אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה צט

תשובה צח

שיל"ת ב' איפאלא עש"ק א"ש תרנ"ז לפ"ק

אלפי שלומים מגבהי מרומים לכבוד ידידי הרב המאה"ג לממשלת התורה כהן שדעתו יפה וברה כש"ת מו"ה נתנאל נ"י אבדק"ק איוואראש:

נועם מכתבו מעש"ק לך הגיע אלי בזמנו ולא יכולתי להיות עט ממהר להשיב מחמת ענינים רבים שהיו עמוסים עלי והיום הנני להשיב, כיד ה' הטובה עלי וה' ינחני בדרך אמת שלא אכשל בדבר הלכה:

בדק לן במעשה שהי' צאן בדיר שהוא י"ב אמות אורך וח' אמות רוחב והרועה וגם ישראל שכבו סמוך לדיר ופתאום שמעו הצאן מקרקרין ואחר אשר דרכו קשתם נגד זאבים ראו ג' זאבים רצים הלאה ובאו לדיר ומצאו שני כבשים מתים ועגל אחד שהי' ג"כ בדיר הי' מלא פצעים:

תשובה: תמהני שלא ביאר אם היו האנשים השוכבים סמוך לדיר ישנים דאז אפשר שדרסו הרבה קודם שניערו ושמעו קול קרקור הצאן או אם היו ניעורים ושמעו מיד קול הקרקור וגם ביאר אורך ורוחב הדיר ולא ביאר אם הי' מקורה ואם הי' חומותי' גבוהות ולא מספר הצאן שהי' אפשר לדון אם דינו כמקום רחב:

ואמנם צידד להתיר דאף דקיי"ל בסי' נ"ז ס"ט דהא דאמרינן קטע רישא דחד מיניהו נח רוגזי' ובסוף תשו' מ"ב פסק דאפי' הרג הרבה נמי אמרי' נח רוגזי' וכן הסכים טו"ז שם סקט"ו אבל פצע א' מהם לא אמרי' נח רוגזי' דכ"ש שחמתו בוערה בו ורמ"א הוסיף דאפי' הרג אחד ודרס עוד נמי לא אמרי' דנח רוגזי' וטו"ז שם הוסיף אפי' לא ראינו שדרס עוד רק שנמצא פצוע ולא מת נמי לא אמרי' נח רוגזי' וכן מבואר במ"ב הנ"ל דממנ"פ חיישי' דאם לאחר שהמית פצע הרי חזינן דלא נח רוגזי' ואם קודם שהמית פצע ודרס חיישי' כמו שדרס זה קודם דנח רוגזי' ה"נ דרס אחרים וא"כ בנידון דידן נמי כיון שהעגל לא מת רק נפצע שפיר יש לחוש שדרס גם אחרים, מ"מ השתא הכא יש מקום להקל דבאמת כבר כ' הדרישה וביארו באורך בחת"ס סי' נ"ז דהא דאמרי' נח רוגזי' היינו משום דבאמת לא הי' לנו לחוש כלל לשמא דרס אלא אם ראינו שדרס ופצע ולא המית א"כ אנו רואין שהנדרס הציל עצמו מיד הדורס חיישי' שמא דרס גם אחרים והצילו עצמם אבל בקטע רישא והמית אמרינן ודאי נח רוגזי' ולא דרס אחרים דאי דרס לא הי' כח בידם להציל עצמם אבל אם המית ופצע ג"כ שפיר חיישי' כמו שזה הפצוע הציל עצמו כמו כן דרס אחרים והצילו עצמם והתינח אם הפצוע הוא מין בהמה שיש לדורס זה דרוסה בה כמו בהאחרים אבל כאן שהפצוע הוא עגל וכבר פסק המחבר ס"א דזאב אין לו דרוסה אפי' בדקה שבגסות א"כ אף שהעגל הציל עצמו מיד הדורס מ"מ הכבשים הם בחזקה שאין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס וא"כ ודאי לא דרסם ומותרי':

ואני חוכך בזה דהא ודאי מה דאמרי' דאין כח בנדרס להציל עצמו מיד הדורס אינו תלוי במה שמטיל בו ארס שהרי כ' הטו"ז רס"י כ"ט דאפי' ודאי דרס מ"מ יש בו ספק שמא לא הטיל בו ארס וזה מוכרח לדעת המחבר סי' נ"ז סט"ו דאפי' לודאי דרוסה מהני בדיקה וכתב הש"ך סקל"ה דאפי' ניכר מקום הדרוסה מבחוץ מהני בדיקה וע"כ משום דאמרי' לא הטיל בו ארס או שהארס אינו מזיק ואינו שורף:

ולפי"ז תקשי אמאי בפצע א' מהם אמרי' כשם שזה הציל עצמו שמא גם אחרים דרס והצילו עצמם דלמא בזה לא הטיל ארס ולהכי הי' יכול להציל עצמו אבל אחרים אלו הי' מטיל בהם ארס לא היו יכולים להציל עצמם אע"כ או לא דרסם או אפי' דרסם לא הטיל בהם ארס, אלא ודאי דמה דאמרי' אין כח בנדרס לברוח מן הדורס הוא אפי' אם אינו מטיל ארס וכיון דחזי' דאחד הציל עצמו אפי' נימא דלא הטיל בו שפיר חיישי' שדרס אחרים והטיל בהם ארס ומ"מ הצילו עצמם והטעם דגם הארס אינו ממית לשעתו דהרי בספק דרוסה לא מהני רק שיהוי יב"ח כמבואר שם סעי' ח"י אבל עד יב"ח יכול לחיות אפי' הטיל בה ארס והרי אמרי' בחולין נ"ג בהדי דשליף שדי זיהרי' וא"כ אז שפיר יכול לברוח, ובדרישה לא נזכר כלל לשון זה שאין כח בנדרס לברוח מן הדורס אלא כתב דלעולם לא אמרי' שהבהמה יהי' לו כח לברוח מן הארי וא"כ אלו הי' דורסה הי' ממיתה בנשיכה והכאה ובעיטה ולאו דוקא בהטלת ארס, ולפי"ז הא דאמרינן דזאב אין לו דרוסה אפי' בדקה שבגסות היינו רק לפי שאין לו ארס חזק להמית בהמה גסה אפי' דקה שבהם וכמ"ש רש"י חולין נ"ג ד"ה מן הזאב גבי מזאב ולמטה אבל נהי דבני מעים של עגל הרך קשים הם אצל דריסת הזאב ואין הארס שולט בהם וכדאמרי' סימנים קשים הם אצל דרוסה אבל מ"מ אין כח בעגל הרך לברוח מן הזאב ולהציל עצמו שלא ימיתנו והרי אמרי' ב"ק ט"ו הזאב והארי וכו' הרי אלו מועדין ומשמע בטוש"ע חו"מ סי' שפ"ט דזאב אפי' בשור הגדול הוי מועד כשטורף דהוא אורחי' אפי' להמית שור גדול ועיין סמ"ע שם סק"ז וא"כ שפיר יש לחוש כיון שהעגל הציל עצמו מיד הזאב א"כ יצא מכלל סתם זאבים שאין עגל יכול להציל עצמו מיד הזאבים דחלש כחו שמא חלש כחו כמו כן שגם הכבשים היו יכולים להציל עצמם ממנו ושמא דרסם:

ועוד נ"ל דסברת הדרישה הוא כך כיון דחזינן דקטע רישא דחד מנייהו והרגו א"כ בא על עסקי מיתה ואלו הי' דורס גם אחרים היו ג"כ ממיתם דאין כח בנדרס להציל עצמו מן הדורס אלא ודאי נח רוגזי' רק אי חזינן שפצע עוד ולא המית חיישי' כמו שאלו הצילו עצמם מן הדורס ולא המית שמא דרס גם אחרים והצילו עצמם ולא המיתם אבל בלא המית כלל אפי' לא פצע שפיר חיישי' שמא דרס ולא אמרי' אם איתא שהי' דריס הי' ממיתו לפי שאין כח בנדרס להציל עצמו מן הדורס דשמא לא בא על עסקי מיתה כלל רק על עסקי דרוסה, ותדע לך שהרי באיהו שתיק ואינהו מקרקרין חיישינן דמעשה קא עביד ואפי' לא ראינו שום רושם דרוסה בחד מנייהו ואמאי נימא אם איתא דדריס הי' ממיתם שאין כח בנדרס להציל עצמו מיד הדורס אלא ודאי כיון שלא ראינו שהמית חיישי' שמא דרס ולא המית שלא בא על עסקי מיתה כלל:

ולפ"ז בנ"ד שהי' ג' זאבים ושני כבשים מתים אפי' לא הי' העגל פצוע היינו אומרים שני זאבים הרגו שני כבשים כמ"ש פמג"ד בשפ"ד אות כ"ח והשלישי שלא המית היינו חוששין שמא דרס דנהי דהשנים נח רוגזיהו משום דכל אחד קטע רישא דחד מנייהו מ"מ הג' לא נח רוגזי' ואי דאין כח בנדרס להציל עצמו מן הדורס ואם איתא דדריס הי' ממיתו ז"א דשמא לא בא כלל על עסקי מיתה. וא"כ מה יתן ומה יוסיף בכחא דהתירא מה שפצע העגל שהוא דקה שבגסות שיכול להציל עצמו אפי' אין הכבשים יכולים להציל עצמם הלא גם אם דל עגל מהכא נמי ל"ש בכבשים אין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס:

ובזה נדחה נמי מה שעלה בדעתי לומר דכאן ל"ש לומר כיון שהעגל הציל עצמו מיד הדורס שמא דרס גם אחרים והצילו עצמם ממנו דהא אין ראי' שהציל העגל עצמו אלא כיון שדרכו קשתם ברחו הזאבים והצילו הם את העגל ולכן האחרים מותרים, דהא דל הצלת עגל מהכא נמי חיישי' על זאב הג' שמא לא בא על עסקי הריגה ול"ש כלל אין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס ושפיר חיישינן לכולם:

אלא דבלאה"נ נמי ליתא דאפי' על שני זאבים שהמיתו שני כבשים נמי איכא למיחש שמא דרסו עוד אחרים ואי דנח רוגזיהו הא כל זה בנוי רק על סברא דאין כח בנדרס להציל עצמו מיד הדורס וכאן ל"ש ה"ט דשמא דרסו והא דלא המיתוהו משום שלא הספיקו להמית עד שדרכו את הקשת וברחו ממורא הקשת ובזה נסתרו גם דברי מעלתו:

ואין להשיב עמ"ש בסמוך דדל פציעת עגל מהכא נמי חיישי' על זאב הג' שמא דרס ולא המית דלא בא על עסקי מיתה כלל, דז"א דהא דאין חוששין לספק דרוסה אלא בהוא שותק והם מקרקרין אבל בשניהם שותקין אמרי' שלמא עביד ואי לא ידעינן אי שתיק ואי צווח ואי מקרקרין אינהו ואי שתקי פסק המחבר סי"ב דלא חיישי' לה וא"כ בנ"ד אמרינן בשני זאבים שהמיתו שנים נח רוגזיהו ועל הג' אמרינן שלמא עביד ואי דהם מקרקרי' שמא רק מחמת שני זאבים שהמיתו שנים מהם מחמת ביעתותא עבדי וראי' מספק ארי ספק כלב דאמרי' אימר כלבא בהוא שותק והם מקרקרין ואמרינן דמחמת כלב מקרקרין וכמ"ש מעלתו בצידוד היתר השני ואף דרמ"א כתב דבספק יש לחוש מ"מ כתב הש"ך בסקל"א דבהפסד מרובה יש להקל:

אבל לפענ"ד הרבה תשובות בדבר חדא דבנ"ד ל"ש כלל למימר שלמא עביד דהרי פצע את העגל וחשבינן שכל אחד מהזאבים הזיק א' וכמ"ש פמג"ד, ושנית דהך דאמרינן שלמא הוא דעביד פירש"י עשה שלום עמהם כדרך כמה חיות שנעשית תרבות וגדלות עם בנ"א ובהמות וכונתו נ"ל דבאמת מיד שנכנס ארי בין השוורין או זאב בין הכבשים הי' לנו לחוש לדרוסה דמה לו לארי ליכנס בין השוורין והוא אינו מינו ואחכז"ל ב"ק צ"ב וחולין ס"ה ובב"ר פ' ס"ה לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו וא"כ ודאי נכנס רק לדרוס ודרס אלא כיון דעאל ושתק ואיתותב ביניהו אמרי' שנעשה תרבות וגדלות עם בני אדם ובהמות ונכנס להיות לו לצוות שרגיל להיות עמהם בצוותא חדא, אבל ארי וזאב כזה אינו תרבות ובצוותא חדא עם זאבים הממיתין ודורסין ואין לו עסק עמהם, וכיון דבנ"ד בא עם עוד ב' זאבים שדרסו והמיתו ופצעו ודאי גם זאב הג' אינו בן תרבות ול"ש לומר שלמא עביד, ועוד דרש"י פי' ב"ק ט"ו ע"ב בני תרבות שגידלן אדם בביתו ע"ש וכיון שהיו עוד ב' זאבים שאינם בני תרבות איך נזדמנו לפונדק א' וא"כ ל"ש שלמא עביד:

ושלישית אי נימא דשלמא עביד א"כ עכ"ח העגל נפצע מאחד הזאבים שהמיתו ב' הכבשים וא"כ חזינן דעכ"פ האחד לא נח רוגזי' ושוב חיישינן לכולם שמא דרס אלא דבזה שפיר י"ל כמ"ש מעלתו דעל זאב שהמית שבא על עסקי מיתה שפיר י"ל דאין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס ואי דחזינן שהעגל ניצל אין ראי' מגסה לדקה ול"ש בזה החשש השני שכתבתי רק כמו"ש בראשון דיש ראי' מדקה שבגסות לדקה:

ועל רבעים אשיב הרי הביא ב"י בשם הרשב"א דהא דאמרי' שלמא הוא דעביד היינו משום שאלו הזיקן היו צווחין עיי"ש אלמא דבעינן הוכחה שאינו מזיקן מדלא צווחי וכאן שקרקרו באמת אלא די"ל שמחמת שנים האחרים שהמיתו היו מקרקרין עכ"פ ליכא הוכחה דעביד שלמא שוב לא אמרינן שלמא עביד, ואמת כי דברי רשב"א תמוהים דהרי לשיטתו בספק אם צווח או שתק ואם קרקרו אם לא אזלינן לקולא דהוא ס"ל דכל הני אימור דאמרי' הוי רק ספק ותלינן לקולא וא"כ למה כאן הוכחה שלא הזיקן וצ"ע:

ועלה בדעתי עוד לומר דהא דאמרי' בעתותיה הוא דקא עבדן היינו לרב דס"ל אין חוששין לספק דרוסה אבל לשמואל דס"ל חוששין ס"ל דלא אמרי' מחמת ביעתותיה עבדן רק אמרי' מעשה קעביד בהו והא דאמרי' באיהו קא מעואי ואינהו קא מקרקרין בעותי קא מבעתי' אהדדי אפי' לשמואל היינו משום דאיהו צווח א"כ חזינן דמבעית אע"ג דאינהו ודאי לא עבדי' בי' מעשה אמרי' נמי דאינהו מקרקרין מחמת ביעתותי' או משום דהוא צווח יש בעתותי' אבל בהוא שותק ואינהו מקרקרין לא תלינן דמחמת ביעתותי' עבדן, ולפ"ז בנ"ד כיון דהוא שותק והם מקרקרין ל"ש דמחמת בעתותא עבדן ואי דעבדן מחמת בעתותא דשנים אחרים שהמיתו אפשר כיון דנח רוגזי' לא עבדן תו מחמת בעתותא:

אלא דזה אינו דהרי פסקו הטור והמחבר דבקטע ראשו של אחד מהם אין חוששין לאחרים אפי' הוא שותק והם מקרקרין ואמאי כיון דאנן קי"ל כשמואל דחוששין לספק דרוסה ולא אמרי' מחמת בעתותא עבדן א"כ כיון דהוא שותק ודאי מעשה עביד בהו אלא ודאי כיון שהמית אחד מודה שמואל דאמרי' מחמת בעתותא עבדן אף דנח רוגזי' והטעם דאמרי' חזקה אין הנדרס יכול לברוח ולהציל עצמו מן הדורס:

אבל גוף דברי הטור והמחבר תמוהים בעיני דמנ"ל האי סברא והרי כתב רשב"א בארי שנכנס בין השוורין ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם דכיון שחוששין לו ואמרי' שזהו אותו שדרסו הארי אפי' כל השאר צריכין בדיקה וכן פסק המחבר סי"ד ואפי' הוא שותק והן שותקין וא"כ דלמא הפי' בגמ' קטע רישא וכו' בשניהם שותקין או שניהם צווחין אלא בדרס אחד ופצע אחד חיישי' לכולם אבל בקטע רישא לא חיישי' לשארא ואמרי' נח רוגזי' ולא הוי הוכחה ורגלים שדרס עוד אבל מנ"ל באיהו שותק ואינהו מקרקרין, דיש הוכחה שדורס בלי הך הוכחה מפני שדרס אחד ואמרי' נח רוגזי' והוא ודאי שלא דרס יותר, ובשלמא לדעת הר"ן דס"ל דכל אימר דאמרי' הכא ודאי חשבינן להו כיון דתלי' בהו לקולא ע"ש א"ש דהא דאמרי' ודאי נח רוגזי' ולא דרס יותר הוא מטעם הדרישה אם איתא דדרס הי' ממית או מטעמא אחרינא א"כ אפי' הוא שותק והן מקרקרין נמי לא חיישינן, אבל. לדעת הרשב"א דפסק המחבר כוותי' דבספק אי שתיק איהו ואינהו מקרקרין אזלינן לקולא משום דמוקמינן בחזקת היתר וכמ"ש טו"ז סקי"ט אין חוששין לספק דרוסה רק ביש הוכחה דדרס כגון דאיהו שתק ואינהו מקרקרין אבל בלא"ה תלינן לקולא והני אימר הוי רק ספק דתלינן לקולא משום דמוקמי' אחזקה תקשי כנ"ל דלמא בדרס א' יש רגלים לדבר שדרס עוד ואפי' שניהם שותקין ולכן חיישי' לכולם אבל בקטע רישא תלי' לקולא ונח רוגזי' כיון דליכא הוכחה שדרס עוד אבל בשתק איהו ואינהו מקרקרין דאיכא הוכחה דדרס ולא מהני מה דקטע רישא דנימא ודאי נח רוגזי' דאם איתא דדרס אחרים הי' ג"כ ממיתם:

אמנם נ"ל דסברא זו מוכרחת דיש להקשות לשיטת רש"י דרוב אריות דורסין היינו שדורסין באמת א"כ אמאי בשניהם שותקין או שניהם צווחין אזלי' לקולא בשלמא לדעת הר"ן יש הוכחה שלא דרס דהני אימר הוי ודאי אבל לדעת הרשב"א דהני אימר רק ספק ותלי' לקולא משום חזקת היתר אמאי לא נימא רובא וחזקה רובא עדיף, ואפי' לדעת ר"ת דס"ל רוב אריות דורסין היינו רק ראוי' לדרוס מ"מ הא גופא קשי' הא שנינו בב"ק ט"ו ע"ב הזאב והארי וכו' הרי אלו מועדין ותנן נמי במשנה ריש סנהדרין הזאב והארי וכו' ר"א אומר כל הקודם להורגן זכה ואמר ר"י בגמ' שם ט"ו ע"ב אע"פ שלא המיתו ע"ש אלמא דרובן דורסין וא"ל דבאמת רובן אינם דורסין רק מועדין להזיק בנשיכה והכאה וכדומה שהרי כתבו תוס' שם ד"ה ונחש דארי לא הוי מועד רק בדריסה דהוי כי אורחי' ועיין שמ"ק שם ד"ה טרף וכיון דמועדין לדרוס אמאי נתלי לקולא, וסבור הייתי לומר דמשו"ה לא הוי רוב משום דהוי רובא דתלי' במעשה דלא אזלינן בתרי' כדאמרינן בכורות דף כ' ואפי' למ"ש מג"א סי' ח' דהתם טעמא משום דאמרינן שמא לא עלה עלי' זכר ואת"ל עלה עלי' שמא לא נתעברה ע"ש ה"נ שייך ה"ט שמא לא דרס ואת"ל דרס שמא לא הטיל בהם ארס וכמ"ש טו"ז רס"י כ"ט, אך כ"ז אם רובא דתלי' במעשה מה"ת לא הוי רוב א"כ אפילו לחומרא לא אזלינן בתרי' אבל כבר הביא בשע"ת ח"ג כלל ט"ו פ"א חבל נביאים ראשונים דמה"ת הוי רוב גמור רק מדרבנן לא הוי רוב וא"כ התינח דלא אזלינן בתרי' נקולא אבל כאן לחומרא ודאי אזלי' בתרי' כיון דמה"ת הוי רוב לא באו חכמים להקל על דברי תורה אבל אי אמרי' כסברת הדרישה דחזקה דאין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס ניחא דנהי דרוב אריות דורסין מ"מ רוב אריות הדורסין ממותין שאין הנדרס יכול להציל עצמו ממנו ואלו שהצילו עצמם ממנו עכ"ח אינו מרוב אריות הדורסין ומוקמינן בחזקת היתר כל קמי דליכא רגלים לדבר שדרס דאיהו שתק ואינהו מקרקרין, ולפ"ז שפיר כתבו הטור ושו"ע דבקטע רישא דחד מנייהו לא חיישי' לאחרים אפילו הוא שותק והם מקרקרי' משום דאם איתא דדרס הי' ממיתו ג"כ אלא דקשי' למה דקיי"ל חוששין לספק דרוסה לא אמרי' מחמת בעתותא עבדן רק מעשה עביד בהו וא"כ איכא הוכחה שדרס ועכ"ח דס"ל כיון שהמית אחד מודה שמואל דמחמת בעתותא עבדן וא"ש:

ולפי האמור יש ליישב מה שיש לדקדק בגמ' חולין נ"ג דנקט ספק על ספק לא על דמשמע דעל ארי דלעיל מיניה קאי וכן משמע מפירש"י ואמאי נקט אח"כ ספק כלבא ספק שונרא ולא נקט ספק כלבא ספק ארי ע"ל סי' צ"ה] ולפמ"ש א"ש דאמרי' ב"ק ט"ו ע"ב האי כלבא דאכל אימרא ושונרא דאכלי תרנגולא משונה הוא וכו' ופירש"י ד"ה ברברבי תרנגולין וכבשים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן ע"ש, ולפ"ז א"ש דלרבותא נקט כלבא ושונרא דלא מיבעי' כלבא וארי ודאי תלינן בכלבא דאי ארי הי' ממיתו דאין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס אלא אפי' כלבא ושונרא דשניהם אינם ממותים מ"מ תלי' בכלבא:

ובזה מיושב נמי קושי' רשב"א בחי' ובתוה"ב אהא דאמר רב אשי מי לא אמרי' ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימר קניא מחי' והק' הרשב"א דהיא היא, ועוד מה קאמר מי לא אמר רבא וכו' ה"נ דאטו רבא בכלבא ושונרא תלי טעמא הא לא אמר אלא דתלינן להקל מן הסתם ע"ש ולדברינו היינו דאר"א דלא תימא בזאב וקניא תלי' בקניא משום דודאי לא מן הזאב הוא דאם הי' דורסו הי' ממיתו אלא כיון דאמרי' גם בכלבא ושונרא אע"ג דשניהם אינם ממיתין דתלי' בכלבא ה"נ בשונרא וקניא תלינן בקניא אע"ג דגם שונרא אינו ממית:

הדרן לקמייתא דכיון שהוכחנו מדברי הטוש"ע בזאב אחד דקטע רישא דחד מנייהו לא חיישי' לאחרים אפילו בהוא שותק והם מקרקרין משום האי סברא דאם איתא דדרס אין כח בנדרס וכו' והי' הדורס ממיתו ומאי דהוא שותק והם מקרקרין אינו הוכחה שדרס עוד דאמרי' מחמת אותו שהמית מקרקרין משום בעתותא וגם הוכחנו דהיכי רגלים לדבר שדרס. כגון בשותק ואינהו מקרקרין או פצע חד מנייהו או נמצא צפורן יושבת בגבו שלאחד והם א"כ ה"ה בנ"ד בג' זאבים שהומתו שנים ונפצע עגל א' נמי לא חיישי' לאחריני דאמרי' אם איתא דדרס הי' ממיתם ואי דאיכא הוכחה שדרס מדשתק ואינהו מקרקרין ז"א דמחמת בעתותא משנים שהמיתו מקרקרין ואי דאיכא הוכחה שדרסו ולא המיתו מן העגל שנפצע שהציל עצמו מן הדורס ז"א דאין ראי' שהעגל הציל עצמו אלא דמחמת דריכת הקשת ברחו הזאבים וניצל העגל ואי דשמא לא בא הזאב הג' על עסקי מיתה כלל ודרס הכבשים קודם שדרס העגל כמוש"ל ז"א דכבר הוכחתי דאפילו לא חזינן דהמית נמי אמרי' דודאי על עסקי מיתה בא ואין הנדרס יכול להציל עצמו מן הדורס ומוקמינן בחזקת היתר עד דאיכא הוכחה שדרס ולא המית ואי דניחוש שמא שני זאבים שהמיתו שנים דרסו ג"כ אח"כ ומה שלא המיתו הוא משום שברכו מחמת דריכת הקשת ז"א דכל כמה דליכא הוכחה שדרס לא חיישינן לי' דמוקמי' בחזקת היתר והא דבשותק ואינהו מקרקרין חיישי' לכולהו אף דליכא הוכחה שדרס יותר מאחד ולכן מקרקרין מחמת בעתותי' ז"א דהתם יש הוכחה שדרס יותר כמו שכתבו הר"ן והרשב"א דכש"כ שחמתו בוערה בו כשלא יכול להורגה ודורס עוד יותר:

ואבאר דברי דכבר הקשו תוס' חולין מ"ג ד"ה קסבר אמאי חוששי' לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה ואפי' נולד ספק מחיים ותי' דדרוסה שכיח פי' שכיח טפי לאיסור מלהיתר וכן הבין טו"ז רס"י כ"ט והיינו בהוא שותק ואינהו מקרקרין כדאמרי' בגמ' אבל בשכיח להיתר כמו לאי' מוקמינן בחזקת היתר כקושי' תוס' והוא דדעת רשב"א דכל הני אימור שבגמ' הוי רק ספק עיין פמ"ג במשב"ז סקי"ד וכיון שהוכחנו דאפי' בהמית א' והוא שותק והם מקרקרין לא חיישי' לאחרים דאמרי' מחמת שהמית אחד מקרקרין א"כ תקשי בנמצא אחד דרוס ולא מת אמאי ניחוש לאחריני נימא דמחמת זה האחד שנדרס מקרקרין וא"כ לא שכיח טפי לאיסור מלהיתר ונימא נשחטה הותרה אע"כ משום דאמרי' כ"ש שחמתו בוערה בו ודורס ושפיר שכיח טפי לאיסור מלהיתר וחיישי' לכולהו ובזה מבוארי' דברי היטב:

ולפ"ז אפי' בלא דברי הדרישה נמי יש להתיר בנ"ד כיון שיש לתלות מה שמקרקרין בשנים והמתו ועגל שנפצע וסברא כ"ש שחמתו בוערה ל"ש כיון דיש לתלות שברחו הזאבים מחמת דריכת הקשת אוקמי' כולהו אחזקת היתר:

אך מה שיש לי מקום עיון לפ"מ שפירשתי כונת תוס' שכתבו דשאני הכא דדרוסה שכיחא עפמ"ש דג"מ יו"ד סי' ט"ו לפרש דברי תוס' נדה מ"ד ע"ב ד"ה דקי"ל שכתבו דנפלים הוי מיעוט דשכיח ודבר ההווה הוא ולכך החמירו חכמים ע"ש דהך לישנא והוא דבר ההווה מיותר אלא כוונתם דדוקא ביבמה שגוף המעשה לא שכיח שימות אחד בלי זרע ולא ישאר רק זרע זו שימות אחר מותו תוך ל' לכן לא החמירו בדיעבד ואזלי' בתר רובא אבל לשחוט בהמה תוך ז' הוא דבר ההווה ושכיח ואם ניזול בתר רובא ונתיר בדיעבד כיון דמיעוט נפלים שכיח יזדמן הרבה שנתיר מיעוט האסור לכן החמירו חכמים גם בדיעבד ע"ש, ולפ"ז י"ל דגם כאן כוונת תוס' דדריסה שכיחא היינו שמזדמן הרבה פעמים ספק דרוסה ושכיח הרבה פעמים שנדרס ואם נכשיר תמיד משום דמוקמי' בחזקת היתר יזדמן הרבה שנתיר האסור שנדרס ולכן החמירו לאסור ספק דרוסה, ולפ"ז י"ל הא דמתירין בשניהם שותקין או שניהם צווחין או קטע רישא דחד מיניהו היינו משום דאף דשכיח הרבה פעמים ספק דרוסה אבל בהזדמן ספק דרוסה הוא עפ"י הרוב איהו שתיק ואינהו קא מקרקרין ולא קטע רישא דחד מיניהו אלא או שהורג כולם שדורס או שאינו הורג כלל ולכן מתירין בזה משום דאוקמא אחזקה ואפשר לתלות שלא נתיר בשום פעם מה שנדרס באמת, אבל בנ"ד דשתק ואינהו מקרקרין ניהו דשני זאבי' שהמיתו לא שכיח שידרסו ולא ימיתו אבל הזאב הג' שלא המית רק אפשר שדרס העגל ואפשר שדרס עוד זה שכיח שהרי באמת איהו שתק ואינהו קרקרו שוב לא מוקמי' בחזקת היתר כסברא הנ"ל דלא בעי' רגלים לדבר שדרס רק על הכניסה גופא חיישי' כיון דשכיח לא מוקמי' בחזקת היתר:

אך מדברי הטוש"ע סי"ב דפסק בספק או שניהם שתקו או שניהם צווחו לא חיישינן משום דמוקמי' בחזקת היתר כמ"ש הטו"ז מוכח דאין הטעם חוששין לספק דריסה כסברא הנ"ל דמעשה כזה וודאי שכיח אלא הטעם דשכיח טפי לאיסור מלהיתר אבל אם שקולין מוקמי' בחזקת היתר וא"כ שפיר יש לצדד להקל כמש"ל:

ויש עוד לצדד ולהקל דבחי' רשב"א חולין נ"ג הקשה היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועל ויתיב ארי ביניהם ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין אמאי' צריכין בדיקה דהא ס"ס הוא דאכל חד וחד איכא למימר שמא לא דרס זה דהא ל"ל דודאי כולהו דריס להו דלא די לנו אם נחוש לספק דריסתו ונעשה הספק כודאי משום דשתק ואינהו מקרקרין אלא שנאמר שכולן הוא דורס וכיון שכן איכא למימר שמא זו לא דרס ואת"ל דרס אימא דרס שלא כנגד החלל שאין דריסה פוסלת בו ותי' משום דאיכא לברורי מבררי' ולפ"ז למה דקי"ל בסי' ק"י ס"ט דא"צ לברר א"כ שפיר יש להתיר משום ס"ס וכבר הארכתי בתשו' א' דכאן ל"ש כלל איכא לברורי ועוד לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה הי' לנו להתיר משום ס"ס ואי דהוי ספק חסרון ידיעה עיין ראש יוסף זה אינו דהא גם להבקי הוי ס"ס ומותר רק שצריך לבדוק לחומרא כיון דאפשר לברורי אבל אנן דלא בקיאין וא"א לברר ראוי' להתיר משום ס"ס:

אמנם בתוה"ב תי' שכולן בספק אחד שמא כולן דרס ע"ש ולכאורה זה סותר למ"ש בחידושיו בקוש'' דהא ל"ל דודאי כולהי דריס להו וכו', אבל כונתו נ"ל דודאי מיד שנכנס הדורס ביניהם יש ספק שמא דרס כולם אלא דזה הוי רק ספק השקול ומוקמי' בחזקת היתר אבל בהוא שותק ואינהו מקרקרין או צפורן יושבת בגבו של אחד מהן או פצע חד מיניהו דכ"ש שחמתו בוערה בו שכיח טפי לאיסור מלהיתר חיישי' ולא מוקמי' אחזקה וע"ז כתב הרשב"א בחידושיו דל"ל ודאי כולהי דריס להו משום הוכחה זו ודי שנאמר שדרס מקצתן ועיין תשו' מהר"מ לובלין סי' ק"ד אבל כיון דעכ"פ יש הוכחה שדרס מקצתן ויצאו מחזקתן ואין אנו מכירין אותו שוב א"א לומר על שום אחד מהם דמוקי' בחזקתו כיון דודאי נפסקה חזקה בקצת מהן ואין אנו מכירין אותו וממילא הם כולם בספק שמא נדרסו כולם ולכן לא הוי ס"ס, ולפ"ז בנ"ד דאפשר שאין כאן אפי' כבש אחד שיצא מחזקתו ושנים שהומתו ועגל שנפצע אינן בכלל הספק עיין סי' קי"א ואנו מכירין אותן שוב הוי ס"ס שמא האחרים לא נדרסו כלל ואת"ל נדרסו שמא שלא כנגד החלל שאין דריסה פוסלת בו וכ"ת כיון שהעגל הציל עצמו ממנו כ"ש שחמתו בוערה בו ודרס עוד ואינו ניכר, ז"א דאפשר שלא דרס כלל שהעגל ג"כ הצילו אותו אחרים בדריכת קשת שברחו הזאבים:

אלא דלשיטת הרמב"ם פ"ה מה' שחיטה ה"ג לא מהני ס"ס בדרוסה כמ"ש טו"ז רס"י כ"ט, ובלאה"נ קשה לסמוך על התירים הנ"ל להתירם באכילה אבל לענין להתירם למכור לנכרי או לשהותם יב"ח יש לצדד להקל מחמת התרים הנ"ל בהפ"מ:

ותחלה נבאר אי הא דחוששין לספק דרוסה בהוא שותק ואינהו מקרקרין או נמצא צפורן בגבו של אחד מהם אם הוא מה"ת או מדרבנן ופמ"ג במשב"ז סי' נ"ז סקי"ד הביא ראי' מדברי רמב"ם הנ"ל שכתב אע"פ שכולן הלל"ת הן הואיל ואין לך בפירוש בתורה אלא דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק בדרוסה אסור ע"ש ולשון החמירו משמע שהחמירו בה חכז"ל לא מה"ת ועוד דמה"ת אין לחלק בין הלל"מ ומש"כ בקרא דכולן הן גופי תורה עיין פ"א מאישות, ולפענ"ד אינו ראי' דכונת הרמב"ם נ"ל דהא באמת קי"ל דאפי' ודאי דרוסה ואפי' שנדרסה במקום שמטריף דרוסה נמי מהני לה בדיקה משום דאפשר שלא הטיל בה ארס כמ"ש טו"ז סי' כ"ט או דלא אלים זיהרי' למקלי', ולפ"ז תקשי איך משכחת דרוסה שיהי' ודאי טרפה ואי דבדקו והאדים בשר כנגד בני מעים או האדימו סימניו עצמם הא אכתי אינו ודאי שהאדים מחמת דרוסה וזיהרא שמא מחמת ד"א ובקל אפשר שיאדים בשר ואפי' סימנים מחמת הכאה וכדומה וכ"ת שאדמומית הדרוסה משונה, הרי לשיטת תוס' חולין כ"ח אין אדמומית הדרוסה ניכר בעור חיצון של ושט אלמא שאין אדמומית הדרוסה משונה, ואנו מוכרחי' לומר דגבי דרוסה עשאה תורה ספק כודאי כמו גבי סוטה וספק טומאה ברה"י דעשאה תורה ספק כודאי ואין לומר דהוי ודאי משום דרוב פעמים מטיל ארס ושורף דאכתי נימא סמל"ח חזקת היתר והוי פלגא ופלגא אע"כ דעשאה הספק כודאי:

ובהכי מיושב קושית הרשב"א שהבאתי לעיל דהוי ס"ס שמא זו לא דרס ואת"ל דרס שמא לא כנגד בני מעים די"ל כמ"ש המ"מ פ"ב מחמץ ה"י כיון דבדיקת חמץ תחילתה על הספק לא אמרי' בה ספיקא דרבנן לקולא ה"נ כיון שעיקר טרפות דרוסה על הספק כל ספק אסרה תורה כודאי אפי' מסופקים אם נדרס כנגד בני מעים וא"כ לא מהני בי' אותו ספק ליחשב ס"ס ועיין טו"ז או"ח סי' תל"ט סק"ב:

אלא דקשי' דא"כ אמאי רב לא חייש לספק דרוסה כיון שעשאה התורה הספק כודאי אך זה שיבוש דדוקא אם ודאי נדרסה והספק אם הטיל בה ארס עשאה תורה ספק כודאי וה"נ אם הספק אם נדרסה במקום שהדרוסה פוסלת אבל ספק דרוסה דאיפלגי בה רב ושמואל היינו בספק אם נדרסה ובזה לא עשאה תורה ספק כודאי וס"ל לרב דמוקמינן בחזקת היתר ושמואל ס"ל כיון דדרוסה שכיחא לא מוקמינן בחזקת היתר ואסורה, ולפ"ז י"ל דלעולם האי סברא דדרוסה שכיחא הוי סברא דאו' דמה"ט אזדא לה חזקת היתר והוי ספק וסדא"ו לחומרא ואף דהוי ס"ס כמ"ש טו"ז מ"מ להאי צד שנדרסה אף דאיכא ספק שמא לא הטיל בה ארס ושמא דרס במקום שאינו מזיק מ"מ הני ספיקי' אסורי' בתורת ודאי אלא דלדעת הרמב"ם סדא"ו רק מדרבנן לחומרא ושפיר כתב דהחמירו בה דמשמע מדרבנן והיינו שכתב ולכן החמירו בה דסדא"ו לחומרא מדרבנן ולא הוי ס"ס משום וכל ספק שיסתפק בדרוסה פי' אם ודאי נדרסה אסורה דהיינו בתורת ודאי, וכ"ז לדעת הרמב"ם אבל לדעת רוב ראשונים דסדא"ו מה"ת לחומרא שפיר י"ל דספק דרוסה אסור מה"ת דמשום דדרוסה שכיח אזדא לה החזקה מה"ת ונשאר ספק השקול ומה"ת לחומרא:

אבל מצינו עוד טרפות אחת שאסור מספיקא והיינו נפולה דאמרי' חולין נ"א עמדה אינה צריכה מעל"ע בדיקה ודאי בעי הלכה אינה צריכה בדיקה ואפ"ה אם שחטה מיד טרפה אע"ג דאפשר דכשרה היא והיתה יכולה לשהות מעל"ע או לעמוד ולילך ולבדקה ואי דעפ"י הרוב נתרסקה איבריה נימא ג"כ סמל"ח חזקת היתר והוי רק ספק טרפה ואפשר שלזה כוון רש"י במתני' דאלו טרפות ד"ה נפולה וכו' שכתב ואין טעם בטרפות שהללמ"מ הן ע"ש, אך בזה כיון שאינו מפורש בתורה רק הללמ"מ שפיר י"ל דכך היתה הלכה שאין הספק כודאי רק דאסורה מספק ואם יש עוד ספק אם ממקום שנפלה הוי גבוה י' טפחים מותר מכח ס"ס וכמו דאמרינן בקידושין ט"ל גבי ערלה בחו"ל כך היתה הלכה ודאן אסור ספיקן מותר אבל בדרוסה שמפורש קרא ל"ל הכי דכך היתה הלכה דלאו הלכה היא והיינו שכתב הרמב"ם ושאר ז' מיני טרפות יש בהן ספיקן מותרין ומיושב קושי' שני' של פמ"ג דמה"ת אין לחלק בין מפורש בקרא ובין הללמ"מ:

אבל מה שהביא פמ"ג שם ראי' שהוא מה"ת מדברי הטור שכתב על דברי סה"מ שגמגם לאסור ספק שנתערבה ואינו ניתר בס"ס כיון שקודם שנתערבה הי' הספק אסור מה"ת אלמא דספק דרוסה מה"ת אסור, וכן מה שהביא מחי' רשב"א שכתב ואי לא הי' אלא חד בדיר ונכנס ארי ושותק והוא מקרקר ונתערב אסור דכיון דאסרתה מה"ת כר"י בעל התוס' וכו' הרי דקרי לי' סדא"ו, תמהני הרי כתב הש"ך בדיני ס"ס אות י"ז בדעת או"ה דכיון שאסרו חכמים מחמת חשש אי' דאו' כמו גבינות הגוים אינו ניתר בס"ס דהוי ספק אחד אסור מה"ת ע"ש וה"נ נהי דספק דרוסה הוי רק מדרבנן מ"מ כיון שאסרו חכמים מחשש דאו' שמא נדרס והוי טרפה מה"ת הוי כאלו ספק ראשון אסור מה"ת וא"כ שפיר י"ל דספק דרוסה הוי רק דרבנן ובתשובת מ"ב סי' פ"ז כתב בפשיטות דהוי רק דרבנן ע"ש ולפ"ז לפמ"ש הרדב"ז הביאו פמ"ג בשפ"ד סקכ"ח דע"י תערובות מותר לשהותו יב"ח ופי' פמ"ג כיון דמה"ת ברובא בטל ורק מדרבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטלי ובדרבנן לא חיישי' לתקלה ע"ש א"כ ספק דרוסה אפי' בעינא בלא תערובות הי' מותר לשהותו יב"ח:

אלא שהפמ"ג תמה עליו מאו"ח סי' תרע"ז שכתב הטור בשם מהר"מ מרוטונבורג במותר שמן שבנר חנוכה דאסור לשהותו לשנה הבאה שמא יבא ליהנות ממנו אף דהוא רק איסור דרבנן משום הוקצה למצותו אלמא דגם בדרבנן חיישינן לתקלה, ולפענ"ד משם לק"מ לפמ"ש הב"י דמיירי שנותר משיעור הצריך להדליק ואף דנוי סוכה שרי אחר החג סבר חי' הר"ן דהכא שאני שעשוי' להתבער לגמרי ולהכי הקצם דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ולהכי אסור גם אחר מצותו וא"כ כבר נתיאש ממנו והפקירו כשהקצהו למצותן ועיין נדרים פ"ה וא"כ לא מקרי זה הפסד במה שצריך לשרפו כך כמו מניעת ריוח ולהכי אפילו מדרבנן חיישינן לתקלה אבל במקום הפסד שפיר י"ל דבדרבנן לא חיישינן לתקלה ועיין מה שכתב הצל"ח בתוס' ריש פרק קמא דפסחים ועיין פסחים כ' ע"ב להפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו:

ומעלתו הק' מפסחים ל"ג דאמר רבא גזירה דילמא אתי בהו לידי תקלה וכן בדף ל"ד גבי גבל של בית רבי דפריך וניחוש דלמא אתי בהו לידי תקלה ואמאי לא מוקי לה בתרומה בזה"ז דרבנן כדאמרי' ב"ק קי"ד ע"ב אע"כ דגם בדרבנן חיישי' לתקלה, הנה בפשיטות אין ראי' משם דרש"י פי' בדף ל"ג ד"ה לידי תקלה כשהוא דורכן שמא יאכל מהן וכשהוא עסוק בהן ודאי חיישינן דלמא אתי למיכל אפי' בדרבנן וכן בגבל של בית רבי הי' עוסק בחטים של תרומה טמאה להסיק בהן ועיין גיטין ס"א ע"ב וחולין וי"ו ע"ב גבי אשת חבר שאסורה לטחון עם אשת ע"ה בזמן שהיא טהורה אבל בעלמא שפיר י"ל דבדרבנן לא חיישינן לתקלה:

ועוד נ"ל דבאמת יש להבין לפמ"ש הנתיבות סי' רל"ד דאם עבר איסור דרבנן בשוגג אין צריך כפרה כלל א"כ תקשי באמת אמאי ניחוש באיסור דרבנן לתקלה הא אם יעבור בשוגג ליכא תקלה כלל, ונראה דהיכא דבא לו האי' דרבנן ע"י פשיעתו שפיר צריך כפרה בשוגג ושייך בי' תקלה ועיין תוס' עירובין ק' ולפ"ז בהאי דנ"ח לא מיבעיא לדעת מהרי"א דמיירי שנתן בו שמן יותר מכשיעור ודאי בא לו ע"י פשיעתו אלא אפי' לדעת ב"י שניתר מכשיעור נמי הוי פשיעה דלא שמר נרו שידליק כשיעור וכ"ש בגבל של בית רבי שהיו לוקחין אותן מכהנים בזול כמו שפירש"י שם ודאי הוי ע"י פשיעה וכן בדף ל"ג פשע שלא שמרה בטהרה ועיין בכורות ל"ד אמר רחמנא עביד לה שימור ולהכי שפיר חיישי' גם בדרבנן לתקלה אבל הכא מאי הו"ל למיעבד אנוס הוא שנדרסו שפיר לא חיישינן בדרבנן לתקלה:

ועוד נ"ל לחלק לפמ"ש תוס' חולין י"ד ע"ב ד"ה מודה ר"י שאין לדמות שמא יסחוט לשמא ישחוט שקל הרבה לסחוט ועיין תוס' ביצה ג' שכתב דהיכא דבעי מרא וחצינא לא גזרי' שמא יעלה ויתלוש ע"ש [עיין ב"ש או"ח סי' רס"ג] ולפ"ז א"ש דבשמן של נ"ח שבקל יכול להדליק ולהשתמש לאורה וכן בפסחים בתותים זיתים וענבים וחיטים דבי רבי שעומדים לאכילה בעיני' ובקל יכול ליתן לתוך פיו ולאכול שפיר חיישי' לתקלה אפי' בדרבנן אבל בספק דרוסה שנתערב היכא שאינן חולבות דצריך שחיטה ובישול וטרחא עד דראוי' לאכילה שפיר לא חיישי' לתקלה בדרבנן דאדהכי והכי מידכר, ולפ"ז בנ"ד שאירע המעשה בשעה שהצאן אינם חולבות לא חיישי' בדרבנן לתקלה ואי שקודם יב"ח יהיו עוד חולבות הרי זמן עיבורה של בהמה דקה ה' חדשים כדאמרי' בכורות ולפי לידת הצאן במקומינו ובזמנינו אירע המעשה קודם שנתעברו הצאן א"כ עיבור ולידה ראי' שהם כשרות ואותן שיהי' חולבות הרי כשרות ואותן שנדרסו והן טרפות אינן מתעברות ויולדות ולא יהיו חולבות שפיר אמרי' בדרבנן לא חיישינן לתקלה:

ועוד נ"ל ליישב דעת הרדב"ז דבאמת כבר נתקשתי בתשו' אחת [ע"ל סי' צ"ה] איך שייך כלל בדרוסה שנתערב בע"ח חשיבי ולא בטלי הא פסקי' בסי' ק"א דברי' וחתיכה הראוי' להתכבד אם נתרסקו לאחר שנתערבו מותר והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האי' ושם ס"ו דאם נתרסקה חתיכה אחת מותרת ממנ"פ אף שהתערובות נשארה באיסור ומסתמא גם בבע"ח שאין בטלים נמי הדין כן וא"כ בשלמא התם בזבחים כשמביא הזבח לישחט בעזרה במקומו הרי הוא מכווין לבטל ולהכשירו שייך שפיר בע"ח חשיבי ולא בטלי אבל דרוסה שנתערבה בהרבה בהמות חולין הרי גם אם ישארו באיסור טרפה צריך לשחטם לטהרם מידי נבלה וכ"ש דאינם נאכלים חיים אפי' לבן נח וא"כ בשחיטתם אינו מכווין לבטלם וא"כ הותרו בשחיטתם דשוב אינם בע"ח, ואי דכשנשחטו הוי חהר"ל ז"א דהא קי"ל בסי' הנ"ל דתרנגולת בנוצתה וכבש שלם לא מקרי חהר"ל ואע"פ שמסיר אח"כ הנוצה או חתכו לחתיכות כיון שכבר נתבטל אינו חוזר וניעור כמ"ש ש"ך סק"מ בשם סמ"ק וא"כ איך משכחת כלל דין דבע"ח לא בטיל בעלמא חוץ מזבחים ושור הנסקל אי אסור בהנאה מחיים וכדומה:

ולא מצאתי יישוב נכון רק נ"ל כיון דגם בחיים יש לדון על הביטול לענין החלב ובעוף לענין ביצים דשיחלא קמא ואמרי' בי' בע"ח חשיבי ולא בטלי ואסורין החלב והביצים שוב לא פלוג רבנן ואמרי' דלא מהני בהו ביטול כלל ומ"מ אפשר דיש ללמוד מזה קולא בבהמות דל"ש בהו חלב ובעופות דל"ש בהו ביצים ולומר דלא החמירו חכמים בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דבע"ח חשיבי ולא בטלי כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סק"ה בשם מהרא"י ע"ש:

או שנאמר דמ"מ כשהולך לשחוט כדי לאכול מקרי כוונתו לבטל ושפיר אסור משום בע"ח חשיבי ולא בטלי והתינח אם שוחט כדי לאכול בכוונה אבל הרדב"ז כתב שפיר דלא חיישי' לתקלה שהרי אם ישכח וישחוט אין כוונתו לבטל ומותר באמת ואין כאן תקלה כלל וא"ש:

והנה בתשו' מהרמ"ל סי' ק"ד שנכנסו ג' זאבים לדיר צאן. רבות ומצאו ט"ו מתים שיער שלא דרסו כולם רק לכל היותר עוד שלשים ועיין חת"ס סוס"י ס"ג ואינני מבין חשבונו אבל לפי השערת מהר"מ בנ"ד שהי' ג' זאבים והומתו שנים ועגל אחד נפצע יש לחשוב שדרסו עוד בכפלים עוד ששה וא"כ אם יש ב"פ ששה ואחד יותר נתבטלו ברוב מה"ת ושפיר יש להתיר להשהותם יב"ח ולסמוך על רדב"ז דבדרבנן לא חיישי' לתקלה מכל הלין טעמא דכתיבנא והרי איכא מ"ב דספק דרוסה הוי רק דרבנן וא"כ הוי תרי דרבנן כמ"ש מעלתו והרי איכא צדדי' להתיר דאין כאן ספק דרוסה כלל וכמש"ל ונהי דלענין להתיר בא באכילה לא סמכינן ע"ז אבל לענין להשהותם יב"ח שפיר יש לסמוך ע"ז כיון דבלא זה איכא הרבה טעמים להתיר, סיומא דפסקא הוא מסכים ואני מסכים בנ"ד להתיר להשהותם יב"ח או עד אחר עיבור ולידה:

והשואל בחת"ס יו"ד סי' נ"ז הביא ראי' מחולין נ"ג ע"ב דשיהוי יב"ח עדיף ממכירה לנכרי מדפריך בתחלה ולשהינהו יב"ח ובתר הכי פריך ולזבנינהו לנכרי והוא תמוה דאפי' אי שיהוי יב"ח אינו קיל בענין או"ה פריך שפיר תחלה ולשהינהו יב"ח ולא יפסיד כלל ובתר דמשני לי' אתי בהו לידי תקלה פריך דעכ"פ ולזבנינהו לנכרים בזול, ובזה נדחה גם מ"ש חת"ס ראי' להיפוך משום דבתר דמשני על ולשהינהו יב"ח אתי בהו לידי תקלה אכתי ולזבינהו מוכח דמכירה לנכרי קיל דזה אינו ראי' דהא אין התקלות שווין בענין אחד והא דפריך אח"כ ולזבינהו היינו כנ"ל:

וגם מה שהביא חת"ס ראי' דמכירה קיל מתקלה דשהיי' שהרי כתב הר"ן רפ"ק דפסחים דהתורה החמירה בחמץ לעבור בב"י וב"י מפני חשש תקלה דלמא יבא לאוכלו הרי דתורה חיישא לתקלה בחמץ ומ"מ אין ספק בארבא דטבעה בחישתא דמה"ת מותר למכרו לנכרי אפילו בשעה חמישית ולא חיישי' שמא ימכרנה לישראל, הוא חידוש בעיני דהרי בחמץ הטעם דחיישא תורה לתקלת אכילה משום דלא בדילי' מיני' כולא שעתא וחיישי' לתקלה אפי' בשעה אחת מה שלא מצינו בעלמא ובמכירה ל"ש האי סברא דלא בדילי כמובן משא"כ בעלמא שפיר י"ל דתקלת מכירה חמירא וצ"ע לפענ"ד, ובזה שלום וברכה וחיים, מרוכב שמים, כנפשו ונפש ידידו דוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה