אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק ב· רבי עמרם בלום

תשובה שנ

תשובה שמט

שיל"ת: שלמה שמו, מתהלך בתומו, ושלמה משנתו, מחזיר גירסת"ו, ידידי הרב המאוה"ג, מעוז ומגדל' חו"ב בגמרא וסברא, מעוטר בתפארה, כמו"ה שלמה כ"ץ נ"י ראזענבערג אבדק"ק טאשנאד:

דבריו הגיעני לנכון וגם תשובת הגאון ידינ"פ מדעעש נ"י ע"ד קושיתו לדעת הריטב"א שהביא נמ"י ביבמות ע"ב דמאן דלא בעי למימהל ביומא דעיבא ואינו רוצה לסמוך על שומר פתאים ד' הרשות בידו אם כן מ"פ ביבמות ע"א אלא זכריו דאיתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשייה היכא משכחת לה וכו' ולריטב"א הנ"ל שפיר משכחת שהיה ביומא דעיבא בשעת עשייה ואח"כ נתפזרו העבים בשעת אכילה ושפיר מקרי ליתניהו בשעת עשייה ואיתנהו בשעת אכילה:

ולפענ"ד על הריטב"א לק"מ דדוקא כשאינו רשאי לימול בשעת עשייה מפני הסכנה כגון בחלצתו חמה או כאיב ליה עינא או שא"א לו למול בשעת עשייה שאביו ואמו חבושים בבית האסורים או שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור והגוף בבטן האם זה מקרי ליתניהו בשעת עשייה ויכול לעשות פסח אבל ביומא דעיבא שהרשות בידו לימול אלא שיש רשות בידו שלא לימול זה לא מקרי ליתניהו בשעת, עשייה רק איתניהו ושפיר מעכבו גם מעשייה וכן בטומטום אין כאן חיוב מילה כלל כמו ערלה שלא בזמנה דאינו מחויב לקרוע ולמול כמ"ש תוס' ביבמות ע' ד"ה הערל עיי"ש ולק"מ:

אבל לא ידענא למה העמיד דבריו על הריטב"א הלא תלמוד ערוך הוא שם ע"ב אר"פ הלכך יומא דעיבא וכו' לא מהלינן ביה ושם הפירוש דאסור לימול משום סכנה ול"ש תירוץ הנ"ל אלא דאח"כ אמרינן בגמ' והאידנא דדשו בה רבים שומר פתאים ד' ומותר למול והוי אמינא כיון דמותר מחויב למול וחידש הריטב"א דמ"מ הרשות בידו שלא למול ועכ"פ קשה הא שפיר איצטריך קרא לרבות זכריו דאיתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשייה דמשכחת לה ביומא דעיבא דאסור לימול מדינא קודם דדשו ביה רבים:

אמנם לפענד"נ דהרי מבואר בירושלמי פראד"מ הלכה ה' דבאחזתו חמה דאין מלין אותו אסור בתרומה משום ערלות כמו במתו אחיו מחמת מילה בר"פ הערל וקודם שמונה ימים מותר בתרומה דאין ערלה אלא מיום השמיני ולהלן עיי"ש דפשיטא ליה לירושלמי דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה ועיין בתוס' ר"פ הערל כתבו נמי כן והביאו ירושלמי הנ"ל מבואר דאע"ג דערלה שלא בזמנה לא הוי ערלה מ"מ ערלה בזמנה אף דאנוס וא"י למול מפני שחלצתו חמה הוי ערלה ולפ"ז תקשי איך אמרינן דמשכחת ליתניהו בשעת עשייה ואיתנהו בשעת אכילה בחלצתו חמה או כאיב ליה עינא או שאר אונסין דאמרינן שם בגמ' הלא כיון דאמרינן דאיתניהו בשעת אכילה ע"כ מיירי בח' או אח"כ דהוי ערלה בזמנה וא"כ איך מקרי ליתניהו בשעת עשייה הא ערלה בזמנה אפי' אנוס שלא לימול הוי ערלה כנ"ל וא"כ מעוכב ג"כ מעשייה:

אבל האמת יורה דרכו דסברת הירושלמי הוא כך דבשלמא בזמנה הרי חיוב עליו למול אלא שהוא אנוס וא"י לקיים חיובו וא"כ הוא ערל דאונסא כמאן דעבד דמי לא אמרינן דהוי כאלו ניטל הערלה אבל קודם ח' אין כאן חיוב כלל למול ולחתוך הערלה והוי כנולד מהול וכמי שאין לו ערלה דמותר בתרומה כדאמרינן ביבמות ע"ב ועיין ברמב"ם פ"ז דתרומות הי"א, ועוד דערלה שלא בזמנה אם מל לא עשה ולא כלום ואדרבה ביטל מ"ע ועיין רס"י רס"ב וש"א סימן נ"ב לכן לא מקרי ערלה אבל ערלה בזמנה נהי שאינו רשאי לימול מפני הסכנה מ"מ כיון דהוי בר מילה במק"א ואם עבר ומל הוי מילה מעליתא שפיר מקרי ערלה ועיין בתוס' ר"פ הערל בזה:

ולפ"ז התינח בערלה שבגופו דמיירי הירושלמי להאכיל לקטן חלב חטה של תרומה או לסוכו שמן של תרומה שפיר אמרינן דאף דאנוס שלא למול מ"מ ערל הוא מטעמים הנ"ל ואסור בתרומה אבל כאן מיירי מערלות דלאו בגופיה רק מילת זכריו וא"כ אין האב מעוכב מפסח בשביל שהוא ערל רק בשביל שלא קיים מצות מילה דרמיא עליה וכיון דא"י ואינו רשאי לקיים בשעת עשייה מפני הסכנה ולא רמיא חיובא שפיר אינו מעוכב מעשיית הפסח:

ועיין חדושי הרמב"ן שם שכתב הא דבעי רחב"ע ערלות שלא בזמנה בערלות דגופיה מיבעיא לי' ומעיקרא קס"ד למפשט לי' וכו' וכיון דמילת זכריו ועבדיו מעכבת שלא בזמנה כ"ש דגופי' ואמר רבא ותסברא דערלות דלאו בגופי' ושלא בזמנה מעכבא המול לכם כל זכר אמר רחמנא והאי לאו בר מהילא ואפי' לר' חמי לא מבע"ל אלא בדגופי' משום דכתיב כל ערל סתמא אבל בזכריו ועבדיו לא ע"ש כונתו כמ"ש דערלה דלאו בגופי' מעכבו מפסח משום דכתיב המול ומצוה וחיובא רמיא עליה וכיון דלא רמיא חיובא עלי' אינו מעכבו אבל בערלה דבגופי' מעכבו משום שהוא ערל ואפי' אינו מחויב למול מ"מ הוא ערל אלא דמספקא לי' לר"ח אם גם שלא בזמנה מקרי ערל מה"ט בערלה דבגופי' או דוקא בזמנה וא"י לימול מפני הסכנה וכמש"ל אבל בערלה דלאו בגופיה אפילו בזמנה פשיטא ליה אפילו א"י לימול מפני הסכנה לא הוי ערלה כיון דלא רמיא חיובא עליה וכנ"ל:

ומעתה כ"ז לפי מסקנא דרבא דמחלק בין ערלות דבגופי' לערלות דלאו בגופיה אבל כ"ז דבעי למפשט מערלות דלאו בגופי' דג"כ הוי ערלות אפי' שלא בזמנה ומדמי ערלות דבגופי' לערלות דלאו בגופי' ע"כ ס"ל דגם ערלות דלאו בגופי' אינו מעכבו משום חיובא דרמיא עלי' לחוד רק כל זמן שיש לו בן או עבד ערל מעכבו כמו אם הוא עצמו ערל וא"כ ליכא למימר דמשכחת איתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשייה ביומא דעיבא ונתפזרו העבים דהרשות שלא לימול מפני הסכנה דזה מקרי איתנהו בשעת עשייה כיון שהוא ערל אף דלא רמיא חיובא עלי' מעכבו מעשייה כמו מאכילת תרומה וכקושי' הנ"ל דלדידי' ל"ש תירוץ הנ"ל כיון דלדידי' אין חילוק בין ערלה שבגופיה לערלה דלאו בגופיה ומה"ט נמי ל"ש לדידיה כל תירוצי הגמרא וא"ש כפתור ופרח:

וידידי הגאבדק"ק דעעש תי' משום דק"ל למ"ש נובי"ק אה"ע ס"י דבייבום ל"ש חשש קטלנית משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע א"כ במתו אחיו מחמת מילה אמאי אין מלין אותו משום חשש סכנה נימא שומר מצוה לא ידע דבר רע וניחא לי' עפימ"ש הרמב"ם פ"א ממילה הח"י דאין מלין אותו עד שיגדיל ויתחזק כחו וכ"כ בשו"ע סימן רס"ג ס"ב וכיון שאפשר למולו אח"כ ל"ש שומר מצוה ולפי"ז הכא דמיירי לענין הקרבת ק"פ דא"א לדחותו בודאי יגן מצות פסח שיחיה ע"י זה עיי"ש [עמש"ל סי' דש"מ]:

והנה סוף דבריו כולו מוקשה אחת דכונתו כיון שיכול למול מחמת שמירת מצות פסח אפי' ביומא דעיבא א"כ אם לא מל מעכבו גם בשעת עשייה ומקרי איתנהו בשעת עשייה והוא פלא מגמרא ומסברא דלדבריו גם בחלצתו חמה וכאיב לי' עינא נימא הכי דמחמת שמירת מצות פסח שא"א לדחותו מלין אותו ושומר מצוה לא ידע דבר רע וא"כ אם לא מל לא הוי מעוכב בשעת עשייה ואיך משני הגמ' דמשכחת לה בחלצתו חמה או כאיב לי' עינא, ומסברא דהרי אדרבה כיון דמצות מילה שיכול לעשות אח"כ נדחה מפני הסכנה דל"ש שומר מצוה כמ"ש הוא עצמו א"כ שפיר יכול לעשות פסח אפי' לא מל דערלה שלא בגופו אינו מעכבו בזה כמבואר בגמ' וא"כ איך נימא שיגן עליו מצות פסח ויוכל למול בשביל זה הלא בין ימול בין לא מקיים מצות פסח:

ועוד שהרי אחכז"ל בסוטה כ"א ע"א תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני ומצלי מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלי בעידנא דלא עסיק בה אינה מגינה ומצלי וכאן כיון דהסכנה מחמת המילה והיא אינה מגינה כיון שאפשר לעשותה אח"כ רק מצות הפסח יהי' מגין והלא מצות פסח בשעת המילה הוא בעידנא דלא עסיק בי' במצות פסח ועיין רשב"א סוכה מ"ג דמשו"ה גזרינן בהזאה שמא יעבירנו כיון דבשעת הזאה אכתי אינו מחויב בפסח וה"נ בשעת המילה אכתי אינו מחויב בפסח ואין לומר דקודם שימות יעשה פסח ויגן עליו דא"כ בכל דוכתי נימא שקודם שימות יעשה מצוה שזמנה עוברת ותגן עליו אעכ"ח שבשעה שעושה מעשה שגורם הסכנה צריך לעשות מצוה שיגן עליו מן הסכנה וזה פשוט:

ובגוף הקושי' דנימא שומר מצוה וכו' אני תמה ומ"ט לא קשי' ליה על הלכה רווחת בישראל דפקנ"פ דוחה שבת וכל המצות ואמאי לא נימא שומר מצוה וכו' ויקיים המצוה ואי משום דכתיב וחי בהם א"כ נילוף מיניה דלא אמרינן שומר מצוה, אבל הדבר ברור בעיני דע"כ לא חידש נוב"י סברא זו אלא בדבר שאין הסכנה בטבע כגון בקטלנית שאינו בטבע שימותו אנשים דלא קי"ל כמ"ד ביבמות ס"ד דמעין גורם רק כמ"ד מזל גורם עיין במ"מ פכ"א מא"ב הל"א ובא"ע סי' ט' ואולי אפי' למ"ד מעין גורם אינו בטבע ולזה שפיר מהני סברא דשומר מצוה שג"כ אינו בטבע אבל בפקנ"פ שהסכנה הוא בטבע לא מהני האי סברא דשומר מצוה שאינו בטבע כמ"ש הרמב"ן בתורה כמה פעמים שהתורה לא תסמוך דינים על הנס ועיין רמב"ן פ' בחוקותי ואדרבה מחויב לקיים וחי בהם וה"נ בערל שמתו אחיו מחמת מילה הסכנה הוא בטבע כדאמרינן ביבמות הנ"ל איכא משפחה דרפי דמא ואיכא משפחה דקמיט דמא עיי"ש ועיין ב"ש סי' ט' סק"ז מבואר חילוק זה וא"כ לא מהני ביה סברא דשומר מצוה וא"ש:

וזה לשון הרמב"ם בפיה"מ ביומא פ"ג ואין הלכה כרמב"ם בזה וכו' כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת ונסיוני רחוק והוא טענה חלושה וכו' מבואר חילוק גבי פקנ"פ בין דבר שהוא בטבע לדבר שאינו בטבע ומתורת משה למדתי לחלק כנ"ל:

ושנית אני אומר סברא ישרה דבשלמא בקטלנית למאי דקיי"ל מזל גורם היינו שימותו אנשיה ולרא"ש בתשובה היינו כדי שלא יהיה לה פרנסה ותחיה בצער עיין ב"ש רס"י ט' ונובי"ק אה"ע סי' ט' וא"כ אם בועל אותה אדם מאה פעמים שלא לשם אישות אין בו חשש סכנה וא"כ ביבם אין הביאה גורם הסכנה רק שנאמר משום שהיא ביאת מצוה וקנאה בביאה זו זה יגרום הסכנה ע"ז אמרינן שומר מצוה וכו' שמן שמירת המצוה אין רע יורד אבל בפקנ"פ או בערל שמתו אחיו מחמת מילה אין הסכנה בא מן המצות ואפי' היה נכרי מל אותו היה מסוכן רק שנאמר שכיון שהוא מצוה ירפא ויסלק הס הסכנה זה לא אמרינן ול"ש ביה שומר מצוה ועיין שבועות ט"ו ע"ב דאסור להתרפאות בד"ת אם כבר יש מכה אבל להגן שלא יבא חולי שרי עיי"ש ובזה מובן יותר חילוק הנ"ל ולק"מ:

ועוד נ"ל דבאמת דברי נוב"י תמוהים כיון דהוא סכנה ופקנ"פ דוחה כל המצות וא"כ אין כאן מצוה לייבם ואיך שייך שומר מצוה אדרבה עובר מצות וחי בהם, אמנם נ"ל דזה תליא בשיטות שהביא ב"י או"ח סי' שכ"ח אי אמרינן שבת הותרה אצל פקנ"פ או הודחה דודאי אי אמרינן הותרה א"כ ה"נ במצוה אין כאן מצוה כלל ואפי' עבר על וחי בהם וקיים המצוה לא עשה ולא כלום אפי' למ"ד דל"ל מהב"ע או דמהב"ע הוא רק מדרבנן או שאר חילוקים דל"ש ביה מהב"ע ואכ"מ להאריך בזה כיון דהותרה וליכא מצוה כלל ולפ"ז ודאי ל"ש שומר מצוה אבל אי אמרינן רק הודחה א"כ גם במ"ג מצוה מיהא איכא רק שנדחית מפני פקנ"פ ואם עבר ועשה מצוה עלתה לו במקום דל"ש משום מהב"ע שעבר על וחי בהם או אפשר שאם עבר על וחי בהם וחיים מ"ע ל"ש מהב"ע דאמרינן להיפוך מה אולמא כמ"ש בסוף נובי"ק וא"כ שפיר י"ל שומר מצוה, והנה ז"פ דאפי' לדעת הרא"ש שבב"י וח"מ אה"ע סי' ט' דקטלנית אפי' אם ניסת תצא ואפי' אינימא שאסורה לייבם ולא אמרינן שומר מצוה מ"מ אינה פטורה מחליצה וייבום דנימא כל שאינה עולה לייבום אינה עולה לחליצה כדאמרינן ביבמות מ"ד וכ"ד חדא כמ"ש תוס' ריש יבמות גבי נדה דדוקא גבי איסור שהוא על היבם טפי משאר אנשים אמרינן הכי אבל באיסור שהוא לכ"ע לא אמרינן כן ע"ש ועוד דכיון דקידושין תופסין בקטלנית וצריכה גט דאינה מאיסורי ביאה ועריות רק איסור שפיכת דמים וכמ"ש נמ"י בשם הריטב"א ביבמות ס"ד א"כ גם זיקת יבמין תופס בה ואם ייבמה באיסור קטלנית קנאה וכן מבואר באחרונים דקטלנית זקוקה ליבם וא"כ ליכא למימר בזה הותרה ואין כאן מצוה כלל דא"כ לא היתה זקוקה ליבם והוי רק הודחה ושפיר כתב נוב"י דמותר לייבמה אפי' לכתחילה משום שומר מצוה וכנ"ל אבל בערל שמתו אחיו מחמת מילה ושאר סכנה באמת אמרינן הותרה ול"ש ביה שומר מצוה דאין כאן מצוה כלל וכמו"ש:

ועוד נ"ל סברא אחת דלא אמרינן שומר מצוה לא ידע דבר רע אלא בדבר שהוא באיקראי אבל בדבר שהוא מצוי תמיד ל"ש זה דהרי שכר מצוה בעוה"ז הוא נס כמ"ש רמב"ן בחומש בפ' בחוקתי וכמה דוכתי [ע"ל סי' קמ"ב ושם נסמן] ולאו בכל יומא מתרחיש ניסא כדאמרינן מגילה ז' ע"ב ע"ש:

ומה שנ"ל עוד סברא דלא אמרינן שומר מצוה אלא דגוף זה שמקיים המצוה לא יוזק ע"י המצוה אבל כאן במילה הרי הסכנה נוגע לתינוק הנימול והתינוק אינו שומר מצוה כי קטן הוא ואינו בר חיובא ואפי' בהגיע לחינוך אין חיוב עליו אפי' מדרבנן רק אביו חייב לחנכו מדרבנן וא"כ רק האב או המוהל שומרי מצוה ואיך נימא משום שהם שומרי מצוה התינוק לא ידע דבר רע משא"כ בייבום כתב נוב"י שפיר דהיבם שומר מצות ייבום ולא ידע דבר רע שימות ואף דאמרינן בפסחים ח' דשלוחי מצוה אינן ניזוקין אפי' בממונם ומכש"כ שלא יארע לאב ואם היזק בבנם ז"א דהא אמרינן התם היכא דשכיח היזיקא שאני והכא במתו אחיו מחמת מילה כשכיח היזיקא דמי ורק משום שומר מצוה אתאינן עלה שפיר י"ל כנ"ל:

ולשטתו דשמירת מצות מילת דאב מציל הבן אין תירוצו עולה יפה שאינו מגין משום שאפשר למול אח"כ והלא גם אם ימולו אח"כ מ"מ ביטל מ"ע של וביום השמיני ימול דדחי שבת החמורה ומה שהביא מדברי הרמב"ם אין ראיה דכבר כתב חת"ס יו"ד סי' רמ"ה דלא אמרינן רק חלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ולא בשביל שאר מצות [עי' בי"ש או"ח סי' ש"י] וה"נ אם לא היה אפשר שיהי' נימול לעולם בלי סכנה לא היה פקנ"פ דוחה מצות מילה לגמרי כיון שעכ"פ מצות מילה לא יקיים לעולם וממילא היינו מלין אותו בשמיני כדינו אבל כיון שאפשר שיהי' נימול אח"כ כל ימי חייו שוב דוחין עכשיו המילה משום פקנ"פ ע"ש וא"כ אף שהאב ודאי יבטל מ"ע של וביום השמיני ולא יקיים לעולם מ"מ בשביל זה אין מסכנין התינוק ומה אכפת במצות האב ומוטב לו שיקיים הוא מצות מילה כל ימי חייו ואפי' בלי קרא דפקנ"פ דוחה שבת וכל המצות לא הוי ס"ד שמותר לסכן אדם אחר כדי שלא יעבור הוא על המצוה והאחר יחלל שבתות הרבה ואין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אבל אינימא דמצות האב מגין על הבן הנימול ודאי ל"ל שאינו מגין בשביל שיכול לקיים מצוה זו אח"כ דהא מצוה של ביום השמיני ודאי מבטל ואינו יכול לקיים אח"כ:

ועוד לפמ"ש המג"א סי' תמ"ד סקי"א דעשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך ותמה מחה"ש שם הא גם במילה אפי' שלא בזמנה כל שעתא עובר עליו וחידש כיון דילפינן בקידושין כ"ט דאב חייב למול את בנו מן וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים א"כ אין חיוב על האב רק ביום ח' אבל אח"כ אינו מחויב רק מדרבנן רק הבן כשיגדיל כל שעתא עובר אך דלשון רמ"א ביו"ד סי' רס"א ותוס' קדושין שם קשיתיה דמשמע דגם אחר ח' הו' מ"ע מה"ת על האב והב"ד עיי"ש, ולפענ"ד לק"מ דהרי הא דב"ד חייבין למולו ילפינן בקידושין שם מדכתיב המול לכם כל זכר ושם לא כתיב יום ח' לכן שפיר גם אחר ח' חיוב על הב"ד ועל כל ישראל ואב בכלל למולו מה"ת אבל לאו מצוה דאב הוא בפרטות כמו ביום ח' שהוא עליו מצוה בפרטות וזה כונת מג"א דמצות תשביתו מצוה דיליה הוא וכל שעתיה עובר עליו משא"כ מצות מילה מה שהוא מצוה דיליה אינו רק ביום ח' ואינו עובר כל שעתא ומה שעוברין אח"כ כל שעתא לאו מצוה דיליה הוא וא"ש, ולפ"ז ה"נ כיון דמצוה דיליה בטל לגמרי אחר ח' לא שייך למימר שיכול לעשות אח"כ ואינימא דמצות האב מגין על התינוק שפיר הוי שומר מצוה:

ובמה שכתבתי נתישב לי קושי' חמורה שהביא בספר אוהל דוד ביבמות שם למאי דאמרינן בשבת קל"ה דיוצא דופן אינו נימול לשמונה אלא נימול מיד עיי"ש בגמ' ורש"י א"כ שפיר משכחת ערלה בזמנה גבי זכריו דאיתניהו בשעת אכילה וליתניהו בשעת עשייה כגון דאיתיליד בין עשייה לאכילה ביוצא דופן דנימול מיד ושפיר הוי ערלות בזמנה עיי"ש, ולפמ"ש א"ש דיוצא דופן כיון דאינו נימול לשמונה ול"ש למילף מוימל אברהם כנ"ל אין חיוב על האב למולו יותר מכל ישראל וא"כ לא נקרא מילת זכריו ואינו מעכבו מאכילת פסח כמו שאינו מעכב כל ישראל מעשיית ואכילת פסח אם יש בעולם ישראל שאינו נימול כיון דלאו מצוה דיליה הוא דוקא וא"ש:

אלא דקשיא לי עלה א"כ בכל הני שינויי דמשני בגמ' שחלצה חמה וכאיב ליה עינא וכדומה עכ"ח צ"ל שהיה בן שמונה בערב פסח דאי בפסח אפי' ביום ראשון דפסח אכתי הוי בלילה שלפניו ערלות שלא בזמנה למ"ד לילה מחוסר זמן או מחמת שאר תירוצים שכתבנו בפתח דברינו וכיון דהוא בן שמונה בע"פ ממילא בשעת אכילה בלילה הוא אחר ח' וא"כ לפמ"ש דאז שוב אין מצוה על האב יותר מכל ישראל וממילא לא הוי מילת זכריו וא"כ אינו מעכבתו כלל מאכילת פסח לפמ"ש, אך נ"ל דלק"מ דודאי אם היה חיוב מילה על האב בייחוד ביום ח' ולא קיים מצותו אף דאחר ח' אין עליו חיוב יותר משאר ישראל מ"מ כל זמן שלא נימול והוא ערל מעכבו מפסח כיון שביטל מצותו ועדיין בטילתו ניכרת ושפיר מקרי מילת זכריו כיון שהיה עליו פ"א חיוב יותר משאר ישראל ולפ"ז בכל הני אוקמתא מיירי שבין עשייה לאכילה עוד בע"פ ביום קודם שקיעת החמה פסקה המניעה והיה ראוי למול ביום ח' ולא מל לכן שפיר מעוכב מאכילת פסח אבל ביוצא דופן הנ"ל שמעולם לא היה חיוב על האב יותר מכל ישראל שפיר כתבתי דלא מקרי מילת זכריו ואינו מעכבו מפסח:

ובספר אוהל דוד שם ביבמות הק' מאי פריך רבא איך אפשר דערלות שלא בזמנה יעכבו מן אכילת פסח הא המול לו כל זכר אמר רחמנא ואז יקרב לעשותו והאי לא בר מהילא הוא הלא לדעת רמ"א סי' רס"ב עבר ומל תוך ח' וביום יצא אלא שעובר על מ"ע דבויום השמיני ימול וא"כ מן הדין חייב למול כדי לעשות פסח דעשה דפסח דאית בה כרת דחי עשה דבויום השמיני ימול כמ"ש תוס' זבחים ל"ג ע"ב ד"ה לענין וא"כ אם לא מל שפיר מעכבו ע"ש ולפענ"ד לפי דברי חידושי רמב"ן שהבאתי לעיל דס"ל לרבא דאפי' אי ערלה שלא בזמנה מעכבא היינו רק בערלה דגופא כיון דמ"מ ערל הוא אבל בערלה דלאו בגופיה אינו מעכבו כיון דהעיכוב הוא רק משום שמחויב לעשות מצות מילה ואינו עושה אבל שלא בזמנה כיון דאינו מחויב למולו אינו מעכבו א"כ לק"מ דנהי דאם מל תוך ח' כשר מ"מ כיון דעכ"פ אינו מחויב למולו שוב אינו מעכבו כלל בעשיית ואכילת הפסח וא"כ ל"ש למימר דעשה דפסח דחי עשה דבויום השמיני ימול דהרי בכל אופן גם אם אינו מל יכול לעשות פסח ואין עשה דוביום השמיני שממתין עד ח' מעכבו כלל מפסח ויכול לקיי"ש ול"ש שידחה ופריך רבא שפיר:

וגם לפמש"ל דהיכא דאין מצות מילה מוטל על האב יותר משאר ישראל לא מקרי מילת זכריו ואינו מעכבו מפסח בלא"ה לק"מ דתוך ח' נהי דהמילה כשר מ"מ כיון דליכא עדיין מצות וביום השמיני ימול אין חילוק בין אב לאחר מצד מצות מילה רק שיהי' חיוב עליו מצד מצות פסח וכיון שאין חיוב על האב מצד מצות מילה אינו מעכבו כלל וא"צ למול כלל מצד מצות פסח וכמ"ש בסמוך:

אבל בלאה"נ נ"ל דלק"מ דהא דעשה דפסח דחי שאר מצות עשה היינו משום שהוא בכרת וכאן באיתילד בין עשייה לאכילה דכבר עשה אלא שמחוסר אכילה א"כ לא מיבעיא למ"ד בפסחים ע"ח אכילת פסחים לא מיעכבא ודאי לא דחי עשה דמילה בשמיני אלא אפי' למ"ד התם אכילת פסחים מעכבא היינו דאם לא אכל צריך לעשות פסח שני אבל כרת ליכא אפי' לא עשה בשני אח"כ ומכש"כ אם עשה בשני עיין פסחים צ"ג דהאי וחדל לעשות הפסח ונכרתה כתיב על חדילת עשייה איכא כרת ולא על חדילת אכילה וכן כי קרבן ד' לא הקריב במועדו הקרבה היינו זריקה ולא אכילה וכיון דלית ביה כרת לא דחי מ"ע דאכילה בשמיני וא"ש [עיין בי"ש או"ח סי' ק"ע ושס"ט וע"ל סי' שמ"ז שמ"ח ושמ"ט בענין זה]:

ולסיומא דמלתא ע"פ דברי מחהש"ק הנ"ל דכיון דהא דאב חייב למול את בנו מן וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ילפינן לי' אין חיוב על האב רק ביום שמיני אמרתי לפרש מדרש ילקוט וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר צוה אותו אלוקים והיכן דיבר ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וכו' המול ימול וכו' ונ"ל דתוס' קדושין כ"ט הקשו ל"ל אותו ולא אותה דאשה פטורה למול בנה ת"ל דהוי מ"ע שהזמן גרמא ותירצו דמיום ח' ואילך מחויב תמיד וע"ז הק' למ"ד מילה שלא בזמנה דוקא ביום אכתי הוי הזמן גרמא ונ"ל דשעה"מ פי"ב מעכו"ם הק' למ"ד מילה בנכרי כשר איך דחיא מילה שבת הא אפשר למיעבד ע"י נכרי ואמרתי בימי חרפי דאז אין האב מקיים המצוה דאין שליחות לנכרי ומצות האב דוחה שבת והנה דעת מחהש"ק הנ"ל דמצות האב אינו רק בשמיני דילפינן מן וימל אברהם ולא אח"כ והסברתי דאח"כ חייב רק כשאר ישראל וא"כ מצות האב אינו הזמן גרמא דאינו בא מזמן לזמן ושפיר צריך קרא דאשה פטורה מזה, ויש להביא ראיה למחהש"ק דאמרינן יומא דף נ' נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה את השבת וכו' וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה לא את השבת וכו' ואי מצות האב גם אחר שמונה אמאי דחי שבת וזה וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים שמצות אב רק בח' ולכן כאשר צוה אותו אלוקים צריך קרא אותו ולא אותה וראיה לזה והיכן דיבר ובן שמונת ימים ימול לכם וכו' דמזה ילפינן דדחי שבת כמ"ש תוס' שבת קל"ב מגילה כ' ויבמות ע"ב דוביום השמיני ימול צריך ביום ולא בלילה:

ועוד נ"ל בפירוש המד' הנ"ל ואקדים תשובת חת"ס יו"ד סי' רמ"ט מ"ש שם דמדרש רבה שהביא רש"י ס"פ לך דאת בשר אתי לרבות פריעה פליג אהא דאמרינן ביבמות ע"א ע"ב לא ניתנה פריעה לאאע"ה ע"ש לא ראה תוס' שם במקומו ד"ה לא שכתבו דאף שלא נצטוה על הפריעה מ"מ פרע מילתו כמו שקיים כה"ת כולה עד שלא ניתנה ע"ש:

ומ"ש שם דקיי"ל כש"ס שלנו דלא ניתנה פריעה לאאע"ה אינו מוכרח דלגירסא שנייה דרש"י שם וגירסת ר"ח אתי קרא דיושיע לציצין המעכבין את המילה א"כ שפיר י"ל דניתנה פריעה לאברהם והאי שוב לציצין המעכבין אתי ועיין תוסיו"ט ס"פ ראד"מ:

ומה שנתקשה שם על הרא"ש דמברך להכניסו בין מילה לפריעה והוי עובר לעשייתן ואיך שייך על פריעה בריתו של א"א הא לא נצטווה על פריעה נ"ל ודאי לפירוש רמב"ם במשנה ס"פ ראד"מ מל ולא פרע כאלו לא מל שחוזר בשבת על ציצין המעכבין פריעה כמו על ציצין המעכבין מילה קשה כנ"ל אבל למאי שפי' תויו"ט שם דקמ"ל אף דאברהם לא נצטווה על פריעה והוי ס"ד דאף דלא פרע קיים עכ"פ מצות מילה כאברהם קמ"ל שכך היתה הלכה שאם לא פרע הוי כאלו לא מל לגמרי עיי"ש א"כ כל זמן שלא פרע גם מצות חיתוך לא קיים ולא הכניסו עדיין בבריתו של א"א ובפריעה מקיים ומתקן המילה שקודם וא"כ בפריעה מכניסו בבריתו של אברהם דהיינו שמתקן מילה שקודמת שהוא בריתו של אברהם אבינו:

ולפ"ז קשי' לי להך גירסא דניתנה פריעה לא"א והרי אברהם גופא לאו בר פריעה היה כמ"ש רש"י ס"פ לך בשם מד' שכבר נתמעך ואיך מל את יצחק הלא אינו בן ברית פריעה כדאמרינן בע"ז כ"ז לענין נכרי ואשה דאינם בכלל ואתה את בריתי תשמור, אך לק"מ דקיי"ל כמ"ד שם מהמול ימול ואשה כשרה למול דכמאן דמהילי דמיא והכא נמי כיון דנתמעכה ערלתו כמאן דנפרע דמיא ושפיר פרע את יצחק והנה תוס' בע"ז שם הק' אי אשה פסולה לימול ל"ל אותו ולא אותה אבל למ"ד כמאן דמהילי א"ש וזה וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים, וכדי שלא תקשי הא אינו בר פריעה לזה תי' כאשר צוה אותו אלוקים ולא אותה ומדאצטריך קרא ע"כ דאמרינן כמאן דמהילי והיכן דיבר דכמאן דמהילי ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וכו' המול ימול, דמיני' ילפינן דאשה כשרה למול והיינו משום דכמאן דמהילי דמיא וה' ימול את לבבינו לאהבה את שמו להתהלך בתומו ויהיה עלינו נועמו ויפרוס עלינו סוכת שלומו כנפשו ונפש ידידו החותם באהבה דוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה