אור ברסלב
בכורי שלמה חלק א שלמה אורח חיים סימן ב

בכורי שלמה חלק א· רבי שלמה אברהם רזכטה

שלמה אורח חיים סימן ב

שלמה אורח חיים סימן א

ב"ה א' ח' כסלו תר"ן וולאזין. כבוד הרב הגדול חריף ובקי י"א כש"ת מו"ה שלמה אברהם נ"י המחבר ספר ברית אברהם:

מכתבו מן ג' תולדות הגיעני. ויאושר חילו על אשר דקדק בדבריי וחפץ לעמוד ע"ד הדלה. והנה ראשית אשר ראיתי לבאר דעת רש"י דלא כמו שהבינו רבותינו בעלי התוס' כי קשה עלי לחשוב אשר רש"י חזר בו במס' אחת. וגם דיוק לשונו בדף קמ"ט כל הני שמא יקרא כו' בשטרי מו"מ מראה דוקא הני. דמיירי בעיוני. אבל לעיל דקט"ז דתניא אין קורין. מיירי אפילו איגרות. ודוקא קריאה דמשמעו השמעות קול. וידעתי דיש שני אופני קריאה אבל מכ"מ לשון רש"י בחגיגה ד"ה וכל קריאה כו' משמעו כל אופני קריאה. ואשר הביא מעכ"ה מדתנן לא יקרא לאור הנר ובאמת אפילו עיוני אסור. אדרבה משם ראיה לדברי ול"מ לשיטת הג"א שכתב דחזן רואה ראשי פרשיות אבל לא יקרא אפילו ראשי פרשיות. הרי מבואר כדבריי. אפילו לפרש"י ומריצן בפיו. מכ"מ יש להבין אמאי תנן לא יקרא לאור הנר הרי הוא בכלל ולא יפלה את כליו. וכל עיוני אסור כמ"ש מע"כ נ"י אלא צ"ל דבא התנא להשמיענו דאפילו במקום מצוה דת"ת אסור. ויש להוסיף בהא דמדייק הגמ' בד' י"ב הא תרי ש"ד. ודוקא בלא יקרא. הא בלא יפלה את כליו אינו כן כמש"כ בסי' ער"ה. וע"כ דוקא בקריאה שהיא מ"ע התירו בשנים. אבל בעיוני אסור:

מש"כ מע"כ בפירוש הסתכלות. אמת וברור וכ"כ מג"א סי' רכ"ה סק"כ. אע"ג דלא משמע הכי מהסמ"ע חו"מ (סי' קנ"ד ס"ק י"ד). ולא הוצרך הגמרא לשנות מלשון הברייתא בשביל לדקדק דוקא הסתכלות יפה אסור:

והנה יישבתי מנהג ישראל שרואין בעלי העתים בשבת נגד פסק הש"ע. ספרי השאלתות אין לי אפילו אחד למכירה. ה' יזכני להוציאו שנית בהוספות שעלה לענ"ד. ושלום למע"כ כנפש העמוס בעבודה:

נפתלי צבי יהודא ברלין. סימן ג:

ב"ה יום ועש"ק וישלח שנת רנ"ת לפ"ק אזארקאוו. החיים והשלום וכט"ס לכבוד ידיד ד' וידיד נפש כל חי ה"ה הרב הגאון המובהק. סיני ועוקר הרים חכם חרשים. נזר הקודש. מרביץ תורה. פאר הדור והדרו. צדיק ונשגב. איש אשכולות כו'. כקש"ת מו"ה נפתלי צבי יהודא ברלין שליט"א אב"ד ור"מ דק"ק וולאזין. בעהמ"ס העמק שאלה כו' כו':

אחדשה"ט כמשפט ליראי ד' ולחושבי שמו. יקרת מכתבו הגיעני לנכון. ושמחתי בדבריו כמוצא שלל רב. בו ראיתי כי במקום גדולתו שם ענותנותו אולם כ"ג קצר מאד במקום שאמרו להאריך לזאת לא יכלתי לעמוד על דבריו הקדושים. לזאת הנני צריך להציע עוד הפעם ספיקותי בדבריו היקרים: א) מה שכתב כ"ג דקשה לחשוב שרש"י חזר בו במס' אחת. אמת וברור הוא. אך מה שכתב כ"ג וז"ל וגם דיוק לשונו (בד' קמ"ט) כל הני שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מו"מ מראה דוקא הני דמיירי בעיוני. אבל לעיל (דקט"ז) דתניא אין קורין מיירי אפילו איגרות ודוקא קריאה דמשמעו השמעת קול כמשמעת רש"י בחגיגה עכ"ל. לא זכיתי להבין דעת קדשו. דלפי דיוקו של כ"ג לא היה להש"ס לומר בד' קמ"ט גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. רק שמא יעי' בשטרי הדיוטות דהא קריאה לפי שיטת כ"ג דוקא בהשמעת קול. וכאן כ' כ"ג בעצמו דמיירי בעיוני. ומהי תיתי נגזור בעיון למנות מתוך הכתב אטו דיקרא בשטרי מו"מ בהשמעת קול דהוי גזרה לגזרה עיון זה אטו עיון דשטרי מו"מ. ועיון במו"מ הוא אסור אטו קריאה בהשמעת קול בשטרי מו"מ. וגזרה לגזרה לא גזרינן כשבת (דף י"א: ודף כ"א.) ובריש ביצה (דף ג') אע"כ דלשון קריאה לאו דוקא בהשמעת קול. מש"ה א"ש דגוזר למנות בעיון את אורחיו מתוך הכתב אטו קריאה בשטרי מו"מ בלא השמעת קול. דהוי ג"כ עיוני. ואפ"ה, אסור בעיון לחוד. והסברא כמ"ש הב"י בא"ח (סי' ש"ז) ב' השיבולי לקט ב' רבינו בנימין טעמא דא"א שלא ישא ויתן בעניני האיגרות יע"ש. והוי דומיא למ"ש בחולין (דף ק"ד ע"ב). וז"ל אבל הכי אי שרית לי' לאסוקי עוף וגבינה אתי לאסוקי בשר וגבינה ומיכל בשר בחלב דאורייתא עכ"ל. וקשה לכאורה דהוי גזרה לגזרה העלאה דעוף וגבינה אטו העלאה דבשר בהמה וגבינה. והעלאה דבשר בהמה, וגבינה אטו אכילה אע"כ דהסברא כמ"ש רש"י שם ד"ה אבל הכא וז"ל. אף ע"ג כו' דכי מסיק לה היינו אכילה דאתי למיכלינהו בהדדי עכ"ל. יע"ש. וכמ"ש בתוס' ישנים בשבת (דף כ"א) ד"ה ואנן ניקום כו' וא"ת אכתי הוי גזרה לגזרה מהותך אטו שאינו מהותך. ושאינו מהותך אטו שמא יטה. וי"ל דחדא גזרה היא דא"א שלא יטה עכ"ל. והנה בנ"ד ג"כ שייך סברת השיבולי לקט דכיון דיעי' א"א שלא יקרא בהשמעת קול והוי רק חדא גזרה. אולם לפי שיטת כ"ג דלא ס"ל סברת השיבולי לקט הוי גזרה לגזרה:

ב) ונלפע"ד לתרץ שיטת רש"י דלא נצרך לומר דרש"י חזר בו במס' אחת. דכאן בדף קמ"ט קתני במתני' אבל לא מן הכתב. והיינו דמיירי בעיוני ואמר בש"ס גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות. פי' בלא השמעת קול. דהוי ג"כ עיוני. מש"ה מוכרח רש"י לומר דכוונת הש"ס של מו"מ קאמר. דאז שייך גזרה אטו שטרי הדיוטות דהוי רק חד גזרה. דאף דמו"מ הוא רק איסור דרבנן מ"מ הוא מדברי קבלה מדהוזכר בישעיה ממצא חפציך. מש"ה שייך לומר ביה גזרה אטו קריאה במו"מ. דאסורים מדברי קבלה אפילו בלא השמעת קול. כסברת השיבולי לקט הנ"ל דא"א שלא ישאו ויתנו בעניני האיגרות. מש"ה גזרו גם למנות אורחים מתוך הכתב אטו עיון בשטרי הדיוטות של מו"מ דהוי רק חדא גזרה:

ג) [ואף אם נימא דד"ק לא חמירו מדרבנן. מ"מ מצינו לשיטת התוס' בחגיגה (ד' י"ח.) ובע"ז (ד' כ"ב ע"ב) דס"ל דבחוה"מ אין איסור מלאכה אלא מדרבנן. ואפ"ה גזרו בזה אמירה לעכו"ם וכמ"ש התוס' בחולין (ד' ק"ד.) ד"ה ומנא תימרא דאין לדמות גזירות חכמים זו לזו יע"ש. א"כ ה"ה במו"מ ג"כ גזרו אף שגוף איסור מו"מ הוא רק דרבנן ואפ"ה לא אידחי בזה מה שהשגתי על כ"ג דהוי לשיטתו גזרה לגזרה. הלא כתב התוס' שם ויש מקומות נמי דגזרינן גזרה לגזרה יע"ש מ"מ לא מצינו דנגזור בדרבנן גזרה לגזרה. דאז הוי ג' גזירות דזה וודאי לא שמענו בכל הש"ס וקריאה במו"מ גופא דרבנן גזרה שמא ימחק. א"כ לשיטת כ"ג יהיה ג' גזירות. עיון למנות אורחיו מתוך הכתב אטו עיון במו"מ. ועיון בשטרי מו"מ אטו קריאה בהשמעת קול וקריאה במו"מ גופא גזרה שמא ימחק. אולם לפי שיטתי אם נימא דמו"מ הוי רק דרבנן לא הוי רק חדא גזרה על איסור דרבנן. דגזרינן גם במלאכת חוה"מ]:

ד) אבל לעיל בדף קט"ז דשם אמרינן מפני מה אמרו כתבי הקודש אין קורין בהן כדי שיאמרו בכתבי הקודש אין קורין וכ"ש בשטרי הדיוטות עכ"ל א"כ אינו משום גזרה אטו קריאה בשטרי מו"מ רק אמרינן בהיפך מדאסרו לקרות בכתבי הקודש אז כ"ש דלא יקראו בשטרי הדיוטות, וכתב רש"י שפיר כגון של חשבונות או אגרות השליחות למצוא חפץ עכ"ל פירוש אף דאינו של מו"מ רק איגרות רשות וקיל הוא מן מו"מ רק דנכלל הוא ג"כ בשטרי הדיוטות. ואסור הוא אטו קריאה בשל מו"מ ולא יקראו בו מדאין קורין אפילו בכתבי קודש [ואם כן לא איצטרך רש"י לומר בזה בשטרי הדיוטות. פירוש של מו"מ. דזה פשיטא דלא יקרא דהוא כש"כ מן אגרות רשות] ומיושב שפיר קושית התוס' על רש"י. ויש להביא ראיה לפירושי בדעת רש"י מדברי הרשב"א בחי' לשבת (דף קמ"ט) וז"ל ולענין קריאה באגרות שלום בשבת אסור גזרה משום קריאה בשטרי הדיוטות דהיינו שטרות של מו"מ. וכ"ש לדברי רש"י ז"ל שפירש שטרי הדיוטות אגרות שלום עכ"ל. וקשה נהי דרש"י כתב כן כמ"ש הרשב"א בדף קט"ז. הלא כאן חזר רש"י מזה ומפרש דשטרי הדיוטות של מו"מ קאמר אע"כ דכוונת רש"י כמו שפירשתי ושאינו חוזר כלל מדבריו כנ"ל ושפיר כתב הרשב"א בשיטת רש"י:

ה) ומה שכתב כ"ג וז"ל ואשר הביא מע"כ מדתנן לא יקרא לאור הנר ובאמת אפילו עיוני אסור. אדרבה משם ראיה לדברי. ול"מ לשיטת הג"א שכתב דחזן רואה ראשי פרשיות אבל לא יקרא אפילו ראשי פרשיות הרי מבואר כדברי עכ"ל כוונת כ"ג כמבואר בהגהת אשירי דמסדר הוא בראשי פרשיות לאור הנר שרואה ומחשב בלבו אך לא יקרא בהוצאת דבור יע"ש. אם כן נראה דדוקא בהוצאת דבור אסור. ומזה הוכיח כ"ג דגם בעיוני מותר בלא הוצאת פה. לא זכיתי להבין. דהא הגהת אשירי סיים שם וז"ל אבל כולה פרשה לא ואפילו בהרהור בעלמא עכ"ל. ולפי סברת כ"ג גם כל הפרשה צריך להיות מותר בהרהור בעלמא. ודוקא בהשמעת קול יהיה אסור. אע"כ סברת הגהת האשירי דלסדר ראשי פרשיות אינו צריך עיון רב מש"ה מותר בהרהור לחוד. אבל לקרות כל הפרשה דשאינו שגור בפיו היטב דצריך עיון רב אסור אף בהרהור. שוב מצאתי להדיא כדברי בספר המאירי לשבת (דף י"ב.) ד"ה וגדולי הצרפתים. וז"ל ויש נוטים להתיר לעיין בספר בלא הוצאת פה והרי זה אצלם כחזן המסדר ראשי פרשיות. ואין הדברים נראין שבזו אינו צריך עיון גדול שראשי פרשיות מעיין הוא בהם על נקל ואינו צריך להרבות בעיון עכ"ל הזהב. א"כ מבואר דמצינו לשון קורין אפילו בלא הוצאת פה. א"כ א"ש דברי הש"ע בא"ח (סי' ש"ז סי"ג) דבעיון לחוד ג"כ אסור. וכמ"ש הב"י אחר שהביא דברי הגהת אשירי הנ"ל. וז"ל ומ"מ ממה שאסר הגהת אשירי לראות כל הפרשה לאור הנר אפילו בהרהור בעלמא לא ראיתי חולק עליו וטעמא דמסתבר דפשוט הוא לאסור דהא איכא למיחש שמא יטה עכ"ל נראה שלא ראה הב"י דברי המאירי שכתב דיש נוטים להתיר. אולם להלכה צדקו דברי הב"י וכמו שהסכים גם כן המאירי ודחה דברי הנוטים להיתר. וכן יש להביא ראיה לזה מדברי הש"ע (סימן ער"ה ס"ט) ב' השיבולי לקט. שכתב ליל פסח שחל להיות בשבת מותר לקרות ההגדה בספר משום דהוי כעין ראשי פרקים דאין עם הארץ שלא תהא שגורה בפיו קצת עכ"ל א"כ נראה דכל ההיתר לסדר ראשי פרשיות משום דראשי פרשיות שגורים בפיו וא"צ עיון רב. מש"ה מותר כסברת המאירי. הנ"ל. וכ"נ מדברי האור זרוע הגדול ה' ערב שבת (סי' ל"א) ומס' תניא רבתי ענין הדלקת נר יע"ש. וכן יש להוכיח מש"ס דבשבת (דף י"ב.) ת"ש אין פולין כו' אר"י אמר שמואל אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו. וכן בש"ע להלכה דאף דבזה הוי עיון לחוד ואסור. ולמה בספר עיון לחוד יהיה מותר. אע"כ דכוונתו דלאו דוקא קריאה אלא אפילו עיון לחוד ג"כ אסור. א"כ מוכח מכאן דקריאה מקרי גם בעיון לחוד. כשיטת הש"ע. ויעי' בחי' הרשב"א בשבת (ד' קמ"ח ע"ב) ד"ה מונה אדם דבתוס' ס"ל דבעיוני מותר. ובשם רבו כתב דגם בעיוני אסור והביא ראיה מהתוספתא דקתני אין מסתכלין יע"ש:

ו) ומה שכתב כ"ג וז"ל אפילו לפירש"י ומריצן בפיו מ"מ יש להבין אמאי תנן לא יקרא לאור הנר הרי הוא בכלל אם יפלה את כליו וכו' ואם כן דוקא בקריאה שהוא מ"ע התירו בשנים אבל בעיוני אסור עכ"ל. לא זכיתי להבין ולירד לעומק דעת קדשו בזה. מה כוונתו דמשם ראיה לדבריו. אם נימא דכוונת כ"ג דכיון דרש"י כתב במה דאמר הש"ס ולסדר פרשיותיו ומריצן בפיו. אם כן מה דקתני וכולה פרשה לא. הפירוש דוקא בפיו אסור לקרות אבל בעיוני לחוד מותר. ולפ"ז לשיטת רש"י מה דקתני ולא יקרא לאור הנר ג"כ הפירוש דוקא בהשמעת קול כמשמעת רש"י בחגיגה (דף ה'). אבל בעיון לחוד מותר. קשה אם נימא דכוונת כ"ג כן. הרי מבואר במתני' דלא יפלה את כליו וכל עיוני אסור כמו שהוכחתי לעיל. ולמה עיון בספר דצריך עיון טפי יהיה מותר. דמ"מ יש לחוש לשמא יטה, ועוד דנראה דגם כ"ג לא נחית לזה. דהא כתב כ"ג וז"ל מכ"מ יש להבין אמאי תנן לא יקרא לאור הנר הרי הוא בכלל ולא יפלה את כליו וכל עיוני אסור. עכ"ל. הלא אדרבה צריך להשמיענו דקריאה בספר דוקא בהשמעת קול אסור. אבל בעיון מותר לקרות בספר. וא"צ לתירוצו דבא להשמיענו דאפילו במקום מצוה דת"ת אסור. אע"כ דגם כ"ג מודה דגם בעיון בספר שייך גם כן שמא יטה. וא"כ הדרא ראייתי למקומה דשייך לשון קורין גם על עיון לחוד בלי השמעת קול:

ז) [לכאורה י"ל דכוונת כ"ג דכיון דע"כ בא להשמיענו במתניתין דקתני אין קורין לאור הנר רק משום דהוי מ"ע דתלמוד תורה ומש"ה בשנים מותר. אם כן ע"כ דמיירי מתני' דוקא בקורא בהשמעת קול. דאז הוי מ"ע. אבל בעיוני דהוי רק הרהור לא הוי מ"ע. כא"ח (סי' מ"ז ס"ד) דמהרהר בד"ת א"צ לברך יע"ש. וא"כ אז אסור אפי' בשנים. וא"כ אם נימא דמה דקתני במתני' אין קורין מיירי בלא השמעת קול. אמאי קתני בש"ס דבשנים מותר דהא אז ליכא דבר מצוה כנ"ל. אע"כ כשיטת כ"ג דמתני' מיירי בקריאה בהשמעת קול דאז הוי מ"ע ואפ"ה אין קורין בספר לאור הנר. ודוקא ביחידי אבל בשנים מותר. אולם באמת לא נוכל לייחס סברא זו לכ"ג. דהא מבואר בלבוש (סי' מ"ז) הטעם דאין מברכין על הרהור מדאין מברכין על המחשבה. וכתב הפמ"ג שם במ"ז סק"ב די"ל לפמ"ש (בסי' ס"ב) אם אנוס יהרהר ויצא דהרהור כדיבור דמי. וכאן אין מברכין על הרהור כמו דאין מברכין על ביטול חמץ אע"ג דהוי מ"ע מה"ת כ"ז שלא ביער שאין מברכין על דברים שבלב. ומש"ה כשכותב ד"ת דעביד מעשה מברך יע"ש. אם כן אין ראיה דהרהור בד"ת אינו מצוה דיכול להיות דגם בזה מקיים והגית בו יומם ולילה [כמ"ש הרד"ק בפירושו דבהגיון והרהור מקיים והגית בו יומם ולילה יע"ש] ואפ"ה אין מברכין עליו ברכת התורה. כיון דעל דברים שבלב אין מברכין. וכן מבואר בכ"מ דאסור להרהר בד"ת בבית המרחץ ובבה"כ. מוכח דהוי כדיבור. א"כ כיון דגם בעיון מקיים העשה. שוב בשנים מותר לעיין בספר. וא"כ שוב י"ל דמה דקתני במתני' אין קורין לאור הנר. מיירי בלא השמעת קול. ואפ"ה א"ש דבשנים מותר]:

ח) ומה שהשיג כ"ג על פירושי בש"ס דלא הוצרך הגמרא לשנות מלשון הברייתא בשביל לדקדק דוקא הסתכלות יפה אסור. ע"כ. כוונת כ"ג דלמה שינה הש"ס הלשון והיה לו ג"כ לומר כלשון התוספתא דאסור להסתכל ואם משום דלא נטעה דגם ראיה בעלמא אסור. היה לו רק להוסיף תיבה אחת יפה. היינו להסתכל יפה אסור. וממילא נדע דבראיה בעלמא מותר. ויעי' ברשב"א בתורת הבית הארוך (סוף ש"ז) הובא בב"י ביו"ד (סי' קפ"ז) דדרך הגמרא בכל מקום להוסיף בגוף התוספתא בדרך פירוש בעלמא ושונה כאילו הוא מן התוספתא יע"ש. א"כ ה"ה כאן לא היה לו לשנות רק להוסיף תיבה אחת. אולם באמת א"ש. דמצינו בש"ס דמשנה ג"כ גוף לשון התוספתא דרך פירוש. דהא אמרינן בנזיר (דף כ"ה.) יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן ת"ל רק. ובתמורה (דף י"ד ע"ב) הגירסא יכול אף כל הקדשים כן יע"ש. דבאמת הגירסא בברייתא כפי מה שהובא בתמורה אלא בש"ס דנזיר שונה בלשון הברייתא ע"פ מה דפריך בתמורה אי דעולה זכר הוא. ובע"כ דקאי על ולד חטאת ותמורת אשם יע"ש בנזיר בתוס' בד"ה ואמאי יע"ש ובספר ש"ש (ש"ו אות ז'). א"כ מוכח דדרך הש"ס ג"כ לשנות גוף הלשון של הברייתא או תוספתא דרך פירוש. אם כן ה"ה בנ"ד כיון דרוצה להשמיענו דין זה דלראות מותר רק הסתכלות יפה אסור. ולמען נדע לשער גדר הסתכלות יפה. לכן קתני אין קורין. והיינו בלא השמעת קול דאז צריך להסתכל יפה שיוכל לקרות. ואז דוקא אסור. אבל בראיה בעלמא שלא יכול לקרות אז מותר. דנהי דהרא"ש ואבודרהם והש"ע א"ח (סי' רכ"ה) והמג"א חידשו כלל הזה. מכ"מ מדאינו מבואר עוד בשום מתני' או ברייתא. הוכרח הש"ס לשנות לשון התוספתא דרך פירוש להשמיענו חידוש דין זה. ומכאן ראיה ברורה לסברתם דלהסתכל, פי' הסתכלות יפה:

ט) ובלא"ה יש לתרץ שיטת הש"ע ממה שהשיג עליו כ"ג דהא מבואר בירושלמי דע"ז (פ"ג ה"א) שגורס ג"כ כמו בתוספתא אין מסתכלין בשבת. הערני לזה יד"נ הגאב"ד דק"ק שאוול בעהמ"ס זכר יהוסף נ"י ונ"ל להוסיף על דבריו דכבר כתב הב"י ביו"ד (סי' ר"א וסי' רי"ז) דכל טצדקי דאפשר לן למעבד דלא לשווי פלוגתא בין הגמרא דידן לירושלמי עבדינן. וכ"כ הרא"ש בעירובין (פרק א') וכ"כ בכסף משנה הלכות גירושין (פי"ג הט"ז) וסיים שם ואע"פ שהפירוש יהיה רחוק קצת וגדולה מזו כתב הרא"ש בכתובות פ"ו אפילו היה הפירוש דחוק ורחוק ראוי לפרש כדי להשוות הגמרות יחד. ועי' תוס' יומא (דף פ"ז ע"ב) ד"ה והאמר. א"כ לפי פירש"י בש"ס דילן לפי שיטת הש"ע כפי פירושי. ליכא פלוגתא בין הירושלמי לש"ס דילן דלתרווייהו הפירוש קריאה בלא השמעת קול ג"כ אסור אבל לפי שיטת כ"ג יהיה פלוגתא ביניהם. וכל דאפשר לתרץ שלא יהיה פלוגתא ביניהם עדיף ובפרט לפמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' נ"ט) דדבר הנזכר בתלמוד בבלי שסובל שני פירושים ויתברר האחד ע"פ הירושלמי מיניה לא נזוע ומצוה מן המובחר וכ"נ בשו"ת הרשב"א הובא בב"י הלכות נדה (סי' קצ"ג). יע"ש. וא"כ ה"ה בנ"ד אמרינן דש"ס דילן אינו חולק על הירושלמי. רק שפירש דברי התוספתא והירושלמי. דהפירוש דכתב תחת הדיוקנאות אסור לקרות בו בשבת. פירוש בלא השמעת קול רק בעיון לבד. כמ"ש בתוספתא ובירושלמי. דלהסתכל הפי' הבטה יתירה. וא"כ א"ש פסקו של הש"ע:

י) ועוד אף אם נימא דפליגי הבבלי והירושלמי מ"מ בנ"ד העיקר כירושלמי כפי מש"כ הפרי תואר (סימן קי"ט סק"א) שהעלה דהא דקיי"ל דכל היכא דמיפרשא מילתא בתלמודא דידן ובירושלמי. כתלמודא דידן פסקינן הני מילי לענין משא ומתן דש"ס אבל במילתא דתליא בחילופי נוסחאות תלינן למימר דברייתא נשתבשה בתלמודי דילן ונוסחא הנכונה הוא מאי דמייתי בירושלמי יע"ש. וכ"ש בנ"ד דגם התוספתא מסייע להירושלמי. ואם כן העיקר להלכה כגירסת הירושלמי. דאין מסתכלין בשבת. והיינו הסתכלות יפה כמו קריאה בלא השמעת קול רק בעיוני. ולענין דינא כ' בתפארת ישראל בכלכלת שבת וז"ל יש מקילין לקרוא הצייטונג בשבת מדמתענגים בזה ויש להחמיר (עצי שטים) עכ"ל:

אלה דברי מוקירו ומכבדו כערכו הרם מצפה לתשובתו משתחוה מרחוק מול הדרת קדשו:

שלמה אברהם בלא"א המופלג יר"א כש"מ דניאל זאב רזעכטע נ"י:

תוכן העניינים

בכורי שלמה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה