בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה תה
עוד להגאון הנ"ל נר"ו
שיל"ת מאדע יום ג' לס' להעלות נר תמיד תרל"ח לפ"ק:
קראתי בכל לב מכתבו הנעים ושמחתי בשלומו ושלום תורתו אשר שם עינו לטובה על דברי ומימינו אות דעת לו תשובה שלימה בדבריו המלאים זיו עוד ינוב בשיבה דשן ורענן:
שקט ושאנן, בגילת ורנן, עד בית ד' בראש הרים יכונן, ואמנם יש לי לדון על דבריו אמרתי הגם כי איננו הלכה למעשה על כל זה למען האמת אציע דברי לפני הד"ג נ"י ובקשתי ישיב אמרים לי כיד ה' הטובה:
והנה הד"ג השיב עמ"ש דקושי' תוס' הוא בגר תושב דל"ש משום חניית קרקע היה לנו לאסור מכירת שדה משום שכירות ושאלה וע"ז כתב דהרי כתב הרמב"ם פ"י מה' שמיטה ויובל ה"ט דגר תושב אינו נוהג רק בזמן שיובל נוהג ולרש"י בגיטין ל"ו גם בבית שני לא היה יובל נוהג עכ"ד הנה תלי"ת לא נעלם ממני דבר זה ולכן ציינתי במכתבי [סי' הקדום] לעיין בכ"מ ספ"י מה' עכו"ם אשר ז"ל שם על מ"ש הראב"ד אינה משווה לו בישיבת הארץ טעמו לומר שאעפ"י שאין מקבלין גר תושב בזמן שאין היובל נוהג אם קיבל עליו שבע מצות למה ימנעו אותו מישיבת הארץ הא ליכא למיחש פן יחטיאו ולדעת רבינו נ"ל דאה"נ שאם מעצמו קיבל עליו שבע מצות שאין מונעים אותו מישיבת הארץ ולא בא לומר אלא שאין מקבלין אותו ע"ש וא"כ שפיר שייך גר תושב גם בזמן שאין היובל נוהג לענין דל"ש בזה איסור חניית קרקע בקיבל מעצמו ז' מצות ושפיר י"ל כפירושי בתוס', ומכ"ש לדעת הראב"ד בהשגות פי"ד מה' איסורי ביאה ה"ז שכתב דלענין כמה דינים קיל גר תושב כשאין יובל נוהג יותר מבזמן שיובל נוהג ואחד מהם שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה יעיי"ש ודאי י"ל כפירושי הנ"ל דקושי' התוס' על גר תושב:
אמנם בגוף הדבר שהביא דעת רש"י ז"ל הנ"ל לא ידעתי כוונתו הלא תוס' שם ד"ה בזמן חולקים ע"ז וסבירא להו דלמסקנא דעירוכין דף ל"ב היה יובל נוהג בזמן בית שני ואנן לפרש דברי תוס' עסקינן דקושי' קאי דהיה לנו לאסור מכירה לגר תושב דל"ש ביה הני טעמא דלקמן ואיך דחה זה עפ"י דעת רש"י במה שהתוס' חולקים עליו בפירוש ואולי כוונתו משום דקושי' התוס' היה על רש"י ורש"י לשיטתו לק"מ אם קושית התוס' הוא כפירושי:
אבל לפ"ז פירוש הד"ג יותר תמוה שפי' קושי' התוס' למה אמרו בע"ז דף כ' דבשדות איכא משום חניית קרקע ומשום דמפקע ממעשר ולא הזכירו משום דמפקע משביעית והרי לשיטת רש"י בגיטין הנ"ל גם שביעית בזמן בית שני הוא רק דרבנן ומעשר מה"ת וא"כ ניחא ליה לומר דמפקע ממעשר שהוא מה"ת משא"כ שביעית שהוא רק דרבנן לא חיישינן אי מפקע ליה משביעית וביותר לפי מה שחקרתי במקום אחר דכל איסור ומצוה דרבנן הוא רק אגברא כיון דכל כח שלהם הוא רק מלא תסור או מועשית עפ"י הדבר או מושמרתם את משמרתי אבל אין כח ביד חכמים לעשות איסור חפצא לעשות מחפץ היתר איסור א"כ גם כאן בשביעית אין להם כח לעשות חובת קרקע שתהא מחוייבת בשביעית רק על גברא שמחויב לנהוג בשביעית וא"כ במה שמפקיע הקרקע אין בו איסור ויש להאריך בזה ולא כתבתי רק להערה בעלמא:
אלא דנ"ל להצדיק דבריו דמבואר בירושלמי בגיטין שם אמר ר"ה קשיתיה וכו' כמאן דאמר מעשרות מדבריהם בכ"מ כמ"ד מעשרות מה"ת והלל מתקין על דבר תורה וכו' ועיי"ש בפני משה ועכ"פ לר"ה ס"ל להלל דגם מעשר אינו נוהג בבית שני רק מדרבנן וכיון דסוגי' דע"ז קאי לר"ה ופריך מהלל שפיר הקשו תוס' כמו דאמר מפקע לה ממעשר אף שהוא דרבנן ה"נ היה יכול לומר מפקע לה משביעית:
אך קושטא דמילתא קאמינא מכותלו מכתבו ניכר שחושב שנטיתי מדרך הפשוט אבל לא כן דרכי וגם אני אמרתי הפירוש הפשוט הזה אבל לא היה נ"ל מתרי ותלת טעמי:
א) דאי איסור מכירה הוי משום דמפקע ליה משביעית ל"ש לאסור שכירות אטו מכירה דהרי היה ראוי להשכיר עד שנת השמיטה ולא יטעה להתיר מכירה דאדרבה מתוך שלא התרת לו לישכור אלא עד שמיטה אית ליה הכירא באיסור מכירה וכדאמרינן האי סברא ביצה ח"י וכמה דוכתי ובשכירות גופא ליכא איסור לא ו מיבעיא לדעת התוס' שם בע"ז כ"א דאי אין קנין לא מקרי הפקעה כיון דשכירות לא קניא אלא אפי' אי נימא דגם למ"ד אין קנין מקרי הפקעה מ"מ להשכירו עד שביעית מותר מן הדין וגזירה אטו מכירה ל"ש כנ"ל משא"כ מעשר שהוא בכל שנה שפיר גזרינן שכירות אטו מכירה ולעשות גזירה חדשה שאם נתיר להשכיר עד שביעית ישכיר גם בשביעית זה לא מצינו בגמ' ומכש"כ דלהנ"ל גם בשביעית מותר מדינא רק דיש לגזור אטו מכירה וא"כ בשאר שנים הו' גזירה לגזירה ולא גזרינן:
ב) וכי לשון זה דמפקע לה ממעשר דוקא הוא והלא הכונה דמפקע מכל חובות ומצות התלויות בארץ והלא בגיטין דף מ"ז בפלוגתא דיש קנין ואין קנין נקט נמי האי לישנא להפקיע מיד מעשר והכונה על כל מצות התלויות בארץ דהרי שקיל וטרי התם אמתני' דמיירי בבכורים ועיין תוסיו"ט שם ולשון הרמב"ם פ"א מתרומות ה"י עכו"ם שקנה קרקע בא"י לא הפקיעוה מן המצות וכו' אלא משום דהוי פלוגתא דיש קנין תליא בקרא דכתיב במעשר נקט מעשר וה"ה לכל חובת קרקע וה"נ כאן בע"ז מה"ט נקט מפקע לה ממעשר וה"ה לאינך ועיין היטב תוס' ר"ה ד' סד"ה ומעשרות, וז"ל הרמב"ם בפירש המשנה בע"ז והשנית שמבטל מהן הפרשת תרומה ומעשרות נקט גם תרומה וא"כ איך יקשה תוס' ע"ז למה נקט מעשרות ולא נקט שביעית הלא הכונה גם על שביעית:
ג) ממקומו הוא מוכרע שהתוס' הק' מאי פריך והרי שדה והא לא שייך בה שאלה ונסיוני וכו' מבואר דמצד מכירה מותר מדינא ואינו אסור רק אטו שאלה ונסיוני אם היה שייך וכן בדין דבמוכר לישראל מיירי ואינו מפקיע משביעית ועל לפני עור כבר משני בגמ' וע"ז כתבו תדע פי' דל"ש בשדה שאלה ונסיוני דהא לא אסרינן מכירת שדה לנכרי מהאי טעמא היינו מכירה אטו שאלה ונסיוני כמו דאסרינן בהמה גסה ועיין במהרש"א וא"כ איך אפשר לפרש כוונת התוס' אהא דלקמן דהו"ל למימר דמפקי ליה משביעית והלא לקמן אדרבה מחמרינן במכירה טפי משכירות וא"כ איך נימא טעמא דמכירה אטו שכירות:
ועוד דקושיתינו במקומה והלא טוב לומר במכירה חניית קרקע והפקעת מעשר שהוא מה"ת וגזירה אטו שאלה ונסיוני הוי רק דרבנן ואי נימא דקושי' התוס' היה דודאי כאן במוכר לישראל לא שייך הפקעה כמש"ל דהרי מחוייב בשביעית ודמי למוכר לנכרי למ"ד אין קנין שכתבו תוס' לקמן דלא מקרי הפקעה כיון שמחויב במעשר אף שאינו מעשר א"כ אין איסור במכירה לישראל רק אטו שאלה ונסיוני משא"כ במוכר לנכרי אסור מדינא מצד הפקעה דא"כ איך הוכיחו מזה דל"ש בשדה שאלה ונסיוני דגם אם לא שייך נמי קשה קושי' זו כמו אם שייך שאלה ונסיוני אלא ודאי אין זה כוונת התוס' אלא כמו"ש:
אמנם אף שאין זה קושי' התוס' מ"מ קשי' כנ"ל ועוד קשי' טובא אמאי לא אמרינן לקמן דשכירות אסור מדינא משום שביתת שדהו בשביעית לכן מכל זה ראיה למש"ל דבכלל מפקע ממעשר הוי כל חובת קרקע גם שביעית ולא קשה קושי' א' ושכירות בשביעית ודאי אסור מדינא וטעמו דלקמן צריך לשאר שני שבוע וכמש"ל:
ומה שהק' הד"ג לשיטת רש"י דיובל ושביעית לא היה נוהג בבית שני א"כ מאי מייתי הגמ' משביעית אדר"ה דזבין פרה לעכו"ם וכו' הא שאני שביעית דהוא רק דרבנן ונראה לי דהתוס' שם בגיטין אחר שהעלו דיובל ושמיטה נהג בבית שני א"כ מאי בעי בסמוך אי הלל לדריה תיקון הא לאביי בזמן בית שני לא הועלה תקנתו רק בשביעית בזה"ז שהוא דרבנן ועכ"ח לדרי עלמא תיקון ונדחקו שם דלאו לדריה ממש אלא לדור הסמוך אחר החרבן או דבעיא היה לרבא ולא לאביי עיי"ש ולפ"ז יש לומר דמודה רש"י דיובל ושביעית נוהג בבית שני מכח ראיה שהביאו תוס' אלא דרש"י בא לתרץ קושי' תוס' לאביי דקאמר בשביעית בזה"ז א"כ איך אפשר לומר לדריה תיקון לזה כתב די"ל לאביי גם בזמן בית שני לא נהג שמיטה ויובל ושפיר י"ל לדריה תיקון אבל למסקנא דלדריה עלמא תיקון שפיר י"ל דלא תיקן רק על החרבן אבל בזמן בית שני לא תיקון דהוא מה"ת שביעית ופריך כאן שפיר אלא דלשון לדריה עלמא נמי תיקן משמע דלדידיה לודאי תיקן:
שנית נ"ל לפמ"ש תוס' ד"ה אימור דוקא פרה שאין רגילין בה לעשות מלאכה תלינן דלשחיטה זבניה אבל שוורים שרובן למלאכה אין מוכרין ולפ"ז הא דמביא ומנא תימרא איני רוצה להביא ראיה על עיקר הדין דהיכא דיש לתלות בשחיטה תלי' מספק דבזה פשיטא ליה מסברא רק רוצה להביא ראיה דיש לתלות בפרה דלשחיטה זבנה ולא אמרינן רובן למלאכה כמו בשוורים וע"ז הביא שפיר ראיה גם משביעית דרבנן דאלו היה רובן למלאכה וודאי היה אסור אפי' בשביעית דרבנן וע"ז דחי רבה נהי דיש לתלות בשחיטה מ"מ הדין אינו אמת דשם הוא רק משום לפ"ע ובספק אם יעבור אפי' ספק לפ"ע ליכא וכמו שהוסבר הריטב"א עיי"ש משא"כ כאן דאדם מצווה אסור מספק וע"ז פריך אביי שפיר דמשמע אלו היה מצווה בשביעית אע"פ שהוא דרבנן היה אסור וכו' ואדרבה מדוקדק בזה לשון הגמ' דהדר תני וכל היכא דאדם מצווה אסור והרי שדה וכו' והוא שפת יתר ולמה לא פריך סתם והרי שדה ולהנ"ל א"ש דאי הוי אמר והרי שדה הוי מש משמע דמקשה אדר"ה ובאמת אדר"ה לק"מ דשאני שביעית דרבנן ולהכי קאמר וכל היכא וכו' להורות דקאי אדרבה דאפילו בשביעית דרבנן אסור אם מצווה ופריך שפיר וכנ"ל ועיין ברש"י ד"ה ומנא תימרא קצת לא משמע כן אלא דעכ"פ רש"י צריך הגה ויש להגיה דאיכא למיתלי בשחיטה:
אבל באמת לא ידענא מעיקרא מאי קא קשי' לי' דשביעית דרבנן וכי מכירה לעכו"ם הוא אי' דאורייתא והלא הוא ג"כ דרבנן גזירה אטו שאלה ושכירות ונסיוני וכמו דתלינן בהאי איסור דרבנן ה"נ בהאי ושניהם עיקרן מה"ת הגם דיש לחלק קצת דכאן יוכל אתה לבוא לידי איסור דאו' משא"כ בשביעית מ"מ אין חידוש שהמקשה משביעית לא ס"ל חילוק זה:
וע"ד פלפול קצת נ"ל דבחידושי הרשב"א הקשה מאי משני התם אין אדם מצווה נהי דליכא משום שביתת בהמה הלא איכא איסור לפ"ע דחמיר טפי שהוא בגופו ואי' דהכא אין בגופו ותירץ דבלאו דלפני עור אינו אלא כשנותנו למי שיעשה בו עבירה ודאי ורבנן אסרו אפי' סתמא היכא שיש רגלים לדבר לחוש שיעבור בו זה עבירה ועשה סתמא כפירושו וכל היכא דאיכא למתלי לקולא דלא לעבירה בעי לה אוקמא רבנן אדיניה והותרו אבל הכא וכו' צריך ליזהר שלא יבא לידי איסור תורה יעיי"ש למדנו מדבריו דהא דאסור למסור איסור לחשוד אין בו איסור תורה משום לפ"ע רק אי' דרבנן שנתקן על הספק פן יעבור כיון שהוא ספק הרגיל וכבר כ' הרה"מ בפ"ב מחמץ ה"י כיון שבדיקת חמץ תחילתה על הספק החמירו בספיקו יותר משאר ספק דרבנן ע"ש ונ"ל להסביר הדבר דכבר הקשו על הרמב"ם שסובר שכל איסורי דרבנן הם בכלל לא תסור א"כ כל איסור דרבנן הוי כשל תורה ולמה ספק דרבנן לקולא ותירצו שהוא במחילה ותנאי מהם שיהא ספיקם לקולא ועיין רמב"ן בהשגות על ספר המצות שורש א' שהשיג ע"ז וא"כ בדבר שתיקנו על הספק חזינן דלא התנו שיהא ספק לקולא שוב הוי דאורייתא מלא תסור וממילא כל הספיקות לחומרא ולפ"ז ה"נ כיון דהא דאסור למכור לחשוד נגזר מתחילה על הספק א"כ לא התנו חכמים בזה ספק לקולא והוי דאורייתא מלא תסור וא"כ אי בדאורייתא לא תלינן דלשחיטה זבנה ה"נ לא הוי תלינן מספק והמתרץ השיב דאדרבה הכי מקילים טפי דכמו דספק לפ"ע בשל תורה קיל משאר ספק תורה דספק יעבור הוא היתר ודאי כן בלפני עור דרבנן נמי יש לתלות שלא יעבור דלשחיטה זבנה הוא היתר וודאי דכעין של תורה תקנו:
ומענין לענין באותו ענין דגר תושב ולפ"ע נפל מילתא בליבאי ליישב דעת רש"י ביבמות דף מ"ח ד"ה גר תושב שכתב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואוכל נבילות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל שבת כעובד ע"ז עיי"ש ותוס' הק' דא"כ איכא טפי משבע מצות ועוד דכותי ששבת חייב מיתה ועוד דבכריתות דף ט' אר"ע דגר תושב אינו מצווה על השבת, ולפענד"נ דכונת רש"י שישראל מצוה שלא יעשה גר תושב מלאכתו אלא דדעת רש"י עפמ"ש רמב"ן בחומש פ' בראשית בפסוק האשה אשר נתת עמדי והנה מכאן יש ללמוד עונש למחטיאים אדם בדבר כאשר למדנו רבותינו בפסוק לפ"ע לא תתן מכשול יע"ש מזה נראה דגם בב"נ שייך לפ"ע וכדי שלא תקשה א"כ נפיש משבע מצות י"ל דזה אינו מצוה בפ"ע כמו לפ"ע בישראל רק הוא מפרטי מצות שלו שלא יעשה עברה זו וגם לא יכשיל אחרים בה ועיין בסה"מ שורש ב' ושורש ז', וקצת ראיה לזה ממ"ש רמב"ן בפ' וישלח שב"נ נצטוו על הדינים בדיני גניבה ואונאה ועושק וכו' ותקשי א"כ נפישי מז' מצות וע"כ שזה הכל בכלל דינים והם רק ענפין ופרטים ממצות הדין וה"נ דכוותיה:
אמנם נ"ל לחדש דבר דאינו מצוה שלא להכשיל אחרים רק במידי שהוא עכ"פ בתורת אותו דבר אבל אם אינו בתורת אותו דבר כלל אינו מצוה שלא להכשיל אחרים המצווין בדבר וגדולה מזה כתב בספר אמונת שמואל סי' י"ד הביאו בספר פתחי תשובה ביו"ד סימן ס"ב דאבמה"ח ח של טמאים דאסור לב"נ ואינו אסור לישראל משום אבמה"ח מותר לישראל לתת אותו לנכרי ואין בו משום לפ"ע כיון שאין ישראל מוזהר עליו ומה שהק' בס' גו"ו מב"מ דף י' ע"ב כבר יישבתי במקום אחר אף ששם גם ישראל אל בתורת אותו דבר של איסור אבמה"ח רק שאינו אסור במין זה, ומצינו בעלמא לענין שליחות דאין עבד נעשה שליח לקבל גט אשה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ומ"מ איש נעשה שליח קבלה אף שאינו בתורת קבלת גט ואשה נעשית שליח הולכה אף שאינה בתורת נתינת גט מ"מ מיקרי איתא בדנפשיה לפי שהם בתורת גיטין:
ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דישראל מצוה שלא לעשות מלאכתו ע"י גר תושב וממילא הגר תושב מצוה שלא לעשות מלאכת ישראל אפי' בלי ידיעתו משום לתא דלפ"ע דמצוה שלא להכשיל אחרים אלא דאי לאו דמחלל שבת הוי כעובד ע"ז א"כ הגר תושב אינו בתורת אותו דבר כלל ואינו מצווה שלא להכשיל אחרים בחילול שבת אבל כיון דהוי כעובד ע"ז שוב נקרא בתורת אותו דבר בענין איסור ע"ז אף שלגבי דידיה לא מקרי מלאכה בשבת עובד ע"ז מ"מ כשנצטוה על ע"ז נצטוה ג"כ שלא להכשיל אחרים במה שהוא כעובד ע"ז אצלם ועיין רש"י חולין ה' ד"ה האי תנא וברש"י יבמות דף ו' ד"ה וכי תימא [עיין תשו' מהרמ"ש יו"ד סי' ש"ל]: