אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה תכג

תשובה תכב

שיל"ת ב' אויפאלו ג' חיי שרה כ"י ע"ת לחננ"ה לפ"ק:

ישאו הרים שלום לכבוד הרב החו"ב, משנתו זך ונקי כש"ת מו"ה שמעון פאללאק נ"י אב"ד דק"ק יעמרינג והגלילות:

יקרת מכתבו בברכת מז"ט הגיעני ובירך אשיבנה ואשר בא על ד"ת והוסיף להפליא על רבותינו הש"ך והטו"ז ביו"ד סי' רכ"ח סל"ה שהבינו בכוונת תשובת הרא"ש שהביא רמ"א שם דאין החרם השני חל נגד הראשון משום עביד לא מהני, וק"ל דא"כ בכל דוכתי דאמרינן דאין שבועה חל ע"ד איסור וכן לבטל את המצוה למה אמרו מצד מושבע ועומד מהר סיני ת"ל מצד אעל"מ, ועכ"ח כיון דבשעת השבועה עדיין אינו עובר אמימרא דרחמנא ל"ש אעל"מ וא"כ בחרם השני נמי בשעה שעשו החרם השני אכתי אינם עוברים על חרם הא' ל"ש אעל"מ, הנה גוף הקושיא והתי' הוגד כי"ב כבר כתובה על ספר שו"ת פני יוסף להגאון מו"ה חנניא ליפא מפרעמישלט זצ"ל, ואך מעלתו לא נזהר בדבריו והקשה גם בשבועה על דבר איסור ושם מה כ"מ דארל"ת שייך הלא אדרבה נשבע לקיים ד"ת שלא לאכול דבר האסור:

ואמנם גוף הקושיא איני יודע על מה תסוב אם על הלשון שאמרו בנזיר ד' מושבע ועומד מה"ס הוא דמשמע אלו הי' מושבע ועומד שפיר צריך קרא דחל נזירות דבלא קרא הוי ס"ד דאינו חל לבטל מצוה, דילמא באמת הפירוש דאם הוא מושבע ועומד הו"א דאינו חל משום אעל"מ [ועיין נובי"ק או"ח סי' ל"ו שעמד על לשון זה מושבע ועומד מה"ס ואי"ה להלן עוד נדבר מזה] ואם הקושיא על הא דמצריך קרא בשבועות כ"ה וכ"ו דאין שבועה חלה לבטל את המצוה ת"ל משום אעל"מ, זה ודאי אינו קושיא דשפיר איצטריך קרא בנשבע על הככר לאכלו ואח"כ נשבע שלא יאכלנה דאין שבועה שניה חלה לבטל מצוה של שבועה ראשונה דאי משום אעל"מ לא שייך הכא או משום תי' התוס' בתמורה וי"ו ע"א ד"ה והשתא דבאיסור שבדה מלבו ל"א אעל"מ או משום סברת הרא"ש בתשו' כ"ז כיון שאפשר לבטלו ל"א אעל"מ וה"נ בשבועה כיון שאפשר לישאל על הראשונה ולבטלה ל"ש אעל"מ ושפיר צריך קרא דאין השניה חלה:

מיהו גם על התי' יש לי לדון לפמ"ש תוס' שבועות ד' ד"ה אבל דבנשבע על הככר שיאכלנה וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה לא הוי הת"ס ואף דבשעת זריקה אכתי לא עבר על שבועתו מ"מ מהני התראה בשעת זריקה כיון דע"י הזריקה ודאי יבטל שבועתו הוי כעבר השתא, ה"נ בנשבע לבטל המצוה כיון שע"י שבועתו יעבור אמימרא דרחמנא דאם תחול ודאי יבטל המצוה דשבועה עשה ול"ת הוא כמ"ש הרשב"א נדרים ט"ז לענין נדר ע"ש א"כ הוי כאלו עבר השתא אמימרא דרחמנא ושפיר י"ל דלא מהני ואין השבועה חלה, ואין להשיב דכאן אינו ודאי שע"י שבועתו יבטל המצוה דהא יכול למיתשל עלה ושפיר יכולה לחול דהוא ליתא דהא השבועה מצד עצמה אין לה חלות ורק משום שתאמר שיכול לבטלה א"כ ביטולה יהיה קיומה אתמהה:

ולפענ"ד יש לחדש דעכ"ח ל"א אעל"מ אלא היכא דאי אמרי' לא מהני כבר נתקיים רצון התורה שאין תרומה קודם לביכורים וכן כל הני דמייתי התם אבל כאן גם אם נימא דלא מהני שבועתו אכתי לא נתקיים בזה מימרא דרחמנא שיקיים המצוה שגם אם אין השבועה חלה אפשר לו שלא יקיים המצוה בזה ל"א דל"מ וא"ש, והנה לפמ"ש הבית מאיר בתשו' צלעות הבית סי' ד' דהא דעביד ל"מ היינו משום קנסא ד"ת שלא יהא חוטא נשכר ולכן לא אהני מעשיו וכן משמע קצת מדברי סמ"ע סי' ר"ח סק"ג עיי"ש א"כ דוקא בדבר דאי מהני זכות הוא לו אמרי' ל"מ אבל כאן אדרבה חוב הוא לו אם השבועה חלה דבכל פעם שיקיים המצוה הוא עובר על שבועתו ואם מקיים שבועתו מבטל מ"ע בזה לא אמרי' כלל אעל"מ:

וגם לסברא שנית שכ' בצלעות הבית שם מדחזי' שהקב"ה שונא מעשה זה מהראוי שיהורס כדי שלא יהא האיסור מתועב בעיני המקום בעולם ע"ש ולפ"ז דוקא אם יש איזה דבר בעולם ממעשה העבירה כגון אונס שגירש שיש אשה גרושה בעולם אשר הוא מתועב בעיני המקום אמרי' דל"מ וצריך להחזירה כמ"ש תוס' שם או מקדיש בעלי מומין שמתועב בעיני המקום שיהי' קדושה על ב"מ לכן אעל"מ ואין ב"מ קדוש בעולם אי לאו דגלי קרא וכן כולהו דמייתי התם נשאר דבר בהוי' בעולם מן מעשה העבירה אבל בשבועה אין שום דבר בעולם מן מעשה עבירה של השבועה ועיין ר"ן שבועות רפ"ג דמשו"ה ל"ש התפסת גברא אגברא משום דל"ש מתפיס אלא בדבר שתיאר חל עליו כגון קדושה או איסור אבל בנשבע אין שם תואר חל עליו שיוכל חבירו להתפיס בו וכיון שאין כאן בעולם דבר המתועב בעיני המקום ל"א דל"מ וכעין זה מחלקין בתוס' חולין קט"ו ע"א ד"ה חורש לענין ל"ת כל תועבה דבעי' תועבה ניכרת דהיינו אחר שעשה מעשה תועבה נשאר בעולם דבר ממעשה התועבה ע"ש ויש לי להאריך בסברא זו אבל הוא דבר שכבר דשו בו רבים וגם אני הארכתי במק"א [ע"ל סי' שכ"ד ובמקומות הנסמן שם] לכן די בזה לע"ע:

ואמנם יהי' התי' איך שיהי' מ"מ הדבר ברור דהא דאם עשו הקהל חרם נגד חרם הראשון דאין השני חל אינו מטעם אעל"מ ועיין בתשו' חת"ס יו"ד סי' וי"ו דמדמי לי' לשבועת שוא כמו נשבע על ככר שיאכלנה ואח"כ נשבע שלא יאכלנה וכנדר שוא בנדרים ט"ו ע"ש ולפענ"ד אפי' הי' נדר ושבועה חלין בכה"ג מ"מ חרם ותקנת הציבור לא היה חל באיסור דתורה לא נתנה כח להקהל לפרוץ גדר אלא לעשות תקנה למיגדר מילתא ויכולין ג"כ להחרים שכל מי שיעבור על תקנתם יהי' מוחרם וכחרמו עכן ועזרא כמבואר בתשו' הרא"ש כ"ה דין ד' וכלל ז' דין ט' ובשו"ת חת"ס או"ח סי' ר"ח באריכות אבל לעשות תקנה לעבור איסור אין זה בכח הקהל ואין התקנה חלה משום שאין להם זכות ויפוי כח לזה וממילא גם החרם שמחרימין למי שעובר על תקנה כזה אינו כלום וכ"נ מדברי הש"ך סי' רכ"ח סקצ"ה שהביא על האי דינא דאין חרם השני חל תשו' הרא"ש כלל ק"ח קהל שעשו תקנה או חרם באיסור כגון שילוו להם בריבית אין באותה תקנה וחרם כלום וכו' משמע מזה דה"נ הוא מטעם זה כיון דחרם ותקנת הקהל הוא משפט וזכות שנתנה להם התורה אין כח קהל אלא למיגדר מילתא אבל לא לעשות עבירה וזה ברור:

וא"כ אין שורש ועיקר לקושית מעלתו דאנה מצא ברמ"א וטו"ז וש"ך שהבינו ברא"ש דאין חרם השני חל משום אעל"מ והנה ברמ"א וש"ך לא נזכר כלל מענין אעל"מ רק הטו"ז הביא לשון הרא"ש מענין על"מ כהויתו [ופי' דברי הרא"ש יבואר לקמן אי"ה] וע"ז כתב הטו"ז דרמ"א למד מדכתב הרא"ש שהשטרות כשרים והתקנה שני' קיימת שגם חרם הב' חל וע"ז משיג דהרא"ש לא קאמר רק דהשטרות כשרים עפ"י התקנה השניי' וע"ז אמר התקנה קיימת אבל לא החרם ואולי גם התקנה אינה קיימת אבל לא נזכר בדבריהם כלל שש"ל בכונת הרא"ש דחרם השני אינו חל משום אעל"מ ומעלה שם להם עלילות דברים וכ' עליהם מה ענין שמיטה אצל הר סיני והפלאה זו איני יודע מה היא:

עוד הקשה עמ"ש הרא"ש לא יפה עשו שעשו מכשול לקהל שעברו על החרם הא במה שתיקנו על העתיד עדיין לא עברו על החרם הדבר פשוט שכוונת הרא"ש יען שתקנה ראשונה הי' שסופר הב"ד יכתוב שטרות כולה בכת"י וכל שטר שלא יהי' כולה בכת"י שלא יגבו בו ועשו חרם למי שיעבור על תקנתם א"כ בתקנתם השניי' שתיקנו באופן אחר והקהל עשו שטרות כתקנה שניי' הכשילו אותם שעברו על הא' כי לא ידעו שלא התירו החרם ודלא כחת"ס יו"ד סימן וי"ו שפי' שהחרם לא הי' רק שלא יגבו בו ולא שלא לכתבו דא"כ לא הי' לו לומר שהכשילו הקהל רק שעשו מכשול לב"ד שהגבו בו וגם מלשון השואל לא משמע כן רק שהחרם הי' על שניהם שלא לכתבו ושלא לגבות בו:

ומה שדקדק עמ"ש הרא"ש דאם הקהל הסכימו וכו' הרשות בידם ובלבד שיתירו חרם הראשון שאין בזה שום רבותא אינו כלום דקמ"ל דיכולים לעשות תקנה אחרת קודם שיתירו חרם הא' ול"א דכ"ז שלא הותר הראשון הוי תקנה לעבור על החרם ואין להם כח לא לעשות תקנה ולא להחרים ואינו מועיל אפי' מתירי' חרם הא' אח"כ קמ"ל דרשות בידם ובלבד שיתירוהו אח"כ ועיין מל"מ פ"ד מנדרים הלכה ה':

ואשר תמה לדעת הש"ך בכונת הרא"ש למה תלה הכשר השטרות בחלות תקנה שניי' למפרע הא אפילו אם אין כאן תקנה שניי' כיון שתקנה ראשונה נעקרה השטרות כשרי' כיון שאין בהם שום פסול מחמת עצמם וגם למה דן על התקנה מצד אעל"מ דל"ש כאן כדי להכשיר השטרות מחמת תקנה שני' ואמאי אינו דן על השטרות בעצמם כן אברר דבר זה קצת הנה קהל עשו תקנה בתחילה בענין השטרות ועשו חרם למי שיעבור על תקנתם ויעשה השטרות באופן אחר ואח"כ עשו תקנה לעשות השטרות באופן אחר והחרימו ג"כ כל העובר על הפקודים ועשו שטרות ע"פ תקנה שניי' קודם שהתירו חרם הראשון והנה קודם שהתירו חרם הראשון אין כח לא בתקנה שניי' ולא בחרם השני לחול לעשות סברה ולעבור על חרם הא' דאין בזה כח הקהל כמו שביארנו לעיל אך לאחר שהותר חרם הא' יש כח בתקנה שניי' וחרם השני לחול אף שעשו התקנה וחרם קודם שהותר אבל אינם יכולין לחול אלא מכאן ולהבא כדין חרמי צבור המבואר סי' רכ"ח סכ"ו וא"כ השטרות שנעשו עפ"י תקנה שניי' קודם שהותר חרם הא' פסולים בלי טעם דאעל"מ רק מצד דעדיין תקנה הראשונה קיימת עד שהותר החרם אך כיון שהותר עפ"י חכם כמ"ש הש"ך ועוקרו למפרע שוב חל תקנה שניי' וחרם השני למפרע ובטלה תקנה ראשונה וממילא השטר כשר, אמנם שנית יש לפסול השטרות משום דבשעה שעשו השטר עברו על חרם הא' שעדיין לא הותר וא על"מ וע"ז תירץ הרא"ש כיון שאפשר לבטלו מהני אפילו ניתר רק מכאן ולהבא, אך עדיין ק"ל אם אינו ניתר רק מכאן ולהבא הי' לנו לפסול השטרות מחמת שלא נעשו כתקנה הראשונה שונה דתקנה שניי' לא חלה עדיין ע"ז תי' חכם עוקר נדר מעיקרו וכו', וכ"ז כיון שחלה מקנה שנייה למפרע אבל אם תקנה שנייה אינו חלה למפרע נהי דחכם עוקר החרם למפרע אבל תקנת הקהל אין להם התרה ועקירה ועד שחלה תקנה שנייה ראשונה קיימת והשטרות פסולים וא"ש, הארכתי בביאור דבריו כי כן דרכי ומה שהק' מעלתו לפי' הטו"ז מה הועילו חכמים בתקנתם שנייה כל זמן שלא יתירו חרם הא' הלא לא יוכלו לגבות בו מפני החרם וכו' הוא טעות דודאי לא יגבו בהם רק אחר התרת חרם הא' רק דהו"א דגם אחר התרת חרם לא יגבו בהם דאין החרם ניתר אלא מכאן ולהבא וא"כ נעשו בעבירה ואעל"מ קמ"ל דכשרים וגובים בהם לאחר התרת חרם וק"ל:

עוד האריך מעלתו ורצה לפרש דברי הרא"ש קהל שעשו תקנה והטילו חרם עליו היינו שעשו חרם שלא יעשו תקנה נגד תקנה זו ולכן בתקנה שני' עברו על החרם בכה"ג יש לחקור אם מהני התקנה משום אעל"מ אי אפשר לפלפל בזה, אבל כל מעיין בצדק רואה שאין לשון הרא"ש סובל פירושו וגם גוף הענין לומר על התקנה אעל"מ אין לו שחר, דבתורם או מגרש או מקדש באיסור שייך לומר דמעשה זו לא מהני ואין כאן גירושין וקידושין ותרומה אבל תקנת הקהל שהוא הסכמה שלהם שיהי' כך ואם הסכימו על דבר איסור אין בהסכמתם כלום אבל אם אח"כ ניתר חרם הא' והם עדיין לא חזרו מהסכמתם מה לא מהני שייך בזה הלא גם עתה מסכימי' ועומדים בתקנתם שני' ועתה הוא היתר ולמה לא יועיל:

ומה שתירץ על קושית טו"ז מכלל ה' דפסק אם לא התירו חרם הא' אינו מועיל המכירה, ותירץ כ' שם הי' התקנה שלא יועיל המכירה, הנה אף שתירוץ זה כתוב בהגהות מהרב"פ שם ביתר ביאור מ"מ אינו נראה בעיני חדא דבתשו' הרא"ש בפנים כ' קהל שעשו הסכמה בחרם שלא ימכרו וכו' ולא כ' כלל שלא יועיל המכירה והטו"ז העתיק לשון זה שלא בדקדוק, ועוד דחרמי צבור הוא שמי שיעבור על תקנתם יהי' מוחרם וא"כ איך שייך חרם שלא יועיל המכירה, על המוכר שייך חרם שעבר על התקנה אבל אם מועיל או אינו מועיל זה אינו תלוי במעשה אדם רק אם הדין הוא שמועיל או אינו מועיל ואיך שייך לומר אם הדין הוא שמועיל המכירה, שיהי' מוחרם הדין או התקנה אין לזה הבנה כלל:

ובאמת לדעתי דברי הרמ"א נכונים דבכלל ז' סי' וי"ו משמע להדיא דאם עשו חרם השני קודם שהתירו הא' אין השני חל אפילו התירו אח"כ הראשון ושם בסי' ד' מבואר דאחר שהתירו חרם הא' חל תקנה שנייה והחרם אף שעשו קודם שהותר הראשון וא"כ מבואר דלא כש"ך וממילא כיון דלפמ"ש בסי' וי"ו אין חרם ב' חל אפילו לאחר שהותר הראשון יען שנעשה באיסור ולא הי' להם אז כח וזכות לעשות חרם א"כ תקנה שעשו אז באיסור אינה כלום וכיון שכתב בסי' ד' דתקנה שנייה קיימת א"כ ה"ה חרם השני קיים כשהותר הראשון והוא כיש מחמירין שהביא רמ"א ודלא כטו"ז שכתב שמודה הרא"ש שחרם שני אינו כלום רק שהשטרות כשרים ואינם פסולים משום אעל"מ דאם חרם שני אינו חל גם תקנה שנייה אינה חל והרא"ש כתב להדיא שקיימת ועוד דכבר כתבנו לעיל דאם תקנה שנייה אינה חלה ממילא הראשונה בתוקפה וממילא השטרות פסולים מצד התקנה הא' אף דאינם פסולים משום אעל"מ וכמ"ש ועכ"ח דתקנה שנייה חלה אף דבשעה שנעשית הי' באיסור וא"כ גם חרם ב' חל לאחר שהותר הא' וא"ש דברי הרמ"א, ובלא"ה דברי הטו"ז תמוהים אצלי במ"ש דמ"מ הם לא נפסלו דהא יש כח לשנות וע"כ מה שעשו באיסור מ"מ המעשה קיים והוא סברת הרא"ש משום שאפשר לבטלה ואח"כ כתב ודומה לנשבע שלא למכור ומכר דמהני מכירה כמו"ש בח"מ סי' ר"ח והא שם אין הטעם משום שאפשר לבטלה אלא אפילו בנשבע ע"ד רבים שאין לו התרה נמי מהני התרה ומטעם שכ' הטו"ז בעצמו שם שאין האיסור בעיקר המכירה רק מצד השבועה ע"ש:

ואמנם מה שנ"ל ביישוב קושית הטו"ז מכלל ה' בהקדם ליישב סתירת פסקי הרמ"א דבחו"מ סי' ר"ח פסק בנשבע שלא למכור ומכר דמהני מכירתו וביו"ד סי' ר"ל פסק דלא מהני מכירה וכבר האריך בזה החת"ס יו"ד סי' וי"ו וח"מ סי' ק"ד ואני בעקבותיו אלך דהנה באו"ח סי' של"ט ס"ד פסק דכל עניני קנינים שאסור לעשות בשבת אם עבר ועשה מה שעשה עשוי והביא מג"א סק"י בשם יש"ש שהקשה מ"ש מנשבע שלא למכור ומכר דלא מהני מכירה ותי' בשם הגמר"ד מפ"ב דשבועות דע"י עצמו איבד כחו וזכותו בנדר ע"ש, ובחת"ס שם הקשה למה איבד כחו וזכותו הא יכול לישאל על השבועה, ולפענד"נ דכבר הקשו על הרמב"ם פ"ב מנדרים שכתב הפקר הרי הוא כמו נדר וכו' א"כ ליהני שאלה על הפקירו וכמדומה שראיתי לא' מן האחרונים דמשו"ה לא מהני שאלה לפי שכבר קיים נדרו והרי הוא הפקר וה"נ דכוותי' מיד שנשבע קיים שבועתו ואיבד כחו וזכותו למכור ושוב א"י לישאל ועיין ר"ן נדרים פ"ה במי שאוסר נכסיו על עצמו שכ"א יכול לזכות בהם ואם אח"כ נשאל נדרו נהי דהאיסור פקע מ"מ קנין ממונו של זה לא פקע ע"ש:

והנה בקצוה"ח סי' רי"א האריך להוכיח דכשם שאין אדם מקנה דשלב"ל כך אינו יכול ג"כ להפקיר דשלב"ל ועיין בח"מ סי' ר"ט דפסק רמ"א במקנה דשלב"ל עם דשב"ל דמי לקני את וחמור בסי' ר"י דקנה מחצה ועיין סמ"ע סי' ר"ג סקי"ט, ולפ"ז א"ש דביו"ד כ' שנשבע שלא ימכור חפץ פלוני שהוא בעולם וברשותו ושפיר יכול להפקיר כחו וזכות מכירתו לכן לא מהני מכירתו לפי שאיבד זכותו ולא משום אעל"מ אבל בחו"מ מיירי שנשבע שלא למכור כלל גם דשלב"ל ואינו ברשותו ובזה א"י להפקיר כחו וזכותו ולכן פסק שפיר דמהני מכירתו דל"ש בזה אעל"מ וכמו"ש האחרונים שם בטעמא דמילתא ולפ"ז גם דברי הרא"ש בכלל ה' נכונים דשם עשו חרם שלא על ימכרו מקומות ביהכ"נ בלי רצון הבע"ד והוא על חפצים ידועים לכן אבדו כחם וזכותם עד אשר יתירו החרם ולכן לא מהני מכירתם ולא משום אעל"מ דבדבר שאפשר לבטלה ל"ש על"מ וכמ"ש בכלל זי"ן דין ד' משא"כ שם דלא אתי עלה אלא משום על"מ שפיר כ' דל"ש בזה אעל"מ והשטרות כשרים כנלענ"ד:

ומ"ש מעלתו בפתח דבריו דבשבועה לבטל המצוה ל"ש אעל"מ דאי נימא לא מהני איכא עבירה דשבועת שוא ואי מהני ליכא שום עבירה דיש לו התרה, כבר כתבתי לעיל דאין זה סברא שיחול משום שאפשר לעוקרו א"כ אדרבה כשחלה יש כמה עבירות ואם אינו חלה ליכא עבירה רק פ"א ועיין ר"ן יומא פ"ג, מיהו בעיקר דבריו אני מסתפק אם אין השבועה חלה משום על"מ אמרינן דהוי כאלו נעשה ממילא עיין תוס' תמורה ד' גבי צורם אוזן בכור ובתשו' צלעות הבית שם ח"כ גם שבועת שוא ל"ה ולפ"ז י"ל להיפך דמשו"ה צריך קרא כדי לחייבו משום שבועת שוא עכ"פ וקצרתי:

עוד האריך מעלתו בדברי תוס' ורא"ש שבועות כ"ב דשבועה שאוכל ח"ש אינו חל משום אעל"מ דבח"ש ליכא שבועת שוא דהא אינו מושבע, כתב זה לפי דבריו וכבר השבתי עליהם אבל גם לפי דעתו טעות הוא דכיון דאינו חלה ואסור לאכול ח"ש הרי יצאת לשוא מפיו וחייב משום שוא שהוא דבר שאינו ועיין רש"י שבועות כ', ומ"ש בדעת הרמב"ם פ"ה משבועות ה"ח דס"ל דחל משום דסובר דח"ש אסור משום אחשבי' וכח"צ סי' פ"ו והוי כאיסור שבדה מלבו ול"ש אעל"מ, אין צורך להשיב ע"ז והוא דבר הבדוי מלב כי ח"ש אסור לאכלו מה"ת לכל אדם דכל מי שאוכלו אחשבי' ואם בדה אפילו החשיבות מלבו אבל האיסור לא בדה מלבו ודבר שפתים אך למותר בזה:

ומדי דברי זכור אזכור מה שנ"ל ליישב קושית תשב"ץ ח"א סי' קמ"ט [והוא טעות הדפוס וצ"ל סי' קמ"א] שהובא בהגהת מהרב"פ סי' רל"ט עמ"ש בתשו' מהרל"ח סי' ק"ג לדעת הר"ן דאיסור דרבנן חמור מח"ש שאסור מה"ת דח"ש הוא מריבוי' דכל ואינו איסור מפורש לכן חל עלי' שבועה כמו בכל איסור תורה שאינו אלא מדרש חכמים משא"כ כשהוא איסור דרבנן איכא לאו דלא תסור הביאו הש"ך סי' הנ"ל סק"כ דא"כ מה משני ר"ל בשבועות כ"ב וביומא ע"ג במפרש ח"ש וכו' הא לדידי' כיון דח"ש אסור מדרבנן איכא לאו דלא תסור ואין השבועה חלה ע"ש, וכלענ"ד דהנה המהרש"ל שבועות כ"ג כתב בתוס' שם ד"ה דמוקי שכתבו דר"י מצי לאוקמא בשלכדה"נ ור"ש דפוטר היינו משום דס"ל כ"ש למכות וה"ה ש שלכדה"נ דגם כ"ש הוי שלכדה"נ והקשה המהרש"א א"כ לר"י דח"ש אסור מה"ת גם שלכדה"נ אסור מה"ת א"כ מה הועילו תוס' בתירוצו ומאז אמרתי דודאי הא דלא יאכל אדם רק ח"ש ולא יותר הוא שלכד"ה ומשו"ה לר"ש דס"ל כ"ש למכות אעפ"י דחזינו גם אח"כ שלא אכל רק כ"ש שאינו כד"א ואפ"ה מלקין אותו שפיר מוכח דגם שלכד"א אסור אבל גם אם אוכל כשיעור אין דרך דוקא לבלוע כזית כא' ואוכל תחלה ח"ש ואח"כ השאר עד כשיעור ועיין רש"י סוכה כ"ו וא"כ אף דשלכד"א מותר מה"ת מ"מ אסור לאכול ח"ש מה"ת הואיל וחזל"א ולאכול עד כזית ויהי' כד"א ואף שלא אכל אח"כ ואיגלאי מילתא שלא הי' כד"א הלא באמת אין מלקות על ח"ש ומ"מ כיון דמתחלה אסור לאכול איסורא דעבד עבד וא"ש:

ומיושב בזה קושית התוס' ביומא ע"ד דאף דמרבינן ח"ש מכל חלב וחל עליו איסור חפצא דחלב מ"מ צריך ר"י לטעמא דחזל"א דאל"ה יקשה הא הוי שלכד"א, ואמנם לר"ל דל"ל סברא דחזל"א י"ל באמת ה"ט דמותר מה"ת משום דהוי שלכד"א דאינו אסור אלא מדרבנן והנה בפלתי סי' פ"ז סקי"ג תמה למה לא יחול איסור בב"ח על נבלה וחלב הא הם מותרים שלכד"א ובב"ח אסור שלכד"א ותי' כיון דאינו עומד לאכלו שלכד"א שהרי אין דרך אכילה בכך איסור נבלה קדים ע"ש באורך ובחולין דף ק"ג דלמ"ד בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ואין איסור אמה"ח חל עד שחתכו מן הבהמה כיון שאין האיסור מעכב עליו מלאכול דבלא"ה אינו אוכלו אין האיסור אבמה"ח חל ותלש אבר וטרפה בו הוי א איסור ב"א לדידי' ע"ש, ולפ"ז לר"ל דח"ש מותר מה"ת נהי דאסור מדרבנן ואיכא לאו דלא תסור מ"מ כ"ז שלא אוכלו לא חל האיסור דבלא"ה לא אכיל לי' כיון שאינו כד"א ואינו חל עד דאכיל לי' והוי איסור ב"א עם השבועה ושפיר חל עלי' שבועה וא"ש:

ובזה ניחא מ"ש המחבר סי' רל"ח ס"ד דאם אמר שבועה שלא אוכל כ"ש מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית חלה השבועה ועיין רש"י יומא ע"ג ד"ה ור"ל ובהגהות מהרב"פ עמד ע"ז הא אפילו אכל כזית נמי חייב אשבועה דאיסור שבועה קדים, ולפמ"ש א"ש דאם אכל כזית הוי כדרך אכילתן וממילא הי' הח"ש אסור משום לא תסור ואין השבועה חלה עליו וכקושית התשב"ץ לאמת:

ואמנם דברי הש"ך בסי' רל"ט סק"כ שכתב ליישב בזה דעת המחבר שפסק בנשבע לעבור על מצות ל"ת דרבנן אין השבועה חלה וכו' שטעם המחבר משום דאיכא לאו דלא תסור תמוהים בעיני דא"כ במ"ע דרבנן בין לקיים בין לעבור וכן בדבר שהוא מדרש חכמים דאיכא נמי לאו דלא תסור וכמבואר ברמב"ם בסה"מ שורש א' ועיין רמב"ן ומגילת אסתר שם נמי לא הי' מקום לשבועה לחול ולמה פסק שם המחבר דחל וצע"ג:

מיהו בגוף הדבר אשר נתקשו בדברי הרמב"ם בסה"מ שכתב כל איסורי דרבנן הם מה"ת משום לא תסור והרעישו עליו מכמה סוגיות דמוכח דלענין חלות נזירות ונדר ושבועה אין דינם של איסורי דרבנן שווה לשל תורה עיין זוהר הרקיע להתשב"ץ ובתשובותיו ח"א סי' קמ"א ומג"א שורש א' דף ח' נלענ"ד עפי"מ דאמרינן בחולין ק' והלא מבני יעקב נאסר גיה"נ ועדיין בהמה טמאה מותרת להם מבואר מזה שכיון שקודם מ"ת הי' איסור גיה"נ נוהג בזה גם אח"כ איסור חל על איסור ואף חכמים לא פליגי אסברא זו רק דס"ל בסיני נאמר וכו' ע"ש ולפ"ז אני אומר בכל איסורי דרבנן אף שהוא מה"ת משום לא תסור מ"מ קודם שאסרו חכמים הי' שבועה ונדר ונזירות חל בזה לכן גם אחר שאסרוהו אף שהוא אסור מה"ת מלא תסור מ"מ חל:

ואמנם דעת מהרל"ח שהבאנו בדעת הר"ן דס"ל דאינו חל משום לאו דלא תסור דהוי מה"ת נ"ל מתרי ותלת טעמא ס"ל לחלק בין הא דחולין ק' דבשלמא התם ודאי הי' חל איסור גיה"נ על בהמה טמאה קודם מ"ת אבל כאן מי יימר שנשבע אדם מעולם על דבר זה שאסרו רבנן אח"כ קודם שאסרוהו ולא הי' חלות שבועה ע"ז מעולם ממילא גם עכשיו לא חל ועיין ריטב"א קידושין ע"ז, הא חדא, ועוד דבין שבועה ובין לא תסור הוי רק איסור גברא ועל גברא זה ודאי לא חלה השבועה קודם שאסרו רבנן ואין לדון מגברא לגברא משא"כ התם גיה"נ וטמאה הם איסורי חפצא ואיסור חפצא של גיה"נ הי' חל קודם מ"ת, ועוד בה שלישי' והיתה לבאר דעת מהרל"ח כיון שהוא רק איסור גברא א"כ איסור לא תסור קדים ומושבע מהר סיני שלא יסור מכל הדברים אשר יצוו חכמים בדורות העתידים ואף שדבר פרטי זה אסרו חכמים אח"כ מ"מ שם האיסור לא תסור הי' חל על הגברא מה"ס לענין שאר דברים שפיר קדים איסור לא תסור לשבועה:

ובהכי מיושב מה שדקדק בנובי"ק חאו"ח סי' ל"ו למה אמר בכ"מ מושבע ועומד מה"ס ולא אמר אאחע"א, ולפמ"ש בדעת הרמב"ם א"ש דאי משום אאתע"א גם על איסור דרבנן ל"ה חייל דהא הוא מה"ת מלא תסור ע"כ נקט לשון מושבע ועומד מה"ס שהוא שולל איסור דרבנן אעפ"י שהוא מה"ת מ"מ מן מעמד הר סיני עד שמה שאסרוהו חכמים הי' מותר והי' איסור חל עליו שוב לא פקע וגם לדעת מהרל"ח א"ש כפי מה שכתבנו בחילוק הג' דלכך נקט לשון מושבע ועומד מה"ס לכלול גם איסור דרבנן דלא חל עליו שום איסור אף דאין האיסור מה"ס מ"מ מושבע ועומד מה"ס בלאו דלא תסור בכללו ושפיר שבועת לא תסור קודם לשבועה ולא חיילה כנלענ"ד וד' ישמור לנו את השבועה אשר נשבע לאבותינו ונפלאות מתוה"ק יראנו, כנפשו ונפש הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה