אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה הקדמת המחבר

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה הקדמת המחבר

שיל"ת. ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ וגו'. זה המזמור אמרו דוד המלך ע"ה (תהלים ז') על קבלת התורה כמחז"ל כי הענין מזכיר אותנו תמיד חסדי ה' אתנו. כעל טוב גמלנו. חוץ מה שהבדילנו מן התועים בנטעו בתוכינו חיי עולם. עוד יתרה עשה בהראותו כי גם לנו משפט הבכורה נגד עירין קדישין. לנו יתר שאת ועז לקבל התורה אשר אות סוד קדושים צבא מרום. ואמרו תנה הודך על השמים. אולם נשמתנו ממקום קדוש מחצבתה. מקבת בור נקרה נעלה ממקור יצירת המלאכים והיא באור פני ד' תראה אור ומידה קרנים למו. וכן ביאר לנו קדוש אלקים מהרח"ו זצ"ל בספרו שערי הקדושה (ח"ג ש"ב) הלא כה דבריו. כי הנה אור מחצב הנשמות פנימי ועליון מן אור מחצב המלאכים לכן הן משרתיו כי ע"י נמשך הארתם וחיותם מאור הי"ס אליהן [וזה סוד הן אראלים צעקו חוצה כי כשאין נמשך מהי"ס שפע לנשמות ישראל הפנימים מהן חסרה השפעתם שהן חיצונים אליהן כו'] ולכן לא ירדו להתלבש גם הם בעוה"ז בגוף כי בהכרח היו נאבדים ע"י הקליפות כו' והראי' מהנפילים שבקשו לירד ונאבדו מן העולם ע"כ לשונו הזהב. וזה שאמרו דהע"ה בזה המזמור כי אף למראה עינים יש לחשוב כי שרפי קדש משרתי עליון גדולים במעלה ממנו כי אראה שמיך וגו' מה אנוש כי תזכרנו. אבל מקבלת דתורה נראה האמת כי נשמת ישראל גדולה מהם כי ותחסרהו מעט מאלקים (כמ"ש הרמב"ן בהקדמת התורה) וכבוד והדר תעטרהו. בתתך לו תורתך הקדושה בזה הראית כי תמשילהו במעשי ידיך וגו' הם צבא מרום במרום כ"ש צונה ואלפים כלם וגו' ע"כ מסיים. מזה יש הוכחה כי אדיר שמך בכל הארץ והבן:

ובזה יש לפרש מאמרן ז"ל שבת (דף פ"ח.) אשר כולו מוקשה. ותמיהותיו רבו שא"ל הקב"ה למשה החזר להן תשובה אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה שנאמר מאחז כו' אמר לפניו דבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה. אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. א"ל למצרים ירדתם כו' קנאה יש ביניכם. יצה"ר יש ביניכם. מיד הודו לו להקב"ה שנאמר ד' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ ע"כ. הקושיות היותר מפליאים הן הנה. א) האם לא ידעו בני אלים כי אין ביכלתם לקיים את התורה לפי פשטותה. וע"כ הי' כוונתם על סודותי' הצפונים בקרבה. אשר זה החלק שייך להם ויבינוהו יותר מבני אדם ומה זה רפתה רוחם בתשובת משרע"ה. ב) מה אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה. מה תועיל לו אחוזת הכסא כבוד להשיב למו. ג) מה פי' סיפא דקרא פרשז עליו עננו:

אולם לפי הצעתנו נבין מאמרם ונבואה שעריו. כי המלאכים באמת לא טענו על פשטיות התורה רק התאוו תאוה לסודות התורה כי הם רוחניים וגדולים במעלה מן בני אדם וכסברת הפליסופים וכמ"ש הרמב"ם בה' יסודי התורה (פ"ג) וכ"כ הראב"ע בפ' משפטים וחולק על הגאון שכחב בהיפוך. והעלה שבני אדם נכבדים מהמלאכים מאותם המתחדשים לבקרים ובכל רגע אבל לא מהשרים היושבים ראשונה במלכות עי"ש. ולפ"ד טענו אותן השרים הגדולים המתחדשים פני השכינה כי להם יתן יתברך את התורה להשיג סודותיו הקדושים אשר שייכים להם יותר מלבני אדם. וכשאמר לו הקב"ה החזר להם תשובה אמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם כלומר שינצחוני בהבל פיהם היא רוחניות (כמ"ש הקדוש הרח"ו זצ"ל בהגהותיו לזוהר פ' תזריע דמ"ז כ') שיאמרו שהם יותר רוחנים מה אומר אליהם. משום הכי א"ל הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להן תשובה אמור להם כי לישראל יש אחיזה בכסא כבוד דמקור מחצב נשמת ישראל גדולה במעלה ממלאכים כדעת המקובלים דמחצב נשמת ישראל אחוזה בכסא כבוד וצורת יעקב חקוקה בכסא כבוד כסנהדרין (דף צ"ג) א"ר אלעזר גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת וכן איתא בפסחים (דף קי"ח.) בשעה שהפיל נ"נ לחנני' מישאל ועזרי' לכבשן האש וכו' ובס' עבודת הקודש (בחלק התכלית פ"ד) הוכיח כן מהרבה מקומות בש"ס ומדרשים ע"ש שמתרץ שם כל קשיות הראב"ע על הגאון ומעמידו על האמת כי מעלת ישראל מצד נשמתן גדולה ממלאכי השרת. מ"ה שייכים הסודות יותר לישראל, או יאמר כי עוד רמז לו הקב"ה למשה במה שאמר לו אחוז בכסא כבוד והחזר להם תשובה והוא ע"פ שאמרו חז"ל ביומא (דף פ"ו.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד. ועוד אמרו דחותר הקב"ה חתירה מתחת כסא כבוד לבעלי תשובה לקבל תשובתם דהיינו דחוזרים בזה למקור מחצבתם לכסא כבוד כי משם נאצלו. וגדולה תשובה שקדמה לעולם כמ"ש בנדרים (דף ע"ב) ואצלם לא שייכה תשובה מחמת שאין בהם יצה"ר. וזהו החזר להם תשובה כי מתשובה מוכח דנשמת ישראל יש לה אחוזה בכסא כבוד משא"כ בהם ולא שייך למו סודות התורה כמו לישראל. וזה פרשז עליו עננו. דענן מורה מכסה גשמיות על דבר רוהני כמו שפי' הנני בא אליך בעב הענן. ככה האדם שמתלבש בגשמיות בעב הענן בגוף עכור עלול לתאות בשרים ע"י היצה"ר וע"כ שנשמתו ממקום קדוש תהלך. יותר גבוה ממקור מחצב המלאכים:

ומשה רבע"ה מרוב ענותנותו לא חפץ להתגאות בפניהם ולאמר להם כי שרש נשמתנו אחוזה בכסא כבוד ופנימי מכם לכן הליט תשובתו זאת במליצה יקרה דמשתמע בהשקפה ראשונה לענות צדק ואמר כלום יש ביניכם מדות מגונות כאלה קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם וכו' להיות התורה לכם תבלין והם הבינו תכלית תשובה הרמוזה כי מזה יש ראי' למעלת נשמת ישראל יותר מהמה כי אם הי' למו יצה"ר. ונתלבש בגופים כמונו לרדת לארץ. לא יוכלו קום להתגבר על היצה"ר, כמו הנפילים שירדו ונאבדו אבל לישראל נתן היצה"ר המסית לכל רע כי מצד שרש נשמתן יוכלו לעמוד בנסיון. ע"כ יש שייכות להם גם לסודות התורה יותר מלהמלאכים. מיד הודו להקב"ה ואמרו מה אדיר שמך בכל הארץ. פי' דידוע דאין אדיר אלא מלך כגיטין (דף נ"ו) שמך מורה ג"כ על מלכות כמ"ש בזוהר ויחי (דף רל"ב) על הכתוב ויעש דוד שם. כלומר שהודו להקב"ה דעל ידי נתינת התורה על הארץ לבני אדם תתגלה מלכות שמים בכל העולמות כי רוח ב"א עולה היא למעלה: ובזה נבין דברי הגמ' שבת (דף פ"ט.) מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומוסר לו דבר שנאמר עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות אף מלאך המות מסר לו דבר וכו' ולכאורה תמוה מפני מה נעשו לו עוד אוהבים די שעזבו שנאתם ממנו אבל לאהבה מה זו עושה ועכשיו ניחא כיון ששמעו המלאכים כי התורה שייכה רק לישראל מצד מעלתם עליהם. וכשאין נמשך השפע מהי"ס לנשמת ישראל הפנימים מהן. תחסר גם השפעתם שהם חיצונים במדריגתם. וע"י קבלת התורה תתרבה השפע לישראל ועל ידם תגיע המכה למלאכים. משו"ה נעשו לו אוהבים ועזרוהו במתנותם שיקנה כל השלימות ומכחם שחדו בעדו לעבוד להקב"ה גם בכח שיש לכל מלאך למען הרבות השפעת הקדושה גם עליהן. וגם הס"ס נתן לו מתנה והוא סוד הקטורת שבו י"א בחינות הקדושה. הם י"א סימני הקטורת הנותנת גם לו חיים [וכמ"ש בס' לקוטי האר"י ז"ל דס"ס לא רצה ליתן חלק מחיותו לאדה"ר לכן הי' לו נפילה מפני שאין מי שיברר מתוכו הקדושה כיון שלא הי' באדם חלק מחיות הס"ס]:

ואם עוד תשוב תתפלא הלא המלאכים בלא"ה יכולים ג"כ לקיים את התורה ומכש"כ סודותי'. אולם כאשר נאמר אין למו חלק בפשטיות התורה כדאמרינן בב"מ (דף פ"ו) בעובדא דרבה בר נחמני אם בהרת קודמת לשער לבן וכו' ספק הקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיע אמרו טמא. והרמב"ם ה' טומאת צרעת (פ"ב ה"ט) פוסק דספק טמא. ובדרשות הר"ן (דרוש ה') כתב ע"ז וז"ל אבל הגדה זו מתפרשת ע"ד שכתבנו כי עם חיותם יודעים שספק טהור על דרך האמת היו אומרים טמא שהכרעת התורה נמסרה להם בחייהם שכלם הי' מחייב לטמא. הי' מן הראוי שיהי' טמא אע"פ שהוא היפך מן האמת שכן מחייב שכל האנושי יע"ש. משו"ה שפיר פוסק הרמב"ם לפי הכרעת שכל אנושי ומה שהכריע רב"נ טהור יעי' בכסף משנה ה' טומאת צרעת (פ"ב ה"ט) שמתרץ כיון שהי' סמוך למיתתו לא הי' לו עוד שכל אנושי ופסק כמו בשמים וכן אמרינן בפסחים (דף קי"ד.) אין משגיחין בב"ק, דלא בשמים היא. וכן אמרו ביבמות (דף ק"ב) דאפילו אתא אליהו ויאמר דאין חולצין בסנדל אין שומעין לו דאין הנביא רשאי לחדש מצד נביאותו [כמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפי' המשניות ס' זרעים שאין להוסיף ולגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פעם כו' ובי סברת פ' אמת יהרג שהוא נביא שקר ע"ש. וכ"ב ברמב"ם ה' יסודי תורה (פ"ט) ויעי' במל"מ ה' אישות (פ"ט ה"ו) דבספק דמציאות גובל לברר ע"י אליהו יע"ש. אולם בתוס' יוה"כ (דף ד') חולק דגם בספק דמציאות לא נשגיח על דברי אליהו והרב ברכי יוסף באו"ח (סי' ל"ב) השיג על הרב תוס' יוה"כ משבת (דף ק"ח) ומגיטין (דף ו') ומה שהקשה עליו ממגילה (דף ב') גבי מנצפ"ך. נ"ל לתרץ ע"פ דברי הש"ס דתמורה (דף ט"ז) שלשת אלפים הלכות כו'. שהחזירו הצופים דרך פלפול. ואכמ"ל] ככח אין למלאכי מרום שום שייכות לסודות התורה, אשר כשלהבת קשורה בגחלת כן תלויות סודותיה בפשטיותה. זולת מה שיש להם מדריגה ועלי' ע"י הצדיקים אשר בארץ אדירי כל חפצם בם:

והנני נותן הודאה ושבח להקב"ה ששם חלקי בין יושבי בהמ"ד ולא מיושבי קרנות. וזכני להנות בתורתו הקדושה בעיון ושים שכל ואף שאעסוק במו"מ ג"כ כמאמר חז"ל באבות (פ"ב מ"ב) יפה ת"ת עם ד"א. [ויעי' בתי"ט שם ותוס' ישנים יומא (דף ס')]. מ"מ התורה היא עיקר אצלי ב"ה ובאהבתה אשגה תמיד להוליד חדשות וסברות ישרות מפרי עשתנותי בעזר החונן לאדם דעת. כי בן תחייבנו תוה"ק לחנות בה יומם ולילה בכל עת מצוא ולקבוע עתים לתורה וכדאמרינן באבות (פ"ה מ' כ"ז) הפך בה והפך בה כו'. שאז תהי' נקראת תורתו כדאיתא בע"ז (דף י"ט) ואמרו בפסחים (דף נ') אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ע"כ. היינו אחר שעמל בתורה הרבה ולמד תורת ה' ואח"כ נקראת תורתו ותלמודו. כמו שפירשו המפרשים, וד' יזכני להגות בתורתו לשמה בלי שום מניעה ועיכב מתוך הרחבה. ולעסוק במו"מ של הלכה באמונה על הקדמות אמתיות אשר על אדני האמת הטבעו ולקבוע עתים לתורה ולתעודה לשכר נצחי ולזכות בדין כדאמרינן בשבת (דף ל"א.) נו"נ באמונה קבעת עתים לתורה. ובזה תירץ הגר"א מווילנא זצ"ל את קושית התוס' בקידושין (דף מ ע"ב) דבשבת (דף ל"א.) אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נו"נ באמונה קבעת עתים לתורה ובקידושין (דף מ' ע"ב) ובסנהדרין (דף ז'.) דריש תחילת דינו של אדם על דין תורה. ותי' דהיינו דוקא לשאלה כו' אבל מ"מ נפרעין ממנו תחלה על שלא קבע עתים לתורה עכ"ל. ודברי התוס' קשה להולמם. דלמה שואלין תחלה על מו"מ אם נפרעין ממנו תחלה על ד"ת והי' צריכים לשאול נ"ב בתחלה קבעת עתים לתורה ולפי הנ"ל נראה דכוונת הש"ס על משא ומתן של הלכה בתורה דנקרא ג"כ מו"מ בסנהדרין (דף צ"ג) איש מלחמה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, א"כ אתי שפיר דבתחלה שואלים אותו אם נו"נ באמונה בתורה היינו אם הפלפול הי' מיוסד על הקדמות נאמנות על אדני הש"ס והפוסקים. הובא בהגהות מוהרצ"ח בשבת. יע"ש. איברא נ"ל לתרץ דברי התו' מה שכוונו בדבריהם הקדושים בתירוצם. ע"פ מה דאיתא בתנא דב"א (זוטא פי"ד) וז"ל ואמרתי לו בני מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין. ואמר לי רבי יש לי דברים שאני משיבן בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים ואמרתי לו בני מה מלאכתך. ואמר לי ציד אני ואמרתי לו מי למדך כו' ואמר לי רבי בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים. ואמרתי לו ומה להביא פשתן ולארוג מצודות כו' נתנה לך בינה ודעת מהשמים ולדברי תורה שכתוב בה קרוב אליך הדבר מאד וגו' לא נתנה לך בינה ודעה מן שמים. עכ"ל. ולפ"ז מובן היטב תי' התוס' דלענין שאלה צריכים לשאול קודם על מו"מ. דאם ישאלוהו תחלה על ד"ת יוכל דהשיב תשובת הציד לאליהו. לכן שואלים תחלה על מו"מ באמונה דכיון דיש לו דעת להרויח במו"מ באמונה [כי להרויח שלא באמונה אין זאת חכמה] ועי"ז יוכלו לשואלו אם קבע עתים לתורה. וא"ש דנפרעין ממנו תחלה על ד"ת. ויעי' במדרש איכה פ"ב סי' ד'. אח"כ מצאתי כעין זה בספר ארץ חמדה]:

ואחשוב בצדק להועיל לזולתי לבני גילי ולהפחותים מערכי בספרי זה אשר הנני נותן לפניהם היום כי לא נשענתי אל בינתי וכל מה שהעלתי במצודתי בעזה"י הצעתי לפני גאוני וגדולי הדור שליט"א והם עיינו ופלפלו בדברי זה בונה וזה סותר אשר הבאתי דברי קדשם כל א' על מקומו יבוא בשלום, ומה שהשיבותי אני על דבריהם הקדושים ודקדקתי ופלפלתי בהם בעזה"י. וזה יהי' לתועלת גדול להלומדים המופלגים השואפים לשמוע דברי קדשם וסברותיהם היקרות כדאמרינן בע"ז (דף י"ט) כל הלומד תורה מרב אחד כו' יע"ש. ומזה ירויחו ללמוד מהם סדר הלימוד הישר והפלפול האמת לבוא ע"י לברר הלכה. ככ"ב (דף קמ"ה) בעל פלפול כו'. ויע"ש ברשב"ם וכ"ה בהוריות (דף י"ד) ובמגילה (דף ו' ע"ב). ואחלה את פני כבוד הגאונים הגדולים שליט"א שישאו לי בדבר הזה אם הרבה פעמים הקשיתי לשאול בדבריהם הקדושים ופלפלתי ודקדקתי בם. אין זה חלילה מרוע לב ח"ו אדרבא כי זה מורה גודל חשיבותם ואהבתם הנצחת אלי מאשר יקרו בעיני ונכבדים דקדקתי בדבריהם הקדושים כמו בדברי הראשונים ז"ל ומלחמת התורה לא תזוז עד שתביא אהבה רבה אהבת עולם בין הלוחמים כמ"ש את והב בסופה כמכות (דף י') ויעי' בשבת (דף ג') ובעל המאור כ' בהקדמתו בשם חכם אחד וז"ל אני לא באתי לגרוע מעלת האיש ההוא ולהשפילו. אך להפליאו ולהגדילו כי כלנו משדי חכמתו הניקנו. ומעושר תבונתו העניקנו. ומפרי פי שכלו אנחנו לוקטים ובים דעתו אנחנו שטים. והוא אשר פקח עינינו ולמדנו והועלנו וגדלנו והשכילנו בחכמה הזאת, וכאשר למדנו מפיו אנחנו משיבים מדבריו על דבריו ע"כ לשונו הזהב והאדרת. וק"ו לתולעת ולא איש כמוני כן אדע בנפשי ומבשרי אחזה כמים פנים אל פנים כי הרבנים הגאונים יהיו אוהבים לי מאד כאשר אהבה נפשי אותם ודבקה אחריהם ולכל בהם חיי רוחי. ואם גם לפעמים תרצתי את דברי מאשר המה הרסו ונתשו מאשר לא חפצתי להטריחם ביותר בענין א'. ורשמתי אני לעצמי הנראה לי להצדיק את דברי אשר עמלתי טפחתי ורביתי וכרחם אב על בניו חמלתים שלא יהי' יגיעתי לריק כמו שעשיתי בהא"ח סי' ל"ב. נ"ב. ובחיו"ד סי' ח"י. כ"ז. ל"ב. ובהאה"ע סי' ג' ובחה"מ סי' ו' ט"ו. ובהשמטות סי' י'. הן ידעתי מך ערכי ועצמי לא נכחד ממני כי לא הגעתי אל קרסוליהם אפילו לירד לעומק דבריהם הנעלים והקדושים. מכש"כ להשיג עליהם ואיני אומר ח"ו קבלו דעתי ואני מבטל דברי מפני דבריהם להלכה כי אני לא כתבתי רק לפלפולא בעלמא. אולם אקוה כי הגאונים שליט"א יקבלו האמת ממי שאמרה ויקיימו בעצמם אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים כר"ה (דף כ"ה) וכדבריהם בתענית (פ"א) למה נמשלו ד"ת למים כו' אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני וכעין זה מצינו בנדרים (דף ע"א.) שרבינו הקדוש נשתכחו ממנו קצת הלכות שמע כי כובס א' ששמעם ממנו זוכרים ורצה ללמדם ממנו ובאבות (פ"ד) אמר כ"ז איזה חכם הלומד מכל אדם. ויעי' בירושלמי סנהדרין (פ"י ה"א) אם שמעת דבר מפי קטן מישראל והנאך יהא בעיניך כשומע מפי הגבורה ויעי' שו"ת הרמב"ם (סי' קנ"ו) מה שהתנצל לגאון רב שמואל הלוי:

ואני הן מעודי הייתי נחבא אל הכלים ולא חפצתי להתהדר בחיבורים להתלבש באדרת מחברים להֵראות על המערכת בגבורים. כי משנת תר"ל מונחים אצלי שני חיבורים בעזה"י. והמה בכתובים ברית אברהם על ה' רבית ופ' איזה נשך משפט שלמה על חו"מ. גדולי הרבנים תמכוני בהסכמותיהם חזקוני בדבריהם להוציאם לאור בכ"ז טמנתים בחבוש ולא רציתי לשלחם על פני החוץ, בי אימתא דציבורא נפלה עלי ומקנאת מקנאים ייראתי. ואני עודני אז רך בשנים. וכעת אשר הגעתי בעזה"י לימי הבינה התעורר בי רוחי להוציא לאור חיבורי זה אשר קראתי בשמו בכורי שלמה חלק ראשון והוא תשובות אשר הי' לי מו"מ עם גאוני גדולי הדור שליט"א. והודות לד' מצא חיבורי חן בעיני גדולי הדור שליט"א. ונתנו לי מהודם והסכמתם במספר כ"ז כאשר נדפסו לעיני הקוראים יחיו גם שלחתי חיבורי לגאוני ארץ הקדושה וירושלם עיר הקודש תוב"ב. ותחלה לד' כי הוטב חיבורי בעיניהם ונתנו הסכמתם אלי. וכמה פעמים עררוני הגאונים שיחיו להדפיס חיבורי ולא יכלתי לסרב לגדולים כפסחים (דף פ"ו ע"ב) גם אמרתי לקיים בהדפסת ספרי ולמדתם את בניכם מאשר כי קשה עלי לפעמים לימוד התלמידים מטרדות מסחרי. וילמדו התלמידים מתוך ספרי וישתו בצמא גם את דברי הגאונים יחיו את תשובותיהם מים חיים מבאר אשר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם ראשי ב"י. ויעי' בס' אהבת ציון (דרוש ט') ב' הגאון נוב"י דמי שזכה מאת ד' לחבר איזה חיבור ע"פ דרכה של תורה אינו פוסק מלהוליד תולדות עד עולם שלא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו וזהו הנרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם. יע"ש. ויעי' בס' חסידים (סי' תק"ל) וז"ל כתיב מי תכן את רוח ד' כי הקב"ה גוזר מי נעשה חכם כו' יש שנגזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים או שלשה. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו כי לא גילה לו אלא לכתוב כו' עכ"ל. ויעי' במורה הנבוכים (ח"ב פל"ז)וז"ל ואפשר שיהי' השופע עליו כשיעור שיגיעהו בהכרח לחבר וללמד עכ"ל. ויעי' בסוכה (דף מ"ט) תורה ללמדה זו היא תורה של חסד. ויעי' בע"ז (דף ל"ה ע"ב) דרש רב נחמן מה דכתיב לריח שמניך טובים למה ת"ח דומה לצלוחית של פלייטין מגולה ריחה נודף מכוסה אין ריחה נודף כו'. וכ' שם מהרש"א בח"א וז"ל י"ל שדומה גוף הת"ח לצלוחית והשכל שבו שהיא כח הנשמה לשמן הטוב הדולק בו כמ"ש נר אלקים נשמת אדם. וקאמר שאל תחשוב להחזיק תורתך לעצמך שלא ללמדה לאחרים ושתהא אתה נקרא ת"ח ולא אחר דאדרבה קח לך המשל מהצלוחית של פלייטין כשהוא מריק שמנו לכלי אחר אף הוא ריחו נודף שהוא נתבשם בשמן שהי' בו כבר אבל אם אינו מריק שמנו נשאר הוא מכוסה ואין ריחו של צלוחית נודף. כך הוא ת"ח אם הוא מריק תורתו ומלמדה לאחרים ריחו נודף ומוסיף בחכמה וכשהוא מכסה תורתו ומחזיק תורתו לעצמו אין מוסיף בחכמה. ואהא קאמר בש"ס ולא עוד אלא דברים שמכוסין ממנו מתגלים לו ע"י שמלמדה לאחרים עכ"ל הזהב. זאת עוררה בי אשר אקריב את חיבורי על מזבח הדפוס:

זאת ועוד אחרת כי החיבור אשר יצא אור בדפוס הוא ישאר להיות זכרון עולם למחברו כתפלת דהע"ה אגורה באהלך עולמים ביבמות (דף צ"ו) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז כו'. [יעי' במהרש"א מה שהקשה ב' היפה מראה ומה שתירץ הוא ונ"ל להסביר תרוצו ע"פ דברי הגאון ר"א מווילנא זצ"ל בביאורו על משלי (כ"ג ט"ו) ואני תרצתי קושיתו ע"פ דברי הזוהר פ' אחרי (דף ע' ע"ב) והש"ס דשבת (דף קנ"ב.) הנהו קפילאי] ויעי' בירושלמי שקלים (פ"ב ה"ו) ובירושלמי ברכות (פ"ב ה"א) ובמועד קטן (פ"ג ה"ז) ובפסיקת' רבתי (פ"ב) ובמדרש שה"ש (פ"ז) ויעי' בתנחומא פ' תצא והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון בעשירי תורה מדבר (ולא בעשירי ממן) אין התלמידים שהעמיד מניחין לו לישון אלא יושבין ועוסקין בתורה ובתלמוד ובהלכה והגדות כו' ומזכירין שמו בכל שעה יע"ש:

בל יהי' לפלא בעיני הקוראים אשר קבלתי הסכמות הרבה מאד. אשר לא נמצא כזה בספר אחר. הנסיבה לזה מאשר חיבורי הוא פלפולים והלכות אשר הי' לי עם גדולי הדור שליט"א והדפסתי גם דבריהם. וייראתי להדפיסם בלתי רשותם וכאשר יראה הקורא בספרי בהשמטות ריש (סי' א'). אשר לזאת הוכרחתי לקבל מכל הגדולים יצ"ו הנ"ל נטילת רשות להדפסה. והי' מהד"א לבקש מהם הסכמה על כל חיבורי כמובן ואי לזאת מאשר הי' לי הסכמות מגדולים האלה. קבלתי ג"כ מאיזה גדולים שלא היו לי מו"מ עמהם. ובפרט מגדולי ארץ הקדושה הי"ו שרציתי לקבל מהם הסכמה לחיבת אה"ק. וגם משום קונטרסי (חא"ח סי' כ"ה). גם אבקש מאת הקורא שבאם יהי' קשה לו איזה דבר בחיבורי שיעי' מקודם בלוח הטעות ובתקונים והשממות אולי תרצתי בעצמי זה שם. גם בל יפלא בעיני הקורא אשר נמצא לפעמים שהבאתי בספרי ספר אשר לא נדפס עוד בשעת כתיבתי את התשובה כי לאשר מצאתיו אחר זמן הוספתי אותו בתורת הגה בתוך שני חצאי רבועים מוקפים. התוארים שכתכו אלי הגדולים הי"ו לא הדפסתי רק בחא"ח כי נחמתי על מה שהדפסתים. ולזאת בשאר החלקים השמטתי אותם ואבקש פני הקורא שבל יהי' נבהל להשיב. ואם לאחר העיון יעלה בידו שטעיתי אבקש לעשות עמדי חסד להודיעני ואברכו תחת הצילו נפשי ממכשול המשגה. ואולי יהי' בידי לתרץ דברי אשיבהו בעזה"י:

נפשי יודעת מאד כי כעת רבו כמו רבו אנשים אשר לצון חמדו להם ומלעיגים על כל ספר חדש. הגם כי מחברו הוא גאון הגאונים. ויאמרו על הראשונים אנו מצטערים וכו' מכש"כ על ספרי אני מך הערך. ידעתי נאמנה כי לא יגרעו שיחה ומהתלות ממנו אלה מחמת קנאה, ואלה ישאו עליו רנה מפאת שאין בם בינה. ועוד בה כת שלישיה אשר רק לצון אהבו פה ירחיבו ולשון יאריכו מפאת כי החיבור חדש הוא ומחברו עוד לא הגיע למספר שנותיהם. אבל אין כל חדש תחת השמש. כבר הי' לעולמים. יעי' בירוש' ברכות (פ"ב ה"א) וירוש' שקלים (פ"ב ה"ו) דאין דור שלא היו בו ליצנים מה היו פריצי הדור עושים לדהע"ה הולכים אצל חלונותיו ואמרו לו מתי יבנה המקדש ולעיל מיני' אית' בירוש' הדרש אגורה באהלך עולמים. וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמות כו'. ואינו מובן הסמיכות של שני מאמרים האלה וראיתי דבר נחמד בס' יאיר נתיב על ה' גיטין בפתיחה מהרב לקוטי מרדכי. שתירץ דבריו משום דבדורו של דהע"ה היו ליצנים וגדולים הרבה בתורה כמו דואג ואחיתופל ביבמות (דף ע"ה), ואפ"ה בקש דהע"ה לגור בשני עולמים דהיינו שיאמרו דבר הלכה משמו ואף שלדורו לא יועיל משום הלצים והיו ג"כ גדולים בתורה. מ"מ יועילו דבריו לדורות הבאים אחריו. והשתא א"ש סמיכות שני מאמרים הנ"ל בירושלמי. יע"ש. ואם דהע"ה יירא מקנאת עם והתפלל לד' על זאת אנן אזובי קיר מה נענה בתרי', ויעי' ברמב"ם בהקדמתו למורה נבוכים וז"ל סוף דבר אני האיש כו' אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים אני בורר לאמרו לעצמו. יע"ש. וישים לבו לדברי צוואות ר' אליעזר הגדול לתלמידיו אל תהיו כזבוב היושב במקום נגע ומניח מקום בריא. ויעי' בהקדמת ס' החינוך וז"ל הרוצה לסעוד אצלי יאכל בשר ויניח בשלחן עצמות וקליפין עכ"ל. ויעי' עוד בצוואות ר"א הגדול וז"ל בני הט אזניך ושמע דברי חכמים ואל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצאו באפרקסותו של עני. ואין אדם יכול לכנוס בתחומו של חבירו ואין אדם יכול לחדש דבר בתורה שחברו מזומן לחדשו כי הכל מוכן לפניו מיום שהתורה נבראת עכ"ל, ויעי' בזוהר הקדוש פ' שלח (דף קנ"ז) אימא מילך דלזמנין באפרקסתא דעני' תשכח מרעיתא יע"ש, ויעי' במס' יומא (דף ל"ח ע"ב) אין אדם נוגע במוכן לחבירו ויעי' ירושלמי דמאי (פ"ב ה"א) עטרה הניח לו הקב"ה להתעטר ויעי' חולין (דף ז') אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו. ויעי' בקהלת רבה (פ"א סי' י"א). ויעי' בפמ"ג בהקדמתו לאו"ח שיותר הועילו מחברי ספרים בזמננו מהמלעיגים ומליזים. יע"ש:

אך עיני נשואות למרום אשא לבי אל כפים אל ד' שוכן שמים. שיחנני דעה והשכל ויורני הדרך האמת ישכון אור ואסיים בתפלת התנא ברכות (דף כ"ח) יהי רצון שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טהור טמא וישמחו בי חבירי וכו' פרש"י שישמחו על כשלוני הרי ב' רעות כו' שיענשו. והמהרש"א בח"א כ' וז"ל ויותר נראה לפרש שמתפלל כן שבאמת ישמחו חברי על שלא נכשלתי וכן אשמח בהם על שלא נכשלו כו' עכ"ל. מפני שהי' קשה למהרש"א שיהי' נמצא בחברת ר' נחוניא שישמחו על כשלונו. אולם מצאתי בס' תפארת ישראל ממהר"ל בהקדמתו שהרגיש בפי' המהרש"א ודחאו שאין הלשון סובלו והעלה דהפי' כפשוטו (כמ"ש רש"י) והוכיח מכאן דאף בת"ח גדולים לב האדם נוטה לשמוח כאשר ימצא בדברי זולתו חסרון כי כל האדם בטבעו ששמח בשלימות אשר לו על זולתו ולכך מתפלל שלא ילך אחר טבעו וישמח כשחבירו נכשל בדבר הלכה והוא אינו נכשל יע"ש. ומצאתי ג"כ בס' זכר יהוסף בברכות (דף כ"ח) [מיד"נ הגאבד"ק שאוול שליט"א] שהעיר ג"כ מדברי התפארת ישראל והביא שהב"י באו"ח (סוסי' ק"י) העלה ב' מהר"י אבוהב ג"כ כפי' מהרש"א. וכ"כ בהקדמה של שו"ת חמדת שלמה. ורמז לדברי רש"י בב"ק (דף צ"ח ע"ב) ד"ה לא תימא להו ולא מידי. משום דחדו דמשכחי תיובתא למילתא. ורמז לדברי החת"ס (או"ח סימן ר"ח) מח שכ' בפירוש תפלה זו יע"ש. לזאת אתפלל שלא אכשל בדבר הלכה שלא ישמחו בי חבירי שלא יתענשו ח"ו על ידי כההוא מעשה בתלמיד אחד ששמח שנכשל חבירו בהלכה ונענש כמ"ש בזוהר שלח יע"ש. ויעי' בברכות (דף י"ז) תפלת רב ספרא. ובל יפלא בעיני הקוראים על מה שפלטה קולמסי לפעמים תיבת אשתמיטתי' יעי' בשו"ת חוט השני (סי' כ') שכ' שהיא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותו שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה הוא טבע אנושית כוללת כל האישים כו' יע"ש. וכ"ש פעוט כמוני בל אהי' נקי מזה כמאמר דהע"ה שגיאות מי יבין:

בשו"ת פנים מאירות (ח"א בהקדמתו) עלה ונסתפק אם טוב לאדם לכתוב ולהדפיס ספר בסתם ולא להזכיר מי הוא מחברו והאריך בזה והגאון אזולאי זצ"ל בספרו שם הגדולים (ערך הזכרונות) מפלפל בדבריו והעלה דצריך להזכיר השם. כחגיגה (דף ט"ו). ומי שרוצה לנהוג שלא להזכיר שמו על חיבורו יהא רמות רוחא יע"ש. וכ"ג לי להביא ראי' לזה מדברי התנחומא פ' תשא שהבאתי לעיל שמפני שמזכירין שמו מ"ה אין מניחין אותו לישון ולכן גם אני בעניי הזכרתי שמי על ספרי כי אין לשנות ממה שנהגו עתה כי מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים זי"ע:

הרוקח כתב כל אדם צריך לרשום שמו בספרו כמו תנא דבי אליהו מתחיל ויגר"ש בגימטריא תנא דבי אליהו כו'. וחזו עיני טעם הדבר בשו"ת ברית אברהם בהקדמה דידוע דהתורה היא במקום קרבן כמ"ש בזוה"ק באדרא קדישא בזמן שבהמ"ק הי' קיים קרבנו של אדם מכפר עליו כו' וכשאדם מעלה בספר מה שלמד איזה דבר חידוש עולה לו במקום קרבן ע"כ. והחיבור הוא כעין קרבן שיקריב האדם לד' לזכות את נפשו. ולכן עיקר הלימוד לשמה. דשינוי קודש פוסל במחשבה וכו' והא קרבן בעינן ג"כ לשם בעלים כדאיתא בזבחים (דף ד') יע"ש. כי דבריו מתוקים מדבש. לכן גם אני הצעיר באלפי ארשום שמי בשם ספרי וקראתי שמו בכורי שלמה ע"פ דברי התנא דב"א (א"ר פי"ח) וז"ל מה לחדשיו יבכר למחדשי תורה שמחדשין את התורה בכל יום תמיד לכן שהוא "בכור" לאביו ולאמו שמחדש ד"ת שהכל שמחין כו ע"כ לשונו הזהב. לזאת קראתי שמו בכורי שלמה על שני אופנים ונקרא בו שמי ושם אבותי יחיו לאוי"ט. אופן א) בכורי עם הכולל של התיבה זו עולה רל"ט [וכמ"ש בטור (או"ח רסי' קי"ז) וז"ל וקריאתו חשוב א' עכ"ל היינו הכולל. וכ"כ הב"י באו"ח (סי' תקפ"ב) ד"ה ומ"ש ויש בהם ס"ח אותיות וכ"כ בתיקוני זוהר תיקון ל"ט בסופו] והוא בגימטריא של אבי מורי עטרת ראשי יר"א המופלג כש"מ דניאל זאב שליט"א. ושם אמי מורתי היקרה הצנועה מ' מינדל תחי' שעולה ביחד ג"כ רל"ט. חושבנא דדין כחושבנא דדין. ושלמה הוא שמי. אופן ב) בכורי עם החיריק שתחת הבי"ת נחשב ליו"ד [במ"ש בזוהר הקדוש דלמלאות הגמטריא חשבינן נקודות החיריק ליו"ד. הובא בס' פתח הדביר בח"א סי' ל"ב אותו')] עולה רמ"ח. גימטריא של שמי אברהם. חושבנא דדין כחושבנא דדין ושלמה הוא שמי. והבאתי בכורי פרי עשתנותי על מזבח הדפוס בעזרת רוכב שמים. והנני נותן תודה להשי"ת עבור זה. ואני מביא וקורא יהא רעוא שיעלה לריח ניחוח לפני מי שאמר והי' העולם כקרבן תודה. וכבכורים בזמן שבהמ"ק הי' קיים. והנני מחזקינא טיבותא לאבותי היקרים שליט"א שגדלוני לתורה ולתעודה ונתנו לי מורים טובים בכסף מלא. והרעיפו עלי טל מוסרם הטוב להנחני במעגלי יושר. יהי משכורתם שלמה מאת ד' ויחדש כנשר נעוריהם. ויתענגו על רוב שלום עד בלי ירח. גם אזכיר לטובה את מורי ורבי המובהק שארי ומחו' הגאון הצדיק המנוח כקש"ת מו"ה זאב ליפשיטץ זצלה"ה שהי' אב"ד דפה אזארקאוו כשלשים שנה. שהדריכני בדרך הלימוד הישר, תנצב"ה. ויליץ טוב בעדי ובעד כל בני ביתי שיחיו לאוי"ט ושלום על כל ישראל. אמן וד' יזכני ללמוד תורה לשמה מתוך הרחבה וללמד לשמור ולעשות, ויאיר עיני בתורתו ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ממני הצעיר המצפה לתשועת ה'. שלמה אברהם ברד"ל רזעכטע נ"י: סיום דברי יד"נ הגאב"ד הי"ו דפה עירנו ממכתבו היקר אלי אשר העתקתי ריש דבריו וסופו בין ההסכמות. וז"ל:

בחלק או"ח (סי' כ"ב) הביא מעכתר"ה קושיא בשם הצל"ח בסוגיא דהואיל פסחים (דף מ"ו ע"ב) דמסיק שם בגמרא דכ"ע סברי טובת הנאה אינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר אמרינן הואיל ור"י סבר לא אמרינן הואיל:

והקשה הצל"ח הלא ב"ב ע"כ סבר טוה"נ ממון כמ"ש הר"ן ז"ל דאל"כ למה לא יניחנה עד שתחמיץ כר"י כיון דלית לי' הואיל דאם הי' סובר כר"א למה פליג אדר"א דאמר לא יקרא לה שם עד שתאפה. א"כ קשה למה דחיק הש"ס לאפושי פלוגתות דר"א אית לי' הואיל וסבר טוה"נ אינו ממון ור"י לית לי' לא הואיל ולא טוה"נ ממון:

וב"ב לית לי' הואיל וס"ל טוה"נ ממון והי' עדיף יותר לאוקמי פלוגתא בטוה"נ לחוד יע"ש. ואמרתי לתרץ עפ"י מה שאמרתי בימים הללו לתרץ קושיית השג"א (סי' ע"ז) שהקשה קושיא עצומה בש"ס איך מסיק דכ"ע סברי ט"ה אינו ממון ואפילו לפי הה"א סובר ר' יהושע טוה"נ אינו ממון והא בגמ' ב"מ (דף י"א) איתא דאין חצירו ש"א קונה אא"כ עומד בצדו ופריך שם מעובדא דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה אר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו כו' וכי ר"י ור"ע בצד שדהו של ר"ג היו עומדים ומשני שם ר"ג מטלטלים אג"ק הקנה להם ופריך רבא וכי לא הי' להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא ט"ה אינה ממון לקנות בחליפין ה"נ ט"ה אינה ממון לקנות אג"ק. ודחי שם בגמרא ולא היא מתנות כהונה שאני נתינה כתובה בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא מטלטלים אג"ק נתינה אלימתא הוא יע"ש בגמ' נמצא למאי דקיי"ל והוא שעומד בצד שדהו דוקא קונה צ"ל דר"ג אג"ק הקנה להם וע"כ סובר ר"ג ט"ה ממון ובמס' מ"ש (פ"ה) תנינן לה להאי עובדא דר"ג ותנא שם בסיפא שגם ר' יהושע אמר עישור שאני עתיד למוד נתון לר' אליעזר בן עזריא ומקומו מושכר לו ע"כ סובר ר' יהושע טוה"נ ממון וא"כ קשיא דר"י אדר"י. דהכא בחלה סובר ט"ה אינו ממון יע"ש בשג"א שהאריך בקושיא הזאת והניח בתימא:

והנלע"ד ליישב בהקדם שתי קושיית בסוגיא זאת. הא') קושיית העולם בגמ' לימא בט"ה קמיפלגי דמאי זה ענין לט"ה דבשלמא בכל תרומה טהורה ושאר מתנות כהונה יש לבעלים ט"ה בהם כמו שפי' רש"י ז"ל שיוכל לקבל דבר מועט ממי שיש לו בן בתו כהן שיתן לו המתנות כהונה. אבל הכא שנטמאת העיסה ולא יוכל הכהן להנות הימנה מה ט"ה יש לו מי יתן לו. ולכאורה הי' נראה לתרץ בפשיטות דיוכל לקבל דבר מועט ממי שיש לו בן בתו כהן קטן שמותר לאכלו. אך זה אינו לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל דהכא ע"כ מיירי או בחלת ארץ ישראל דמדאורייתא היא ואסור להאכיל אפילו לכהן קטן או בחלת חוץ לארץ וליכא כהן קטן דאי איכא כהן קטן יכול להפריש וליתן לכהן קטן ויאפנה ויאכלנה. ודוחק לומר כיון דכל חמץ אינו שלו ועובר רק מטעם עשאן הכתוב כאילו ברשותו ה"ה לענין ט"ה כיון דבשאר ט"ה הוי ממון הכי נמי כיון דאי לאו איסור חמץ הי' יכול להשהותו עד שימצא כהן קטן הוי כשלו ועובר עלי' דז"א דבשלמא בשאר חמץ כיון דבאמת הוי שלו רק מטעם איסור חמץ הוי אינו שלו ע"ז גלי לן הכתוב דעשאן כאלו עדיין הוא שלו אבל היכא דלא הי' שלו מעולם ורק אם הי' לו הי' נחשב כשלו מה"ת לומר דאפילו אין לו עתה ט"ה יהי' נחשב כאלו הי' לו. קושיא הב') קושיית הר"ן ז"ל במשנה וז"ל פירוש דליכא תקנתא דאי אפי לה הויא לה אפי' שלא לצורך דלא חזיא לי' דאע"ג דקיי"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"מ שלא לצורך אוכל נפש והיא שיהי' צורך היום קצת אבל היכא דלא הוי צורך היום כלל לא עכ"ל הר"ן יע"ש. והתירץ אינו מובן לפ"מ שכתבו התו' לעיל (דף ה' ע"ב) ד"ה לא אמרינן מתוך דמה שמבער חמץ הוי צורך קצת וא"כ למה לא נחשוב צורך לאפותה קודם שתחמיץ כדי שלא יבא לידי איסור ב"י:

ונראה לתרץ בפשיטות דבאמת אם לא הי' ר"א סובר הואיל וא"כ לא הי' עצה אחרת הי' מותר לאפותה אחר קריאת שם חלה מטעם מתוך כקושיית הר"ן רק כיון דס"ל לר"א הואיל ויש עצה לאפותה קודם קריאת השם מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא וחזיא לי'. א"כ אסור לקרא לה שם על סמך שיאפה אותה אח"כ ע"י היתר מתוך כיון שיש לו עצה אחרת לא מיקרי צורך. ועפ"י הדברים האלה נלענ"ד לפרש השקלא וטריא בגמ' לימא בט"ה קמיפלגי ודחי לא בהואיל קמיפלגי. תחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. דהנה רש"י ותוס' הקשו לפי המסקנא דבהואיל פליגי א"כ למה לא יוכל לקרא לה שם ולאפותה אח"כ מטעם הואיל אי בעי מתשיל עלה. והרבה תירוצים נאמרו בזה עי' תוס' ד"ה הואיל:

והעולה מכל התירוצים דאפילו לפי המסקנא דאית לי' לר"א הואיל אעפ"כ בכל מה דאפשר למעט בכח ההואיל ממעטים. וע"כ לא נסמוך ע"ז לקולא להתיר האפי' ע"י הואיל אי בעי מתשיל עלה. רק קודם שיקרא לה שם מטעם הואיל אי בצע מכל חדא דהואיל זה קל יותר כמפורש ברש"י ותוס' מעתה נוכל לומר שגם לפי ההוי אמינא הי' יודע מסברת הואיל אי בעי מתשיל כמו שיודע מסברת הואיל אי בעי בצע מכל חדא. והי' סובר דאין בכח ההואיל לומר ע"י זה דהוי כדידי'. רק ע"י הואיל אי בעי מתשיל עלי' יש לו בה טוה"נ ועי"ז הוי כדידי' ובטוה"נ כזו פליגי ר' אליעזר ור' יהושע. וע"ז דחו בגמ' לא דכ"ע ט"ה אינה ממון היינו ט"ה כזאת שאינ' רק ע"י הואיל דכ"ע מודי שאינה ממון. שאם נאמר שאין בכח ההואיל לבד למחשבי' כדידי' ממש רק ע"י ט"ה. דכ"ע מודי שאינה ממון והכא בהואיל קמיפלגי דר"א סבר הואיל ואי בעי מתשיל עלי' ממוני' הוא והוי כדידי' לענין שיעבור עלי' בב"י וב"י. ור"י לית לי' הואיל. נמצא מתורץ היטב קושיית השג"א הנ"ל דבאמת סובר ר' יהושע ט"ה ממון כמפורש במשנה דמ"ש והיינו היכא שיש לו ט"ה ממש אבל הכא שנטמאת העיסה ואין לו בה שום ט"ה כמו שבארנו רק ע"י הואיל אי בעי מתשיל עי"ז יש לו ט"ה. בט"ה כזו דכ"ע אינו ממון. והדבר נכון בס"ד לתרץ קושיות השג"א ועפ"י דרך הזה הארכתי ליישב כמה קושיות בסוגיא זו:

וע"פ זה מתורץ היטב קושיית הצל"ח שהביא מעכת"ר שהקשה למה לן לאפושי בפלוגתות דלבן בתירא נוכל שפיר לומר דלכך יעבור עלי' אם תחמיץ מטעם טוה"נ ממון ולא פליג בזה אדר"א ור"י כיון דאית לי' לב"ב עצה תלטוש בצונן ויוכל להשהות אותה עד שימצא כהן קטן שיוכל לאכלה בחלת חו"ל כמ"ש הרי"ף ובחלת א"י יוכל להשהות אותה עד אחר יו"ט ויסיקה תחת תבשילו או יאכילה לבהמתו כמ"ש רש"י במשנה דרק ביו"ט לא יוכל מטעם אין שורפין קדשים ביו"ט ושפיר יש לו בה ט"ה ולא פליג בזה אדר"א ור"י בטוה"נ כזו מודי ר"א ור"י דהוי ממון כמו שבארנו:

ושאלני על זה מופלג אחד מדברי התוס' (דף מ"ו) ד"ה תטיל בצונן שכתבו דגם ר"א ור"י לא פליגי אבן בתירא שלא תועיל הטלה לצונן והיכא שאירע שקרא לה שם אור"ת תטיל בצונן עכ"ל התוס'. וא"כ גם לר' יהושע יש לו טוה"נ כמו לב"ב והדרא קושיית השג"א והצל"ח לדוכתי' והשבתי לו וכי הקושיא קשה רק על דברי. יעי' בתוס' שם ע"ב ד"ה הואיל שכתבו בשם ר"י דבאם יכול לעשות בלא הואיל אינו רשאי לעשות ע"י הואיל ע"ש. וע"ז הקשו וא"ת א"כ אמאי שרי ר"א ע"י הואיל הרי יכול לעשות ע"י הטלה לצונן. ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה ויבוא לידי חימוץ עכ"ל התוס' הרי כתבו בפירוש דאליבא דר"א ור"י אסור לעשות כן לכתחלה ועד כאן לא כתבו לעיל רק בדיעבד אליבא דר"א אם קרא לה שם יעשה כן דכל מה דאפשר לתקוני מתקנין ממילא נוכל שפיר לומר דאין זה נחשב ט"ה גמור כיון דאסור לכתחילה עשות כן: מדי דברי אעורר את מעכ"ת על מה שראיתי בספרו בחלק יו"ד (בסוף סי' כ"ז) הקשה מר על הש"ך יו"ד (סי' ק"ע סק"ה) שכתב על דברי הרמ"א שמותר להיות ערב עבור הגוי אם לוה מישראל ברבית אם הוא ערב על הקרן לבד או על הרבית לבד וציין הש"ך על הרבית לבד" ובדקנו מידו ב"ח." ור"ל משום דאל"כ לא נתחייב דהוי ערב שלא בשעת מתן מעות לגבי הרבית כדכתב המרדכי בשם ראב"ן עכ"ל הש"ך. והקשה מעכ"ת דא"כ היכא שהי' ערב על הקרן ועל הרבית שפסק הש"ע שם דאסור ג"כ אינה משכחת רק בקנו מידו דאם לא קנו מידו לא נתחייב על הרבית דלגבי הרבית הוי שלא בשעת מתן מעות והוי כאלו הי' ערב רק על הקרן דמותר והי' לו להש"ך לציין כן על דברי המחבר. וכת"ה יצא לדון בזה דבר חדש עפ"י דברי המהריב"ל והאס"ז שהביא שם דבשעת מתן מעות מפני הערבות גם על הלואות ישנות כן היא הדין והוא הטעם לענין רבית כו' כמבואר בספרו ודברים של טעם הם:

אולם גוף קושייתו דמר לא ידענא דעל מי הקשה דלשיטת המרדכי בשם ראב"ן המובא בב"י ובב"ח מבואר באמת דאפילו אם הי' ערב על הקרן ועל הרבית לא נתחייב הרבית והוי כערב על הקרן לבד ומותר אא"כ קנו מידו ושיטת בעלי הש"ע הם ע"פ דברי ראבי' כמובא בב"י ובב"ח והעולה מדבריהם אחר העיון היטב בפשט דברי ראבי' והראב"ד המובא בטור דהיכא דבדיניהם יכול הגוי לדחות את המלוה אצל הערב הוי לי' כישראל הלוה מישראל ואסור אפילו באם לא נתחייב כמו בכל איסור רבית שלא נתחייב ואסור. וכל דברי המחבר והרמ"א בסי' זה סובבים ע"פ שיטת הראבי' והראב"ד והג"א ותרה"ד וע"כ לא ציין הש"ך רק על דברי הרמ"א שמתיר היכא דהי' ערב על הקרן לבד ועל הרבית לבד והי' קשה פשיטא דאין כאן שום חיוב כלל וע"ז כתב ובדקנו מידו ר"ל דאפילו קנו מידו ונתחייב לתת הרבית מותר כיון דלא נתחייב על הקרן אין כאן שום הלואה והוי רק חוב או מתנה בעלמא. ושפתי הש"ך ברור מללו:

וימחול מעכתר"ה לעי' בחות דעת סק"ה שפשוט בעיניו דאפילו אם הי' ערב בשעת מ"מ א"צ לשלם הרבית בלא קנו מידו דלגבי הרבית הוי כשלא בשעת מתן מעות ואעפ"כ לא הקשה על הש"ע שאוסר היכא דהי' ערב על הקרן ועל הרבית וכנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה על פי דברי הט"ז והנקה"כ אך הדברים עמוקים מאד ושמעתא בעי צילותא ואין העת גורם לנו. ומדי שוטטו רעיוני בהמשך דברי פלפולו דמר עם הגאון המובהק בעל זכר יהוסף שליט"א מסימן כ"ב עד סימן כ"ז הנפלאים מאוד בחריפות ובקיאות מראשונים ואחרונים ולא זכרתם מדברי החות דעת סק"ה שרצה בתחלה לומר ולדמות אגר נטר כשכירות מטלטלים ובודאי אם הי' ערב על שכירות מטלטלים נתחייב אפילו בלא קנין יע"ש. מלבד זה ראיתי וקריתי הרבה בדברי מעכת"ה ואורו עיני בדבריו העמוקים והנחמדים מפז:

ואני תפלה יהי רצון שיתקבלו דבריו לחן ולרצון. להגדיל תורה כחפצו הטוב וחפץ אוהבו הנאמן המתכבד באהבתו והשש בשלותו מברכו מקרב לב: אלכסנדר זיסקינד הכהן ליפשיץ. חופ"ק:

החיים והשלום לכבוד רב חביבי ורחימי הגאב"ד דפה סיני ועוקר הרים החסיד המפורסם. איש חמודות נ"י פ"ה עה"י ק"ש מו"ה אלכסנדר זיסקינד הכהן ליפשיץ הי"ו:

אחדשה"ט כמשפט האהבה. ראיתי דברי מעכתר"ה הנחמדים. ולהראות למר אות אהבה וחיבה יתירה. נתתי להם מקום בראש חיבורי. והנה במת שהעלה חד בסוגיא דהואיל יש לי להעיר בכל פרט כדרך התורה. אבל אין פה עת האסף. ואכתוב את דברי בחלק שני בעזה"י:

ורק מה שכת"ר הערה בדברי חיבורי בענין רבית אשתעשע אתו פה לתרץ השגותיו מעקל דברי:

מה שהשיג מעכתר"ה על דברי (בחיו"ד סי' כ"ז אות ז') כיון דדברי הש"ך ב' המרדכי אינם אליבא. דראב"ן דלשיטתו בכל אופן מותר:

אלא דדברי הש"ך סובבים הולכים כפי שיטת הראבי' והראב"ד והג"א והתה"ד דאחר העיון נראה דלשיטתם אסור אפילו באם לא נתחייב כמו בכל איסור רבית שלא נתחייב ואסור. וע"כ לא ציין הש"ך רק על דברי רמ"א בערב על הרבית לחוד לאשמעינן רבותא דאפילו קנו מידו ונתחייב לתת הרבית מותר עכת"ד. ולפענ"ד אף דפשט למר דקפדה התורה על השומא גרידא אף שלא נתחייב כלל בהרבית. ולדידי צ"ע די"ל דלולי שאסרה התורה מצד רבית הוי מחויב ליתן הרבית מצד שכירות כמו שהבאתי שם בתשובתי ממכות (דף ג') לענין הזמה:

יע"ש:

אבל לעולם היכא דמצד הדין ליכא חיוב כיון דהוי שלא בשעת מ"מ לא מקרי שומא. ומצאתי שכוונתי בזה בעזה"י לדעת הגהת מרדכי הובא בגד"ת (שער מ"ו ח"ד דין ס"ב) א"כ מתורץ שפיר מה שכתבתי בדעת הש"ך בשם המרדכי דמסתמא ס"ל המרדכי כשיטת הגהת מרדכי הנ"ל והדרא קושייתי לדוכתא ומתורץ השגתו דמר:

האמנם הגד"ת מביא שיש בזה פלוגתא דרבוותא. ולפע"ד נראה לי דתליא בפלוגתא של הראשונים אם קבל רבית אם קנה גוף הדבר רק חייב לשלם תשלומיו. ועי' בריטב"א קידושין (דף ו' ע"ב) ובאסיפת זקנים ב"מ (דף ס"ה) ובשו"ת הריב"ש (סי' ש"ה. ובסי' תס"ה) בשם שו"ת הרשב"א ובשו"ת הרשב"א תולדות אדם (סי' קי"ח) ובמחנה אפרים ה' רבית (סי' ב') ובשו"ת תפארת צבי ה' רבית (סי' א') שחקר לענין אתרוג של רבית אי מקרי שלו. אולם מצאתי שאהבה נפשי בחידושי הרי"ם ב"מ (דף ע"ב) ד"ה תוס' כתבו והעלה כיון דקיי"ל דבאמת קנה הרבית ואינו גזל רק מ"ע עליו להחזיר ומה"ט אין יורדין לנכסיו לאביי ג"כ עובר על לא תשימון דעכ"פ יש כאן שומא דנשך ע"י ההלואה ברבית דאל"ה לא הי' שום חיוב והי' גזל ועתה מועיל שיש חיוב וקונה הרבית שמקבל רק מ"ע להחזיר תשלומיו יע"ש דמסיק כן להלכה. ויעי' בחידושי מהרא"ל ה' רבית (סי' ק"ע סק"ג) שרצה בתחלה לומר כן ומסיק דלא אמרינן כן והקשה לעצמו דאיך מתחייב ערב כיון שלוה עצמו לא נתחייב לשלם הרבית. ומתרץ דלא גרע מסופר יע"ש. והוא פלא דבשלמא אם החיוב מועיל לגבי הלוה מקרי שומא אצל הלוה. ואז גם הסופר עובר כיון שסייע להשומא דלוה אבל אם נימא דליכא חיוב כלל אצל הלוה. איך מקרי שומא כלל. וכש"כ דאצל הסופר והערב לא מקרי שומא. אע"כ כהגהת מרדכי והחי' הרי"ם וא"ש ומתורץ השגתו דמר:

באופן ב') נלפע"ד לתרץ כיון דקי"ל כרבי נחמי' וראב"י בב"מ (דף ס"ב) וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ד מה' מלוה ולוה דלאו דלא תשימון מתלי תלי וקאי כפירש"י שם שומא הבא לידי גיבוי קפדה התורה וכל כמה שלא גיבוי איכא קום ועשה לקרוע שטרא. וכן פוסק בחי' הרי"ם שם וכן פוסק בס' מקור מים חיים ה' רבית (סי' ק"ס ס"א) יע"ש. וא"כ דוקא כל שמשכחת לה שיבוא לידי גיבוי אח"כ אז גם למפרע אסור מיד משעת שומא. אבל בנ"ד דמה שנותן הנכרי הרבית לישראל המלוה אין בו איסור וכמ"ש הרמ"א דבערב על הקרן לחוד מותר א"כ אף שהי' ערב על הקרן והרבית ולא קנו מידו הוי על הרבית ערב שלא בשעת מ"מ. דאינו מחויב כלל הערב לשלם כמ"ש הש"ך ב' הראב"ן ולזה מודה הראבי' וכיון דבוודאי לא יהי' גביינא של רבית כלל פשוט דלא שייך בי' לא תשימון. והדרא קושייתי לדוכתא דהי' להש"ך לומר בזה דצריך שיהי' קנו מידו על הרבית דאו דוקא אסור. ומתורץ השגתו דמר:

באופן ג') יש לתרץ כפי מה שתרצתי למר פא"פ ע"פ שיטת הנקה"כ שמתרץ דברי הרמ"א בערב על הקרן לחוד מותר והעלה דבתחלת הקציצה אינו עושה איסור כלל ובכל הסימן דקאמרי' אסור לישראל להיות ערב היינו אסור לקיים הערבות שלו דהיינו שישלם הערבות. אבל ודאי בערבות גרידא ליכא איסורא. ואפי' אם הוא ערב על הקרן והרבית מותר כשישלם רק הקרן ולא הרבית עכ"ל. ויש להאריך בדברי הנקה"כ. אבל אכמ"ל. ויעי' בס' אשל אברהם (ד' קע"ד ע"ד) שכ' דאף דבש"ס ב"מ (ד' ס"ב) מסיק שומא מילתא היא זה דוקא בערב לישראל. משא"כ היכא דנעשה ערב בשביל ע"א ודאי דאין כאן איסור משעת שומא דש מא גבי ע"א אינו עושה איסור כלל יע"ש, והעל' להלכה כדעת רמ"א והנקה"כ יע"ש. ואף שהט"ז חולק על רמ"א אבל בס' חו"ד והג' מוהרא"ל והבית מאיר ועו"פ העלו כרמ"א. א"כ מתורץ שפיר השגתו. דבנ"ד על השומא לא עבר רק קיום הערבות הוא האיסור. והש"ך לשיטתי' בנקה"כ. ולפ"ז בהי' ערב על הקרן והרבית ולא קנו מידו על הרבית דלא נתחייב הערב כלל לשלם הרבית ואז גם לשיטת הראבי' הי' צריך להיות מותר. כיון שבוודאי לא יתקיים הערבות. וא"כ צריך להיות קנו מידו. והדרא קושייתי לדוכתא. אע"כ כפי דין החדש שהעלתי דבשעת הלואה. מהני הערבות גם על הלואות ישנות בהאי הנאה דמהימני לי' ושוב מועיל גם על הרבית אף דמקרי שלא בשעת מ"מ. וא"ש דברי הש"ך:

ונלפע"ד דלפי מה שהקשיתי יהי' עוד ראי' מדברי הראבי' שהביא מר. וז"ל דאפילו קנו מידו על הרבית פטור דאע"פ דהמלוה תובע את הע"א תחלה מ"מ כיון דע"א מצי לדחותו בדיניהם אצל הערב הו"ל כאלו מלוה לישראל הערב כו' עכ"ל. ולפי פירושו דמר הי' להראבי' לומר יותר רבותא דאפילו לא קנו מידו דא"ח לתת הרבית ואפ"ה אסור ליתן משום השומא גרידא. וא"כ כש"כ דיהי' אסור בקנו מידו דהוי שומא מעלייתא. אע"כ דבלא קנו מידו מודה הראבי' להראב"ן דמותר. מ"ה נקט דאפילו קנו מידו דאז דווקא אסור וא"כ הדרא קושייתי לדוכתא דהי' להש"ך לומר דמיירי ג"כ רק בקנו מידו. ומתורץ השגתו דמר:

לפ"ז מתורץ נמי מה מר עלי מדברי החות דעת בסק"ה שכ' דבלא קנו מידו א"צ לשלם ולא הקשה על דברי הש"ע שאוסר היכי דהי' ערב על הקרן והרבית עכ"ד. אולם באמת אינו הפנה. ומדברי הח"ד אלו יש ראיי' לקושייתי. דהא מדכתב הח"ד דבלא קנו מידו א"צ לשלם. נראה דאם רוצה לשלם לית בי' איסור רבית דאל"ה הי' לו לפרש יותר דאסור לשלם מצד רבית (דהכא בה' רבית מיירי עיקר מדיני רבית ולא מדין חיוב ערבות לחוד) והי' רבותא גדולה דאף שלא קנו מידו ולא הוי שומא מעלייתא ואפ"ה אסור משום שומא גרידא אע"כ דס"ל דבזה ליכא איסור רבית כלל. ולא הי' צריך לכתוב בפירוש דבזה ליכא רבית כיון דכתב דא"צ לשלם ממילא משמע דאם רוצה לשלם מותר. וגם משום דפשיטא היא דמותר מטעמים הנ"ל כיון דא"צ לשלם לא הוי שומא כלל, ובכל זאת אף שראיתי שיש להביא, ראי' לקושייתי מדברי ח"ד אלו. לא הבאתי ממנו ראי' כיון דמתנגד להדין שחדשתי דבערב בשעת הלואה על הקרן מהני גם על הרבית אף בלא קנו מידו על פי סברת מהריב"ל ואספ"ז. וגם יש לצרף לזה שיטת הרשב"א בתשובה שהובא ביתה יוסף וש"ע חו"מ (סי' ק"ד סט"ו) ובש"ך חו"מ (סי' ע"ב ס"ק קס"ב) שהבאתי בחיבורי (חיו"ד סי' כ"ה אות ט"ו) שס"ל דרבית מיקרי בשעת מ"מ דלא כהראב"ן הנ"ל. וא"כ נלפע"ד להכריע דדוקא בערב על הרבית לחוד אז דוקא קיי"ל כהראב"ן דצריך שיהי' קנו מידו כפי שנראה דהראבי' מודה לו בזה אבל באם ערב לו על הקרן והרבית ביחד בשעת הלואה. דאז שייך סברת מהריב"ל ואספ"ז הנ"ל אז יש לסמוך על שיטת הרשב"א דרבית מקרי בשעת מ"מ:

וא"צ שיהי' קנו מידו. ומהני הערבות ומ"ה לא חששתי לדברי הח"ד דאשתמיטתיה במחכת"ר שיטת הרשב"א ומהריב"ל ואספ"ז הנ"ל:

ומה שתמה עוד מעכת"ר על הגאון זכ"י שליט"א ועלי שלא זכרנו מסי' כ"ב עד סי' כ"ז את דברי הח"ד (בסי' ק"ע סק"ה) שרצה בתחלה לומר ולדמות אגר נטר כשכירות מטלטלין עכ"ל. הנה מלבד שהח"ד בעצמו דחה זה והסכים להש"ך דהוי כשלא בשעת מ"מ. בלא"ה א"ש דלא הצרכנו להביא דמיון זה מדברי הח"ד. יעי' בחיבורי (חיו"ד סי' כ"ב אות ד') שתמה הגאון זכ"י שליט"א דאשתמיט להאחרונים. מש"כ הש"ך בחו"מ (סי' קכ"ט ס"ק י"ב) דרבית מקרי שלא בשעת מ"מ ואף שהקצה"ח השיג עליו. אולם בנתיבות שם (היינו בסק"ד) הסכים להש"ך. וימחול כתר"ה לעיין שם בנתיבות שכ' שם וז"ל ומ"מ בערב לעכו"ם בעד הרבית אף דאגר נטר במעות דומה לשכירות מטלטלין אפ"ה לא הוי רק כערב שלא בשעת מ"מ כמבואר ביו"ד (סי' ק"ע בהג"ה) ועי' בס' חות דעת שם מה שחלקתי בזה עכ"ל הנתיבות. וא"כ כיון שהזכיר דברי הנתיבות לאיזה צורך הי' לנו עוד להביא דברי הח"ד דהיינו הך. ולענין תירוצו של הח"ד עי' בחיבורי חיו"ד סי' כ"ו) מה שכ' בשם הש"ך בחו"מ (סי' ס"ו ס"ק ק"ז) ב' שו"ת הרשב"א. ותו לא מידי:

ובזה אשים קנצי למילין אלה דברי אוהבו מקרב לב ונפש דוש"ת באהבה רכה ואהבת עולם:

שלמה אברהם בהמופלג יר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י. פתח השער: א) בב"ק (דף ס' ע"ב) יתיב רב אמי ורב אשי קמי' דרב יצחק נפחא מר אמר לי' לימא מר שמעתא ומר אמר לי' לימא, מר אגדתא כו' אימא לכו מילתא דשווייא לתרווייהו כו' יע"ש. ולאשר ידעתי כי יש אנשים אשר חובבים פלפול ויש אשר חובבים אגדתא אימא מילתא דשווייא לתרווייהו בעזהי"ת: ב) הנה בשבת (דף פ"ח.) ויתיצבו בתחתית ההר, א"ר, אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא, אמר רבא אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב (אסתר ט') קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר ע"כ. ויעי' בתוש' ד"ה כפה עליהן הר כגיגית. שהקשו מהא דאמר בפ"ק דע"ז (דף ב' ע"ב) כלום כפית עלינו הר כגיגית דמשמע דאם הי' כופה עליהן לא היה להן תשובה והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא יע"ש שתירצו בדוחק:

ג) ונלפע"ד לתרץ דהנה הרשב"א ז"ל בחי' הקשה על הא דאמרי' מכאן מודעא רבה לאורייתא הא קיימא לן דדינא דמלכותא דינא ומכ"ש אצל הקב"ה דמחוייבין לקבל גזירתו והאיך שייך בזה טענת מודעא. ונלפע"ד לתרץ קשיית הרשב"א ע"פ מ"ש בחו"מ (סי' שס"ט ס"ו) בד"א שהמוכס כלסטים בזמן, שהמוכס עכו"ם או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו קצבה אלא לוקח מה שירצה. אבל מוכס שפסקו המלך ליטול דבר קצוב [ואפילו צוה שישראל יתן יותר מעכו"ם מ"מ מקרי דבר קצוב לכל יש. מהרי"ק שורש קצ"ה רמ"א] והעמיד מוכס ישראל לגבותו למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר, המלך אינו בחזקת גזלן משום דינא דמלכותא דינא עכ"ל, היוצא לנו מזה דבגזרה שעשה המלך שיש לו קצבה אז דוקא דינא דמלכותא דינא. אבל בגזירה שאין לו קצבה לא אמרינן בי' דינא דמלכותא דינא:

ד) והנה התוס' שם בשבת ד"ה כפה עליהן הר כגיגית הקשו דהא כבר הקדימו נעשה לנשמע ותירצו בדוחק. אמנם כבר קדמם בקושיא זו במדרש תנחומא פ' נח (סי' ג') וז"ל וא"ת על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כולם ואמרו נעשה ונשמע מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט אלא אמר להן על התורה שבע"פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות והיא עזה כמות וקשה כשאול קנאתה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ונפשו ובכל מאדו כו' עכ"ל. א"כ זכינו דכפיית ההר הי' רק על התורה שבע"פ. אבל תורה שבכתב קבלו ברצון בלא כפי'. ומיושב קו' התוס' בשבת:

ה) והנה מבואר בחו"מ (סי' ב') דכל ב"ד אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל אם רואים שהעם פרוצים בעבירות ושהוא צורך שעה דנין בין מיתה בין ממון בין כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה כו' עכ"ל. וכ' הפרישה דאף דאין כל העם פרוצים אלא יחיד מהם יכולים לענוש אותו היחיד שלא מן הדין כפי ראות עיניהם וכ"כ הש"ך שם יע"ש. א"כ נראה דכיון דהתורה נתנה לישראל תורה שבע"פ נתנה להם הרשות לדון כפי ראות עיניהם אף שלא מן הדין כשיהי' צורך שעה דבזה נראה בעליל דהתורה נתנה רשות לחכמי הדור להוסיף בה תקנות וגזרות וסייגים כפי הצורך שעה. לכן לפענ"ד מקרי תורה שבע"פ דבר שאין לו קצבה. דדוקא תורה שבכתב בלא תורה שבע"פ הוא דבר קצוב תרי"ג מצות במכות (דף כ"ג ע"ב) דרש ר' שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה כמנין ימות החמה רמ"ח כנגד איבריו של אדם, ואמר רב המנונא מאי קראה תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא הכי הוו. והקשו תורה תרי"א הוו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ויעי' בס' המצות לרמב"ם (שורש א') שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן דאיך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא מכלל המנין אבל הערונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מ"ע כו'. יע"ש שסיים והזהירנו יתברך מעבור דבר מכל מה שתקנו אותו או גזרו ואמר לא תסו' וגו' ע"כ. א"כ נראה בעליל דתורה שבכתב יש לו קצבה. אבל תורה שבע"פ אין לו קצבה כיון דרשות בידם לתקן תקנות וגזירות בכל שעה אף שלא מן הדין. ומצאתי בצל"ח ברכות (ד' מ"ח) דדרבנן מקרי אינו קצוב לענין ערבות יע"ש. וא"כ בדבר שאין לו קצבה כבר העלתי מחו"מ דלא שייך בזה דינא דמלכותא דינא וא"כ מיושב שפיר קשיית הרשב"א. דשפיר אמר בש"ס מכאן מודעא רבה לאורייתא כיון דכפיית הר כגיגית הי' רק על תורה שבע"פ וזה מקרי דבר שאינו קצוב דלא שייך ביה דינא דמלכותא דינא:

ו) ולפ"ז נבין היטב מה דאמר רבא בשבת שם אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקיבלו היהודים קיימו מה שקבלו כבר פירוש דאף דבעת קבלת התורה לא רצו לקבל מרצונם הטוב רק תורה שבכתב. לאשר בזה דינא דמלכותא דינא. אבל תור' שבע"פ לא רצו לקבל כיון דבזה דינא דמלכותא לאו דינא כיון דהוא דבר שאין לו קצבה מ"מ בימי אחשורוש קבלו מרצונם הטוב אף תורה שבע"פ והוסיפו מקרא מגילה. דהוא עשה דרבנן מכלל תורה שבע"פ וכמ"ש הרמב"ם בריש ה' מגילה ויעי' במגילה (דף י"ד) מ"ח נביאים ונביאות נתנבאו לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה. וכ' רש"י ד"ה חוץ ממגילה וז"ל וא"ת נר חנוכ' כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי ואסתר היו חגי זכריה ומלאכי ע"כ. ויעי' בירושלמי מגילה (פ"א ה"ה) ד"ז שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים מצטערין על הדבר כתב אלה המצות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר לא זזו משם ונשאו ונתנו בדבר עד שהקב"ה האיר עיניהם מן התורה כתיב כתוב זאת זכרון בספר. זאת מה שכתוב כאן. זכרון מה שכתוב בנביאים. בספר מה שכתוב במגילה. ויעי' רמב"ן על התורה בפ' שופטים בפסוק לא תוסיפו על הדבר. ויעי' בס' המצות להרמב"ן (בשרש הב') בסופו וז"ל כבר אמרו במגילה (דף י"ד) מ"ח נביאים כו' למדנו אותנו בזה כו' כל התקנות והגזירות אינן תוספת אבל הם גדר וסייג לתורה אבל מקרא מגילה היא תוספת לפי שנכתבה בתורה והוקבעה חובה לדורות אלא שסמכו על חיובה בק"ו הזה. ועל כתיבתה מן הרמז שמצאו כתוב זאת זכרון בספר עכ"ל הזהב. היוצא לנו מזה דבמה שהוסיפו מקרא מגילה דוקא מוכח דקבלו עליהם תורה שבע"פ. דבשביל זה מקרי אינו קצוב כיון דהוי הוספה על התורה. וגם מפני התקנות והגזירות שיוכלו לתקן נקרא אינו קצוב כנ"ל. גם יש להסביר זה הא דתורה שבע"פ מקרי דבר שאין לו קצבה. ע"פ מה שהובא בס' רמתים צופים בשם אדומו"ר הגאון הקדוש מאור הגולה כקש"ת מוהרי"ם זצ"ל בעהמ"ס וחי' הרי"ם. בשם רבו אדומו"ר הגאון הקדוש כו' מו"ה שמחה בונם זצ"ל על מה שהקשה המג"א (בסי' תצ"ד) כיון דקיי"ל דבז' בסיון ניתנה התורה. א"כ למה אומרים בו' בו זמן מתן תורתנו ע"ש ובחי'. ותירץ הרב הצדיק הנ"ל. שיש לדקדק מה שאומרים זמן מתן תורתנו ולא לשון קבלה כמאמרם משה קיבל כו' כי בקבלה אינו שייכות זמן. שבכל יום זמנו מוכן ועומד. לכן אמר זמן מתן. אכן עיקר ויסוד התורה נאמר (בפ' שופטים) ע"פ התורה אשר יורוך. וכן בכל דור ודור כמו שהצדיק גומר את הדין ע"פ תוה"ק כן יקים. והראה לנו השי"ת שקיים כדברי משה רבע"ה שהוסיף יום אחד מדעתו ולא שריא שכינתא עד צפרא ונתוודע לו שהתורה נתונה לנו במתנה להצדיקים וחכמי התורה וזהו היום ביום הששי תיכף ולכן אנו אומרים ביום הששי זמן מתן תורתנו עכ"ד ודפח"ח. יע"ש. ולאשר נתנה התורה לחכמים אשר כפי שיגזרו ויחדשו אז בהכרח יסכימו לזה גם בשמים. וכמו שהבאתי בהקדמה ב' דרשות הר"ן ז"ל (דרוש ה') שאף אם יהיה שכל האנושי היפך האמת בכל זאת ההלכה כמו שיפסקו החכמים בארץ וגם בשמים יסכימו לזה כמו דאמרינן בפסחים (דף קי"ד) אין משגיחין בבת קול דלא בשמים הוא ומ"ה קיי"ל בח"מ (סי' ב') דב"ד מכין, ועונשין שלא מן הדין כפי הצורך שעה א"כ אין לך דבר שאינו קצוב יותר מזה:

ז) לפ"ז מתורץ קושיית התוספ' בשבת הנ"ל. שהקשו ממסכת ע"ז דמשמע דאם הי' כופה עליהן לא היה להן טענת מודעא והכא אמר דמודעא רבה לאורייתא. דאפשר לומר דלע"ג רצה לתת תורה שבכתב ולא רצו לקבלה, כמבואר בספרי פ' זאת הברכה וז"ל בתחלה הלך לבני עשו ואמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב כה אמר להם לא תרצח כו' ועל כך הבטיחו אביו ועל חרבך תחיה כו' עכ"ל. א"כ יפה אמרינן בע"ז שהאומות יאמרו כלום כסית עלינו ההר כגיגית אבל אם הי' כופה עליהם ההר כגיגית לא הי' להם טענת מודעא כקשית הרשב"א דדינא דמלכותא דינא. ובזה לא שייך תירוצי דהוי דבר שאין לו קצבה דהא תורה שבכתב יש לו קצבה. וא"כ מחוייבים לשמוע מצד דד"ד [דמספרי הנ"ל נראה שלא רצו לקבל גם תורה שבכתב שכתוב בה לא תרצח]. אבל במס' שבת דכפיית ההר לישראל היה תורה שבע"פ דהוי דבר שאין לו קצבה שפיר שייך טענת מודעא. דל"ש בזה דד"ד. ומיושב שפיר קושית התוס':

ח) לפ"ז מתורץ ג"כ קשית הרשב"א שהקשה עוד דאם ישראל יכלו לטעון טענת מודעא קודם שקבלוהו בימי אחשורוש האיך נגלו מארץ ישראל מפני שלא שמרו את התורה הא הי' להם טענת מודעא ע"ש. אולם לפי מה שהעלתי בעזהי"ת מיושב קושייתו. דהא עכ"פ תורה שבכתב היו ישראל מחוייבים לשמור שקבלו ברצון וא"כ ל"ש בזה טענת מודעא. וכיון דלא קיימו גם תורה שבכתב מ"ה גלו. ומיושב קשיית הרשב"א:

ט) לפ"ז מתורץ קשיית התוס' בשבת (דף פ"ח.) ד"ה מודעא רבה וז"ל והא דאמר בנדרים (דף כ"ה) שכרת משה ברית עם ישראל על התורה והמצות והשביעם על כך ובפ' אלו נאמרין (דף ל"ז) שקבלו את כל התורה בהר גריזים ובהר עיבל. אור"ת דעל פי הדיבור היה והרי כבעל כרחם אבל בימי אחשורוש קבלו, מדעתם מאהבת הנס עכ"ל ותירוצו דחוק קצת דמלשון קבלו את כל התורה נראה שמדעתם קבלו. אולם לפי מה שהעלתי ב' המדרש תנחומא א"ש. דהא תורה שבכתב קבלו ברצון. א"כ י"ל דקאי על תורה שבכתב אבל תורה שבע"פ שלא רצו לקבל ברצון רק ע"י כפיית ההר כגיגית בוודאי יש טענת מודעא. וגם השבועה לא מהני באונס כנדרים (דף כ' ע"ב) יע"ש. ויעי' נזיר (דף ג' ע"ב) אמרו מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך יין מצוה מאי קדושה ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא. ופירש ר"ת ור"י וכל רבני צרפת וכי מושבע מהר סיני הוא דאיצטרך קרא לרבויי לאסור הא אינו אלא מדרבנן לקדש על היין ופשיטא שהנזירות חל עלי' מאחר שאינו מושבע עליו מהר סיני לשתותו יע"ש. נראה בעליל שעל דרבנן אינו מושבע ועומד וי"ל מטעם הנ"ל כיון דתורה שבע"פ קבלו בכפי' לא חל השבועה באונס. [ויש להעיר על זה משבועות (דף נ"ט) ויעי' ברמב"ן בס'. המצות בשרש הראשון שהרגיש בזה. ויעי' בס' מגלת אסתר שהשיג עליו. ויעי' בר"ן פ' שבועות שתים בתרא ובר"ן נדרים (דף ח'.) וביו"ד (סי' רל"ו ס"ב) ובסי' רל"ט ס"ו ואכמ"ל]:

י) לפ"ז נראה לפענ"ד לתרץ קשיית הצל"ח בחי' לשבת שהקשה דלמה הוצרך לכפות ההר כגיגית והלא התנה הקב"ה בשעת הבריאה אם יקבלו התורה מוטב ואם לאו יחזיר העולם לתוהו כמו דאמרינן שם בש"ס. ומתרץ בדוחק. אמנם לפי מה שהעלתי א"ש בעזהי"ת. דאפשר לומר דתנאי הזה התנה הקב"ה אם לא ירצו לקבל התורה כלל היינו אף תורה שבכתב. אבל אם יקבלו ישראל על כל פנים תורה שבכתב כדאי הוא שהעולם יהי' עומד עליו ולכן הי' צריך הקדוש ב"ה לכפות ההר כגיגית מפני תורה שבעל פה. ומיושב קושיית הצל"ח:

יא) הנה אמרינן בע"ז (דף ג') אמרו לפניו רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה אמר להן הקב"ה שוטים שבעולם מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כו'. אלא אעפ"כ מצוה קלה יש לי וסוכה, שמה לכו ועשו אותה כו'. מיד כל א' וא' נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו והקב"ה מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז וכל אחד מבעט בסוכתו ויוצא עכ"ל. ולפי פשוטו תמוה. א) למה בחר ה' במצות סוכה לתת להם. ואי משום דהוי מצוה קלה שאין בה חסרון כיס כדמפרש שם. להראות דאף מצוה קלה בלא חסרון כיס לא יחפצו לעשות. תינח אם לא היו רוצים לעשות להם סוכות. אבל אמרינן שם מיד כל א' וא' נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו. רק אחר שהיה מקדיר עליהם החמה היו בועטין ויוצאין. ב) למה באמת היו מבעטין במצות סוכה אחרי שהיו יודעים שבא יום הדין לדון אותם וצוו לנסות אותם שרוצים ג"כ לקיים מצות:

יב) ונלפע"ד לבאר דברי הש"ס ע"פ מה דאמר הש"ס שם (בדף ב' ע"ב) אמר להם הקב"ה במה עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תיקנו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו. וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה. אמר להם הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם תקנתם שווקים להושיב בהן זונות כו' עכ"ל. ואמרינן שם (בדף ג'.) דכיון דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואמרו תנה נו מראש ונעשנה. לכן נתן להם מצות סוכה להראות להם דבועטין. ולכן נלפע"ד דמ"ה בכוונה בחר השם במצות סוכה דייקא להראות להם דראוים לקבל עונש. ע"פ מה שראיתי בס' רמתים צופים בשם אדומו"ר הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצ"ל ביאור על מאמרם ז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות כו'. וביאור כי עיקר היצר הוא שלא להתיישב בדבר במתינות כי אז לא יעשה העבירה מחמת גדר שהתורה עומדת לפניו. אבל לאחר שעשה העבירה לפעמים הוא תוהה על הרוב העבירות שעשה ועושה לעצמו חשבון לעשות תשובה. ולזה הוא השר סיחון עומד כנגד זה שלא להניחו לעשות חשבון. וזהו סיחון מלך חשבון. והענני כבוד הי' משפיל כל הרים ומבטלים כל הקליפות והחיצונים. ולאחר שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד אז בא סיחון. וזהו וישמע מלך ערד כי מת אהרן. ואחר שימי סוכות באים שהם בחי' ענני כבוד אזי יוכל לעשות חשבון עונות ע"כ דברי קדשו. והיוצא מדבריו שמצות סוכה יש לה סגולה זו שיוכל לחשוב עונותיו ולהתודות. וי"ל מ"ה נתן להם הקב"ה מצות סוכה כדי שבאם יכנסו לתוך הסוכה יתוודו על עונותיהם ויודו שמה שתקנו שווקים ומרחצאות הכל לצורך עצמם תקנו ולא לצורך ישראל. ומ"ה כשנכנסו להסוכה הקדיר להם החמה. היינו שהי' נותן בהם חמימות והתלהבות להתודות על עונם כי מה שעשו הכל לצורך עצמן ולא לטובת ישראל. כסגולת מצות סוכה לעורר להתודות ומ"ה בעטו ויצאו מהסוכה. משום שפחדו שבאם יתוודו על עונותם לא יהי' להם שום התנצלות בדין. ומיושב למה בחר ה' במצות סוכה לתת להם [ולא מטעם שהיא מצוה קלה] גם א"ש למה היו מבעטין בה:

יג) בחולין (דף ע'.) תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה כו' אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית עכ"ל. האמנם הדברים אמיתים גם בפשוטן שצריך הת"ח ללמוד דברים האלה הנחוצים. מ"מ י"ל ג"כ מה מרמזים ע"ד הדרוש להזהר בהם. כתב מרמז למה דאמרינן בקידושין (דף ל'.) ושננתם שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אל תגמגם כו' כמ"ש כתבם על לוח לבך. הרי דלשון כתיבה נופל על מי שחוזר לימודו וזכרו ויעי' בספרי פ' ואתחנן. ובספר לקח טוב ובס' עיר גבורים (פתיחה ב' מי"ב) כן מצוה להת"ח שיחזור תמיד על לימודו שלא ישכח כמאמר חז"ל באבות (פ"ג מ"י) השוכח דבר אחד ממשנתו כו'. שחיטה מרמז על היצה"ר לזבוח יצרו בתורה כמ"ש בויק"ר (פרק ט') ויעי' סוף סוכה (דף נ"ב.) לע"ל ישחוט הקב"ה את היצה"ר. והיינו כאמרם ז"ל בברכות (דף ה'.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על היצה"ר אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה כו'. ואם לאו יקרא ק"ש כו'. אם לאו יזכיר לו יום המיתה. וכפי זה י"ל באופן אחר קצת. דמה שאמר שם כתב מרמז על תורה דבזה ירגיז היצ"ט על היצה"ר. ושחיטה מרמז על ק"ש דכ' בק"ש בכל לבבך דרשו חז"ל בשני יצריך. היינו שישחוט את היצה"ר ויהפך כולו לטובה. ומה שאמרו מילה מרמז כנגד יזכור לו יום המיתה ע"פ מה שכ' בספר השל"ה הקדוש (אות פ"ה). גדולה מילה שדוחה צרעת. כי ברית הלשון תולה בברית המעור. א"כ היא. סיבה להציל מלשון הרע שבאים נגעים עליו. וז"ש שומר פיו ר"ל מילה גימטר' פ"ה. ולשונו מלה"ר שומר מצרות נפשו מצרעת. לז"א מי האיש כי הנימול נקרא איש יע"ש. והנה ידוע מה דאמרינן בע"ז (דף ה') ובברכות (דף ל"ב) ובתנחומא פ' צו דארבעה חשובים כמתים עני מצורע סומא ומי שאין לו בנים יע"ש. א"כ מצורע נקרא מת. וא"כ ע"י המילה שניצל מלה"ר ניצול ממיתה. וזה כוונת הש"ס בברכות שיזכיר לו יום המיתה היינו להצילו מלה"ר שענשו שנידון בצרעת שנקרא מת. ואידך מ"ד דס"ל אף קשר של תפילין כו' יע"ש. י"ל דהנה אמרו בברכות (דף י"ד ע"ב) כל האומר ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר. וקשר מרמז על גדולה גבורה תפארת ג' אבות. קשר של תפילין בסוד הדעת. ומשה זכה לדעת הראהו קשר של תפילין כמ"ש בתיקוני זוהר. וצריך הת"ח ללמוד לקשר כל המדות הנ"ל יחד שהיא בחי' קשר של תפילין שהיא בחי' הדעת. ויעי' סנהדרין (דף צ"ב) ובמכילתא בשלח ורש"י פ' תצא דאין דעה אלא רוח הקודש. והעיקר לת"ח שיזכה לבחי' רוח הקודש שהיא השראת השכינה כמ"ש רש"י בע"ז (דף כ' ע"ב) חסידות מביא לידי רוח הקודש. שהיא השראת השכינה יע"ש. והיא בחינת דעת. ואף דקיי"ל דגדול תלמוד שמביא לידי מעשה מ"מ עיקר התכלית היא מעשה המצות ולירד בפנימיות של המצות ולזכך החומר לקדש כל האברים שיוכל לשרות עליו השכינה וגם התורה יהיה לשמה וכמו שהעלה הב"ח באו"ח (סי' מ"ז) וז"ל. ונראה דכוונתו יתברך מעולם היתה שנהי' עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה. ולכן נתן הקב"ה תורת אמת לישראל במתנה שלא תשתכח מאתנו כפי שתתדבק נשמתינו וגופנו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם כי היכל ה' המה. ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה מאירה מכבודו ובזה יהי' קישור לפמליא של מעלה עם פמליא שלמטה והי' המשכן אחד כו' עכ"ל יע"ש וימצא נחת. ומה שאמרו חז"ל שילמוד ברכת חתנים היינו כמ"ש בלבוש אה"ע (סי' ל"ד) וז"ל ועכשיו נהגו שאינו מברך לא המקדש עצמו ולא שליחו אלא אחר מברך כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך כו' עכ"ל. וכבר אמרו חז"ל בקידושין (דף ו'.) שכל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהי' לו עסק עמהם. ונראה שם בש"ע דהברכות ראוין לאב"ד ולת"ח דוקא יע"ש. לכן צריך ת"ח שילמוד ברכת חתנים. ומאן שהוסיף ג"כ ציצית יעי' תקוני זוהר (תיקון י"א) דכל מאן דאתעטף בעטיפא דמצוה כאילו איתקין כורסייא לקוב"ה. ואמרינן במנחות (דף מ"ג ע"ב) וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראי' מביאה לידי זכירה. זכירה מביאה לידי עשי' כו' יע"ש. ואמרינן שם מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד יע"ש. ואמרינן שם ששקולה מצות ציצית כנגד כל המצות.. ויעי' שבת (דף ל"ב ע"ב) כל הזהיר בציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים יע"ש. וה' יטע בלבנו אהבתו ויראתו לעבדו בכל לבבנו ובכל נפשנו ומאודנו בלי שום פנוי': יד) ברכות (דף ל' ע"ב) במתני' חסידים הראשונים היו שוהין שעה ת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים עכ"ל לכאורה אינו מובן הלשון של שוהין ואם כוונתם לומר שהיה להם הכנה לפני התפלה כמ"ש הכון לקראת אלהיך היה להמתניתן לומר חסידים הראשונים היו מכינים עצמם ומתפללין כו'. ועוד מאי רבותא אשמעינן במתני' שהחסידים הראשונים שהיו בימי התנאים היה להם הכנה שעה אחת לפני התפלה. הלא גם בדור הזה נמצא חסידים מכינים עצמם לפני התפלה יותר משעה אחת הרבה. וכבר אמרו בשב' (דף קי"ב ע"ב) אם הראשוני' כמלאכים כו' והמדרש צווח דרשוני וחיו:

טו) ונלפע"ד ביאור דברי קדשם. כי החסידים הראשונים בזמן התנאים בודאי הי' להם דביקות גדול בהשי"ת והיה להם השראת השכינה ממש מרוב דביקות. לכן היו צריכים לשהות שעה אחת קודם התפלה להפסיק מעט מדביקותם. שעי"ז יוכלו אחר כך לעלות למדרגה יותר גבוה דידוע דמלאכים נקראים עומדים והיינו מפני שעומדים תמיד במדרגה אחת ולא יוכלו לעלות למדרגה יותר גבוה. אבל בני אדם נקראים מהלכים מפני שהולכים ממדרגה למדרגה כאמרם ז"ל על קרא דוננתי לך מהלכים בין העומדים האלה יע"ש. גם אמרי חז"ל בברכות (דף ס"ד.) ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. שנאמר וילכו מחיל אל חיל יע"ש. והיינו מפני שהולכים תמיד ממדרגה למדרגה יותר גבוה. וראיתי אחד קדוש מדבר שבאם ירצה איש לעלות למדרגה יותר גבוה צריך לירד ממדריגתו מעט. ואח"כ יוכל לעלות למדרגה יותר גבוה והיא ירידה צורך עליה ע"כ. ונלפע"ד כוונת הספרא בפ' ויקרא למה הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ע"כ. והיינו דבעת שלמד תורה מפי הקב"ה בודאי עלה למדרגה גדולה והי' לו דביקות גדול בה' כמאמר הזוהר הקדוש אורייתא וקוב"ה וישראל חד. מ"מ הי' צריך להפסיק בין פרשה לפרשה להתבונן שיוכל לעלות למדרגה יותר גבוה. ולמשל כאשר יורה איש בקשת כאשר ימשוך החץ הרבה בחזרה לעצמו. כן יורה החץ אח"כ ממנו והלאה הרבה. וי"ל ג"כ דתפלה נקרא קשת מטעם הזה. כאשר מתרגם התרגום על אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי בצלותי ובבעותי. וי"ל דמטעם זה תפלה נקראת קשת דדומה לקשת כנ"ל דמפני שיפסיק מעט מדביקות ומושך מחשבתו אחור יוכל אח"כ לעלות למקום גבוה יותר:

טז) וענין ההפסק מהדביקות כוונתי באופן זה ע"פ מ"ש הרמב"ם בה יסודה"ת (פ"ב ה"ב) והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי. וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כו' עכ"ל הזהב. ויעיין בנתיבות העולם ממהר"ל מפראג (נתיב אהבת השם פ"א) כי אם הוא נמשך אסר השי"ת וחפץ הדביקות בו יתברך מכח האהבה בוודאי הוא ירא ג"כ לעבור רצונו שבזה מבטל הדביקות והאהב' כו' עכ"ל. היוצא לנו מזה דהדביקות בד' היא בא מכח האהבה. ומדת היראה היא שנרתע לאחוריו ויפחד להתקרב להשי"ת. והנה צריך לעבוד את ד' בבחי' יראה ואהבה כמו שכ' בפ' דברים. דהיא בחי' רצוא ושוב. כמ"ש בספר יצירה אם רץ לבך שוב לאחור. וכמ"ש בזוהר הקדוש דצריך להיות בבחי' עייל ונפיק יע"ש. והיינו דע"י האהבה יתקרב להשי"ת. וע"י היראה ישוב לאחור ונרתע מפני פחד ד' והדר גאונו. ואחר, כך חוזר ונתקרב להשי"ת עי"ז למדרגה יותר גבוה באהבת ד'. והיא בחי' רצוא ושוב והנה יראת ד' הוא הפתח והשער לד' צדיקים יבואו בו כמ"ש ראשית חכמה יראת ד'. וע"י היראה יבוא לאהבת ד'. כמבואר בש"ס ובזוהר בתיקונים ובספר ראשית חכמה (שער היראה פ"א). והנה אמרינן בברכות (דף ח'.) לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים ויתפלל ע"כ. ולכאורה אינו מובן הענין של שיעור שני פתחים. וע"פ הנ"ל י"ל דכוונתם ז"ל ע"פ דאיתא בשבת (דף ל"א ע"ב) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל עכ"ל. נראה מזה כי עיקר ידיעת החכמה הוא להשיג האדם לעשות רצון בוראו ית"ש ולהדבק בו. לפ"ז י"ל דכוונת הש"ס במה דאמרו לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים. היינו דצריך שיקדים היראה לתורה. כמו שאמר שלמה הע"ה ראשית חכמה יראת ה'. דאם לא יהי' לו היראה דהיא מפתחות החיצוניות בהי עייל. דהא תורה היא מפתחות הפנימיות. וקודם התפלה צריך לשוב בתשובה שלימה ולעורר בתוכו מדת היראה והכנעה לה'. ואחר כך כשיהיה לו גם היראה ויהיה לו מפתחות החיצוניות והפנימיות אז יוכל לכנוס שיעור שני הפתחים ויתפלל ויוכל לכוין לבו לשמים. ומצאתי אחר זמן רב בכתר שם טוב מבעל השם זצ"ל שכתב בקיצור ביאור דברי הש"ס לעולם יכנוס אדם שיעור שני פתחים וז"ל היינו יראה ואהבה עכ"ל. ושמחתי שכוונתי במקצת לדבריו הקדושים בעזהי"ת. אך לא הביא דברי הש"ס בשבת שהבאתי. ואפשר כוונתו הקדושה ג"כ למה שכתבתי:

יז) ועפ"ז בארתי דברי המלך החכם בקהלת (ט' ט') ראה חיים עם אשה אשר אהבת. ע"כ. ולפי פשוטו קשה להולמו איזה מוסר ילמדנו המלך החכם בזה. ונלפע"ד דהנה ידוע שאשה רומז ליראת ה' כמו שנאמר אשה יראת ה' וגו'. ולומד אותנו שלא יהי' אדם עומד רק באהבת ה' רק שצריך להקדים לה מדת היראה ויתנהג בשניהם בשוה. כי מפני שע"י מדת האהבה מתקרב ביותר להשי"ת ויוכל לצמוח מזה שיהי' ניזוק חלילה מתוך האהבה יותר מהגבול כמו שקרה לנדב ואביהו. כמ"ש הרב אור החיים הקדוש בפ' אחרי וז"ל. בקרבתם לפני ה' פי' שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו והוא סוד הנשיקה שבה מתו הצדיקים. והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים. אלא שההפרש הוא להצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה. והוא אומר בקרבתם לפני ה' ואומרו וימותו בתוס' וא"ו רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשות מהם והבן כו' עכ"ל. ומ"ה למד שלמה הע"ה ראה חיים [פי' אם תחפוץ להשאר בחיים שלא תמות מרוב דביקות ה'. העצה לזה] עם אשה אשר אהבת. פי' צריך אתה גם ליראת ה' שנקראת אשה לצירף האהבה שאז תעבוד את ה' בבחי' רצוא ושוב. אז תוכל לעבוד את ה' בשלימות בעוה"ז ותשאר בחיים. גם יהי' נפשך צרורה בצרור החיים לעולם הבא כי חצריך להוראה והאהבה ביחד: יח) לפ"ז נבין בטוב טעם בעזהי"ת כוונת המתניתן בברכות שם. דאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ולכאורה תיבת עומדין מיותר והי' לו לומר אין מתפללין אלא מתוך כובד ראש אולם לפי מה שהעלתי א"ש דכוונת המשנה היא שקודם התפלה צריך לשוב בתשובה שלמה לפני ה' ולהיות בהכנעה גדולה ולהיות נרתע לאחוריו מפני פחד ה' והדר גאונו שהיא בחי' היראה שזה נקרא כובד ראש כמ"ש רש"י. ותיבת עומדין הכוונה על השיהה. ועל זה מביא ראי' שהחסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים כלומר מתוך שהי' להם מדת האהבה ודביקות בהשי"ת היו שוהין שעה אחת לפני התפלה. פי' שהתגברו במדת היראה שעי"ז נפסקו מעט מהדביקות כדי שעי"ז יוכלו להתגבר עוד יותר במדת האהבה בדביקות בשעת התפלה כנ"ל. וידוע דעובד מיראה נקרא עבד. ועובד מאהבה נקרא בן. מ"ה מסיים המתני' כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים היינו שעי"ז ששוהין שעה אחת במדת היראה יבואו אח"כ למדרגה יותר גבוה במדת האהבה ויהיו בבחינת בן ויכוונו לבם לאביהן שבשמים. כן יעזרני ה' על דבר כבוד שמו שאזכה לעבוד את ה' ליראה ולאהבה:

יט) עוד שם בברכות (דף ל"ב ע"ב) ואריב"ל המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנא' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך כו' עכ"ל. ויע"ש במהרש"א בח"א איך מוכח זה מקרא. אולם לכאורה אינו מובן למה צריך לשהות שעה אחת אחר התפלה איזה תועלת בזה. ונלפע"ד ביאור דברי קדשם על פי מה ששמעתי מפי אדומו"ר הגאון הקדוש בעל חידושי הרי"ם זצ"ל. על מה דכ' בתהלים (קי"ח כ"ז) אסרו חג בעבותים. ויום אחר יו"ט נקרא אסרו חג. היינו מפני שביו"ט נתעלו ישראל בקדושה רבה והיה להם מחשבות קדושות. ויש לחוש שאחר החג שיצא כ"א לפעלו ולעבודתו ישכחו הכל והי' כלא הי'. לזאת צוה דהע"ה אסרו חג בעבותים דהיינו שיקשרו את החג בחול שגם בימי החול בל ישכחו את המחשבות הקדושות שהיו להם בחג ודפח"ח. כעין זה נ"ל לפרש מה דכתיב בפ' משפטים ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו ע"כ. שלכאורה אינו מובן כוונתם שאכלו ושתו אצל ויחזו את אלקים. [וידוע דברי המדרש לחד מ"ד שזה היו נדב ואביהו וחטאו בזה. אולם לאידך מ"ד חטאו בענין אחר] ונ"ל לבאר על פי מה שראיתי בס' אחד קדוש מדבר אשר בעת שיגיע אדם למדרגה גדולה שיהי' לו דביקות בה' ית"ש. ולא הורגל עוד בזה. עצה לזה שבעוד שיש לו דביקות ידבר עם בני אדם וכדומה לעשות דבר גשמי ולא יפסיק מדביקותו. וצריך להרגיל עצמו בזה עד שלאחר זמן יהי' יכול לעשות דבר גשמי או לדבר עם בני אדם ויהי' דבוק. בקב"ה. עכ"ד הקדושים. ונ"ל להביא סמך לזה מדברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה (פ"ז ה"ד) וז"ל כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים. שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה. וזה שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל. אלו שהם מבקשים להתנבא הם נקראין בני הנביאי' עכ"ל. אם כן מוכח שבני הנביאים שלא הורגלו עוד בנבואה היו מבקשים עצות ומבקשים הנבואה. ומסתמא אף שהגיעו לנבואה במקרה היו מבקשים עצות שיהי' להם הנבואה בקביעות. ומ"ה בעת שיגיע למדרגת האהבה ודביקות ורגיל עצמו שלא יפסיק מדביקותו בה' אף שיעשה דבר גשמי. ויעי' בס' תולדות יעקב יוסף פ' וירא שכ' ששמע ממורו בעש"ט זצ"ל פירוש הענין של חנוך שהיה מייחד קובה"ו על כל תפירה וכו' הוא כך דהמחשבה נקרא אין סוף הוי' והמעשה הוא אדני וכאשר מחבר המעשה עם המחשבה בעת, עשיית המעשה נקרא יחוד קובה"ו. וזה שכ' כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה ר"ל כי המחשבה נקרא חכמה כח מה ותעשה המעשה בכחך שהוא המחשבה לחבר שניהם שהוא יחוד קובה"ו כו' יע"ש. עוד הביא שם לפרש כן בשם בעש"ט זצ"ל הא דאמרינן בש"ס פירוש דנשקי ארעא ורקיעא לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני שעי"ז נעשה יחוד קובה"ו יע"ש. עוד כ' שם שהיא כמו שעשה יעקב במקלות שפיצל בהם מחשוף הלבן שהיא כוונת התפילין כש"כ בזוהר. וזה הוא הפי' מ"ש רמ"א באו"ח (סי"א) שויתי ה' לנגדי תמיד יע"ש. לפ"ז נראה לי פירוש הקרא לפענ"ד ואל אצילי בני ישראל [שהם בני הנביאים שלא הורגלו עוד בדביקות ה'] ויחזו את אלקים [פי' שהגיעו למדריגות דביקות בה' שהיא מדרגת נבואה.] ויאכלו וישתו. פי' הרגלו עצמם שלא יפסקו מדביקותם בה' לכן הלכו לאכול ולשתות לקשר ולחבר מעשה הגשמי ברוחני שזהו יחיד קוב"ה ושכינתי'. ועפ"ז נלפע"ד כוונת הש"ס שם בברכות. במה שהחסידים הראשונים. שהו שעה אחת אחר התפלה מפני שבשעת התפלה מסתמא עלו למדרגה גבוה מאד. באהבת ה' ולדבקה בו ויראו לנפשם שבעת יעשו דברים גשמיים לבל יפלו ממדרגתם. לזאת הכינו עצמם שעה אחת אחר התפלה לתקוע מחשבתם הקדושה יתד במקום נאמן לחבר את הרוחני בגשמי ועי"ז בל יאבדו מחשבתם הקדושה אף לאחר זמן שיעשו דברים גשמיים. כן יזכני ה' להיות מעושי רצונו ולעבדו בכל לבבי ונפשי ומאדי:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה