אור ברסלב

בית שערים יורה דעה חלק א· רבי עמרם בלום

תשובה יב

תשובה יא

שיל"ת מאדע יום ב' וישב תרל"ז לפ"ק

החיים והשלום לאוצר בלום, הרב הגאון החו"ב כש"ת מו"ה יושיע ברוך נ"י רייניטץ האב"ד דק"ק טשעטשעוויטץ יע"א:

דבריו הנחמדים הגיעני והביא בשם כת"ס דקטן לכשיגדיל אסור בנבלה שהיתה נבלה כבר בקטנותו ומכח זה לחלק יצא בין שחיטת קטן דכשר ולא אמרי' דלאו בר זביחה כמו לענין כתיבת תפילין דאמרי' דלאו בר קשירה משום דקשירת תפילין לא מהני לי' קשירה של עכשיו לכשיגדיל דכל יום מצוה בפני עצמה משא"כ בשחיטה מהני לי' שחיטה של עכשיו לכשיגדיל דאם נחרה אסורה לאחר שיגדיל גם לו ולהכי מקרי בר זביחה יען דאתי לכלל זביחה ע"ש באו"ח תשו' א' [ועיי' בית שערים או"ח סי' ל"א]:

הנה הסברא נכונה בעצמותה אבל מה דפשיטא לי' שאם נתנבלה או נחרה עכשיו בקטנותו אסורה לו לכשיגדיל אינו ברור בעיני לדעת הרא"ש בחולין דף י"ז דנפ"מ מבעי' דר"י באברי בשר נחירה גם בזה"ז ע"ש א"כ גם בקטן אפשר בהמה נחירה בקטנותה כיון דאישתרי אשתרי גם לכשיגדיל ועיי' בנבי"ת יו"ד סי' ס"ד ב' חלוקים א' דע"כ לא כתב הרא"ש כן אלא אם אוסר לזמן ידוע י"ל כיון שהקפיד שלא יחול אי' עד אותו זמן הקפיד נמי שגם אז לא יחול על מה דאשתרי מעיקרא, וסברא זו שייך נמי בקטן מה דאשתרי בקטנותו אינו חל עליו איסור גם לכשיגדיל כמובן:

אמנם לסברא שניי' שם דוקא במה שלא נאסר לשום אדם עד אותו זמן אמרי' כיון דאשתרי אבל מה שאסור לאחרים אף שהי' מותר לאדם זה ל"ש כיון דאשתרי ממילא בקטן ל"ש כיון דאשתרי ועכ"פ אין הדבר פשוט דבשר נחירה בקטנותו שאסור לו לכשיגדיל לדעת הרא"ש ואמנם אין חידוש שלא מצאנו בשום מקום היתר זה דודאי אסור לקטן דאיכא ס"ס לחומרא שמא הלכה כרש"י ואת"ל הלכה כרא"ש דלמא באברי בשר נחירה גופא אסור וכמ"ש שם הנוב"י בתשו' ההוא:

ועכ"פ הרוחנו בזה לישב קושי' תוס' בנדה דף מ"ו ד"ה כגון שהק' אמאי לא מוקי שאכל הוא בעצמו לכשהגדיל וכו' ולפמש"כ א"ש משום דבקטן גופא אפשר כיון דאשתרי אשתרי כנ"ל ואפי' לחילוק הב' הנ"ל מ"מ כיון דאינו אסור לקטן לכשיגדיל רק משום דאסור לאחרים מיד נקט שפיר הקדיש הוא ואכלו אחרים דאי לאו משום איסור אחרים מיד לא הי' אסור גם לקטן לכשיגדיל קצרתי בזה יען שהענין צריך עיון רק להערה בעלמא שאין הדבר פשוט כ"כ:

וידידי נ"י הביא ראי' לדבריו מסוגי' דחולין הנ"ל מכח קו' אחרונים דאמאי לא מבעי' לי' באברי בשר שחיטה כיון דלא הי' אז בר זביחה הוי שחיטתו כשחיטת נכרי אם אמרי' כיון דאשתרי ואלא מאי דאברי שחיטה ממנ"פ אם אמרי' כיון דאשתרי ואין נפ"מ בשחיטתם במדבר גם אחר ביאה לארץ ולא היו אז בר זביחה מותר מכח כיון דאשתרי ואי לא אמרי' כיון דאשתני א"כ נ"מ בשחיטתם אז לכשבואו לארץ שוב הוי בר זביחה וכסברת כת"ס הנ"ל אלו דברי פר"מ בהוספה קצת:

וכשאני לעצמי קושי' זו של אחרונים לא שמיע לי ולא ראיתי' וגם לא ס"ל מכמה טעמים:

א') דהרי היו בעלי זביחה בקדשים וכדאמרי' שם לעיל בסוגי' לר"ע קדשים שאני,

ב') דמשמע שם בתוס' ד"ה ר"ע דלא הותר נחירה במדבר לר"ע רק בבהמה ולא בחי' דקרא דדרשי' מיני' היתר נחירה בקר וצאן כתי' וא"כ הי' בר זביחה,

ג') אני אומר על דרך שכתב הרמב"ן בספר המצות על מה שתפס הרמב"ם בשורש הג' על בה"ג שמנה לא יעבוד עוד הכתוב בלוים במנין המצוה והלא לא הי' נוהג כי אם במדבר ואין ראוי למנות רק מה שנוהג לדורות וכתב עליו הרמב"ן אין הדבר כן אבל הוא מצוה נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו הלוים לשאת משא בכתף ואחר משא ומתן כתב ואם נחשב שלא יהי' עוד ללוים משא בכתף לעולם וכו' גם זה לא יוציא המצוה הזאת מן המנין אחרי שהוא נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו למשא כי אין ביטול למצוה אלא מפני שאינה צריכה אלינו והאריך עוד שם עיי' עליו, וכן אני אומר כאן אטו ישראל במדבר לא היו נאסרי' באינו זבוח לאכול אינו זבוח בארץ ישראל אלא שהמקום גורם שהיו במדבר ובמקום ההוא הותר להם בשר נחירה אבל גם בזמן ההוא אם היו באים ונכנסין לארץ מיד היו אסורים באינו זבוח מיד אלא שלא נכנסו וכיון שאלו היו נכנסי' היו מצווין נקראים בתורת אותו דבר ושפיר המה בר זביחה וכי דרשינן במקום שאתה זובח אתה אוכל רק מה שאתה זובח אתה אוכל ואפי' אם קטן מקרי לאו בר זביחה אע"ג דאתי לכלל זביחה היינו משום שעכ"פ עתה הגברא אינו באיסור שאינו זבוח אבל ישראל במדבר שלא היו חסרון בגברא רק במקום הוי שפיר בר זביחה ולכן לא מיבעי' באברי בשר שחיטה רק באברי בשר נחירה:

ועוד נ"ל הא דפסלינן אינו בר זבוחה היינו משום דנפלה סכין מעצמה ושחט כהוגן נמי פסול דבעי' שיהי' נזבח מכח גברא שהוא בר זביחה ואם אינו בר זביחה הוי כנשחטה ומתה מאילי' וכמ"ש הר"ן לענין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דנהי דלא אסור עכ"פ לא שרי לה והוי כמתה מאילי' עיי' בש"ך וטו"ז סי' ד' והנה זה פשוט דנבלה ומתה מאילי' הי' אסור לישראל גם במדבר רק בשר נחירה הותר להם כדאמרי' נחירתן זו הוא שחיטתן ואולי הי' אסור כשנחרו נכרי שאינו באיסור נבלה, ולפ"ז גם במדבר הי' צריך שיהי' למיתתה מכח גברא בר ישראל ולפ"ז באברי נחירה שפיר מבעי' לי' אולי לא אמרינן כיון דאשתרי ואסור דנהו דלא מתה מאילי' רק מכח גברא בר ישראל מ"מ אסורה כיון שאינה זביחה רק נחירה אבל אברי בשר שחיטה שנשחטה כהוגן ואין חסרון באינו בר זביחה רק דהוי כאלו נעשה מאליו ומתה מאלי' והלא זה גם במדבר הי' אסור להם וכיון שתפסתי דמתה מכח גברא פשיטא דמותרת ואין אתה יכול לומר אח"כ דהוה כאלו מתה מאלי':

ובהדי שותא מה שעמד בנוב"י בתשו' הנ"ל אמאי לא פירש"י בעי' דאברי בשר נחירה כהרא"ש דנ"מ גם לדידן ולמה פי' שהוא דרוש וקבל שכר, נ"ל עפמ"ש הש"ך בסי' פ"ז סקי"ג אהא דכתב הרא"ש ואל תתמה על האוסרי' מימי חלב שהרי מותר עם האוכל וכשפי' מן האוכל אסור דהרי אשכחן בדם האיברים דכשמובלע בבשר מותר וכשפי' אסור עכ"ל הרא"ש וכתב הש"ך ומ"מ נראה לחלק דהתם אינו נאסר עד שפירש אבל הכא שנאסר משום אבמה"ח אם נאמר שמימי חלב בפ"ע אסור משום אבמה"ח א"כ גם כשהן עם האוכל יאסר שפירש מן החי ומדהתירה התורה חלב אע"פ שימי חלב מעורב בו א"כ ה"ה מי חלב בפני עצמו דמותר ע"ש וביאור דבריו לפענ"ד בשלמא בדם א"ל דחל איסורו כשפי' דהא גם עתה הוא כשפירש דם אבל איסור אבמה"ח עכ"ח צריך לחול בשעה שפירש מן החי שזה שם איסור אבמה"ח ואם אז אינו חל האיסור א"א לחול בשעה שפי' המימי חלב מן האוכל שהרי אז אינו פורש מן החי:

ולפ"ז י"ל דס"ל לרש"י דהא דמבעי' לר' ירמיה באברי בשר נחירה דנימא מדאשתרי אשתרי היינו נמי רק מהאי טעמא משום דאיסור עשה שאינו זבוח צריך לחול מחיים בשעה ששייך לומר וזבחת ואיסור נבלה בשעת נטילת נשמה דפקע חיותא אבל אם איסור אינו חל אז בביאתם לארץ א"א לחול איסור אינו זבוח ואיסור נבלה על אבר מת שהי' היתר ולפ"ז ליכא למבעי' רק בזה אבל באדם שאוסר עצמו באחד מן המינים לזמן ידוע ואילך או ב"ד שמתקנים דבר חדש כגון גבינות או שלקות שאפשר לאיסור לחול אז גם על מה שהי' מקודם פשיטא דלא אמרי' כיון דאשתרי אשתרי ובזה יבואו ברכות ינוחו על ראשו כנפשו ונפש ידידו הנאמן הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים יורה דעה חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה