בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה
שלמה אורח חיים סימן טו
ב"ה יום כ"ה תרמ"ט לפ"ק אזארקאוו. שמש הברכה וככבי ההצלחה יופיעו יהלו באוהל כבוד יד"נ ה"ה הרב הגאון המובהק. סיני ועוקר הרים. מאור הגולה. נזר הקודש. חכם חרשים. צדיק ונשגב. פ"ה עה"י נ"י כו' כקש"ת מוה' יוסף זכריה שטערן שליט"א אבד"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף: אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. הנה מכתבו המסולא בפז רב הגיעני לנכון. אולם הוכרחתי לשים לדרך פעמי על איזה שבועות. וגם מפני טרדות קשרי התנאים של בתי למז"ט. לזאת לא יכלתי להשיב על אתר ואתו הסליחה. עתה כאשר נפניתי ראשית מלאכתי להשיב לכ"ג מפני הכבוד אשר ירחש לבי בנועם אמרותיו היקרים:
א) כ"ג כתב ששאל זה זמן כביר כקשית הרב מנחת חינוך. ותירץ כבודו ג"כ כמו שתירץ המנחת חינוך. אך כ"ג השיג על תירוצו דלא דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דאח"כ באכילתו מקיים אז המצוה. אבל כאן כשנברר אח"כ שהם בני קיימא הרי הוא לא עשה אז כלום שום מעשה בעצמו רק דאגלאי מלתא למפרע דמעיקרא קיים מצותו כיבמות (דף ל"ה ע"ב) וע"ש בתוס' ובשו"ת מוהרי"ם (סי' מ"ו) עכת"ד. נלפע"ד לתרץ השגתו דדוקא במצוה שקפדה התורה שבפעם אחת יעשה אותה כמו מילה. אז קפדה התורה שלא יעשה אותה בעבירה בשעת המילה כיון דברגע של המילה מקיים כל העשה ונעשית כולה בעבירה. אבל במצוה שיש לה משך זמן אף דבשעת התחלתה היתה באיסור. מ"מ כיון שרוב ועיקר המצוה נגמרת אח"כ כשכבר חלפה העבירה. ל"ש ביה לומר דלא יצא המצוה משום מהב"ע. תדע דלשיטת בעה"מ שס"ל דמקיים העשה דתשביתו באכילתו לשיטת הרב תשובה מאהבה. אף דבשעת אכילה הוי עבירה. אע"כ כמו שחלקתי כיון דעשה דתשביתו לא נגמר בשעת שריפת החמץ. רק כל המשך הזמן מחצות עד אחר הפסח העשה שיהיה החמץ מושבת והוי כמו העשה דשבתון. ולא אמרינן שמקיים במה שישבות פעם אחת ביום וברגע שאינו שובת עובר על העשה שכל הזמן בכלל העשה וכן בעשור תענו. וכן מצאתי בשו"ת הרי"ם (חא"ח סי' ו') שמחלק בסברא זו דאין זה מעשה שמוטל עליו לשרוף החמץ רק שמוטל עליו שיהיה החמץ מושבת מרשותו מחצות פד אחר הפסח יע"ש. לפ"ז א"ש לבעה"מ דל"ש ביה מהב"ע באכילת החמץ בפסח. דנהי דבאכילתו עשה איסור. מ"מ אין זה גמר העשה דתשביתו דהעשה רביע עליו כל ימי הפסח שיהיה החמץ מושבת. ואחר אכילתו מיד כבר עבר האיסור. וא"כ רוב הזמן של העשה דתשביתו לא נעשה באיסור. דהשריפה מקרי רק הכשר המצוה. אבל גוף המצוה דהיינו שיהי' החמץ מושבת לא נעשה באיסור וז"ב. לפ"ז א"ש גם בנ"ד דהבעילה הוי ג"כ רק הכשר מצוה כמו שהבאתי ב' הרב מנחת חינוך. אבל לא נסתלק ממנו עוד חיוב המצוה של פו"ר. דהא אם מתו הבנים חייב עדיין בעשה של פו"ר א"כ א"ש דל"ש ביה מהב"ע. כיון דגוף המצוה לא נעשה בעבירה. רק ההכשר נעשה בעבירה. ובפרט לפמ"ש בשו"ת זית רענן (ח"ב חאה"ע סי' כ"ח אות א') בהגה שהעלה דמ"ע של פו"ר יש שני ענינים שמחויב לקיים עונתו ובזה מקיים עיקר המצוה וכשלא הולידה הגם שקיים המצוה בפועל לא קיים בתכלית יע"ש. וא"כ בהוליד ממזר אף שמקיים המצוה של פו"ר היינו בתכלית. אבל עיקר המצוה בפועל צריך להיות לו אשה הראויה לקיים עונתו. וא"כ כיון שעיקר המצוה הוא לקיים עונתו בהיתר עם אשתו ל"ש בבנו ממזר משום מהב"ע. כיון דבלא"ה צריך לקיים עונתו באשה כשרה. והוי עיקר המצוה בלא עבירה. בפרט דגם בתכלית עיקר המצוה לא נגמר עד שיהיה לו בן קיימא והוי רובא בהיתר מש"ה ל"ש ביה משום מהב"ע:
ב) באופן אחר נלפע"ד לתרץ קשית הרב מנחת חינוך כעין תירוץ זה. דהנה בריש מס' חגיגה בתו' ד"ה לישא שפחה מקשים דליתי עשה דפו"ר וידחי הל"ת דלא יהיה קדש. ותי' בשם הר"י דבעידנא דמעוקר ללאו לא מקיים העשה דמשעת העראה קא עבר ללאו ועשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה יע"ש. וע' בט"א מס' חגיגה שהקשה סתירה על הר"י בעל התוס' מס' יבמות (דף צ' ע"ב) בד"ה כולהו. אולם ע' בנוב"י (מהד"ת חאה"ע סי' קמ"א) שמתרץ קשית הטורי אבן בטוב טעם יע"ש. וא"כ ממנ' פ א"ש אם נימא גבי ממזר דבשעת הביאה דהעבירה והמצוה מקרי בעידנא א"כ העשה דפו"ר דוחה הל"ת דעריות. ואם לא מקרי בעידנא כיון דהל"ת עובר משעת העראה והעשה דפו"ר אינו מקיים רק בגמר ביאה. א"כ שוב לא מקרי מהב"ע כיון דלא באין כאחת:
ג) אמנם לכאורה יש להשיג על זה נהי לענין דחיית עשה לל"ת לא מקרי בעידנא ואין בכח התחלת המצוה לדחות הלאו. מ"מ לענין מהב"ע כיון דהתחלת העשה נעשה בעבירה ואין בכחה לדחות הלאו דשוב אינו מקיים העשה דפו"ר כלל אף בגמר ביאה מפני דנעשה התחלתה בעבירה. לכן נלפע"ד דהפי' בדברי התוס' בחגיגה שכתבו דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה. פי' כיון דתכלית המצוה של פ"ו הוא להוליד בנים בני קיימא. וזה התכלית אינו נעשה כל זמן שלא נגמר הביאה. ורק בגמר ביאה אז מתחיל התכלית של המצוה. ומש"ה א"ש דלא הוי בעידנא כיון, דהלאו עובר משעת העראה ואינו עובר רק בשעת העראה עד הגמר ביאה. אבל המצוה תכליתה אינו מתחיל רק בגמר ביאה ואז שוב ליכא העבירה מש"ה לא מקרי בעידנא ואינו דוחה הל"ת. וא"כ שוב לא מקרי ג"כ מהב"ע דאין העבירה והמצוה באין כאחת. ומיושב קשית הרב מנחת חינוך:
ד) ומה שכ' כ"ג דבפ"ו אמרינן דאגלאי מלתא למפרע דמעיקרא קיים מצותו עכ"ד היקרים. נראה פשוט לכ"ג דאמרינן אגלאי מלתא למפרע. ולפענ"ד כיון דהרמב"ם בהל' יבום (פ"א ה"כ) פוסק כר"ל ביבמות (דף ל"ה ע"ב) דחליצת מעוברת לא שמה חליצה. וכן פוסק באה"ע (סימן קס"ד ס"ב) וכ' ביש"ש ביבמות פ' הערל (סי' ל"א) דמדברי רמב"ם וסמ"ג שכתבו דעד כ' שנה היא קטנה ובה' מיאון כ' דיכולה למאן עד שתדע שהיא איילנות דהיינו קודם כ' משמע דס"ל הלכה כשמואל ותמה עליהם דהא קיי"ל הלכתא כרב באיסורא. ומדברי הראב"ד בה' נערה (פ"א ה"ט) מבואר דס"ל כשמואל יע"ש. דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע ויעיין בשעה"מ ה' גירושין (פ"ז הי"ב) דלא אמרינן אגלאי מלתא למפרע לאחר שנשאת לפלוני דהגט בטל למפרע וחייל גט השני. דאגלאי מלתא למפרע לא אמרינן, יע"ש ויעיין בתוס' יבמות (דף ל"ה ע"ב) ד"ה תגלי וז"ל דהכא אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו שא"א לידע העתידות אבל התם א"צ לידע אלא מה שבאותו שעה יע"ש א"כ ה"ה בנ"ד ג"כ בשעת הבעילה צריכים לידע עתידות אם יוליד מזה וולד בן קיימא בוודאי לא אמרינן אגלאי מלתא למפרע כפי דקי"ל כר"ל. ואף שנמצא סתירות בזה דבכמה מקומות מצינו דאמרינן אגלאי מלתא למפרע מ"מ אינו דבר פשוט כ"כ לומר אגלאי מלתא למפרע:
ה) והנה כ"ג לכאורה היה יכול להשיג על תירץ של המנחת חינוך מדברי תוס' בחגיגה ד"ה לישא שפחה שהבאתי לעיל דמבואר שם וז"ל ועשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה עכ"ל א"כ נראה דלא כהמנחת חנוך שכ' דאינו מקיים העשה אלא עד דמגדלו. רק בגמר ביאה תיכף מקוים העשה דפו"ר: ו) אולם באמת אינו השגה דגם כוונת המנחת חינוך אינו שלא מקיים פו"ר תיכף בגמר ביאה רק דכוונתו דבגמר ביאה מתחיל קיום המצוה של פו"ר ולא נגמר עד דנתגדלו הבנים. דאם מתו צריך לקיים מחדש והביאה הוא רק הכשר מצוה. וכיון דנמשכה המצוה זמן רב מש"ה לא מקרי מהב"ע אף דבשעת הכשר מצוה הוי בעבירה מ"מ אח"כ כשמתחיל קיים המצו' דהיינו בגמר ביאה עד גידול הבני' אז פסק' העבירה. ונהי דהבן ממזר מ"מ עבירת הבעילה פסקה מש"ה לא מקרי מהב"ע. וי"ל דזה כוונת התוס' בחגיגה דעשה דפו"ר אינו מקיים אלא בגמר ביאה. פירוש דבשעת הביאה אינו מקיים המצוה עוד דזה רק הכשר. רק דבגמר ביאה דאז יוכל להתהות וולד בן קיימא ומתחיל תכלית המצוה דהתכלית הוא שיהיה לו בנים של קיימא. וא"כ לא מתחיל קיום המצוה והתכלית של המצוה רק כשכבר כלתה העברה של הבעילה מש"ה א"ש דלא מקרי מהב"ע:
ז) שוב ראיתי במנחת חינוך במקום אחר שהרגיש בעצמו דלפי סברתו דהביאה לא הוי גוף המצוה רק הכשר מצוה דצ"ע מדברי התוס' בחגיגה (דף ב' ע"ב) מה שתירצו דבגמר ביאה ג"כ לא קיים העשה והגמ"ב אינו אלא הכשר מצוה דא"א להוליד בל"ז אך לפ"ז הוי ההעראה ג"כ הכשר מצוה דא"א בל"ז. אך גם לסברת התוס' אינו מובן החילוק בין העראה לגמ"ב דאף בגמר עדיין לא קיים המצוה ולומר דכיון דבגמ"ב מוליד ורוב נשים מתעברות ויולדות ובכ"מ אזלינן בתר רובא והוי כאילו ילדה. ז"א דהרי אפילו נתעברה לא קיים המצוה דבבן או בת לחוד לא קיים כלל ול"ש כלל דתלד תאומים זו"נ ודברי התוס' צ"ע כעת יע"ש. והניחו בקושיא. ושמחתי כי כוונתי בעזה"י בעצמי לדעתו הגדולה לתמוה מדברי תוס' אלו. אולם לפי מה שפירשתי בדברי התוס' א"ש דכוונת התוס' דבשעת ביאה קודם גמר הביאה לא התחיל עוד כלל מגוף המצוה רק הכשר מצוה. ואז עובר על הלאו דלא יהיה קדש. מש"ה אין בכח הכשר מצוה לדחות הלאו אבל בגמר ביאה אז מתחיל קיום מצות פו"ר ויש לה המשך זמן עד שיוליד זכר ונקבה וכן נמשך המצוה לעולם דאם ימיתו צריך לחזור לקיים המצוה ולהוליד. א"כ א"ש תירץ של התוס' דלא הוי בעידנא ואף לפי סברת המנחת חינוך. ומיושב קושית המנחת חינוך על התוס':
ח) לכאורה קשיא לי לפי דברי שו"ת זית רענן הנ"ל דהעיקר שיהיה לו אשה הראויה לקיים עונתו. הדרא קשית התוס' לדוכתא. דידחה העשה דפו"ר הלאו דלא יהיה קדש. דלפי סברתו מקיים העשה בגוף הביאה וא"כ דוחה הל"ת דהוי בעידנא. אולם יש לתרץ נהי דפעולת המצוה יכול לקיים. אבל תכלית המצוה לא יהיה בעידנא דתכלית המצוה מתחיל רק אחר גמר ביאה מש"ה לא מקרי בעידנא ומוכח כסברתי:
ט) ומה שהעיר כ"ג על הק"ע בירו' רפ"ב דיבמות דלא מהני ג"כ הא, דיכולין ליטהר לענין פו"ר כיון דבנים הנולדים מהשפחה אין מתיחסין אחריו. יפה הקשה וזכה לכוין בזה לדברי המנחת חינוך. שכ' שם וז"ל ובלא"ה צע"ג איך יוצא בבן כזה שמרבה פסולים בישראל דאפילו בא על הגיורת הוי הוולד ממזר ואם ישא הממזר שפחה יהא הוולד עבד ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו ואינו בנו לשום דבר:
א"כ צ"ע מאד איך יוצא י"ח בוולד ממזר להרבות ממזרין בישראל עכ"ל יע"ש:
י) אמנם לפי מה שהעלה המנ"ח (דף א' ע"ד) וז"ל אבל במקום דהם בניו אף דאינם מתייחסים אחריו זה אינו מזיק כלל וקיים פו"ר וראיה מיבמות דפליגי ת"ק סובר אשה אינה מצווה על פו"ר וריב"ב סובר דמצווה ולת"ק נפקא לן מקרא וקשה ל"ל קרא תפ"ל דהבנים אינם לדעת הריטב"א וסייעתו לא נחשב כשנים. וא"כ כיון דבא אח"כ ע"א שהכחיש עד הראשון דאז לא נחשב עדות הראשון כשנים ויכול השני להכחישו והוי כמו שלא הי' כאן ע"א שמעיד להכשיר האתרוגי קארפו [ואף לפי מה שחידש הח"ד שם בדעת הנ"י והריטב"א דמיירי שהעד אחד העיד להוציא מחזקה והנ"י לשיטתי' דנאמן. אך מ"מ לא מהני הגדתו למלקות כשמעיד נגד החזקה מ"ה מהני הכחשת העד הב' דאף שיצא מחזקתו ע"פ עדות הראשון הא ע"א נאמן נגד החזקה דהא הראשון ג"כ העיד להוציא מחזקה יע"ש. ג"כ אפשר לומר דבנ"ד מקרי נגד החזקה כיון דאיכא חזקת חיוב. וליכא נ"מ רק לענין החזקה כנ"ל (אות קמ"ד) ואף דלדברי הח"ד לא נראה כן מ"מ יש לחוש במצות עשה של אתרוג לשיטת הריטב"א והנ"י ומהרש"ל ומהריב"ל והט"ז כפי פי' הש"ך להחמיר]: קפא) ומה שכ' בשו"ת והשיב משה (חא"ח סי' כ') דהני קארפי"ר אין בהם רק חשש בעלמא כפי מה ששמעתי כו' ע"כ המנהג נכון לדעתי שראוי לנהוג בהקארפי"ר באם שיכול לקנות אחר שיהי' כשר בודאי לכל הדעות ולא יהי' בו חשש פסול ודאי יותר טוב מהקארפי"ר אף שהוא הדר יותר. אבל אם אין בנמצא רק איתן שיש בהם פקפוק וכשרים רק בשעת הדחק יותר טוב הקארפי"ר שאין בו שום פקפוק אחר ויפה ומהודר עכ"ל. וגם בשו"ת בית אפרים כ' והמנהג לבחור באתרוגי קארפו לפי שהם מהודרים ביותר מאתרוגי יענעווא וכדומה ולכן יבחרו יותר בהם יע"ש. ולפענ"ד אלו ראו דברי שו"ת מבי"ט (ח"ג סי' מ"ח) לא אמרו כן. דהמבי"ט העלה שם על מה דנהגו רבים אף שיש להם אתרוג כשר מ"מ כיון שאינו הדר כ"כ ויש עליו בלא"ט פלעקע"ר וכדומה ילכו ביו"ט א' לצאת בשל חבירו המהודר מאד במתנה ע"מ להחזיר. וצווח ככרוכיא על זה דמוטב שיצאו באתרוג שהוא שלו אף שאינו הדר מלצאת במתנה עמ"ל. דיש מיחוש לחד דעה דצריך ליזהר בארבעה דברים שהתנאי מתקיים בידינו. והעלה דחזזית הוא כמו אבעבועות ויש בו ממש שמקומו ניכר במישוש שהוא גבוה מאתרוג [וכמ"ש בא"ח סי' תרמ"ח בש"ע סי"ג] ועוד העלה דאפילו שהי' חזזית זה שהוא מצוי באתרוגים שלנו אינו נקרא כל שהוא אלא כשנראה לכל אדם שאינו הדר. אבל באתרוגים שלנו שרוב אלו שאנו קוראים חזזית אינם נראין לעין מחמת דקותם וצריך להסתכל בהם הרבה כדי שיהי' נרגש בראי' שאדם אחד רואה האתרוג כולו הדר בלי שום רושם ואדם אחר שיש לו ראי' יותר זכה רואהו אינו נקרא זה כל שהוא והדר נקרא למי שהוא בידו כי מראית עיניו עד ידו אינו נראה אלא כשמסתכל בו הרבה וכ"ש אחרים שרואים אותו אפילו הם אצלו שאינם מרגישים בו כי אם בהסתכלות טוב ונקרא הדר ובמה שכתבתי ימצאו אתרוגים הרבה כשרים לכתחלה דמוטב שיברך על אתרוג שלו אף שאינו הדר ואינו נקי כנ"ל משיברך על אתרוג חבירו שהדר ביותר דאז יש מיחוש לשיטת הסמ"ג דצריך ליזהר בד' דברים שהתנאי מתקיים בהם עכת"ד. והעתקתיו בארוכה כיון דראה זה חדש הוא. וא"כ נלמוד ק"ו מהתם. דנהי דהסמ"ג כתב דצריך להתנות משפטי התנאים כבר הקשה עליו בהגהות מיימוני דאדרבה אם לא התנה עדיף טפי. ויעי' בקצה"ח (סי' רמ"א) ובנה"מ שם ובתורת גיטין (סי' קמ"ג סק"א) א"כ עדיפא אם לא התנה מהתנה. [וברמב"ם ובש"ע א"ח סי' תרנ"ח ס"ד כ' סתם נתנו לו עמ"ל הרי זה יוצא בו י"ח ומחזירו] ואפ"ה העלה הרב מבי"ט שעדיף לצאת בשלו אף שיש עליו בלא"ט פלע"ק וכדומה שאינו מהודר לחוש לדעת הסמ"ג אף שאינו אליבא דהלכתא מדיברך על אתרוג הדר למאד במתנה עמ"ל. וא"כ כ"ש בנ"ד דמוטב שיברך על אתרוגי ארץ הקדושה שאין בהם שום מיחוש מהרכבה כיון דכשרים ע"פ מסורת כמו שהאריך בזה כ"ג. וגם יש הכשרים מצדיקי הדור שמעידין שמשגיחים על זה נאמנים צדיקים שלא יהי' מורכב. אף דאינם מהודרים כמו אתרוגי קארפו מדנברך על אתרוגי קארפו שלדעת האלשיך והלבוש והמג"א ועוד הרבה פוסקים פסולים. ואף דאינם בוודאי מורכבים ג"כ כבר העליתי בעזה"י דאין להתיר בשביל זה. א"כ פשיטא דאינו מכריע מעלת ההדר שיש באתרוגי קארפו על החשש מורכב שיש בהם וכמו שהבאתי ממבי"ט מק"ו. ובלא"ה הרב והשיב משה והבית אפרים לא כתבו להיתר רק בימיהם שהי' החשש מורכב מעט מזעיר כמבואר בדבריהם. אבל בזה"ז דבכל פעם מוסיפים להרכיב וכמה גאונים קוראים בקול רעש גדול על זה דאין לסמוך כלל על ההתירים שמביאים הסוחרים מהרבנים אשר בשם דאקטורים יכינו. ואשר אן ראוי לעלות עלי גליון כמה זיופים שנעשו בזה. פשיטא דמודים דמוטב ליקח אתרוג אחר אף שאינו מהודר כמו הקארפי"ר עדיף טפי לברך עליו מדאין עליו חשש הרכבה מלברך על הקארפי"ר. ובפרט בזה"ז שכ"ג נטע גנות בא"י אשר יהי' נשמר מגדולי הצדיקים דארץ הקדושה שלא יהי' מורכב. מלבד חיבת הקודש המה כשרים ע"פ מסורות ואין צריכים לשום סימן כמו שכ' כ"ג בשם החת"ס בוודאי מודים דעדיף טפי אף שלא יהי' מהודר כמו הקארפי"ר: קפב) ומה שכ' הבית אפרים דאפילו המחמיר מוטב שיצא י"ח באלו שהרי פשט בכל ישראל להכשיר בלולבים חף שהם יבשים דלדידן כשעת הדחק דמי וכמ"ש כל הפוסקים ויעי' בספר יראים ומכ"ש בזה שאפילו מורכב גמור יש גדולים שמכשירים וגם דעת רמ"א להכשיר בשעת הדחק וא"כ כשאין לו אחר הכשר בבירור פשיטא דהו"ל כשעת הדחק לדידי' ומכ"ש באתרוגים אלו שבוודאים באים מיחורים הנטועים שסלקנו מהם חשש מורכב לגמרי ונוטלים אותן ביום ראשון ומברכים עליהם בלי שום פקפוק. עכ"ד:
קפג) לפענ"ד זה אינו מלבד כל מה שהשגתי על כל התירו וכן בשו"ת חמדת שלמה (סי' ל"ז) וכ"ג השיגו עליו בטוב טעם דגם על היחורים יש חשש מורכב ואף דהרמ"א מכשיר בשעת הדחק הוא דוקא אם אי אפשר להשיג אתרוג אחר כשר לברך עליו כמ"ש להדיא דמיקל בדוקא במקום שאינו מצוי אתרוגים כשרים יע"ש. אז נוכל לסמוך על דעת הב"ח שמיקל במורכב וההכרח לא יגונה. אבל כעת דמצויים אתרוגים של ארץ הקדושה דכשרים בלי פקפוק. אף דהקארפי"ר הם מהודרים ויפים יותר. על זה אקרא שקר החן והבל היופי. ובשעת הדחק כזה לא יתיר הרמ"א האתרוגים שיש להם חשש מורכב. אף דאינם בוודאי מורכבים. מ"מ כיון דכעת נתרבה הזיופים וצווחו עליו כמה וכמה פעמים ויעידו ע"ז הרבה גאוני ארץ. ובפרט שכבר העלתי דאין מקום להתיר אף אם יש רק מיעוט מורכבים. וכ"ש דכעת יש חשש דרובם מורכבים כמ"ש כ"ג ב' הגאון אבד"ק לאדז שליט"א. א"כ אין שום סברא לברך על אתרוגי קארפו. ואינו דומה ללולבים יבשים דמקילים בי' בשעת הדחק. דיש לחלק על פי מה שכ' הט"ז בא"ח (סי' תרמ"ט) על מה שאיתא בסוכה (דף ל"א ע"ב) לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ורימון כו' וכ' הט"ז דבאתרוג המורכב יש חשש טפי דילמא אתי למסרך כיון דיש לו תמונת אתרוג. אבל בפריש ורימון ליכא חשש כ"כ ואפ"ה פסול כ"ש מורכב. וא"כ ביבשים דניכר הפסול לכן מותר בשעת הדחק דלא אתי למסרך דידע דפסולים ומותר רק בשעת הדחק. אבל באתרוגי קארפו דלא ניכר הפסול יש לחוש טפי לאתי למסרך אף שלא בשעת הדחק ומ"ה פסול אף בשעת הדחק ומצאתי ראי' לדברי בשו"ת בשמים ראש (סי' רמ"ד) וז"ל ואשר שאלת אם קבלתם היתה דוקא חלזון. אין בזה ספק שכן הודיעו אותנו והם ידעו איך נעשה וקבלו הדבר איש מפי איש. ואף שנמצא דם אחר שמתיחס צבע הדומה לרקיע יש בלי ספק עדיין שינוי בין זה לזה. שלא ניתן להגדר בעינו. ואשר אמרת שנקחהו לזכר. אין עושין כן פן יאמרו למחר בנינו. שזהו הוא התכלת האמור בתורה. וכל שאין אותו המין אין לוקחין אותו לזכר. כדאמרינן פ' לולב. לא מצא אתרוג לא יביא לא פריש ולא רימון כו' עכ"ל. ויע"ש בכס"ד שכ' דמיני' הוא ואתי למחלף יע"ש. וא"כ ה"ה באתרוגים מורכבים דג"כ נראין כאתרוגין שייך בי' דאתי למחלף כסברת הט"ז:
קפד) ונלפע"ד להביא ראי' לזה מדברי הריטב"א בסוכה (דף י"ד ע"ב) ד"ה תניא כוותי' וז"ל ובפ' לולב וערבה מוכח בהדיא שכן הדין בכל פסולי ארבעת מינין בש"ס וש"ע או"ח (ססי' תרמ"ח) והשיב הרב חת"ס דאין שיעור אתרוגים דומה לשאר שיעורי התורה שמרע"ה מסר לנו שיעור ביצה שבזמנו. ונאמר אף אם יתקטנו הביצים בזמנים האחרונים מ"מ השיעור לא ישתנה. משא"כ הכא באתרוג פרי כתיב בקרא וכל שלא נתגדל כ"כ שיהיה ראוי לקרות פרי לא יי"ח. ושיעורו חכמים לפי גודל האתרוג הבינוני כשגמר פריו לגמרי לפי אותו השיעור אם גדל עכ"פ עד כביצה כבר ראוי להקרא פרי אע"פ שסופו לגדל יותר מ"מ בשיעור ביצה כבר מקרי פרי יע"ש שהאריך בזה שאין זה ענין לפלוגתת אתרוג הבוסר. וכ' שם דאע"פ שהגיע האתרוג להאיכות שאינו בוסר מ"מ עדיין אין שם פרי עליו עד שיהי' גדול בכמות כשיעור זית למר וביצה למר. וא"כ ראוי לומר כי הכל לפי הזמן אם נשתנו הביצים גם האתרוגים נשתנו ולפי תכלית גמר גידולי האתרוגים שבזמנינו ככה יהיה שליש אי חצי גמרם שראויה להקרא פרי לענין הכמות כשיהי' כביצה שבזמנינו והאריך בזה וסיים מ"מ בהא סלקינן דנראה דהכל לפי הזמן ואם הגאון צל"ח אומר להחמיר מ"מ להורות לאחרים לאסור להו ולבטל ממ"ע של אתרוג במידי דלא בריר לן לא נ"ל דאם אין האיסור ברור כאחותו שהיא אסורה לא נאמרה. והלל אומר הנח להם לישראל כו' ומכ"ש בשיעור אתרוג דלא כתיב אלא פרי וכמש"ל גם הצל"ח מודה עכ"ד הרי ראינו כמה מהדוחק שדחק ליישב המנהג לברך על האתרוגים שאינם רק ביצה מצומצמת שבזמנינו. ואף דהצל"ח מחמיר אין בנו כח להורות לבטל ממ"ע. והכוונה כיון שאין לנו אתרוגים כשרים שנדע שהם גמר פרי. לכן נלפע"ד דעדיף לברך על אתרוגי ארץ הקדושה דהא אמרינן בספרי (פ' עקב פ' ל"ז) הובא במס' כתובות (דף קי"ב) וז"ל נחלת צבי מה צבי זה קל ברגלו מכל בהמה וחיה כך פירות ארץ ישראל קלים לבוא מכל פירות של שאר ארצות עכ"ל. וכ' עוד שם שפירותיו משונות וגדולות משאר ארצות יע"ש. וכן נראה בחוש דאתרוגי ארץ הקדושה הם נגמרים בבישול ויש להם מראה שנוטה לאדמדמות ונגמרים בלי שום ספק. וא"כ כשנברך על אתרוגי ח"י אף אם אינם גדולים מביצה שבזמננו יצאנו ג"כ מהספק כיון דכבר הבשילו. וגם נראה בחוש שאתרוגי א"י קשה להם המישוש דמה שנתבשל יותר. יותר קשה לו המישוש וזה סימן דנגמר הפרי בשלימות. אבל באתרוגי קארפו או שאר איים שאינם קלים להתבשל. וכמו שנראה בחוש שרובם ירוקים מאד א"כ אף אם הוא גדול כביצה שבזמננו שעדיין לא נגמר פרי דלמא לא נגמר עד שיהי' כביצה כמו בזמן המשנה והגמרא שהיה גדול משלנו כסברת הצל"ח. ואף דהצל"ח אומר שאין לנו להחמיר לבטל ממ"ע. אולם כיון שיש עצה לברך על אתרוגי ארץ הקדושה שבוודאי הם גמר פרי. בוודאי מצוה רבה עלינו שלא לברך על אתרוגי קארפו באם יוכל להשיג מארץ הקדושה. אף שלא יהיה מהודר כל כך כמו קארפי"ר כדי לצאת מכל החששים שמונח על אתרוגי קארפו ומכל טעמים הנ"ל שהעלתי בעזה"י ואין כוונתי בכל מה שכתבתי בקונטרס הלז להוציא לעז חלילה על הראשונים שברכו על אתרוגי קארפו. דהא בדיעבד נוכל לסמוך על שיטת הב"ח דמותר לברך אף על אתרוגי המורכב בשעת הדחק כמ"ש בשו"ת רמ"א (סי' קי"ז) יע"ש. ואין לך שעת הדחק גדול מזה במה שכבר יצא ידי המצוה וא"א לתקן. אולם כוונתי רק דאין לברך על אתרוגי קארפו אם יש בנמצא אתרוגים מא"י אף שאינו מהודר כמו הקארפי"ר כפי מה שהוכחתי ממבי"ט (ח"ג סי' מ"ח) וכ"ש אם השל א"י הוא מהודר כמו הקארפי"ר. גם הנני מעיד שאדומו"ר שארי הגאון הקדוש רשכבה"ג סבא קדישא כו' כקש"ת מו"ה אברהם זצוק"ל אבד"ק טשעכנאוו לא היה מברך על אתרוגי קארפו רק על יענאווי. מפני שהיה חשש הרכבה על אתרוגי קארפו ולא על יענאווי. ובלי ספק אם היה מצוי אז בימיו אתרוגי ארץ הקדושה שלא היה מברך על יענאווי רק על אתרוגי א"י. סוף דבר נראה להלכה כמ"ש כ"ג דאם נוכל להשיג אתרוגים מארץ הקדושה דאין לברך על קארפי"ר יתן ד' שנזכה לעלות לירושלים ולראות המקדש בנוי על תלו. לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו. כבוד אומר כולו. פי המדבר הצעיר באלפי ישראל המתאבק בעפר רגלי החכמים דורש שלום תורתו באהבה:
שלמה אברהם בלא"א המופלג אי"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י מאזארקאוו: מדי דברי בו אמרתי להציע לפני הדרת קדשו מה שאמרתי שראוי לברך דוקא על אתרוגי ארץ הקדושה ע"ד הדרוש. דהנה כתב במהרש"א בפסחים (דף ח' ע"ב) ד"ה שיש לו קרקע עולה לרגל וז"ל נ"ל הטעם בזה דעיקר מצוה של עליית רגלים לשמוח שם במצות פירות הארץ שהם הביכורים ומעשר שני ולשמח שם בהם את העני והגר והלוי באכילתן והיא עלייתן לשם שמים. מה שאין כן מי שאין לו קרקע שלא יכול לקיים כל זה ועלייתו אינו לשם שמים כו' עכ"ל. נמצא דעיקר מצות עליית רגל לארץ ישראל הוא לשמח שם במצות פירות הארץ לשמח בהם את העני והגר והלוי באכילתן. א"כ כיון דע"י מצות קניית האתרוגים מא"י בחג הסוכות נוכל לשמח בהריוח את העני והגר והלוי להחיות נפשם. א"כ מקיימין בזה בחג הסוכות תכלית מצות עליית הרגל לא"י. ומצוה גוררת מצוה. לכן מהראוי לקנות למצוה ארץ הקדושה ולתת להם קדימה:
עוד י"ל ע"פ מה שכתב בס' חסד לאברהם (נהר כ"א עין הארץ) וז"ל בסוד המן ופירות ארץ ישראל הנה יש להקשות למה א"י יגרע המן הרוחני. וי"ל כי הטעם לזה הוא כי במדבר כל הדברים שבו מן החיצונים והטמאים הגדלים בארץ העמים שהם ממשלת השרים. ע"כ אין פירותיהם כדאי לקבל את רוחנייתם של הקדושה כי אין גוף טמא נעשה כלי לקבל רוחניית הקדושה ואם היתה הקדושה ההוא בפירותיהם ובמזונותיהם היה הכל ניתן ע"י השרים חלילה וזו אינו ענין כלל וע"כ נתן להם הקב"ה מן השמים המן אשר אין בו חלק אל השרים כלל. אמנם פירות א"י הם ע"י הקדושה ואותם הרוחניים שהיה ראוי אל המן נתלבש בפירות הקדושים ההם וע"כ לא היה המן בארץ ישראל כי אם במדבר עכ"ל הזהב. והנה במצוה של אתרוג בוודאי שורה קדושה גדולה על האתרוג דהוא חפץ של מצוה וכמ"ש בספר ראשית חכמה בשער הקדושה. א"כ אם נברך על אתרוגי קארפו שהם מחו"ל שגדל ע"י השר. אין גוף טמא נעשה כלי לקבל רוחניית הקדושה. מש"ה ראוי ונכון הדבר לברך דוקא על אתרוגי ארץ הקדושה שיוכל לחול רוחניית הקדושה של מצות אתרוג כהוגן. אולם על טעמים האלה יש לבעל דין לחלוק למה דוקא באתרוגים מהדרין לקחת מפירות א"י ולא בשאר מצות:
ונלפע"ד לומר טעם ע"ד הדרוש ולהוסיף תבלין דדוקא במצות אתרוגים ראוי להדר שיהיו מארץ הקדושה. ע"פ המבואר בב"ר (פ' ט"ו) וז"ל ועץ הדעת טוב ורע מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם הראשון כו' רבי אבא דמן עכו אמר אתרוג היה הה"ד ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' אמרת איזה אילן שהעץ נאכל כפריו אין אתה מוצא אלא אתרוג עכ"ל. ואף דמבואר שם במדרש די"א חטה היה וי"א ענבים היה וי"א תאנה היה וכן איתא בברכות (דף מ'.) ובסנהדרין (דף ע'.) חלוקי דעות. ולא מוזכר שם אתרוג. אולם כבר הבאתי בקונטרסי פע"ה (סי' הנ"ל אות קי"ב) בשם הרמב"ן בפ' אמור וז"ל בפסוק פרי עץ הדר הוא הפרי שבו רוב התאוה ובו חטא אדם הראשון כו'. והנה החטא בו לבדו ואנחנו נרצה לפניו עם שארי המינין עכ"ל הזהב. ויעי' בס' תורת העולה (ח"ג פרק ס"ג) מהרמ"א ז"ל שהאריך ג"כ לבאר ענין זה דעץ הדעת הכוונה על אתרוג ולכן אמר ולקחתם לכם ביום הראשון. ודרשו רבותינו ז"ל ראשון לחשבון עונות כו' יע"ש. וכבר כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ב ה"א) דצריך לעשות תשובת המשקל היינו באותו מקום כו' כמאמר חז"ל. ויעי' בב"ר (פי"ד) וז"ל מן האדמה הנ"ל דשופר של פרה אסור כיון דאתי לזכרון כלפנים דמי ואין קטיגור נעשה סניגור אלמא דבגוף השופר ג"כ אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור וא"כ ה"ה לענין מצוה הבא בעבירה לענין גוף השופר ובאמת צריך לומר דאין הלכה כעולא דאמר דהטעם דקרן פרה פסול משום דאין קטיגור נעשה סניגור אך הטעם דפרה קרן אקרי ולא שופר וכן כתב המג"א (בסי' תקפ"ו סק"ב) ובאמת תמוה על הר"ן שהביא ראי' מדברי עולא דנראה שהוא דלא כהלכתא מאחר דקיי"ל כהירושלמי דשופר הגזול יוצא בו אף דהוי מהב"ע מכ"ש דאינו פסול בשל פרה משום דאקנ"ס דא"כ מכ"ש שופר הגזול דהוא עצמו עשה העבירה ופר הוא רק זכרון עבירה מעגל ולקמן יבואר:
ה) אך עדיין אפשר להביא ראי' לדברי המג"א דאתרוג מכלאים אינו פסול משום מצוה הבא בעבירה דאל"כ יוקשה למה לי קרא דכלאים פסול לקרבן הא ממילא פסול משום דהוי מהב"ע ועכצ"ל כיון דאחר הרביע כלאים ולא בעל הקרבן לא הוי לדידי' מהב"ע כאשר כ' הט"ז לענין אתרוג. שוב נזכרתי שהט"ז בעצמו הביא ראי' זו שם (בסי' תרמ"ט סק"ג) אך כאשר בארנו בחיבורנו דבכלאים הוי מהב"ע אף שאחר הרכיבו והבאתי ראי' לזה מדברי התוס' דהקשו דלמה לי הטעם באשרה משום דכתותי מכתת שעורי' בלא"ה פסול משום דהוי מהב"ע וקשה ג"כ הא אחר עבר ולא הוא וע"כ משום דנוצר בעבירה אין חילוק בין אחר והוא דרק בגזל שאין על גוף הדבר עבירה רק שבא לידו בגזל יש חילוק בינו לאחר אבל באשרה שנוטע האילן בעבירה וגוף גידולו בעבירה אין חילוק בין הוא לאחר וא"כ ה"ה בכלאים כן א"כ שוב יוקשה למה לי קרא למעוטי כלאים דפסול לקרבן הא בלא"ה פסול משום מהב"ע. ומזה ראי' למה שכתבתי בחיבורי דהנה בלא"ה קשה דכלאים לא הוי מהב"ע כיון שכבר כלתה העבירה הראשונה כאשר כתבו התוס' גם גבי גזל דהיכא דהוי שלו לגמרי קודם קיום המצוה לא הוי מהב"ע: ו) וה"ה גבי כלאים כלתה העבירה הראשונה אך גם לזה הבאתי ראי' בחיבורי דהיכא דנולד בעבירה אף שכלתה העבירה הראשונה עדיין הוי מהב"ע דאל"כ קשה ג"כ מאי הקשו התוס' מאשרה הא התם כלתה העבירה אך עתה בקונטרס בארתי דאין ראי' מאשרה דבאשרה לא כלתה העבירה דעדיין מחויב לבערה ולאבדה וכתבתי דבכלאים תלוי באלו השיטות אם כלאי אילן מחויב לעקור הכלאים לא כלתה עדיין העבירה עכ"פ בשעת גידל האתרוג בעבירה וגדל האתרוג בעביר' אפשר לדמותו לאשירה וגם בזה יש לחלק דשם באשירה אף האתרוג הגדל מאשרה מחויב לבערו אבל בכלאי אילן הפרי מותר. אך עכ"ז אפשר לומר דהוי מהב"ע כיון דגידולו באיסור אבל בכלאים אף דהרבעה הי' באיסור מ"מ הגידול אינו באיסור ולא הוי מהב"ע:
ז) אך באמת נראה דאין חילוק בין הרבעה מבהמה לכלאי אילן וכיון דבכלאי בהמה לא הוי מהב"ע וצריך קר למעוטי כלאים. נראה מזה ראי' דאף באתרוג של כלאים לא הוי מהב"ע כמו קרבן של כלאים דצריך קרא למעוטי וע"כ דלא הוי מהב"ע ואינו דומה לאשרה כיון דמחויב בביעור ה"ה אתרוג של כלאים אף דבשעת גידולו הי' מחויב לעקור מ"מ עתה הפרי מותר ואין עלי' איסור:
ח) והנה עוד הביא מעכת"ר ראי' דשופר מכלאים פסול מע"ז (בדף מ"ז) בעי רב פפא המשתחוה לבהמה קרנה מהו לחצוצרות [לשיר של קרבן דקיי"ל בהחליל דהשיר מעכב את הקרבן. רש"י] אליבא דמ"ד עיקר שירה בכלי לא תבעי לך דודאי אסור כי תבעי לך אליבא דמ"ד עיקר שירה בפה בסימא קלא בעלמא הוא ומייתינן או דלמא אפ"ה אסור והרמב"ם (בפ"ד) מהלכות איסורי מזבח ה"ו העלה דפסול הרי דלא אמרינן האי סברא כיון דאינו יוצא רק בקול לא הוי מהב"ע אך פסול כיון דנמאס לגבוה כמו שכתב רש"י שם וא"כ ה"ה בשופר של כלאים פסול כיון דנעבדה בו עבירה כיון דשופר כלפנים דמי עכ"ד:
ט) והנה בזה הערה הערה גדולה דלשיטת הירושלמי לטעם הב' דבקולו יוצא גם שם הי' ראוי. והנה אם נימא דגמרא דילן ס"ל כטעם הא' בירושלמי דמשו"ה יוצא בגזול משום דהתורה לא מיעוטא גזול בשופר. שפיר אפשר לומר דעכ"ז פסול שם לשיר בקרבן דבקרבן אמעיט נעבד דאסור לגבוה אף היכא דלא נאסר להדיוט דבע"ח אינם נאסרין. אסור לגבוה דאמאס וה"ה בשיר לקרבן למ"ד דשיר בכלי הוי ג"כ כמו קרבן פסול. אבל שופר של ר"ה לא דמי לקרבן כלל. ראי' ע"ז דמסופקים אם מותר להיות מטמא דאסור להדיוט כנ"ל ובקרבן בודאי פסול וכן מע"ז ג"כ ראי' דהא שופר של ע"ז יוצא בו למ"ד מצות לאו להנות נתנו כדאיתא בר"ה וכאן פוסל חצוצרות של ע"ז וע"כ דהחילוק יש בין קרבן למצוה וכן בשיר הוי כמו קרבן וכן פירש רש"י שם בע"ז (דף מ"ז) בד"ה אפ"ה אסור. מאוס ואפילו את"ל לענין דקל דמותר לולבו הכא דלצורך קרבן מאיס טפי הרי מבואר בפירוש ברש"י דשאני מצוה מקרבן וצורך מצוה לא דמי לקרבן כאשר בארנו לעיל:
י) אך עדיין לא הונח לי בזה דאף לטעם הא' דירושלמי משום דלא אימעוט גזול בשופר קשה דאעפ"כ הוי מהב"ע וע"כ צ"ל לטעם הא' דירושלמי או דלא ס"ל מהב"ע או דגם לטעם הא' אמרינן סברא זו דלא שייך בזה מהב"ע דאין עבירה בקול ועכ"פ לדידן קשה אמאי כשר בשופר הגזול הא הוי מהב"ע וע"כ צ"ל דלא הוי מהב"ע משום דאין עבירה בהקול ומהב"ע הוא גם משום דמאוס וע"כ דהקול דאין בו עבירה לא הוי מאיס וה"ה בשופר של ע"ז לענין שיר בקרבן נימא ג"כ כן דהטעם דפסול מע"ז משום דאמאס כפירוש רש"י הנ"ל ונימא דהקול לא אמאס דהרי לא הוי מהב"ע ולא אמרינן דאמאס:
יא) ואפשר לומר דשאני התם גבי קרבן דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וזבחי שלמיכם א"כ החצוצרות מבואר בקרא וגם המה מגוף המצוה ואם המה מע"ז הם מאוסים וכן אם הי' מגזל אבל בר"ה לא נאמר רק יום תרועה יהי' לכם והמצוה הוא רק התרועה ואין גזל בקול וכן בע"ז מותר בשופר. למ"ד מצות לאו לה"נ:
יב) ואף דהגמרא בר"ה יליף שופר של ר"ה משופר של יום כפור כדאיתא בר"ה (בדף ל"ג ע"ב) תנו רבנן מנין שבשופר ת"ל והעברת שופר תרועה אין לי אלא ביובל בר"ה מנין תלמוד לומר בחודש השביעי שאין ת"ל בחודש השביעי ומה ת"ל בחודש השביעי שיהיו כל תרועות של חודש השביעי זה כזה ובשופר של יובל נזכר שופר מ"מ אפשר לומר שלא נזכר שיתקעו בשופר אך שהתרועה יהי' משופר שנאמר בתורה וע"ז נאמר והעברת שופר תרועה דהיינו שיהי' תרועת שופר אבל עיקר המצוה הוא התרועה ולא השופר:
יג) ומאי דמבואר בר"ה (דף כ"ו.) הנ"ל דבשופר אמרינן ג"כ דאין קטיגור נעשה סניגור וא"כ מצוה הבא בעבירה ג"כ פסול בו כבר בארנו לעיל דהוא שלא כהלכתא ובאמת הערה כ"ת הערה גדולה על דברי הירושלמי דבשופר גזול יוצא ולא הוי מהב"ע משום דרק בקול הוא יוצא וקושיתו הוא עצומה מהך דר"ה כיון דזכרון כלפנים דמי ומהך דע"ז דבחצוצרות שהשתחוה לבהמה דפסול לחצוצרות ודבר גדול דיבר בכל אלה אך עכ"ז לדינא לא נוכל לדחות דברי הירושלמי אשר הביאו כל הפוסקים לדינא וע"כ צריכין אנחנו לחלק באיזה חילוקים:
יד) ומה שכתב עוד מעכת"ר להביא ראי' לדברי הט"ז שהעלה דאם נשתנה לא שייך בו מצוה הבא בעבירה דהטעם דמהב"ע דלולב הגזול פסול משום שלא יעשה סניגורו קטיגורו והוא לשיטת ר"י בש"ס דלנו דפוסל משום מהב"ע וכן איתא טעם זה במדרש רבה פ' אמור ולטעם זה אם נשתנה מותר ולית בי' משום מהב"ע כדאיתא בר"ה (בדף כ"ו.) הנ"ל אמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפי שאין קטיגור נעשה סניגור ולא והא איכא דם הפר הואיל ואשתני אשתני. פירוש שנשתנה לדם ובדם אינו ניכר אם מפר הוא. א"כ מבואר דאם נשתנה תו לא שייך אקנ"ס. וא"כ לא שייך ג"כ מהב"ע דהכל חדא הוא משום הלימו"ן ביחד הוי מינכר לקיחתו ועל זה משיג עלי דבעינן מינכר לקיחתו מצד האתרוג גופו לא עם לימו"ן ביחד. אבל באמת הי' כוונתי דמאתרוג לחודי' הוי מנכר לקיחתו דרק בפלפלין איתא שם בסוכה (דף ל"ה ע"ב) דלא הוי מנכר לקיחתו דהוא קטן מאד אבל כל שגדל קצת אף שאינו גדול כביצה הוי ג"כ מנכר לקיחתו והגמרא קאמר שם (בדף ל"ה.) דבתרי פלפלין הוי מנכר לקיחתן אך משום דאחד אמר רחמנא ולא שנים אבל שנים הוי מנכר לקיחתן ובאתרוג המורכב עכ"פ יש בו חלק אתרוג כשיעור שני פלפלין:
כו) ומה שכבוד תורתו פלפל דגם זולת שאינו גמר פרי בעינן שיעור כביצה לא נראה כן. ומה שהביא ראי' מדברי המג"א (סי' תר"ן ס"ק כ"ז) על מה שכתב מהרא"י (סי' צ"ב) דבחתיכת אתרוג יצא אפילו נשאר מיעוטא סגי וכתב ע"ז המג"א דאפילו לא נשתייר רובו כשר רק שישאר כביצה וכ"ד הטור ורמ"א עכ"ל המג"א. ואם נימא דאתרוג לא בעי שיעור רק משום גמר פרי דוקא והא התם האתרוג גדול ולמה צריך שישאר כביצה עכ"ד:
כז) הנה באמת השיג ע"ז הגרע"א בהגהותיו שם כאשר הביא מעכ"ת בעצמו אך אם נחפוץ לתרץ דברי המג"א וכן יתר הפוסקים שהביא מעכ"ת שנראה מדבריהם דבעינן שיעורא כביצה. צריכים אנחנו לתרץ דבריהם כיון דבפחות מכביצה לא גמר פרי ופרי שנגמרת הוי כביצה ממילא כל היכא דהוי פחות כביצה לא מנכר לקיחתה דבעינן שיהי' ניכר לקיחת פרי שנגמרת ומשו"ה אף חתיכת אתרוג פחות מכביצה אינו יוצא דכיון דהוי פחות מכביצה שהוא שיעור גמר פרי אין מנכר לקיחתו פרי נגמרת אף דבאמת נגמרה הפרי מ"מ כל שלא הוי כביצה לא מנכר לקיחת פרי נגמרת כיון שכל פרי נגמרת הוא כביצה אבל באתרוג המורכב שהוא חצי אתרוג וחצי לימו"ן והוא גדול כביצה שפיר הוי כאן גמר פרי ומנכר לקיחתו שמנכר שיש כאן גמר פרי שהוא כביצה:
כח) ומה שפלפל מעכ"ת כיון דהגמר הוא רק ע"י הלימו"ן לא מהני כיון שלא נגמר ע"י אתרוג גופו. זה אינו דשפיר כל אחד נגמר מצד עצמו האתרוג מצד עצמו והלימו"ן מצד עצמו דכיון שהגיע כללות הפרי כביצה נגמרה כל הפרי כל חלק שיש בו כיון שכולה גדולה כביצה זה שיעור גדלות הפרי הוי כל חלק שבה נגמר וזה ברור:
כט) ומה שכתב מעכ"ת דאתרוג גופא הוי פחות מכביצה וא"כ עדיין לא גמר פרי דמה שהוא יותר הוא ניתוסף עליו מלימו"ן לפענ"ד אינו כן דאטו פרי שהוא מורכב בשני מינים לא יוגמר פריו שיהיו בו כשני ביצים שיהי' על כל מין כביצה אתמהה. אף אם יהי' מורכב מכמה מינים כל שגדלו ביחד עד כביצה נגמר הפרי דכיון שהפרי גדלה עד כביצה כבר הוא נגמרת וזה ברור וא"כ כיון שאנו רואין אתרוג גדול כביצה הרי מנכר לקיחת פרי נגמרת יהי' מאיזה מין שיהי' והאתרוג נגמר וגם הלימו"ן נגמר וכל חלק שבו נגמר דהרי כולו נגמר:
שוב ראיתי שכ"ת כתב דהלימו"ן דרכו שלא לגמור כ"כ כמו האתרוג א"כ אף שחלק האתרוג נגמר אבל חלק הלימו"ן לא נגמר הנה מלבד שנרא' כיון שגדל כביצה חלק האתרוג נגמר די בכך לענין האתרוג אך בלא"ה נודע להיפך דאתרוג גדל שלש שנים ולימו"ן נגמר מקודם ונהפוך הוא:
ומה שהביא מעכ"ת בשם החתם סופר (חא"ח סי' קפ"א) שמסתפק בכל לימני"ס דמדינתנו הוי בוסר אף שהיא כביצה הנה אם נימא כדברי החת"ס דאתרוג פחות מכביצה פסול משום בוסר א"כ ע"כ באתרוג כביצה לא הוי בוסר וא"כ מכ"ש לענין לימו"ן אך אפשר דעת החת"ס דאף בוסר מיקרי גמר פרי ובאמת קשה לומר דאתרוג שהוא כביצה יהי' גמר פרי ממש ולא בוסר:
ל) וכן מה שכתב הח"צ שהביא כ"ת דכל פחות מכביצה פסול אף שאינו עתיד ליגדל עוד ומכ"ש בעתיד ליגדל דפסול דאית בי' תרתי פחות מכשיעור ובוסר כל זה לא שייך בנ"ד דכיון שהוא ביחד כביצה לא הוי פחות מכשיעור כנ"ל וגם לא הוי בוסר ודברי הח"צ אינו מובן מה דכתב דאית בי' תרתי פחות מכשיעור ובוסר שזה הוא אחת מהשיעור כביצה א"צ רק שאז הוי גמר פרי ומעיקרא הוי בוסר לשיטת הח"צ:
לא) וכן מה שהביא כ"ת דברי הבית אפרים (בחא"ח סי' נ"ח) וז"ל דמיירי דחסר משיעור אתרוג וקמ"ל דס"ד דלא בעינן שיעור רק משום גמר פרי ואם הי' כשיעור וחסר ממנו כשר קמ"ל דבעינן שיעור ואם חסר או ניקב באותו שיעור פסול עכ"ד. נראה כוונתו ג"כ כאשר כתבתי דבעינן בשעת לקיחתו שלוקח פרי שנגמרת וכל שהוא פחות מכביצה אינו ניכר כאן פרי שנגמרת אבל כיון שיש כאן כשיעור שפיר ניכר כאן בלקיחתו פרי נגמרת כיון שיש עכ"פ בפרי זו כביצה וניכר הגמר וזה ברור לפענ"ד:
לב) וכן מה שכתב מעכ"ת באמצע דבריו דבלא גמר פרי כיון שהפלפלין לא הוי מנכר לקיחתו שוב לא נדע מאי הוי גמר מנכר וכיון שאין בחלק אתרוג כשיעור ביצה כל עיקרו לא מנכר לקיחתו וגם לא נדע כמה חלק אתרוג יש בהמורכב שיהי' מנכר לקיחתו:
לג) הנה בגמרא קאמר דפלפלין אחד לא הוי מנכר לקיחתו ואם נקח שנים או שלשה פרי אחד אמר רחמנא הרי מבואר בפירוש בגמרא דשני פלפלין הוי מנכר לקיחתו ובאתרוג מורכב עכ"פ איכא כשיעור שני פלפלין אך אם נימא דחלק האתרוג הוא המיעוט תלוי בשני הדיעות שהביא המג"א (בסי' תרמ"ט ס"ק כ"ז) ולדעת הר"ן בעינן שישתייר רובו:
אך עיקר פלפול מעכ"ת להוכיח דאתרוג בעי שיעור וממילא פסול חצי אתרוג דכל מידי דבעי שיעור פסול חצי. הנה כל מידי דבעי שיעור פסול בחצי היכא דבחצי ליכא השיעור אבל אם בהחצי איכא השיעור אינו נפקא מיני' מה דבעי השיעור כיון דאיכא השיעור:
אלה דברי ידידו דוש"ת באהבה:
חיים אלעזר וואקס אבד"ק הנ"ל: