בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן מ
במה שהעיר ידידי הרב נ"י לדברי הט"ז יו"ד (סשפ"א) דמה שנהגו איסור רחיצה לאבל כל ל"י הוא משום גזירה דתספורת דדרך הרוחץ לגלח וכ' עוד דאין להקשות מחול המועד דאסור בתספורת יהי' אסור ברחיצה די"ל כיון דאיסור רבים הוא לא חיישינן דמדכרי אהדדי דא"כ בשלשים בתוך החג כגון שישב שעה אחת קודם הרגל דהרגל מבטל שבעה ואינו מבטל שלשים] זה יהי' מותר לרחוץ כיון דבלא"ה לא חיישינן בכה"ג לתספורת משום דהוא איסור דרבים לכאורה יפה הערה ויש ראי' לזו מדברי הרא"ש ריש כתובות גבי מת אביו של חתן כו' דהתירו לו להכניס המת לחדר והחתן לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש כו' וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים כו' דאסרוהו ביחוד משום דאקילו בה רבנן וכ' שם דלמשנה אחרונה דבלא"ה אסרו לבעול על דם בתולים לכ"א ובזה לא מיתסר יחוד א"כ גם כאן אינו אסור דבלא"ה ליכא למיחש לתשמיש כיון דבלא"ה אסור משום דם בתולים והתם לא קילא לי' כדלא חיישינן בכ"ד ע"ש ועט"ז ונה"כ סשמ"ב ודו"ק וה"נ לי"ל למיחש לתספורת כיון דבלא"ה אסור משום מועד ורבים מדכרי אהדדי אלא דלכאורה יש להקשות מסוגיא דתענית י"ז גבי למ"ל מריש ירחא דניסן דכתי' במגלת תעני' דלא למיספד הא ריש ירחא גופי' ר"ח הוא ומשני לאסור יום שלפניו ור"ח דאו' אינו אסור יום שלפניו דד"ת א"צ חיזוק אבל דברי סופרים צריכים חיזוק ע"ש הרי אף דהתם איכא בלא"ה ר"ח דלא יעבור משום דברי תורה דא"צ חיזוק אפ"ה הוצרכו לעשות חיזוק לדרבנן שוב ראיתי שכבר נדחק בזה בש"א בסוגיא דר"ה (י"ט) גבי בתלתא בתשרי אתבטלת אדכרתא משטריא ופריך ות"ל משום צום גדלי' ומשני דצום גדלי' אינו אוסר יום שלפניו דדברי קבלה א"צ חיזוק כשל תורה ונתקשה הש"א מסברא דלמה צריך התם חיזוק כיון דאיכא צ"ג ע"ש אבל ביותר יש להקשות לדברי הרא"ש ונלענ"ד דהתם אין החיזוק משום אותו היום גופי' דאף דאותו היום א"צ חיזוק מ"מ כל יו"ט דרבנן צריך שיהיו חזקים שיאסרו גם לפניהם ואי באותו יום לא יאסרו לפניהם יקילו גם בכל יו"ט דרבנן דהתם אינה משום גזירה אלא משום חיזוק אבל לענין גזירה לא שייך למגזר כו"ה דאין גוזרין גזירה לגזירה (שוב מצאתי שכבר כתב כעין זה הש"א עצמו בספרו גבו"א על תענית עיי"ש) ואין להאריך יותר וא"כ הי' מקום להקל אבל לענ"ד במנהג לא שייך סברא זו דבמנהג מצינו דגזרו במילתא דזמנין אתי לידי תקלה ואפשר דכאן דומה להך דחיזוק דמג"ת ופוק חזי מה עמא דבר:
קשה לי כעת בדברי הט"ז (סשס"ד סק"ב) שכ' דלכאורה לשי' הפו' דתלוש ולבסוף חברו אסור גבי מת אסור לסמוך על המצבה ואח"כ כ' דלפי שעה ל"ח וראי' מדברי הרשב"ם בב"ב (ק"א) גבי כוכין דכ' שם ד"ה הא קמיתדשי דלהילוך נושאי המטה על המערה ל"ח דהוה לפי שעה ע"ש ולענ"ד ראי' זו איני מבין כלל דהא אנן קיימינן בתלוש ולבסוף חברו דהוה איסורא אבל התם הכוכין בתוך המערה והוא קרקע עולם שאינו נאסר וקו' הש"ס אינה אלא משום בזיון המת ומש"ה לפי שעה ל"ח וכן מוכח בדברי הרשב"ם דאינו איסורא דהרי כ' וכ"ת דר"ש לא חייש מה שמחדשי ע"ש ובודאי ל"פ ר"ש אאיסור הנאה דמת והיכי נימא דלא חייש ר"ש וע"כ דהתם ליכא חשש איסור לפי שהוא מחובר ול"ח התם אלא משום כבוד המת ואפשר לומר דר"ש ל"ח ודו"ק אבל לענ"ד יש ראי' ברורה מהך דברכות (י"ט) מדלגין היינו ע"ג ארונות וע"ש בש"ס דמוקי לה באיסור דרבנן והרי יש כאן איסור תורה דנהנה מן המת דלשי' הרבה פו' גם הארון מדאורייתא וע"כ דלפי שעה אין חוששין ולכאורה חילוק זה תמוה באיסור הנאה מן התורה לחלק בין לפי שעה או לא ועוד יש לדקדק מהך דע"ג (ד"נ) ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן את הדרכים אסורות כו' ומשמע ודאי דאסירי לעבור כלל אפי' לפי שעה ויש לדחוק דהתם שאני משום דהוה קביעות לרבים. אבל יותר נראה, דהך סברא אינה אלא במת דקיי"ל דאינו תופס אלא מה שהוא צריך לכבודו וה"נ י"ל דבהלוך לפי שעה אין זה בזיון ואינו אוסר ודו"ק: