בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום
תשובה צה
שיל"ת ב' איפאלא עש"ק ראה תרו"ן לפ"ק:
שוכ"ט וכוח"ט לאהו' חתני הרב הגדול בתורה מעוטר בתפארה כמו"ה יוסף חיים נ"י רב בק"ק טעלעגד והגליל:
מכתב אות מעש"ק העבר הגיעני בזמנו ולא הרשני עטי ועתי להשיב מיד כי הייתי עוסק בתשובה אחרת ואם התחילו אין מפסיקין וטוב לעשות תשובה שלימה וביום ג' לעת ערב גמרתי וביום ד' עיינתי בשאלתך אבל תמול כי יעבור בבדיקת הוושטין והיום הנני להשיב כאשר יחנני החונן לאדם דעת ויה"ר שלא אכשל בדבר הלכה:
ומעשה שהי' כך הי' דיר גדול כמו ה' אמות על ה' אמות שוחקות היו בה כמו ל' בר אוזות ומצאו בבוקר ה' מתים ואחד מהם חסר ראשו ויש לתלות במצוי שהי' שם ברדלס שנקרא טחור או מארדעל בלשונינו ובעופות הנשארי' לא ראו עדיין שום ריעותא מה דינם של בר אוזות הללו הנשארים והנה לא ביארת אם הי' איזה פתח פתוח בדיר או חלון או חור גדול שהיו יכולין להמלט אך נראה מתוך דבריך שהיו יכולין להציל עצמם לפרוח על העלי' שהי' הדיר פתוח לעלייתה, ועיניך שפיר חזו את אשר נגזר ע"ז בשו"ע יו"ד סי' נ"ז:
תשובה: הנה ז"ל הטור בסי' נ"ז וכתב הרשב"א דוקא שיש לפנינו כלב וחתול או קנה וחתול שיש דבר לתלות בו להקל אבל כשבאו לפנינו כך ולא ידענו במה לתלות אין תולין אלא במצוי בין להקל בין להחמיר, ומדברי הב"ח שם שכתב פי' כשיש לפנינו תלינן לקולא ולא תלינן במצוי להחמיר כגון דאיכא כלבא ושונרא דלא שכיח דרוסה דכלבא כדרוסה דשונרא לא תלינן בשונרא כיון דאיכא כלבא לפנינו לתלות בו להקל ודכוותי' בשונרא וקניא דשכיח טפי שונרא מקניא ואפ"ה תלינן להקל וטעמא משום דרובא דאו' ורוב בהמות כשרות הן אבל כשאינן לפנינו תולין במצוי בין להקל בין להחמיר וכו' משמע מדבריו דפי' תולין במצוי היינו בשונרא שמצוי לדרוס:
ובאמת שקצת משמע כדבריו שהרי הרשב"א בחי' חולין נ"ג ובתוה"ב בית ב' ש"ג בא ליישב בזה הקושיא שהק' שם אהא דאר"א מי לא אמרי' ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימר קניא מחי' והק' הרשב"א דהיא היא ועוד מאי קאמר מי לא אמר רבא ה"נ דאטו רבא בכלבא ושונרא תלי טעמא הא לא אמר אלא משום דתולין להקל מן הסתם מכח זה חידש הרשב"א הך דינא שכתב הטור בשמו, ולדברי הב"ח מיושבי' הקושיות שפיר כיון דמן הסתם תולין בשונרא דמצוי ומ"מ כשיש כלבא לפנינו אפי' איכא גם שונרא לפנינו תלינן בכלבא ה"נ כשיש קניא לפנינו אע"פ שיש גם שונרא לפנינו תלינן בקניא ושפיר הוי רבותא בכלבא ושונרא, וגם צריך ללמוד קני' מכלבא כשהוא לפנינו דאל"כ אפשר לומר דכלבא שכיח טפי מקניא אלא כיון דאמרי' דאף דשונרא שכיח טפי מכלבא אפ"ה כשיש כלבא לפנינו תלינן, ה"נ תלינן בקניא אף דלא שכיח אפי' ככלבא כיון שהוא לפנינו:
אלא דצריך ביאור לפי דבריו כיון דבאינו לפנינו תלינן במצוי הפי' דתלינן בשינרא א"כ הוא רק להחמיר ומאי קאמר בין להקל בין להחמיר, ונראה כמ"ש הר"ן חולין נ"ג בשם הרא"ה דאי תלינן בדרוסה יש קולא גבי בהמה טפי מבתליית בנקובה דאם חיישי' לנקובה א"א לבדוק הושט מבחוץ ולאח"ש א"א לבדוק דלמא במקום נקב קשחיט משא"כ אי תלי' בדרוסה אפשר לבדוק אחר שחיטה דאדמומית של הארס ניכר בו ועיין פרישה אות ל"ג:
ובהכי נתישב לי קושי' חמורה אהא דאמר ר' אשי מי לא אמרי' ספק כלבא וכו' והנה בגמ' שלפנינו הכי איתא ספק על ספק לא על אימא לא על, והנה בזה יש ס"ס שמא לא על ואת"ל על שמא לא דרס ולא מיבעי' לשיטת תוס' שם דלאו רוב אריות דורסין ממש אלא ראוי' לידרס אלא אפילו לשיטת רש"י דרוב דורסין ממש מ"מ כבר כתב פנ"י דאפילו אם ספק אחד אינו שקול הוי ס"ס משום דאיכא רוב צדדין להקל וה"נ מיעוט עכ"פ אינם דורסין ועיין ראש יוסף וש"ך דיני ס"ס ובתר הכי קאמר ספק כלבא ספק שונרא אימא כלבא והפי' הפשוט אם יש ספק אם כלבא על או שונרא אימא כלבא והרי איכא נמי ס"ס שמא כלבא ואת"ל שונרא שמא לא דרס אבל בהאי דר"א דמסמס קועי' דמא הרי אם הוא שונרא ודאי דרס וליכא ס"ס מנ"ל דתלינן בקניא, ולפמ"ש א"ש דכבר כתב הר"ן שם דהנך אימר היינו ודאי וא"כ כיון דקאמר אימר כלבא לאו משום ס"ס הוא אלא דאמרי' שהוא ודאי כלבא ואפי' לחומרא גבי בהמה וכנ"ל וכשיטת הרא"ה דדרוסה מילתא אחריתא היא א"כ ה"נ תלי' בקניא אפילו לקולא, ובהכי מתישבין שתי קושיות רשב"א הנ"ל ג"כ ואין להאריך, ועיין תשו' מהרמ"ש יו"ד סי' ע"ט וסי' פ' שנתחבט בכונת הרא"ה שכתב דדרוסה מילתא אחריתא אבל הכונה פשוטה דכאן לכאורה ל"ש לומר אוקמא אחזקה כיון שנקרע הצואר מ"ל ע"י קניא או ע"י שונרא ועיין תוס' קידושין ע"ט ד"ה קידשה לזה כתב דודאי אם דנין לענין נקב שפיר י"ל דאיכא ריעותא כמ"ש תבו"ש גבי מים במוח בסי' כ"ט ול"א ועיין סי' נ' אבל דרוסה מילתא אחריתא היא שמא הטיל בה ארס ולענין זה אין כאן במה להסתפק ואין כאן ריעותא המורה על הטלת הארס ועיין ש"ך סי' פ"ו סקי"א לכן אחזוקי ריעותא לא מחזקינן וקצרתי:
אלא דלרשב"א א"א ליישב כנ"ל דהא פליג על סברת הרא"ה אך לרשב"א בלא"ה לק"מ דעיין ברי"ף הגי' להיפך תחלה ספק כלבא ספק שונרא ואח"כ ספק על ספק לא על וכן נראה מדברי חי' רשב"א שציין תחלה על ספק כלבא ואח"כ על ספק על וכן בתוה"ב ביאר תחלה דין ספק כלבא ואח"כ ספק על ונראה דבכוון הפכו הגי' דלא נפרש כנ"ל אלא ס' כלבא וכו' מיירי בודאי עשה מעשה כגון ממסמס קועי' דמא דליכא ס"ס וא"כ לק"מ ושפיר מייתי ר"א ראי' מספק כלבא, וכ"ש דא"ש טפי לגי' רשב"א בתוה"ב לאו מי אמר רבא ספק כלבא ס' שונרא אימר כלבא והוא תמוה רבא מאן דכר שמי' אפי' אי רבא נמי אמרה למה הביא ממרחק לחמו ולא משמעתא דהתם מיני' ובי', ולפמ"ש ניחא דכאן אפי' לגי' רשב"א הנ"ל הי' אפשר לומר דמיירי בלא ממסמס ואיכא ס"ס כנ"ל לכן הביא מרבא לעיל כ"ח דאמר נשחטי' והדר נבדקי' דלמא במקום נקב קשחיט והתם ליכא ס"ס דהא הוי ממסמס קועי' דמא ואפ"ה תלינן בכלבא גם לחומרא שמע מינה דתלינן יותר בכלבא אפילו לחומרא ולא מוקמי' בחזקת כשרות הכא נמי תלינן בקניא לקולא וכ"ש דאיכא חזקת כשרות:
אבל מה שהוא נגד דברי הב"ח המה דברי הר"ן בשם ר"י בחולין ד"י אחרי שביאר היכא דאתיליד ריעותא מחיים אזלי' לחומרא כתב והא דאמרי' התם ספק כלבא ספק שונרא אימר כלבא וכו' התם ה"ט משום דלא שכיח שונרא דדרס ע"ש משמע דלא כב"ח אלא דשכיח דרוסה דכלבא כדשונרא, ואפשר דמשו"ה הפכו הרי"ף ורשב"א הגי' ונקט מתחלה ספק כלבא וכו' משום דלשון ספק על וכו' משמע דעל ארי דסליק מיני' קאי וכן פירש"י על על ואיתוב ארי ביניהו וישב שם ואפ"ה שרי אף דרוב אריות שכיחי עכ"פ לידרס משום דהוי ס"ס או סברא אלימתא דשלמא שוו וא"כ אמאי נקט באמצע ספק כלבא ספק שונרא ולא נקט ספק כלבא ספק ארי אע"כ לאשמועי' דשונרא כארי דשכיח לידרס ואפ"ה בכלבא ולהכי הקדימו ס' כלבא ס' שונרא דדוקא בשונרא דלא שכיח דדריס תלי' לקולא אבל בספק כלבא ספק ארי דשכיח דדריס לא תלינן לקולא ועיין היטב בלב ארי' וראש יוסף:
וזה נראה שהוא דעת הטור דתחלה כתב והא דחוששין וכו' אבל אם הוא ספק אם נכנס אם לאו או שהוא ספק ארי או כלב וכו' ואח"כ כשהביא וכתב רשב"א נקט כלב וחתול או קנה וחתול אלא הוא הדבר אשר דברתי דתחלה קאי אדסמיך לי' ס' אם נכנס וכו' או שהוא ספק ארי נכנס או כלב נכנס אין חוששין אפי' בארי משום דהוי ס"ס כמש"ל אבל אח"כ דמיירי במבעבע דם דליכא ס"ס לא שרי אלא בכלב וחתול וקנה וחתול וכדברי הר"ן ולא בארי:
אבל המחבר בשו"ע סי"ג כשכתב דינו של רשב"א כתב ודוקא כשיש לפנינו כלב וארי או ארי וקנה אבל כשבא לפנינו מבעבע דם וכו' ולא ידענו במה וכו' משמע דמעיקרא נמי מיירי במבעבע דם ואפ"ה בארי וכלבא תלינן בכלבא וה"ט כמ"ש רשב"א בתוה"ב הנ"ל משום דרובא דאו' ורוב בהמות כשרות הן, אלא דגוף הדבר תמוה אמאי ביש לפנינו שונרא וכלבא או ארי וכלב תלי' בכלב או קנה אף דארי ושונרא שכיחי לידרס טפי מכלבא וקניא משום דרוב בהמות כשרות אע"ג דתרוייהו לפנינו ובשניהם אינם לפנינו תולין יותר בארי ושונרא משום דשכיחי טפי לידרס ולא אזלינן בת"ר בהמות כשרות ומאי חילוק יש ביניהם דכאן אזלינן בת"ר בהמות וכאן אזלי' בתר מצוי לידרס:
אבל המעיין בפנים ברשב"א בחידושיו ובתוה"ב יראה עין בעין שאין הפי' אין תולין במצוי כמ"ש הב"ח מצוי לידרס אלא אזלינן בתר מצוי אם כלבא או קניא שכיח יותר ורוב מהם במקום זה מארי ושונרא תולין בכלבא וקניא אף דארי ושונרא שכיחי להזיק ולידרס טפי מכלבא וקניא מ"מ אינם מצויים במקום זה כקניא וכלבא ואם ארי ושונרא שכיחי טפי במקום זה תלינן בהו וזה מקרי מצוי וז"ל רשב"א בחי' אבל היכא דליכא כלבא קמן דנתלי' בשונרא מחזיקים כיון דשונרא שכיח בביתא טפי וכו' וכן כתב עוד בסמוך דלא אמרי' אימור כלבא וכו' הא לאו הכי בשונרא מחזקינן דשכיח בבתי, מבואר דלא משום דשכיחי לידרס תלינן בשונרא כשאין כלבא לפנינו אלא משום דשונרא שכיח יותר בבית, והדבר מבואר יותר בתוה"ב דכתב דדוקא בדאיכא קמן כלבא ושונרא הא ליתנהו קמן במצוי תלינן אי כלבא יותר מצוי תלינן בכלבא ואי שונרא יותר מצוי תלינן בשונרא ע"ש, הרי מבואר דלא כב"ח דלא תלינן במצוי לידרס דהיינו בשונרא אלא אי כלבא מצוי טפי בי' תלינן וזה שכתבו הטור והמחבר אין תולין אלא במצוי בין להקל ובין להחמיר פי' בין להקל אם כלבא מצוי טפי בין להחמיר אם שונרא מצוי טפי וכן פי' פרישה להקל היינו כלב וקנה, להחמיר היינו חתול וחולדה ע"ש, אלא דלשון בין להקל קשיתי' דלהקל תלינן אפי' באינו מצוי רק בשווין ג"כ וע"ז תי' דבשווין תלינן הכל לקולא בכלבא או קניא שא"צ בדיקה נגד כל החלל ובשונרא דלא חיישי' בבהמה שמא במקום נקב קשחיט [ואל תקשי הא הוי תרי קולא דסתרי אהדדי, ז"א דודאי אם אינו בודק כל החלל א"י לתלות בדרוסה ולבדוק הושט אחר שחיטה משום דטיפת הארס ניכר דזה ודאי הוי תרי קולי דסתרי אהדדי אבל אם בודק כל החלל ומצאו כשר יכול לתלות אח"כ בדרוסה ולבדוק גם בבהמה הושט מבפנים אחר שחיטה דעכשיו לא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי ועיין תוס' ב"ק י"א ד"ה דוקא לא משמע קצת כן] אבל אם תולין במצוי בכלבא אפי' בודק כל החלל נמי לא מהני בדיקת הושט אח"ש בפנים דהא ודאי כלבא או קניא ולחנם התמרמר עליו הטו"ז סי' נ"ז סק"כ דהאי בין להקל בין להחמיר הוא רק לאפוקי מדעת הרא"ה דאפי' באיסור מצוי נמי תלי' להקל לזה כתב דכמו דתלינן במצוי להקל ה"נ להחמיר משום דלשון זה בין להקל בין להחמיר לא נזכר כלל בדברי רשב"א רק הוא לשון הטור והמחבר והם לא הביאו דעת הרא"ה כלל ואיך כתבו לשון חדש לאפוקי מהרא"ה אלא הנכון כמ"ש הפרישה וכן הבין חת"ס יו"ד סי' ס"ג פי' דברי רשב"א
והרא"ה בבדה"ב הק' עליו דהא אפי' איתנייהו קמן כלבא ושונרא נמי שונרא שכיח להזיק ולידרס טפי מכלבא ואפ"ה תלי' בכלבא משום דדריסה מילתא אחריתא היא. וזה אפשר ליישב דהך דדרוסה מילתא אחריתא היינו דאוקמא בחזקת שלא הוטל בה ארס כמוש"ל ונהי דנגד חד רובא דשונרא שכיח טפי להזיק מכלבא מהני הך חזקה אם שניהם איתנייהו מ"מ בליתנייהו ושונרא שכיח טפי הוי כמו תרי רובא דשונרא מצוי טפי ועוד שדרכו להזיק ולידרס לא מהני הך חזקה וא"ש:
אך מ"מ מוכח דרשב"א לא ס"ל הך סברא דרא"ה דדרוסה מילתא אחריתא דהא כ' הטעם באיתנייהו קמן דתולין להקל משום דרובא דאו' ורוב בהמות כשרות הן ולא כתב משום דדרוסה מילתא אחריתי היא, אלא דהוא גופא קשי' מ"ט אזלינן לקולא בת"ר דרוב בהמות כשרות באיתנייהו קמן ובת"ר דרוב כלבא שכיח בליתנייהו קמן ואמאי לא אזלינן בת"ר המזיקין דשכיח יותר דשונרא וארי מזיקין ודורסין וכלבים המזיקין מיעוטא:
אמנם חת"ס שם הביא ראי' ממשנה ז' פ"ב דמכשירין ומייתי לי' ספ"ק דכתובות מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו"ם עכו"ם ואם רוב ישראל ישראל מע"מ ישראל רי"א הולכין אח"ר המשליכין אלמא דלת"ק עדיף רוב גברי מרוב משליכין וה"נ עדיף רוב בהמות כשרות או רוב כלבא שכיח שהם רוב במספר מרוב דארי ושונרא עלולי' להזיק יותר וקי"ל כת"ק:
אלא דחת"ס אה"ע ח"ר סי' ט' וס"י קיהה עלה וכתב דת"ק נמי מודה לר"י דאזלינן בת"ר משליכין ולא פליג אלא משום דישראל נמי דרכו להשליך בשעת רעבון כמ"ש רע"ב ותויו"ט והנה חפשתי ברע"ב ותוי"ט ולא מצאתי רק בקידושין ע"ג אמרי' דיש משליכות מחמת ממזרות ויש מחמת רעבון והו"ל פלגא ופלגא אבל לא נאמר שם דזה שכיח שישליכו בנות ישראל ילדיהן אלא דבאותן שמשליכין אחד מאלף במאה שנים יש פלגא מחמת ממזרות ופלגא מחמת רעבון ואדרבה משם מוכח דלא שכיח מחמת רעבון דהרי זנות וממזרות ודאי לא שכיח ומ"מ הוי פלגא ופלגא עם המשליכין מחמת רעבון א"כ גם מחמת רעבון נמי לא שכיח כמו זנות וממזרות:
אבל הביא שם ראי' מהא דמוכח בש"ס ופוסקים דאזלינן בת"ר טבחי ישראל ולא בת"ר הדרי' עיין בש"ך יו"ד סי' א' סקח"י ועוד ממתני' דמכשירין פ"ב מ"ח דאזלי' בת"ר נחתומין ואחר רוב אוכלי פת עיסה ורוב אוכלי פת קיבר ובמ"ט דהולכין אח"ר טבחים ובמבושל אח"ר אוכל בשר מבושל, ועוד מש"ך יו"ד סי' א' סקי"ט דאזלינן בת"ר גנבים ולא בת"ר בני העיר וע"ש סקי"ז וסקח"י, ולפענ"ד מרוב טבחים ודאי אין ראי' דאם רוב טבחי' ישראל א"כ אפי' רוב בני העיר נכרים מ"מ בשר חי גם אצל נכרים הוא מרוב טבחי ישראל ומה"ט כ' הש"ך שם סקח"י דדוקא בבהמות אזלינן בת"ר טבחים ולא בפרגיות ע"ש, ולכן בבשר מבושל הולכין אחר רוב אוכלי בשר מבושל דאם רוב נכרים אוכלי' בשר מבושל אפי' הוא בשר כשר מרוב טבחי ישראל אסור הוא שלא הודח ולא נמלח וכל כיוצא בזה, וברוב טבחי נכרים ורוב בני העיר ישראל נמי י"ל דהטעם משום דאז ודאי איכא גביהו רוב בשר ואזלי' בת"ר בשר ולא בת"ר מוכרי' ולוקחי' ועיין חוו"ד סי' ס"ג:
ואמנם על שאר הראיות נ"ל דהא דאר"י דהולכין אחר רוב המשליכין אין הפי' שיש בעיר משליכין ילדיהן ואם רובן ישראל ישראל ואם רובן נכרי' נכרי' אלא דאין אנו יודעין כלל שיש בעיר משליכין ילדים ואולי אין כאן יותר מאחד זה שנמצא עתה אלא דאזלינן בת"ר משליכים ילדים שבעולם ומימות עולם איך הוא בנוהג שבעולם וטבע הדבר להשליך הילדים אם הוא שכיח יותר אצל ישראל או אצל גוים והרי מבואר בחולין י"א דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן ושפיר קי"ל בזה כת"ק דאזלינן בת"ר בני העיר שהוא רובא דאיתא קמן משא"כ רוב משליכין הוי רובא דליתא קמן, משא"כ רוב טבחים ורוב נחתומין ורוב אוכלי פת עיסה ופת קיבר ואוכלי בשר מבושל ורוב גנבים הם פה בעיר והם רובא דאיתא קמן כמו רוב בני עיר שפיר אזלי' בתריהו וכן מה שהביא מדברי רשב"א בתוהב"א בית ה' סוף שער ד' בדיני יי"נ שכתב ומסתברא אפי' בעיר שרובה נכרי' וא"י אם גנבים נכרים או ישראלים אם ישראלים שבאותה העיר דרים בשכונה וכו' משמע באם היו יודעי' שרוב גנבים נכרים אפי' יש לישראל שכונה בפ"ע מ"מ הולכין אח"ר גנבים מלבד שהוא דקדוק קלוש נמי ניחא במ"ש דרוב גנבים נכרים נמי הוי רובא דאיתא קמן:
ואני מוסיף עוד עפמ"ש במק"א לפרש דברי תוס' כתובות ט' דרוב ברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן, שהפי' דכל רוב אפי' ליתא קמן אבל מ"מ הוא בעולם דרוב קטנים שהם בעולם לאו סריסי' ורוב בהמות שבעולם הם כשרות אבל רוב ברצון וכי ודאי יש נשים ישראלית זונות בעולם ורובן ברצון ומיעוטן באונס הרי אפשר דליכא עכשיו אפילו זונה אחת לא ברצון ולא באונס ורוב שאינו בעולם כלל רק במקרה לא הוי רוב אלא מדרבנן, וה"נ אני אומר ברוב משליכין וכי ודאי יש עכשיו משליכין ילדים בעולם ורובן גוים ומיעוטן ישראל או להיפוך אלא הוא במקרה ורוב מקרה זה הוא אצל ישראל או אצל נכרים וזה לא הוי רוב רק מדרבנן ולכן רוב בני העיר עדיף, ולפ"ז ה"נ בנ"ד רוב כלבא וקניא הוא רובא דאיתא קמן ורוב דורסין מצויין להזיק הוא רובא דליתא קמן דלא שכיחי ביישוב שפיר אזלינן בת"ר כלבא וקניא ולא בת"ר מצויין להזיק, ואפשר נמי דהתם אינו בעולם כלל דכי ודאי יש עכשיו ניזוקין ורוב ניזוקין מדורסין ומיעוט מכלבא וקניא הא אפשר שעל זמן שאנו דנין ליכא ניזוקין לא מכלבא ולא מדורס אלא במקרה אם יקרה מזיקין רוב מזיקין הם דורסין וזה אינו רוב מה"ת לכן רוב בהמות כשרות ורוב כלבא וקניא עדיף:
ועוד נ"ל סברא ישרה לחלק דאפי' אי אזלינן בת"ר משליכי' היינו משום דמשליכי' הם כת בפ"ע ואותן שאינם משליכי' לא נכנסו בכלל הספק ומכת המשליכי' רובן גוים או להיפוך וכן בכל הני דלעיל אותן שעושין מעשה זו הם כת אחת והאחרים אינם בכלל ספק ומכת זו רובן גוים או להיפוך אבל כאן אין כלבים וקנים המזיקין כת אחד עם הדורסים שהרי הם אינם דורסים וא"כ אין לומר שאינם דורסים לא נכנסו בכלל הספק ומכת המזיקין רובן דורסין ומיעוטן אינם דורסין אלא שרוב דורסין מזיקין ואין דורסין אינם מזיקין כ"כ שפיר אזלינן בת"ר אין דורסין שאחד מהן הזיק, ועוד דהתם רוב בני העיר שאינן גנבים וטבחים ומשליכין ואוכלי בשר מבושל ופת עיסה וכיוצא אינם בכלל ספק לפי שהמיעוט מהם שעושים כך מיוחדי' מי הם אבל כאן רוב כלבא וקניא שרק המיעוט מזיק אינם מיוחדים רק פעמים זה ופעמים זה ושפיר כל רוב כלבא וקניא הם בכלל ספק ושפיר אזלינן בת"ר כלבא וקניא דשכיחי ולא בת"ר דורסי' מצויין להזיק דלא שכיחי וא"ש, וחת"ס הא דאה"ע סי' ט' סבר בילדותו בשנת תקפ"א וסי' י' בשנת תקצ"א והאי דיו"ד בשנת תקצ"ד וזקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתן מתישבת עליהם כדאמרינן בקנים סוף פ"ג ועיין גיטין דכ"ט ע"ב האי דאבא דקטנותא היא היוצא מזה דאם רוב כלבא שכיח תלי' בכלבא אע"ג דשונרא יותר מצוי להזיק, ולפי"ז בנ"ד דלא ראינו שם שום מזיק ודורס א"כ להרא"ה ודאי מותר דאפי' יש לפנינו כלב וברדלס שמצוי לדרוס תלינן בכלבא משום דדרוסה מילתא אחריתא היא וה"נ באינם לפנינו ולרשב"א דבליתנהו קמן אזלינן בתר מצוי נמי תלי' ברוב כלבים המצוי בשכונתינו ביישוב יותר הרבה מברדלס וכת"ק דר"י דאזיל בת"ר גברי ולא בתר טבע הענין וכמ"ש חת"ס יו"ד סי' ס"ג, אלא שמ"ש שם ואי הוי כלב וזאב לפנינו היינו תולין בזאב להחמיר לרשב"א דבריו מגומגמי' שהרי הרשב"א כתב באיכא קמן כלבא ושונרא או קניא ושונרא תלינן בכלבא וקניא משום דרוב בהמות כשרות וצ"ל דכונתו אם היו זאבים שכיחי במקום ההוא לרוב כמו כלבים ואמנם החת"ס כתב שם דקשה לסמוך על זה לחודא:
ואמנם בנ"ד יש לנו עמוד גדול לסמוך עליו דהרי אמרינן בגמ' קטע רישא דחד מיניהו נח רוגזי' וכן פסק בשו"ע סי' נ"ז ס"ט ואם חתך ראשו של אחד מהן אין חוששין לאחרים וכו' וה"נ חסר ראשו של אחד מהן, אלא דדא עקא שמצאו ה' מתים והרי כ' רמ"א שם בהג"ה ואפי' הרג אחד מהם דוקא שלא ראינו שדרס עוד אחרים אבל אם ראינו שדרס אחרים הרי ראינו שלא נח רוגזי' וכל מה שבדיר אסור ובזה נפלנו ברבוותא דבתשו' מ"ב בחידושי דינים שבסוף הספר חולק ע"ז וס"ל דאפי' הרג הרבה אמרי' אלו הרג תחלה ונח רוגזי' ולא דרס אחרים והסכים עמו בטו"ז סי' נ"ז סקט"ז וכתב שאין ראי' מאו"ה כלל נ"ז דשם הי' המעשה בלול ונתבאר בסעי' י' דבכלוב מחמירי' בכל גווני והש"ך בסקכ"ח נראה שמסכים לאו"ה ורמ"א, ואמנם בתשו' צ"צ סי' ק' כ' דאין כאן מחלוקת דאו"ה ורמ"א מיירי שדרס עוד אחרים ולא הרגם דאז כ"ש שחמתו בוערה בו שהצילו עצמם ולא הי' יכול להמיתם לכן חיישינן שדרס גם אחרים אבל אם המית אפי' הרבה אמרי' כיון שראה נקמתו נח רוגזי' אלא שהצריך שמצאנום מתים מיד כשיצא הדורס משם אבל אם מצאום הרוגים למחרתו שמא בהיות הדורס דרסו ולא מת ולא נח רוגזי' רק שאח"כ מת מחמתו של הדרוסה ע"ש ולפי"ז בנ"ד גם לצ"צ אסורים כולם דהא לא מצאום מת עד הבוקר:
ועתה נחזי אנן הנה בהא דאמרינן קטע רישא דחד מינייהו נח רוגזי' יש בו הרבה טעמים:
א) כתב ראש יוסף דכך קים לי' לחכמז"ל דכי קטע רישא דחד מינייהו נח רוגזי' ולפי טעם זה שפיר י"ל דכי הרג יותר ויצא מטבעו חיישינן שדרס עוד:
ב) דכבר הק' תוס' חולין מ"ג ד"ה קסבר אמאי חוששין לספק דרוסה נימא נשחטה הותרה ואפי' נולד ספק מחיים ותי' דדרוסה שכיח וא"כ י"ל דלא שכיח שידרוס רק אחד לכן בקטע רישא דחד מינייהו שוב לא חיישינן שדרס עוד דאוקמא אחזקה דמשום לא שכיח, ואין להקשות דאם לא חיישינן רק שדרס אחד אמאי כולם אסורי' ליבטל ברובא חדא די"ל כמ"ש פמ"ג בפתיחה לתערובות דלא אמרי' ביטול ברוב אלא אם הי' תחלה מבורר איזהו רוב היתר ואיזהו מיעוט אסור ועיין בשפתי דעת רס"י מ"א אבל כאן שדרס אחת ולא הי' מבורר איזהו לא הי' ההיתר והאיסור מבורר תחלה ל"ש בי' ביטול ברוב, וזה נראה דעת הר"ן בחולין נ"ג שכתב דוקא קטע הוא דאמרינן נח רוגזי' אבל דרס בלחוד לא וקשה פשיטא דאי נימא דדרס נמי נח רוגזי' אמאי כולם אסורים הא מיד שדרס אחד נח רוגזי' וליבטל ברובא אלא ודאי כפמ"ג הנ"ל דבכה"ג ל"ש ביטול ברוב אבל עדיין אפשר לומר שאם ניכר אחת שדרס לא נחוש לאחרים קמ"ל הר"ן דדרס אחד לא נח רוגזי':
אבל אין אנו צריכין לכל זה שהרי יש לנו תי' מרווח דבע"ח חשיבי ולא בטלי כדאמרי' בזבחים ע"ג ועיין בטור סוס"י נ"ז, הן אמת שאני נבוך בזה הרי עסקי' בסי' ק"א ס"ו דברי' וחהר"ל אם נתרסקו לאחר שנתערבו מותר והוא שנתרסקו שלא במתכווין לבטל האי' וע"ש ס"ו דאם נתרסקה חתיכה אחת מותרת ממנ"פ אף שהתערובת נשארה באיסור ומסתמא גם בבע"ח שאין בטלים הדין כן וא"כ בשלמא התם בזבחים כשמביא הזבח לישחט בעזרה במקומו הרי מתכווין לבטל ולהכשירו שפיר שייך בע"ח חשיבי ולא בטלי אבל למשל בדרוסה שנתערבה בהרבה בהמות חולין הלא גם אם ישארו באיסור טרפה צריך לשחטם לטהרם מידי נבלה ואינם אוכלם חיים אפי' ב"נ א"כ בשחיטתם אינו מכווין לבטלם וא"כ הותרו בשחיטתם דשוב אינם בע"ח ואי דכשנשחטו הוי חהר"ל ז"א דהא קי"ל בסי' הנ"ל דתרנגולת בנוצתה וכבש שלם לא מקרי חהר"ל ואעפ"י שמסיר אח"כ הנוצה או חתכו לחתיכות כיון שכבר נתבטל אינו חוזר וניעור כמ"ש ש"ך סק"ח בשם סמ"ק וא"כ איך משכחת כלל דין דבע"ח לא בטיל בעלמא חוץ מזבחים ושור הנסקל אי אסור בהנאה מחיים ולא מצאתי יישוב נכון, רק נ"ל כיון דגם בחיים יש לדון על הביטול לענין החלב ובעוף לענין ביצים דשיחלא קמא ואמרי' בע"ח חשיבי ולא בטלי ואסורי' החלב והביצים שוב לא פלוג רבנן ואמרי' דלא מהני בהו ביטול כלל, ומ"מ אפשר דיש ללמוד מזה קולא בבהמות דל"ש בהו חלב ובעופות דל"ש בהו ביצים ולומר דלא החמירו חכמים בלא פלוג כמו בגוף הגזירה דבע"ח חשיבי ולא בטלי כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סק"ה בשם מהרא"י ע"ש:
אבל מחוורתא כמ"ש הר"ן דאם דרס אחד ודאי חיישינן גם לאחרים דכ"ש שחמתו בוערה בו שהציל עצמו מידו אבל בקטעו לרישא לא חיישינן לאחריני דאינו שכיח שידרוס יותר מאחד אם לא על ידי שהציל עצמו מידו ולפי טעם זה נראה דגם אם הרג הרבה לא שייך לומר דשכיח שידרוס עוד וממילא דאמרינן על אחרים אוקמא בחזקתו:
ג) כתב ראש יוסף בדעת הר"ן כיון דחזינן שהרג אחד אמרינן אם איתא דדרס אחרים הי' נמי הורגן ולפי"ז בהרג הרבה נמי אמרינן אם איתא שדרס עוד הי' הורגן:
ד) כתב הדרישה דלעולם לא אמרינן שהנדרס יהא לו כח לברוח מן הדורס אלא שאם לא מצאנו הרוג והרי ודאי דרס אחד וחזינן שהי' כח לנדרס להציל עצמו שפיר חיישי' גם לאחרים אבל במצאנו הרוג דקטע לרישא דחד מינייהו שוב אמרינן על אחרים דודאי לא דרס דאם איתא דדרס לא הי' כח בנדרס להציל עצמו מיד הדורס ועיין חת"ס סי' נ"ז, וגם לטעם זה אפי' מצאנו רבים מתים למחרתו נמי השאר מותרים וכן לטעם ג' כיון שעכ"פ אחד קטע רישא והרגו אפי' מצאנו ד' אחרים מתים למחרתו אמרינן ודאי גם אלו הרג מיד כיון שדרסן ואלו הי' דורס אחרים הי' ג"כ הורגן וכן לטעם הב' מוקמינן אחרים בחזקתן כיון דל"ש שידרוס והני שמצאנו מת למחרת אמרינן שמתו מיד:
ה) וחמישיתו אוסיף עליו טעם לשבח דהרי בחי' רשב"א חולין הק' היכא דאיכא שוורים הרבה במקום אחד ועל ארי ביניהם ואיהו שתיק ואינהו מקרקרין אמאי צריכי בדיקה הא ס"ס הוא דהא ודאי כולהו לא דריס [ועיין תשו' מהר"מ לובלין סי' ק"ד] וא"כ י"ל על כל אחד שמא זו לא דרס ואת"ל דרס שמא לא כנגד החלל ותי' דבמקום שאפשר לעמוד על בוריו של דבר בודקין והיכא דאיכא לברורי מבררי' ע"ש ובראש יוסף תמה הא קי"ל בסי' ק"י ס"ט דא"צ לברר, ואני תמה עוד הלא לא אמרי' דאיכא לברורי מבררי' אלא אם יש לברר שני צדדי ספק שיהי' ודאי איסור או היתר וכאן אפי' האדים הבשר ל"ש לומר דודאי טרפה מחמת זיהרא דאולי האדים מחמת ד"א ועיין רשב"א שם ד"ה אלא:
עוד הק' ראש יוסף לדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אמאי לא מתירין משום ס"ס ותי' דהוי ספק חסרון ידיעה ולא מחשב ספק, ולפענ"ד יש לחלק דבשלמא בספק חסרון ידועה דסי' מ"ג ס"ד דלהיודע לא הי' ס"ס כלל שהי' מכיר שהי' קודם שחיטה ושניקבה הריאה וכן בסי' צ"ח ס"ג בא"י לשער אם יש ספק להיודע לא הי' ספק וכיון שכל ההיתר הוא מצד סד"ר או מצד ס"ס ולהיודע אין כאן לא ספד"ר ולא ס"ס א"כ נפל כל ההיתר בבירא אבל כאן גם להיודע איכא ס"ס שמא לא זו דרס ואת"ל זו שמא לא נגד החלל וא"כ מותרת היא אלא שהיודע כיון דאיכא לברורי מבררי' וצריך לבדוק אבל מי שא"י וליכא לברורי שפיר ראוי' להתיר משום ס"ס:
לכן נ"ל לתרץ קושי' רשב"א עפמ"ש פלתי סוס"י קי"א בב' קדרות של היתר ונפל איסור לתוך אחת מהן וא"י לאיזה מהן אם היו של אדם אחד שתיהן מצטרפות לבטל בס' אבל של שני בנ"א אין מצטרפות והקשו אחרונים מ"ש משני שבילין דאם באו לשאול בזאח"ז שניהם טהורים דתלי' לכל אחד דבטהור הלך א"כ ה"נ בשני בני אדם ובאים לשאול בזאח"ז נתיר להם ונימא דבשלו נפל ההיתר ותי' פלתי דבשלמא בשני שבילין יכול לשאול על עצמו בלי חבירו הלכתי בדרך א' וא"י אם בטמא אם בטהור ונטהר אותו אבל כאן אם ישאל חתיכות איסור נפל לקדרה ואין בה ס' נאסר לו וע"כ צריך להזכיר גם חבירו שהי' כאן ב' קדרות וא"י לאיזה נפל וע"כ צריך לשאול על שניהם בב"א ולהכי שניהם אסורים ע"ש ועיין בטו"ז סי' ק"ץ סקי"ז, ונראה דאפי' למ"ש תוס' פסחים דף י' דאפי' בב"א אינם טמאים מדאו' רק מדרבנן היינו דוקא ביכול לישאל על אחד בלא חבירו אבל אם א"א לישאל על א' בלי חבירו אפי' מה"ט טמא ואסור ולפי"ז ה"נ אם אין בדיר רק שור אחד ונכנס ארי ושתק והשור מקרקר ובא לישאל הרי אנו אוסרי' השור דליכא ס"ס שהרי ודאי דרס ועיין רשב"א וע"כ צריך לישאל משום שהיו עוד שוורים ואפשר לומר שלא זה דרס רק האחר והוי כבא לישאל בב"א דכולם אסורי' דמה חזית דתלי' בזה יותר מזה, ול"ד לספק דרוסה שנתערב דמצד ספק אחד בגופו וס' א' בתערובות אתאין עלה דלא הוי ס"ס דהתם גם אם לא נתערבו אפשר לישאל עליו בלי חבירו שמא לא זהו השור שהוא ספק שנדרס שאינו מכירו ואת"ל זהו שמא אינו דרוסה אבל כאן בלא אחרים ודאי נדרס ולהכי כולם אסורים, אבל ספק א' בגופו וספק א' בתערובות ל"ש כאן כיון שלא הי' מבורר מעולם איזהו ספק הנדרס, ואפשר לזה נתכווין רשב"א בתוה"ב שתי' על קושי' זו שכולן בס' אחד הן שמא כולן דרס וכו' ע"ש, ולפי"ז התינח אם לא קטע רישא דחד מינייהו אבל אם הרג א' או יותר שפיר אחרים מותרים כקושי' רשב"א דהוי ס"ס ואי דצריך לשאול על כולן ומהיכי תיתי לתלות בזה יותר מזה ז"א דתלי' שלא דרס רק אותן שמתו ובהם אין הפסד אי תלי' בהני כיון שמתו ועיין נדה דף ס' שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה, והא דאם ניכר הדרוסה באחרים דכולם אסורים ולא שרי' רק בהרג היינו משום דהיכא דדרוס והצילו עצמם ממנו חמתו בערה בו ודאי דרס עוד אחרים שאינם ניכרי' ולא הוי ס"ס שמא לא דרס אחרים כלל רק שמא לא זו דרס ולא הוי ס"ס כנ"ל ולפי טעם זה נמי אפי' מצאו הרבה מתים למחרתו תולין בהו שמתו מיד כיון שאין בזה הפסד והשאר מותרין משום ס"ס כקושי' רשב"א וכן הסכים לדינא חת"ס סי' נ"ז:
ועוד בה שלשי' דעת הב"ח ואחרונים שהביא טו"ז וש"ך דבעופות דנשמטי' מן הדורס אנה ואנה יש להקל בחצר רחב משום דהוי כספק על וא"כ אם הי' חפצים להשמט בדיר שיכולין להסתיר עצמם ודאי אין לחוש ועיין בתשו' מ"ב סי' פ"ז שלמד שיעור חצר רחב מדין צידה בשבת וכל שאין הדורס יכול לתפוס הנדרס בחד שחי' דהיינו במרוצה אחת בלא טורח לא חיישינן לי' ע"ש באריכות, ועוד דעופות יכולין לפרוח באויר והי' יכולי' להציל עצמם לעליי' וכמ"ש במשב"ז סקי"ד ואף דכתב הב"ח בשם רי"ו על הצדים בעופות יש לנו לחוש אפי' ראינו שלא הכהו עד עתה שהפילו לארץ ועדיין לא הוציא ידו שמא הכהו קודם זה בעודם פורחים אלמא דגם בפורחים יכול לדרוס מ"מ המעיין בפנים ברי"ו נתיב ט"ו אות י"ז חלק שני יראה דזה דוקא בעוף הדורס כגון נץ וגם שג"כ פורח באויר אבל בנ"ד אין חשש על עוף דורס דזה לא שכיח כלל רק על ברדלס שאינו פורח באויר שפיר אומרי' בעופות דיכולי' לברוח ולעוף באויר ומכ"ש דיכולי' לעוף לעליי' ושם לא ידעי' דהי' הדורס ודאי הו' ספק על, אלא שחשש לפי שאין דרכן של אוזות ובר אוזות לפרוח באויר אבל מלשון הב"ח שכתב דמותר אא"כ שאין להם להמלט בשום צד משמע דאם יש שום צד להמלט אפי' בדוחק שוב מותר וא"כ אם אינם קטנים מאוד שאינם יכולים לפרוח עדיין שפיר תלי' שפרחו באויר ונשמטו מן הדורס וראי' מדברי צ"צ סי' ק' שהתיר בחצר מוקף גדר והדלת פתוח וסולם מוצב ארצה לפני הפתח גבוה אמה דהוי כבקעה לפי שהכבשים קופצים לפעמים ממעל לסולמות אלמא דאפילו יכולי' לברוח ע"י הדחק תלי' שברחו והטעם כמ"ש מ"ב סי' הנ"ל לפי שאינן בני תרבות עם הדורס ובורחים מפניו בכל מה שיכולי':
מכל הלין טעמי נ"ל להתיר העופות הנשארים אם לא ניכר בהם שום ריעותא ואם יכול למוכרם או להחליפם עם נכרי בלי הפ"מ זכור לטוב ואם יש בו הפ"מ א"צ ואם רוצה להחמיר ישהם עד שיטילו ביצים כ"א יום אחר המעשה, ומכירה לנכרי עדיף משהיי' כמ"ש חת"ס יו"ד סי' נ"ז, ובזה יבא שלום וברכה וחיים מן השמים, וכ"ט כפלי כפלים. כנפשך ונפש חמיך דוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל