אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה תל

תשובה תכט

שיל"ת ב' אויפאלו ה' שמיני י"א בעומר תרו"ן לפ"ק:

בימי הספירה, ברכה ערוכה ושמורה, לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם, כגן הדסים כש"ת מו"ה משה הרש פוקס נ"י אבדק"ק גראסווארדיין:

שבוע זו לקחתי מעט פנאי מרוב הטרדות לשים עיני על מכתבו היקר ובדבריו הנאמרים בדעת ובהשכל אודות אשה המשומדת שנקברה בקברי עכו"ם והקרובים השיגו רשיון לפנותה ולקוברה בקבר ישראל אם מותר:

תשובה: הנה לדינא פשוט בעיני שאין לקבור אשה משומדת בבית הקברות של ישראלים כפסק הטור והמחבר ביו"ד סי' שס"ב ולרבנן דרבי בשבועות י"ג הפורק עול דפירש"י כופר בעיקר הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב אם עונה בה ולא עשה תשובה ודוקא בשאר עבירות דלאו מהני ג' דחשיב שם כתבו תוס' שם ד"ה בעומד דמיתה ממרקת בלא תשובה עם היסורים ודינים שדנין אותו לאחר מיתה ועי"כ אינו נכרת לעוה"ב אבל בהנך ג' אם מת בלא תשובה אין לו חלק עוה"ב ואפי' מיתה עם הדינין שלאחר מיתה אינה מכפרת, ואע"ג דמשמע בסנהדרין מ"ז דאפי' באנשי עיר הנדחת יש להן כפרה עכ"פ במיתה וקבורה ועיכול בשר או חזי צערא דקברא פורתא ועיי' במל"מ פ"ג משגגות ה"ז בסוף הפלפול גדול בענין זבח רשעים תועבה מ"מ הרי כתבו תוס' ד"ה ואמאי דהיינו דוקא אם דנו אותם ב"ד והרגום אבל היכא דלא איקטיל אין להם חלק לעוה"ב ע"ש וא"כ בפורק עול דלא דנו אותו אין לו חלק לעוה"ב ואין לו כפרה אפי' לאחר עיכול בשר אם מת בלא תשובה והמשומד ודאי הוא כופר בעיקר וז"ל רמב"ן בחומש פ' שלח בפסוק וכי תשגו וכו' והנה זה כפי משמעו הוא קרבן משומד לכל התורה בשוגג כגון שהולך ונדבק לאומה מן האומות לעשות כהם ולא ירצה להיות בכלל ישראל כלל ויהיה כל זה בשוגג וכו' וע"כ ייחדו להם רבותינו מצוה אחד שבשגגתה יצא מכלל ישראל ומכל המצוה בהם והיא ע"ז וכו' ע"ש עכ"פ נראה מדבריו שהמשומד הוא כעע"ז או לפחות ענף ע"ז:

והרמב"ם פ"ג מתשובה ה"ו חשיב המומרים באלו שאין להם חלק לעוה"ב וכתב בה"ט שנים הם המומרים וכו' מומר לכה"ת כולה כגון החוזרים לדתי העכו"ם בשעה שגוזרין שמד וידבק בהם וכו' ומכ"ש החוזר לדתי עכו"ם ומשתמד מרצונו אפי' לתיאבון שאין לו חלק לעוה"ב וכיון שכן אפי' במיתה וקבורה וצערא דקיברא ועיכול בשר אין לו כפרה ואין קוברין אותו בקברות אבותיו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק, ועיין סנהדרין ס"א ע"ב בעע"ז מאהבה ומיראה ותוס' שם ד"ה רבא ותוס' שבת ע"ב ע"ב ד"ה רבא ורמב"ם פ"ג מעכו"ם ה"ו וכ"מ שם:

ומה"ט היה נ"ל דמותר לפנותה מלבד הטעם שכתב פר"מ משום שקברוה תחלה ע"מ לפנותה כמבואר סי' שס"ג אלא כיון דכל הטעם דאסור לפנות הוא משום שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראים מיום הדין כמ"ש הש"ך רס"י הנ"ל ובאלו שאין להם חלק לעוה"ב ואין להם כפרה. לא איכפת לן בזה דתיהוי לה חרדת הדין:

אבל אכתי לא נתברר עד כמה צריך להרחיק קבורת רשע מקבורת צדיק דאין לומר שצריך להרחיק וי"ו טפחים דזהו אפי' בשאר מתים כמ"ש הטור סוס"י שס"ב ושס"ג ועיין ב"י שם ועיי' בפ"ת שם אות ג' בשם שבו"י טעם על שאין נוהגין כן, ונ"ל ללמוד דבר זה מהא דקי"ל ביו"ד סי' שע"א ס"ה דאסור לקרב פי' כהן שאסור לטמא למתים בתוך ד' אמות של מת או של קבר ועיי' בש"ך שם סקי"ח דבמקום קביעתו מת תופס ד"א לטומאה ע"ש וכן באו"ח סי' מ"ה פסקינן דאסור לכנוס בתוך ד"א של מת ותפילין בראשו וכן בסי' ע"א דאסור לקרות ק"ש בתוך ד"א של מת משום לועג לרש ע"ש א"כ ה"נ נראה דשיעור הרחקה הוא ד' אמות:

אלא דא"כ צ"ע בסנהדרין מ"ו אמאי הרוגי ב"ד אין קוברין אותן בקברות אבותיהם אלא שתי בתי קברות היו מתקנים לב"ד וכו' ואמרינן בגמ' מ"ז וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק והרי ה מה"ט היה אפשר לקברו בקברות אבותיו חוץ לד"א מאבותיו, אך זה אינו דהרי קי"ל בסי' שס"ז ס"ב דביה"ק אפי' חוץ לד"א אסור בתפילין בראשו וכן בס"ג בס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל ועיי' טו"ז ומג"א או"ח סי' מ"ה אלמא דכל ביה"ק הוי כד"א וה"נ אינו נקבר בקברות אבותיו משום דכל ביה"ק הוי כד"א:

ולפ"ז נ"ל למ"ש מחבר בסי' שע"א הנ"ל דאם הקבר מסויים במחיצות גבוהים עשרה טפחים או בחריץ. עמוק י' טפחים א"צ להרחיק ממנו אלא ד' טפחים ע"ש א"כ מותר לקבור המשומדת אצל ביה"ק של ישראל חוץ לחומת ביה"ק כיון שיש מחיצה גבוה עשרה חולק רשות לעצמו כדמצינו בש"ס בכמה דוכתי, אלא שראיתי למג"א בסי' מ"ה שכתב ואפי' תוך ד"א של ביה"ק אסור בק"ש ותפילין משום לועג לרש וכן מבואר ביו"ד סי' רפ"ב ס"ד שכתב להרחיק ד"א מהמת או מביה"ק ע"ש ולפ"ז גם כאן צריך להרחיק קברה מחומת ביה"ק ד"א, אמנם זה יש לדחות הא דצריך להרחיק ד"א מביה"ק היינו דוקא היכא דליכא מחיצות גבוהים עשרה אבל היכא דאיכא מחיצה גבוה עשרה או חריץ עמוק עשרה חולק רשות לעצמה ושרי לקברה חוץ לחומת ביה"ק אפי' תוך ד' אמות של ביה"ק:

ובזה נ"ל לתת טעם למנהג החסידים שבונין אהל על קברי גדוליהם ורבותיהם דבאמת יש לתמוה הרי מבואר בסי' שס"ב דאין קוברין רשע אצל צדיק ואפי' רשע חמור אצל רשע קל ואמאי אין מדקדקין בזה כלל, ולפמ"ש דכל ביה"ק דינו כד' אמות וכיון דא"א שיהיה ביה"ק מיוחד לכל אחד לפי מה שהוא שוב אין מדקדקין כלל אפי' בד' אמות וכדרך שכתב השבו"י על הרחקת ששה טפחים עיין פ"ת סי' שס"ב אות ב' ודוקא בימיהם שהיה להם בתי קברות איש לבית אבותיו כמ"ש רמב"ן פ' ח"ש בפסוק גר ותושב היה אפשר לדקדק בזה ולא בזמנינו כלל:

אבל יותר נ"ל דהרי פסקינן בסי' של"ח נטה למות אומרים לו התודה וכו' וכיון שמתודה הרי הוא בעל תשובה כמ"ש הרמב"ם ריש הלכות תשובה וכן משמע מרש"י שבועות י"ג דקאמר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים ופירש"י דכתיב והתוודו את חטאתם והרי מבואר ברמ"א סי' שס"ב דקוברין בעל תשובה אצל צדיק גמור ושפיר עבדי דאין מדקדקין בזה, ולפ"ז למ"ש הש"ך שם סק"ו בשם הב"ח דאין קוברין בעל תשובה אצל חסיד לכן בונין אהל על קברו שיהיו מחיצות גבוהים י' דאז הוי רשות לעצמו ושרי [ע"ל סי' תכ"ח]:

ואמנם ראיתי בספר חסידים סי' תש"ז מי שמת מנודה בחרם הקהלות מרחיקין קברו יותר משמונה אמות משאר הקברות שלא תיגע תפיסת קבר אחר שהוא ד' אמות בתפיסת חבירו ע"ש:

ולכאורה הוא נגד דברי רשב"א שהביא ב"י סי' של"ד ד"ה וכתוב בקונדריסין שכתב ומסתברא דמנודה ואפי' מוחרם בקברי אבותיו הוא נקבר ואם מפני שהוא רשע ואין קוברין רשע אצל צדיק האי אפי' בשאר בני אדם נמי ואפי' כשר אצל אחד מגדולי ישראל, אך המעיין במפרש שם שכתב אי גרסינן ד' אמות בתפיסת קברו הוי שפיר טפי או אמרי' שהדם והמוהל שיוצא מן המת מתגלגל ד' אמות סביביו הוי שפיר דאמרינן תפיסת קבר הוי ד"א ע"ש ולפ"ז אין סתירה דודאי מצד אין קוברין רשע אצל צדיק אינו נקבר בכל ביה"ק אפי' רחוק ח' אמות וכמש"ל אבל כאן מיירי באופן דל"ש אין קוברין רשע אצל צדיק כגון שגם אבותיו רשעים או שעשה תשובה ולא הספיקו להתיר נידויו וכמ"ש חת"ס יו"ד סי' שמ"א ושפיר נקבר בקבורת אבותיו בביה"ק אך מ"מ משום הנידוי והחרם צריך להרחיק ח' אמות כדי שלא יתערב הדם והמוהל זה בזה ולפי"ז י"ל דאפי' קוברים אותה חוץ לחימת ביה"ק מ"מ צריך להרחיק שיהיה בין קברה לשאר קברים ח' אמות כדי שלא יתערבו דמים בדמים ומוהל במוהל וקו"ח נמי הוא דהרי הא דאין קוברין רשע אצל צדיק חמיר ממוחרם כמ"ש רשב"א הנ"ל ואם במוחרם ובמנודה צריך להרחיק ח' אמות מה"ט כ"ש משום אין קוברין רשע אצל צדיק:

ולפ"ז היה אפשר ליישב קושי' תוס' חולין ז' ד"ה גדולים שהק' על רש"י דפי' דדריש ממה שהחיה בנגיעה בעלמא כדכתיב ויגע ויחי דא"כ מאי פריך ודלמא לקיומי ברכתא דאלי' מ"מ היה גדול במה שטרח להחיותו בחייו יותר מבמותו ולפמ"ש י"ל דאין כונת רש"י כלל משום טרחא אלא דנגיעה דלאח"מ היה בריחוק מקום רק דמים בדמים נגעו כנ"ל ובחי' פי' צריך נגיעה ממש פיו על פיו וא"כ למה דפריך שהחיה משום ברכתא דאלי' ליכא קושי' שהיה צריך בחיים נגיעה ממש שהרי נגיעה כזו דהיה לאח"מ לא היה אפשר בחיים כלל:

ואמנם המפרש שם סיים אבל אי אמרינן דהאי נוטלו תפיסתו דנזיר ושום מוהל ודם המת אינו אלא עפר תיחוח שתחת המת ולא סביביו צ"ל האי תפיסת המת הוי ד' אמות משום דד"א סביביו של המת שייכין וקנינן למת כדרך שאמרו לחי שד"א שייכין לו ולפ"ז ודאי אינה קונה חוץ לחומת ביה"ק ושפיר מותר לקוברה חוץ לחומת ביה"ק אם יש מחיצה גבוה עשרה או חריץ עמוק עשרה וכן דעתי הפעוטה נוטה להלכה ולמעשה:

ועתה אבא לשעשע בדברי ידידי פר"מ נ"י מה שתמה על חת"ס יו"ד סי' שמ"א שתפס בפשיטות דהא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא איסור דאו' מהלל"מ כפירש"י בסנהדרין מ"ו והתפלא מעלתו דשם מבואר להיפוך דאהא דתנן ולא היו קוברין אותו בקברות אבותיו פירש"י לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ואהא דשתי בתי קברות היו מתוקנים פירש"י בגמ' מפרש טעמא דהלל"מ שנים ולא ארבע ולפ"ז רק הא דשנים ולא ארבע הוא הלל"מ וא"כ הוי ילפינן מיניה דאין קפידא לקבור רשע אצל צדיק ולכן צריך ע"ז קרא דדברי קבלה, ונפענ"ד הדין עם החת"ס דהרי לשון רש"י במתני' דהלל"מ שנים ולא ד' וא"כ מוכרח דלולא הלמ"מ הו"א דצריך ד' וא"כ מדאיצטריך הלמ"מ דלא בעי ד' ש"מ דסברא החיצונה היתה דבעי ד' לפי שאין קוברין אפי' רשע קל אצל רשע חמור והוא סברא דאורייתא וכש"כ דאין קוברין רשע אצל צדיק ואפשר בדיוק כתב חת"ס דאין קוברין רשע אצל צדיק היא איסור דאורייתא מהלל"מ ולא כתב שהוא הלל"מ כיון דהלל"מ לא היה דבעינן שתי בי"ה אלא הלל"מ היה דלא בעינן ד' ומכח מדאיצטריך מוכח דאין קוברין רשע אצל צדיק והיינו מהלל"מ ולא הל"מ, והכי משמע לישנא דמתני' ולא היה קוברין אותו בקברות אבותיו אלא שתי בתי קברות וכו' משמע דהכל חד וכמו דשתי בתי קברות הלל"מ כן הא דלא קוברין בקברות אבותיו הלל"מ ולא כמ"ש פר"מ דהא דלא קברו אותו בקברות אבותיו הוא כא רק מדברי קבלה ועוד איך נימא דאתי הלל"מ לאפוקי מדברי קבלה שהיה אח"כ:

ומה שהרגיש מעלתו, אמאי לא פירש"י על לא היה קוברין שהוא הלל"מ מלבד שזה מיושב במ"ש שאינו הלל"מ אלא דמוכח מהלל"מ שנים ולא ארבע שזה סברא חיצונה עוד בה טעם משום דרש"י רצה ליישב הא דנתעכל הבשר מלקטים העצמות וכו' לכן כתב רש"י דה"ט משום דאין קוברין רשע אצל צדיק ולכן אחר עיכול בשר דכבר הו"ל כפרה שפיר קוברין רשע אצל צדיק ועצמותיו בקברי אבותיו:

ובהכי א"ש לישנא דנקט בכל מקום אין קוברין רשע אצל צדיק ולא להשתמט בשום דוכתא למינקט דאין קוברין צדיק אצל רשע משום דליקבר צדיק אצל רשע משכחת לה דשרי אחר עיכול בשר או מכי חזי צערא דקברא פורתא אבל רשע אצל צדיק אסור משום שעת קבורה דאכתי לא חזי צערא דקברא וגם יש רשעים שאין להם כפרה כלל כמש"ל:

וגם מה שהרגיש עמ"ש רש"י שתי קברות דהלל"מ שנים ולא ד' הוא פשוט דהלל"מ רגילין לומר על מילתא בלא טעמא וכמו שפירש"י בגיטין י"ד כהלכתא בלא טעמא כאלו קבלה משה הלכה מסיני שאינו צריך לתת בה טעם וה"נ כיון דאין קוברין רשע חמור אצל רשע קל א"כ אין אנו יודעין טעם אמאי קוברין ביחד נהרגין ונחנקין וכן נסקלין ונשרפין לכן פירש"י שהוא הלל"מ:

ועיין ברש"י יבמות ל"ב ע"ב ד"ה אלא שכתב ולקוברו בין רשעים גמורים שהרשע נקבר אצל רשעים דתנן בסנהדרין שתי קברות היה מתוקנים לבי"ד אחד לנהרגין ולנחנקין ואחד לנסקלים ולנשרפים ה"נ אע"ג דהאי לא מחייבי ב"ד הוא הואיל ועבד תרתי קברינן ליה גבי נסקלין ונשרפין עיי"ש הרי כתב להדיא שהרשע נקבר אצל רשעים מהא דשתי קברות אלמא דהא דשתי קברות שהוא הלל"מ הוא משום דאין קוברין רשע אצל צדיק ולא כדעת ידידי שזה הלל"מ ואין קוברין רשע אצל צדיק הוא רק מדברי קבלה:

ועוד דאי זה הלל"מ ולא מטעם דאין קוברין וכו' רק בהרוגי ב"ד והרי רש"י קאי על א"א ואחות אשה שאין בהם מיתת ב"ד כלל כמ"ש רמב"ם פ"א מא"ב ה"ז ואמאי כי עביד תרתי קברינן ליה בהדי נסקלין ונשרפין שהם הרוגי בי"ד ואפי' גבי נהרגין ונחנקין לא נקברין אלא ודאי דגם התם טעמא משום דאין קוברין רשע אצל צדיק ולהכי כי עביד תרתי אע"פ שאינו מהרוגי ב"ד מ"מ הוא רשע חמור ועיין ר"ן יומא סוגי' דקל קל וקוברין אותו בין רשעים גמורים גבי נסקלין ונשרפין:

ותוס' שם ד"ה בין פירש אצל רשעים כמותו לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק ולא כמו שפי' בקונ' לקברו אצל נסקלין ונשרפין ג"כ אין חולקין בזה אלא נ"ל כוונתם דבהני עריות שאין בהם מיתת ב"ד אפי' עביד תרתי אין קוברין אותו אצל חייבי מיתות ב"ד וכ"ש אצל נסקלין ונשרפין אבל בא"א ונעשית חמותו אע"פ דנדון בא"א שהיא בחנק ולא בחמותו שהיא בשריפה משום דאין איסור חל על איסור מ"מ כיון שהוא רשע בעבירה שחייבין עליה שריפה שפיר קוברין אותו אצל נסקלין ונשרפין והיינו שכתבו ור"ש סבר דאע"פ שיש בעבירה זו שני איסורים כיון דלא מיחייב אלא חדא אין קוברין אותו אצל רשעים גמורים כיון דבאמת אינו חייב שריפה רק חנק אין קוברין אותו אצל נסקלין ונשרפין רק אצל נהרגין ונחנקין, ואפשר לומר דבהא פליגי דת"ק דטעמא משום דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור וכיון דהוא ג"כ רשע חמור אע"פ דאינו חייב במיתה זו מ"מ קוברין אותו גבי נסקלין ונשרפין ור"ש ס"ל דהלל"מ הוא בהרוגי ב"ד ולא משום טעמא דאין קוברין וכו' ולהכי כיון דאינו חייב אלא חדא ולא במיתה חמורה אין קוברין אצל נסקלין ונשרפין:

ושוב פקפק על מה דפשיטא ליה לחת"ס דבהלל"מ הולכין בספיקו להחמיר כמו בכל איסור תורה מדברי פמ"ג בפתיחה להלכות שחיטה שהביא בשם מנחת יעקב די"א דספיקו לקולא, ואני תמה למה הביא ממרחק לחמו מדברי פמ"ג הלא ממקומו הוא מוכרע וממקום שבא חת"ס להביא ראיה דספיקא לחומרא מקידושין ט"ל דאל"כ למה לי הלל"מ דספק ערלה בחוץ לארץ מותר והן הן דברי ר"ן שם והר"ן דחה דצריך הלכה דאפי' לספוקי אהדדי שרי ואלו בשאר איסור ודאי עובר משום לפ"ע ע"ש:

ובש"ש ש"א פ"ב תמה עליו כיון דמספק יודע ודאי שהוא ערלה ואסבה"נ א"כ אסור ליתנו לחבירו אפי' בחנם משום שהמקבל מחזיק לו טובה וא"כ הנותן נהנה מערלה וכמ"ש תוס' פסחים כ"ב ד"ה אבמה"ח לב"נ ע"ש, ולפענ"ד לק"מ מתרי ותלת טעמי חדא דתוס' לא כתבו כן רק אם המקבל נכרי יחזיק לו טובה אבל אם המקבל ישראל כיון שאחר שסיפק לו מודיעו שהוא ערלה ואסור לנותן ליהנות לא יחזיק לו טובה כדי שלא יכשיל הנותן:

ושנית דתוס' מיירי באבמה"ח של נכרי ואינו מחזיק לו טובה אלא על טרחתו והשטתו וע"ז שפיר יחזיק לו הגוי טובה ואסור כמו דשכרו אסור משום דמשתכר באיה"נ אבל כאן אין המקבל מחזיק לו טובה רק על שהנההו משלו וכיון שמודיעו אח"כ שהוא ערלה ואיה"נ שלא היה שווה לו כלום שוב לא יחזיק לו טובה:

ועד השלישי אני בא למ"ש טור או"ח רס"י ת"ן דבישראל שלוה ככר מחבירו קודם פסח צריך לפרעו אחר הפסח ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח כיון שלא היה בעין בשעת איסור וכתב ב"י שהביאו ראיה מע"ז דף ס"ב דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניים בשביעית ופרעו להו בשמינית אר"י יאות אינון עבדי ע"ש, ואמת כי דבריו תמוהים בתרתי חדא למה צריך ראיה דבשלמא התם בדברי ר"י אם היו לוקחין החליפין בשעת מעשה היה אסור לכן צריך לטעמא דבשעה שלוקחין החליפין אין האיסור בעין אבל כאן בשעה ששאלו קודם פסח היה רשאי ליקח החליפין דעדיין שעת ה היתר ומותר למכרו ואמאי לא יהא מותר ליקח פרעון אחר הפסח והרי מיד ששאלו נתחייב בחליפין דל"ש שאלה בככר לאכול דלא הדרה בעינא רק הלואה ועיין טו"ז או"ח סי' תנ"ד סק"ד דמה"ט ל"ש מצה שאולה ואולי יש לדון למ"ד מלוה ברשות בעלים לחזרה קיימי אם היה הככר עדיין בעין בפסח ויש לעיין:

ושנית מה ראיה משם דשם מיירי באיסור שתופס דמים ולכן אמרינן שאם אין האיסור בעין בשעה שמקבל החליפין אין החליפין נתפסין באיסור וע"ש תוס' ד"ה יאות אבל באיה"נ שאינו תופס דמים רק החליפין אסורים למחליף בשביל שאיה"נ גרם לו הנאה מה נפ"מ אם אין האיסור בעולם בשעה שמקבל החליפין מ"מ איה"נ גרם לו הנאה זו וצ"ע, ועכ"פ צריכין אנו לכוף כאגמון ראשינו ולשמוע דברי הראשונים ולפ"ז בשלמא התם דנכרי מחזיק לו טובה בעוד האבמה"ח בעולם שפיר אסור אבל כאן שאינו מחזיק לו טובה עד שאכל הספק ערלה דשוב אין האי' בעולם לא עדיף החזקת טובה מחליפין דמותר וא"ש:

ולשיטת הרמב"ם דספיקא דאו' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא עכצ"ל הא דאיצטריך הללמ"מ דספק ערלה בחו"ל מותר כמ"ש הר"ן אלא דנ"ל לדעת הרמב"ם ודאי ספק הללמ"מ לחומרא דכבר הקשו על הרמב"ם דס"ל בכל איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור אמאי סד"ר לקולא הא הוי ספק דאורייתא מכח לא תסור ותי' דכך התנו חכמים מעיקרא שיהא ספק דבריהם לקולא עיי' השגות רמב"ן לספר המצות שורש א' ומגילת אסתר שם ולפ"ז הגם שכתב הש"ך ביו"ד סי' רל"ט סק"כ דדוקא באיסור דרבנן איכא לאו דלא תסור ולא ח"ש דילפינן מריבוי דכל חלב אבל בהללמ"מ כתב רמב"ם בפ"א מממרים ה"ב דאיכא לאו דלא תסור ועיין בהקדמה לפיה"מ וא"כ ממילא ספיקו לחומרא דבזה ל"ש שכך התנו מתחילה שיהי' ספיקו לקולא כיון דהוא הללמ"מ, אלא דיש לדחות דאין הכונה בשעה שאסרו איזה איסור דרבנן התנו כן שיהיה ספיקו לקולא רק בשעה שתקנו שיהיה ספק לחומרא התנו כן דסד"ר או ספק הללמ"מ יהיה לקולא אבל לא משמע כן מדבריהם, ומ"מ הדין עם חת"ס דבספר מנח"י שם הביא דעת רוב הפוסקים דספק הללמ"מ לחומרא והכי נקטינן וגם אפשר דאפי' הר"ן מודה דעכ"פ מדרבנן לחומרא רק כתב שאין ראיה דמה"ת לחומרא [עיין חת"ס אה"ע ח"ר סוס"י ב']:

ושוב התפלא עמ"ש חת"ס אמנם הרמב"ם השמיט דין זה דאין קוברין רשע אצל צדיק אדרבה כתב בפ"ב מאבל דנהרג בדין המלך וכו' ומשמע מדבריו להדיא דאפי' מלך ישראל ההורג בד"ת וכו' מ"מ נקבר בקברי אבותיו ונראה מדבריו דס"ל דגזה"כ הוא דוקא בהרוגי ב"ד, וידידי נ"י תמה דאישתמיטתיה דברי לח"מ שם שהק' הא בגמ' לא מחלק רק בין הרוגי ב"ד להרוגי מלכי אומות העולם כפרש"י אבל הרוגי מלכי ישראל כיון דבדין מקטלי הו"ל כהרוגי ב"ד ותי' דיצא לו כן מברייתא דמס' שמחות פ"ב הי"א הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר וסתמא משמע גם הרוגי מלכי ישראל ע"ש וא"כ שפיר י"ל דאין קוברין רשע אצל צדיק רק משום דנהרג מתוך רשעו הו"ל כפרה:

ולפענ"ד הדין עם חת"ס ודברי לח"מ תמוהים דכך הוא הוצעה של שמועה דבעי להוכיח כיון דקדשי מזבח של עיה"נ ימותו דאמרינן הואיל ונדחו נדחו דאל"כ כיון דמקטלי הו"ל כפרה ודחי אביי דמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה מדתני ר' שמעי' ופריך רבא דשאני נהרג מתוך רשמו דהו"ל כפרה מדקרי ליה עבדיך וע"ז דחי אביי דיש חילוק בין הרוגי מלכות להרוגי ב"ד תדע דתנן לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו וכו' וע"ז משני דלעולם נהרג בב"ד מתוך רשעו הו"ל כפרה כהרוגי מלכות אלא דמיתה וקבורה בעינן וכדרבא דאין חילוק וגם בהרוגי מלכות לא מקרי עבדיך עד אחר קבורה ולמסקנא עד דחזי צערא דקברא פורתא או אחר עיכול בשר ולפ"ז שפיר הוכיח חת"ס מדקוברין הרוגי מלכות בקברי אבותיו לרמב"ם דקוברין רשע אצל צדיק ורק בהרוגי ב"ד גזה"כ הוא, ואע"ג דמגמ' הנ"ל מוכח דתליא בכפרה דילי' מ"מ ז"א מחמת דאין קוברין רשע אצל צדיק אלא מדחזינן שאחר עיכול בשר קוברין אותו אצל אבותיו ש"מ דתלינן בכפרה יהיה מאיזה טעם שיהיה גבי הרוגי בי"ד:

ודברי לח"מ תמוהים דמה צריך להקשות דיש חילוק בין הרוגי מלכות או"ה להרוגי מלכי ישראל לפי הס"ד טפי הו"ל להקשות דלפי המסקנא אין חילוק בין הרוגי ב"ד להרוגי מלכות אפי' של או"ה כלל וכמ"ש וגם תירוצו תמוה דמברייתא דמס' שמחות אין ראיה כלל דודאי בהנך דמחייבי דינא דמעיקרא ומתו מתוך רשעם הו"ל כהרוגי ב"ד וכמ"ש מהרש"א בח"א שם דלכך שונה לומר גבי עבדיך מאכל לעוף השמים דאע"פ שבטלו סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו כדאמרינן בכתובות ל' ויש מהן חייבי סקילה וכל הנסקלין נתלין והיינו מאכל לעוף השמים וכיון שכן הו"ל כהרוגי ב"ד מתוך רשעים דמיתה וקבורה בעינן אבל אע"פ דמי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות וכו' אבל לא כל הרוגי מלכות חייבין הריגה ועשרה הרוגי מלכות יוכיחו דודאי לא נתחייבו מיתת ב"ד וא"כ במס' שמחות מיירי בהרוגי מלכות שאין אנו יודעים שנתחייבו מיתת ב"ד ולכן אין מונעים ממנו כל דבר והיא גופא קמ"ל דלא אמרינן מדנהרג במלכות וודאי חייב אחד מארבע מיתות אלא מוקמינן אותו בחזקת כשר וכדכתיבנא אבל בהרוגי מלכי ישראל שאנו יודעים שחטא נגד המלך שפיר י"ל דהוי כהרוגי ב"ד ואין קוברין אותו בקברי אבותיו וצ"ע:

ומה שהוכיח מעלתו כדברי לח"מ ומותיב תיובתא כלפי סנאי' דחת"ס מדברי רמב"ן שהביא הטור סי' שמ"ה דהא דהרוגי מלכות אין מונעים מהם כל דבר ה"מ הרוגי מלכות ישראל אבל הרוגי מלכי אוה"ע אין מונעים מהם אלא הספד וא"כ עכ"ח במס' שמחות מיירי בהרוגי מלכי ישראל והא הוא פסק בהדיא דאין קוברין רשע אצל צדיק וכמו שהביא ב"י סי' שס"ב אעכ"ח כמ"ש הלח"מ, ואינני יודע מה ק"ל דהיכן מוזכר במס' שמחות דקוברין אותו בקברי אבותיו והרי שם בה"ז דקתני הרוגי ב"ד אין מתעסקין בכל דבר לא חשיב כלל שאין קוברין אותן בקברות אבותיהם רק שאר עסקים ובזה קתני דבהרוגי מלכי ישראל אין מונעים מהן כל דבר התעסקות אבל אפשר דאין קוברין אותן בקברות אבותם משום אין קוברין רשע אצל צדיק ועוד אפשר דגם במס' שמחות מיירי בהרוגי מלכי או"ה והא דקאמר אין מונעים מהם כל דבר היינו חוץ מהספד דזה נלמד ממקום אחר שאין מספידין על הרוגי מלכות כמ"ש ב"י שם, ובפרט שלפענ"ד גם כונת הרמב"ן כמ"ש ב"י שם דהא דאין מספידין אינו מן הדין רק מפני יראת המלכות ובמקום שאין המלך מקפיד שפיר מספידין ובהכי ניחא מה שדקדק ב"י למה כתב אין מונעים מהם אלא הספד ולמה לא כתב מונעים מהן הספד לפי שלשון זה היה משמע מדינא ולכן כתב אין מונעים מהם מצד הדין כלל אלא הספד מפני יראת מלכות וא"כ אפילו בהרוגי מלכי אוה"ע שפיר קתני במס' שמחות דאין מונעים מהם כל דבר ואפי' הספד דהיינו מצד הדין:

אבל מה שחידוש בעיני על חת"ס מי הגיד לו שהרוגי מלכי ישראל נקראו רשעים שיהא אסור לקברם אצל צדיק והרי לענין עדות קי"ל בחו"מ סי' ל"ד דרשע פסול לעדות ואיזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות או מיתת ב"ד אבל בלאו שאין בו מלקות לא מקרי רשע ע"ש והכי כתב הרמב"ם פ"ג ממלכים ה"ח כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו אפי' גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך וכו' ואם רצה להרגו יהרג שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך וכן כל המבזה וכו' ומשמע דברישא אפי' בזיון ליכא ולא עביד איסור כלל ואפי' עשה דשום תשים שתהא אימתו עליך ולא עבר ועיין ברמב"ם שם רפ"ב מה נכלל בכלל שתהא אימתו אבל עכ"פ לאו שיש בו מלקות ודאי לא עבר ואם רצה המלך שלא להרגו רשאי דהכי משמע לישנא ואם ירצה להרגו וכן בפ"א מאבל ה"ט והתורה נתנה לו רשות להרגן אבל אינו מחויב להרגן ויכול למחול אף דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וא"כ לא מקרי רשע ושפיר נקבר בקברי אבותיו אף דאין קוברין רשע אצל צדיק:

ובהכי נ"ל ליישב קושי' לח"מ בה' אבל שם דהא דקאמר בגמ' הרוגי ב"ד כיון דבדין קמיקטלא לא הו"ל כפרה היינו שהב"ד מחויבים להרגם ואפי' בטרפה שהרג בראו ב"ד אמרינן בסנהדרין דחייב משום דכתיב ובערת הרע מקרביך ואפי' א"י להמיתו במיתה הכתובה בו חייבין להמיתו בכל מיתה וכו' כדאמרינן בסנהדרין דף מ"ה ונ"ג ועיין ברמב"ם פי"ד מסנהדרין ה"ג ולכן לא הו"ל כפרה אבל הרוגי מלכות אפי' הנך דמחייבו דינא דמעיקרא וחייבין ד' מיתות ב"ד וכמ"ש מהרש"א בח"א הנ"ל מ"מ מלכי אוה"ע אין חייבין להמיתם ושלא בדין מקטלי הו"ל כפרה ומזה למד הרמב"ם גם בהרוגי מלכי ישראל אע"פ שרשות בידו להרגם מ"מ כיון שאינו מחויב להרגם מקרי שלא בדין מקטלי והו"ל כפרה ושפיר קוברין אותן בקברי אבותם ואולי לזה נתכוין לח"מ בתירוצם:

ושוב כתב ליישב מה שהק' חת"ס למה השמיט הרמב"ם דין זה דאין קוברין רשע אצל צדיק שהרמב"ם רמז דין זה במ"ש פ"ד מסנהדרין ה"ט כל הרוגי ב"ד אין קוברין אותן בקברי אבותיהם בכלל ישראל דהאי בכלל ישראל מיותר אלא שרמז הטעם משום דאין קוברין רשע אצל צדיק, והוא רמז מועט להלכה מרובה ולפענ"ד לא לכונה זו כתב האי בכלל ישראל אלא הוא עפמ"ש רמב"ן פ' ח"ש שהיה מנהגם להיות להם ביה"ק מיוחד איש לבית אבותיו וביה"ק מיוחד לגרים ע"ש והוי סד"א דאין קוברין אותו בקברי אבותיו היינו בביה"ק המיוחד למשפחתו משום פגם משפחה או משום בזיונא אבל קוברין אותו בתוך שאר מתי ישראל הגרים או במקום שיש ביה"ק לכל הקהל ואינו מיוחד למשפחתו שפיר קוברין אותו שם לכן פירש דבקברי אבותיו הפירוש בכלל ישראל שאינו נקבר בביה"ק של כלל ישראל כלל:

אבל גוף קושי' חת"ס תימא בעיני דבשלמא הטור והמחבר שאין כותבין דינים שאין נוהגין בזה"ז ולא הביאו האי דהרוגי ב"ד וכו' הוצרכו לכתוב הדין דאין קוברין רשע אצל צדיק אבל הרמב"ם דהביא המשנה דכל הרוגי ב"ד וכו' דאמרינן בגמ' וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק הרי שפיר הביא דין זה כדרכו בכל מקום ומה יש לו לעשות ולא עשה:

ולפלפולא בעלמא היה נ"ל ליישב דכבר הק' חת"ס מה ראיה מאלישע הא התם הוי בתפיסה אחד ונגע בו ואפי' בשני כשירים אין קוברין בכה"ג כמבואר בסי' שס"ב ס"ג ונ"ל דלכאורה יש להבין אמאי נעשה הנס בהרשע שהחיה אותו ולמה לא נעשה הנס באלישע הצדיק שיחיה ויקום על רגליו וי"ל עפמ"ש בספר חסידים סי' תש"ו אסור לקבור רשע אצל צדיק שהרי החיה אלישע וכו' שנאמר כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים אוי לרשע אוי לשכנו [וי"ל דאוי לרשע אם נקבר אצל צדיק ע"ד שאמרה השונמית כי באת אלי להזכיר עוני ואוי לשכנו ע"ד שאמרו בגמ' ר"ה מלך ועם נכנסו לדין מלך נכנס תחלה מקמי דליפוש רותחא] ועכ"פ בקרא כתיב כי לא ינוח שבט הרשע וכו' ולכן היו צריכין לסלק הרשע משם וחיה הוא, והתינח אם זה היה מצד אין קוברין רשע אצל צדיק אבל אם זה מותר רק האיסור משום תפיסה אחת כמו בשני כשירים הדק"ל שהיה ראוי להחיות את אלישע ושפיר מוכח דה"ט משום אין קוברין רשע אצל צדיק, אך זה אינו דהרי ילפינן בחולין ז' מהאי קרא דגדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם ושפיר לא החיה את אלישע משום דגדולים צדיקים וכו' וע"ש ברש"י ותוס' שנדחקו איך מוכח דגדולים וכו' ולפמ"ש א"ש דמוכח מדלא החיה את אלישע ולפ"ז ליתא לתירץ הנ"ל והדק"ל דלמא משום שהיה בתפיסה אחת ולא משום דאין קוברין רשע אצל צדיק ופסק רמב"ם כסוגי' דחולין ולא מוכח מידי ולכן השמיט דין זה:

ואגב דאיירי במילתא דתמיה מדכר דכירנא דנראה מדברי חת"ס דתפיסה אחת היינו בקבר אחד וכן משמע בסי' שס"ב ואפי' המחמירים אין מצריכין הפסק רק ששה טפחים עיין בפ"ת שם ובסנהדרין מ"ה ע"ב דאמרינן מה עמו עמו בתפיסתו פירש"י בתוך ד"א וכו' ולפמש"ל גם רשע אצל צדיק אין איסור רק בתוך ד' אמות והיינו תפיסה אחת:

אבל לפענ"ד לק"מ דלפי הנראה מרשב"ם ב"ב דף ק' היה מנהגם לקבור במערה ובדופני המערה קברו נונין ושם קברו את המת ומסתמא גם גבי אלישע כך היה ועיין בתו"כ פ' ויקרא פ' ד' ברייתא ט' דקאמר אי סביך יכול יקיפנו בחוט ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה והרי בקרא כתיב וישליכו את האיש בקבר אלישע וא"א לכווין דרך השלכה שיכנס לכוך של אלישע אלא שהשליכו אותו תוך המערה שהיתה פתוחה ודרך השלכה נגע בעצמות אלישע שהיה מגיעים עד פי הכוך שבדופני הדופן וחיה וא"כ אלו היה נפל שמה עד תחתית המערה לא היה נוגע כלל בעצמות אלישע ולא היה עמו בתפיסה אחת ול"ש משום ערבוב עצמות כלל ועיין מס' שמחות פי"ג ועיין בטור יו"ד סי' ת"ג מלקט עצמות ב' מתים וכו' ופרישה שם וא"כ היה משום דאין קוברין רשע אצל צדיק:

ובזה ניחא ג"כ מה שתמה למ"ש מהרש"א בח"א שם שהק' על רש"י שפי' דהאיש שהשליכו בקבר אלישע היה הנביא שקר אשר החזיר את עדו הנביא וא"כ איך קברו אח"כ אצל עדו הנביא ותי' דבאמת לא קברו רק עצמותיו דאחר עיכול בשר כבר נתכפר ולפ"ז לר"א סגי בחזי צערא דקברא פורתא וא"כ כיון דחזי האיש צערא דקברא פורתא בקבר אלישע אמאי לא הוכשר בעיני המקום להניחו שם ויש לחלק דוקא אם חזי צערא דקברא במקום אחר ונתכפר מותר לקברו אצל צדיק בהיתר אבל זה דבאיסור בא שם קודם שנתכפר וחזי צערא דקברא לא הוכשר לישאר שם:

אבל לפמ"ש לק"מ דהרי אמרינן בגמ' אבילות מאימתי קא מתחלא מסתימת הגולל ופירש"י גולל הוא הדף הניתן על הארון לכיסוי כפרה מאימת קא הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא הלכך הואיל ואידחי אידחי מבואר דצערא דקברא הוא אחר סתימת הגולל וכאן מיד שהשליכו אותו בקבר אלישע ויחי ולא היה קבורה וסתימת גולל כלל ועדיין לא חזי צערא דקברא ושפיר לא הוכשר בעיני המקום להניחו שם ויחי מיד טרם חזי צערא דקברא פורתא ולק"מ:

ומה שתמה מדברי מהרש"א אלו על חת"ס שנראה כמסתפק במת על מטתו אי מהני עיכול בשר לקברו אצל צדיקים לפענ"ד החת"ס לא נסתפק אלא במת על מטתו מתוך רשעו כמו בהרוגי ב"ד אבל הנביא שקר אפשר שעשה תשובה קודם מותו ואפ"ה לא הוכשר בעיני המקום להניחו אצל אלישע לפי שאין קוברין בעל תשובה אצל חסיד אבל לאחר עיכול בשר שרי כמ"ש מהרש"א לקברו אצל עדו וא"ש:

ומה שתמה עליו שכתב שכן משמע בתוס' דמ"ה ד"ה קבורה שאין שם שום משמעות ואדרבה משמע שם להיפוך ומכח זה ר"ל דט"ס הוא, צריכין אנו למשכוניה נפשיה אדרב והנה ז"ל תוס' שם ע"כ איכא כפרה כדאמרינן לקמן כפרה מאימת הוי מכי חזי צערא דקברא פורתא אלא אפי' איכא בזיונא וכפרה מיבעיא ליה הי עיקר והבין מעלתו דמבעיא ליה הי עיקר אם משום בזיונא או משום כפרה וא"כ אדרבה מוכח מדברי תוס' דגם במת על מטתו הו"ל כפרה דאל"כ לא מקשי תוס' כלום דהכא במת על מטתו איירינן, אבל החת"ס פירש דהא דאמרינן לקמן מכי חזי צערא דקברא נמשך למאי דאמרינן בסמוך דנהרג מתוך רשעו הו"ל כפרה אלא דבעי למימר בהרוגי ב"ד כיון דבדין מיקטיל לא הו"ל כפרה ולהוכיח כן מן המשנה וע"ז דחי מיתה וקבורה בעינן ולמסקנא גם עיכול בשר או צערא דקברא וא"כ מיבעיא ליה הי עיקר כפרה אם עיקר כפרה הא דנהרג והא דחזי צערא דקברא הוא רק טפל וא"כ במת על מטתו ע"כ קבורה משום בזיונא דצערא דקברא אינו עיקר כפרה או שם בהרוגי ב"ד צערא דקברא ועיכול בשר הם עיקר כפרה וא"כ גם במת על מטתו קבורה משום כפרה וכיון דלא אפשיטא ואדרבה קי"ל בסי' שמ"ח דאומר אל תקברהו אין שומעין לו דמשום בזיונא הוא א"כ שפיר משמע דבמת על מטתו אין לו כפרה בעיכול בשר וצערא דקברא דאין זה עיקר כפרה רק טפל למה דנהרג מתוך רשעו אפי' נהרג בדין כמו בהרוגי ב"ד וא"ש:

אבל מ"ש בסוף דבריו דאפי' אם משפחתה בעצמם רוצים לקברה חוץ לחומת ביה"ק אסור משום חילול השם כמ"ש מג"א סי' רמ"ד לענין ביהכ"נ בשבת, לפענ"ד לא דמי דהתם כיון שהם מצד אמונתם ודתם אין בונין בית תיפלה שלהם ביום אידם איכא חילול השם שלא יהיה חו"ש תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם אבל כאן אדרבה מצד אמונתם ודתם בגוי שנתגייר לא היו מניחים אותו לקבור בקברי ישראל רק עפ"י אמונתם ואף שכעת אפשר נשתנה הדבר מחמת חוקי המדינה שאין מחזיקין אמונתם אבל מ"מ מצד הדת והאמונה שלהם היה כך וא"כ ליכא חילול השם אם עפ"י דתינו ג"כ ישראל שנשתמד אע"פ שחטא ישראל הוא לקבור אותו עפ"י אמונת ודת ישראל:

היוצא מדברינו:

א) דכ"מ מודים דאין קוברין רשע אצל צדיק גם לרמב"ם:

ב) הא דאין קוברין רשע אצל צדיק הוא הלכה למשה מסיני:

ג) דבהלכה למשה מסיני הולכין בספיקו להחמיר:

ד) דבמת על מטתו בלי תשובה אפי' עיכול בשר אינו מכפר:

ה) דבמשומד אם מת בלי תשובה דאין לו חלק לעולם הבא אפי' עיכול בשר אינו מכפר:

ו) דשיעור הרחקה בין צדיק לרשע הוא ד' אמות:

ז) ובתוך ביה"ק אפי' חוץ לד' אמות אסור:

ולכן בנידון דידן דעתי נוטה שאין מתעסקין עמה לכל דבר שאין לקוברה בבית הקברות אבל חוץ לחומת ביה"ק אם יש מחיצה גבוה עשרה או חריץ עמוק עשרה שרי וכ"ז דוקא אם בני משפחתה רוצים בכך אין מוחין בידם אבל אחרים לא יתעסקו בזה ואין בזה משום חילול השם, ומחיה חיים יחיינו מיומים, ויאיר עינינו בתורת חיים כנפשו ונפש ידידו דוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה