אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה תלד

תשובה תלג

שיל"ת ב' אויפאלו יום ה' תצוה תרמ"ג לפ"ק:

גפן פוריה, בעצה ותושיה, ידידי הרבני המופלג, מלא פלג, כש"ת מו"ה יעקב ברוך נ"י וויינשטאק ביישוב ניר אדאני יע"א:

יקרתו הגיעני בזמנו ולא יכולתי להשיבו מיד כי הייתי טרוד בשתי תשובות אחרות וגם בריאות גופי לא הי' ממי כראוי, ועתה כי הרחיב ה' לנו לקחתי מעט פנאי לעיין בשאלתו בפקודת בני החברא קדישא דשם אודות אילנות שהם בביה"ק מהם עלו מאיליהן ומהם אשר נטעו ויש מהם על הקברים ממש ויש להם על מקום שהוא ספק קבר וגם על שפת החריץ אשר נעשה סביב הביה"ק במקום גדר ושם ליכא אפילו ספק קבר, ושאל בשתים אם להתיר אותם שעל הקברים לקצוץ ולמכור לצורך ביה"ק ואותם שעל שפת החריץ אם מותר לקצוץ ולמכור לבנין ביהכ"נ או לס"ת, והראה מקום ליו"ד סימן שס"ח ותשובת שואל ומשיב וספר זה אינו הח"י, אמרתי אעבור פרשתא דא ואתני' כיד ה' הטובה עלי והוא. ינחנו בדרך אמת:

בתשובת מהרשד"ם חיו"ד סימן רי"ש ומייתי לה בתשובת חו"י בתשו' מהגאון ר"ד אפענהיים והוא בחוו"י שלי דף רמ"ז ע"ב האריך להוכיח דאפילו קבר בנין אינו אסור בהנאה מה"ת רק מדרבנן ע"ש ופלא בעיני על שני שרי צבאות ישראל דהרי מבואר ברש"י סנהדרין מ"ז ע"ב שאסור בהנאה מה"ת ע"ש בד"ה מקומו טהור שכתב ובהנאה נמי מותר ואע"ג דאיסורא דאורייתא הוא דאין תורת קבר עליו ושם בד"ה פנהו ומיהו אסור בהנאה דאיסור דאורייתא היא ולא פקעה:

ועיין בטור סימן שס"ד שכתב המוציא קבר בתוך שדהו וא"י אם נקבר שם מדעת בעה"ב מותר לפנותו ומקומו טהור, וב"י תמה עליו דמשמע דמסתמא מותר לפנותו אא"כ יודע בבירור שנקבר מדעת בעל השדה ומדברי רש"י נראה בהיפך שפירש קבר הנמצא וכגון שהוא חדש ויודע בעל השדה שלא צוה מעולם לקברו וכו' ולפענ"ד לק"מ דרש"י פירש כן משום דבברייתא קתני נמי ומותר בהנאה ואיסור הנאה הוא מה"ת וסד"א לחומרא לכן בסתם אסור בהנאה עד שיודע בבירור שנקבר שלא מדעת, אבל הטור השמיט הא דמותר בהנאה וכתב רק ומותר לפנותו ומקומו טהור שהם רק איסורי דרבנן עיין רש"י שם ויו"ד סימן שס"ג א"כ ספק דרבנן לקולא עד שיודע שנקבר מדעת וא"ש [וכבר קדמו בזה בס' קה"י חלק תוד"ר סי' רע"ג ובתשו' רעק"א ח"א סי' מ"ה]:

ומה שהביא מהרשד"ם ראיה דאינו אסור בהנאה מה"ת מקברים דרב בסנהדרין שם ומרמב"ם פי"ד מאבל הי"ג כבר דחה הוא עצמו שם דהתם בקבר קרקע עולם אבל קבר בנין י"ל דאסור מה"ת, ומ"ש מדכתב הרמב"ם שם בהי"ג אבל קבר הבנין אסור בהנאה ולא פירש שהוא איסה"נ מה"ת ש"מ שהוא מדרבנן, אינו ראיה דהרי כתב שם תחילה דעפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת והיינו עכ"ח מה"ת דמרבנן אסור כמ"ש בהי"ג ועיין בב"ח סימן שס"ח ור"ן מגילה דכ"ח ובמרדכי שם וכן מבואר בש"ג סנהדרין שם באורך וא"כ עכ"ח הא דקבר בנין אסור היינו מה"ת דמדרבנן גם קרקע עולם נאסרת משום כבוד המתים, וקברים דרב דשרי היינו משום רפואה:

ואמנם מה שהביא ראיה מהא דצידד הרשב"א סימן שס"ה דעור המת מותר בהנאה ומהרמב"ם פי"ד מאבל הי"ד שכתב דשער המת מותר בהנאה מפני שאינו גופו וא"כ כ"ש קברו ושאר תשמישיו שאינם גופו כלל ע"ש, הרואה יראה כמה נדחק לפרש לשון הרמב"ם שם שכתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכן ארונו וכל תכריכיו אסורים בהנאה, ופשטות הלשון שהאי וכן קאי על מה שהתחיל המת אסור בהנאה וזה ודאי מה"ת כמ"ש תוס' סנהדרין מ"ח ד"ה משמשין, והוא נדחק דקאי אמ"ש חוץ משערו וכו' ופירש דשערו אינו אסור מה"ת רק מדרבנן וע"ז קאי וכן ארונו וכו' שג"כ אסור מדרבנן והלא לא נזכר שם בשערו שום איסור אפילו מדרבנן ואפילו מדיוק שהרי לא כתב המת אסבה"נ מה"ת חוץ משערו וכו' ואיך קאי וכן על מה שלא נזכר שם אפילו ברמז:

ובלא"ה האי ק"ו פריכא דטומאה יוכיח דמבואר להדיא בחולין קכ"ב ובנדה נ"ה דעור האדם טהור משום דגזעו מחליף עיין תוס' חולין הנ"ל ד"ה עור [ומ"ש רש"י בחולין הנ"ל ד"ה ד"ת דלאו בשר הוא ול"ה בכלל מת, נ"ל דכוונתו ליישב קושית תוס' שם ד"ה עורות וס"ל דעור המת מותר בהנאה וכמ"ש רשב"א בתשובה ובתוס' נדה נ"ה ד"ה שמא משום דילפינן מעגלה ערופה ועורות קדשים מותרים בהנאה אלא דאי הוי אמרינן לענין טומאה דגם עור מטמא נבשר ל"ל דיליף מע"ע דהתם עור וכאן אינו עור רק בשר רק כיון דגלי קרא גבי טומאה דבעינן אין גזעו מחליף ועור אינו כבשר דגזעו מחליף ובשר נעשה צלקת כדאמרינן בנדה שוב גם למנין איה"נ ילפינן מע"ע כנ"ל] ואפי"ה ילפינן בחולין ע"ב מקרא לרבות גולל ודופק דמטמא באהל ועיין תוס' כתובות ד' ד"ה עד וא"כ חזינן לענין טומאה דאף שעור אינו מטמא מ"מ גולל ודופק שאינו גופו כלל מטמא מה"ת אף אתה אל תתמה אם עור ושער המת שאין המת צריך להם ואין נקברין עמו ולא לכבודו עשוי' שהם מותרין בהנאה וקברו ותכריכיו וארונו שהמת צריך להם ונקברין עמו ונעשי' לכבודו ועיין טו"ז ריש סימן שס"ד בשם הג"א שיהיו אסורים מה"ת וא"כ אין ראית מהרשד"ם ראיה וצ"ע:

הן אמת שדעת הרמב"ם פ"ב מטומאת מת הט"ו שטומאת גולל ודופק אינו אלא מד"ס ועיין בכ"מ שם וא"כ ל"ש פירכא הנ"ל כמובן, אבל הראב"ד בהשגות שם חולק עליו וכן משמע מכל הפוסקים שהוא מה"ת וגם ברמב"ם י"ל שהוא מה"ת רק כיון שאינו מפורש בקרא קרי לי' ד"ס כמו שקורא לקידושי כסף ד"ס עיין פ"ג מאישות ה"כ ועיין רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א' וגם מש"כ הרמב"ם פ"ג ה"ג יש לפרש כן וגם בלא"ה דבריו שם סותרין למ"ש בפ"ה מנזירות וכבר העיר ע"ז המל"מ בה' נזירות שם והארכתי בזה בתשובה:

והנה מדברי רש"י שהבאתי לעיל שכתב דאין תורת קבר עליו יש לי מקום עיון על הש"ך סימן שס"ד סק"ה שכתב הטעם דקבר הנמצא מותר בהנאה כשפינהו משום דאין אדם אוסר דשא"ש, והלא רש"י כתב הטעם משום דאין תורת קבר עליו והכוונה נ"ל כמ"ש רש"י ותוס' בהא דמנחות מ' השתא בבל תוסיף קאי מעשה ל"ה דכיון דעביד איסורא ועובר על ד"ת ועכ"ח עתיד ליטלם משם לכן ל"ה עשיי' כן נראה לי ביאור דבריהם שם, וה"נ כיון שקברו בגזילה ובאיסור ועכ"ח עתיד ליטלו משם מעשה לא הוי ואין תורת קבר עליו וכש"כ הוא כאן דהרי קיי"ל בסימן הנ"ל סעיף א' דאם לא אזמני' מעיקרא ונתנו שם אדעתא לפנותו אינו נאסר וה"נ אע"ג דנתנו אדעתא שלא לפנותו כיון דעכ"ח מפנהו אינו נאסר ואין תורת קבר עליו:

ועיין סימן הנ"ל ס"ה בקבר המזיק את הרבים דאם קדם הדרך מקומו מותר בהנאה וכתב הש"ך בסקי"ג שהרי אין אדם אוסר דשא"ש ולאו כל כמיני' לאסור של רבים ע"ש והוא תמוה הלא אמרינן בחולין מ"א דבאית לי' שותפות בגווי' יכול לאסור וה"נ כיון שקברו בתוך שלו אלא, שמזיק לרבים לא גרע מאית לי' שותפות בגווי' ואוסר, ולכאורה יש לתרץ עפ"י דברי הראב"ד שהביא הריטב"א בע"ז דף נ"ג דאפילו למ"ד אדם אוסר דשא"ש הני מילי של יחיד ולא של רבים אבל אין זה עולה ארוכה לדעת הרמב"ן שם שחולק וס"ל דאפילו של רבים יכול לאסור ע"ש:

ויותר פלא בעיני הלא היזק הרבים הוא במה שהוא סמוך לדרך שמתטמאי' העוברים ברה"ר וכמ"ש כ"מ פ"ח מט"מ ה"ו והא דאמרינן דמותר בהנאה היינו כשפינה המת כמבואר בשו"ע אבל כ"ז שלא פנהו ודאי אסור בהנאה וכמ"ש נמ"י בסנהדרין שם לענין תפילין דצר בי' ולא אזמני' דמותר ה"מ כשנטלו התפילין אבל בעוד שהתפילין עליהם אסור וה"נ דכוותי' [וראיתי כן בא' מן הקדמונים ושכחתי מקומו] וא"כ איך שייך אין אאדשא"ש ולאו כל כמיני' לאסור את של רבים הלא כיון שפנהו אינו אוסר של רבים כלל רק מקומו שהי' קבור שם והוא שלו, ועוד דהיזק שיש לרבים כ"ז שקבור שם שהם מתטמאי' ע"ז ל"ש אין אדם אדשא"ש דהא אינו תלוי במחשבה ועיין תוס' יבמות דף פ"ג ע"ב ועכ"ח הם מתטמאי' כיון שמאהילין על המת שקבור שם ואיך שייך בזה אין אדם אוסר דשא"ש, אבל לפמ"ש א"ש כיון דעכ"ח מחויב לפנותו מפני היזק רבים שוב אין תורת קבר עליו ומותר בהנאה:

ובספר שבילי דוד יו"ד סימן שס"ד הקשה הא קי"ל לעיל סימן ד' דבמעשה אדם אוסר דשא"ש ע"ש, ולק"מ דזה דוקא בעושה מעשה בגוף דבר הנאסר ולדעת טו"ז סימן ב' סקי"ד צריך דוקא מעשה נבלה או טרפה ואפילו לנקה"כ שם שחולק וס"ל דאפילו בשחט מיעוט קנה לע"ז נאסר מ"מ בעי מעשה בגופה דוקא וכן נראה מלשון רש"י חולין דף מ' ד"ה היתה שכתב מיהו כי עשה מעשה בגופייהו מיתסרי וכו' והדבר מבואר יותר בריטב"א ע"ז נ"ג ד"ה מכדי בשם הרמב"ן שכתב אבל לענין האוסר דשא"ש ע"י מעשה לא שמענו אלא וכו' וגם שיהא מעשה ניכר בשינוי שאינו חוזר לברייתו דדמי כמאן דקני לי' בשינוי וכו' ועיי"ש דף נ"ד אהא שניסך לה יין בין קרני' כתב ומיירי בשעשה שם מעשה הניכר כגון שחקק בין קרניה מקום לניסוך וכו' ואפילו לדעת רש"י ואשר"י בחולין מ' דגם במעשה שא"י לאסור היינו שאינו ניכר אחר המעשה ועיין תוס' ב"ב דף ב' ע"ב ד"ה וחייב, אבל עכ"פ מעשה בגוף הדבר הנאסר בעי ואז אוסר עם המעשה אבל כאן במעשה החפירה או הבנין שהוא בגוף הקרקע אינו אוסר דהזמנה לאו מילתא כמבואר בסימן שס"ד ס"א רק במה שנותן המת לתוכו וזה אינו מעשה בגוף הקבר ושפיר א"א אוסר דשא"ש ולק"מ מזה אש"ך וזה ברור [ועיין מה שאכתוב בזה לקמן אי"ה]:

וראיתי בתשובת צמח צדק סימן י"ג שדחה מהלכה תירוץ התוס' נדה נ"ה ד"ה שמא שהבאנו לעיל ודעת הרשב"א בתשובה שס"ה דעור אדם מותר בהנאה משום דילפינן איה"נ דמת מע"ע ובע"ע ילפינן איה"נ משום דכפרה כתיב בה כקדשים ועורות קדשים מותרים בהנאה דהא יש לנו גם לימוד אחר דע"ע אסור בהנאה דאמרינן בכריתות וי"ו וערפו שם שם תהא קבורתו וא"כ גם העור אסור וממילא גם במת דילפינן מיני' גם העור אסור ע"ש, ובתשובת יד אלי' סי' ס"ז השיג עליו דאם גם לענין קבורה ילפינן מת מע"ע א"כ מה קמיבעי' לי' בסנהדרין מ"ו ע"ב קבורה מנ"ל אי משום בזיונא או משום כפרה ת"ל דילפינן מע"ע ע"ש, ולפענ"ד לק"מ דהתם מיבעי' מנ"ל דצריך קבורה בארץ ובקרקע דוקא ולא סגי דליעבד לי' ארון ויליף לי' מתקברנו יתירא משא"כ ע"ע א"צ קבורה בקרקע דוקא בלא ארון אלא סגי בארון ע"ש בגמרא ועיין בלשון הטור יו"ד סי' שס"ב שפירש כן להדיא:

אלא דצע"ק על צ"צ מתוס' ע"ז כ"ט ע"ב ד"ה כפרה שכתב דצריכי תרווייהו דאי משום דכתיב כפרה הו"א דלאחר עריפה מותרת ואי משום וערפו הו"א דאינו נאסרת מחיים ואין טרפות פוסל בה ע"ש, ואי כדברי צ"צ למה לא כתבו דאי משום כפרה הו"א עור מותר ולהכי איצטריך וערפו שם דגם עורו אסור, והוא עצמו הביא שם דברי תוס' הנ"ל ולא הרגיש בזה וצ"ע:

ואמנם כ"ז בקבר של בנין ודאי אסור מה"ת כנ"ל ודלא כמהרשד"ם אבל בעפר שמכסין בו המת בתוך הקבר הביא הטור סי' שס"ד דעת הר' ישעי' דאסור בהנאה דתלוש ולבסוף חיברו הוא וחשיב כתלוש והטור חולק דאפי' תלשו ואח"כ החזירו מקרי קרקע עולם דהא לא משכח תלמודא למיסר אלא בקבר הבנין וכן דעת א"א הרא"ש עכ"ל, ועיין בב"ח שם מהיכן למד זה מהרא"ש ושכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרי"ו, ובתשובת חת"ס יו"ד סי' של"ה התפלא על הטור הלא תוס' בע"ז ס"ב ע"ב ד"ה ליקלינהו כתב דהא דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם ולא חייש דאתי לזבולי משום דההיא בקבר בנין שאסור בהנאה ע"ש וא"כ המקשן בסנהדרין מ"ז דפריך לשמואל מברייתא ולא אסיק אדעתי' קבר בנין אמאי לא פריך מקרא גופא בשלמא לר"י י"ל דקרא מיירי בקבר כעין של עכשיו שמחזיר העפר עליו אבל ברייתא שהי' בימי תנאים אינהו ידעו שלא נהגו בימיהם כך [ולא הי' צריך לזה אלא ברייתא דחוצב קבר לאביו מיירי שעדיין לא נקבר שום אדם ולא החזירו העפר ואמאי לא יקבר בו עולמית ולא יחזירו אותו עפר הנתלש רק עפר אחר. וכן הא דקבר חדש מותר בהנאה משום דהזמנה לאו מילתא ות"ל כיון שעדיין לא החזירו עפר הנתלש הו"ל מחובר, וכן הא דג' קברות בפינהו קתני מקומו טמא ואסור בהנאה המקום וכיון שפינהו נטלו העפר שהחזירו על המת ואם לא יחזירו אמאי טמא ומה"ת דהחזירו ועוד מקומו קתני] אבל להטור קשה כנ"ל:

ולפענ"ד נראה דהא דס"ל להטור דתלוש ולבסוף חיברו ה"ד עפר בעפר שהוא מינו ונעשה גוף אחד אבל בשאר מיני' שאינו עפר מודה לר"י דתלוש ולבסוף חברו הו' כתלוש ולא כמחובר ונאסר, ועיין או"ח סי' תקפ"ו ס"ז ובטו"ז שם ולפ"ז מקרא לא קשיא לי' דשפיר ידע דאיירי בקבר שאינו מין עפר ושפיר תלוש ולבסוף חברו הוי כתלוש ונאסר וממילא לא חיישינן לתקלה ואף דאכתי כיון דהעפר לא נאסר האיך השליך שם עפרה דילמא יקחו אותו עפר, י"ל כיון שהשליכו למקום האסור בהנאה אית לי' היכירא וכדאמרינן בע"ז ס"ב מוכחא מילתא דהרוגי ב"ד נינהו הגם דיש לחלק קצת:

אבל מחוצב קבר פריך שפיר דהנה הקשו התוס' ד"ה איתיבי' מה פריך מחוצב קבר דילמא התם טעמא משום כבוד אביו, ותירץ דאי מחובר לא נאסר בעלמא אין לאסור משום כבוד אביו, אבל הרמב"ן שהביא הטור סוס"י שס"ד חולק וס"ל אף דמחובר אינו נאסר מ"מ משום כבוד אביו אסור לקבור בו עולמית ולדידי' הד"ק לדוכתה ועכ"ח דס"ל דוקא לרבא דהזמנה לאו מילתא אסור משום כבוד אביו אבל למ"ד הזמנה מילתא לית לי' משום כבוד אביו ופריך למ"ד מילתא דמשום הזמנה אסור ולא משום כבוד אביו:

ולפ"ז נ"ל דבר חדש הלא מבואר בסי' שס"ב דקבורה צריך להיות בקרקע דוקא ואף דקובר ארון בקרקע אינו עובר משום לא תלין מ"מ מצוה לקוברו בקרקע ממש או שינקוב הארון לקרקע, ומעתה יש לומר דאם בנה לו קבר מדבר שאינו מין עפר ולא נקבו לארץ אינו אסור משום הזמנה דדוקא אם הזמין מה שראוי לו ע"פ דין הוי הזמנה אבל מה שאינו כשר עפ"י דין אינו הזמנה ועיין רש"י ד"ה מידי דאורחי' ויבואר לקמן אי"ה ואין לומר שיאסר משום דיכול לנקבו דהא כיון דמחוסר מעשה נקיבה הוי לי' כטוי לאריג וליכא למ"ד הזמנה מילתא:

וא"כ תקשי לכאורה מה משני בקבר בנין הלא ממנ"פ אם הוא מין עפר שוב הו"ל כמחובר לדעת הטור ואי שהוא מין אחר שוב הזמנה לאו מילתא כמ"ש, ועכ"ח צ"ל דמיירי ממין אחר והוי תלוש ונקבו לארץ דהוי קבר בקרקע כדינו והזמנה מילתא ונאסר וממילא א"ש דמקרא לא קשיא לי' דהא אסיק אדעתי' קבר בנין ממין אחר שאינו עפר ול"ה מחובר ונאסר ואי דא"כ אינו קבורה בקרקע מ"מ כיון שקבור שם נאסר אף שאינו כדין, אבל כאן קשה לי' דא"כ אינו נאסר משום הזמנה ולא אסיק אדעתי' דמיירי שנקבו לארץ דא"כ הו"ל לפרש החוצב ונקבו ופריך שפיר וע"ז השיב לו התרצן בקבר בנין ובנאו כדינו שנקבו לארץ כנ"ל, אבל יש לבע"ד לחלוק דא"כ העיקר חסר מן הספר דמיירי שנקבו לארץ:

ואמנם כד עיינתי ברש"י סנהדרין מ"ז שפירש בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע למדתי ממנו שני דברים, חדא דס"ל לרש"י כדעת הטור הנ"ל דתלוש ולבסוף חברו הוי כמחובר ואינו נאסר ולאו דוקא במין עפר אלא אפילו בעץ ואבן נמי הוי כמחובר ובטל לגבי קרקע ואינו נאסר כדקיימ"ל ביו"ד סי' ר"א ס"ז לענין טבילה בכלים דקבעו ולבסוף חקקו הוי כמחובר וה"נ אם בונה בקרקע אף דבנין מד' דפנות ורצפה הוי כלי ומיטלטל ממקום למקום מ"מ כשבונה כן במחובר ובאו חקיקה והקביעות בב"א הוי כמחובר ועיין חת"ס יו"ד סי' רי"ז וה"נ דכוותי' ודלא כמש"ל בדעת הטור ולפ"ז לא משכחת בקבר בנין אלא בחקקו ולבסוף קבעו שהי' עליו תורת כלי בתלוש ול"ה כמחובר וכדקי"ל נמי בסימן הנ"ל לענין מקוה וא"כ אפילו קבר בנין שעשאו בתלוש כגון ארון אם נקבו בתלוש נקב המטהרו דבטל מתורת כלי ושוב חברו בקרקע הוי כמחובר ואינו נאסר ואפילו קבעו בקרקע ונקבו שם נקב המטהרו נמי הוי כמחובר ואינו נאסר וע"ש בפ"ת אות יו"ד, ומעתה למ"ש לעיל לא משכחת קבר בנין שיאסר בהזמנה דאי נקבו הוי כמחובר ואי לא נקבו כשיעור שיהי' מחובר מכח זה, מסתברא דלא מקרי קבור בקרקע וכיון שאינו כדין מסתבר דלא מהני הזמנה כמ"ש ועיין בש"ך סי' שס"ב סק"א דמהני נקב בארון נראה דהיינו נקב המבטלו מתורת כלי שיתבטל אגב קרקע ולפ"ז ודאי תקשי מה משני בקבר בנין:

ועוד למדתי מדברי רש"י דהא דאמרינן דהוי כמחובר ובטל לגבי קרקע היינו דוקא במבטלו לגבי קרקע וכגון עפר שהחזירו לתוך הקבר דמיירי בי' ר"י והטור אבל אם בנה בנין למעלה מן הקרקע ואפילו של עפר ואינו מבטלו לגבי קרקע לא חשיב כמחובר כיון שהוא דבר עומד בפ"ע ואינו מחובר לקרקע עולם ומ"מ מקרי קבור בארץ דהרי הוא עפר ונתקיים ואל עפר תשוב ובקבר בנין כה"ג שפיר הזמנה אוסרת ולכן פרש"י בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע ואינו מחובר בקרקע כלל שגם הרצפה הוא עפר תלוש ושפיר נאסר בהזמנה:

וא"כ דברי הטור נכונים דמקרא לא קשה דמיירי בקבר בנין שהי' עליו שם כלי בתלוש ולא נקבו ונאסר דאינו בטל לגבי קרקע והוי כתלוש ובאמת לא הי' נקברים כדין אבל כאן לא אסיק אדעתי' דקבר תלוש אם הוא בנוי מעפר יהי' קבר כדין דהזמנה יאסור עד דמשני בקבר בנין וכפרש"י:

ואיברא דלפ"ז מוכח מרש"י דלא כר"י ויפלא שלא הביא הטור וב"י דברי רש"י אלו נגד ר"י, לכן נ"ל כוונה אחרת ברש"י למאי דאמרינן במגילה כ"ו ע"ב ואמר רבא מריש הו"א האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא ושרי כיון דחזינא דעייפי לי' ומנחא ס"ת עלוי' אמינא תשמיש קדושה הוא ואסור, ופרש"י פריסא שפורסין סביב הארון מבפנים, תשמיש דתשמיש, תשמיש של ארון ע"ש, אלמא אע"ג דס"ת נוגע בפריסא ולא בארון והוא מפסיק בין הארון וס"ת לא מקרי פריסא תשמיש וארון תשמיש דתשמיש רק הארון מקרי תשמיש ופריסא תשמיש דתשמיש, ולפי המסקנא נמי הא דפריסא מקרי תשמיש היינו משום דעייפי לי' ומנח ספרא עלוי' ועיין בר"ן שם שחולק על רש"י, ולפי זה לשיטת רש"י נראה לי דאם חפר קבר בקרקע ובנה בחפירה דפנות ורצפה של אבנים מקרי הקבר תשמיש המת והבנין שבחפירה תשמיש דתשמיש והיינו תשמיש של החפירה ואין הבנין נאסר אף דמקרי תלוש לר"י, ואע"ג דילפינן מת מע"ז לענין משמשין ובע"ז גם משמשין דשמשין אסורי' כדמוכח בחולין ח' ע"ב בסכינא דפסק בי' גווזא לע"ז ועיין בחת"ס שם, מ"מ היינו כשכבר שימש בו משא"כ בהזמנה בעלמא ודאי לא מיתסר תשמיש דתשמיש דליכא למילף מע"ז דאדרבה תשמישי ע"ז אינם נאסרי' בהזמנה ואפילו תימא במת דגם תשמיש דתשמיש נאסר בהזמנה מ"מ היינו דוקא אם התשמיש נאסר אבל כאן שהוא תשמיש דתשמיש לקרקע עולם דאינו נאסר במחובר כיון דהתשמיש אינו נאסר גם תשמיש דתשמיש דמחשב תלוש אינו נאסר, וא"כ קבר בנין שבנאו בחפירת קרקע אינו נאסר בהזמנה ומשו"ה פרש"י בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע והוא תשמיש למת עצמו וכיון שהוא תלוש נאסר בהזמנה:

ועפי"ז יש ליישב קושית הטור על רבינו ישעי' אמאי לא משכח תלמודא למיסר אלא בקבר של בנין, ולפמ"ש א"ש דאם כוונת הקושיא אמאי מוקי בקבר בנין דהוי תלוש הלא קבר של עפר תלוש, ולבסוף חיברו נמי הוי תלוש וא"וו דעפר שהוא מינו נקרא מחובר רק בנין במין אחר כגון באבנים מקרי תלוש וכמ"ש בתחילה בדעת הטור, או שהקושיא עפי"מ שכתבנו אח"כ דדוקא קבר בנין למעלה מן הקרקע מקרי תלוש ולא בהחזיר העפר תוך הקרקע, פשיטא דלק"מ די"ל כפירוש השני שכתבתי ברש"י דמוקי דוקא בקבר בנין למעלה מן הקרקע דקבר בנין תוך הקרקע הוי תשמיש דתשמיש, משא"כ עפר שמכסין בו המת בתוך הקבר שהוא תשמיש המת גופא כנידון דהר' ישעי' שפיר נאסר: ואם כוונת קושית הטור דלוקי הברייתות בעפר שמחזירין על הקבר ומשו"ה אסור בהנאה, ודאי דלק"מ דבחוצב קבר וכו' אמאי לא יקבר בו עולמית הלא אפשר לקוברו ושלא להחזיר אותו עפר רק עפר אחר, וכן ברייתא דהטיל בו נפל הלא אפשר ליהנות מהקבר ויטול אותו עפר משם ובלא"ה לשון הטיל בו נפל לא משמע שנתן עפר על הנפל וה"נ ברייתא דג' קברות דקתני פינהו מקומו טמא ואסבה"נ הא אפשר לפנות אותו עפר ויהי' מותר בהנאה, בשלמא אי מחובר נאסר, כל הקרקע אסורה עד תהום ארעא אבל אי מחובר לא נאסר רק אותו העפר שהי' תלוש איכא תקנה לפנותו ויהי' הקבר ומקומו מותר, ועוד דבחוצב קבר לפמ"ש לעיל דסוגיא לא ס"ל משום כבוד אביו רק משום הזמנה א"כ הזמנת העפר לכסות בו המת לאחר שנתן בקבר אפשר דהוי כטוי לאריג דהא א"א להשתמש בו למת עד שיתנו המת בקבר ומחוסר מעשה נתינה וא"כ ליכא למ"ד דהזמנה מילתא וכיון דמשני בזה בקבר בנין משני כן בכולהו, כנלענ"ד ליישב דעת הר' ישעי' על נכון:

ועוד נ"ל ביישוב קושית חת"ס על הטור, דדוקא אם תלש העפר מתחילה אדעתא לכסות בו המת בתוך הקבר דלא נעשה מתחילה אלא לשמש עם הקרקע, אז הוי כמחובר אבל בעפר שלא תלשו מתחילה לשמש עם הקרקע רק אח"כ חברו לקרקע גם הטור מודה דהוי תלוש, וכמין זה איתא בתוספתא פ"ו דכלים פורנא הרי זה טהורה שלא נעשית אלא לשמש עם הארץ אלמא כיון דנעשית מתחלה לכך חשיב כמחובר, ועיין ברע"ב ובתוי"ט פ"ח דכלים מ"ט, ומה שהקשה תוי"ט שם ממ"י פ"ו דמקוואות לק"מ, דפורנא אינה ראוי' להשתמש רק עם הקרקע ועשוי' מתחלה לכך שלא ישתמש אלא עם הקרקע, לכן חשיב כמחובר, אבל שם במקוואות האביק הוא כלי וראוי להשתמש בלא הקרקע ומקרי עליו שם כלי בתלוש לכן גרע כשעשוי מתחלה לכך דליכא למימר דבמאי שקבעו בקרקע ביטלו מתורת כלי וביטל מחשבתו הראשונה שהרי מחשבה הראשונה ג"כ הי' כן אבל כשאינו עשוי מתחילה לכך י"ל דכשקבעו בארץ ביטל מחשבתו הראשונה והוציאו מתורת כלי ולחנם נתחבטו בזה האחרונים עיין חת"ס סי' קצ"ח אות י"ג, ולפ"ז מקרא לא קשה לי' די"ל קבר בני העם הי' כעין של עכשיו וכמ"ש חת"ס לר"י, רק שהי' עפר שלא נתלש מתחלה לשמש עם הקרקע אבל בימי התנאים ידעו שלא הי' מנהג זה ופריך שפיר מברייתא והכל כמ"ש חת"ס לר"י וא"ש:

ועוד נ"ל דבר חדש בדעת הטור עפמ"ש תוס' כתובות ד' ע"ב ד"ה עד בשם הר' דוד מינצינבורק לענין גולל ודופק דמרבי מעל פני השדה שמטמא באוהל דה"ד כשפירש מן הקרקע אבל בעוד שהוא טמון בטל אגב קרקע ולא מטמא באהל ע"ש, וה"נ דכוותי' דהר' ישעי' חשיב לי' כתלוש אפי' בעודו מחובר בארץ וכמ"ש הטור אח"כ בשם ר"י דאסור לישב על הקבר וכדומה, וע"ז חולק הטור דכ"ז שהוא מחובר לקרקע קע חשיב כקרקע עולם ובטל אגב קרקע ואינו נאסר אבל כשפירש מן הקרקע מודה דאסור דחשיב כתלוש כמו בגולל ודופק הנ"ל ועיין מגילה כ"ט ביה"ק אין נוהגין בו קלות ראש וכו' ואין מלקטין בהן עשבים ואם ליקט שורפן במקומן, ומבואר שם בתוס' ורא"ש ומרדכי דאסור ללקט משום כבוד המתים ואם ליקט שורפן במקומן לדעת הג"ם משום קנסא או שלא יחשדוהו שמוליכו לביתו לבהמתו ועיין בר"ן שם וטור וב"י וב"ח סי' שס"ח, והא דקברים דרב בסנהדרין מ"ו תי' כיון שהוא לרפואה אין קלות ראש, ועיין תה"ד סי' רפ"ד, עכ"פ מבואר דנהי דמה"ת אינו מחובר נאסר אבל מדרבנן אסור משום כבודן של מתים ולא שרי רק ליקח ממנו לרפואה, ולתה"ד הנ"ל דוקא אם אין רפואה ממק"א רק שיהי' מקבר של מתים דאז זו כבודם ע"ש, ולפ"ז א"ש דמקבר בני העם לא קשה לי' די"ל בקבר כעין דידן, ואף דלדעת הטור הוא כמחובר ואינו נאסר ויש לחוש דאתי' לידי תקלה, ז"א דממנ"פ כ"ז שהוא במחובר אסור ליהנות מדרבנן כנ"ל, ואי שיקח ממנו לרפואה ואפר ע"ז גם לרפואה אסור, ז"א דהא דמותר ליקח לרפואה היינו במחובר מעיקרו, אבל בכה"ג דהוי תלוש ולבסוף חברו אם פירש אסור מה"ת כמ"ש וא"כ ליכא חשש תקלה כלל וא"ש:

והנה מסוגיא דמגילה הנ"ל קשיא לי על דברי התוס' ע"ז ס"ב ע"ב ד"ה ליקלינהו שזכרנו, שהקשו והא דלא הדר פריך וליקלינהו וליבדרינהו בי קברי דל"ש אתי לזבולי כדכתיב וישלך את עפרה וכו', ותי' דקרא בקבר בנין אבל הכא בי קברי קרקע עולם שאינו נאסר, וכוונתם דא"כ איכא למיחש לתקלה שיקח מן הקבר לזבולי ויקח גם מאפר הנ' חיטי של שכר יי"נ שאסור בהנאה, ולכאורה הוא תמוה מגמ' דמגילה הנ"ל דמבואר להדיא דגם קברי קרקע עולם אסבה"נ מיהא מדרבנן מפני כבודם של מתים דאי בקבר בנין ליכא עשבים כמ"ש הראשונים וא"כ ליכא תקלה כלל ואין לומר דאכתי איכא תקלה שמא יקחו משם לרפואה דמותר משום איסור ביה"ק, ומשום איסור ע"ז ויי"נ אסור אפילו לרפואה בחולה שאין בו סכנה, ואף דהתם בסתם יינם מיירי מ"מ אסור בזמן הש"ס וכדמשמע לשון רמ"א סי' קנ"ה ס"ג דדוקא סתם יינם בזה"ז מותר משום דלאו עע"ז נינהו ולא בזמן הגמרא וכמ"ש הש"ך שם סקט"ז חדא דלשון הגמ' דילמא מזבלי בהו ולשון התוס' דהתם ל"ש אתי לזבולי לא משמע כן ועוד דלדעת תה"ד סי' רפ"ד שהבאנו בסמוך גם ביה"ק דמחובר לא שרי לרפואה אלא אם הרפואה דוקא מעפר ביה"ק ולא ממק"א דאז זו כבוד המתים, וזה מילתא דלא שכיחא כלל והאיך שייך לגזור בזה שמא אתי' לידי תקלה, ועוד דאז גם אם אפילו יקח מאפר יי"נ לא יתרפא בו כיון שאינו מעפר הקבר ולא יהנה ממנו וליכא תקלה כלל וצע"ק:

מיהו בדעת התוס' י"ל דסוברים כריא"ז שבש"ג מגילה שם שהוכיח מסוגיא זו כדעת הר' ישעי' הנ"ל ומיירי שם בביה"ק שהי' עפר תלוש והחזירו כגוונא דמיירי בי' הר"י ולכן גם עשבים אסירי מה"ת ועיין ב"ח סי' הנ"ל, אבל מחובר אינו נאסר כלל, והא דיהיב שם טעמא בברייתא מפני כבוד המתים אאין נוהגין בהן קלות ראש קאי ועיין רש"י שם וא"כ שייך שפיר אתי לזבולי בבי קברי קרקע עולם, אבל הטור שחולק על הר' ישעי' דגם זה חשיב מחובר ועכ"ח מוכח משם דגם מחובר אסור מדרבנן א"כ תקשי לי' קושית התוס' ע"ז דתי' ל"ש לדידי' כקושיין וצ"ע:

וראיתי בתשובת מהר"י אסאד חיו"ד סי' שס"ג שהקשה על הב"ח אם איתא דהעשבים אסורין מה"ת בהנאה אמאי שורפין במקומן:

יקברם במקומן מיבעי' לי' כדין המת בקבורה, ואדרבה אסור לשורפן כדאיתא תא שלהי, תמורה כל הנקברין לא ישרפו כדי שלא יבא ליהנות מאפרן דאפר הנשרפין מותר אעכ"ח שהוא רק מדרבנן ע"ש, ולפענ"ד לק"מ דמ"ש הא הקבורה בעי כדין המת, ז"א דכל איה"נ שהם מן הנקברים אין מצוותן בקבורה דוקא אלא לגנזם דלא אתי' בהו לידי תקלה וצריך להעלימם מן העין באיזה אופן שירצה וג"ז אינו מה"ת אלא מדרבנן, אבל מה"ת א"צ כלל רק שאסור בהנאה ומשא"כ בנשרפים שמצותן בשריפה, ועיין תשובת אבני מילואים סי' י"ט ומקו"ח סי' תמ"ד והא דמת צריך קבורה אינו משום איה"נ שבו רק משום בזיונא או משום כפרה כמבואר בסנהדרין מ"ו ע"ב, וא"כ בהנך עשבים שגדילים על הקבר אפילו אי אסורים בהנאה מה"ת משום שגדלו בקבר המת שאסור בהנאה משום משמשי מת, אבל מה בזיונא וכפרה שייך בהו דליצרכו קבורה ולק"מ ועיין תשובת יד אלי' סי' ס"ז ויש לפקפק על הרבה מדבריו שם בזה ולקצר אני צריך:

ומ"ש הא אסור לשורפן שמא יבא ליהנות מאפרן, והנה זה קשה אפילו אין דינו בקבורה, רק שאסור בהנאה מה"ת ואין מצותו בשריפה דנימא שנעשית מצותו וממילא אסור האפר, וג"ז לא קשה כמ"ש המג"א סי' תמ"ה בדעת הרמב"ם דכל הנקברים לא ישרופו היינו לנהוג בו דין הנשרפים ליהנות באפרן אבל אם רוצה לשורפן ושלא ליהנות באפרן רשאי ולא גזרינן שמא יהנה באפרו ע"ש, ואפילו נאמר דאסור לשורפו אפילו שלא ליהנות היינו אם אינו קובר האפר אח"כ דלמא אתי' לידי תקלה אבל הכא דשורפן במקומן ואי נימא דאסור מה"ת עכ"ח היינו בעשבים הגדלים על הקבר עצמו שהחזיר העפר לתוכו וכר"י ואם שורפן במקומן ונעשה אפר על הקבר אפילו הוא אפר היתר נאסר משום משמשי מת שג"ז נעשה כאפר הקבר ומה תקלה שייך בזה יותר משאר עפר הקבר ושפיר מותר לשורפן במקומן ובלאה"נ כיון דהוא בבי קברי אית לי' היכירא וכמ"ש הוא עצמו אח"כ ועיין תוס' ע"ז הנ"ל דאם ישרפנו ויבדרינהו בבי קברי של קבר בנין אין כאן שום חשש אף דבע"ז אפרן אסור כדאמרינן שלהי תמורה:

ומה שנכלל עוד בקושיתו אם אסור בהנאה מה"ת אמאי צריך שריפה, אני תמה על תמיהתו וליטעמך דאסור בהנאה מדרבנן נמי תקשי אמאי הצריכו רבנן שריפה ועכ"ח הטעם כמ"ש בהג"מ שם משום קנסא או משום שלא יחשדוהו שמוליכו לבהמתו, וה"נ אם אסור בהנאה מה"ת נמי י"ל דרבנן החמירו לשורפן במקומן מהני טעמי שכ' הג"מ הנ"ל וא"ש:

אבל האמת יורה דרכו עפי"מ שיש לדקדק במרדכי הנ"ל בשלמא טעמא דקנסא הוא נתינת טעם על שניהם אמה שצריך לשורפן ועל מה שצריך לשורפן במקומן דוקא אבל טעם שלא יחשדוהו שמוליכו לבהמתו אינו טעם רק אמה שצריך במקומן דוקא אבל עדיין אין טעם על מה שצריך שריפה דוקא ועוד יש לי דקדוק בדברי הש"ס מגילה דפריך כיון ששרפן במקומן מאי כבוד מתים איכא ולשון כיון קשה להולמו וכך הו"ל למימר במה ששרפן במקומן מה כבוד מתים איכא אבל לשון כיון משמע כיון ששרפן במקומן ליכא כבוד מתים אבל אם לא הי' שורפן אז הי' כבוד מתים לכן נ"ל דהא דבעי שריפה הוא משום דאם יניחם שם בביה"ק כמות שהם הוא בזיון למתים שעושה שם כמו אשפה וזבל על הקברות ואם יקברם שם בודאי הוא בזיון למתים שיקברו שם ד"א ואם יוליכם לביתו ויחבקו אשפתות ודאי הוא בזיון למתים אלא דאכתי הי' תקנה להוליכם לביתו ולשרפן או לקברם שם, וע"ז תירץ המרדכי דהא דצריך במקומן דוקא הוא משום קנסא או שלא יחשדוהו ולא מפני כבוד המתים וכיון דאינו יכול להוליך לביתו צריך שריפה דוקא כנ"ל משום בזיון המתים:

אמנם ע"ז קשה בשלמא בעושה הוי' שייך לומר כבוד המתים כמו ציון שעושים שניכר כבוד המת אבל במה ששורפין עושה העדר אין כאן כבוד המת אלא דאם הי' מניחן כך או קוברן הי' בזיון המת, והו"ל למימר מפני בזיון המתים ולא מפני כבוד המתים, ואמנם ברישא דאין נוהגין בהם קלות ראש רק נוהג באימה ויראה וקדושה כקדושת ביהכנ"ס ועיין בש"ג סנהדרין מ"ו זהו דבר הניכר לכבוד המתים, והיינו קושית הגמרא כיון ששורפן במקומן ואינם מה כבוד המתים איכא והו"ל למימר משום בזיון המתים, ומשני אלא ארישא ופרש"י אאין נוהגין בהם קלות ראש קאי, והוא פלא לכאורה דהלא אין מרעין ואין מוליכין ואין מלקטין ג"כ הוא מפני כבוד המתים וכבר העירו בזה האחרונים, ולפמ"ש א"ש דנהי דכל אלו הם מפני כבוד המת היינו שלא יהי' בזיון למת ולא הול"ל מפני כבודן של מתים, רק משום דארישא דאין נוהגין בהם קלות ראש שייך לשון כבוד המתים נקט כן בכולהו כיון דכולהו הם משום בזיון המתים, ובזה נדחה נמי מה שהעיר בתשובת מהרי"א ראי' דכל איסורי' אלו הם מדרבנן דאי מה"ת ומפני כבוד המתים קאי רק אאין נוהגין בהם קלות ראש הול"ל אין נוהגין בהם קלות ראש מפני כבוד המתים א"ו דקאי אכולהו וכולהו רק מדרבנן מפני כבוד המתים, ולפמ"ש ז"א די"ל דכולהו מה"ת רק משו"ה תני לבסוף משום דהא דשורפן במקומן הוא ג"כ מפני כבוד המתים, אלא דבזה הי' שייך למיתני משום בזיון המתים רק משום דקאי נמי אאין נוהגין קלות ראש נקט לשון כבוד המתים, ובהכי א"ש מה דקשה אפילו לדעת מהרי"א דקאי אכולהו מ"מ אהא דשורפן במקומן לא קאי וכמ"ש המרדכי א"כ הול"ל האי מפני כבוד המתים מיד אחר ואין מלקטין בהם עשבים מפני כבוד וכו' ולפמ"ש א"ש כמובן:

ובזה יובן היטב ברייתא דמס' שמחות פי"ד ולא ילקט משם עצים ועשבים ואם ליקטן אסבה"נ ואם בשביל הנאת עצמו לקטן שורפן במקומן דברישא מיירי שליקטן לכבוד המתים לקנות ביה"ק ואז אינו מחויב לשורפן דמשום שעשה להם קצת כבוד אינו מחויב לעשות עוד כבוד יותר ממה שאחרים מחויבים, אבל בעשה להנאת עצמו אז מחויב לשרוף דכשמניחן כך הוא בזיון המתים, ומיהו גם לפירוש הפשוט במרדכי דשורפן במקומן הוא משום קנסא א"ש דזה שייך דוקא בעשה להנאת עצמו אבל ליקט לכבוד המתים ל"ש לקנסו, ולחנם נדחק בספר הנ"ל לפרש ברייתא זו:

הדרן למאי דקמן שהקשינו מה יענה הטור לקושית התוס' ע"ז ס"ב דלא הדר פריך וליבדרינהו בי קברי, ונ"ל עפמ"ש הרב המאירי במגילה שם ואם ליקט שורפן במקומן ולא די להם בתולש ומניח שלא ליהנות ממה שיינק מגוף המתים וכו', ובתשובת מהרי"א הנ"ל הבין שאסור בהנאה מה"ת לפי טעם המאירי, והתעורר ע"ז דהא הוי זוז"ג יניקת העשבים מקרקע עולם של היתר ומגוף המת של איסור ומותר בדיעבד, ולפענ"ד נראה בדעת המאירי דל"ש קלות ראש וכבוד המתים אלא במרעה שם בהמתו וכדומה דזה קלות ראש בביה"ק אבל בתולש עשבים ומוליכם לביתו אין כאן קלות ראש לכן חידש כיון שהעשבים יונקין מגופן של מתים אין זה כבוד המת ליהנות ממה שינק מגופו ולכן אף דהוי זוז"ג אסור מפני כבוד המתים, ולפ"ז התינח בעשבים ואילנות שיונקין מגוף המת אבל עפר ביה"ק דל"ש בי' יניקה ואינו יונק מגוף המת אם אינו אסור מה"ת משום דמחובר אינו נאסר אם תלשו ולקחו לביתו ליהנות בו אין בו איסור משום כבוד המתים ושפיר כתב התוס' דבקבר קרקע עולם שאינו נאסר לא מהני שיבדרינהו בי קברי דגם בזה חיישינן דאתי' לידי תקלה ואתי לזבולי בהו, וזה נכון גם לדעת הטור, אמנם לפ"ז בהא דקברים דרב בסנהדרין מ"ז דשקלי מיני עפרא לאישתא בת יומא ל"ש לאסור כלל מפני כבוד המתים ולא הי' צריך המרדכי לתרץ דהתם כיון דלרפואה עביד שרי, אלא דבקרקע ל"ש כבוד המתים כמו"ש, ועכ"ח דמרדכי לא ס"ל כן וליתא לתירוץ התוס' ותקשי לי' קושית התוס' הנ"ל, ובשו"ע סי' שס"ה פסקינן לדינו של מרדכי דלרפואה שרי והוא מהא דסנהדרין וקשה מה נענה לקושית התוס' ע"ז הנ"ל וצ"ע, ולקמן אי"ה יבואר הנלענ"ד בזה:

ובצפיתינו צפינו בת בתשובת מהרי"א שם שהתפלא על המאירי הנ"ל הלא עומק הקבר צריך להיות וי"ו טפחים ואלו יונקת הירק והעשבים הוא רק ג' טפחים, וא"כ ליכא יניקה כלל מגוף המתים, ולפענ"ד לא מצאתי בשום מקום דבעי עומק הקבר וי"ו טפחים וביו"ד סי' שס"ב ס"ד אם נתן שני ארונות זע"ז אם יש ביניהם עפר וי"ו טפחים מותר ועיין אריכות ח"א בקונטרס מצבת משה אות ט' ובמשנה ב"ב דף ק' גבי כוכין דקתני ורומן זי"ן טפחים, פירש רשב"ם להכניס הארון בריווח וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברי' דרך המערה ועיין חו"מ סי' רי"ז שם מיירי בכוך שחפר במערה מן הצד וחלל הכוך צריך שיהי' דומו זי"ן טפחים אבל שיהי' צריך להיות משפת שטח הקרקע עד שטח עליון של המת זי"ן טפחים זה לא שמענו, ואפשר שאין משטח העליון של קרקע עד שטח העליון של מת רק טפח ושפיר אפשר לעשבים שיינקו מגופן של מתים וא"כ לק"מ:

אמנם כן ראה זה מצאתי ברמב"ם פ"ח מטומאת מת ה"ג שכתב ושדה זו מותר לזרוע בתוכה כל זרע לפי שאין שרשי זרעים מגיעין עד לקבר. ומשמע לכאורה שעכ"פ עומק הקבר יותר מג' טפחים שהוא שיעור שרשי הזרעים עיין יו"ד סי' רצ"ה בש"ך סק"ה, אבל ראיתי ברמב"ם בפיה"מ פי"ח דאהלות מ"ג שכתב וז"ל לפי שלא ימשכו שרשי הזרעים תחת הקבר וכו', וא"כ אפשר שאפילו מגיע לקבר אין חשש שיתלש עמו עצם כשעורה רק אם מגיע בתחתיתו של קבר וא"כ אין ראיה ששטח עליון של מת צריך שיהי' מן הקרקע יותר מג"ט אלא די"ל דסגי אפילו בחצי טפח רק עד צד התחתון של מת ודאי יש יותר מג' טפחים והוא קרוב לוי"ו טפחים כנראה מגמרא ב"ב ורשב"ם הנ"ל דלעביו של מת צריך וי"ו טפחים עם הארון ועיין תוס' יומא ל"א ע"א ד"ה אמה ותוס' פסחים ק"ט ובחגיגה י"א ד"ה אמה:

ועוד נ"ל דאפילו אם עומק הקבר וי"ו טפחים ושרשי הזרעים רק ג' טפחים כנ"ל, מ"מ יניקת הזרעים י"ל שמושך יותר מוי"ו טפחים ואפילו אויר מפסיק נמי יונק וראי' מגיטין דף ל"ז דקאמר ל"צ דמנח אסיכי, ופרש"י ע"ג יתדות ואין הקרקע שלו, הלכך נקוב הוי כמחובר ושאינו נקוב אין כאן קרקע עכ"ל, והא דנקוב הוי כמחובר היינו משום דיונק מן הקרקע וא"כ לק"מ, ועיין חולין קכ"ח ברש"י ד"ה קישות כן נ"ל:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דקושית מהרי"א דהוי זוז"ג לא קשה, דהא זוז"ג אסור לכתחלה ומה"ט אמרינן בע"ז מ"ח דאין נוטעין אגוז של ערלה ועיי"ש בתוס' ובתוס' פסחים כ"ו ע"ב, ולפ"ז י"ל פירוש חדש במאירי דודאי הא דאסור בהנאה הוא משום כבוד המתים או לר"י מה"ת, והא דאינו מוליכו לביתו רק במקומן הוא משום קנסא או משום חשדא כמ"ש המרדכי אבל הא דצריך שריפה ולא סגי בתולש ומניח משום דכשלוקטן להנאת עצמו ומניחן שם, יחזרו ויצמחו וכמ"ש בתשובת מהרי"א שם והוי כנוטע וזורע דאסור ואפילו אם העשבים מותרים בהנאה אסור להניחם שם דהא יינקו מגוף המת וקרקע עולם ואסור לכתחלה, וזה כונת המאירי ולא די להם בתולש ומניח מטעם דהוי כזורע ואסור כדי שלא ליהנות ממה שיינק בעתיד מגוף המתים, אך כ"ז בלקטן להנאת עצמו אבל אם מתחילה לקטן לכבוד המתים לא מחשב זורע במה שמניחים שם ואינו נוטלם משם דהוא בשב וא"ת וא"ש ברייתא דמס' שמחות הנ"ל ואם לקטן אסור בהנאה ואם להנאת עצמו שורפן במקומן:

שוב נתיישבתי דיש לתרץ מה שהנחתי לעיל בצ"ע על המרדכי דתקשי לי' קושית תוס' בע"ז הנ"ל בהקדם ליישב קושית ריטב"א בע"ז נ"ד דאמרינן אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות וכו' אסרה אפילו הקרקע א"כ קבר נמי הרי החפירה משוי לי' תלוש לקרקע עולם שבו עיי"ש, ולפענד"נ דבר חדש דריטב"א שם הקשה למ"ל חפר לשם ע"ז כפרש"י וראב"ד הא כיון דחפר בה יש בה תפיסת ידי אדם ואינו דומה להר ואפקי' לי' מדין מחובר וא"כ אפילו חפר שלא לשם ע"ז והשתחווה אח"כ נאסר, ותירץ כיון שהקרקע עדיין מחובר כתחילתו וחפירה אינו מעשה אלא למקום הבור דהוא אוירא בעלמא ולית בה ממשא לא מיתסרא בעשה מעשה במקצתו אלא בעשה לשם ע"ז כדאמרו רבנן באילן שנטעו ולבסוף עבדו וכו' שאלכ אין לך קרקע עולם שאינו נאסר שהרי יש כמה בורות וסדנא דארכא חד הוא ע"ש, מבואר דלא מקרי תלוש אלא בשעה שעושה בה מעשה אבל אחר המעשה הדר הו"ל מחובר, ולפ"ז לא מיבעי' למ"ש הב"י יו"ד סי' קמ"ה בדעת הרמב"ם דאם חפר בה בורות לשם ע"ז נאסר אעפ"י שלא השתחוה אח"כ ועיין ש"ך שם סק"כ ודאי ניחא, דבשלמא בע"ז שנאסר בשעת חפירה שאז הוא תלוש שפיר נאסר אבל בקבר דקיי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא אינו אסור עד שיתן בו המת עיין סי' שס"ד ובשעה שנותן בו המת כבר הוא מחובר שפיר אינו נאסר ע"י חפירה, אמנם גם לריטב"א ופרישה וב"ח שם דבעי' השתחוה אח"כ, נ"ל לחלק דהא דמחובר אינו נאסר היינו בדבר שהאיסור תלוי במחשבה וכמו"ש התוס' יבמות דף פ"ג לענין אין, אדם אוסר דשא"ש, ולפ"ז בשלמא בע"ז הא דבעי' השתחוה אח"כ כתב בר בריטב"א שם כיון שהי' מחובר וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראוי ליאסר לא מיתסרא עד שתיעבד לדברי הכל וא"כ כ"ז על מעשה החפירה שצריך מעשה זו לעשותה תלוש לכן אינו משמש שני דברים להיות מחשבה וגם עבודה וצריך השתחוה אח"כ ומעשה מהני גם במחובר ואף דצריך גם מחשבה מהני מחשבה שהי' בתלוש בשעת חפירה ליאסר כיון דמחשבה זו בשעת הזמנה אוסרת בעלמא מא למאי דקיי"ל בסי' קל"ט ס"א כמ"ד ע"ז של גוי אסורה מיד והא דלא מהני הזמנה בע"ז היינו במשמשיה ועיין תוס' חולין ט"ל ד"ה ר"ל, ואולי כשהשתחוה אח"כ אסור למפרע משעה שחפר עיין בתוס' הנ"ל, משא"כ בקבר דמעשה ומחשבת הזמנה לא מהני כלל ולאו מילתא עד שיתן בו מת ממילא כיון דמחשבה שבשעת חפירה שהוא אז תלוש לא מהני אינו נאסר דבשעה שנותן לתוכו מת כבר הוא מחובר משא"כ בע"ז מהני מחשבה בתלוש על מעשה ש שיעשה במחובר דקיי"ל כר"י בחולין ט"ל דמחשבין מעבודה לעבודה ואף דגם גבי קבר מהני הזמנה קצת דהרי קיי"ל בסימן שס"ד בקבר בנין דוקא אם נתן המת לתוכו אדעתא לפנותו אינו נאסר בלא אזמני' ואם אזמני' אפילו הנתן המת לתוכו אפילו אדעתא לפנותו נמי נאסר מ"מ כיון דעכ"פ אין בכח המחשבה שבשעת הזמנה לאסור בשום מקום בלי מעשה שאח"כ שוב לא מהני מחשבה שבתלוש על מעשה שבמחובר לאסור אבל בע"ז שיש כח למחשבה שבשעת הזמנה לאסור דהא בעלמא אסורה מיד רק דהכא כיון דצריך מעשה הזמנה לעשותו תלוש צריך השתחוה אח"כ שפיר מהני מחשבה שבתלוש למעשה שבמחובר ליאסר ומיושב קושית ריטב"א:

ועיין ש"ג סנהדרין הנ"ל שהאריך בדעת הרמב"ם פי"ד מאבל ומחלק דקבר של יחיד אינו אסור אלא של בנין ולא של מחובר אבל ביה"ק של רבים יש לו דין קדושת ביהכ"נ והוי מוקצה למצותו ואסור בהנאה, ובמ"ש רמב"ם דאין נוהגין בהם קלות ראש כלל איסור רעיי' והולכת אמת המים, ובמ"ש אסור בהנאה כלל דין שריפת עשבים שלקט בהם ע"ש, ולפענ"ד הוא תמוה ומה בכך שיש לו דין ביהכנ"ס והלא בביה"כ גופא דקיי"ל בסי' קנ"א דאפילו לאחר שחרבו עדיין הם בקדושתן, ומ"מ משמע דעשבים הגדלים בהם מותרי' בהנאה, ואם עלה בהם עשבים אינו תולש ומאכיל אבל תולש ומניח מפני עגמת נפש ע"ש, ועיין מגילה כ"ט דהא דקתני במתני' לא יתלוש משום עגמת נפש מוקי לה בתולש ומאכיל ואפי"ה משום עגמת נפש הוא דלא הא לא"ה שרי, ועג"נ ל"ש בביה"ק דבביה"כ הטעם שי שישתדלו לבנותה כמבואר שם א"כ למה יאסרו העשבים בביה"ק, ועוד כיון דכל האיסור משום הוקצה למצותו זה שייך רק בדבר שיש בו ביטול מצוה או ביזוי מצוה ועיין חו"י שבת כ"ב שכתב א"כ הכל אחד הוקצה למצותו משום ביזוי מצוה ועיין תוס' שם ד"ה אבוהון והכא כיון דבתלישת עשבים והנאתן ליכא לא ביטול מצוה ולא ביזוי מצוה וכדמשמע מדבריו גופא שאין זה בכלל קלות ראש למה יאסר:

לכן נ"ל לחדש דבר דהנה רש"י בסנהדרין מ"ח ד"ה מידי דאורחי' כתב דמשו"ה לא יליף אביי דהזמנה לאו מילתא ממשמשי ע"ז דשאני התם שגם ב"נ אסור לעבוד ע"ז ודלמא מהדרי בהו ולא ממשמשו משו בהו עכו"ם ולכן לא מיתסרא בהזמנה אבל במזמין לדבר שאינו עבירה אמרינן דודאי לא יהדר ולכן הזמנה מילתא אז ולפ"ז י"ל דגם רבא דס"ל דהזמנה לאו מילתא היינו דוקא בהזמין לדבר שעכ"פ מותר לחזור בו אף שאינו מחויב לחזור אבל בהזמין לדבר שא"א לחזור בו גם רבא מודה דהזמנה מילתא וזה פי' הגמ' לאפוקי ע"ע דהיא גופא קדושה, פירוש ואין יכול לחזור בו לכן הזמנה מילתא משא"כ במשמשין שיכול לחזור בו אפילו במשמשי מת:

ומעתה בביה"ק ש, רבים לדעת ש"ג שא"א לחזור בו דהוקצה למצותו וקנאוהו המתים ויש לו דין ביה"כ כרכים גם לרבא הזמנה מילתא וכיון דהזמנה מילתא שוב כשחופר א' דבשעת חפירה הוא תלוש נאסר כל מה שהוקצה לביה"ק כמו בע"ז וכקושית הריטב"א דתירוצן ל"ש וכמו בע"ז נאסר כל קרקע עולם שרוצה לעבוד ע"י החפירה כיון שעשה מעשה במקצתו ה"נ בביה"ק נאסר כל מה שבדעתו להיות ביה"ק ושפיר אסור בהנאה מדינא וא"ש דברי ש"ג:

ועיין תוס' סנהדרין מ"ח ד"ה משמשי שכתבו מיהו מת מצוה גופא ילפינן מע"ע וכו', ומהר"ם לובלין מחק תיבת מצוה ע"ש ולפמ"ש י"ל כוונת תוס' בחופר קבר למת מצוה אף דהוי הזמנת משמשין מ"מ נאסר כיון דמת מצוה קנה מקומו כמבואר סי' שס"ד ס"ג ואין יכול לחזור, גם לרבא הזמנה מילתא כמו בע"ע כנ"ל, ולפ"ז י"ל דס"ל למרדכי נמי כש"ג חנ"ל דליהנות מעשבים אין בזה קלות ראש ול"ש בזה כבוד מתים רק ברעיי' והולכת אמת המים ולכן העפר ועשבים מותרים בהנאה בקבר מחובר ואף דכתב ושורפן במקומן הוא משום קנסא או חשדא כבר כתבנו לעיל דטעמא דחשדא ודאי אינו רק על מה שצריך במקומן דוקא ולא אמה שצריך שריפה, אלא אפילו לטעמא דקנסא נמי י"ל דדוקא אם אסבה"נ מדינא קנסינן לי' שישרפם במקומן אבל אם מותרים בהנאה בשביל קנסא לא אסרינן להו ועיין תוס' פסחים ב' ד"ה אור ומהרש"א ש"א שם ול"ק להו רק מאיה"נ שיבערם אבל מה שאינו איה"נ ל"ק כלל שיבערם משום גזירה ע"ש, אלא דבמגילה שם קאי בביה"ק של רבים ואסבה"נ מדינא כנ"ל ולכן משום חשדא או קנסא שורפן במקומן, והא דק"ל מקברים דרב י"ל שהי' קבור בביה"ק של רבים ואי דא"כ אסור מה"ת כמו"ש ומה תי' דשרי משום רפואה דאין זה קלות ראש י"ל כמ"ש תה"ד סי' רפ"ד דזו כבוד המת דעפר זה מובחר ומשמשי מת אינם אסורים בהנאה מה"ת במה שהוא צורך וכבוד המת, וא"כ א"ש דלא פריך בע"ז סתם וליבדרינהו בבי קברי דבאמת בקבר של יחיד או של משפחה דג"כ דינם כיחידי ועייה"ט בלשון ש"ג דוקא של כרכים כמו ביה"כ של כרכים דנעשה אדעתא דכ"ע וא"כ אינו נאסר כלל ומותר ליקח מעפר ביה"ק לזבולי ושייך שפיר אתי' לידי תקלה ומיושב קושי' תוס':

ובזה מיושב נמי קושית חת"ס הנ"ל על הטור דמקרא דקבר ל"ק לי' דהתם ביה"ק דרבים שפיר נאסר גם במחובר כנ"ל ול"ש אתי' לידי תקלה אבל מחוצב קבר לאביו פריך שפיר דהוא קבר יחיד ואינו נאסר במחובר משום דהזמנה לאו מילתא רק אי מחובר נאסר בעלמא הכא אסור משום כבוד אביו אבל אי אינו נאסר בעלמא ל"ש למיסר משום כבוד אביו וכמ"ש תוס' ד"ה איתיבי' ואפילו מיירי בביה"ק של רבים דנאסר מ"מ טעם הנ"ל ל"ש אלא לענין שאר הנאות שנאסר בחפירת קבר א' משום דאין יכול לחזור שלא יהי' ביה"ק אבל כשהזמין למת א' שיאסר לקבור מת אחר ל"ש סברא זו דאינו יכול לחזור משום דיש לו דין ביה"כ דמה לי מת זה או אחר:

ובמה שעמד שם בש"ג על הרמב"ם פי"ד מאבל אמאי בהי"ג כתב סתם ביה"ק אסורי' בהנאה ולא חילק בין קבר מחובר לקבר בנין, ובהי"ז כתב עפר הקבר אינו אסבה"נ שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבנין אסבה"נ ע"ש, נ"ל לפמ"ש רש"י סנהדרין מ"ח ד"ה לא צריכא דאי לא הוסיף שרי אי פנייה דהו"ל כצר בי' ולא אזמניה עכ"ל, משמע דכ"ז שלא פנייה אסור בהנאה אפילו לא אזמני' וכן משמע מלשון הטור ושו"ע סימן שס"ד שכתב וכן אם נתנו בו אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחילה לכך מותר לאחר שפינהו מוכח דכ"ז שלא פינהו והוא שם אסור וכ"כ נמ"י בסנהדרין שם לענין תיק של תפילין דבעוד שהתפילין עליהם אסור, מבואר דבעוד שמשמש למת אסבה"נ משום מעשה שמשמש למת בלי מחשבתו שיהי' בו עולמית, ולפ"ז נ"ל דבר חדש דהא דקבר אינו נאסר במחובר ילפינן מע"ז א"כ לא ילפינן רק דמשום שנתן בו מת אינו נאסר במחובר לאחר שפינהו כמו בע"ז שאינו נאסר עולמית משום שעבד להר אבל כל זמן שהמת בקבר ודאי אסור דאינו דומה לע"ז שכבר כלה מעשה שלו משא"כ הכא עדיין הוא משמש למת, ועוד דלא ילפינן מע"ז רק שאינו יכול לאסור מחובר בדבר שאיסור תלוי במחשבה וכמש"ל מתוס' יבמות פ"ג בענין אין אדם אוסר דשא"ש והיינו לענין שיאסר עולמית דלזה בעינן מחשבתו שנתנו אדעתא להיות בו עולמית אבל כ"ז שהמת בתוכו דלא בעינן דעתו ומחשבתו לאסור ואין האיסור תלוי במחשבה ואולי אפילו נפל המת שם ממילא אסבה"נ כ"ז שהוא בתוכו ומשמש למת שפיר גם מחובר נאסר' ולפ"ז א"ש דבהי"ג מיירי מביה"ק ליהנות בו כ"ז שהוא משמש למתים א"כ שפיר גם מחובר נאסר, אבל בהי"ז מיירי ליקח עפר מקבר ובשעה שנהנה בו אינו משמש למת ועיין רשב"א סוכה מ' סד"ה אי הכי דהנאת עצים דהסקה הוא כשאדם נהנה מן הפת בתבשיל בזה כתב שפיר דאין קרקע עולם נאסרת ואינו אסור רק קבר בנין וא"ש:

ואולי יש להצדיק בזה גם דברי המאירי הנ"ל מה דקשיא עליו דהוי זוז"ג די"ל דס"ל כרמב"ם הנ"ל דכ"ז שמשמש ביחד עם המת אסור אפילו במחובר אלא כשנוטל המשמש משם מותר ולהכי כיון שהעשבים יש להם יניקה גם מגוף המת נהי שינקו גם ממשמש מ"מ כיון שיניקת המשמש הוא ביחד עם יניקה מגוף המת נשאר גם יניקת המשמש באיסורו ואין כאן גורם היתר כלל:

והנה בתשובת חת"ס סי' שכ"ז רוצה להתיר העשבים אפילו לדעת הר' ישעי' הנ"ל דהרי לא אתי איסורא אלא מע"ע דכתיב בה כפרה כקדשים ובקדשי מזבח ליכא מעילה מה"ת בגידולין כמבואר בתמורה ל"א סוף ע"ב ע"ש באריכות, ואף שאינו כדאי מ"מ תורה הוא ולבבי לא כן ידמה דהרי מבואר שם בתמורה דגידולין היינו חלב המוקדשי' וביצי תורי' ומבואר בתוס' מעילה י"ב ע"ב ד"ה חלב דחלב המוקדשי' אסור מה"ת רק מעילה אין בו כיון דאין ראוי לבוא למזבח לאו קדשי ה' קרינן בי' וגם אין חיות הבהמה תלוי בו דליהוי חשוב כגוף הבהמה והוי כמו שלמים דאין בו מעילה ואפ"ה אסור בהנאה מה"ת כמו שהביאו תוס' שם מר"ה כ"ח ועיין תו"י נדרים דף יו"ד ע"א ד"ה אדם ועיין תוס' מעילה י"ג ד"ה אתי' וכן במחובר מבואר שם די"ג דאין בו מעילה ומ"מ נראה מדברי תוס' גיטין ל"ח ד"ה גופא שיש בו איסור הנאה מה"ת ועיין שעה"מ פ"ג מאישות ודו"ק וא"כ הנך עשבים נמי אסורים מה"ת אף שהם גידולין:

ועוד נ"ל טעמא דלא ממעטינן גידולין רק ממעילה ולא מאיסור תורה, עיין נדרים מ"ז ודף נ"ז ובר"ן שם דיש ב' טעמים לאסור גידולין הא' מטעם כוונת הנודר שכוון לאסור גם אותם, או משום דהוי כחליפין וה"נ בכל איסה"נ איסורי' הגידולין ועיין זבחים דף מ"ה ורמב"ם פ"ה דמעילה הט"ו דבקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלין דבעינן מקדשי בנ"י ועיין תוס' שם ד"ה דומי' וא"כ נהי דאין מעילה בגידולין היינו משום דלא הי' כוונת המקדיש על גידולין ולא הוי מקדשי בנ"י ועיין קצוה"ח סימן ר' אבל מ"מ אסורי' מה"ת ככל חליפי איה"נ:

ועוד לפ"מ דמשמע מתוס' מעילה הנ"ל טעמא דחלב ובצים מותרי' משום דלאו גופה וא"כ עשבים ואילנות דצריכי לארעא הווין כגוף הקרקע ועיין תוס' ע"ז מ"ה דאילן הנשרש בקרקע הוי מחובר גמור וא"כ אם גוף הקרקע נאסרת במחובר גם עשבים ואילנות דצריכי לארעא אסורי' לא מטעם גידולין אלא מטעם דהוי כגוף הקרקע, ובלאה"נ סברת חת"ס תלי' בשני תירוצו תוס' בנדה נ"ה ד"ה שמא, אי עור מת מותר בהנאה דלגמרי ילפינן מת מעגלה ערופה ועגלה ערופה מקדשי' אז ניחא סברת חת"ס הנ"ל, אבל לתי' א' דעור מת אסבה"נ עכ"ח דלאו לגמרי ילפינן וליתא לסברת חת"ס ועיין רשב"א בתשובה שס"ה דמסיק כתי' הא' ועיין תשובת צ"צ סימן י"ג ותשובת יד אלי' סי' ס"ז שהבאנו לעיל דלאו לגמרי ילפינן לכל מילי וא"כ ליתא להיתר זה:

ומה דקשיא לי' דברי רמ"א אהדדי דבסימן שס"ד הביא דעת ר"י ובסימן שס"ח התיר בסתם לרפואה או לצורך קברות נ"ל דלק"מ דלצורך רפואה לא הזכיר להתיר ליקח מעשבים שעל הקברות רק מקרקע עולם של קבר לכל מר כדאית לי' לטור גם תלוש ולבסוף חברו ולר"י במחובר מעיקרו דאינו אסור מן התורה רק מפני כבוד המתים אך לצורך קברות התיר ליקח גם מעשבים שעל הקברות ובקבר כעין של עכשיו דהוי תלוש ולבסוף חברו דאסור מן התורה לר"י ומכל מקום אתי שפיר עפמ"ש הנמ"י בסנהדרין מ"ו בשם רי"ץ בן גיאות דהא דאסור לקבור בו מת אחר אינו משום הנאת מת אחר דכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות אלא משום הנאה דקרובים הלכך אינו אסור אלא כשאין מוצא מקום לקבור אלא בשכר ואיכא הנאה לקרובים אבל בביה"ק של רבים שאין הנאה לקרובים שאם לא יקבור כאן יקבור במקום אחר מותר עיי"ש ועיין ב"ח סימן שס"ד אות ג', ולפ"ז לצורך קברות במקום שאין יד הקהל משגת דליכא הנאה לחיים רק למתים שפיר מותר אפילו להר"י ולהכי אם יד הקהל משגת דאיכא נמי הנאה לחיים באמת אסור והמעיין בלשון רמ"א יראה שמכוון למ"ש:

תבנא לדינא:

א) העשבים ואילנות שהם על הקברים עצמן להר' ישעי' אסורי' מה"ת, וכן למש"ל בדעת הטור עפ"י תוס' כתובות כשתולשן אסור מה"ת, וכן למ"ש בסוף בדעת המאירי עפ"י דברי רמב"ם פי"ד מאבל ומכ"ש בביה"ק של רבים כמ"ש בדעת המרדכי עפי"ד ש"ג וריטב"א ע"ז הנ"ל וממילא גם בספק קבר אסור כיון דהוי ספק דאורייתא וכמ"ש ש"ך סי' שס"ח סק"ד בשם הב"ח:

ב) ואפילו לצורך מצוה נמי אסור כיון דהוי מה"ת ולא מפני כבוד המתים לבד, ואמנם לצורך הקברות אם אין יד הקהל משגת מותר מפני שאין הנאה לחיים רק למתים וכנמ"י הנ"ל

ג) וכ"ז למכור לעכו"ם דאין כאן הנאת הגוף וא מאיה"נ רק הנאת משתרשי וזה רק למתים ולא לחיים אבל ישראל אסור ליהנות הנאת הגוף מעצים ועשבים או הפירות דהרי החי נהנה מדבר האסור בהנאה וכבר ביארתי זה במק"א ועיין מג"א סי' רמ"ד סקי"ח:

ד) וממילא דאסור למכור לעכו"ם באופן שיש חשש שיחזור וימכרנו לישראל ועיין ריש סימן תס"ז ובמג"א שם:

ה) וכ"ז אם אין יד הקהל משגת אבל אם ידם משגת ומשתרשי להו דאיכא הנאת החיים אסור למכור אפילו באופנים הנ"ל:

ו) אבל מה שאינו לא על קבר ולא על ספק קבר אף דיש צד להחמיר בביה"ק של רבים בכל הביה"ק וכמ"ש לפי ש"ג דאסור מה"ת מ"מ יחידאי הוא בדבר זה ולפי דעת רוב הפוסקים אין בזה אפי' מפני כבוד המתים ולכן מותר ללקוט הפירות וכפסק המחבר בסי' שס"ח ס"ב ומכ"ש לפמש"ל בדעת המאירי וטור דכשמוליך לביתו ל"ש מפני כבוד מתים כלל רק כשיונק מגוף, המת וגם מטעם קנסא וחשדא שכתב המרדכי ל"ש אלא במקום שאסבה"נ בלא"ה:

ז) ובפירות אילנות יש עוד צד להתיר יותר מאילנות גופא לפמש"ל בסתירת סברת חת"ס דבצריכי לארעא הוי כגופה ובפירות העומדי' ליתלש ל"ה כגופה ומותר אפילו לש"ג משום דהוי כגידולין:

ח) ועי"ל ולהתיר משום איסור דכבוד מתים כמ"ש חת"ס סי' שכ"ז משום דמוחלין על כבודם בחייהם ועי' סנהדרין מ"ח אחולי מחיל זילותי' גבי' יורשי':

ט) וכ"ז באילנות אבל בעשבים שהם בביה"ק ואינם על קבר ולא על ספק קבר דעת הב"י סי' שס"ח דמותר כמו אילנות וד"מ חולק דוקא אילנות מותרי' ולא עשבים וכ"כ המאירי במגילה כ"ט שם בשם קצת רבני צרפת ע"ש, ואולי טעמייהו משום דאילנות כ"א עומד בפ"ע וניכר שאינו עומד על הקבר אבל עשבים הגדלים בערבוביא ואינו ניכר אם הוא על הקבר או לא אסרו הכל:

י) ומעתה בנ"ד אותן העומדין על שפת החריץ מותרי' מה"ת ליהנות בהן אפילו למ"ש בדעת ש"ג דהא אלו לא הוקצו למצותן ולא מקומן לקבור בו שהרי הוא מיצר הקברות ולא נאסרו ע"י חפירת קבר בהזמנה שהרי לא הי' דעתו לאסור אותו מקום וגם מפני כבוד המתים ליכא מכל טעמים הנ"ל בודאי מותר למוכרם אפילו לדבר הרשות ומכ"ש לדבר מצוה וכל צורכי רבים וכש"כ לצורך ביה"ק והמתים עצמם כ"ז נראה פשוט:

אמנם אכתי יש לדון בשלמא אילנות שעומדין בביה"ק שלא במקום קבר דאינן לא משמשי מת ולא הקבר וגם אינם יונקי' מאיה"נ וגם משום כבוד מתים ליכא ש"ד כנ"ל אבל באילנות שעומדי' על המיצר שהם עשוי' לכבוד המתים כחומת ביה"ק לשמירתם הם גופא משמשי המתים ואסורי' כמו מצבות הקברים בסי' שס"ד והנה בתשובת חת"ס סימן של"ה רצה הגאון בעל אמרי אש להתיר ליהנות מעשבים של חומת ביה"ק שנהרסו ובנו אחרת תחתי' מהא דירושלמי מגילה פ' בני העיר הלכה א' אבנים שחצבן לשם מת אסבה"נ לשום חי ולשום מת מותרות בהנאה וה"נ בחומת ביה"ק דגם החיים מתלונני' בצלה עיי"ש, ולפענ"ד נראה לחלק דהמפרש בירושלמי פי' לשם חי לכשימות יקבר בו ולשם מת שכבר מת וא"כ בשלמא התם אין שתי מחשבות אלו סותיר' זא"ז דאפילו חצבן מתחלה לשם מת שכבר יכול ליטלן אח"כ לשם חי שהיה חי אז ואח"כ מת דהנאת המתים אינה אסורה דבמתים חפשי וכמו"ש נמ"י וגם לב"ח אינו אסור רק מדרבנן וכמש"ל וגם זה אפשר שהוא רק אם הקרובים משתרשי להו וכמ"ש נמ"י הנ"ל ולכן ישנם גם בב"א וכיון דהזמנה לשם חי אינו אוסר כמבואר בסנהדרין מ"ח גם אם הזמין לדבר המותר ולדבר האסור ס"ל לירושלמי דמותר אבל כאן אם עשה מתחילה רק למתים ושימש למתים אסור אח"כ לחיים ליהנות ממנו וכיון שאינו בזאח"ז אפילו בב"א אינו ואם חישב מיד לחיים ולמתים נמי אסור:

ועוד דהתם קאי בהזמנה בעלמא ולמ"ד הזמנה מילתא וכיון דהזמין גם לדבר המותר אין הזמנה אוסרת דהא גמרינן מע"ע דהזמנה מילתא ושם לא הזמין רק לדבר האסור וגם הוא נאסר ע"י מחשבתו ואתי מחשבת לשם חי ומבטל מחשבת לשם מת ועיין או"ח סימן מ"ב בהג"ה לענין סודר למיצר בי' תפילין משא"כ חומת ביה"ק שכבר שימש למת ונאסר ע"י מעשה ועיין תוס' סנהדרין מ"ח ד"ה מותר האיך יהי' ניתר לחיים ע"י שחשב שגם החיים יתלוננו בצלה הלא גם החיים אסורי' להתלונן בצלה כמו שאסור לישב על הקבר ומצבה כדאיתא ביו"ד סי' שס"ד ואטו משמשי ע"ז ששימש בהם לע"ז וחשב שיהי' גם לצרכו מותרי' ועיין מג"א סי' הנ"ל סק"ד קטן חצר תפילין בסודר אסור אבל בהזמנת קטן אינו נאסר דיש לו מעשה ואין לו מחשבה כדאיתא בחולין י"ג ועוד מי יימר שעשה חומת ביה"ק מתחילה ע"ד שחיים יתלוננו בצלה:

ועיין זבחים כ"ט ע"ב דאר"י אם מחשבת הזמן קדם למחשבת המקום הוי פגול ואם מחשבת מקום קדם למחשבת זמן פסול ואין בו כרת דאין מחשבות מוציאות זו מזו עיין רש"י ואף דהתם לא קיי"ל כר"י אלא כחכמים דמחשבות מוציאות זו מזו היינו משום דגלי קרא ולא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות וכר' ינאי התם בגמ' אבל בעלמא שפיר ס"ל כר"י דאין מחשבות מוציאות זו מזו ולכן דוקא התם בירושלמי דמחשבת לשום חי קדמה למחשבת לשם מת מותרת אבל אם מחשבת של מת קדמה אפילו חישב אח"כ לשם חי ה"ז אסור:

ומה שהביא שם ראיה להתיר תשמיש רחוק כחומה מתשובת רשב"א סי' צ"ו שהביא רמ"א סי' שס"ד ס"א דמותר לעשות מלאכה בכלי חפירת קברים מרצון הגזברים, נ"ל דיש לחלק דהתם אין הטעם משום שהוא תשמיש רחוק אלא הטעם דתשמישי מת אינם אסורי' אלא אותן שישמשו אותם תמיד עולמית דאפילו בקבר בנין קיי"ל בסי' שס"ד דאינו נאסר אלא בנתנו אדעתא שיהי' שם עולמית, ועיין בש"ך סי' שמ"ט סק"ח ומשום דקני' מיתנא כלשון הגמ' ביבמות ס"ו ע"ב גבי איצטלא דפרסוה אמיתנא ומשום דיש קפידא למתים להשתמש בשלהם ועיין ב"ב קי"ב ע"א לענין קבר נמצא צדיק קבור בקבר שאינו שלו, אבל כלי חפירה שאינו משמש המת תדיר רק לפי שעה אינן נאסרי' דלא קני' מיתנא ואינן רק שאולי' לצורך המת לפי שעה ואין קפידא למתים בכך לכן מותרי' בהנאה אבל חומת ביה"ק שמשמש תדיר למתים שפיר י"ל דנאסר ועוד יש להשיב דבשלמא כלי חפירה דאם מצא קבר חפור אינו חופר א"כ אינו לצורך המת ולא לכבודו לא מקרי תשמיש המת כלל וכדאמרינן זבחים י"ג ר"ש מכשיר בהילוך לפי שאפשר בלא הילוך שוחט בצד המזבח וכו' ואף דלא קיי"ל כר"ש היינו משום דמ"מ הולכה עבודה הוא ופסולה בזר וכדאמרינן שם י"ד ע"ב משא"כ כאן אבל חומת ביה"ק דהוא צורך המת אף דהוא תשמיש רחוק שפיר י"ל דנאסר:

ואמנם מה שהביא שם ראיה לאסור מהא דחולין ח' סכינא דפסק בי' גווזא לע"ז דנאסר אף שהוא תשמיש דתשמיש, יש לחלק ולומר דהתם עכ"פ הוא תשמיש קרוב למה שהוא משמש דהיינו גווזא דהוא תשמיש לע"ז אבל חומת ביה"ק אינה תשמיש לביה"ק שהוא תשמיש דמתים דמה איכפת לי' בשמירת הקרקע רק הוא תשמיש למת עצמו משום חטוטי שכבי וכיון שהוא תשמיש רחוק שרי, ומטעם אחר נ"ל דלא מקרי תשמיש המת אלא מה שהוא משמש לצרכו ולכבודו אבל מה שהוא למנוע היזק ומבריח ארי כחומת ביה"ק לא מקרי תשמיש המת, ועוד כיון דקי"ל כרבא דהזמנה לאו מילתא ואינו אסור עד שישמש למחי' א"כ אפשר שגם בלעדי החומה נמי לא הי' בא ההיזק וא"כ לא שימש למת כלל ואינו נאסר ועיין מ"ש חת"ס סוף תשובה הנ"ל דחומות שלא נעשו אלא לשמירה לא נתקדשו במקדש ומה שלא מצינו במקדש לא נאסר במת ועיין פסחים דף פ"ו דאף דעובי החומה נתקדשה היינו דוקא בשווה לקרקע ועיי"ש פ"ד בתוד"ה החלונות ותוס' שבועות דף ט"ו ד"ה אמטו, מכל הלין טעמי נ"ל להתיר למכור האילנות אשר עומדין על שפת החריץ כנ"ל, ומכ"ש דאפשר שעומדי' מן החריץ ולחוץ וגם אפשר שאינם שם לשמירה כלל ואינם משמשי המת רק לסימן על המיצר:

ומעין פתיחה סמוך לחתימה צריך אני לעשות לי רב להבין דברי מהרשד"ם שם בסוף תשובה זו שכתב ומ"ש וז"ל ואע"ג שלא חצב הלבנים הוא בעצמו מ"מ אחר שצוה לגוי שיחצוב לו מאותו מקום שלוחו שא"כ, דע כי דברים אלו אינם מוסכמים אליבא דכ"ע דאיכא מ"ד דאין שליחות לגוי בין לקולא בין לחומרא וכמו שהביא הטור יו"ד סי' קס"ט ע"ש שר"ת ורא"ש הסכימו שאין שליחות לגוי עכ"ל ובעיני יפלא מה נ"מ בשליחות ואם הוא עצמו חצבן או אחר כיון שחצבו העפר ועשו לבנים ממקום שאמרו עליו שנקברו שם מתי ישראל והוא אסבה"נ כאשר דן הוא עצמו עליו אם אסבה"נ מה"ת או מדרבנן א"כ מה נ"מ אם חצבו מי שיהי' כיון שעכ"פ הישראל נהנה ממנו והוא אסור בהנאה וצע"ג, ושמא י"ל כיון דאיהו לשיטתו ס"ל דאינו אסור רק מדרבנן אפשר דס"ל דאינו אסור רק משום בזיון המתים והבזיון הוא רק בשעת חציבת העפר משם רק דאסבה"נ אח"כ משום קנסא וכמו"ש המרדכי במגילה והפירוש בברייתא שם ואין מלקטין עשבים וזה מפני כבודן של מתים ולכן אם ליקט ועביד איסורא שורפן במקומן משום קנסא ולכן אם חצב ע"י גוי ואין שליחות לגוי ולא עביד איסורא בחציבתו לא קנסי' לי' ושרי ועדיין צ"ע, וד' יחיינו מיומים, ויבנה ערי יהודא וירושלים, ובלע המות לנצח וכו' כנפש ידידו החותם בברכה משולשת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה