בכורי יוסף· רבי יוסף זונדל הוטנר
סימן כז
מה שכתב לדחות ישוב הרב המגיה במל"מ על קו' התו' בפסחים (דכ"א) ד"ה כ"מ דהקשו דלר"א יהא נהנה בחמץ בפסח בכרת דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וכתב הרב המגיה ליישב על פי דברי התו' בחולין (ק"כ) דתניא דהמחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה אינו יוצא ידי חובתו ופריך בשלמא מצה אינו יוצא לחם עוני כתיב אלא חמץ ענוש כרת הא אכילה כתיבא ואר"ל נפש לרבות השותה ע"ש וכתבו התו' בד"ה אכילה כתיב אף דחמץ אסור בהנאה הנאה לית בי' כרת וא"כ לפי המסקנא דילפינן דענוש כרת בהמחהו מיתורא דנפש ע"כ מוכח מהך יתורא דהנאה לית בי' כרת דאי ל"ה לא איצטריך יתורא דל"ג מהנאה כדברי התו' ומר כתב דלפי מאי דבעי ר"פ למימר בפסחים (ל"ה) דמש"ה עיסה שנילושה ביין אין חייבין על חימוצה כרת משום דכל שאין יוצאין בה ידי מצה אין חייבין עליו משום חמץ ופריך עלי' מהא דתניא המחהו וגמעו כו' והא הכא דאינו יוצא ידי מצה וחייבין על חימוצה כו' וא"כ עכ"פ איצטריך נפש דלא ניטעי כדר"פ ודברי התו' בחולין הוא לפי מה דלא אקשי התם בש"ס הא איתקיש למצה וא"כ ליכא אלא גריעותא דלא הוי אכילה ואהא כתבו שפיר דאף דלא גרע מהנאה הנאה אינו בכרת אבל באמת אפי' אי הנאה יש בו כרת לא ידעינן מיני' המחהו דיש בו צד לפטור בלא"ה משום דאיתקש לאכילת מצה הנה כבר הקדימו בכל דבריו הרב שעה"מ בפ"א מחמץ אמנם כבר נתעורר דא"כ התם בש"ס דעביד צריכותא הא דאיצטריך לרבות שותה בחמץ וחלב ונבילה ע"ש ולימא דמש"ה איצטריך קרא בחמץ דלא נימא דאיתקוש לאכילת מצה ע"ש גם באמת צריך טעם למה לא פריך מעיקרא הא איתקוש ע"כ נלענ"ד דבאמת קו' הש"ס בפסחים שם לר"פ היינו דמוכיח מבריי' דע"כ לא דרשי' כלל הך הקישא לענין הא דבאמת מנ"ל לתנא דנפש מרבה שותה דאית בי' תרתי גריעותא חדא דאיתקיש למצה ועוד דכתיב אכילה ובאמת במצה אינו משום דכתיב אכילה אלא דלא הוי לחם עוני כדאמרינן בחולין שם לחם עוני כתיב והכוונה דלא כוי לחם כדאמרי' בברכות (דל"ח) לענין פירורין שאין בהן כזית דאי אינן באין מלחם גדול ולא ערסן לא הוי לחם ע"ש וא"כ אית בי' תרתי גריעותא ודילמא אינו מרבה אלא פירורין שאין בהו כזית כההיא דברכות דלית בי' אלא גריעותא דאינן לחם ואינו יוצא ידי מצה והו"א דאיתקוש אכילת חמץ לאכילת מצה אבל אכילה הוה או דמרבה סופגנין ומצה העשוי' באלפס והדביק ולבסוף הרתיח דאמרינן בדל"ז דאינו יוצא בהם ידי מצה ואין לומר דכל הני דמעיקרא הוי חייבין עליהן פשוט דתו לא נפקע ולא שייך בזה ההיקש לאכילת מצה וכן סופגנין כשהוא בצק הוי קאי לאיסור חמץ כדמוכח בדמ"ח במתני' דבצק שבסדקי העריבה דעוברין עלי' בבל יראה וע"כ משום דאף דאינו ראוי עתה לאכילה עיקרו קאי לאכילה דע"כ ז"א דא"כ מאי פריך גם מהמחהו והא הכא דאין יוצאין בו ידי מצה דילמא ש"ה דמעיקרא איחייב בהו ולא שייך איתקוש למצה וליכא לפטור אלא משום אכילה ומרבינן מנפש אבל בעיסה הנילושה ביין דמעיקרא איכא למיפטרה משום היקישא לא מרבינן וע"כ דגם בכה"ג שייך איתקוש וא"כ דילמא קרא לא מרבה אלא הני דאכילה הוי אלא דלא מיקרי לחם והוי ס"ד למעטינהו מהקישא ורבינהו קרא אבל המחהו דלא הוי אכילה כלל מנלן ואין לומר דמשמעותא דנפש הוי כל דמייתבא דעתא וממילא איתרבי כל מילי דמייתבא דעתא דז"א דא"כ נרבה אפי' שלא כד"ה נמי וא"כ למה לא אמר הכל מודים בחמץ בפסח דלוקה שלא כד"ה כדאמר התם (דכ"ד) לענין כה"כ וע"כ דהך ריבויא דנפש הוי כשאר ריבויין דלא מרבינן אלא חד מילתא דמסתבר ואי שייך לדרוש הך הקישא דאכילת חו"מ לענין הא וצריך יתורא לרבינהו א"כ דילמא לא אתי קרא אלא להך מילתא וכגון לפירורין שאין בהם כזית ולסופגנין וע"כ דס"ל לתנא דלענין זה לא צריך ריבוי כלל דלא דרשינן הקישא לענין הא וע"כ לא אתי הקישא אלא לרבות המחהו וזהו כוונת הש"ס בתיובתא דר"פ ומש"ה לא פריך נמי הא איתקוש וכן בצריכותא לא אמר דבחמץ איצטריך קרא כי היכי דלא נימא דאיתקוש דע"כ מוכח דהאי תנא לא איכפת לי' כלל להכי וכדהוכחנו וא"כ נתקיימו דברי הרב המגיה דהא כל גריעותא דהמחהו לפי המסקנא אינו אלא משום דאכילה כתיב בי' ות"ל דהוי הנאה וע"כ דהנאה לית בי' כרת וכדברי התו' וא"כ מהך יתורא מוכרח דהנאה אין בו כרת וז"ב:
אמנם בגוף קו' התו' דלא הקשו אלא לר"א ומשמע דלחזקי' דסבר דווקא לא יאכל הוי איסור הנאה א"ש וזה תימא כיון דבחד דוכתא דלא יאכל הוי הנאה בכלל א"כ לפחות איתקוש לאכילה ויהי' בו כרת וגדולה מזו הקשה התו' בשם הרשב"א בד"ה ד"ה דהא איתקוש השבתת שאור לאכילת חמץ דנילף מיני' דהשבתת שאור בכרת וכ"ש דיש לנו ללמוד על הנאה ואף דלפי זה נדחה באמת כל ראייתם דאין הנאה בכרת דהא כל הוכחתם מדלא אמר דהא איכא בין חזקי' לר"א והיינו לפי שי' דלחזקי' פשוט דאין בו כרת אבל לפ"ד י"ל דבאמת יש על הנאה כרת גם לחזקי' אבל באמת כבר נתברר לנו ראי' גדולה מיהו מסוגית הש"ס דע"כ סבר דאין כרת על הנאה מסוגי' דחולין דפריך והא אכילה כתיב בי' וח"ל דל"ג מהנאה וכדברי התו' וע"כ דהנאה ס"ל להש"ס דאין בו כרת ומיהו לפי שי' התו' דלחזקי' ודאי אין כרת על הנאה אין להוכיח מהך סוגי' די"ל דפריך דתיקשי בריי' לחזקי' אבל לפי מש"כ דגם לחזקי' י"ל דיש בו כרת וע"כ מדפריך בפשי' והא אכילה כתיבא דפשיטא לי' להש"ס משום מיעוטא דאין בו כרת וא"כ י"ל כן גם לר"א והשתא לא יספיק לנו דברי הרב המגי' דנ"ל דאין בהנאה כרת מדאיצטריך יתורא דנפש אף שהיא הוכחה ברורה לפי מסקנת הש"ס דאיכא יתורא דנפש כמו שביארנו מ"מ לא יתיישב לפי זה דהמקשה דפריך על המחהו והא אכילה כתיבא ולא ס"ד מריבויא דנפש א"כ אדרבה הול"ל דגם בהנאה איכא כרת ועוד בצריכותא דאצריך למ"ל נפש גבי חמץ הול"ל דאתי למעוטי הנאה ולפי שי' התו' הי' מקום ליישב דסוגי' זו אתיא אליבא דחזקי' דפשי' דליכא כרת בהנאה ולא צריך מיעוטא אבל לפי מה שהקשינו דגם לחזקי' איצטריך מיעוטא לי"ל ע"כ דילפינן דאין הנאה בכרת מקרא דנפש דתיקשי כל סוגי' זו וכנ"ל ופשוט דגם תי' התו' דכי כל אוכל דכתיב גבי כרת לא משמע הנאה ליתא לפי"ז דמ"מ נלמוד כרת מהקישא דאיתקוש הנאה לאכילה בקרא דלא יאכל וכמו שהקשה הרשב"א על השבתת שאור וכנ"ל ע"כ נראה דנהי דהוכחנו מסוגיא דפסחים (דל"ה) דלא דרשינן הך הקישא לענין עיסה שנילושה ביין ולענין המחהו מ"מ הך הקישא הלכתא הוא בכ"ד שם לענין אורז ודוחן ולענין טבל אליבא דר"ש בדנ"ה ע"ש ובריש אלו עוברין (דמ"ג) לענין נשים ובריש מכילתין לענין ליל ט"ו ע"ש ד"ה וא"כ י"ל דלענין הנאה הך הקישא קיים וממעטינן הנאה כמו שאינו יוצא ידי מצה בהנאה ר"נ אינו חייב כרת בחמץ על הנאה והא דדרשינן לי' לענין הנאה טפי מבהמחהו קל לחלק ודוק ובזה יתיישב קו' הרשב"א לענין השבתת שאור דיהא בו כרת דאיתקוש לאכילת חמץ די"ל דאיתמעט מהך הקישא דאכילת מצה מק"ו מהנאה ודו"ק
שוב ראיתי בתשובות רע"א (סק"צ) שכתב לדחות דברי הרב המגיה הנ"ל עפ"י מה שהוכיח שם דשיעור איסורי הנאה הוה פרוטה מסוגיא דב"ק (מ"א) גבי שור הנסקל דאמר התם אי ס"ד לאיסור הנאה הוא דאתא לכתוב לא יהנה כו' והרי אי הוה כתיב לא יהנה הוה השיעור בפרוטה ולימא דמש"ה כתיב לא יאכל לומר ששיעורו בכזית וע"כ דהשתא נמי דכתיב לא יאכל הוה השיעור בפרועה ע"ש ולפי"ז איצטריך נפש אפי' אי הנאה נמי יש בה כרת דאי הוה מתורת הנאה הוה אמינא דשיעורו כהנאה בפרוטה ואיצטריך נפש דשיעורו בכזית כאכילה ע"ש והנה לפי דבריו מצינו דהנאה חמורה מאכילה דהנאה אם יש בה פרוטה חייב אפי' אין בה כזית ובאכילה בעי לעולם דווקא כזית ואין להקשות להקשות לפי"ז דא"כ מהיכי פשיטא להו להתו' עיקר קושיתם גבי המחהו דל"ג מהנאה והא חזינא דבפחות מכזית אכילה קילא מהנאה וא"כ י"ל דה"ה המחהו אם אינה אכילה גריעא ג"כ מהנאה די"ל דבשלמא לענין השיעור י"ל דאכילה פחותה מכזית אינה חשובה כלל ולא הוי אפילו הנאה אבל בהמחהו פשיטא להו דאף אם אינה אכילה ל"ג עכ"פ מהנאה וזה נכון. והנה הא דפשיטא לי' דאי הוה כתיב לא יהנה הוה שיעורי' בפרוטה היינו מהקדש דקיי"ל דשיעורו בפרוטה וכן נהנה מע"ג משמע בע"ג (די"ט) גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה עבודת כוכבים שכרו מותר דאמרינן שם אימת מיתסר במכוש אחרון ההיא שעתא לית בה שוה פרוטה משמע דשיעורו בפרוטה אלא דלכאורה יש להקשות דא"כ בב"מ (נ"ה) גבי חמש פרוטות דחשיב הנהגה מהקדש שוה פרועה מעל ליחשיב כל א"ה בפרוטה מיהו ע"ז יש לתרץ דחדא מינייהו חשיב אבל לוי בגמרא דאמרינן דל"ח הקדש דבהקדש לא קמיירי ואי כל א"ה הוה שיעורייהו הכי ליחשיב כל א"ה ואין לומר דבלא"ה תיקשי ג"כ דהא נהנה מעבודת כוכבים כ"כ דהוה שיעורו בפרוטה וליחשב הא י"ל דבעבודת כוכבים נמי לא מיירי אבל כל א"ה ודאי הו"ל למיחשב מיהו לפי שי' הפו' דאין לוקין על הנאה א"ש דלי"ל מאי למיחשב [והא דנסתפק רע"א בשיעור ההנאה אף אי אין בו מלקות ולענין איסור בלא"ה חצי שיעור אסור מ"ה י"ל דמ"מ נ"מ לחומר האיסור אי הוה בי' כשיעור וכן כ' התו' בריש אלו הן הלוקין דמש"ה איצטריך לאו בלשאב"מ ולאו הניתק לעשה לחומר איסור לאו ובזה יישבתי מה שהקשו המפרשים בסוגי' דריש ביצה לגבי לאו דבל יראה דפליגי ב"ש וב"ה אי שיעורו בכזית דמאי נ"מ דבלא"ה ליכא מלקות ולענין איסור גם ח"ש אסור מ"ה ע"ש דנ"מ לחומר איסור לאו וכדברי התו' גם יש לעיין בהנאה אי שייך ח"ש אסור מ"ה ואי שייך בי' צרוף ומדברי התו' גיטין (י"ב) ד"ה פחות משוה פרוטה דמוכח מדבריהם דבהקדש אסור גם פחות מפרוטה אין ראי' דבהקדש מרבינן בהדיא בב"מ (נ"ה) אף פחות מש"פ להשבון ע"ש] אבל מדברי התו' בכ"ד ובפסחים (כ"ד) ד"ה ה"מ מוכח דלוקין על הנאה וא"כ תיקשי סוגיא דב"מ דליחשיב לוי כל א"ה וע"כ דכל א"ה אין שיעורן בפרוטה וגם יש להוכיח מדבריהם בפסחים (ל"ג) ד"ה ומינה לענין הא דיליף רבי מיתה בהזיד במעילה מתרומה ואמר ומינה מה תרומה בכזית אף הקדש בכזית וכ' דאין לומר אוקי באתרה כדין מעילה דממון דהוא בפרוטה דאין מיתה בשאר נהנה כ"א באכילה כו' ואי דבכל א"ה שיעור ההנאה בפרוטה ואכילה בכזית לא שייך ע"ז באתרה דאין זה באתרה כלל ואי לא הוה מלקות על הנאה בא"ה לא הי' מוכח זה ג"כ דבשאר א"ה לא שייך לדמויי שיעור מלקות דאכילה לשיעור הנאה כיון דאין מלקות בהנאה וכעין שכתבו לענין מיתה של הקדש אבל כ"כ דשי' התו' דיש מלקות בהנאה וח"כ ההוכחה חזקה מדבריהם דבכל א"ה שיעור ההנאה כשיעור האכילה בכזית [ומלשון התוספות מעילה דממון ולא כ' סתם מעילה דהנאה יש להסביר החילוק דהקדש משאר א"ה דמעילה שהוא מוציא מרשות אחר דהיינו מרשות גבוה הוה כשיעור ממון אחר דהיינו פרוטה ואף בכל ההנאות מהקדש דהוה ודאי נמי שיעור פרוטה כההיא דנטל אבן או קורה דאמרינן עד שידור תחתי' בשוה פרוטה הוה כמש"כ] ותדע דע"כ צ"ל נמי כדין מוציא מרשות חבירו ולא שייך זה בכל א"ה ומש"ה הוה שיעורן בכזית ודוק] וראיית רע"א מב"ק לענ"ד יש לדחות בפשוט דאף לפי הקושי' דהש"ס דלא יאכל אתי לא"ה אכתי תיקשי בעל השור נקי למ"ל וצריך לומר דבאמת גם להמקשה אתי ובעהשו"נ לשחטי' וממילא משמע מיני' תרויי' בין אכילה והנאה אלא דמלישנא דתנא פריך דמשמע דאייתר לי' לא יאכל ג"כ לשחטי' ופריך דילמא אתי להנאה היכי דסקלי' אבל עכ"פ אתי בעהשו"נ להנאה דשחטי' וא"כ ליכא גבי' לשון אכילה ואדרבה משתמע כדין ממון דהוה שיעורו בפרוטה וא"כ אי סקלי' ודאי ל"ג והוה שיעורי' בפרוטה [והתו' כתבו דלפי המקשה אתי בעהשו"נ להנאת עורו ולפי"ז ג"כ דברינו נכונים דפשיטא דגם הנאת בשר הוה בכלל בעהשו"נ אלא דדבריהם צריך לי עיון דלכאורה המקשה אכתי לא ס"ד הנאת עורו דהא פריך בתר הכי וכי מאחר דנ"ל איסור אכילה והנאה מלא יאכל בעהשו"נ למ"ל ולא אסיק אדעתי' להנאת עורו וכ"ש לפי מה שכ' התו' בפסחים דהא דכתיב בשרו ואיצטריך לרבויי עורו משום דבשרו צריך אע"ג דעבדי' כעין בשר ע"ש וא"כ לפי הס"ד דלא צריך בשרו להכי לי"ל בעהשו"נ לה"ע דתקשה לא לכתוב בשרו ולא בעהשו"נ ע"כ פשוט יותר לכאורה כן דאי ל"ה ל"י נהי דשאר א"ה הוה שיעורן בפרוטה הכא דלא איצטריך אלא להנאה ואפקי' בלשון אכילה שפיר י"ל דלהכי אפקי' לומר דשיעורו של זה בכזית כעין שאמרו בחולין (קי"ג(להכי אפקה רחמנא לאכילה בלשון בישול כל היכי דלקי אבישול לקי אאכילה וע"כ דהכא פשיטא לי' בלא"ה דשיעורו בפרוטה ומההיא דבעל השור נקי ואין להקשות דמ"מ ליחשב לוי הך דשוה"נ בפרוטה די"ל דס"ל דבעהשו"נ לשאר דרשי דתנאי דהתם וליכא למשמע מינה והוה כשאר א"ה הגה"ה וזה צריכין אנו לומר ליישב סברת המל"מ בפרק ה' מיסודי התורה דאין לוקין על ההנאה לפי דלא כתיבא בהדיא וא"כ תיקשי לכאורה דלימא דמש"ה לא כתיב לא יהנה דא"כ הוה כתיבא בהדיא והוה לקי אלא דבאמת דגם השתא דכתיב לא יאכל ג"כ אינו דומה לשאר איסורין דאיצטריך לי' ג"כ לאכיל' והנאה אינה. אלא דהוה בכזית וא"כ דהנאה ג"כ מכללא אבל כאן כיון שיעורה בכזית שוב נתקיימו היטב דברי הרב המגיה ולא נדחה מפני זה. אבל יש להתעורר דהנה באמת גוף קושית התו' דהא גם הנאה אסור בחמץ יש לעיין דהא גם בכה"כ בעי בע"ב מנ"ל לאסור משקין היוצא מהן אף שאסור בהנאה וכ"כ בע"ב ד"ה היכא דהא גרע טפי לפי שאין האיסור בעין ובלאו הך פירכא דאכילה ה"נ הוה מצי למיפרך מנלן ע"ש וא"כ גוף קו' התו' ע"כ אינו אלא אלשון הש"ס דפריך משום אכילה אבל באמת גרע גם מהנאה וא"כ אי אף בהנאה איכא כרת שפיר צריך הכא ריבויא דנפש וליכא למידק מיני' דאין כרת על ההנאה וגם לשי' הר"ש מורדון שם י"ל דגרע זה מהנאה וסברתו אינו אלא דלענין אי לא הוה כתיב לשון אכילה הוה א"ש ע"ש ודו"ק וקו' התוס' לפי שיטתו ג"כ אינו אלא אהא דמשמעות הש"ם דבלא אכילה ליכא כרת אבל לא דלשתמע המחהו מהנאה ודו"ק:
טז עומד דעל אכילה לא איצטריך אפי' כתיב לא יאכל הוה ככתיבא בהדיא ודו"ק:
עומד אני כעת בתו' ע"ג (ל"ח) ד"ה א"ב דהאריכו דהך לישנא דרב דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי ע"ג לא פליג על אידך לישנא דרב דנאכל כמות שהוא חי אין בו משום ב"נ וקשה לי דלא הביאו ראי' ברורה משבת (דנ"א) דר"נ שתי מיא דאחים קפילא ארמאה ושמע ר"א ואיקפד ופריך משום מאי איקפד כרבוותי' עביד דא"ר כל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום ב"נ ודחק לשנויי דסבר אדם חשוב שאני ואי איכא לישנא משמי' דרב דפליג טפי הו"ל לשנויי דסבר כאידך לישנא וע"כ דבהא לא פליגי כלל וזהו ראי' ברורה לענ"ד וה' יאיר עיני: