בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה ריז
שיל"ת ב' איפאלא יום ב' לס' ראשי המטות תרנ"ח לפ"ק:
יתנך ד' עליון. ותראה בבנין אפריון, אהובי בני הרב החו"ב, ידיו רב לו בפלפול וסברא, מעוטר בתפארה, כמו"ה יודא צבי נ"י בלוהם בק"ק ש' פאטאק:
היום באתי ולקחתי מועד למלאות מבוקשד ומה שנתקשית בע"ז ס"ג ע"ב דבעי שכרו לשבור ביי"נ מהו וכו' ופי' חת"ס דלכתחלה פשיטא לי' דאסור אלא דמבע"ל בדיעבד וק"ל לשיטות רש"י ותוס' לעיל ס"ב דאם האי' אינו בעולם בשעת נתינת דמים ל"ש תפיסת דמים והרי כתב הב"ח רס"י קל"ג דבכה"ג שהאיסור אינו בעולם שכרו נמי מותר וא"כ הכא שהיין כבר נשפך ואינו בעולם כשמקבל השכר פשיטא דהשכר מותר ול"ל טעמא דלמעוטי תפלה ולשיטות דלמחליף עצמו אסור אפי' היכא דאינו תופס ניחא דצריך ה"ט דמותר אפי' לדידי' אבל לשיטות דאפי' למחליף מותר בדיעבד היכא' דל"ש תפיסת דמים קשי', ולדידי לק"מ מי לא משכחת ששבר החביות וישפך היין מעט מעט ממנו ועדיין הוא בעולם בשעה שמקבל שכרו ואפי' שכרו גם לשפוך היין כמ"ש רש"י לשבר חביות ולשפוך את היין נמי משכחת לה ששפכו במקום שילך לאיבוד ומ"מ בשעה שמקבל שכרו עדיין הוא בעולם ותופס דמיו:
אבל בלאה"נ לפ"מ שהבאת דברי הב"ח לק"מ דשפיר משכחת לה שהקדים לו שכרו קודם ששיבר ושפך היין דאז בעת ששיבר ושפך היין שהוא עדיין בעולם נתפס השכר באי' וכמבואר רס"י קל"ב דאם נותן העכו"ם המעות לישראל קודם שמשך העכו"ם היין הדמים נתפסי' באי' ואם משך תחלה ואח"כ נתן לו המעות י"א דאין נתפסי' באיסור ע"ש וה"נ בשכר אם נתן לו השכר קודם שעשה מלאכה ביי"נ נתפסי' באי' ואם נותן לו שכרו אחר שעשה מלאכה וכבר זכה הגוי במלאכתו שכרו מותר לאחרים עכ"פ ושפיר מש משכחת לה בהקדים לו שכרו שנתפס באי' בשעת עשיית המלאכה שבירה ושפיכה שעדיין היי"נ בעולם ואי' השכר ומלאכתו באים כאחד בעת שהיי"נ בעולם:
אלא דלפמ"ש בב"ח שלפני בסי' קל"ג ה"נ בשכרו אסור לו לעצמו בכל ענין ולא שרי אלא לישראל אחר ודוקא בנתן הגוי שכרו תחלה ואח"כ עשה מלאכה אז שרי לישראל אחר וא"כ אדרבה ס"ל בהקדים שכרו קודם שעשה מלאכה אינו תופס דמיו אלא בנותן לו אח"כ וא"כ קשה ממנ"פ אם הקדים השכר שכרו מותר לדעת הב"ח בלא למעוטי תפלה ואם נותן לו אח"כ הרי אין היין בעולם:
אבל באמת אם כן הוא דבריו תמוהים מאוד דפתח וכשם דבמכירה כשהגוי נותן לישראל המעות מקודם וכו' אסור ליהנות בדמיהן וכו' ולא שרי אלא בלקח הגוי היין מישראל תחלה ואח"כ נתן המעות וכו' ה"נ בשכרו וכו' וא"כ כיון דבשכרו הוא כמו מכירה צריך להיות אסור כשנתן שכרו תחלה ולהיות מותר כשנותן אח"כ ואיך כתב בשכרו להיפך דדוקא בנתן הגוי שכרו תחלה וכו' אז שרי לישראל אחר לכן נ"ל דט"ס או הדפוס הוא וצ"ל דוקא בנתן הגוי שכרו תחלה ואח"כ עשה מלאכה אז אסור לישראל אח"כ וא"כ קושייתך לק"מ כמ"ש, ועכ"פ מה שהעדת בשם הב"ח שכתב שאם האי' אינו בעולם שכרו נמי מותר שקר העדת ולא נזכר שם מזה כלל בסי' קל"ג אלא כמש"ל:
ושוב הארכת בדין רוצה בקיומו והבאת בשם מהרמ"ש או"ח סי' רכ"ה שהביא בשם ירושלמי דגם בשאר איה"נ שייך רוצה בקיומו עיינתי שם וראיתי שהביא ירושלמי פ"ג דערלה ה"א דאוסר לסמוך כרעי המטה בבגד שצבעו בקליפי ערלה משום רוצה בקיומו ע"י ד"א וא"כ מבואר בהדי' כדעת תוס' ע"ז ל"ב ד"ה והא וכו', ולפענ"ד הנך תיבות משום רב"ק ע"י דבר אחר הוסיף משה מדעתו ואינני מסכים על ידו אלא טעם הירושלמי משום שהבגד כולו אסבה"נ משום דנעשה ונגמר באיה"נ וכמ"ש הרא"ש בחולין ח' בנטל ממנה עצים והסיק בתנור חדש דהתנור אסור ובתנור ישן ואפה בו הפת דהפת אסור ונטל ממנה כרכר וארג בו הבגד דאסור דהבגד כולו נעשה באי' וכיון דאסובה"נ אסיר לסמוך בו כרעי המטה ומה"ט תני התם במתני' בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק, שוב ראיתי ומצאתי שכיונתי האמת וז"ל הירושלמי ר' יונה בעי קומו ר' זעירא ההן בגד דתנינן הכא מהו לסמוך בו את כרעי המטה ואיקפד לקבלי' א"ל אפי' למ"ד תמן מותר [פי' בחרס הדרייני דמיירי שם לעיל] הכא אסור תמן אין איסורו ניכר ברם הכא איסורו ניכר א"כ חגי כד וכו' יתיב מתני בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלקו ותנינן נטל הימנה כרכר וארג בו את הבגד אסבה"נ וכו' ופריך הירושלמי אמאי לא ימכרנו לגוי כמו ביי"נ שנפל לבור חוץ מדמי אי' שבו ומשני משום דדרך בנ"א ליקח בגד מן הגוי ע"ש ועכ"פ ליתא בירושלמי דהטעם משום רב"ק רק משום דאיסור ניכר ומדמי לי' לנטל ממנו כרכר וכמ"ש.
ושוב הבאת בשם ספר דברי ירמי' פ"א משופר שנתן טעם דשופר של עכו"ם לא יתקע בו לכתחלה משום דהוי רוצה בקיומו של ע"ז וק"ל דא"כ אמאי אם תקע יצא ויפה תי' דאפי' אי נימא דלא יצא מ"מ לא נתקן האי' דמ"מ רצה בקיומו וכך עלה במחשבה לפני, אבל עוד נ"ל לפמ"ש הר"ן אהא דבי ר' ינאי יאות הן עבדין בע"ז ס"ב דרוצה בקיומו אינו אסור אלא משום דרואין כחליפין והיכא דאין אי' בחליפין אין אי' משום רוצה בקיומו ע"ש וה"נ כיון דתקיעה גופא באיה"נ דע"ז שרי משום דמללה"נ גם רוצה בקיומו כדי לתקוע אין אי':
ומ"ש אתה עפ"י חת"ס או"ח סוס"י קט"ז דל"ש רוצה בקיומו אלא ברוצה להרויח וליהנות ממנו אבל להיות ניצל מהפסד שרי ע"ש וא"כ בשופר של ע"ז דמללה"נ שרי רב"ק, אלא דק"ל על חת"ס מהא דע"ז ס"ד דאמרינן ישראל שהי' נושה בנכרי וכו' אבל אם א"ל המתן עד שאמכור ע"ז ואביא לך וכו' אסור ומסיק משום דהו"ל כי רוצה בקיומו והרי התם אינו רוצה להרויח אלא להציל עצמו מן הפסד, לק"מ דסברת חת"ס הוא דאין אי' אלא אם רוצה בקיומו של איה"נ ואם רוצה שיקיים עד שישיג מבוקשו להרויח או שאר הנאה אפי' ע"י ד"א הרי רוצה בקיום איה"נ אבל אם אינו רוצה להפסיד מכיסו כדי לאבדה זה לא מקרי רוצה בקיומו שהרי אין חפצו בקיום איה"נ ואפילו חפץ באיבודו אלא שאינו רוצה להפסיד ממון כדי לאבדו וזה אין אי' אבל שם בע"ז אינו מפסיד חובו אם תאבד הע"ז אלא שהוא חפץ להפרע מיד ועי"כ רוצה בקיום הע"ז שפיר מקרי רוצה בקיומו, ודקדוק לשון הגמ' וכי רב"ק בכה"ג מי אסור הוא אם אינה רוצה בקיומו עולמית רק עד זמן שישיג מבוקשו דו"ק ותשכח וממילא גם בשופר של ע"ז אף דמללה"נ מ"מ כיון שא"צ להפסיד כלום מכיסו כדי לאבדה מקרי רב"ק כדי להשיג מבוקשו לתקוע שופר ומכ"ש דחפץ להרויח שכר עוה"ז ועוה"ב כקושי' ראשונים אלא דזה הוי רק גרם הנאה ושרי באיה"נ כתי' אבל עכ"פ עושה בשביל להרויח והוי רב"ק ואסור וליתא למ"ש, ומצאתי מפורש יוצא מפי הריטב"א בע"ז שם כדברי חת"ס שכתב ומיהו נראין דברי הראב"ד ז"ל שאם אין ישראל יכול לנגעו או שיש לו איבה אם לא ימתין שהוא מותר דהא אנוס הוא ואין כאן רוצה בקיומא כי היכא דנקנוס דמיו ע"ש מבואר דלהציל עצמו מפסידא ל"ש רב"ק:
ומה שנ"ל ביישוב קושי' הגאון מו"ה בונם איגר זצ"ל שבחת"ס שם על מג"א סי' תמ"ח סק"ה דבנותן חמצו לנכרי ע"מ להחזיר ליכא אלא משום חומרא דחמץ אבל מעיקר הדין שרי וק' הא רוצה בקיומו של חמץ שאם יאבד באונס פטור הנכרי מלשלם ואפי' למ"ד חייב לא בעי למיקם עמו בדינא ודיינא:
ואקדים דמה שתמהת עוד על חת"ס הנ"ל למ"ש רש"י ע"ז ס"ד ע"א ד"ה רבנן ור"ן שם דאי' רוצה בקיומו הוא משום דמצוה על ישראל לבער ע"ז ומשמשי' וכי משום להציל מן הפסד אינו מצוה לבערו ולקיים מ"ע דאבד תאבדון הוא טעות דחת"ס לא כתב כן רק גבי חמץ דל"ש רוצה בקיומו משום מצוה לבערו דהא אתה רואה של אחרים וכמ"ש פר"ח סי' ת"ן אלא דאי' רב"ק הוא משום דבכל איה"נ אסור רב"ק וזה אינו אסור אלא אם רב"ק להרויח אבל בע"ז דאסור רב"ק משום דמצוה לבערו מודה חת"ס דאסור אפי' להנצל מהפסד:
ובזה ג"כ מיושב מה שהקשית עליו מהא דישראל שהי' נושה אלא דראב"ד הנ"ל ס"ל דאפי' בע"ז כה"ג ל"ש רב"ק דנהי דמצוה עליו לבערו מ"מ הרי אין בידו לבערו אלא שמ"מ אסור להיות רוצה בקיומו וע"ז כתב הראב"ד דאין זה רצון רק אונס ואינו רוצה בקיומו אלא אנוס בקיומו וגם רש"י לא כתב דל"ש רוצה בקיומו רק בע"ז אלא דאפי' לרבנן דלא אסרו בשאר אי' הנאה רוצה בקיומו מ"מ בע"ז י"ל דמודו דשייך רב"ק משום דמצוה לבערו:
ועתה אני אומר סברא ישרה כיון דבחמץ אינו אסור רב"ק אלא כמו בשאר איה"נ שאין מצוה לבערם ואין אי' רב"ק אלא שאסור שירצה בקיום איה"נ כדי דלימטי' לי' הנאה ע"י קיומו ריוח או מניעת הפסד א"כ אין אסור רוצה בקיומו אלא אם רוצה בקיומו כי היכא דלמטי' לי' הנאה ע"י בעוד שהוא אסבה"נ כגון בהני שאין היתר לאיסורן או בחמץ דלמטי' לי' הנאה ע"י קיומו תוך הפסח כמו במשכיר יורה לבשל בו חמץ בפסח שבטור ומג"א סי' ת"ן אבל במעמ"ל ומקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי והרהינו וכדומה שרוצה בקיומו כדי ליהנות מחמץ אח"ז דמותר בהנאה ל"ש רוצה בקיומו כלל וא"ש:
ומה שדקדקת בתוס' חולין ד' סד"ה מותר שתי' דמשמע לי' שכרו אסור גם לאחרים וכ"כ הרא"ש קידושין נ"ח הא אכתי הקושי' במקומה מה פריך הא לכתחלה אסור ליהנות והכי הי' צריכין לומר דאסור משמע אף בדיעבד וכמ"ש תוס' בע"ז, לק"מ דהרי התוס' ביארו דבריהם דמשמע לי' שכרו אסור גם לאחרים כמו יי"נ עצמו וא"כ אפי' אסור לאחרים רק לכתחלה פריך שפיר איך היא מקודשת כיון דגם היא אסורה ליהנות לכתחלה:
אבל יותר נראה שהתוס' דייקו בדבריהם דמשמע לי' שכרו אסור גם לאחרים כמו יי"נ עצמו והיינו שתופס דמים וא"כ אפי' בדיעבד אסור וא"כ הם דברים אחדים עם תוס' ע"ז דכתבו תחלה דאסור משמע לכ"ע וע"ז הקשו דלמא דוקא לכתחלה ותי' דאסור משמע אפי' בדיעבד והיינו מה"ט גופא כיון דמשמע דאסור לכ"ע ע"כ משום תפיסת דמים וא"כ ע"כ משמע נמי דיעבד וכל זה פשוט:
ומ"ש ליישב קושי' חת"ס בע"ז ס"ב לשיטת רבינו אלחנן שבתוס' ד"ה יאות אמאי לא משני שקדמה ומכרה לאחר ומה פריך ליחול אי' אתנן למפרע ניתן להאמר, אבל לפענ"ד נראה לפ"מ שביארתי פלוגתת ר"א ור"י שבתוס' ד"ה יאות והוא דתפיסת דמים בע"ז ל"ש רק אם נותן לו הדמים בעד שיווי המקח עיין סמ"ע רס"י ק"ץ אז הכסף נתפס באי' ע"ז אבל אם נותן לו ע"ז או יי"נ במתנה ע"מ שיתן לו מאתים זוז אף דאם אינו נותן בטלה המתנה ואם נותן אז נתקיימה המתנה מ"מ כיון שאין הדמים בשיווי ע"ז וחילופי' אין נתפסי' באי' וס"ל לר"י כיון שמשך הנכרי יי"נ תחלה וקני' לי' במשיכה והמעות חוב עליו כשנותן לו הדמים אח"כ אינו בשביל שיווי המקח רק פרעון חובו ואינו נתפס באי', ודעת ר"א עפ"מ שהביא ב"י חו"מ סוס"י צ"ו בשם בעה"ת מה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאח"ז אם יש עדים שמעות עצמן של הלואה או מה דאתי מחמתן קיים ודאי נפרע מהם המלוה ע"ש ומזה למד הב"ח שאם אחד לקח סחורה מחבירו והיא עדיין בעין וחייב להרבה בע"ח יכול המוכר לגבות סחורתו ואין בע"ח אחר יכול לגבות מסחורה זו ועיין בטוח"מ ורמ"א סי' ר"ה ס"ב מבואר דכל זמן שהסחורה בעין יש למוכר זכות בה שהוא קודם לכל אדם ולכן ס"ל לר"א דכל זמן שלא מכרה לאחר הוי הדמים בשביל שיווי המקח וחליפיו ונתפסי' באי' רק במכרן לאחר אין נתפסי' אבל באתנן נראה דאפי' אין האתנן בשיווי הביאה רק שנתן לה טלה ע"מ שתיבעל לו ואם לא תיבעל בטלה המתנה ואם תיבעל נתקיימה המתנה נמי הוי אתנן כיון שקנתה הטלה רק ע"י ביאה והיינו דפריך לכי בא עלי' ליחול עלה אי' אתנן למפרע ופירש"י שהרי מתחלה ע"מ ביאה נתנו לה ועכשיו ע"י ביאה קנתה למפרע והוי אתנן וא"כ מה בכך שמכרה לאחר הא אם לא תיבעל בטלה נתינה למפרע ובטלה המכירה ושפיר הוי אתנן ויש להאריך בזה שם. ואל דיעות, יצילנו מכל מכשול וטעות, וינחנו בדרך אמת. בתורת אמת, וחיי עולם, עדי ישכלל היכל ואולם כנפשך ונפש אביך הנאמן דוש"ת באהבה ומעתיר בעדך: