בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שסט
שיל"ת ה' מאדע יום ד' שמיני תרל"ו לפ"ק:
המאיר לארץ ולדרים. יזריח אור לישרים. לידידי הרבני החרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. חורפי' מחלי' לשבח. דודאים נתנו ריח. מוכתר בנימוסין. שלשלת היוחסין. כמו"ה מאיר א"ש נ"י כאור בהיר:
נועם מכתבו הגיע לידי אודות וכו' ולא יכולתי להשיב עד היום מפני כבוד הרגל וכבוד הבריות שדחו לא תעשה שבטורין ועתה הנני להשיבו על אשר תלי תניא בדתני' בח"ת בענין גדול כבוד הבריות מגילה ג'. ואקדים תחילה מה שיש לי לדון על דברי הצל"ח בברכות שהביא מעלתו ואח"כ אדון על דבריו:
הנה שם בברכות כ' אהא דפריך ונגמר מדדחי מת מצוה פסח ומילה שאפילו מצוה דאורייתא נדחית מפני כבוד הבריות הקשה הצל"ח דילמא שאני פסח ומילה שיכול לקיים אח"כ פסח שני ומילה דכל זמן וכמו שפרש"י בזבחים ק' ד"ה דילמא. ולענ"ד נראה דממילה לק"מ ואקדים דברי מג"א סימן תמ"ד סקי"א אהא דפסקינן שם בשו"ע דמי שהולך למול את בנו בי"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם אינו יכול לחזור לביתו ולבער ולשוב למצותו מבטלו בלבו. וכתב מג"א דבמקום מצוה אוקמוה אד"ת אבל אם הוא אחר שעה ששית דאינו ברשותו לבטל יחזור מיד ויבער משום דהאי עשה והאי עשה ועשה דתשביתו חמיר טפי שכל שעתא עובר עליו משא"כ במילה ואינך. ונתחבט במחה"ש שם הא גם במילה כל שעתא עובר וכמ"ש מג"א סימן רמ"ט סק"ה. וחידש דאחר ח' אין האב מחוייב למהלו רק מדרבנן דהא דילפינן בקידושין דף כ"ט דאב חייב למול את בנו הוא מדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וא"כ אין חיוב על האב מה"ת רק ביום ח'. אלא שהביא שעומד לנגדו דברי תוס' קידושין שם ד"ה אותו ודברי ד"מ ורמ"א ביו"ד סימן רס"א בשם הכלבו דמשמע דהוי עשה דאורייתא על אב וב"ד ע"ש. ולי נראה לקיים דבריו דהנה במילה יש ג' מצות:
א') שיהי' הבן נימול וזה מהני אפילו ע"י נכרי לחד מ"ד ועיין בחת"ס יו"ד סימן רצ"ו. ב') יש מצוה על האב למהלו וכל זמן שאב רוצה לימול אין מצוה על שום אדם למהלו רק אם האב אינו רוצה אז מצוה על הב"ד וכן משמע מלשון הגמרא שם בקידושין היכי דלא מהלי' אב מחייבים ב"ד למימהלי' ועיין בלשון הטור ושו"ע סימן רס"א ולהכי כתב הרמב"ם דאין מוהלין בנו של אדם שלא מדעתו ועיין בחו"מ סימן שפ"ב לענין אם חטף ממנו המצוה ועיין אריכות הש"ך שם אם יכול לעשות שליח ובד"מ יו"ד סימן רס"ד ותבו"ש סימן כ"ח מכל זה נגלה דמצוה דאב הוא ואין לאחר עמו. ג') אם אין האב מהלו מצוה על הב"ד וכל ישראל למהלו מדכתיב המול לכם כל זכר עיין קידושין שם. ולפ"ז נ"ל דהא דיש מצוה מיוחדת על האב מה"ת למול את בנו הוא דוקא ביום ח' ואז מקיים קרא כדכתיב וימל אברהם וכו' בן שמונת ימים אבל אחר ח' כבר ביטל האב מצוה זו ואין לה תשלומין והרי הוא כשאר כל אדם שמחויב למהלו מה"ת מקרא דהמול לכם וכו' אבל שיהי' מצוה מיוחדת על האב יותר משאר כל אדם אינו אלא מדרבנן כמ"ש מחה"ש. ולפ"ז שפיר כתב מג"א דתשביתו כל שעתא עובר עליו. משא"כ מילה אינו עובר רק ביום ח' על מצוה דילי' שהוא מצוה דאב אבל אתר ח' שוב אין עליו מצות האב מה"ת רק מדרבנן ומה"ת הוא ככל אדם ותשביתו כל שעתא מצוה דילי' הוא של בעל החמץ ועובר עליו בכל שעה ועיין ב"ק דף צ"ח ע"ב וברש"י ד"ה במועד. ומעתה פריך שפיר בברכות דנגמר מדדחי מת מצוה ומילה דהרי קתני ולמול את בנו שהוא מצות האב ביום ח' ולזה אין תשלומין דמשעבר יום שמיני ולא מהלי' כבר ביטל מצותו כנ"ל ואפ"ה מ"מ דוחה אותו אעפ"י שאין לו תשלומין א"כ נילף מיני' דכה"ב דוחה ל"ת לגמרי אף שאין לו תשלומין:
וגם מפסח אני תמה עליו הלא פסח ראשון דוחה שבת דדרשינן במועדו אפילו בשבת עיין פסחים דף ע"ז וא"כ חזינן דאפילו שבת דחמורה לא דחי פסח ראשון משום שיש לו תשלומין בשני דעכ"פ ביטל מצות במועדו ואפ"ה מת מצוה דוחה מצות הפסח במועדו וא"כ מת מצוה חמיר משבת א"כ נגמר מיני' דכבוד הבריות דוחה נמי שאר מצות. וגם במילה שייך סברא זו שהרי גם מילה דוחה שבת ואינה נדחית מפניה שיוכל לעשותה אח"כ. ועיין בסנהדרין ל"ה דבעי' למילף שיהי' מת מצוה דוחה שבת ומה עבודה שדוחה שבת נדחה מפני מת מצוה שבת לא כ"ש. והתם נמי קשיא בשלמא עבודת פסח נדחה מפני מת מצוה שיש לו תשלומין בפסח שני אבל שבת לא יהי' לו תשלומין י"ל דאינו נדחה. ועכצ"ל כנ"ל דגם זה בכלל הקושיא. ומה עבודה של פסח שדוחה שבת אף שיש לו תשלומין בשני ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה כ"ש שבת שיהי'. נדחה מפני מת מצוה. ובחידושי הר"ן שם עבודה דוחה שבת פירש לעבודת צבור וכו' ואע"ג דעבודת פסח הוי קרבן יחיד. עבודת צבור מקרי כיון שדוחה שבת כתמידין ומוספין. הרי שלך לפניך כיון דפסח ראשון דחי שבת תו ל"ל דמשו"ה נדחה מפני מת מצוה יען שיש לו תשלומין בשני דאכתי ביטל מצות במועדו דאלים לדחות שבת ומצות במועדו אינו ניתקן בפסח שני לשום מ"ד ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה אף שאינו נדחה מפני שבת ומוכח דמת מצוה עדיף משבת א"כ נילף מיני' דגדול כבוד הבריות שדוחה מצוה דאורייתא ג"כ.
וסבור הייתי לומר הלא למ"ד פסח שני רגל בפ"ע ל"ק. וגם למ"ד תשלומין דראשון הוא אבל הקוני' לא מתקן לי' ג"כ ל"ק דפריך שפיר מדדחי מת מצוה פסח ראשון שהוא עונש כרת ולית לי' תקנתא בפסח שני מוכח דגדול כבוד הבריות. אלא דלמ"ד בפסחים דף צ"ג שני תקנתא דראשון הוא קשיא לצל"ח. ולדעתי י"ל דלהאי מ"ד אינו תשלומין דראשון אלא תקנתא דראשון על דרך שכתב רש"י במכות ט"ו ע"ב בלאו הניתק לעשה למ"ד קיימו ולא קיימו דהלאו נגמר מיד והו"ל התראת ודאי והעשה ניתן להיות תחת המלקות וכשיבא לב"ד או יקיים העשה או ילקה. וה"נ כן מיד שלא עשה פ"ר במזיד נגמר ביטל העשה כרת ופסח שני ניתן תחת הכרת או יכרת או יעשה פסח שני וכיון שעשיית פסח שני אינו במקום מצות פסח ראשון אלא במקום כרת ועונש של ראשון א"כ ביטול מצות פסח ראשון אינו לו תשלומין ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה א"כ פסח שני נגמר מיני':
אלא דלא נהירא לי דמן הסברא נראה בלאו הנל"ע למ"ד קיימו ולא קיימו אפילו נאנס אח"כ ולא קיים העשה יהא חייב מלקות ואונסא כמאן דעביד לא אמרינן והרי כבר עבר הלאו במזיד וצריך ללקות או לקיים העשה וכיון שלא קיים העשה תחת המלקות נהי שהי' באונס מ"מ מלקות במקומו. וכן משמע קצת בתוס' מכות דף ט"ז ד"ה אי דקטלה ועיין בספר המצות בל"ת רי"ד וא"כ אי נימא דמיד שלא עשה פסח ראשון נגמר ביטל העשה ועשיית פסח שני הוא רק במקום עונש כרת א"כ גם אם נאנס ולא עשה פסח שני ג"כ מחויב כרת והא ליתא שהרי בפירוש אמרו שם בפסחים דלמ"ד תקנתא דראשון הזיד בראשון ושגג בשני פטור מכרת ע"ש ומ"מ צ"ע בזה:
וגם אני תמה על תמיהתו מי הגיד לו דברייתא מיירי שהולך לשחוט את פסחו בראשון דאית לי' תקנתא בשני הלא דומי' דלמול את בנו קתני שאין כאן מצוה רק עליו. וה"נ פסח מיירי נמי במי שלא עשה בראשון והולך לשחוט את פסחו בשני דשוב לית לי' תקנתא ואפ"ה נדחה מפני מת מצוה וש"מ דגדול כבוד הבריות:
ומה שהביא הצל"ח מרש"י בזבחים דף ק' ד"ה דילמא דלהכי דחי עשה דלה יטמא עשה דפסח אפילו אחר חצות אף שיש בו כרת משום דיש לו תשלומין בשני. נ"ל דאין ראיה דז"ל רש"י שם דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל לי' כרת דה"ל טמא ופסח יש לו תשלומין בשני וכן לשון התוס' שם והוסיפו ולא דמי לעשה דהשלמה דאתי עשה דפסח ודחי לי' וכו' ע"ש. ויש לדקדק א) הנך תיבות הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל לי' כרת דהו"ל טמא. הם שפת יתר והא די באמרו דלה יטמא אין לו תשלומין ופסח יש לו תשלומין. ב) וגם החילוק בין עשה דהשלמה לההיא דהכא אינו מבואר יפה:
לכן נ"ל בכונת דבריהם ואקדים חקירה אחת אשר נסתפקתי אם הא דחייב כרת אם לא עשה פסח הוא דוקא אם הי' טהור כל זמן עשייה דהיינו בי"ד אחר חצות והזיד ולא עשה. אבל אם טימא עצמו במזיד בטומאה רשות בע"פ אחר חצות. אינו מחויב כרת אף שעי"ז מבטל במזיד מצות פסח. דהתירה לא אמרה אלא והאיש אשר הוא טהור וכו' וחדל לעשות פסח ונכרתה אבל לא אמרה שאינו רשאי לטמאות עצמו כדי לפטור מעשיית פסח וכעין שכתב המרדכי הביאו ב"י באו"ח סימן י"ג דאם נפסק לאחד חוט של טלית בשבת מותר ללבשו ואינו עובר בעשה דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית ומותר ללבשו וגם אינו עובר כיון שהוא אנוס שאינו יכול להטיל ציצית בשבת. או דילמא אפילו אם טימא עצמו במזיד מחויב כרת משים שיבטל מצות פסח בידים ודומה כאלו הפסיק ציציותיו בידים בשבת דודאי חשיב שביטל מצות ציצית. ולכאורה נראה מדברי תוס' פסחים דף צ"ג ד"ה אלא שכתבו ואין לומר דס"ד שחייב כרת על מה שהרחיק עצמו דא"כ מה פריך למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי' הא שפיר קאמר דנאמר לפוטרו מכרת דס"ד דליחייב על מה שטימא עצמו ע"ש. ומבואר מדבריהם דרק סד"א דליחייב אבל באמת וקושטא דמילתא שאינו מחויב על שטימא עצמו:
אמנם הא ליתא שהרי פסק הרמב"ם פ"ה מק"פ ה"ד דאפילו טמא שהי' יכול לטהר בפסח ראשון שלא טבל אלא ישב בטומאתו עד שעבר זמן הקרבן חייב כרת אם לא עשה בשני והוא מגמרא מפורשת פסחים דף ס"ט וא"כ ק"ו הדברים ומה זה שהי' בשב וא"ת אלא כיון שהי' יכול לטהר עצמו לעשות פסח ולא תיקן מחייב כרת כ"ש טהור שהי' מתוקן וטימא עצמו במזיד דודאי חייב כרת וע"כ צריך לחלק ולומר דהא דמשמע מתוס' דאינו חייב כרת אם טימא עצמו היינו דוקא אם טימא עצמו קודם דמטי זמן חיובא של עשיית הפסח אבל בתר דמטי זמן חיובא דהיינו בע"פ אחר חצות אם טימא עצמו מחויב כרת ואפילו הי' טמא והי' בידו ליטהר עצמו ולא עשה נמי מחייב כרת:
ומזה קשה לי עמ"ש הריטב"א בסוכה דף מ"ג דמשו"ה לא גזרו במילה בשבת שמא יעבירנו וכו' משום דהוא מצוה דאורייתא והוא ודאי שמיני ללידתו משא"כ בשופר ולולב שאינו ברור מה"ת ומגילה דרבנן והזאה אעפ"י שהוא מה"ת לעשות פסח וזמנו ברור מ"מ כיון שבעודו עכשיו טמא אינו מחויב בפסח עד שיזה לפיכך גזרו בהזאתו משום דרבה שאין אנו עוקרים עכשיו ממנו מצות פסחו אלא גורמים לו שלא יתחייב בו ולפי הנ"ל הוא פלא הלא מחויב ליטהר עצמו ולעשות פסח ואם נשאר בטומאתו מחויב כרת ועיין ברש"י פסחים דף ס"ט ד"ה ערל וא"כ אנו עוקרים מצותו וחיובו ממנו שמחויב להזות ומחויב כרת על שאינו מזה ומה בין זה שמחויב להזות ומחויב כרת אם אינו מזה למילה שמחויב למול ויש חיוב כרת בגדול שאינו מל עצמו וצ"ע:
ועדיין יש לעיין בחקירה הנ"ל לפמ"ש תוס' בשבועות ד' ג' ד"ה אבל שהקשו מנ"ל דטעמא דלא לקי משום דאין בו מעשה דילמא טעמא משום התראת ספק שהרי יש לו שהות לאכול עוד הלילה. ותירץ דמשמע לי' דפטור אפילו נשבע על הככר לאכלו וזרקו לים והותרו בו בשעת זריקה וכתבו ומיהו הא נמי הוי הת"ס למ"ד בטלו ולא בטלו דחשיב הת"ס אפילו שיבר כנפי' וכו'. וביאור דבריהם לפענ"ד כיון שיש לו שהות לאכל כל היום א"כ עבירת הלאו אינו עד רגע אחרונה של היום וא"כ כמו דאמרינן דלמ"ד בטלו ולא בטלו לא משכחת התראת ודאי משום דבשעת עבירת הלאו הוא הת"ס והגם דמתרין בו גם בשעת ביטל העשה לא מהני דהתראה בשעת עבירת הלאו בעינן עיין רש"י מכות דף ט"ו ד"ה וכל. ה"נ מה שמתרין בו בשעת זריקה לים לא מהני דאז אכתי לא הגיע זמן עבירת הלאו רק שיודע שודאי יעבור על הלאו כשיגיע זמנו דהא זרקו לים אבל עכ"פ עתה לא הגיע עוד זמן עבירת הלאו עד לאורתא וכשיגיע הזמן לא מהני התראה דהא אנוס הוא. ועיין בהגהות הגאון רעק"א עמד על דברי תוס' אלו. ולפי"ז יש לחלק ולומר דודאי אין חיוב כרת מתחיל על מי שאינו עושה פסח עד רגע אחרונה של סוף זמן עשייתו. וא"כ בשלמא כשיכול להטהר וישב בטומאה עד סוף הזמן שפיר מחויב כרת יען שלא טיהר עצמו לעשות פסח בסוף זמן עשייתו שגם בסוף הזמן לא הי' אנוס בזה ובמזיד לא עשה פסח. אבל אם מטמא עצמו אחר חצות ביום י"ד בטומאה שלא יוכל ליטהר היום אין כאן כרת הגם דכשטימא א"ע ברור שלא יעשה פסח היום מ"מ לא עדיף מזרקו לים הנ"ל דעכשיו אינו עדיין זמן ביטול העשה וכשיגיע זמן ביטול העשה כבר אנוס הוא שהוא טמא ואין כאן חיוב כרת:
אמנם דאפילו אם נאמר כן מ"מ נהי דכרת ליכא אפילו אם טימא עצמו בטומאת הרשות מיהו הא פשיטא לי דאסור לטמאות עצמו בטומאת הרשות ולהפקיע א"ע ממצות פסח ועיין פסחים דף מ"ח ע"ב חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה ומכ"ש הכא נהי דחיוב כרת אין כאן עד זמן רגע אחרונה אבל מ"מ חיוב קיום המצוה כבר חל עליו בי"ד אחר חצות מיד. ולפי"ז נהי דאין כאן חיוב כרת אם טימא עצמו כנ"ל אבל עכ"פ אינו רשאי לטמא עצמו לכתחילה ולהפקיע עצמו מחויב מצוה דכבר רמי' עליו. אבל כל זה בטומאת הרשות אבל בטומאת מצוה ודאי מותר לטמאות עצמו לכתחילה דמאי אולמא האי עשה דפסח מהאי עשה דטומאה בשלמא אם הי' חייב כרת על ביטל מ"ע דפסח כשמטמא עצמו בטומאת הרשות ודאי הי' אסור לטמאות עצמו אפילו בטומאת מצוה דהוי אמרינן יבא עשה דפסח שיש בה כרת וידחה עשה דטומאה שאין בה כרת עיין פסחים דף נ"ט אבל כאן דאפילו בטומאת הרשות אין בה כרת ממילא לא עדיף עשה דפסח משאר עשה ומותר לטמא עצמו בטומאת מצוה:
ועדיין אני אומר נהי דמותר לטמאות עצמו בטומאת מצוה אבל עכ"פ מצוה ליכא לטמאות עצמו והברירה בידו שלא לטמא עצמו ולקיים מ"ע דפסח ואמרינן נמי מאי אולמא האי עשה דטומאת מצוה מהאי עשה דפסח. אמנם הא ליתא דכיון דמותר לטמא עצמו אף מצוה נמי איכא דהא מצות טומאת קרובים לית לי' תשלומין ופסח אית לי' תשלומין בשני ומוטב לקיים שניהם עכשיו מ"ע דטומאת קרובים ומ"ע דפסח שני משא"כ אם יקיים מ"ע דפסח ראשון ידחה מצות טומאת קרובים לגמרי. וזה כונת רש"י ותוס' בזבחים דף ק' הנ"ל. דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל לי' כרת דהו"ל טמא וזהו אפילו בטומאת הרשות אזיל לי' כרת כנ"ל וממילא במצוה של טומאת קרובים שרי לכתחילה, וממילא לענין פסח אפילו מצוה נמי איכא לטמא עצמו כיון דלמ"ע דטומאה אין תשלומין ופסח יש לו תשלומין בשני. ולפ"ז מבואר שפיר החילוק בין עשה דהשלמה דאתי פסח ודחי לי' משום דאתי עשה דפסח שיש בה כרת ודחי עשה דהשלמה שאין בה כרת משא"כ כאן דאפילו בטומאת הרשות ליכא כרת על ביטול עשה דפסח שפיר אתי עשה דטומאת קרובים שאין לו תשלומין ודחי עשה דפסח שיש לו תשלומין:
ובהכי ניחא מאי דקשה על דברי רש"י ותוס' זבחים הנ"ל דמשו"ה נדחה עשה דפסח לפי שיש לה תשלומין הלא אנן קיי"ל כרבי בפסחים צ"ג דשני רגל בפ"ע הוא ולא תשלומין דראשון וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מק"פ. ואפילו את"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו. מ"מ הלא גם לר"נ תיקונו לראשון לא מיתקן לי' עיין בגמרא שם ובכ"מ הק"פ הנ"ל. ומה בכך שפסח שני תשלומין דראשון כיון דלא מיתקן לי' למה יודחה. ולמ"ש א"ש כיון דעכ"פ כרת ליכא אפילו בטומאת רשות וממילא בטומאת מצוה הי' הברירה בידו לקיים איזה מצוה שירצה וכיון שאם יעשה פסח ראשון לא עלתה בידו רק מצוה אחת ואם יעשה מצות טומאת קרובים יעלה בידו שתי מצות עשה דטומאת קרובים וא"ע דפ"ש מוטב לקיים שניהם:
אמנם יש להוכיח דלא כמ"ש ומתיבנא תיובתא כלפי דסנאי' דרש"י ותוס' דהלא דרשינן ולאחותו לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה בהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו א"כ מוכח דטומאת קרובים א"נ דוחה פסח ולפי סברא הנ"ל תקשי מדוע לא ידחה טומאת קרובים עשה דפסח. אלא ודאי מוכח דלא כמ"ש רק אי מטמא א"ע בטומאת רשות בע"פ אחר חצות באמת מחויב כרת ולהכי שפיר דחי עשה דפסח עשה דטומאת קרובים אף שיש לו תשלומין בשני משום דאתי עשה שיש בה כרת ודחי עשה שאין בה כרת וכמו שדוחה עשה דפסח עשה דהשלמה מה"ט אף שיש לו תשלומין. ואפילו למ"ד שני תקנתא דראשון הוא ואם עושה פסח שני אינו מחויב כרת על הראשון מ"מ הוי הראשון עשה שיש בה כרת שהרי עיקר הכרת על הראשון והראי' דבשגג בראשון והזיד בשני פטור להאי מ"ד כדאמרינן בפסחים צ"ג ואי עיקר הכרת על השני אמאי פטור הא בשני מזיד הי' והוא גמר העבירה שא"א לתקן עוד. בשלמא אם עיקר הכרת על הראשון מ"מ ניחא דהזיד בראשון ושגג בשני דפטור משום דכשלא עשה הראשון במזיד הי' בידו עוד לתקן. אבל אם עיקר על השני והזיד בשני אף ששגג בראשון הא צריך להיות חייב ועיין שבועות כ"ז ברש"י ותוס' אע"כ דעיקר הכרת על הראשון ולהכי בשגג בראשון אין כאן חיוב כרת כלל. ואפילו מילה מקרי עשה שיש בה כרת אף דגבי אב לא משכחת כרת רק בגדול שאינו מל עצמו מ"מ מקרי גם לגבי אב מ"ע שיש בה כרת ועיין ברש"י ותוס' ברכות כ' ומכ"ש פסח ראשון דמקרי עשה שיש בה כרת גם למ"ד שני תקנתא דראשון ושפיר דחי מצות טומאת קרובים כמו דדחי עשה דהשלמה וקשה לרש"י ותוס' שם בזבחים:
אך זה חוכא דהרי רש"י ותוס' פירשו כן למאי דבעי למימר שם בזבחים דהאי ברייתא דולאחותו אתי' כר"י דטומאת קרובים רשות. ולר"ע דס"ל מצוה באמת טומאת קרובים דוחה פסח וכטעמים שכתבנו. אבל למסקנא דמסיק שם לא ס"ד וכ' והאי ברייתא דולאחותו ר"ע הוא דס"ל טומאת קרובי' מצוה ואפ"ה נדח' מפני פסח כמו שנדחה עשה דהשלמה משום שפסח עשה דכרת וע"כ דלפי האמת יש כרת במטמא עצמו בטומאת רשות. וא"כ סברא דיש לפסח תשלומין בשני אינו מעלה ומוריד כלל וכמש"ל ואפ"ה מ"מ דוחה פסח א"כ פריך שפיר ונגמר מיני' ומיושב קושית הצל"ח דבזה לא חידשו רש"י ותוס' סברא דתשלומין כלל:
ומה שנ"ל עוד בכונת רש"י דזבחים הנ"ל הוא די"ל כי לא מלבו הוציא רש"י סברא זו אלא הוא גמרא ערוכה בשבת קל"א ע"ב דקאמר דליכא למילף דמכשירי מילה דוחין שבת משופר ולולב וסוכה דמה להנך שכן אם עבר זמנה בטלה ופירש תוס' שם בע"א דמילה אם עבר זמנה לא בטלה שאותה מילה עצמה שהוא מחויב בשמיני הוא עושה בתשיעי שאם מל בשמיני לא הי' חוזר ומל בתשיעי. אבל סוכה ציצית ומזוזה בכל יומא מיחייב בהם אפילו קיימם היום חייב לקיים למחר הלכך כשעבר היום ולא עשאם מצות היום לא יקיים עוד לעולם ע"ש. מבואר סברא זו דמצוה שאין לה תשלומין יש יותר בכחה לדחות ממצוה שיש לה תשלומין כגון מילה ודכותי'. אבל לדעתי סברא זו הוא סתירה לדברי מג"א סימן תמ"ד שהבאתי לעיל שכתב דתשביתו כל שעתי' ושעתי' עובר עליו דכל רגע בעמוד והשבית קאי. ולפמ"ש גם במילה ביום ח' כן הוא דכל שעתא עובר עליו דבעמוד והמול קאי אלא שאחר ח' פקע מצוה מיוחדת של אב. ולדברי תוס' הנ"ל ל"ש כלל לומר שעובר מצות תשביתו בכל שעתי' שהרי אם משבית פ"א שוב אינו משבית פעם שני' וא"כ אותה השבתה שהוא מיחייב בע"פ מחצות ואילך הוא עושה אח"כ וא"כ אין זה אלא ביטול מצות תשביתו פ"א. וכן מילה ביום ח' עצמו לפמ"ש לעיל אינו אלא ביטול מצוה פ"א ולא בכל רגע שהרי אותה מילה שהוא בשחרית הוא בערבית דאם מל בשחרית אינו יכול למול בערבית וא"כ הכל רק ביטול מצוה פ"א וא"כ מאי רבותא דתשביתו ממילה [ע"ל סי' ק"ע וקפ"ד]:
אכן י"ל דס"ל למג"א דודאי אי לא הוי כתיב קרא דמכשירי מילה לר"א או מילה עצמה לדידן דוחה שבת לא הוי יכול למילף משופר ולולב וסוכה דהוי אמרינן סברא זו דשופר ולולב מקרי בטלה מצותו. אבל מילה כיון שא"א למול אלא פ"א ומה שמחויב קודם עושה אח"כ לא מקרי בטלה מצותו. אבל לבתר דגלי לן קרא דמילה בזמנה דוחה שבת שוב אמרינן דהטעם באמת משום דזה מקרי בטלה מצותו דכל שעתא עובר על מצות עשה כשאינו מל ובכל רגע הוא מחויב למול ואם אינו מל ביטל מצות עשה של רגע זו ולא אמרינן דהחיוב למול שלאח"כ הוא רק תשלומין של התחלת החיוב דא"כ מ' שהי' חרש ושוטה בתחילת יום ח' דפטור מכל המצות לא הוי חייב למול אח"כ כיון דהכל תשלומין של התחלת יום ח' ועיין חגיגה דף ב' ובאשר"י סוף מו"ק ובטו"ז יו"ד סימן שצ"ו והא ודאי ליתא. אלא ודאי כל יומא וכל שעתא חיוב בפ"ע. ולכן אם עבר יום ח' ולא מל ביטל מצות היום והחיוב של מחר אינו מחמת חיוב של אתמול אלא חיוב בפ"ע ולהכי מילה בזמנה דוחה שבת משום דבטלה מצותו והא דשלא בזמנה לא דחי אף שמבטל מצות היום הוא מטעמים דאמרינן בפראד"מ שבת דף קל"ז ע"ש. וה"נ תשביתו כל שעתא חיוב בפ"ע ולא תשלומין דשעה ראשונה וכל שעה שאינו משבית ביטל מצות תשביתו של שעה זו ושפיר כתב מג"א דתשביתו כל שעתי' עובר על מצוה דילי' ומילה אינו עובר על מצוה דילי' רק ביום ח' וכמוש"ל:
ולפ"ז נ"ל דה"נ במצות טומאת מת מצוה או טומאת קרובים אם יושב ואינו קובר כל שעתא עובר עליו דכל שעתא בעמוד וקבור קאי וכל שעתא מצוה בפ"ע ואינו תשלומין דשעה ראשונה משא"כ מצות פסח אפילו אם נימא דטהור שיושב בע"פ אחר חצות ובטל מעשיית הפסח כל שעתי' עובר עליו דאינו תשלומין של שעה ראשונה אלא כל שעתא מצוה בפ"ע. אבל אם מטמא עצמו אחר חצות נהי שבמה שטימא עצמו עבר באיסור כרת אבל אח"כ שוב אינו עובר כיון שא"א לתקן וא"כ אם יטמא לקרובים יעבור על מצות פסח פ"א ואם לא יטמא ויעשה הפסח יעבור על מצות טומאת קרובים כל שעתא וא"כ מצות טומאת קרובים חמור מפסח כמ"ש מג"א הנ"ל דתשביתו חמור ממילה ועיין בר"ן יומא סוגיא דקל קל. וגם י"ל דפסח כיון דחזינן דיש לו תשלומין בשני שוב אמרינן דבראשון נמי לאו כל שעתא מצוה בפ"ע רק החיוב חל בחצות י"ד ואח"כ כל שעתא הוא רק תשלומין של שעה ראשונה וא"כ מצות פסח אינו מבטל אלא פ"א משא"כ מ"ע דטומאת קרובים עובר בכל שעתא. וזה שכתב רש"י. דקסבר לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין רק כל שעתא מצוה בפ"ע ועובר בכל שעה הלכך מטמאינן לי' וממילא אזיל כרת ואינו עובר אח"כ בכל שעתא דהו"ל טמא רק בשעה שטימא עצמו הלכך מצות טומאת קרובים עדיפא דעובר בכל שעה, ואח"כ כתב רש"י טעם ב' שכתבנו ופסח יש לו תשלומין בשני ולפיכך אמרינן דגם בראשון אינו עובר בכל שעתא רק בשעה ראשונה ואח"כ כל שעתא תשלומין דראשון:
ולפ"ז לק"מ מה דדחי פסח עשה דהשלמה דהא עשה דהשלמה ודאי אינו עובר רק פ"א ושפיר דחי לי' מ"ע דפסח דחמיר שהוא בכרת. אלא דלפ"ז צ"ע למה באמת טומאת קרובים אינו דוחה פסח מטעם הנ"ל. אמנם לק"מ דהרי לא קי"ל כמ"ד תשלומין דראשון. וצ"ל רק דהא דאינו עובר רק פ"א משום דאחר שטימא עצמו שוב אנוס הוא וא"כ הקולא הוא רק משום שמטמא עצמו וזה הוא קו"ע ולהכי עדיף שיהי' בשב וא"ת ולא יטמא לקרובים משיטמא עצמו בקו"ע ויבטל ממצות פסח שהוא בכרת ועדיף מטומאת קרובים. ואי דאינו מבטל רק פ"א הלא זהו רק מחמת קו"ע שלו שמטמא בידים ועדיף להיות בשב וא"ת וכמו שמסקינן שב וא"ת שאני:
ולפי"ז מיושב קושית הצל"ח בתרתי על סגנון הנ"ל דרש"י לא כתב סברתו רק בס"ד דפסחים דברייתא דמלאחותו הוא כר"י ואז שפיר י"ל דלר"ע טומאת קרובים דוחה פסח מטעמי' שכתב רש"י אבל לפי המסקנא דאתי כר"ע ע"כ מדטומאת קרובים לא דחי פסח מוכח דלא קיי"ל כמ"ד תשלומין דראשון. וגם סברא ראשונה שכתב רש"י ליתא משום דהוי קו"ע וע"כ הא דמת מצוה דוחה היינו משום גדול כבוד הבריות ופריך שפיר ונגמר מיני'. ושנית י"ל דהמקשן בזבחים לא ס"ל לחלק בין קו"ע לשב וא"ת ושפיר כתב רש"י סברתו. אבל למאי דמסקינן הכא שב וא"ת שאני וידעינן לחלק בין קו"ע לשב וא"ת שוב ליתא לסברת רש"י וכמו"ש לכן לא משני לחלק בין מוציא כלאים לפסח כחילוק רש"י דקושטא משני לי' שב וא"ת שאני וממילא ליתא לחילוק הנ"ל:
ולולי דברי רש"י הא אפשר לומר דהא דמשני שב וא"ת שאני אין הפירש דביטול מצות פסח הוא בשב וא"ת אלא דה"פ דכבוד של מת מצוה ביטולו בשב וא"ת וכל זמן שיושב ואינו קובר כל שעתא עובר עליו לכן דוחה מ"ע דפסח שאינו עובר עליו אלא פ"א בשעה שמטמא עצמו ואח"כ אנוס הוא וכסברתינו הנ"ל. משא"כ במוציא כלאים בבגדו שפיר פושטו אפילו בשוק דלא עדיף כבוד הבריות שאינו עובר בקו"ע אלא פ"א בשעה שפושטו ואח"כ הוא בשב וא"ת במה שהולך ערום אלא דאפ"ה מחשב מעשה מפני שהי' תחילתן ע"י מעשה הפשוטה ועיין בשג"א בדיני ציצית סימן ל"ב ובתוס' שבועות דף ט"ז ד"ה או ע"ש למידחי ל"ת דכלאים שעובר ג"כ בכל שעתא בקו"ע כיון שבא מחמת לבישה ראשונה שהי' ע"י מעשה חשיב הכל כקו"ע. ובזה יש ליישב קושית תוס' בשבועות דף כ"ט ע"ב ד"ה אבל איסורא וכו' שהקשה הא שם שב וא"ת הוא שלא ילך להעיד. ובסוה"ד הקשה אמאי לא משני בברכות על קושיא דפריך מוהתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' שב וא"ת שאני כמו דמשני אקושיא בברייתא דהי' הולך לשחוט את פסחו. ולפמ"ש א"ש די"ל דגם שב וא"ת אינו נדחה בדאורייתא משום כבוד הבריות. והא דמת מצוה דוחה פסח ומילה אינו משום דביטל מ"ע דפסח ומילה הוא בשב וא"ת וקיל להיות נדחה אלא משום דביטל מצות קבורת מת מצוה הוא בשב וא"ת וא"כ עובר עליו בכל שעתא ומצות עשה דפסח אינו עובר רק פ"א כשטימא עצמו וכמש"ל. וכן במילה רק ביום שמיני עובר וכמו"ש בתחילת דברינו ע"פ דברי מחה"ש משא"כ בהשבת אבידה ביטול כבוד הבריות הוא בקו"ע ואינו עובר רק עד שמגיע לביתו ועשה ול"ת דהשבת אבידה עובר בכל שעתא ושעתא כל זמן שיכול להשיב ואינו משיב ואין קץ עד כמה הוא עובר בכל שעתא. ומכ"ש בעדות דודאי אינו עובר עשה דכבוד הבריות רק פ"א ואיסור א"א לעלמא אין סוף לאיסורו בכל פעם שתהא נבעלת והבן:
ובזה יש ליישב דעת הרמב"ם פ"י מכלאים הכ"ט שעמד עליו השג"א בסימן נ"ח שכתב הרואה כלאים של תורה וכו' שאין כבוד הבריות דוחה איסור ל"ת המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבידה מפני שהוא לאו של ממון ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרע הכתוב ולאחותו מפי השמועה למדו ולאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה וכו' ובשג"א תמה עליו. א) אמאי לא קאמר דהשבת אבידה משום דהוי שב וא"ת. ב) מ"ש ולמה נדחה בטומאת מת מאי ק"ל אי על טומאת נזיר וכ"ג א"כ מאי קאמר הואיל ופרט הכתוב ולאחותו הו"ל למימר לאביו ולאמו דמזה גמרינן נזיר וכ"ג ולא מלאחותו ואי ק"ל מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו הו"ל לתרץ שאני התם דהוי שוא"ת כדמשני הגמרא. ג) מאי תירץ דפרט ולאחותו אכתי תקשי קושית הגמרא. ונגמר מיני' ד) אמאי לא תירץ גם בהשבת אבידה הואיל ופרט והתעלמת ע"ש. ולפמ"ש מיושב קושיא ראשונה כמו"ש דבהשבת אבידה אינו מתורץ בתירץ הגמרא שוא"ת שאני:
אמנם ליישב גם שאר הקושית אקדים דברי רש"י בברכות דף כ' ד"ה שב שהקשה וטומאה גופה שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דמיעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שוא"ת הוא ה"ט דלא גמרינן מיני' דהתם לאו כבוד הבריות דחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר וכו' ותוס' ורשב"א תמהו עליו א"כ בכל עשה דול"ת נימא הכי דהתם הלאו ואיך קרי לי' דחי' ע"ש. ונ"ל דעיין ביו"ד סימן קנ"ז דפסקינן להלכה דאדם צריך לבזבז כל ממונו ולא יעבור על מצות ל"ת והוא דעת הר"ן והרשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ח אבל במ"ע אפילו במצוה עוברת אין צריך לבזבז יותר מחומש כמ"ש הש"ך סק"ג ועיין בפ"ת שם אות ה' וביו"ד סוף סימן של"ד ובאו"ח סימן תרנ"ו ובמג"א שם סק"ז ובב"י משמע דא"צ לבזבז כלל ונסתפקתי במקום דעדל"ת ואם יבזבז על זה ממון רב יכול לקיים שניהם אם מחויב לבזבז. ומסברא נ"ל דכיון דהא דעדל"ת אינו מטעם הותרה אלא דיחוי' וכיון דהעשה יקיים על כל פנים שהרי דוחה ל"ת וא"כ בזבוז ממון הוא רק בשביל שלא יהא צריך לעבור על ל"ת בודאי צריך ליתן כל הונו כדי שלא יעבור על ל"ת וזה ברור לדעתי. והנה מבואר ברשב"א יבמות פ"ט ד"ה ה"נ דכהן אצל מת מצוה כשאין אחרים רוצים לקבור אלא בשכר שאינו מחויב לשכור קוברים כדי שלא יטמא אלא מטמא הוא ואינו צריך לשכור ע"ש והובא להלכה בד"מ סימן שע"ד ביו"ד ובהג"ה שם ס"ג בשם נמ"י וריטב"א ומזה נראה ברור דטומאת כהנים הותרה אצל מת מצוה ולא דחוי' דאי דחוי' הי' צריך לבזבז כל ממונו ולשכור קוברים כדי שלא יעבור על ל"ת דטומאה וא"כ דברי רש"י ברורים בטעמם דהתם ע"כ לאו כבוד הבריות דחי ל"ת דטומאה דא"כ הי' צריך לשכור קוברים אלא שלא נכתב ל"ת דטומאה כלל לענין מת מצוה משא"כ בפסח אפשר דבאמת צריך לשכור בכדי שיעור שחייב לבזבז על מ"ע כדי שיקיים שניהם וכן בהשבת אבידה מחויב לשכור כדי להשיב וישאר בכבודו בכדי שלא יהא שלו מרובה משל חבירו ועיין בש"מ ב"מ דצ"ל וכן בעדל"ת כנ"ל ולא הותרה אלא דחוי' מכבוד הבריות ופריך שפיר נגמר מיני' דכבוד הבריות דוחה ל"ת דאורייתא:
ולפ"ז נ"ל פירש חדש בגמרא דעיין רמב"ן בנימוקי חומש פ' שמיני בפסוק ראשיכם אל תפרעו ופ' אמור בפסוק ומן המקדש לא יצא והיוצא מדבריו שם דאם פי' מן המקדש לא יצא רשות בכה"ג מוכח שהוא מצוה בשאר אנשים לצאת אבל אם הפי' שהי' איסור בכה"ג אינו מוכח רק שהוא רשות בכהן הדיוט אבל לא מצוה ע"ש. ולפ"ז אני אומר ודאי אי הוי כתיב קרא בלשון קו"ע שיטמא למת מצוה בהולך לשחוט את פסחו ולמול בנו שפיר הי' אפשר לומר דמצות קבורת מת מצוה דוחה עבודה ומילה או אי הוי כתיב רשות ולאחותו אינו צריך לטמאתו בהולך לשחוט פסחו ולמול בנו הוי דיחוי' מיני' אבל מצוה לטמאתו למת מצוה אבל כיון דכתיב איסור ולאחותו לא יטמא שאינו רשאי לטמאות לקרובים מפני פסח ומילה ודייקינן מיני' רק רשות דלמת מצוה מותר לטמאות אבל לא מצוה וכגון אפילו היכא דליכא מצוה כגון שמוציא קוברים בשכר דודאי מותר לו לשכור קוברים ולעשות פסח וגילתה התורה שאינו מחויב לשכור אלא יטמא עצמו ופטור מפסח דבמקום מת מצוה אינו מחויב בפסח ומילה ולא נכתב כלל משום פסח ומילה וא"כ שוב ליכא למילף מיני' דכבוד הבריות דוחה ל"ת דשאני הכי דהמצוה לא נכתב כלל בכה"ג וכמו שתירץ רש"י על טומאת גופי' של כהן ונזיר. וזהו פירש דברי הגמרא שב וא"ת שאני כיון דטומאת מת מצוה במקום פסח ומילה לא נכתבה בלשון קו"ע רק בלשון שוא"ת דטומאת קרובים שוב ליכא למילף דכבוד הבריות דוחה וכמ"ש:
ונ"ל שהרמב"ם פירש כן דברי הגמרא וזה שכתב ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו. והי' די בזה. אמנם הוסיף בתוספות מרובה מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. וכיון שהלימוד הוא רק מדכתיב איסור באחותו מוכח רק היתר ולא מצוה במת מצוה וא"כ לא מוכח דכבוד הבריות דוחה וכמ"ש והוא ממש תירץ הגמרא. ולפ"ז לק"מ קושיות שאג"א דודאי קאי על פסח ומילה דגמרינן מלאחותו ומתרץ תירץ הגמרא ממש כנ"ל ולא קשה קושיא הא' וב' דס"ל גם שב וא"ת אינו נדחה. וגם ל"ק קושיא שלישית ונגמר מיני' דהכא לא משום דחי' כנ"ל. וקושיא ד' ל"ק דאיכא למימר גבי אבידה משום דכתיב והתעלמת. דא"כ תקשי ונגמר מיני':
ועתה נבא על דבריו הנה דבריו בנוי' על דברי הצל"ח וכבר כתבתי לעיל מה שיש לי להשיב על דברי הצל"ח אבל גם לפי דברי הצל"ח תמוה בעיני מה שתירץ על קושית תוס' בב"מ ל"א ד"ה אלא דפסח ומילה יש לו תשלומין לכן נדחה מכבוד הבריות משא"כ השבת אבידה אין לו תשלומין שמא יטלנה אדם או יאבד. וכי גב' פסח ומילה בטוח שיוכל לקיים ושמא ימות חיישינן או שאר מקריים ופסח שמא יהא טמא גם בפסח שני ובמילה ודאי שמא ימהלנו אחר בזמנו שהרי אם לא מהלו האב בזמנו מחויבי' ב"ד למהלו ובודאי יעשו כן ומצוה קעבדי והוא חשש יותר מבהשבת אבידה. וחשבתי לתרץ דבריו דכונתו לדברי תוס' שבועות כ"ט ד"ה אבל וכו' דמיירי כגון שרוצה אחר ליטול וא"כ בהשבת אבידה בודאי לא יהי' לו תשלומין אבל בפסח ומילה אפשר שיהא לו תשלומין. אלא דא"כ ל"צ לתירוצו רק כתירץ תוס' דא"כ הוי השבת אבידה קע כיון דאחר עושה איסור ע"י ופסח ומילה הוא שב וא"ת אם לא שנדחק דמיירי בכה"ג ומ"מ הו' שוא"ת כדעת הרא"ש בפ"ט מנדה שהביא השג"א שם וצריכין לתירוצו. אמנם נ"ל לקיים דבריו מטעם דבהשבת אבידה אין לו תשלומין שהרי גם למחר וליומא אוחרא ג"כ יהי' זקן ואינו לפי כבודו ויודחה המצוה לגמרי ממנו ולהכי צריך דאפ"ה דחי'. אבל מ"מ הא ליתא דאכתי תקשי קושית התוס' למ"ד פס"ש לאו תשלומין דראשון והכי פסקינן עיין רמב"ם פ"ה מק"פ. אמנם מ"ש לפי דעתי ליישב קושית שג"א דאע"ג דמ"מ דוחה פסח ומילה לא הוי ידעינן דדחי מגילה לגמרי ושאני פסח ומילה דיש להם תשלומין משא"כ מהשבת אבידה מוכח דלגמרי דחי דהשבה נמי נדחה לגמרי יפה כתב. אלא שיש לפקפק כמוש"ל:
אבל מ"ש ליישב קושית מהרש"א ושג"א דמדדחי כבוד הבריות לאו דלא תסור לא הוי ידעינן דדחי מגילה לגמרי דמה אולמא מפסח ומילה. אין לו הבנה הלא אלים ואלים שדוחה לאו דלא תסור אפילו בדבר שאין לו תשלומין ועיין רש"י ברכות י"ט ע"ב ד"ה כל מילי דרבנן וכו' שחשיב כגון לטלטל בשבת אבנים של בית הכסא לקנוח או מי שנפסקה ציצית טליתו בכרמלית וכו' מה תשלומין יש לו בעברו על איסור דרבנן ואפ"ה נדחה מכבוד הבריות ושפיר הוי ידעינן דדחי מגילה לגמרי. ושנית דאכתי אינו מיושב דאיך יליף מאבידה דמת מצוה דוחה מגילה הא איסורא ממונא לא ילפינן כדמשני בברכות ולזה נתכוין המהרש"א במגילה שם בקושיתנו אלא שלשונו מגומגם שלא הביא אלא תחילת דברי הגמרא דשאני התם דכתיב והתעלמת. וגם דברי מהרש"א שם נפלאים בעיני שכתב וה"נ בעי למילף דגדול כבוד הבריות מהך דמייתי' בשמעתין הרי שהי' הולך לשחוט פסחו ודחי' לה נמי התם שאני התם רכתיב ולאחותו. והלא ע"ז עדיין קשה קושית הגמרא ונגמר מיני' ואי כתירץ הגמרא שם שוא"ת שאני הלא מגילה נמי שוא"ת הוא וצע"ג ולפמ"ש בפירושם דשב וא"ת א"ש:
ומה שנ"ל בזה ליישב קושי' הנ"ל כי הוא זה הנה קושית השג"א שהקשה כמו שא"י לפשוט דמת מצוה דוחה מגילה מדדחי פסח ומילה ה"נ א"י לפשוט ממה שדוחה השבת אבידה, ולפי האמור לק"מ דהרי פסח ומילה ילפינן מדכתיב ולאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא למת מצוה וביארתי בדעת הרמב"ם דאפילו במקום שמוציא לשכור קוברים נמי רשאי לטמאות דהותרה ולא הודחה וא"כ שפיר י"ל דמגילה משום פרסומי ניסא לא הותרה וכיון דלא הותרה אפילו הודחה אפשר לומר דאינה נדחית מפני כבוד הבריות באינו מוצא לשכור קוברים אבל בהשבת אבידה דלא הותרה וכמש"ל רק נדחה מכבוד הבריות ושפיר מייתי דגם מגילה נדחית:
ובזה מיושב נמי קושית תוס' ב"מ ל' ע"ב ד"ה אלא שהק' אמאי צריך קרא לזקן ואינו לפי כבודו ת"ל מולאחותו דכבוד הבריות דוחה פסח ומילה. ולדברינו ניחא דשאני מת מצוה דלגבי מת מצוה הותרה פסח ומילה כנ"ל משא"כ זקן ואינו לפי כבודו לא הוי ידעינן דדחי השבת אבידה שהודחה ולא הותרה כנ"ל:
אמנם קושית מהרש"א אמאי לא פרש"י כפשוטו דכבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור ומגילה נמי לאו דלא תסור הוא שהוא מצוה דרבנן. נ"ל עפמ"ש בחת"ס או"ח סימן קס"א ליישב הא דקיי"ל באו"ח סימן תרפ"ח דבספק מוקפת חומה צריך לקרות מגילה בשני ימים וקשיא אמאי הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא וכתב מרן ז"ל עפ"י דברי בה"ג ורמב"ן בספר המצות שורש א' דקריאת הלל על נס דאורייתא הוא וביאורו שם הרמב"ן באורך בד"ה והפליאה וכיון דאמרינן בפ"ק דמגילה השתא מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש וק"ו דאורייתא הוא א"כ חיוב הלל בפורים מה"ת וקריאתה זו הלולא ולהכי אזלינן בספיקו לחומרא ור"ן ס"ל דהלל ג"כ אינו רק מדרבנן עיי"ש ועיין רמב"ן שורש הנ"ל דז"א מלא תסור רק דשאל אביך וכו' ולפ"ז א"ש דנהי דנוסח המגילה הוא דרבנן מ"מ כשאינו קורא כלל עובר אדאורייתא ועיין במאירי פ"ק דמגילה דסובר דאם אין לו מגילה קורא הלל ועיין חת"ס או"ח סימן קצ"ב. ולהכי לא הוי ידעינן מדדחי כבוד הבריות לאו דלא תסור דדחי נמי למגילה שהוא מה"ת ולהכי מייתי רש"י מוהתעלמת דדחי אפילו מצוה דאורייתא משא"כ הר"ן דס"ל הלל דרבנן שפיר כתב מדדחי לא תסור דחי נמי מגילה והבן:
אמנם על מה שתמה הגאון בעל שג"א האיך ילפינן איסורא מממונא נ"ל ואקדים דהפנ"י ברכות שם הקשה איך קאמר דלא ילפינן איסורא מממונא הא בב"מ כ"ז אמרינן דאם סימנים דאורייתא בהשבת אבידה מהדרינן גט אשה בסימנים א"כ חזינן דילפינן איסורא מממונא ולענ"ד נראה עפמ"ש בש"מ ב"מ דף ל' אהא דפריך אפילו כהן והוא בביה"ק ותו מי דחינן איסורא מקמי ממונא ונ"ל דה"פ משום דכיון דאפילו בעל אבידה כהן אינו רשאי להטמא בה האיך יטמא זה בשבילה והרי אם באו בעלים ואמרו לא בעינן לה ליתא לעשה כלל הלכך לא דחינן מ"ע משום מצוה שבממון שאם הפקיר בעליו ממונו פטור מאותה מצוה שהרי חייב הוא לומר כן כדי שלא יטמא כהן ושניהם חייבים בכבודו של מקום והתורה אמרה להחזיר אבידה ולכבד אביו בממונו ולא לעבור על המצות ודמיא לההיא דגרסינן בכתובות גמרא שותה בעציצו אימר דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומא לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל כלומר הואיל ואפשר לה לבטלו אעפ"י שאמרה בעינא ליה אין שומעין לה ששניהם חייבים בכבודו של מקום ולא גלי רחמנא בכי האי עשה דנדחי וכ"ש הוא בדבר שבממון דכל בשלו אינו רשאי בשל חבירו נמי אינו רשאי וכו' עיי"ש. ועיין עוד שם בש"מ ד"ה זקן פירש רבינו זקן ואינו לפי כבודו מפני חכמתו ומפני כבוד תורתו דחי לה אבל זקן או נכבד דעלמא לא חשיב אינו לפי כבודו אלא או יטפל בה או יתן דמים ע"כ. ולפ"ז מיושב קושית הפנ"י דודאי בעלמא ילפינן איסורא מממונא דממון נמי הוא איסור גזל אבל הכא אין למדין איסורא מממונא כסברת ש"מ הנ"ל דכיון דבעל אבידה נמי מחויב במצות כבוד מחויב להפקיר ממונו ולומר לא בעינא שאף הוא מחויב בכבוד הזקן ולהכי אפילו אמר בעינא אין שומעין לו אבל באיסורא אפשר דאינו נדחה משום כבוד הבריות וא"ש. ועיין רש"י ברכות דמשו"ה כבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור משום דרבנן אחלוה ליקרייהו לעבור על דבריהם היכא דאיכא כבוד הבריות ע"ש. ולהנ"ל א"ש דזה ידעינן מזקן ואינו לפי כבודו כמו שם מחויב למחול על ממונו משום כבוד הבריות כן מחוייבין רבנן למחול על יקרייהו משום כבוד הבריות ולפיכך הביא רש"י שפיר דמגילה נדחה מכבוד הבריות מקרא דוהתעלמת ויליף שפיר לענין זה איסורא מממונא וממילא מיושב קושית מהרש"א אמאי לא פרש"י לדכבוד הבריות דוחה לאו דלא תסור. דהוא גופא מוהתעלמת ידעינן. ומיושב נמי קושית שג"א דמדדחי מת מצוה פסח ומילה לא הוי ידעו דדוחה מגילה דהו"א דהעמידו דבריהם משום פרסומי ניסא אף במקום כבוד הבריות כמו דהעמידו דבריהם במקום כרת בפסחים צ"ב אבל מוהתעלמת מייתי שפיר ראיה לסברא זו דאחלוה ליקרייהו כנ"ל:
ומה דקשה לי בדברי שמ"ק הנ"ל דסובר דזקן ואינו לפי כבודו מיירי בכבוד התורה א"כ האיך פריך בברכות מוהתעלמת דכבוד הבריות ידחה איסור תורה דילמא שאני דעשה דכבוד התורה עדיף. ובמגילה נמי אמרינן כבוד תורה קאמרת כבוד תורה דיחיד חמור ודחי מקרא מגילה עיי"ש בתוס' ד"ה כ"ש חנוכה ופורים ואפ"ה במת מצוה מספקא לי' לרבא אי דחי מגילה ולא פשט לי' מהא דנדחה מפני כבוד התורה ש"מ דכבוד תורה חמור אפילו מן מת מצוה וא"כ מאי פריך מזקן ואינו לפי כבודו דילמא משום עשה דכבוד תורה עדיף. ונראה מזה ראיה לדעת הרמב"ם ור"ן שהובא שם בשמ"ק דאפילו שאר זקן עכובד נעי מקרי אינו לפי כבודו אף שאין כבוד תורה ופריך שפיר וצ"ע:
אך לפמש"ל דמגילה הוא מה"ת ול"ש אחלוה רבנן ליקרייהו והדק"ל מה מייתי רש"י מוהתעלמת הא שם ממונא ואתיהיב למחילה כנ"ל לכן נ"ל ע"פ הנ"ל באופן אחר ואקדים ליישב קושית תוס' ב"מ ל' ע"ב ד"ה אלא שהקשה ל"ל קרא לזקן ואינו לפי כבודו ת"ל מולאחותו דכבוד הבריות דוחה מילה ופסח עיי"ש. ואמינא עפ"י דברי שמ"ק שהבאתי לעיל. והנה כתובות י"ז וקידושין ל"ב ובכמה דוכתי דנשיא שמחל על כבודו כבודו מחול והובא להלכה ביו"ד סימן רמ"ב סי"ד ועיין מהרש"א בח"א שם ובתוס' שבועות כ"ט משום דתורה דיליה מצ' מחול ליקרי' ועיין בחידושי הר"ן סנהדרין דף מ"ו ע"ב אהא דמבעי' לן התם אי קבורה משום בזיונו או משום כפרה למאי נ"מ אי אמר לא בעינא דליקבורו לההוא גברא וכו' והקשה הר"ן אמאי לא קאמר לאפוקי מהיורשים ותירץ דממ"נ מפקינן מנייהו דאי משום כפרה ודאי מפקינן מנייהו ואי משום בזיונה נמי מפקינן דבזיונה לאו בזיונו דחיי לחוד אלא אף בזיונה דמת איכא עיי"ש. ובשבת דף ל' דרשינן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מתורה ומצות. והשתא י"ל דאי לא הוי כתיב והתעלמת הו"א דוקא כבוד הבריות של מת מצוה דוחה פסח ומילה משום כבוד הבריות של מת שפטור מן המצות ואינו מחויב למחול על כבודו משום כבוד המקום ולהכי דחי כבוד דידי' פסח ומילה אבל בזקן ואינו לפי כבודו דיכול למחול על כבודו הו"א שמחויב למחול על כבודו משום כבוד המקום ולהשיב אבידה שגם הוא חייב בכבוד המקום קמ"ל והתעלמת שאינו מחויב להשיב. ועיין בחו"מ סימן רס"ג פלוגתת הרמב"ם והרא"ש אם רוצה להשיב אם רשאי דלהרמב"ם מותר למחול על כבודו ולהשיב ומצוה נמי איכא ולהרא"ש אסור להחזיר ועיין בסמ"ע וא"כ להרא"ש כ"ש דלק"מ קושית תוס' דאיצטריך קרא דאסור להשיב ולמחול על כבודו:
אלא דלפ"ז תקשי מה משני בברכות איסורא מממונא לא ילפינן כקושית פנ"י הא חזינן דילפינן ואי כתירצנו הנ"ל משום דבעל אבידה מצי למחול על ממונו ומחויב למחול. נימא איפכא הלא גם הזקן מצי מחול ויהא מחויב למחול משום מצות השבת אבידה. וע"כ דאם בשניהם מצי מחול כבוד הבריות עדיף והה"נ היכא דבשניהם לא מצי מחול או א"צ למחול כמו במת מצוה הנ"ל נמי כבוד הבריות עדיף. ולכאורה עלה בדעתי דאפי"ה משני שפיר אהא דמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק דשאני הכא בהשבת אבידה דהמצוה שנדחה אתיהיב למחילה כמו כבוד הבריות של זקן לכן דחי משא"כ במוצא כלאים דכבוד הבריות ניתן למחול ואיסור כלאים לא אתיהיב למחילה לכן לא דחי. אלא דז"א דא"כ מולאחותו נמי לא פריך מידי דשאני מת מצוה שא"צ למחול על כבודו כנ"ל ולהכי דחי פסח ומילה אף דלא אתיהיב למחול משא"כ במוצא כלאים דלא ניתן למחול וכבוד הבריות דידי' ניתן למחול ועכצ"ל דגם במוצא כלאים כבוד הבריות דידי' אסור למחול אי לאו משום איסור כלאים דאמרינן ביבמות ס"ג ע"ב שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום ועיין בתוס' ב"מ הנ"ל ד"ה אלא פריך שפיר וא"כ הדק"ל דגם מוהתעלמת לא משני מידי:
לכן נ"ל דודאי מעיקרא קודם שהביא ברייתא דולאחותו הוי ס"ל כר"ח בקידושין ל"ב דהרב שמחול על כבודו אינו מחול ומשני שפיר דלא ילפינן איסורא ממונא דאתיהיב למחילה וכבוד הבריות דזקן אינו נמחל להכי כבוד הבריות עדיף משא"כ במוצא כלאים דשניהם לא ניתנו למחול. אבל בתר דמייתי מולאחותו דכבוד הבריות דוחה פסח ומילה אף שלא ניתנו למחול קשה קושית תוס' ב"מ למה לי והתעלמת דהא נמי שוא"ת הוא וע"כ כתירצנו הנ"ל דהו"א כיון דזקן יוכל למחול על כבודו וכדקיי"ל להלכה לא עדיף כבוד הבריות דידי' קמ"ל דדחי שוב באמת ליכא לשנוי דלא ילפינן איסורא ממונא. אלא אמרינן כמו אם שניהם ניתנו למחילה כבוד הבריות עדיף הה"נ אם שניהם לא ניתנו למחילה נמי כבוד הבריות עדיף וצריך לשנוי נמי אוהתעלמת שוא"ת שאני:
ובזה מיושב קושית תוס' בשבועות כ"ט ד"ה אבל איסורא שהקשה הא הכא שוא"ת הוא ובברכות מוכח דבשב וא"ת כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא עיי"ש. ולפי האמור א"ש דהא דכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשוא"ת היינו דוקא במקום ניתנו למחילה או שניהם לא אתיהבו למחילה. אבל שם בשבועות דכבוד הבריות ניתן למחילה ועיין בתוס' שם ד"ה עשה ואיסור א"א לא ניתן למחילה אז אפילו בשוא"ת אין כבוד הבריות דוחה איסור תורה ואדרבה צריך למחול על כבודו מפני כבוד המקום:
אלא דלפי"ז תקשי קושית תוס' שם באו"ד מאי פריך בסנהדרין ח"י גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת דילמא הא דמעיד היינו באיסורא ואי כתירץ תוס' דא"כ אפילו מלך נמי וכו'. ז"א דדילמא שאני מלך דאם מחל על כבודו אינו מחול ולהכי כיון דשניהם לא ניתנו למחול כבוד הבריות דוחה איסור תורה בשוא"ת. אבל כ"ג אפשר ניתן כבודו למחילה ועיין בטו"ז או"ח סימן קכ"ח סקל"ט ובספר המצות מצוה ל"ב ולהכי באיסור תורה לא דחי אפילו בשוא"ת ושאני והתעלמת דשניהם ניתנו למחילה והארכתי בזה במק"א אם כ"ג יכול למחול על כבודו וצ"ע אבל עיין תוס' סנהדרין שם ד"ה מעיד תירץ באופן אחר ואין סתירה לדברינו הנ"ל:
ומעתה הדרן לקמייתא דאפילו אי מגילה דאורייתא הביא רש"י שפיר קרא דוהתעלמת ואין לומר איסורא מממונא לא ילפינן לפי הנ"ל דהכ' מדמה כמו בוהתעלמת דשניהם ניתנו למחול ואפי"ה כבוד הבריות עדיף לדחות בשוא"ת הה"נ במת מצוה ומגילה דשניהם לא ניתנו למחול נמי דחי כבוד הבריות מגילה בשוא"ת. אלא דבזה לא סגי דנהי דהוא מה"ת לומר שירה אבל הא דצריך לקרות המגילה דוקא ודאי הוא מדרבנן ולהכי מספקא דילמא משום פרסומי ניסא העמידו דבריהם אפילו במקום כבוד הבריות דלא ניתן למחול ולהכי אין ראיה מדדחי מת מצוה פסח ומילה וכמש"ל ומשו"ה מייתי קרא דוהתעלמת דאיצטריך לרבויי זקן ואינו לפ' כבודו דאל"ה לא הו' ילפינן מדדחי מת מצוה פסח ומילה דס"ד דזקן צריך למחול על כבודו וא"כ נהי נמי דגלי קרא דא"צ למחול היינו משום דאדרבה בעל האבידה צריך למחול על ממונו שגם הוא מחויב בכבוד הזקן אבל במקום כבוד הבריות ודאי מחלו חכמים ליקרייהו ומכ"ש במת מצוה דלא אתיהיב למחילה וכמש"ל וכ"ז מוהתעלמת ולהכי מייתי האי קרא דתרתי ש"מ:
ובהנ"ל יש ליישב דעת הרא"ש פ"ט דנדה בהל' כלאי בגדים שפירש הירושלמי דאפילו רואה חבירו לבוש כלאים דאורייתא והלבוש אינו יודע א"צ להגיד לו בשוק דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג עיי"ש באריכות והשג"א בסימן נ"ח הקיפו בכמה קושית. והנה מה שהקשה מגמרא ורש"י מגילה הנ"ל לפמ"ש לק"מ כמבואר למבין אך מה שהקשה עליו מגמרא מנחות ל"ז דמר רב אשי איפסיק קרנא דחוטיה ולא א"ל רבינא עד דמטי לביתא א"ל מהתם איפסוק א"ל א' אמרת מהתם שדיתיה ומשמע שהקפיד על שלא אמר לי' ולדעת הרא"ש א"צ להגיד וללישנא ב' מהתם א"ל וקשה אפילו לס"ד דרבינא דמחויב למישדיי' אי ידע אבל הוא אינו מחויב להגיד לו עיי"ש. ולפענ"ד לק"מ דעיין רש"י מנחות ד"ה מהתם דלית הלכתא כר"י אלא כת"ק וכיון דחסרו אין זה מצוה והוי כמשוי משמע דהטלית הוא המשוי ולא הציצית מדלא כתב כמו לעיל ד"ה דר"ה דהו"ל הציצית משוי ומיירי שלא הי' לו תכלת דאז בטלו ציצית לגבי טלית עיין רש"י שבת קל"ט ע"ב ד"ה חשיבו ובמהר"ם לובלין שם ופמ"ג או"ח סימן י"ג במש"ז וא"כ נראה דודאי אי הוי שדי' מר בר ר"א נמי לא הוי נשאר ערום אלא שהי' לבשו לשם מצות ציצית כמו טליתות שלנו דא"כ כי נמי לית בי' ציצית ואינו מצוה נמי לא הוי כמשוי אם מלביש עצמו שלא ילך ערום. ולפ"ז י"ל דהרא"ש לא חידש אלא דומיא דמוציא כלאים בבגדו דהולך ערום משוקץ ומתועב למקום כגמרא יבמות הנ"ל אלא שאם הלבוש יודע מוטב שיעבור איסור זה מלעבור על איסור כלאים בקו"ע אבל אם הלבוש א"י מוטב שהרואה ישתוק ויעבור איסור כלאים בשוגג בקו"ע ע"י שתיקתו משיגיד לו ויהא הוא בקו"ע שיגיד לו ויעבור איסור דהולך ערום במזיד וזה שדייק הרא"ש ולא יפרישנו משוגג אבל בהאי דמר בר ר"א דאפילו אי הוי שדי לי' לא הי' הולך ערום ולא הי' עושה שום איסור אי הוי ודאי מודה הרא"ש דמחויב להפרישו גם משוגג דאל"כ עושה איסור ע"י ועיין בדג"מ יו"ד סימן קנ"א בש"ך סק"ה. ואין להקשות א"כ מה פריך התם מגדול כבוד הבריות הא כיון שלא הי' נשאר ערום יכול למחול על כבודו ושפיר הקפיד על שלא אמר לי' התם ללישנא קמא. וללישנא בתרא נמי מאי קא"ל מאי דעתיך למשדייהו וכו' דילמא ס"ד דרבינא שיעשה לפנים משוה"ד וימחול על כבודו, ז"א דלדעת הרא"ש כיון שאינו מחויב למחול אפשר אסור למחול ולזלזל בכבודו ולשיטתו א"ש עיין חו"מ סימן רס"ג הנ"ל:
ולפ"ז גם מה שהביא מתוס' שבועות ל' ומרמב"ן בתה"א. שע"כ אינו סובר כתירץ הא' בתוס' שבועות אלא כתירץ הב' דהא דאמרינן התם אבל באיסורא אין חכמה היינו כיון שחבירו עושה איסור ע"י מקרי קו"ע מוכח דחולקים על הרא"ש. ולפמ"ש אין זה ראיה דהתם אם יעיד יפרוש מאיסור ואם לא יעיד אפשר שהאשה מזידה ולהכי נדחה כבוד הבריות דידי' שלא יעשה חבירו איסור בקו"ע. אבל בנידון דרא"ש חמור איסור הולך ערום במזיד מאיסור כלאים בשוגג וגם כשיגיד עושה חבירו איסור ע"י קו"ע שלו ממש וכשישתוק עכ"פ הוא בשוא"ת ומלבד זה אין ראיה מרמב"ן דנהי דלא ס"ל כתירץ הראשון של התוס' שם מ"מ אולי אינו סובר נמי כתירץ השני אלא דגם בעושה חבירו איסור ע"י שתיקתו מקרי שוא"ת וס"ל כתירצנו לעיל על קושית תוס':
אמנם יותר נ"ל ליישב דעת הרא"ש מקושי' הנ"ל עפ"מ דאמרינן בסנהדרין פ"ד ע"ב מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח לי בועתא דילמא חביל והו"ל שגגת איסור ופריך א"ה אחר נמי ומשני אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק והסביר בחידושי הר"ן שם דבשלמא שגגת חנק שחייב הכתוב עונש על השוגג בחייבי מיתת ב"ד במקום אחר באותו שזדונו כרת א"כ חזינן דגם העובר בשוגג על איסור מיתה עביד איסורא משא"כ שגגת לאו מותר מפני שלא מצינו שענוש הכתוב כלל ואפשר דאפילו ביד"ש אינו מתחייב וכו' זה תכ"ד בתוספות ביאור וכן ראיתי שהאחרונים הבינו דבריו כן. ומעתה דברי הרא"ש נכונים דוקא בכלאים חידש הרא"ש שא"צ לפרוש חבירו משוגג ואין לומר כיון שחבירו עושה איסור ע"י הוי קו"ע כיון דחבירו שוגג לא קעביד איסורא כלל באיסור לאו. אבל בההיא דמנחות ללישנא קמא דמיירי בר"ה וללישנא בתרא למאי דס"ד דמיירי בר"ח דהוי שגגת כרת ובשוגג חייב חטאת ודאי מודה הרא"ש דחייב להגיד לו דכיון שחבירו עושה איסור ע"י הוי כקו"ע. וכן בהאי דשבועות דמיירי נמי להפריש מאיסור א"א כמ"ש כרש"י ותוס' והוא ג"כ שגגת כרת מודה הרא"ש דכשחבירו עושה איסור ע"י הוי כקו"ע ואינו נדחה מפני כבוד הבריות ולפ"ז בטלו מחלוקת. זה מה שעלה ברעיוני בראשית המחשבה בעברו דרך עיוני בין בתרי דבריו ושמתי עיני עליהם להראות חיבתי לכבוד עצמו ולכבוד אבותיו הקדושים זי"ע. ובזה אחתום בברכה מרובה ודו"ש ושלום מר חותנו ידידי הגאון נ"י ידידו:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.