אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה נב

תשובה נא

שיל"ת ב' איפאלא ד' נשא רנ"ח לפ"ק

שוכ"ט לאהובי תלמידי המו"מ, מלא פלג, החו"ש מו"ה מנחם רייניטץ נ"י ביישוב גוט:

היום אמלא דברי להשיב לך בד"ת מ"ש ליישב דעת הרמב"ם פ"ט ממלכים הי"ב שכתב השוחט את הבהמה אפי' שחט בה שני הסימנים כל זמן שהוא מפרכס אבר ובשר הפורשי' ממנה אסורים לב"נ משום אבמה"ח. ותמה כ"מ הא בחולין ל"ב אמרי' תניא דלא כראב"י ע"ש, ובלח"מ ופלתי סי' כ"ז הוכיח דעכ"ח איכא נמי ברייתא כראב"י ולהכי פסק הרמב"ם כוותי' אבל לא הראה מקום איה הברייתא דתניא כוותי' דראב"י, וכתבת דבחולין ט' אמרינן לא בדק הסימנים מהו ר"א בן אטיגנוס וכו' אומר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא וקמפלגי בדר"ה וכו' מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן, ויש להבין באיזה סברא פליגי ונראה לך עפמ"ש תוס' שבועות כ"ד דיש בכל בע"ח איסור א"ז דכתיב וזבחת ואכלת וכו' ומה שאי אתה זובח אי אתה אוכל, וריצב"א חולק דבלא"ה אסורה מחיים משום אבמה"ח ולאח"מ משום נבלה וזבחת אינו בא רק להתיר האיסור ולומר לך דבשחיטה שרי ולא בנחירה ע"ש וחוו"ד סי' ק"י מיישב דעת רמב"ם פ"ט מטומאת מת דכל סדא"ו מה"ת לקולא דזה דוקא במל"ת משום דתורה לא מיירי רק מודאי אבל במ"ע מה"ת לחומרא מה"ט גופא דתורה לא מיירי אלא בודאי והיא מגמ' סוטה פ"ט ע"ש ע"ל סי' ט' וחי' חת"ס שבת קל"ה] ולפ"ז מתניתא ס"ל דזבחת הוא מ"ע כתוס' וא"כ בספק השקול מה"ת לחומרא וא"כ כאן אף דרוב פעמים שוחט שפיר ושרי מה"ת כמ"ש תוס' מ"מ החמירו חכמים שיהי' כס' השקול והוי נבלה ומטמא במשא וראב"י ס"ל כריצב"א דאינו רק תיקון הלאו וא"כ בספק השקול רק מדרבנן לחומרא וכאן דרוב פעמים שוחט שפיר נהי דהחמירו רבנן דלהוי כס' השקול די שתהי' אסורה באכילה אבל לא שנטמא במשא דזה חומרא כפולה, ושוב כתבת דלתוס' דזבחת הוי מ"ע שפיר קאמר ראב"י ול"ש מי איכא מידי דבדבר שהוא מצוה לישראל ל"ש מא"מ כמו"ש תוס' ד"ה אחד אבל לריצב"א דהוא רק תיקון לאו שפיר שייך מא"מ ובהכי מיושב קושי' תוס' לר"מ דיליף חולין ק"ב מוזבחת מבקרך ומצאנך דאבמה"ח אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד תקשי בחיות ועופות הטהורים מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור ע"ש ולהנ"ל ניחא דפמג"ד בפתיחה לשחיטה הק' דלריצב"א דליכא איסור א"ז א"כ בחי' ועוף מחיים לית בהו איסור כלל א"כ מה פריך הגמ' בחולין פ"ו ל"ל לר"מ רוב מעשיהן מקולקלין נימא סמל"ח הא כיסוי הדם היא רק בחי' ועוף וליכא חזקת איסור כלל דמחיים שרי לגמרי ע"ש בשורש ה' ד"ה עוד ויישבת למ"ש מג"א סי' קכ"ח ליישב תוס' שבת קי"ח שכתבו דאין איסור בזר הנושא כפיו וד"מ סי' הנ"ל תמה מגמ' ערוכה כתובות כ"ד דעובר בעשה, ותי' מג"א דבכתובות קאי אליבא דר"י בעירובין צ"ו בנ"י סומכין ואין בנות ישראל סומכות וה"נ בני אהרן ע"ש ולא זר אבל לר"י ור"ש דס"ל נשים סומכות רשות והדיוק הוא בנ"י מצוה ולא בנות ישראל שאינו מצוה א"כ ה"נ בני אהרן מצוה ולא זר אינו מצוה אבל הוא רשות ומותר ע"ש ולפ"ז הא דכתב הריצב"א דליכא איסור א"ז היינו אליבא דר"ש דאליבא קאי הריצב"א ולדידי' היכא דאינו מוכח דהוא לאו הבמ"ע לא מוקמי' לי' ללהבמ"ע דמשו"ה נשים סומכות רשות וה"נ אינו מוכח דהוא להבמ"ע דהא אצטריך להתיר האסור אבל ר"מ י"ל דס"ל כר"י דנשים אסור לסמוך ואף דאינו מוכח מוקמי' לי' ללהבמ"ע מודה ריצב"א דוזבחת הוי להבמ"ע וא"כ לר"מ גם חי' ועוף אסורים משום אינו זבוח ומיושב קושי' פמג"ד, וממילא מיושב קושי' תוס' דלר"מ ל"ק מי איכא מידי כיון דשחיטה מצוה לישראל ולפ"ז מיושב הרמב"ם דברייתא דתני' דלא כראב"י ס"ל כריצב"א ושפיר שייך מא"מ אבל הרמב"ם דפסק פ"א משחיטה הי"ב כמתניתא דחולין ט' וכר"מ דוזבחת הוי מ"ע ול"ש מא"מ שפיר פסק כראב"י וא"ש אלו דבריך:

וכדי להעמידך על האמת אבאר אחריך על כל קוץ וקוץ ובמה דסיימת אפתח מ"ש ביישוב קושי' תוס' דלר"מ ל"ש מא"מ דס"ל כתוס' דאיכא עשה דא"ז ושחיטה מצוה לישראל אינו נכון דא"כ מה אצטריך לך האי סברת תוס' דהיכא דאיכא מצוה לישראל ל"ש מא"מ ת"ל כיון דאסור לישראל משום א"ז אסור לישראל הוא ואסור לב"נ משום אבמה"ח כמו"ש תוס' דהיכא דאסור לישראל משום טמא שפיר אסור לב"נ משום אבמה"ח ע"ש בד"ה אחד:

הן אמת דבזה נ"ל סברא ישרה לחלק דבטמאה שפיר כתבו תוס' כיון דאסור לישראל משום טמא ל"ש מא"מ אף דאינו אסור לישראל משום אבמה"ח משום דאיסור טמא גורם שאינו אסור לי לישראל משום אבמה"ח כדילפי' בחולין ק"ב לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודא כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו ע"ש וא"כ ל"ש לומר מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור שיהי' נכרי מקודש יותר מישראל דאדרבה משום דישראל מקודש יותר, מבשרו אסור לו משום טמא לכן אינו אסור משום אבמה"ח אבל בחי' ועוף טהורים לר"מ אף דאסור גם לישראל משום אינו זבוח מ"מ הא דשרי משום אבמה"ח אין איסור א"ז גורם לו דהא בהמה טהורה נמי יש בה אי' א"ז ואפ"ה אסור משום אבמה"ח לישראל וא"כ נהי דבזה ישראל מקודש יותר מנכרי בד"א שאסור לו משום א"ז ולב"נ אינו אסור משום א"ז מ"ע שייך מא"מ שבצד אחד יהי' נכרי מקודש יותר שיהי' אסור לו משום אבמה"ח ולישראל שרי משום אבמה"ח:

ובהכי מיושב מה שתמה פלתי בסי' כ"ז אהא דמשמע מרוב פוסקים דבחותך כזית בשר מבהמה קודם שתצא נפשה דמותר לנכרי אפי' קודם שתצא נפשה משום מא"מ ואמאי הא אסור לישראל מה"ת משום לא תאכלו על הדם לשיטת הרמב"ם דזה איסור תורה ע"ש רס"י ולפמ"ש א"ש כיון דאין איסור לא תאכלו על הדם גורם שיהי' מותר לישראל משום אבמה"ח שייך שפיר מא"מ, אבל מה אעשה והתוס' לא ס"ל הכי שהרי תי' קושייתם הנ"ל דמ"מ אבמה"ח דידהו אסור משום דבעי שחיטה וכו' אלמא אע"ג דהא דבעי שחיטה אינו גורם היתר אבמה"ח לישראל מ"מ כיון דאסור לישראל משום א"ז ל"ש מא"מ והוא דלא כמו"ש, אך תמה על עצמך שהבאת ממרחק לחמך דר"מ ס"ל דאיכא עשה דא"ז ליישב קושי' תוס' ולא שתת לבך שזה תי' תוס' דר"מ אית לי' דיש אי' אינו זבוח:

אבל דברי תוס' תמוהין בעיני דהא ר"מ יליף בחולין ק"ב דאין אבמה"ח נוהג בחי' ועוף מדכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך ופירש"י וכתיב בתרי' אבמה"ח וא"כ קו"ח הדברים ומה אבמה"ח דכתיב בתרי' אינו נוהג בחי' ועוף משום דכתיב מבקרך ומצאנך מכ"ש אי' א"ז דכתיב בהאי קרא גופא וזבחת ואכלת דאינו נוהג לר"מ אלא בבקר וצאן והוא פלא גדול, לכן נ"ל דאין כונת התוס' משום עשה דאינו זבוח אלא כונת התוס' אהא דדרשינן חולין כ"ח וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה וכו' ועל רוב א' בעוף ועל רוב שנים בבהמה ופירש"י למד שנתפרשה לו מצות שחיטה בע"פ דהיכן צוהו ברוב ע"ש וא"כ שפיר כתבו תוס' דחי' ועוף בעי שחיטה לר"מ היינו ממה שנצטוה ע"פ ובזה ניחא מה שהקשה ראש יוסף שם אמ"ש אע"ג דכותי אסור במשהו בשר גיד ועצם וישראל לא מיתסר אלא בכזית בשר ע"ש ותמה בס' הנ"ל הא ואכלת הוא אכילת רשות וממילא דכי אזהר רחמנא בכ"ש נמי אזהר עיין עליו ולפמ"ש לק"מ דלאו מוזבחת ואכלת ילפי' דבעי' שחיטה רק ממה שנצטוה בע"פ שאסור בלא שחיטה ושפיר בעי כזית כמו בכל איסורין וא"ש:

וגם מה שהק' בס' הנ"ל למ"ש רמב"ם פ"ט ממלכים ה"י דלא נאמרו שיעורין לב"נ אמאי צריכי תוס' להקשות דב"נ אסור במשהו בשר גיד ועצם תיפוק לי' דב"נ אסור בכ"ש ע"ש לק"מ דמ"ש רמב"ם דלא נאמרו שיעורין לב"נ היינו לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת ול"ש מא"מ כמוש"כ תוס' כאן אבל לר"ל אפשר דנאמרו שיעורין לב"נ משום מא"מ ותוס' בעי להקשות גם לר"ל ולהוכיח דר"ל לית לי' מא"מ ולהכי הקשה דאפי' אי נימא לר"ל נאמרו שיעורין לב"נ מ"מ אסור במשהו בשר גיד ועצם וישראל בעי כזית בשר ותקשי מא"מ ועכ"ח דר"ל ל"ל האי כללא, ולפי"ז נסתרו דבריך מ"ש דלר"מ מודה ריצב"א דאיכא אי' עשה דא"ז דלר"מ ודאי ליכא איסור א"ז בחי' ועוף דהא מבקרך וצאנך כתיב וכמוש"ל וא"כ קושי' תוס' דהי' בחי' ועוף, אינו מיושב בתירוצך ואי משום דבחי' ועוף בעי שחיטה ממה שנצטוה בע"פ וכמו שכתבתי מ"מ אין זה מצוה דנימא דמה שהוא מצוה לישראל ל"ש מא"מ רק אי' נאמר לו ע"פ שאסור לאכול בלא שחיטה ואי דמ"מ כיון שאסור לישראל ל"ש מא"מ הרי זה תי' תוס', ומכ"ש ליתא למ"ש ביי ביישוב קושי' פרמג"ד דהי' ג"כ בחי' ועוף ושם לר"מ ודאי ליכא אי' דא"ז דהא מבקרך ומצאנך כתיב, אלא דדברי פמ"ג תמוהים בתרתי חדא דהק' רק לריצב"א משמע דלתוס' ניחא והלא שם בחולין פ"ו קאי אליבא דר"מ ולר"מ גם תוס' מודו דליכא עשה דא"ז בחי' ועוף וכמו"ש, ושנית דאישתמיטתי' דברי תוס' הנ"ל דגם לר"מ אבמה"ח דחי' ועוף משום דבעי שחיטה וכמו שביארתי דבריהם:

ובלאה"נ מ"ש דלתוס' כיון דאיכא עשה דא"ז הוי מצוה לישראל ול"ש מא"מ אינו מוסכם, אמת שרמב"ם ריש ה"ש כתב מ"ע שישחוט מי שירצה לאכול וכו' שנאמר וזבחת וכו' וכ"נ דעת פמ"ג במש"ז סי' י"ט סק"א דמה"ט מברכין על השחיטה כיון דהוא מ"ע דעל ל"ת אין מברכין ומשו"ה קשי' לי' לריצב"א אמאי מברכין אבל באמת לק"מ דס"ל כטו"ז בסי' א' סקי"ז דהוי ברכת הודאה על שאסר לנו בשר בלא שחיטה כמו ברכת אירוסין שהוא הודאה על שאסר עריות לכל ישראל דמשו"ה החתן מארס והרב מברך וכן בשחיטה א' שוחט ואחר מברך ע"ש באריכות ועיין פרמ"ג במשב"ז סי' י"ט סוסק"ג ושפיר מברכין על השחיטה אף שהיא תיקון האיסור וא"כ אדרבה מדפסק המחבר סי' א' ס"ז דאחר מברך מוכח דאפי' לתוס' דאיכא עשה דא"ז אינו מצוה רק לאו הבא מכלל עשה וה"ק קרא וזבחת ואכלת דוקא בזביחה אכול ולא אינו זבוח וגם רמב"ם שכתב מ"ע לשחוט וכו' כונתו רק משום דלהבמ"ע עשה ואין לוקין עליו אבל אין כאן מצוה לישראל כלל דלא ליכול ולא לשחוט ול"ש לומר דבדבר שהוא מצוה לישראל ל"ש מא"מ דאין זה מצוה כלל:

ועוד דסברת תוס' כך הוא דבדבר שהוא מצוה לישראל ל"ש מא"מ אם אסור לגוי לעשות למצוה זו כגון לשמור שבת או לעסוק בתורה דאדרבה משום דגוי אינו קדוש כישראל אסור לעסוק בדברים קדושים כאלו והוא כמו תרומה וקדשים דמצוה על הכהנים לאכול ואסורים לזרים לפי שאינם קדושים ככהנים משום קדושה שיש בתרומה וקדשים וה"נ דכוותי' אבל בחי' ועוף דמותר לישראל משום אבמה"ח ואסור לב"נ משום אבמה"ח שפיר שייך מא"מ ואלו הי' מצוה על ישראל לאכול אבמה"ח של חי' ועוף הי' דומה לסברת תוס' דהיכא דיש מצוה לישראל ל"ש מא"מ דהיינו אם דבר שאסור לב"נ אותו דבר עצמו מצוה לישראל אבל כאן אין מצוה לישראל לאכול אבמה"ח של חי' ועוף ואפי' רשות אינו ואדרבה אסור גם לישראל משום עשה דא"ז אין זה ענין כלל לסברת תוס' דהיכא דאיכא מצוה לישראל ל"ש מא"מ הפוך בה והפוך בה ותמצא כי זהו האמת:

וגם מ"ש להיפוך דלר"ש כיון דאם אפשר לפרש שהוא רשות לא מפרשי' לי' ללאו הבמכ"ע ה"נ לא מפרשי וזבחת ללהבמ"ע וכריצב"א אינו כלום ואסברא לך דברי הגמ' יבמות דף נ"ד שהביא טו"ז שם ריש הלכות נשיאת כפים דלמא יבמה יבא עלי' לאח"מ בעלה מצוה בחיי בעלה רשות א"נ לאח"מ בעלה אין בחיי בעלה לא ולאו הבמכ"ע עשה ע"ש, והיינו אם כתיב בתורה דאח"מ בעלה היא מצוה א"כ הדיוק הוא לאח"מ אין בחיי בעלה לא היינו דאינו כמו אח"מ ותפסת מועט תפסת שאינו כמו אח"מ שהוא מצוה אבל מ"מ אפשר שהוא רשות והיתר דגם אם הוא רשות והיתר אינו כמו אח"מ שהוא מצוה אבל אם הפי' בקרא אח"מ אין שהוא רשות ע"כ כי דייקי' מינה בחיי בעלה לא הוי כלאח"מ הוא אסורה בחיי בעלה דאם מותרת הרי הוא בחיי' כלאח"מ ועיין ברמב"ן בחומש פ' שמיני בפסוק ראשיכם אל תפרעו ופ' אמור בפ' ולא יחלל את מקדש אלקיו ותבין זה היטב, [עיין בית שערים אה"ע] ומעתה ה"ט דר"ש התם בנ"י ולא בנות ישראל מ"מ כיון דבבנ"י סמיכה הוא מצוה א"כ א"א למידק רק דבבנות ישראל אינו מצוה אבל אינו מוכח שהוא איסור דאף אם הוא רשות והיתר בנשים שפיר כתיב בנ"י כיון דאין מצוה בנשים שוב אין דומי' בנות ישראל לבנ"י ולהכי ס"ל לר"ש נשים סומכות רשות אבל כאן אפי' לפי' ריצב"א אין הפי' וזבחת שיש מצוה לזבוח ולאכול אלא דבזביחה מותר לאכול ובלא זביחה אסור לאכול אלא דלריצב"א בלא זביחה אסור לאכול מחיים משום אבמה"ח ואח"מ משום נבלה ואין כאן איסור חדש דא"ז אבל עכ"פ כיון דוזבחת ואכלת הוא רק רשות דייקי' מינה איסור בלא זביחה וא"כ גם לר"ש י"ל דדייקי' מינה איסור בלא זביחה לא איסור אבמה"ח ונבלה אלא איסור עשה דאינו זבוחה, והרי סיים הריצב"א ופירש לך הכתוב דבשחיטה שרי ולא בנחירה והיינו דדייקינן מדכתיב וזבחת ואינו מצוה רק רשות ע"כ דבלא זביחה הוא איסור אף בנחירה אף דבב"נ פקע אי' אבמה"ח ואי' נבלה בנחירה עיין ע"מ מאמר חיקור דין חלק ג' ספכ"א דב"נ נמי אסור במתה מאלי' רק צריך נחירה ועיין תוס' חולין צ"א ד"ה כמ"ד ורש"י צ"ב ד"ה שאין שוקלין מ"מ בישראל דוקא שחיטה מתיר ולא נחירה וא"כ מנ"ל לריצב"א דהכי דייקי' דלמא איסור נבלה ואבמה"ח גם בישראל פקע ע"י נחירה אלא דדייקי' דבלא זביחה אסור לישראל משום אינו זבוח וכתוס' וא"כ אין הכרע לדברי ריצב"א לר"ש יותר מלר"מ וא"כ דבריך דשיטות ריצב"א ותוס' תלי' בפלוגתא דר"י ור"ש בטלי' מעיקרא ומה שיש לדקדק עוד בדברי תוס' אלו כתבתי בתשובה אחרת ואכ"מ:

ומה"ט דברי מג"א רסי' קכ"ח תמוהים שכתב ליישב דברי תוס' בשבת קי"ח שכתבו דאין איסור בזר הנושא את כפיו ותמה ד"מ שם הא בכתובות כ"ד אמרינן בהדיא דנשיאת כפים בזר הוא איסור עשה ופירש"י כה תברכו אתם ולא זרים ולהבמ"ע עשה, ותי' מג"א דבכתובות קאי אליבא דר"י דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ולדידי' נשים אסורות לסמוך כדאמרינן בעירובין צ"ו ע"ב דדרשינן בנ"י סומכין ולא בנות ישראל סומכות ולהכי זר שנושא כפיו עובר בעשה ותוס' שבת קאי אליבא דר"י כמבואר שם ואיהו ס"ל נשים סומכות רשות אע"ג דכתיב בנ"י ה"נ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן מ"מ יש רשות לזר לישא כפיו ע"ש ומשמע מדבריו דלר' יודא [ח"ג סי' מ"ה] אע"ג דסמיכה מצוה באנשים מ"מ דייקינן מבנ"י איסור לבנות ישראל וה"נ אע"ג דנשיאת כפים מצוה בכהנים דייקי' מדבר אל אהרן אי' לזר וזה א"א כמוש"ל מגמ' דיבמות נ"ד הנ"ל ומדברי רמב"ן בחומש הנ"ל, אבל האמת יורה דרכו שבמחכ"ת אשתמיטי' לפי שעה דברי תוס' שם בעירובין צ"ו ע"א ד"ה מיכל דהא דלר"י נשים אסורות לסמוך אינו משום דדייקינן להבמ"ע דזה א"א כיון שהוא מצוה באנשים וכמו"ש אלא לרש"י הטעם כיון דדייקי' ולא בנות ישראל סומכות שאינו מצוה באנשים שוב אסורות לסמוך משום בל תוסיף ולתוס' משום דסמיכה אפילו בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשים ע"ש וכן כתב הריטב"א שם וא"כ לא מיבעי לשיטות תוס' ל"ש בזר הנושא כפיו אי' כלל אלא אפילו לשיטת רש"י דאפשר בזר הנו"כ שייך נמי בל תוסיף מ"מ אינו מיושב הא דאמרינן בכתובות דאיכא אי' עשה והוא תימה גדולה על המג"א:

ובדוחק יש ליישב דס"ל למג"א כשיטת רש"י כיון דאינו מצוה בנשים אסורות בסמיכה משום ב"ת וכן זר בנשיאת כפים וכיון דאיסורי' משום ב"ת ע"כ הפי' בקרא דוקא בנ"י ודוקא אהרן ובניו אבל בנות ישראל וזרים אסורות וממילא איכא נמי להבמ"ע דהוא עשה אלא דלפ"ז ודאי נסתרו דבריך דלמ"ד נשים בסמיכה להבמ"ע וזר בנשיאת כפים לאו הבמ"ע וזבחת נמי הוי להבמ"ע דכאן ל"ש ה"ט דב"ת דהא הוא רק מצוה דרשות, ובלא"ה נמי אין לו ענין לכאן אא"כ תאמר כיון דבלא"ה יש איסור בלא זביחה מחיים משום אבמה"ח ואח"מ משום נבלה דרשי' נמי וזבחת ללהבמ"ע כמו דדרשי' התם משום דאיכא בלא"ה איסור משום ב"ת וכ"ז דוחק גדול:

ומה שנ"ל ביישוב קושי' ד"מ הוא כן דהרי קי"ל בסי' קכ"ח ס"ב דאין הכהנים עוברי' בעשה אם אינם עולי' לדוכן אלא דוקא כשקוראים להם דדרשי' אמור להם ומתרגמי' כד יימרון להון ועיין בטור וב"י שם ומ"מ רשות בידם לעלות גם בלי קריאה וע"ש סעיף כ', ומעתה בתרווייהו מיירי קרא כה תברכו את בנ"י הוא רשות ואמור להם כד יימרון להון הוא חיוב ומ"ע שעובר בעשה אם אינו עולה ועל שניהם הוא אומר דבר אל אהרן ואל בניו וכו' ולא זר ומעתה כשקוראי' אותם שהוא חיוב בכהנים דרשי' ולא זר שאינו מחיוב במצוה זו אבל אי' לא שמענו אבל בלא קריאה דגם בכהנים אין חיוב רק רשות א"כ דייקי' מינת דבזר יש אי' לעלות בלא קריאה, ולפ"ז א"ש דבכתובות מיירי בזר העולה לדוכן בלי קריאה שפיר קאמר דאיכא איסור עשה ולכן פירש"י כה תברכו אתם ולא זרים ולכאו' הי' נכון יותר למינקט אמור להם ולא לזרים אבל הוא הדבר אשר דברתי דאמור להם דמיירי בקריאה כד יימרון להון אין איסור בזר רק שאינו מצוה כמו בכהנים אבל כה תברכו דמיירי בלי קריאה שהוא רשות לכהנים שפיר שמעינן מיני' איסור לזר אבל בשבת קי"ח ע"ב דמיירי בקריאה אם אומרי' לו חבריו עלה לדוכן דהוא חיוב מ"ע בכהנים שפיר כתבו תוס' דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן דבקריאה שפיר הוי רשות בזר וא"ש:

וביישוב קושי' פמג"ד נראה לפענ"ד עפמ"ש רשב"א יבמות ל' ד"ה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת שהק' הא באיסור א"א קיימא וכו' ותי' דהתם גבי בהמה כל שלא מתה או שמתה ממילא או שלא נשחטה כהלכתה אסורה עד שיתחדש בה ענין המכשירה והלכך כיון שאתה בא להתירה ולומר דנעשה בה מעשה שהכשירה עליך הראי' ודכוותי' הכא כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הי' ואלו מת בעלה ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר דנעשה בה מעשה האוסר עליך הראי' וכן הדין בקידושין בכה"ג ע"ש מבואר דאע"ג דלא הי' לה חזקת היתר לשוק אלא אדרבה חזקת איסור א"א מ"מ מקרי חזקת היתר מה שהי' לה חזקת היתר לכשימות בעלה בלי מעשה שיתחדש, ולפ"ז שם בחולין דאמרי' טעמא דר"מ משום דרוב מעשיהם מקולקלין ומה בכך דרוב מעשיהם מקולקלין ואין כאן שחיטה מ"מ כיון דוזבחת לא הוי רק תיקון הלאו ובחי' ועוף ליכא אי' אבמה"ח ח הלא לא בעי שחיטה כלל ואמאי מחייב ר"מ משום נבלה ואמאי פטור מכיסוי אעכ"ח אע"ג דליכא איסור אבמה"ח וגם ליכא אי' דא"ז מ"מ כשהיא מתה בלא שחיטה הוי נבלה לר"מ וכ"ש דאפי' לא הוי נבלה מ"מ פטור מכיסוי דאין חיוב כיסוי אלא בשחיטה ועיין תוס' חולין כ' ד"ה לא ולהכי כיון דרוב מעשיהם מקולקלין ואין כאן שחיטה כשרה והרי היא מתה לפנינו הוי נבלה וחייב עליה משום נבלה ופטור מכיסוי וא"כ פריך שפיר מה ארי' רוב אפי' מיעוטא נמי דהא ר"מ חייש למעוטא סמל"ח ואיתרע לי' רובא דהא הי' לה חזקה לכשתמות ולא יתחדש בה מעשה שחוטה תיהוי נבלה וא"כ סמוך מיעוט מעשיהם מקולקלין לחזקה שלא נעשה בה מעשה שחוטה והוי נבלה לר"מ ופטור מכיסוי ולק"מ:

ומה שכתבת דר"א בר"י ומתניתא פליגי דמתניתא ס"ל שהוא מ"ע ובספק השקול מה"ת לחומרא ולהכי החמירו רבנן ברוב דהוי כס' השקול ולכך נבלה מטמא במשא ור"א בר"י ס"ל דהוא רק תיקון הלאו וס' השקול מה"ת לקולא ואם החמירו רבנן ברוב כס' השקול די שאסור באכילה ולא שתטמא דהוא חומרא כפולה הוא דבר שאין לו שחר דאם ספק השקול מותר מה"ת ואסור רק מדרבנן ואפ"ה החמירו גם ברוב דאסור באכילה כמו ספק אף דהוי תרי דרבנן אמאי לא החמירו גם לענין טומאה כללא של דבר בקיצור כל זמן שלא אמרת חילוק בין איסור לטומאה אתה מוציא דבריך לבטלה, ועוד השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך דאתה אמרת דפליגי במחלוקת תוס' וריצב"א ובגמרא אמרינן דפליגי בדר"ה מ"ס בחזקת אי' אמרינן בחזקת טומאה לא אמרי' ומ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא, ועוד דאתה אומר אם אינו מצוה ס' השקול מותר מה"ת כס' חוו"ד וזה שקר דהרי כ"ע אי"ל דר"ה וא"כ בחזקת איסור קיימא והיכא דאיכא חזקת איסור לכ"ע סדא"ו לחומרא בין במ"ע בין בל"ת ועוד דמ"ש דלתוס' וזבחת מ"ע אינו נכון דלא ליכול ולא לישחוט וכמוש"ל אלא הוי אי' עשה ולאו הבמ"ע ומ"מ צדקו דבריך דלחוו"ד ס' השקול אסור מה"ת משום דתורה לא מיירי אלא מודאי וא"כ הפי' וזבחת ודאי אז ואכלת ולא ספק וזבחת אלא דלפ"ז גם אם וזבחת היא תיקון הלאו ג"כ ספק השקול אסור מה"ת דוזבחת לא מיירי רק מודאי דודאי וזבחת מתקן הלאו אבל ספק וזבחת אינו מתקן הלאו ונשאר ודאי איסור וכל אלו דברי', אשר הי' ראוי לך לעמוד עליהם:

אבל הסכת ושמע הפי' האמתי בזה דכבר נחלקו אבות העולם בענין חזקה דמעיקרא דעת רוב ראשונים דחזקה הוא ודאי ומברר הספק דאמרי' חזקה ודאי שלא נתחדש מעשה ולא נשתנה הדבר מכמות שהי' וכרשב"א יבמות הנ"ל דאף דהיתה בחזקת איסור א"א מ"מ מקרי קיימא בחזקת היתר לשוק אח"מ בעלה משום דאוקמא אחזקה שלא נשתנה ולא נתחדש מעשה ועיין פנ"י קידושין ס"ג ד"ה אמר רב דע"א נאמן נגד רוב ולא נגד חזקה אף דרוב עדיף מחזקה ע"ש אבל דעת הרמב"ם בפיה"מ נזיר ס"ג דחזקה אינו מברר הספק רק ספק הוא אלא שהתורה גילתה דבספק מניחין הדבר כמות שהי' מקודם לידת הספק עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה ועיין ש"ש ש"א פח"י שם בהגהות מהרב"פ וש"ה פ"ג ומעתה ברייתא ס"ל דחזקה מבררת הספק וזה מ"ס בחזקת איסור קיימא וכיון דחזקה מבררת הספק הרי מבררת שאסורה משום דלא נשחטה כראוי רוב סימנים וכיון דלא נשחט רוב סימנים והשתא מתה היא ע"כ נבלה ומטמא במשא וראבר"י ס"ל דאינו מבררת הספק רק מניחין הדבר כמו שהי' ולכן ומ"ס בחזקת איסור אמרינן דהא גם קודם לידת הספק היתה אסורה באכילה ומניחין אותה מספק כמו שהיתה בחזקת טומאה לא אמרינן כיון דקודם לידת הספק לא היתה מטמאה מניחין אותה מספק כמות שהיתה שאינה מטמאה כיון דחזקה אינה מבררת שלא נשחטה כראוי' רק הוא ספק ועיין כתובות כ"ד ע"ב וא"ש:

ומה שנ"ל ביישוב דברי הרמב"ם הוא דלכאו' קשי' לי על הברייתא איך אמרינן דחותך מבהמה קודם שתצא נפשה א' נכרי וא' ישראל מותרי' בו משום מא"מ למ"ש תוס' דהיכא דאסור לישראל משום טומאה ל"ש מא"מ ושפיר אסור לב"נ משום אבמה"ח א"כ ה"נ קודם שתצא נפשה הרי אסור לישראל משום לא תאכלו על הדם וא"כ אסור גם לב"נ משום אבמה"ח ועיין פלתי סי' כ"ז וכבר הארכתי לעיל בזה, מה אמרת מ"מ אחר שתצא נפשה דמותר לישראל מותר גם לב"נ הא כתב הש"ך סי' פ"א סקי"ג דמימי חלב א"א לאסור משום אבמה"ח משום דאיסור אבמה"ח בא בשעת פרישה מן החי וכיון דאז מותר דהחלב התירה תורה שוב א"א לאסור אח"כ ע"ש א"כ ה"נ להיפוך כאן כיון דבשעת פרישה אסור לב"נ משום אבמה"ח א"א להיות מותר אח"כ ואין פסול חוזר להכשירו, ונראה עפ"מ שכתב הפלתי רס"י כ"ז ליישב דעת רש"י בחולין קכ"א שכתב דהא דאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה משום לא תאכלו על הדם הוא רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא דרש"י הוכיח כן מברייתא דקתני הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר וכו' ואי נימא דאסור מה"ת איך התירו חכמים לחתוך תיכף ניחוש דלמא משתלי ואכל קודם שתצא נפשה וקעביד איסור דאורייתא אלא ודאי רבנן הוא ולא חשו חכמים כולי האי ע"ש, ולפ"ז כיון דהוי רק דרבנן ומה"ת שרי לישראל קודם שתצא נפשה שפיר מוכח מברייתא דלא כראב"י דאמרינן מא"מ דלישראל שרי מה"ת ולנכרי אסור דהא שרי לישראל גם קודם שתצא נפשה מה"ת ולהכי שרי גם לנכרי ולא חל איסור אבמה"ח גם לב"נ אפילו בשעת פרישה וא"ש, אבל הרמב"ם דפסק פ"א מה"ש ה"ב דקודם שתצא נפשה אסור מה"ת משום לא תאכלו על הדם וכדמשמע סתמא דתלמודא סנהדרין ס"ג ועיין פלתי הנ"ל וא"כ ל"ש מא"מ כקושי' הנ"ל ולכן פסק שפיר דאבר ובשר הפורשים מן המפרכסת אפילו טהורה ששחט בה שני סימנים כדיני אסור לב"נ משום אבמה"ח וא"ש:

ושנית נ"ל דתוס' ד"ה אחד הקשו מסנהדרין נ"ט דפריך והאיכא יפ"ת ומשני שאני נכרי' דלאו בני כיבוש נינהו וה"נ שאני נכרי' דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ ל"ש מא"מ כלל ע"ש ולפענ"ד נראה דבקידושין נ"ב אמרי' לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו וכתבו תוס' ד"ה ה"ג שלא יקחנה לאביו ולא לבנו ול"ג שתים וכו' דמה ארי' שתים אפילו אחת לאביו נמי הוי איסור דהא לך דרשי' ועיין ריטב"א שם מבואר דיפ"ת גם לישראל לא שרי' אלא למי שכובשה ולא לאחרים וכן גריס לך שלא יקחנה לאחרים ע"ש ולפ"ז שם בסנהדרין ה"פ שאני נכרי דלאו בני כיבוש נינהו דבאמת ליכא מידי דשרי לישראל ואסור לנכרי דהרי גם לישראל אינו מותר אלא למי שכובשה אבל למי שאינו כובשה אסורה וא"כ שפיר אסורה לנכרי שהרי אינו בר כיבוש וא"כ הוא לא כובשה ובכה"ג גם לישראל אסורה אבל בשחוטה אם שחט ישראל מותר גם לישראל אחר שלא שחטה משום אבמה"ח שפיר שייך מא"מ דלישראל שרי ולנכרי אסור דבכה"ג דשרי לישראל אסור לנכרי והא לא אמרינן, אמנם לגירסא שהביא ריטב"א כמו שכתוב בספרים שלנו שלא יקח שתי נשים וכו' מבואר דגזה"כ הוא דוקא שתים לא יקח אחת לו ואחת לאחרים אבל אחת לאחרים רשאי ליקח א"כ יפ"ת שרי לישראל אפי' לא כובשה הוא א"כ ל"ל כפי' הנ"ל אע"כ צריך לומר הפי' שאני נכרים דלא בני כיבוש נינהו הוא כך דסברת מא"מ הוא רק דאין סברא שיהי' נכרי פרוש וקדוש יותר מישראל וא"כ אמרינן דכאן אדרבה ישראל מקודש יותר שהוא בר כיבוש ולמי שהוא בר כיבוש שרי רחמנא יפ"ת אבל נכרי אינו מקודש שיהי' בר כיבוש לכן יפ"ת אסורה לו וא"כ הק' תוס' שפיר דה"נ נימא שאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו והיינו דישראל מקודש יותר שהוא בר שחיטה לכן אבמה"ח זה מותר לו אבל נכרי אינו מקודש שיהי' בר זביחה לכן אבמה"ח זה אסור לו:

ולפ"ז א"ש דהך ברייתא דתניא דלא כראב"י הוא לפי גירסת תוס' וריטב"א הנ"ל ולק"מ קושי' תוס' כנ"ל ושפיר שייך מא"מ אבל רמב"ם דפסק פ"ח ממלכים ה"ג ולקחת לך לאשה שלא יקח שתים ויבעול אחת ויניח אחת וכו' כגירסת ספרים שלנו א"כ ל"ש מא"מ כקושי' תוס' שאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו כמו דאמרי' דלאו בני כיבוש נינהו פסק שפיר דמפרכסת אסורה לב"נ משום אבמה"ח וא"ש:

ושלישים על כולו נ"ל דבאמת יש להבין מנלן הא מלתא דישראל כיון דבשחיטה תלי' מלתא כיון דאיכא שחיטה מעליתא אשתרי להו והיכן כתיב בתורה דמיד שזבח שריא אפי' מפרכסת ואי משום דכתיב וזבחת ואכלת הא האי אצטריך דדוקא בשחיטה שרי' ולא בנחירה כמ"ש תוס' שבועות כ"ב ולעולם גם בשחיטה לא שרי עד שתמות [וכבר עמד בזה הפ"מ במש"ז סי' כ"ז] ונ"ל דהסברא כך הוא כיון דאצרכי' תורה שחיטה ואם מתה בלא שחיטה אסורה א"כ אי נימא דגם אחר ששחטה אסורה משום אבמה"ח כל זמן שמפרכסת א"כ כיון שהשחיטה לא התירתה באכילה איך מותר אח"כ כשתמות הא הוי כמתה מאלי' אעכ"ח שהשחיטה מתירתה מיד אפילו בעודה מפרכסת וא"ש:

אלא דלפ"ז קשי' להיפוך מאי קאמר נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תלי' מלתא הוי כאבמה"ח דמי ואמאי הא כתב עשרה מאמרות מאמר חיקור דין ח"ג ספכ"א דב"נ אסור במתה מאלי' וצריך דוקא נחירה בסימנים לסלק החיות וכן כתבו תוס' בחולין צ"א ד"ה כמ"ד בתי' שני א"נ פרע להם בית השחיטה היינו נחירה שנצטוה על הנחירה ועיין דף צ"ב ע"ב שאין שוקלין בשר המת במקולין פירש"י אני שמעתי בשר המת בשר בהמה שמתה מעצמה ע"ש, ולפ"ז ה"נ נימא ע"כ נחירת סימנים מתרת מיד מידי אבמה"ח אפילו בעודה מפרכסת דאל"כ איך מותרת אפי' ע"י נחירה כשמתה אח"כ הא הוי כמתה מאלי', אמנם נ"ל דבפ"א דאהלות מ"ו תנן וכן בהמה וחי' אינן מטמאין עד שתצא נפשם הותזו ראשיהם אע"פ שמפרכסין טמאין כגון הזנב של הלטאה שהיא מפרכסת ובחולין כ"א פליגי ר"ל ס"ל הותזו ממש ור"א א"ר מני ס"ל כהבדלת עולת העוף ומסיק התם כהבדלת עולת העוף לר"א ב"ש ועיין תוס' ד"ה הותזו ממש וחי' רשב"א שם היוצא משם דעכ"פ בחותך שדרה ומפרקת ורוב בשר ושני סימנים כבר היא מתה אעפ"י שמפרכסת ומטמא משום נבלה אבל בשחט שנים או רוב שנים ומפרכסת הרי כחי' לכל דברי' ולפ"ז א"ש דבשלמא בישראל שנצטוה משה על רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה שפיר מוכח דשחיטה מוציאה מידי אבמה"ח אפי' מפרכסת דאל"כ תיאסר גם אח"מ דהוי כמתה כמוש"ל אבל בב"נ נהי דבעי' נחירה בסימנים מ"מ אפשר דבעי' לחתוך מפרקת ורוב בשר וסימנים וא"כ מיד כשנוחר סימנים הוי כמתה מחמת נחירתו ולכן שרי' משום אבמה"ח ונבלה אבל בשוחט שני סימנים ומפרכסת דעדיין חי' הוא אסורה לו משום אבמה"ח ובאמת אם מתה אח"כ הוי כמתה מאלי' ואסורה לו משום נבלה ובהכי א"ש לישנא נכרים דבנחירה סגי להו ובמיתה תלי' מלתא הם שפת יתר אלא דבא לתרץ קושי' הנ"ל כמו"ש ולכן אמרינן כיון דבנחירה סגי להו י"ל ובמיתה תלי' מלתא דצריך שתהי' מתה ע"י נחירתו כנ"ל:

ולפ"ז י"ל דהך ברייתא דקתני א' נכרי וא' ישראל מותרין בה אין הטעם משום מי איכא מידי די"ל כקושי' תוס' דשאני נכרים דלאו בני שחיטה נינהו והיינו באמת טעמי' דר"פ דלא אמר לי' דאמינא הא טעמא קאמר והיינו כקושי' תוס' אלא טעמא דברייתא משום דס"ל דלא מקרי מתה אלא בהותז הראש לגמרי ולא אם מעורה בעור הגוף ועיין בכ"מ פ"ד מאבות הטומאות הי"ד ובחולין ע"ג דשחיטה אינו עושה ניפול, ולפ"ז גם בב"נ דבנחירה תלי' מלתא מוכח דנחירתו מוציאה מידי אבמה"ח כקושי' הנ"ל אע"פ שמפרכסת ושפיר גם נכרי מותר בה ולהכי קאמר תני' דלא כראב"י ולא קאמר תני' כוותי' דר"פ משום דאין טעם הברייתא כר"פ משום מא"מ אלא כנ"ל, ומעתה הרמב"ם דפסק פ"ד מאבות הטומאות הי"ד דהותז ראשיהן אעפ"י שעדיין הראש מעורה בעור הגוף אעפ"י שהן מפרכסין כזנב הלטאה מטמאי' ע"ש וכסוגי' דחולין כ"ד פסק שפיר דמפרכסת אסורה לב"נ וכראב"י ומטעם דכתיבנא וא"ש.

ואמנם מש"ל דשיטות תוס' דמתה מאלי' אסורה לב"נ משום דבעי נחירה כבר הארכתי בתשובה אחת [ע"ל סי' ט"ו] דאינו מוכרח דאפשר גם מתה מאלי' מותרת לו אלא שאינה רשאי להמית אותה באופן אחר רק בנחירה ועיין תוס' סנהדרין נ"ו ע"ב ד"ה אכל ורמב"ן בחומש פ' נח בפסוק ואך את דמכם, וגם מדברי רש"י אין ראי' דאפשר אף דמתה מאלי' מותר להם מ"מ נפשו של אדם קצה בהם כמו שמעיד הנסיון בזמנינו ואולי הי' כן גם בזמניהם וא"כ אינה שווה כ"כ כמתה בידי אדם ואם שוקלה במקולין במת דשחיטה או מתה בידי אדם יש בזה משום גזל ולהכי אין שוקלין בשר המת במקולין אבל עשרה מאמרות מייתי לה התם מפסיקתא ע"ש, ובזה יבא שלום ינוח על ראשך תעלה מעלה מעלה ותצליח בתורה ויראה ובכל אשר תפנה תצליח כנפשך ונפש רבך הדושו"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה