פ הי' יודע שבאם יהי' פשר לא יצרוך לקבל לא היה מוחל העשרים פרי' וגם לא הי' צריך למכור עסק הישן. עכת"ד. הוא טענה מעלייתא. כמ"ש בח"מ (סי' כ"ה) דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ ידע שאינו בן שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום דקנין בטעות הוא וחוזר ע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד דמה שנתפשר ראובן לפי ששמע מלוי שהגיד לו בשם אחד מהדיינים כן. ואף שהדיין לא אמר שיצרוך לקבל וגם ישיג רק מקצת טענתו מ"מ כיון שלוי טעה בלשונו והגיד שיצרוך לקבל וגם יעשו פשר הוי פשר בטעות וחוזר. כיון דאלו לא שמע כן מלוי לא הי' נתפשר רק לשמוע הד"ת. ואין לחלק דזה דוקא באם הדיין טעה הוי פשר בטעות. אבל בנ"ד הוי כמו שלוה טעה בעצמו ז"א עי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רכ"ז) שכ' וז"ל. דכל קנין בטעות חוזר דהכי אמרינן בפ"ק דגיטין הכי הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי פש חמשה אסתרי גבי חד מינייהו כו'. אבל אם הדבר הזה ברור שהקנין נעשה ע"י טעות אינו קנין ובין אם טעה הוא בעצמו או הטעוהו ב"ד הכל הוא אחד לענין זה וכ"כ הרי"ף בתשובה. כו'. למדנו מדבריו ז"ל שאפילו לא טעה מעצמו אלא שהטעוהו ב"ד וקנו מיני' בפשרה או במחילה הו"ל קנין בטעות וחוזר כו' עכ"ל יע"ש. נראה מדברי התשב"ץ שאם הוי הפשר מפני שטעה בעצמו בוודאי הדין שחוזר רק הרי"ף אשמעינן דאפילו לא טעה בעצמו רק הטעות ע"י הב"ד שטעו ג"כ הוי פשר בטעות וחוזר. וא"כ ה"ה בנ"ד שהטעות לא הי' ע"י הב"ד רק מפני ששמע מלוי שאחד מהב"ד אומר לו שצריך לקבל ואח"כ יעשו פשרה הוי פשרה בטעות ואף שהב"ד אמרו רק או קבלה או פשרה מ"מ לא גרע משטעה בעצמו דבוודאי הוי פשר בטעות. ובפרט דטרם גמר הפשרה אמרו לו הב"ד לראובן אף שאתמול אמרנו לך שהד"ת לא יכוף אותך למכור עסק הישן כפי שראינו היום מסכימים גם אנחנו למכור עסק הישן ולהתפשר למחול עסק החדש. [ואף שכונת הב"ד הי' מפני הפחד שהפחיד שמעון לראובן] מ"מ נתאמת אצל ראובן ביותר דברי לוי שלא יזכה בכל העשרים פראצענט וגם יצרוך לקבל. דבצירף של הפחד ורוע פסק של ראובן יעצוהו למכור. ואף שהב"ד אמרו לו מקודם שהד"ת לא יכופהו למכור חשב שהב"ד יחשבו שאף אם ישיג בד"ת עשרה פראצענט או חמשה עשר פראצענט ג"כ א"צ למכור עסק הישן. אולם ראובן ידע בנפשו שאם לא יהיו לו כל העשרים פראצענט יזיק מאד לעסק הישן. וכיון ששמע שצריך לקבל ואח"כ יעשו פשרה מפי לוי קרובו איש אמונים שבוודאי לא ישקר חלילה ולא. יטעה אותו להפסידו. א"כ הוי פשר בטעות וחוזר כיון דבאמת נתברר שלא הי' צריך לקבל כלל וגם זכה בכל העשרים פראצענט. רק שיצרוך לתת ג' או ד' מאות רו"כ עבור הקבלה. וממילא כיון שזכה בהעשרים פראצענט שוב א"צ למכור עסק הישן. כיון דשמעון מכר גם לשותף אחר ערך עשרים פראצענט מעסק החדש. וא"כ לא יהי' לו יותר בעסק החדש מבעסק הישן רק ערך עשרה פראצענט. ולא יוכל להזיק לעסק הישן. וא"כ הוי פשר בטעות וקנין בטעות וחוזר ודו"ק: ו) ואף דברמ"א (בסי' כ"ה) כ' דדוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה יע"ש. אולם עי' בשו"ת אלשיך (סי' י"ד) וז"ל ומהראיה שהביא מהרי"ק (בסי' קי"א) נראה ברור שאפילו לא אמרו למורשה דבר כ"א שהי' טוען דאסיק אדעתי' שכתיבת חמותה היתה קודמת נראה דמהימן משום דהוי מילתא דעביד אינש למיטעי ואנן סהדי דמסתמא הכי אסיק אדעתייהו. דאי לא תימא הכי מאי איכפת לי' למעבד פשרה ולאפסודי ממון רב דמאן מעכב בידי' דלא ליגבי כל שטר כתובתה משל' דלא בשופטני עסקינן אלא ודאי דאסיק אדעתי' שחמותה היתה קודמת ומה עביד וראי' גמורה מההיא דפ' חזקת הבתים שהביא מהרי"ק ז"ל דהתם טעה מאליו במה דלא הו"ל למטעי כ"ש בהא דנ"ד דאפילו לא אמרו לו דבר וודאי דלא אתפשר אלא דטעה בהכי והוא מלתא דעביד אינש למטעי דלאו כ"ע דינא גמירי ואדרבא מסברא הי' מסתבר טפי דהיא קודמת לכלתה עכ"ל יע"ש. והכנה"ג בח"מ (סי' כ"ה) הביאו בקיצור להלכה ולא הביא דהוא מחולק על הרמ"א. מוכח דאינו חולק והרמ"א מודה להרב אלשיך דהיכא דאיכא רגלים לדבר שטעה אף שלא גילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה מ"מ כיון דאיכא רגלים לדבר שטעה והתפשר משום שחשב שיצרוך לישבע הוי פשר בטעות וזה מדיוק בדברי הרמ"א שכ' ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה או כדומה לזה ע"כ דהיינו רגלים לדבר דהוי ג"כ כגילוי דעת זה כוונתו כדומה לזה. ועי' בשו"ת מהריב"ל (בח"ב סי' ע"ג) שכתב דבדאיכא רגלים לדבר שטעה נאמן אדם לומר שטעה בדין ובליכא רגלים לדבר אינו נאמן יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אי לך רגלים לדבר גדול מזה כיון ששמע מלוי קרובו שצריך לקבל וקרובו מעיד שהתפשר בשביל זה. אף שאינו עד מ"מ רגלים לדבר הוי וראיה לזה מח"מ (סי' ע"ה סעיף כ"ג) שכ' הרמ"א בשם הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וב"י בשם הרמב"ן והר"ן ז"ל דכל שאומר שהוגד לו מפי נאמן אפילו קרוב שלו משביעין אותו היסת. ואף דהש"ך חולק בשהאחר אינו מעיד. מ"מ כשהוא לפנינו ומעיד גם הש"ך מודה וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' ש"מ) דזה מקרי רגלים לדבר כיון ששמע מפי קרוב יע"ש. וא"כ בנ"ד כיון דלוי מעיד לפנינו אף שהוא קרוב מ"מ הוי רגלים לדבר. וכן יש להוכיח מרשב"א בחי' לשבועות (דף ל"א) שכ' דכל דאיכא עדים פסולי דרבנן מועיל תפיסה יע"ש. אף דהתם הטעם משום דמה"ת מיחזי חזי מ"מ כיון דרבנן פסלוהו למה מועיל תפיסה הא הפקר ב"ד הפקר. אע"כ דאף דפסולים מ"מ רגלים לדבר מיהא איכא ולכן מועיל תפיסה. דאף דלא נוכל להוציא בדיינים כיון דפסולי דרבנן מ"מ עביד אינש דינא לנפשי'. וא"כ בנ"ד נהי דלוי פסול מה"ת לעדות זה מחמת שהוא קרובו מ"מ לא גרע מרגלים לדבר. היוצא לנו מזה דבנ"ד הוי רגלים לדבר שטעה וממילא הוי פשר בטעות וחוזר. ובלא"ה כיון דשמעון הי' לו כתב מהאדון שמכר לו טרם שמכר ראובן משמעון וגם הב"ד הגידו לראובן שאינו בר מיצרא כיון שלקחו מעכו"ם וגם השטר שותפות שביניהם לא מהני לנידון זה. רק שראובן טען שלא ידע מזה הכתב. אף שידע בנפשו דהכתב הזמן הוא מקודם מ"מ כיון שלא הי' יכול לברר שקרו עביד אינש למטעי בהכי דיצרוך לקבל או דלכל הפחות לא יזכה בכל העשרים פראצענט רק החצי וכדומה. ואז יזיק לעסק הישן וגם מפני שהב"ד הסכימו שיתפשר והם פשרו ביניהם מזה שפט שלא יזכה בכל העשרים פראצענט. וממילא יזיק לעסק הישן ומוכרח למכור. וא"כ הוי פשרה וקנין בטעות וחוזר. ועי' בשו"ת מהר"ש הלוי (חח"מ סי' כ"ו) בשם מהרח"ש ומהר"ם הלוי דכל שהדעת טועה בכך יכול לטעון שטעה בדין יע"ש בראובן שנתפש מן המלכות ואמר שנתפש בעבור הכולל ונתפשרו לתת לו סך כך וכך ושוב ידעו הכולל שמן הדין אע"פ שנתפש בעד הכולל אין חייבין לפרוע לו פשרה בטעות הוא ובטלה. וכן פסק מהר"ש ז"ל שם יע"ש. שאינו מזכיר כלל שגילו דעתם בשעת הפשר דמ"ה מתפשרים בשביל שחייבים בדין. אע"כ דכיון שהב"ד יכירו דבא מטעות נאמנים לומר דטעו בדין. וא"כ ה"ה בנ"ד נאמן ראובן לומר דטעה כיון דאיכא רגלים לדבר כנ"ל. ועי' בש"ך בח"מ (סי' רל"ב) בשם השלטי גבורים דהא דקיי"ל בנותן לחבירו יותר מכפי המגיע לו דאמרינן מתנה יהיב לי' מ"מ אם חזר אח"כ ואמר שטעה נאמן אף שהוא דבר שאין אדם טועה. ועי' בש"ך סק"ב ואפילו להגהת מרדכי דס"ל דאינו נאמן לומר טעיתי היינו להוציא אבל כאן שהוא מוחזק נאמן כל שלא גילה דעתו דלשם מתנה יהיב לי'. ועי' ברמ"א (סי' קמ"ו סעיף י"ח) בשם הרשב"א דנאמן לומר טעיתי. ועי' בח"מ (סי' ע"ט) במודה לפני ב"ד שחייב וחזר ואמר נזכרתי שפרעתי והרי עדים נאמן. ואף בלא מגו יע"ש. היוצא לנו מזה דבנ"ד הפשר והמכירה בטלה כיון דהי' בטעות ונאמן ראובן לומר דהי' בטעות כיון שנתגלה גם להב"ד שהי' בטעות ואז לכ"ע בטל הפשר והמקח:
באופן אחר נלפע"ד לומר דבנ"ד הוי פשר בטעות דהנה הש"ך (בח"מ סי' כ"ה ס"ק מ"ח) הביא בשם בה"ג וז"ל אדם שתפש בדין בעל אחוזתו או אחיו או אחותו ואמר להם ממון בבית אבי ולא מצאתי אותו ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט ומחל להם את השבועה וקנו מידו אי קנו מידו בלשון הזה שנטלת ממון זה ומחלת כל שיש אע"פ שנתגלה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי מחל להם אבל אם בלשון כו' עכ"ל. ועי' בנתיבות המשפט (בביאורים סק"כ) ד"ה ודוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה שהקשה על בה"ג דהא מבואר (בסי' י"ב סעיף י"ד) דאם כפר ונתפשר ואח"כ הביא עדים דיכול לחזור בו וה"נ ממש כן הוא דמעיקרא כפר ואח"כ נתגלה וע"כ בעדים. ומתרץ הנה"מ דמיירי שאח"כ נתגלה עליהם ממון מה שלא ידעו הם ג"כ מעיקרא ולא הי' טעות הפשר כלל כי כן הי' מו"מ ביניהם כו' יע"ש. גם בחידושים שהעלה אבל אם נתודע שהי' להם ממון שידעו בשעת פשרה הוי פשרה בטעות אפילו אם פירש בשעת הפשר שמוחל הטעות ע"ש וא"כ בנ"ד דשמעון ידע מהפסק דין שזכה ראובן בכל העשרים פראצענט רק שראובן לא ידע א"כ אף שפירש בשעת הפשר שמוחל הטעות הוי פשר בטעות וחוזר. ועי' בשו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רכ"ח) נראה אף שלא הגיד בשעת הפשר דבשביל דינו של לוי יטול אותו סך ומוחל לו השאר. מ"מ כיון שנתגלה שלוי טעה בדינו קנין בטעות הוא וחוזר. וגם משו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מ"ב) נראה דגילוי דעת זה לאו דוקא רק באם הב"ד יראו דהפשר בטעות הוא חוזר. וכן נראה מדברי הש"ך בח"מ (סי' כ"ה) בקיצור הדינים (סעיף ה' אות א') שהעתיק רק דברי הש"ע. וכן הרמב"ם לא העתיק דברי הרמ"א בשם הרי"ף. ואפשר דגם הרי"ף לא אמרו בזה כמו שראיתי במקור הדין של שו"ת הרי"ף (סי' קמ"ה) שהביא דין של הש"ע (בסי' כ"ה) ולא הביא כלל דצריך שיאמר כן בשעת הפשר דהוא מפני השבועה. רק דבשו"ת הרי"ף (בסי' קכ"ד) כתב כן בראובן שהי' חייב לו שמעון שבועה וקנו ממנו השבועה ונתן לו קצת הממון שטוען על דרך הפשרה שלא ישבע והעידו על עצמו בכך ואח"כ נתגלה ראי' לראובן באותו ממון כולו פשרה זו קיימת היא או לא. תשובה פשרה זו בטלה היא משום שכשמכר לו ראובן השבועה הי' שמעון מחויב בה אבל עכשיו שהביא ראי' בממון שבועה אין כאן מכירת שבועה אין כאן. אבל אילו עשו ביניהם כתקונה ולא הזכירו השבועה הפשרה קיימת. דאמרינן עביד אינש דזבין ומזבין דיניה עכ"ל. אולם דברי הש"ע (בסי' כ"ה) אין מקורם מכאן רק (מסי' קמ"ה) הנ"ל ושם לא מזכיר כלל דצריך לגלות דעתם כן בשעת הפשר. ואפשר החילוק ביניהם דבתשובה (סי' קכ"ד) כתב להדיא דפשרה זו בטלה הוא משום שכשמכר לו ראובן השבועה הי' שמעון מחויב בה אבל עכשיו שהביא ראי' בממון שבועה אין כאן מכירת שבועה אין כאן. דבזה ל"ש דעביד אינש דזבין ומזבין דיני' כיון דהגיד בפירוש שקנה ממנו השבועה. וממילא משמע דגוף הדין לא זבין ממנו. ומ"ה אם לא הגיד בפירוש שקנה ממנו השבועה אמרינן עביד אינש דזבין ומזבין דיני' כיון שאף דידע שיכול להיות דימצא ראי' ויזכה בכולו מוטב לו להתפשר כעת עבור החצי דדלמא לא ימצא ראי' לזכות בכולו. וא"כ אף שנמצא אח"כ ראי' לא מקרי פשרה בטעות דעביד אינש כו'. דזה דומה לכל פשר שאינו יודע אם יזכה בדין או לא. אולם (בסי' קמ"ה) שהב"ד חייבו שבועה בטעות ולא הי' מעולם חיוב שבועה אז אף שלא הזכירו בשעת הפשר השבועה ג"כ הפשרה בטלה כיון שהי' בטעות וזה הוכיח ממעשה דההוא גינאי בפ' חזקת הבתים כיון שהי' בטעות חוזר אבל (בסי' קכ"ד) שם לא מזכיר כלל הענין של פשר בטעות מהא דההוא גינאי כו'. כיון דשם לא הי' בטעות כיון דאז היה באמת חייב שבועה. ואף דיכול להיות שימצא ראי' יכול להיות בהיפך. ובזה דוקא אמרינן עביד אינש דזבין דינא. ובזה מיושב מה שהי' קשה לי על הש"ך (בסי' כ"ה) בקיצור דינים (סעיף ה' אות א') שלא העתיק להלכה דברי הרמ"א דצריך לגלות דעתו משום השבועה דצדקו דברי הש"ע שלא הביא זה וגם מבעל העיטור שהביא רמ"א בשם הרי"ף ג"כ אינו ראי' למעיין במקור הדין בבעל העיטור דהעתיק רק ב' תשובות הרי"ף הנ"ל דמקודם מביא התשובה שמביא כאן הש"ע ואח"כ העתיק שו"ת הרי"ף השנית (מסי' קכ"ד) ונוכל לומר דגם בעל העיטור ס"ל לחלק כן ומ"ה לא הביא כלל על תשובת הרי"ף (בסי' קמ"ה). דדוקא שגילה דעתו שעשה הפשרה משום השבועה. וז"ב לפענ"ד. וראי' לזה דהרמב"ם ז"ל שהי' בקי יותר בדברי הרי"ף רבו של רבו והביא ג"כ רק כמ"ש בש"ע אלא הוא הדבר אשר דברתי. וא"כ בנ"ד הוי הפשר בטעות כיון דהב"ד עשו הפסק שיתן ד' מאות רו"כ עבור הקבלה ולא יצרוך לקבל כלל. והוא התפשר רק עבור הקבלה שהיה סובר שיצרוך לקבל א"כ הוי פשרה בטעות וחוזר. ונלפע"ד להביא עוד ראי' לזה לדינא מדברי הרמ"א עצמו דאף אם לא גילה דעתו בשעת הפשר שהוא משום השבועה הפשר חוזר דהוי בטעות דהנה בח"מ (סי' פ"ז סעיף י"ג) כ' וז"ל הרמ"א או שפסקו לו בשבועת היסת לישבע בנקיטת חפץ ולא רצה לישבע ושלם הוי טעות בדבר משנה וחוזר (ד"ע בפי' מהרי"ק שורש י') וקשה דכתב סתמא דחוזר ולא קאמר דגילה דעתו בשעת תשלומין דדוקא משום דצריך לישבע בנקיטת חפץ מ"ה משלם אבל אם לא הי' צריך נק"ח אף שצריך לישבע הי' נשבע. אע"כ דאנן סהדי דמה ששלם הוא דוקא מחמת חומרת השבועה בנק"ח והוי רגלים לדבר דג"כ הוי הגילוי דעת. וא"כ מוכח דגם הרמ"א דעתו במה שכ' או כדומה לזה דלאו דוקא גילוי דעת רק רגלים לדבר ג"כ מהני לבטל הפשרה. ודו"ק]. וכ"ש בנ"ד דאנן סהדי דמה דהתפשר הי' רק מחמת שהי' סבר שצריך לקבל ומעולם אף אם יהבו לי' כל חללא דעלמא ג"כ לא יקבל וכמו שהעיד לוי שהגיד לו כן בשם הב"ד ואף שהוא קרובו מ"מ רגלים לדבר הוא כנ"ל פשוט דהוי פשר בטעות וחוזר. וממילא גם הקנין בטל דתלוי זה בזה. מה שכתבתי כן בדעת הש"ע לחלק דבשטעה הדיין א"צ לגילוי דעת כתבתי רק לרווחא דמלתא. אבל העיקר בעיני מה שכתבתי דבנ"ד גם הרמ"א מודה שא"צ לגילוי דעת כיון דאיכא רגלים לדבר שנתפשר בשביל הקבלה וכמו שהוכחתי לעיל (באות ו') משו"ת האלשיך ומשו"ת מהריב"ל. וא"כ הפשר בטעות וחוזר וממילא גם הקנין בטעות וחוזר דהא זה בזה תלוי וקשורים זה בזה כנ"ל וכיון דנתבטל מקצתו נתבטל כולו:
ז) טענת ראובן הרביעית שכל עיקר הפשר הי' לקבל עבור העשרים פראצענט מקצת טענתו למשל אם הטענה שוה ששה אלפים רו"כ וקבל עכ"פ המחצה. דהיינו ששמעון ישלם עבור עסק הישן חלק של ראובן מה ששוה פחות מפני עסק החדש שהוא במיצר שלו ואינו שותף לעסק החדש לערך שני אלפים וחמשה מאות רו"כ לזאת ישלם שמעון לראובן מחיר יער הישן כמו ששוה לשמעון כל שוויו היינו גם הסך ב' אלפים וחמשה מאות רו"כ שנפחתו אצל ראובן ועוד יותר משוויו ישלם שמעון על מחיר יער הישן סך חמשה מאות רו"כ ואז יקבל ראובן עבור טענתו של העשרים פראצענט מעסק החדש שהוא שוה הזכות ששה אלפים רו"כ יקבל חציו סך ג' אלפים רו"כ כנ"ל. באופן הנ"ל היינו ב' אלפים וחמשה מאות רו"כ להשלים מה שנפחת אצל ראובן משוויו ועוד יותר משוויו אף לשמעון סך חמשה מאות רו"כ. והנה כעת נתברר שלא די שלא קבל כלל עבור תביעתו על שמעון סך ג' אלפים רו"כ הנ"ל רק אדרבא שנתאנה עוד יותר מד' אלפים ושני מאות רו"כ שהוא יותר משתות המקח. ואף אם הי' נתאנה רק ע"ס שני אלפים רו"כ ג"כ הפשר על עסק החדש בטעות כיון שהתפשר רק מאשר חשב שמקבל מחצית תביעתו ערך סך ג' אלפים רו"כ כנ"ל. וא"כ כיון שנתגלה שלא קבל אף פרוטה אחת עבור תביעתו העשרים פראצענט רק שיש לו עוד הפסד בעסק הישן על מחיר זה שמכר שהוא שוה הרבה יותר היום אף לראובן אף אם לא יהי' שותף לעסק החדש. אין לך פשר בטעות גדול מזה. דכבר כ' הד"מ בח"מ (סי' כ"ה) בשם מהרי"ק אחד נתפשר בחלק ירושתו בדבר מועט כי אמרו לו שלא היו נכסים מרובים. ואח"כ נודע לו שהיו נכסים מרובים ושהי' מגיע לחלקו כמעט כפלים הוי פשרה בטעות יע"ש. וכ"ה הסמ"ע בשמו. וא"כ ה"ה בנ"ד שהיה סבור שקבל עבור תביעתו ובאמת לא קיבל כלל הוי פשר בטעות וחוזר. וכאן ידוע להב"ד דנתפשר רק בשביל שנותן לו יותר משויו של יער הישן אחרי שנפחת לראובן ולא לשמעון. וכמו שהגידו הב"ד לשמעון שיוסיף על המקח עוד חמשה מאות רו"כ דירויח עי"ז העשרים פראצענט. וא"כ כיון שנתגלה דגם לראובן שוה היער יותר משתות אין לך פשר בטעות גדול מזה. ואף דזה הטעות לא הוי מהב"ד רק הוא שטעה כבר הבאתי להוכיח משו"ת תשב"ץ (ח"ב סי' רכ"ז) דהיכא דטעה בעצמו בוודאי הוי פשר בטעות וא"כ כיון שנתברר בנ"ד שהתפשר בטעות שמחל העשרים פראצענט בשביל שמרויח ע"י המכירה של עסק הישן. ובאמת יש לו היזק גדול מזה הפשר בטל וחוזר ושוב בטל גם הקנין מעסק הישן דזה תלוי בזה כידוע לב"ד דלא הי' דעתו למכור עסק הישן לולא הפשר על עסק החדש. ועי' בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' מ"ב) וז"ל אלא הטעה את שמעון עד שנתפייס בדבר מועט ואין לך מחילה ומתנה בטעות גדולה מזו דלא עביד אינש דשקיל מגמלא פלג אונא. וכשם שהטעות מבטל את הקנין כו' עכ"ל. וא"כ כ"ש בנ"ד שנתפייס רק מאשר חשב שמשיג ג' אלפים רו"כ עבור טענתו כנ"ל ובאמת לא השיג עבור טענתו אף פרוטה אחת. רק אדרבא שצריך עוד להוציא מכיסו לשמעון יותר מד' אלפים ושני מאות רו"כ מפני שנתאנה א"כ אין לך פשר בטעות בעולם גדול מזה:
ח) עוד נלפע"ד דבנ"ד הוי פשרה בטעות על הכ' פראצענט מעסק החדש. כיון דמבואר בח"מ (סי' ר"ז ס"ד) ברמ"א וז"ל. מיהו איכא אומדנא דמוכח נתבטל המקח (תוס' והרא"ש כלל פ"ה) וי"א דבמתנה דברים שבלב הווין דברים (הגהות אלפסי) עכ"ל הרמ"א. ועי' בסמ"ע וא"כ בנ"ד אין לך אומדן דעת גדול מזה דמחל העשרים פראצענט רק בשביל שכסבר דמשיג בעד עסק הישן יותר מכפי השויו ששוה לראובן ועוד יותר מכפי אשר שוה לשמעון וכיון שנתגלה ששוה הרבה יותר לראובן וכ"ש לשמעון גם דברים שבלב הוין דברים. וכיון שלא קבל כלל עבור זכות העשרים פראצענט הוי מתנה ובמתנה דברים שבלב הוי דברים. רק אפי' דינו כמכר ג"כ לא מהני המכירה כיון דמבואר ברמ"א דבאומדנא דמוכח נתבטל המקח ובנ"ד הוי אומדנא דמוכח טובא כנ"ל ובטל המקח. ועי' בשו"ת הרא"ש (כלל ס"ט וכלל ע"ט) דאומדנא דמוכח אזלינן בתרייהו אפי' להוציא יע"ש. ועי' בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' פ"ט) דפסקו האחרונים דבדיני ממונות אזלינן בתר האומדנות. ועי' בשו"ת מהרי"ט (חח"מ סי' מ"ה) דאף דדברים שב ב לה"ד מ"מ היכא דהדברים הם בלבו ובלב כל אדם לא מקרי דברי' שבלב יע"ש. ועי' בשו"ת נוב"י (חיו"ד סי' ס"ח) שכ' ליישב קשית השו"ת חכם צבי (סי' מ"א) על הרא"ש שכתב על מי שנשבעו לישא אשה והמירה אחות המשודכת ופסק דאמרינן דאדעתא דהכי לא נדר. ותמה הח"צ ז"ל דהיכא דתלוי בדעת שניה ל"מ אומדנא. וכתב הנוב"י לתרץ דבאומדנא גדולה אף דתלוי בדעת שניהם מועיל האומדנא. וע' בשו"ת בית אפרים (חח"מ סי' ל') דבאומדנא דמוכח טובא דמהני גם בלא גילוי דעת מהני גם במטלטלין ומה"ט לא הזכיר הרמ"א (בסי' ר"ז) לחלק בזה ובזה יש ליישב מה שהקשה בשו"ת חת"ס (חח"מ סי' ע') ע"ד התוס' כתובות (דף מ"ז ע"ב) שהקשו דא"כ הקונה בהמה ונטרפה נימא אומדנא יע"ש הא במטלטלין ל"ש אומדנא וג"ד והוכיח מזה דגבי לוקח שייך שפיר ג"ד. ולפמ"ש א"ש דהיכא דלא בעינן ג"ד כלל גם במטלטלין מהני אומדנא. היוצא לנו מזה דבנ"ד מועיל אומדנא אף אם נ"ד דינו כמטלטלין. וגם כיון דהוי להחזיק. וע' בשו"ת הרדב"ז (סי' נ"ה) הובא בס' מקנה וקנין (דף י"ח ע"ג) שנסתפק בהא דאמרינן דתלוי וזבין זביניה זביני אי מהני אפילו בפחות משווי אם נאמר דעיקר הטעם דמהני דאגב אונסא בזוזי גמר ומקני והא דמקבל בפחות משויו הוי המותר מתנה והוי כתלוי ויהיב ולא מהני וכתב דאין ראיה מאשה דמקנה נפשה בפרוטה דבאשה הוי פרוטה כל דמי' דגמר' ומקנה נפשה בפרוטה ע"ש. ועי' בשו"ת הרי"ם (חח"מ סי' ב') שכ' וז"ל עוד יש לדון מטעם קנין בטעות כיון שנודע עתה שכבר היו הרבה דעקרעטען עליו קודם שהלוהו ר' זושא ולא ידע ואלו ידע ודאי לא היה מלוהו א"כ מה שהקנהו מעות ההלואה הי' בטעות ולא קנאו הנכרי כו' משא"כ לענין הלואה דחזקה לא שדי אינש זוזי בכדי וכמו דאחריות ט"ס מטעם הנ"ל כו' משא"כ כאן שמלוהו לזמן על רווחים אפשר דאף אם הי' יודע שהוא בע"ח הי' מלווהו דאפשר לזמן שקבע יהי' לו לשלם ואף דעתה אין לו מ"מ זה דבר שנולד אח"כ ואז לא הי' בטעות או אפשר בטוח עליו שאף שלא ישלם לשאר בע"ח לו ישלם או דאפשר שבמעות זה עצמו שמלווהו ירוויח עד שישלם לו וכיון שאין אומדנא ברורה שוב אף שבאמת לא הי' מלוהו הוי דברים שבלב כנ"ל. אך זה דוחק דודאי אנן סהדי שלא היה מלוהו מטעמים הנ"ל כו' יע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד דאנן סהדי דמה שהתפשר למחול זכות של העשרים פראצענט מעסק החדש הוא רק בשביל שיקבל עבור עסק הישן יותר משויו. ואם כן כשנתגלה שקבל הרבה פחות משויו אין לך אומדנא גדולה מזה דהי' בטעות אף אם אין ההונאה על שתות. וכ"ש אם ההונאה על שתות. ועי' (בכתובות דף צ"ז) זבין ולא אצטרכו לזוזי דהדרי זביני דלרש"י אפי' בלא ג"ד בשעת מכר מהני רק שיהי' הדבר ידוע ומפורסם שעיקר דעתו היה במכירה לשם כן יע"ש. ואף לשיטת התוס' שם דצריך גילוי דעת הנה בנ"ד אין לך גילוי דעת גדול מזה כנ"ל. ועי' בשו"ת הרשב"א הובא בב"י בח"מ (סי' י"ב) בראובן ושמעון שהי' להם תביעה על לוי תבעו ראובן ועשה עמו פשרה ואח"כ מת שמעון ותבעו יורשיו את לוי אמר להם איני חייב לכם כלום אמרו לו ולמה נתת לראובן אמר להם טעיתי ואיני חייב לו ולא לכם פשרה בטעות היא שהי' חושב שהי' חייב לו ועכשיו נתן על דעתו וידע או שהודיעוהו אחרים שאינו חייב יע"ש. וא"כ כ"ש בנ"ד שידוע לב"ד שהתפשר רק מאשר חשב שישלם לו יותר מכפי ששוה לשמעון ונתגלה דנתאנה על יתר משתות ולכל הפחות על פחות משתות. א"כ לא קבל כלל עבור תביעתו והוי פשר בטעות וחוזר, ורשאי דיין מומחה לדון באומדנא דמוכח כזה ואין זה נקרא דברים שבלב מאחר שהיא סברא מוכחת. ועי' בב"ב (דף ק"ו.) גבי ש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אלא מפני שהי' סבור שימות ולא היתה כוונתו שימות ברעב אם יעמוד מחליו. וכן אמרו שם (בדף קל"א.) הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאו אלא אפוטרופא לפי שאמדו דעתו שאין אדם מניח בניו ונותן ממונו לאשתו ולא היתה כוונתו אלא מפני שיכבדוהו בניו. וכן איתא שם (דף קל"ב.) הרי שהלך בנו למדה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה ואמר ר"נ הלכה כר"ש בן מנסיא דאזלינן בתר אומדנא דעתי' שאלו הי' יודע שבנו קיים לא הי' כותבה לאחרים. וכן איתא בכתובות (דף ע"ח.) אשה שרצתה לינשא וכותבה כל נכסי' לאחר אמרו חכמים שלא קנה משום דאמדינן דעתה שלא כוונה אלא להבריח נכסיו מבעלה שלא יזכה בהם הבעל יע"ש. והנה בנ"ד פשוט שהוא יותר אומדנא מכל הנ"ל. ואף שכ' הרמב"ם (בפכ"ד) מה' סנהדרין שאין בדורות הללו מי שיהי' לו כח לדון בסמיכות דעתו יע"ש. אולם כבר הבאתי לעיל בשם הרא"ש בתשובה (כלל ס"ט וכלל ע"ט) דאומדנא דמוכח אזלינן בתרייהו אפי' להוציא. ועי' בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' ר"ד) אפילו למאן דלא אזיל בתר אומדנא הני מילי להוציא אבל לאוקמי ממונא אזלינן. א"כ בנ"ד לפי מה שהעלתי דהוי להחזיק גם לדעת הרמב"ם ז"ל אזלינן בתריה. ובלא"ה כ' בשו"ת מהרי"ט (בח"א סי' קי"ב) דכל דיין מומחה יכול להוציא מן היתומים שאין זה תלוי באומדן דעתו של דיין בלבד אלא הדבר מוכיח לכל יע"ש. א"כ מוכח דכל שהדבר מוכיח לכל אז לכ"ע דיינינן אומדנא. ובלא"ה כבר הבאתי לעיל דברי הרמ"א בח"מ (סי' ר"ז) להלכה דבאומדנא דמוכח נתבטל המקח יע"ש. ועוד מכמה תשובות להלכה. וכ"כ בשו"ת אלשיך (סי' מ') ובשו"ת עבודת הגרשני (סי' צ"א) ועיין בשו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן קמ"ב) וז"ל. ונ"ל דגם רמ"א אף שסותם (בסי' ט"ו) כדעת הרמב"ם [הנ"ל] מ"מ [בסי' צ"ט] כ' בהג"ה מי שבא להפקיע תק"ח בערמה ותחבולה וכ"ש לגזול של חבירו חייבים חכמי הדור לבטל כוונתו אע"פ שאין כאן ראיה רק אומדנות מוכיחות היטב ואדרבה נ"ל דעכשיו יותר יש לדון ע"פ האומד והיושר כו' יע"ש. ועי' בשו"ת מהרי"ט צהלון (סי' ר"נ) מעשה באחד שפסק מעות להשיא יתומה עם משרתו ונתן הנדוניא ביד אמה ומתה היתומה אומדן דעת הוא דחוזר הנדוניא להשיא המשרת עם יתומה אחרת יע"ש. א"כ חזינן דיש גם לנו לדון ע"פ אומדנות דמוכיחות. וא"כ בנ"ד לענין עסק הישן דהוא עדיין תחת יד ראובן והוי להחזיק בוודאי אזלינן בתר אומדנא דמוכח אליבא דכ"ע. ולענין עסק החדש כבר העלתי לעיל (אות ד') דזה מקרי מתנה. ובמתנה כבר העלתי בשם הרמ"א דדברים שבלב הוי דברים רק אפילו אם נימא דדינו כמכר ג"כ מהני כמו שהעלתי (באות א') דראובן מקרי מוחזק וא"כ מקרי להחזיק. היוצא לנו מזה דמצד האומדנא זכה ראובן בדינו בשני העסקים דהוי פשר וקנין בטעות וחוזר:
ט) ומה שטוען ראובן טענה החמישית שנתאנה על יתר משתות טל עסק הישן ובטל המקח ג"כ טענה מעלייתא היא. כמ"ש בח"מ (סי' רכ"ז) בס"ב. כמה תהיה האונאה ויהי' חייב להשיב שתות בשוה כו'. בס"ה היתה האונאה יתרה על השתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטלה מקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ כו' עכ"ל. וא"כ ה"ה בנ"ד דנתאנה על יתר משתות בטל המקח. ואף דמבואר שם (בסעיף כ"ט) אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות כו' יע"ש. והא בח"מ(סי' קצ"ג) כ' בש"ע אבל אם אינו צריך לקרקע כגון ענבים העומדים ליבצר ה"ז כמטלטלין לקנין ויש להם אונאה וכ' הרמ"א ויש חולקין ואומרים דאפילו אין צריך לקרקע דינן כקרקע (טור) עכ"ל. וע"ש בסמ"ע דבצריך קצת לקרקע הוי כקרקע לענין שומרין דוקא אבל לענין קנין ואונאה דינן כמטלטלין והש"ך הכריע (בסי' צ"ה) דדינו כקרקע. מ"מ התומים העלה שם דהכרעת הש"ך נגד הרמב"ם ז"ל אינו הכרעה והוי ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים לי כדעת החולקים על הרמב"ם. ונראה מדבריו דכ"ש דהמוחזק יכול לומר קים לי כדעת הרמב"ם וש"ע יע"ש. יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד יכול המוחזק לומר קים לי כדעת הר"י הלוי והרמב"ם והש"ע דבצריך רק קצת לקרקע דינו כמטלטלין לענין אונאה. ונלפע"ד להביא ראי' לזה דבמחכת"ר אשתמיטתייהו להש"ך והסמ"ע והתומים דברי שו"ת הרי"ף (סי' קפ"ז) וז"ל שאלה ועל זה שאמרת הלוקח פשתן מחבירו ה"ז לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום ואם היה מחובר לקרקע ותלש כ"ש קנה ואמרינן בגמרא משום דתלש כל שהוא קנה אר"ש באומר לך ויפה לי קרקע כל שהוא וקנה כל מה שיש עליו בדמים או אפילו שלא בדמים דא"א בדמים קשיא לן הא דתנן כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע וכבר אמר נקנה בכסף ובשטר ובחזקה כלומר אם זה נוטל דמי הפשתן למה צריך לתלוש כלום והלא מחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ויקנה בכסף. תשובה לא עיינת בשאלה זו כהוגן לפי שעלה על דעתך כי הפשתן זהו כקרקע ואינו כן כמו שאתה סבור כי כל הנמכר מן המחובר לקרקע על מנת שיתלוש הרי הוא כמו מטלטלין ואינו כקרקע אין לו בו הנאה אלא לאחר טלטולו ומשום כן אמרו משום דתלש כל שהוא כי המטלטלין אינם נקנים כולן במשיכת קצתם כדאמר התם כור בשלשים סלע בסלע אני מוכר לך א' א' קנה והשאר ל"ק ומ"ש כי מה שנמכר מן המחובר על דעת לעקור ולתלוש הרי הוא כמטלטלין יש לנו ראי' בכתובות כדאמר כל העומד לגדור כגדור דמי פירוש שהוא מטלטלין ואין האשה והבנות ניזונות אלא מקרקע וכמדומה לנו שהטעה אתכם בדבר מה שראיתם בתלמוד עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלא אומר אינן אלא חמשה רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואוקימנא בענבים העומדים ליבצר ואין אנו רואים ממקום ההוא שכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע כי אלו י' גפנים טעונות העומדות ליבצר לא מסרן לו לא הן ולא פירותיהן אלא לשמירה ולא לתלישה וכשתבען ממנו תבען הן ופירותיהן כענין שמסרן לו טעונות ועומדות ליבצר אבל נמסרו לו לתלישה הרי נחשבות כתלושות אבל מי שקנה כלום על דעת לתלוש אותו אינו כמחובר דלא סגיא דלא נתלש יתיה ולולא זה שאמר יפה לי קרקע כל שהוא וקנה מה שעלי' לא הי' קונה אלא מה שתלש בלבד ע"כ לשונו הזהב [והעתקתי כל דבריו מפני שתשובת הרי"ף אינו בנמצא כ"כ] א"כ שפתיו ברור מללו כשיטת הר"י הלוי תלמידו והרמב"ם תלמיד תלמידו דאף דמחובר לקרקע כל שקנאו לתלוש דינו כמטלטלין וכדעת הש"ע. וא"כ נוכל לומר כיון שהש"ך העלה בדעת הרי"ף דלא כהרמב"ם אלו הי' רואה דבתשובת הרי"ף כתב להדיא כדעת הרמב"ם ולא כמו שפירש הוא דעת הרי"ף. לא הי' הכריע נגד הרמב"ם ז"ל כיון דכבר כייל הב"י בהקדמתו דהיכא דהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעה אחת קיי"ל כוותייהו אף נגד דעת הרא"ש כיון דהמה עמודי ההוראה. ואף דביש"ש ובדרכי משה בהקדמתם ביקשו לעקור כלל הזה. עי' בברכי יוסף (בסי' כ"ה) שכ' וז"ל ועתה אמת אגיד אשר שמעתי מפום רבנן קדושי ששמעו מפי הרב הגדול מופת הדור מהר"ח אבולעפייא זלה"ה שקיבל מזקני גאוני דור שהסכימו בכלל זה דמרן ב"י קרוב למאתים רבנן מדורו וכך הי' אומר כי כל אשר יעשה פסק מרן עביד כמאתן רבנן אלו דבריו ז"ל עכ"ל. ואף דלענין הלכה קיי"ל כרמ"א היכא שהכריע. אולם בנ"ד הביא רק דיש חולקין ולא כתב והכי נהיג. וא"כ לא הכריע מקרי ועכ"פ לענין קים לי בוודאי יכולים לומר כדעת הש"ע שהיא דעת הרי"ף והר"י הלוי והרמב"ם ז"ל והש"ע. ועוד עי' בשו"ת מהרי"ק (שורש צ"ה) דאע"ג דקיי"ל הלכה כבתראי משום שיש לנו לומר דאינהו ידעו בקמאי טפי מינן כו' מ"מ הני מילי כשבא דברי הראשונים בספר מובהק דמסתמא ראו האחרונים דבריהם ולא נראה להם. אבל כשדברי הראשונים לא באו בחובר אלא בתשובות דאפשר לא ראו האחרונים דבריהם ואילו ראו אפשר היו מודים להם יש לנו לפסוק כדברי הראשונים ע"כ יע"ש. וכ"ה בשו"ת מהרשד"ם (חח"מ סי' רנ"ט) וא"כ בנ"ד כיון שהעלתי בשם תשובות הרי"ף דס"ל דמחובר לקרקע דינו כמטלטלין. י"ל דאלו ראה הש"ך תשובה זו הי' פוסק כדבריו ועי' בשו"ת חתם סופר (חח"מ סי' ק"ב) כיון דהמחבר (בסי' ר"ז ס"ב) לא הזכיר חילוק בין קרקע למטלטלין רק הרמ"א הגיה. א"כ המוחזק יכול לומר קים לי כהמחבר ולא נוכל להוציא ממנו עכ"ל. א"כ נראה אף דהרמ"א הכריע דלא כש"ע מ"מ יכולים לומר קים לי כהש"ע. וא"כ כ"ש בנ"ד דהרמ"א לא הכריע ואף דהש"ך הכריע כבר הבאתי דהתומים השיג עליו דאין הכרעתו הכרעה נגד דעת הרמב"ם וגם העלתי דכיון דאשתמיטתי' להש"ך דברי שו"ת הרי"ף הכריע כן אבל אלו ראה דברי תשובת הרי"ף העלה ג"כ כהרמב"ם וסייעתי' והש"ע. וא"כ פשיטא דהמוחזק ראובן יכול לומר קים לי כדעת הרי"ף והר"י הלוי והרמב"ם והש"ע דבצריך רק קצת לקרקע דינו כמטלטלין לענין אונאה. ויעי' בפתחי תשובה ח"מ (סי' ע"א) וז"ל ועי' בזה בש"ך לקמן (ס"ט ס"ק כ"ד) שחולק וס"ל דאפילו בכת"י סתם לא יוכל לטעון סטראי וכן הסכים הט"ז ובתומים ונה"מ ע"ש. אך בתשובת בית אפרים (חח"מ ססי' ח') כ' דבשו"ת הרי"ף שנדפס בליוורנו (סי' רע"ח) מתבאר בדבריו שדברי הסמ"ע בזה מכוונים להלכה ודלא כש"ך עכ"ל הפתחי תשובה. ע"ש. א"כ נראה אף דהש"ך והט"ז ונה"מ והתומים בחדא שיטתא דלא כהסמ"ע. מ"מ אם נמצא לתשובת הרי"ף שפוסק כהסמ"ע נקטינן כהסמ"ע כמ"ש הבית אפרים. כיון דאשתמיטתי' לתשובת הרי"ף יש כח לפסוק כהסמ"ע נגד הש"ך וכל בתראי. א"כ ה"ה בנ"ד דמצאתי בשו"ת הרי"ף כהסמ"ע ג"כ נקטינן נגד הש"ך והנתיבות. וכ"ש בנ"ד דגם התומים מסכים להסמ"ע. וא"כ בנ"ד כיון שנתאנה ראובן יתר על שתות בטל המקח. ועי' בספר זכור לאברהם (בח"ג) הביא בשם תשובות כנה"ג (סי' קי"ג) דהמוחזק יכול לומר קים לי כהפוסקים דקרקעות שבחוץ לארץ כמטלטלין דמי ויש בהם אונאה. והיינו דעת היש גאונים שהביא בעל התרומות הובא בטור ח"מ (סי' צ"ה). ומקורם מערכין (דף כ"ט) קרקעי דחו"ל כמטלטלי דארץ ישראל יע"ש. ואף דלפי הכלל שבידן מהתומים דאין לומר קים לי כדעה שלא הובא בש"ע. מ"מ קצת סניף הוא לנ"ד. ואף שא"צ לזה דבלא"ה העלתי בעזה"י דהעיקר דיכולים לומר קים לי כהש"ע כנ"ל דדינו כמטלטלין לענין אונאה ובטל המקח בנתאנה על יותר משתות. עוד נלפע"ד דבנ"ד לא שייך לומר אין אונאה לקרקעות דהנה בס' החינוך (מצוה של"ז) כ' טעם דאין אונאה לקרקעות לפי שהקרקע דבר קיים לעולם דרך הבריות למחול בו כל אונאה אחר שלקחו אותו עכ"ל הזהב. א"כ בנ"ד דמיירי מיער לחטוב העצים בלא הקרקע א"כ אינו קיים לעולם דבאיזה שנים כשנחטב היער אין לו כלום בזה ל"ש אין אונאה לקרקעות ויש בו דין אונאה:
י) ומה שטוען שמעון דאף דאלו מכרו ראובן לאחדים הי' לו יותר משתות מכפי שמכרו עתה. אבל אם הי' מוכר לסוחר בבת אחת לא השיג יותר משתות המקח. זה אינו טענה. חדא דכבר נודע להב"ד דבנ"ד ראובן לא הי' מוכר יער הישן לולא בשביל פשר על עסק החדש שרצה להציל היזיקו אשר נתהוה לו ע"י עסק החדש ולכן מחל לו עסק החדש אשר שמעון ישלם לו כל הנזק אשר הוא שוה פחות אצלו מכפי ששוה לשמעון ערך ב' אלפים וחמשה מאות רו"כ ועוד חמשה מאות רו"כ יותר על השויו ששוה גם לשמעון באופן זה התפשר. אבל אם לא הי' משיג גמול הזה לא הי' בדעתו למכור העסק רק אדרבא שרצה עוד לקנות גם עסק החדש. וא"כ כיון שנתגלה שנתאנה אין לנו לדון מכפי שהי' מוכר בפעם אחת דהא לא הי' רצונו למכרו בפעם אחת. רק צריכים לדון מכפי שהי' מכרו לאחדים כמקדם. נגד זה צריכים לראות אם נתאנה על יתר משתות ועל זה יכול ראובן לברר שנתאנה על יתר משתות דהיינו בעד חצי עסק כפי שיכולים להשיג מקונים בפעם אחת כך וכך ועבור הרעשט למכור לאחדים הי' לו יותר משתות המקח א"כ בוודאי לא מחל על האונאה דאטו בשופטני עסקינן דהתפשר רק להנצל מהיזק ימחול עוד יותר מההיזק. והאחרונים העלו בח"מ (בסי' רכ"ז) דהיכא שמכרו כפי שער שבשוק אם נתאנה אף בפחות משתות בטל המקח כיון דחזינן דלא רצה למחול הפחות משתות יע"ש. א"כ כ"ש בנ"ד דנתאנה על יתר משתות כפי ששוה אצלו בוודאי לא מחל. וחוזר המקח ועוד שנית דבנ"ד כיון דהתפשר רק מאשר חשב שיקבל עבור מחילת עסק החדש שלשת אלפים רו"כ א"כ אף אם נתאנה על עסק הישן רק על אלף ושני מאות רו"כ לערך וס"ה הוא ד' אלפים ושני מאות רו"כ הוא ג"כ על יותר משתות המקח. וזה גם שמעון מודה דשנים עשר מאות רו"כ נתאנה אף אם ימכור העסק בפעם אחת [כיון דישיגו עבור חצי העסק שימכרו בפעם אחת. ריוח גדול שעולה יותר משנים עשר מאות רו"כ] וא"כ פשוט דצדקו דברי ראובן דיכול לבטל המקח מפני האונאה על יתר משתות ועוד שלישית טוען ראובן כיון דכעת כל הקונים יערים יקנו באופן זה אם יעלה גורלם שישיגו הקרן בריוח כל שהוא בתקותם שיעלה מחיר העצים מעלה מעלה. לאשר בכל שנה יתמעטו היערים מפאת החטובה. ויש שקונים אם יראו רק הקרן בצמצום וא"כ גם עבור עסק הישן ג"כ יקנו קונים ויתנו יותר משתות מסך שנתן שמעון. כיון שלע"ע נראה הקרן במעט ריוח. וזה דרך התגרים לקנות כן. דאם לאו באופן זה לא יוכל איש לקנות יער בזמן הזה. וא"כ כיון שימצאו קונים שיתנו יותר משתות אף אם יקנו בפעם אחת שוב בטל המקח כיון שנתאנה על יתר משתות. היוצא לנו מזה דטענת ראובן החמישית קיימת לבטל המקח מפני שנתאנה על יתר משתות. וממילא בטל גם הפשר על מחילת עסק החדש שהי' מוחל דוקא מפני שחשב שיגמלהו בערך ג' אלפים רו"כ על עסק הישן וכיון שנתגלה שלא השיג כלל עבור מחילתו בטל הפשר ובטל מכירת עסק הישן והחדש: