בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום
תשובה שפא
ברכת חיים ושלום לאוצר בלום, נופך ספיר ויהלום, ידידי הרב הגדול בתורה, חו"ב בגמ' וסברא כמו"ה אברהם צבי יונג נ"י:
היום יצאתי להשיב על מה שנתקשה ברמב"ם פ"י מכלאים ה"ב שכתב כיון שנתחבר צמר ופשתים צד חיבור בעולם ה"ז כלאים מה"ת כיצד וכו' ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית וכו' והציצית הם רק קשורי' בלבד וכו' ולפי הבנת כ"מ וב"י סי' ש' ביו"ד סובר הרמב"ם דשוע או תפר או קשר כ"א אסור מה"ת ורק טוי' לחוד אינו אסור אלא אם ארג ג"כ והקשה מעלתו לפמ"ש הרמב"ם פ"א מציצית ה"ו ויהי' א' מח' חוטין חוט תכלת והז' לבנים ובכ"מ הביא מה שהשיב לחכמי לוניל שיש לטוות חוט א' מקצתו תכלת ומקצתו וכו' א"כ הי' בציצית הטוי' של כלאים וא"כ מנ"ל לרמב"ם דקשירה לחוד אסור דילמא כמו דטוי' לחוד אינו אסור כך קשירה לחוד אינו אסור והא דאיצטריך קרא למישרי כלאים בציצית היינו משום שהי' טוי' וקשירה ולפענ"ד לק"מ דהרי אמרי' במנחות ט"ל דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן ושל פשתן בשל צמר ועיין ברמב"ם פ"ג מציצית ה"ה וה"ו וכ"מ שם שכתב דהא דאוסר הרמב"ם לעשות חוטי צמר בטלית של פשתן היינו בעושה רק לבן לבד כיון דאפשר לקיים שתיהן כדר"ל לא אתי עשה ודחי ל"ת אבל בעושה תכלת כיון דמ"מ הוא שעטנז שרי לעשות גם הלבן של צמר מבואר דציצית של צמר כשרים בשל פשתן אלא דאסור משום כלאים אבל אם הי' אפשר לעשות ציצית של צמר בשל פשתן באופן שלא יהי' כלאים שרי לעשות של צמר ומעתה אם אפשר לעשות תכלת בטלית של פשתים שלא יהי' כלאים ודאי אסור לעשות כלאים דהא אפשר לקיים שניהם ולפ"ז אינימא דקשירה לחוד ליכא משום כלאים איך שרי רחמנא כלאים בציצית הא יכול לטוות חוט א' מקצתו תכלת ומקצתו לבן של צמר ולא יהי' הטוי' כלאים וקשירה לחוד אינו אוסר א"ו דקשירה לחוד אוסר וא"כ גם בכה"ג יהיה כלאים ושרי רחמנא בציצית וטוי' באמת אינו אוסר ושרי לטוות חצי' תכלת וחצי לבן של פשתים וא"ש, ובזה נדחה נמי מ"ש חת"ס או"ח סי' א' דרמב"ם הוכיח דטוי' לחוד אינו אוסר דאם לא כן איך הוכיח רבה במנחות ט"ל דקשר עליון דאורייתא דאי דרבנן אמאי איצטריך קרא למישרי סדין בציצית וכו' דילמא לעולם דרבנן ואיצטריך קרא למישרי משום טוי' ע"ש ולפמ"ש ז"א דאי לא הוי כלאים רק משום טוי' לא הוי שרי קרא דהא אפשר לקיים שניהם שיטוה חוט של תכלת עם מקצת לבן של צמר אלא ודאי דבלא טוי' היה כלאים משום דקשר עליון דאורייתא וממילא שם נמי טוי' כיון דאשתרי כלאים אישתרי וכמ"ש כ"מ הנ"ל, ועיין תוס' כתובות מ' ד"ה כגון שהק' איך הותר כלאים בציצית הא אפשר לקיי"ש שילבש טלית של צמר ותי' דזה לא חשיב אפשר ובש"מ שם מבואר דהתורה לא אסרה ללבוש טלית של פשתים היכא שיש לו טלית של פשתן א"א ליקיים ציצית בלא כלאים ע"ש כוונתם מבוארת דלא אסרה תורה ללבוש טלית בלא ציצית רק כשלובש טלית בת ד"כ חייב לעשות בו ציצית וכמו"ש המרדכי הביאו מג"א סי' י"ג סק"ח וא"כ כשלבוש טלית פשתים ל"ש לומר שיכול לקיי"ש שלא ילבשני אבל בציצית אם אפשר לעשות תכלת בשל פשתים בלא כלאים ודאי לא שרי בכלאים:
ועוד פלא בעיני על חת"ס הלא מבואר בגמ' וראשונים דאין איסור בלבישת כלאים אלא דרך חימום שנהנה מלבישתו ועיין ביצה ט"ו וברמב"ם פ' הנ"ל הי"ב ובהי"ט כתב אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהם דרך חימום וכו' וא"כ אי קשר עליון לאו דאורייתא אין הציצית מחוברים בבגד דהתוכף תכיפה אחת אינו חיבור וא"כ הבגד אינו נאסר משום כלאים רק הציצית אסורי' משום כלאים ע"י הטוי' ומה אי' יש בזה וכ' זה לבישה דרך חימום או מחמם אותו ואפי' הי' מחמם אותו אם אינו מכוון להנאת חימום מותר כמו מכרו כסות שם בהט"ז דדשא"מ ועוד דהציצית עושה לשם מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו ולשיטת הרבה ראשוני' אפי' מתהני בהדי מצוה שרי אלא ודאי דקשר עליון דאורייתא והבגד נאסר משום כלאים ושפיר אסור אי לאו דשרי רחמנא כלאים בציצית משום עשה דוחה ל"ת, וגדולה מזו כ' בנובי"ת יו"ד סי' קפ"ו דאף דמבואר בירושלמי שהביא הרא"ש בהל' כלאים סוס"י יו"ד שאם הי' בגד גדול מקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו כלאים לא יתכסה בצד השני ע"ש מ"מ בבגד של צמר גמלים ויש בצד א' כלאים שנתחבר שם חוט צמר רחלים בחוט של פשתים י"ל אם צד זה מונח בארץ מותר להתכסות בצד השני דדוקא בהאי דירושלמי שצמר ופשתים אוסרים זא"ז נעשה כולו כגוף א' של איסור אבל צמר גמלים אינו נאסר אם אינו מתכסה בצד שיש בו כלאים שרי דאין הבגד נאסר וא"כ מכ"ש הכא שהציצית הם שעטנז ואינו לבוש בהם רק בבגד דאין כאן איסור ואפילו למה שהעלה שם דלדעת הרמב"ם שהביא בשו"ע סי' רצ"ט ס"ה שאפי' אין חוט צמר נוגע בשל פשתים רק עור באמצע שמחברו אפ"ה הוי כלאים מה"ת א"כ הסברא שכל הבגד נעשה גוף א' של אי' אבל לדעת הרא"ש שהוא דעה א' שם בשו"ע י"ל שאינו אסור אלא מקום חיבור הצמר והפשתן ולא שאר הבגד וי"ל דאפי' לשיטת הרא"ש כיון שהצמר מחובר בפשתן שוב כל הבגד נאסר ע"ש מ"מ כ"ז התם יען דהוי חיבור והוי כבגד א' שפיר אמרי' כיון דבצד א' יש בו כלאים שהוא אי' נאסר כולו אבל כאן אי קשר עליון לאו דאורייתא ואינו חיבור פשיטא שאין הבגד נאסר משום שהציצית הם כלאים דהא הם שני דברים נפרדים וכיון שאינו לבוש בציצית רק בבגד לא צריך קרא למשרי כלאים בציצית והרי זה כמפשיל קופה לאחוריו שכתב הטור סי' ש"א דמותר מה"ת או כתולה שעטנז בקרסי' בבגדו דמותר ועיין תה"ד שהביא ב"י סימן ש' ד"ה חיבר:
ובזה מיושב גם קושית מעלתו דאינימא דקשירה לחוד אינו קשירה אסור דאינו חיבור כמו טוי' לחוד רק טוי' בהדי קשירה אסור א"כ לא נאסרו משום כלאים רק הציצית דאית בהו תרתי טוי' וקשירה אבל הבגד דלית ביה אלא קשירה אינו נאסר א"כ שוב מותר ללבשו כנ"ל ול"צ קרא למשרי כלאים בציצית וא"ש:
ומה שנ"ל עוד סברא ישרה בישוב קושיתו דודאי אי אמרי' דלא סגי בחיבור אלא בעי' שני חיבורים אז צריכים השני חיבורים להיות במקום א' דוקא שעי"כ הוא חיבור יותר טוב אבל אם מחובר במק"א בחיבור א' ובמקום אחר בחיבור שני לא מהני כיון דחד חיבור לא מהני א"כ הרי אין בשום מקום רק חד חיבור והגע בעצמך לשטת רש"י נדה ס"א דבעי' שיהי' מחובר ע"י שוע טווי ונוז למר זוטרא והוא במקום א' רק שוע ובמקום שני רק טווי ובמקום ג' רק נוז ודאי לא הוי שעטנז וכן אי קשירה לא הוי חיבור גם אם קשר בשני מקומות ל"ה חיבור רק צריכי' שיהי' שני מיני חיבורים במקום אחד וא"כ כיון שהטווית חוט התכלת עם הלבן לרמב"ם לא הי' רק שני הראשי' באמצע דפיו הי' צריך להיות חציו תכלת וחציו לבן וא"כ במקום שנטווים ביחד לא הי' קשירה ואפי' ללשון שני שברש"י מנחות ט"ל שהי' הקשירה סמוך לכנף ומכ"ש לפי' א' שהי' הקשר אחר הגדיל ובמקום הקשירה לא נטווי' יחד וא"כ אי קשירה לחודא לא מהני גם בהדי טוי' לא הי' מהני בטוי' כזו ואין כאן כלאים ושפיר הוכיח הרמב"ם דע"כ קשירה לחודא מהני, ומכ"ש אם נאמר דהא דקשר עליון דאורייתא היינו רק חד קשר ולא שני קשרי' זע"ז והא דהוי חיבור בתכיפה אחת היינו משום שהוא על שפת הבגד ועיין במג"א סי' י"א סקי"ג ומחה"ש שם א"כ אפשר דזה הוי קשר רק לענין הציצית לגבי בגד אבל שני חוטי הציצית אינם מחוברים עי"ז ועיין בדרישה סי' ש' שכתב דדוקא החוט עצמו עם הבגד שתחב בו החוט וקשר על שפתו חשיב חיבור אבל אם חיבר בגד צמר עם בגד פשתים ע"י שתחב חוט ביניהם וקשר על ראש הבגד לא מקרי חיבור ועיין טו"ז שם סק"ד וא"כ ה"ה נמי דשני חוטי הציצית אינם מחוברים עי"ז ומכ"ש למ"ש תוס' מנחות ל"ח ד"ה כדי שהקשר הוא מן הד' אל הד' וא"כ אי קשירה לחוד וטוי' לחוד לא מהני רק בהדדי א"כ אין כאן כלאים כלל דלגבי בגד ליכא רק קשירה ולא טוי' כמש"ל ולגבי ציצית ליכא רק טוי' ולא קשירה אע"כ דקשירה לחוד מהני ושפיר הוי כלאים לגבי הבגד:
אבל מחורתא דמעיקרא לק"מ והנה אם נימא דרמב"ם סובר כפי' ר"ת שבתוס' נדה ס"א דגם למר זוטרא לא בעי' אלא שיהא שוע טווי ונוז כ"א לבדו ואם מחברם אח"כ ביחד בשתי תכיפות הוי חיבור וכ"ש אריג א"כ הא דהביא רמב"ם ראי' מכלאים בציצית דלא בעי' שוע טווי ונוז כ"א לבדו דחוטי הציצית לא הי' שוע טווי ונוז לא לבדו ולא עם הטלית רק קשורים ודאי ראי' גמורה והא דסגי בקשירה או תפירה לחוד מיחדיו נפקא וא"כ אין מקום לקושיתו דילמא שאני התם שהי' טוי' וקשירה שהרי הקשירה אינו לא שוע ולא נוז וליכא רק טווי לבד ואפ"ה אסור ולזה דמהני קשירה לחבר א"צ ראי' מציצית דאפילו למר זוטרא קשירה מחבר אלא אפילו ס"ל כשיטת רש"י שם דלמר זוטרא בעי' דוקא שוע טווי ונוז הצמר והפשתי' יחד מ"מ א"ש דגם לרש"י נהי דמר זוטרא בעי הני שלשה בשביל החיבור מ"מ מודה רש"י דבעי ג"כ הני ג' מאותו דבעי' לר"ת ולפ"ז הביא הרמב"ם ראי' מכלאים בציצית דלא בעי כל הג' בשביל החיבור ולו יהיבנא כקו' מעלתו דבעי' ב' חיבורים טוי' וקשירה מ"מ מוכח דלא בעי' הני תלתא חיבורים שוע וטווי ושזור וא"כ ע"כ קרא כדר"א או שוע או טווי או נוז וממילא גם מצד הטעם השני סגי בחד לכן כל הני דלעיל אסורי' מה"ת אעפ"י שאינן שוע טווי ונוז לא ביחד ולא כ"א לבדו רק או שוע או טווי או נוז) ובפשיטות טפי י"ל דודאי מקרא דיחדיו ילפי' דקשירה לחוד מהני בלי טוי' וכן תפירה או חיבור א' אחר וכמ"ש הרמב"ם שם סוף ה"ג צמר ופשתי' יחדיו מ"מ כיון שנתאחד נאסר אלא אי הו' דרשי' שעטנז כמר זוטרא דבעי' כל תלתא ביחד לרש"י ע"כ לא דרשי' יחדיו כנ"ל ולכן הוכיח הרמב"ם מכלאים בציצית דלא בעי' הני תלתא ואם כן ע"כ הפי' או כרב אשי ושוב דרשינן יחדיו דאפילו בקשירה לחוד סגי וא"ש:
ובמ"ש יש ליישב מה שהק' ב"י סימן ש' ותויו"ט פ"ט דכלאים מ"ח אמתני' דהתם דפתח בטווי וסיים בשוע טווי ונוז עיי"ש, ובתוס' יבמות ה' סד"ה ואכתי הקשו לר"ת דס"ל נוז היינו שזור א"כ איך קתני במתני' הנ"ל אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנ' לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז אלמא דנוז היינו אריג ועיין בתוי"ט הנ"ל, עוד הקשה שם בב"י על נוסחא ערבית שכתב הרמב"ם וזה אצלי מאמר בלתי אמתי אלא שכ"א מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמ' נדה אינו לשון התלמוד וכו' והק' ב"י א"כ איך כתב בחיבורו טרפן וטווה אותן כ"א וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים דמשמע דבעי' טווה וארג וקודם לכן טרפן עיי"ש שהאריך בזה, ועל מ"ש ב"י בדעת הרמב"ם דטווי לחוד אינו אסור מה"ת אבל ארג לחוד אסור מה"ת אני תמה א"כ למה כתב הרמב"ם וטווה אותם כ"א לא הו"ל למימר רק ארגם כ"א, ועוד קשה ל"ל דכתב רחמנא טווי כלל כיון דאינו לא מעלה ולא מוריד דטווי לחוד לא מהני ובהדי אריג לא בעי' טווי, לכן נ"ל לפמ"ש דרמב"ם ס"ל כרש"י דלמר זוטרא בעי' שוע טווי ונוז ביחד בשביל החיבור שיהי' מחובר באלו הג' חיבורים וגם בעי' שוע טווי ונוז מה"ט דבעי' לר"ת או מגזה"כ או משום דבלא"ה לאו בגד מקרי ועיין באשר"י ה' כלאים סי' ח' דאם אינו שוע טווי ונוז הוי בגדים גרועים ולר' אשי בחד מיניהו סגי או סוע או טווי או נוז אלא דיש חילוק ביניהם דשוע לחוד דכתיב בהדיא בקרא הוי כלאים בלא שום דבר אחר דזה פועל שני דברים דהוי חיבור ומקרי בגד כמו לבדים וכן נוז לחוד דכתיב נמי בהדי' אבל טווי דלא כתיב בהדי' רק נוטריקון כמ"ש ב"י אינו פועל רק שיהי' מקרי בגד אבל אינו חיבור רק אם מחברם אח"כ ע"י קשירה או תפירה או אריגה הוי כלאים אבל אם ארגם בלא טוי' אף דהוי חיבור אינו כלאים ועיין באשר"י הנ"ל דמשכחת שוע בלא טווי ונוז, וטווי בלא שוע ונוז, וגם נוז בלא שוע וטווי עיי"ש, וה"נ משכחת אריגה בלא שוע ובלא טווי ולא נוז דס"ל כר"ת דנוז היינו שזור ולא אריג וא"כ אם ארג בלא טווי אינה כלאים דאינו לא שוע ולא טווי ולא נוז, ולפ"ז א"ש דכתב רחמנא טווי דטווי מהני שיהי' כלאים ע"י חיבור אחר אריגה ותפירה וקשירה, וניחא נמי מ"ש הרמב"ם וטווה אותן כ"א וארג בגד דתרווייהו בעי' טווי' ואריגה, וזה פי' המשנה ואין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג אבל טווי ולא ארוג אינו אסור משום דאינו חיבור וארוג בלא טווי נמי אינו אסור אף דהוי חיבור שנא' לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז ואו או קתני כדר' אשי וא"כ אריג שאינו לא שוע ולא טווי ולא נוז אינו נאסר ומיושב קושית ב"י ותוי"ט וקושי' תוס' יבמות דהא דקתני שוע טווי ונוז אינו לאסור אריג אלא אדרבה להתיר אריג לחוד אא"כ בטווי וא"ש הכל, ומעתה דינו של הרמב"ם מבואר במשנה וממקומו הוא מוכרע:
אמנם הטו"ז סי' ש' סק"א תי' דגם הרמב"ם ס"ל דטווי הוי חיבור אלא דכל זמן שלא נארג אין שם בגד עליו ואינו אסור עד שנארג ומשו"ה בעי הרמב"ם וארגו ע"ש ואין להקשות ע"ז מהא דסי' ש"א סעיף א' דגזרי' שמא תכרך נימא על בשרו ומוכח דאם נכרך נימא על בשרו הוי איסור מה"ת אע"ג דאינו בגד דכבר כתב רש"י בביצה י"ד ע"ב ד"ה שמא ויש נימי' גדולים וגסי' כגון של דלופקרי' שקורי' קו"ט ומחממת במקומה ועובר משום לא תלבש שעטנז אי נמי נימא בעלמא כיון דעיקר הבגד מהנהו ומחממו מלמטה הו"ל הא לבישה דאית בה הנאה עיי"ש וזה ל"ש גבי טווי אלא דהא קושי' כיון דאריג בלא טווי נמי אסור וטווי בלא אריג אין אי' למה נקט הרמב"ם טווי כלל הלא אין נ"מ מאיסור טוי' וצ"ע, וסבור הייתי לומר דס"ל לרמב"ם דדוקא חוט א' של פשתן בבגד צמר או איפכא אסור מה"ת ולא בטיל כיון דתערובתן אוסרתן היתר בהיתר לא בטיל ועיין בש"ך ובטו"ז סי' רצ"ט אבל בחוטי' אלו שהם כלאים ושם אי' עליהם אם נארגו בבגד צמר ופשתי' הוי אי' בהיתר ובטלים ברוב ולא מיבעי' באינו ניכרים וודאי בטלי' אלא אפי' ניכרים בטלים לגבי בגד כמו בצק שבסידקי עריבה בפסחים מ"ה ובשר לגבי עור בחולין קכ"ד וכמו טלית של בגד וכנפי' של עור באו"ח סי' יו"ד ועיין טו"ז שם ודוקא בשאר או"ה בעי' אינו ניכר דאם ניכר אין להם שום חיבור זה לזה ושיהי' המיעוט בטל לגבי הרוב דכ"א משמש לבדו אבל כאן דהרוב והמיעוט משמשי' שימוש א' ויחד אפי' ניכר בטיל המיעוט לגבי הרוב והארכתי בזה במק"א ליישב קושי' הר"ן סוכה ט' אהא דמשני התם בשחבטן הא ניכר האי' ועיין מ"ש הרמב"ם פ"י מכלאים ה"ז גבי עורות כבשי' וכ"מ שם, ולפ"ז הרמב"ם דינא אשמעינן דאם טווה אותם כ"א אז דוקא אם נארג בגד מטווי זה ה"ז כלאי' אבל אם נתערב בבגד צמר או פשתים אינו אסור כנ"ל:
אך זה דבר חדש מאוד ורחוק בעיני וגם בהא דעורות כבשי' תמה עליו הראב"ד וטו"ז סי' רצ"ט כתב דבטל לגבי העור דהוי כמין אחר ונובי"ת יו"ד סי' קפ"ו כתב כיון דהנימין לא יהיו לעולם שוע או טווי או נוז בטל אפי' בשל פשתים עיי"ש, אבל עכ"פ נ"ל דאם ארג טווי זה בבגד של צמר גמלים אינו אסור ובטיל הוא ואף שכתב הרמב"ם בפ' הנ"ל ה"ט העושה בגד כולו צמר גמלים וכו' וארג בו חוט של צמר מצד זה וחוט של פשתן מצד זה ה"ז אסור משום כלאים ע"ש היינו דוקא התם כיון דחיבורן אוסרן לא בטילי אבל הכא שהיו אסורים מקודם בטלים או עכ"פ אינו אסור אם מתכסה בצד האחר שאין בו כלאים והכלאים מונחי' בארץ וזה דלא כנוב"י סי' הנ"ל שהבאתי לעיל ולכן כתב הרמב"ם וארג בגד מטווי זה לאפוקי בגד מצמר גמלים שנתערב בו מטווי זה שמותר ועדיין צריך עיון והדבר צריך תלמוד, אחרי כותבי נתיישבתי דהטו"ז נשמר מזה דמשו"ה נקט הרמב"ם טווי לפי שרוצה לפסוק דסגי בחד שוע או טווי או נוז ומפרש תחילה שוע ואח"כ טווי ואח"כ נוז עיי"ש בפני' וא"כ שפיר נקט טווי אף דאין נ"מ בטוי' כדי לפרש תיבת שעטנז כסדר שוע טווי ונוז:
ובגוף הקושי' שהקשה הראב"ד עמ"ש הרמב"ם בעורות הכבשי' שהרי בטלו במיעוטן הא צמר בפשתים אינו בטל ע"ש, נלפענ"ד הנה מה"ת אינו אסור אא"כ הוא שוע או טווי או נוז אלא מדרבנן הכל אסור אפי' אינו לא שוע ולא טווי ולא נוז מ"מ נ"ל דלא אסרו חכמים אלא בדבר שאפשר לבא לידי שוע או טווי או נוז אבל הצמר שלא נתלש מעור הרחלים שא"א לבא לכלל זה והרי קי"ל בשבת ע"ד ע"ב דהטווה צמר שע"ג בהמה בשבת פטור משום דאין דרך טוי' בכך ובמשכן חכמה יתירה היתה עיי"ש וא"כ ה"ה מע"ג העור כל זמן שלא נגזז דמ"ש וא"כ לא אסרו חכמים כלל והרמב"ם לא חשש אלא משום נימות של צמר שנתלשו מן העור שראוי' להיות שוע טווי ונוז ואסורים מדרבנן ובזה כתב שפיר שהרי בטלין במיעוטן ואין הכוונה בחוטי פשתן אלא בנימי צמר המחוברי' דהמחוברים הוי כצמר גמלים דהוא מין שלישי דבזה שפיר בטיל כמבואר שם בהלכה הקודמת ומוסכם להלכה וא"ש:
ושנית נ"ל ואקדים מ"ש הרמב"ם שם ה"ו גבי צמר רחלים שנתערב בצמר גמלים שאם רוב מן הגמלים מותר לערבן עם פשתן וסיים ואין חוששין לנימות של צמר המעורבות בהם מפני שאינן חוטי צמר ופי' הכ"מ דאלו היו חוטי' חשיבי ולא בטלי ועיין נוב"י סי' הנ"ל שתמה וכי חוטי' הוי דבר שבמנין או חתיכה הראוי' להתכבד, ולפענ"ד נראה לפמ"ש המרדכי הביאו הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב דאף דדשיל"מ לא בטיל מ"מ אם האיסור עיקר ביאתו לעולם ע"י תערובות אפילו דשיל"מ בטיל ע"ש ולפ"ז נ"ל דהא דאמרי' דצמר בפשתים או איפכא לא בטל היינו דוקא אם הי' שוע או טווי או נוז קודם התערובות אבל אם נתערב קודם שהי' שוע טווי ונוז אף אם אח"כ עושהו שוע טווי ונוז הרי הדבר האוסרו בא בתערובות ושפי' בטיל ועיין בר"ן נדרים נ"ב שמדמה דשיל"מ להיתר בהיתר וזה כונת הרמב"ם שאם היו חוטי' כיון דלרמב"ם בטווי לחוד סגי א"כ כבר הי' דבר האוסרו קודם התערובות ולא מהני ביטול היתר בהיתר אבל כיון שלא היו חוטי' רק נימי' וא"כ בא דבר האוסרו בתערובות שפיר בטיל אף דהוי היתר בהיתר ולפ"ז הי' נ"ל דין חדש דודאי אי נתערב צמר ופשתים ואח"כ שע אותם או טוום או שזרם ודאי אסורי' אף שאחד רבה על חבירו ואינו בטיל אף שהאי' בא לעולם בתערובות וכמ"ש הרמב"ם שטרפם וכו' ועיין בפיה"מ פ"פ דכלאים מ"א פי' טרפם כתשם היינו משום דכך הוא דרך עיקר איסורם שוע או טווי או נוז ביחד לדעת הרמב"ם דס"ל כרש"י אבל בשאר מיני חיבור אף אינימא דלא כמש"ל דבמי' בהו טווי רק דאפי' בלא שוע ולא טווי ולא נוז נמי אוסר מ"מ אם נתערבו קודם שחיברן א"כ עיקר האי' דהיינו החיבור בא לעולם ע"י תערובות בטיל הוא כיון דאין עיקר איסורם בכך וא"כ א"ש מה שהקשתי לעיל למה נקט הרמב"ם וטווה אותם הא אריגה לחוד אוסר ולפמ"ש א"ש כיון דקאי בטרפן הי' בטלין אי לאו משום טווי דעיקר איסורן בכך, ולפ"ז בעורות הכבשים קודם שתופר שיעור האוסר בכלאים המבואר בסי' ש' ס"ב כבר נכרכו נימות של צמר בחוט של פשתן א"כ החיבור בא לעולם ע"י תערובות ושפיר בטיל וכן כשתופר קמא קמא בטיל קודם שבא לכלל איסור וא"ש:
ועוד נ"ל דבר חדש דכל זמן שלא נגזז מן העור לא נקרא צמר כלל רק אחר שנתלש נקרא צמר וא"כ בלא טעם שכתבתי לעיל נמי אין איסור בנימין המחוברים דאינו נקרא צמר כלל ואין חשש רק בתלושים והם בטלים במחוברים דהוי כמין שלישי וכמש"ל, וראי' לדברי מהא דתנן בבכורות כ"ה שער בכור בעל מום וכו' והק' תוי"ט למה נקט שער הא בצאן צמר איקרי כדקתני שם בסוף המשנה צמר המדולדל בבכור ע"ש ולפמ"ש א"ש דשם נתלש מן העור רק מסובך בצמר המחובר נקרא צמר אבל כל זמן שמחובר בעור נקרא שער ולא צמר, ויש עוד קצת ראי' מירושלמי שהביא הרע"ב רפ"ש דכלאים דיליף דצמר סתם הוא צמר רחלים מדכתיב מלכים ב' ג' ומאה אלף אילים צמר וכתב תוי"ט שם דדרשה גמורה היא דהא איכא למטעי שצמר גפן או צמר אחר שלח והו"ל למכתב בצמרם אלא ודאי דסתם צמר של רחלים ע"ש ואי נימא דגם במחובר צמר מקרי א"כ איך יטעו דצמר גפן או צמר אחר שלח א"כ הו"ל למכתב וצמר כיון שהי' שלוח אחר אלא ודאי הי' רק שלוח א' האילים בצמרן אע"כ דבמחובר לא מקרי צמר רק בתלוש וא"כ אפי' הוי מאותן האילים הוי שלוח אחר ואפ"ה כתיב צמר בלא וי"ו ושפיר איכא למיטעי שהי' צמר גפן ומ"מ כתב סתם צמר מוכח דצמר סתם הוי צמר רחלים:
ובזה נ"ל לפרש הא דכתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העיזים ואמרי' בשבת צ"ט וגדולה חכמה שנאמרה בעליונות וכו' עד טוו את העיזים ותנא בשם ד"נ שטוף בעיזים וטווי מן העזים ותמה מהרש"א בח"א שם מה תועלת הי' בחכמה זו ע"ש ולפענד"נ דביריעות התחתונות שהי' של תכלת ושל ארגמן ושל תולעת שני שהוא צמר ועיין ברמב"ם בפיה"מ רפ"ט דכלאים לא הי' רשאים לטוות הצמר מן הרחלים דבמחובר בעור לא נקרא צמר כנ"ל ואחז"ל בברכות ל"ח דצריך לומר המוציא לאשמעי' טעמא והלכתא אף דמוציא לכ"ע שפיר דמי ולפ"ז אם לא הי' טווי' מן העזים לא היה ניכר שבתכלת אין עושים כן משום הדין ולכן טוו מן העזים ולא מן הרחלים כדי לאשמעינן דין הנ"ל דלא מקרי צמר במחובר, וזה גדולה חכמה שנאמרה בעליונות יותר ממה שנאמרה בתחתונות דאלו בתחתונות כתיב וכל אשה חכמת לב בידי' טוו ולא מן הרחלים משום חכמת לב דאסור מדינא כנ"ל אך לא הי' ניכר החכמה דילמא משום דלא ידעי באומנות זה אבל ע"י ואלו בעליונות כתיב וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה טוו את העזים וכו' עד וטווי מן העזים בזה הי' ניכר חכמתן שבתחתונות מדינא אין עושים כן והיה החכמה גדולה בעליונות מן מה שנאמרה בתחתונות וזה וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה, שעפ"י דין לא טוו מן הרחלים אשמעינן דינא ע"י טוו מן העזים ועיין ברש"י שבת נשא לבן יתירות חכמה משמע שע"י טוו את העזים הי' לבם ודין שחידשו בתחתונות ונשא אותם וד' יגדלנו וינשאנו כל ימי עולם, ונראה בשכלול היכל ואולם, כנפשו ונפש הדורש שלומו וטובתו כל הימים:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: