בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שמז
שיל"ת עש"ק לך תרל"ט לפ"ק:
אור עולם. מגלה צפון ונעלם. אדמ"ו הרב הגאון האדיר בש"ס ופוסקים. האדם הגדול בענקים. כקש"ת מו"ה מאיר פערלס נ"י האב"ד בעיר קראל יע"א:
רבות שבעה לה נפשי עונג וגם שמחה בבוא דבריו הנעימים המשמחים לב ועינים מאירים. וראשית דבריו כתב ליישב מה שהקשיתי ל"ל קרא לפסול אתנן לקרבן ת"ל משום מהב"ע. לפי מה דמבואר בחולין פ' דאין לוקין על לאו דלא לרצון יהי' משום דהוי ניתק ק לעשה וא"כ משום מהב"ע לא הי' מלקות באתנן וצריך קרא למלקות וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מאיסורי מזבח. אך אכתי קשיא לשיטת תוס' שם דעקר הכתוב לאו דמחוסר זמן לעשה וא"כ בשאר פסולי' לוקין. אמנם לדעת לח"מ אין לוקין על כולם משום דהו' לאו שבכללות וא"כ לק"מ ואני בעניי אכתי קשי' לי לרבא דדריש ב"ק ס"ז קרבנו ולא הגזול וא"כ אית לי' מהב"ע ואיהו ס"ל דלוקין על לאו שבכללות וא"כ בכולהו יש מלקות ותקשי ל"ל קרא באתנן. ועוד דאמאי אמרינן גם לב"ה קשי' דילמא הם למעט שינויהם ממלקות וגם לרבות שינויהם לאיסורא כדאמרינן בכמה דוכתי:
וגם יש לחקור למאן דיליף מהב"ע מגזול דומי' דפסח א"כ מהב"ע הו' דינו כבעל מום ובבעל מום שפיר יש כמה מלקות בהקרבתו כמ"ש רמב"ם פ"א מאיסורי מזבח וא"כ משום מהב"ע נמי איכא מלקות אף דבשאר פסולי' אין לוקין. וכן נראה מדברי חי' רמב"ן גיטין נ"ה דאי פסול לאחר ייאוש אי ייאוש לא קני מקרא דקרבנו הו"ל כמו שנשחטו שלא לשם בעלים דכשר אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה אבל כי משוי לי' לפסח דינו שאם עלה ירד משום מהב"ע ע"ש. מוכח דמהב"ע שווה לגמרי לבע"מ וא"כ איכא נמי מלקות:
ובהכי ניחא לי מ"ש הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח ה"ט. אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל וכו' ואצ"ל מערלה וכה"כ מפני שהוא מהב"ע. ולכאורה תמוה מה תוספות איסור יש במהב"ע יותר ממאי דבעינן מן המותר לישראל. ולפמ"ש א"ש דבשביל איסור לישראל אין בו מלקות כמו בכל הפסולי' ומשום מהב"ע מלקות נמי איכא:
ולולי דברי רמב"ן הי' נ"ל דאם הוא רק משום מהב"ע נמי אין הקרבן פסול אלא כיון שהוא בעבירה הוא לא קיים מצוה ואינו עולה לבעלים לרצון אבל הקרבן כשר דלא לגמרי מדמי' לי' לפסח ועיין תוס' ב"ק ס"ז ע"ב ד"ה אף ורשב"א שם וסוגי' דגיטין נ"ה דמוכח דהקרבן פסול מה"ת למ"ד ייאוש כדי לא קני היינו בחטאת דפסול שלא לשם בעלים. וזה נראה דעת הרמב"ם פ"ה מאי' מזבח ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו וכו' ואצ"ל שאינו מתקבל. והיינו קודם ייאוש הקרבן פסול דהוי חולין בעזרה. ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר. ואף דפסק פ"ה מגניבה דייאוש כדי לא קני. מ"מ כאן הוי ייאוש ושינוי שם או שינוי רשות וקני רק דהוי מהב"ע ולכן הקרבן כשר רק דאינו מתקבל לבעלים וכנ"ל וע"ז אמר. – ואפילו הי' חטאת – דאם אינו עולה לבעלים משום מהב"ע ממילא פסול מ"מ כשר מדרבנן משום – שהכהנים אוכלין את בשרה ושייך שלא יהי' כהנים עצבי'. – ומפני תקנת המזבח וכו' – שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אינו מכפר בנודעה לרבים ולא חשו לשלא יהי' הכהנים עצבי'. ובזה מסולקי' קושי' הראב"ד וכ"מ שם. ולפ"ז לק"מ קושי' שלי דצריך קרא באתנן דהקרבן פסול כמבואר ברמב"ם פ"ד מאי' מזבח משא"כ משום מהב"ע אין הקרבן פסול:
ובזה מיושב ג"כ מה שנתקשה הדגנ"י בהא דביצה כ' בעבר ושחט הא הוי מהב"ע והקרבן פסול. ולפמ"ש ז"א דמשום מהב"ע אין הקרבן נפסל אלא שהוא לא קיים מצוה. וכן בהא דפסחים ע"א בשאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח דפוטר ר"י משום טבד"מ ועשה מצוה א"ש כיון דמשום מהב"ע אין הקרבן פסול שפיר מקרי עביד מצוה דהא אפילו בא על יבמתו נדה מקרי עביד מצוה אף דודאי הוא לא קיים מצוה דהוי מהב"ע מ"מ כיון דאהני מעשיו וקנאה מקרי עביד מצוה ועיין בלח"מ פ"ב משגגות:
ושוב כתב עמ"ש דלשיטות הסוברים דלאחרי' לא הוי מהב"ע א"ש אבל לפוסקי' דס"ל דגם לאחרים הוי מהב"ע קשי' לפי מה שביאר ענין מהב"ע דאם נטל אתרוג גזול כיון דאם לא גזל לא הי' לו אתרוג חשבינן כאלו לא גזל ולא נטל וה"נ בנ"ד אם לא נבעלת לו לא קנתה השה חשבינן לי' כאלו לא נעשה עבירה של ביאה ולא קנתה השה וממילא פסול להקרבה דאינה שלה. ולפ"ז אם מכרה השה לבועל הוא יכול להקריב משום מהב"ע אפילו לסוברים דגם לאחרים הוי מהב"ע ממנ"פ אם חושבי' הבעילה הרי הוא שלה ואם אין חושבי' הרי הוא שלו. ואני תמה על הסבר זה הרי תוס' וראשונים הקשו בסוכה ט' ל"ל לך בסוכה למעוטי גזולה ת"ל משום מהב"ע ואי נימא דמצד מהב"ע חשיב רק כאלו לא גזל מה בכך הא יוצא גם בסוכת חבירו דיוצאין בשאולה. וכן לולב הגזול ביו"ט ש' דכשר בשאול ופסול בגזול משום מהב"ע. ומה בכך דחשיב כאלו לא גזל:
ומה שחידש הדגנ"י דלא אמרינן מהב"ע אלא במצוה המוטלת עליו כגון אתרוג דאי אמרינן דלא יצא צריך אתרוג אחר לצאת בו והוא לחובת בעל העבירה. וכן בקרבן שהוא מחויב כגון חטאת ואשם או שאמר הרי עלי שצריך להביא קרבן אחר. אבל בקרבן נדבה בהרי זו אם הקרבן פסול אינו מחויב להביא קרבן אחר א"כ אם פוסלי' הקרבן הוי חובה להקדש ולא לדידי' ל"ש מהב"ע וא"כ צריך קרא באתנן דפסול לקרבן נדבה. והנה אני מצאתי ראי' מפורשת נגד סברתו בתוס' ב"ב דף כ"ו דאמר עולא אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו ביכורי'. ופי' ר"ח משום דאין מביאין גזל ע"ג המזבח שנאמר אני ד' שונא גזל בעולה וכתיב והבאתם את הגזול וכו' והרי כאן לא יביא ביכורי' אחרים תחתיהם דלא רמי' עלי' להביא רק מאלו ואפי"ה אית בי' משום מהב"ע:
ואולי יש לחלק דשאני הכא שברצונו לא הי' מביא רק דרחמנא חייבי' ורחמנא לא חייבי' היכא שצריך להביא דוקא מן הגזל ובזה שייך קרא דשונא גזל בעולה משא"כ בקרבן נדבה הוא קיבל על עצמו. ואפשר דמשו"ה איצטריך תרי קראי בסוכה ל' והבאתם את הגזול ושונא גזל בעולה. אך שוב מצאתי בש"ס תמורה י"ג ע"ב עולת נדבה נמי כיון דקבלי' עלי' עבדה תמורה הי' והוי כמו דבר הבא בחובה ע"ש:
ועוד מטיבותא דמו"ר קאמינא הא מקרא מלא הוא לא תביא אתנן וכו' לכל נדר ונדר היינו הרי עלי דמחויב באחריות וא"כ ת"ל משום מהב"ע ודוחק לאוקמא דוקא באומר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה כדאמרינן בר"ה וי"ו דלמאי נ"מ כתבה תורה לכל נדר ונצרך לאוקמא בכה"ג דוקא. ואין לומר דגם בנדר ל"ש מהב"ע דאינה חיובית ואין הפסול לחובתו דהא יכול לישאל על נדרו. ודלא כמ"ש הד"ג דגם נדר הוי כחטאת ואשם. ושפיר כתיב לכל נדר. דזה א"א למען דיליף מהב"ע מקרבנו ולא הגזול דייאוש לא קני ופסול משום מהב"ע וכמ"ש תוס' ב"ק והא האי קרא בנונ"ד כתיב כמו בחולין דף וי"ו וברש"י שם וע"כ דבנדרים שייך עכ"פ מהב"ע וא"כ קשי' ל"ל קרא דאתנן פסול לכל נדר:
ועוד מ"ש הד"ג דבקרבן נדבה אינו לחובתו כיון שאינו מחויב להביא קרבן אחר תמוה דהלא חזינן דכהן שמפגל אפילו קרבן נדבה במזיד חייב לשלם וע"כ אינו משלם להקדש דמזיק הקדש פטור רק משלם לבעלים וכמ"ש רש"י גיטין נ"ג וא"נ נדבה היא קשה בעינו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורן הי' מבקש ע"ש. וא"כ ודאי הוא לחובתו אם הקרבן נפסל:
ומה שהתפלא בביצה דף כ' בעבר ושחט נונ"ד ביו"ט הא הוי מהב"ע והקרבן פסול. לפענ"ד לא אמרינן מהב"ע רק לענין דלא קיים המצוה אבל להוסיף לו חטא על פשע שיהי' עובר עוד עבירה בשביל שעבר עבירה אחת לא אמרינן דל"ש הלעיטהו לרשע כיון דלמצוה נתכווין וכ"ש אם הי' שוגג וא"כ בעבר ושחט אי נימא שהקרבן נפסל יהי' עוד עבירה נוספות שהביא קדשים לבית הפסול בזה לא אמרינן כלל דין מהב"ע משא"כ בקרבן גזול כבר הי' פסול משום גזול קודם שעשה המצוה ואינו מביא קדשים לבית הפסול:
ועוד נ"ל לחלק דודאי משום מהב"ע אין הקרבן נפסל אלא שהמצוה אינה מצוה ולפ"ז קרבן גזול אפילו לרמב"ן הנ"ל דפסול לגמרי משום מהב"ע היינו משום דכל מצוה שעושה שחיטה וקבלה וזריקה והקטרה הכל הוא בעבירה שהוא גזול ואף דכבר קני' בשחיטה בשינוי מעשה מ"מ הא לר"ת קיימי' דגם אחר הקנין מקרי מהב"ע. ואפילו למ"ש מהרש"א סוכה דאחר שני קנינים לא הוי מהב"ע היינו אם השני קנינים הם קודם המצוה אבל כאן שהוא אחר ההקדש שפיר הוי מהב"ע. וכיון שכל העבודות הם בגזול ובעבירה ואינם מצוה משום מהב"ע שפיר הוי דומי' דפסח דפסול לגמרי אבל בעבר ושחט נדונ"ד ביו"ט נהי שהשחיטה הי' בעבירה ואינה מצוה מ"מ אין הקרבן נפסל ושאר עבודת שהם בהיתר שפיר כשרים. ובזה א"ש נמי מה שהק' בפסחים ע"א גבי טבד"מ:
ומה שחקר אם בעבירת עשה שייך מהב"ע. לפענ"ד למ"ש בהך דענביו מרובי' מעליו אם מיעטן ביו"ט כשר ולא הוי מהב"ע משום דהעבירה כבר עברה בשעת עשיית המצוה. א"כ ממקומו הוא מוכרע דהא בלולב הגזול ג"כ עבירת לא תגזול כבר עברה בשעת נטילה ואין כאן רק ביטל מ"ע דוהשיב את הגזילה ומ"מ מקרי מהב"ע:
וגם על מה שתמה הדגנ"י למ"ש רשב"א נדרים ט"ו דאם אפשר לקיים המצוה בהיתר וקיימה באיסור ל"ש מללה"נ א"כ סוגי' דר"ה כ"ח ע"כ מיירי באין לו שופר אחר וא"כ נימא עדל"ת. ולפענ"ד נראה דבר חדש דאינו מחויב כלל לקיים מ"ע אלא בגופו ובממונו אבל בממון של אחר או של הקדש אינו מחויב לקיים כלל וממילא ל"ש בזה עדל"ת דאין כאן חיוב עשה כלל. ועיין ב"ק קי"ז ע"ב דאפילו מציל חיי עצמו או חיי חבירו בממון של חבירו חייב לשלם אף דמחויב לקיים עשה של וחי בהם ול"ת של לא תעמוד על דם ריעיך ואין לך דבר שעומד בפני פ"נ מ"מ אינו מחויב להציל בממון חבירו דאל"כ אמאי חייב. ועוד אולי הרשב"א לא קאמר אלא במיתהני בהדי מצוה דאז אם אי אפשר באחר שרי אבל באפשר באחר אסור אבל היכא דליכא הנאת הגוף בהדי מצוה מודה רשב"א דאפילו אפשר באחר שייך מללה"נ ושפיר מיירי בר"ה אפילו איכא שופר אחר. ובזה מיושב גם קושי' השני' בשופר של ע"ז:
ומה שתי' על קושי' זו דאין עדל"ת שבמקדש. פלא בעיני וכ' מעילה ל"ת שבמקדש הוא הלא גם בקדושת דמים יש מעילה ואין עדל"ת שבמקדש ילפינן מועצם לא תשברו בו בזבחים צ"ז שהוא בקרבנות דוקא. ועוד לדעת מהרי"ק שורש קל"ט וטו"א ר"ה כ"ח הכל תלוי אם העשה הוא עשה שבמקדש וכאן העשה הוא עשה שחוץ למקדש. ויש לדחות דמהרי"ק לא קאמר אלא דגם עשה שבמקדש לא דחי ל"ת אפילו חוץ למקדש אבל אה"נ מודה דעשה שחוץ למקדש לא דחי ל"ת שבמקדש:
אבל מה שהביא מחולין פ"ד ע"ב דרש רב עינא השוחט לחולה בשבת חייב לכסות ומשמע הא בעבר ושחט אינו חייב לכסות משום מהב"ע אף דהוא לזכותו דהא אינו חייב לכסות עוד דודאי אינו מחויב לשחוט עוף אחר לקיים מצות כיסו' ואפ"ה אמרינן בי' מהב"ע וה"ה בקרבן הבא בנדבה. אינני מבין דבריו. חדא מ"ש דמשמע מדיוקא דבעבר ושחט אינו חייב לכסות הא בהדי' מוקמי' התם ברייתא דאינו חייב לכסות בעבר ושחט. וגם מ"ש שהוא לזכותו דאינו מחויב לכסות עוד. אני מסופק נהי דודאי אינו מחויב לגלותו ולכסותו דלא גרע מכסהו הרוח דפטור מלכסות אבל עכ"פ בחזר ונתגלה חייב לכסות אי אין דיחוי אצל מצות עיין סוכה ל"ג:
אבל גוף דבריו תמוהים דשם לא איירי בעבר וכיסה בעבירה אי קיים מצות כיסוי רק בשוחט לחולה כיון דניתן שבת לדחות גם מצות כיסוי דחי שבת ומותר לכסות ואין כאן עבירה וממילא חייב לכסות אבל בעבר ושחט כיון שלא ניתן שבח לדחות אין מצות כיסוי דוחה שבת ופטור מלכסות ומה מהב"ע שייך בזה. וזה ודאי דאין לומר דמשו"ה פטור מכיסוי בעבר ושחט משום דמצות כיסוי בא ע"י עבירה של שחיטה ואינה מצוה דהוי מהב"ע. דז"א דוקא אם קיום מצוה בא ע"י עבירה מקרי מהב"ע אבל לא אם חיוב מצוה בא ע"י עבירה. והרי ביבמות דף כ' איצטריך קרא בחייבי לאוין דחולצת ולא מתיבמת ולא אמרינן דהוי מהב"ע שהרי חיוב המצוה בא ע"י עבירה בנישואי המת אע"כ דזה לא מקרי כלל מצוה הבא בעבירה:
ולכאורה יש סתירה לזה מלשון ר"י האחרון שבש"ג ר"פ ג' שאכלו שכתב אבל דבר האסור באכילה אין ראוי לברך עליו ולזמן עליו לפי שהוא מהב"ע והרי התם חיוב המצוה בעבירה ולא קיום המצוה ועיין ברש"י ר"פ הנ"ל ובכ"מ ומגדל עוז פ"א מברכות הי"ט. אבל אחר העיון הא ליתא דהרי קי"ל בסי' קפ"ד דאחר שנתעכל המזון שוב א"י לברך בהמ"ז וא"כ גם קיום המצוה הוא בעבירה ע"י הנאת מיעיו מאכילת איסור שעדיין לא נתעכל. ובהכי ניחא דלא תקשי הא עבירה כבר עברה וא"ש:
ומה שהביא הד"ג מלשון ריא"ז הנ"ל דאפילו פטור מכל וכל שייך מהב"ע. יש לדחות דלענין ברכה שאני לפי שמזכיר ש"ש וכמ"ש תוס' וראשונים בכמה דוכתי דמה"ט בגזל אפילו אחר שקנאו אין לברך עליו:
ומה שיצא לדון בדבר חדש וכתב דבר"ה כ"ח מבואר דגם בשוגג שייך מהב"ע וחידש דזה דוקא בשגג וטעה על דבר שאסור לכ"ע ואומר מותר דאז הוי כאלו עשה קוף ואין כאן מצוה ובהכי מיירי בהאי דר"ה אבל בשגג ושחט בשבת וסבור שהוא חול או שהי' שלמים וסבור שהוא פסח שלפי מחשבתו באמת מותר לכ"ע בזה לא בטלו מעשיו ולא הוי מהב"ע ובהכי מיירי בפסחים דף ע"א ומשו"ה מקרי עשה מצוה. והוציא חילוק זה מתוס' יומא כ"ט ד"ה כמי שסדרו קוף וז"ל דהתם נתכווין לקדש שכסבור הי' שהוא יום דומי' דמתני' שעלה מאור הלבנה וכו' אבל הכא כיון דבכוונה עשה וידע שסידרו שלא כמצותו נעשה כמי שסידרו קוף וציין ג"כ תוס' כריתות י"ט ע"ב ד"ה דהאי. הנה הבין בכוונת תוס' דהאי דסידר אחר השבת מיירי ג"כ שכיוון לקדש רק שטעה שהיום זמנו לקדש ובזה אינו קדוש אפילו לפסול ובטלו מעשיו. אבל אין זה כוונת התוס' רק כונת התוס' דהתם הי' שוגג וחשב שעשה כמצותו וא"כ נתכווין לקדש לכן כלי שרת מקדשין שלא בזמנו ליפסל אבל כאן עשה בכוונה ובמזיד וידע שסידרו שלא כמצותו וא"כ לא נתכווין לקדש לכן אינו קדוש וא"כ אין ראי' לחלק בין השגגות. והד"ג השמיט תיבת בכוונה דמזה מוכח להדי' כמ"ש:
וגם כונת תוס' כריתות הנ"ל אינו כמ"ש הד"ג אבל כוונתם דשוגג לא מקרי רק אם כוונתו לעשות מעשה שעשה רק שחשב שהיום חול או מלאכה זו מותרת או שנתכווין לאכול חתיכה זו וחשב שהוא שומן והיתה חלב דגם שומן נקרא חלב עיין תוס' שבועות כ"ג ד"ה שלא א"כ נתכווין לעשות מעשה שעשה באמת רק שחשב על איסור שהוא היתר אבל חתיכת תלוש וחתיכת מחובר הם שני מעשים דחתיכת תלוש הוי חתיכה בעלמא וחתיכת מחובר הוי תלושה שעוקר דבר מגידולו וא"כ לא נתכווין לעשות מעשה שעשה לכן מקרי מתעסק וז"ל בכה"ת כולה כשאומר מותר הוא בשוגג בדבר שידוע לנו שהוא איסור. אבל עכ"פ נתכווין למעשה שעשה. אבל הכא מתכווין לדבר פי' למעשה. שהוא היתר לכ"ע אם הי' כפי מה שהוא סבור. רק שעשה מעשה אחרת שלא נתכווין לה. ולכך פטור משום דהוי מתעסק ע"ש:
אבל נ"ל סמך לחילוק זה מהא דס"ל דרבא במכות ט' דאומר מותר קרוב למזיד וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מרוצח וא"כ י"ל דוקא בשוגג כזה שהוא קרוב למזיד הוי מהב"ע אבל בשוגג גמור לא הוי מהב"ע וא"ש נכון:
מיהו בלאה"נ אין ראי' מהא דר"ה דאמרינן בשוגג מהב"ע דשאני התם דאי אומרי' דלא יצא ניתקן האיסור שלא נהנה כלל וכמ"ש הראשונים ביבמות ק"ג גבי חלצה בסנדל של ע"ז ע"ש בחי' רמב"ן ורשב"א:
אך גוף דבריו תמוהים דאיך אפשר לומר דהאי דר"ה מיירי בשוגג דאומר מותר הרי אמרינן שם עולה דבת מעילה היא וכו' וגם אימת מעל לבתר דתקע ואי ביודע שהיא של הקדש רק אומר מותר אין כאן מעילה ואינו מתחלל רק בסבור שהוא של חולין וכן נראה מלשון רמב"ם פ"ו דמעילה הי"א שכתב המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין וכו' וכן בפ"ז ה"א ונתנו לשליח להוציאו בתורת חולין וכו' ע"ש:
ומה שתי' דמשו"ה ל"ש באתנן מהב"ע דלא הוי מהב"ע רק אם נעשה העבירה בגוף הדבר שעשה בו המצוה אבל הכא העבירה היא הבעילה ובטלה לא נעשה שום איסור והביא ראי' מהא דיוצא בשופר הגזול דאין גזל בקול ומה בכך הא הקול בא מדבר הגזול אע"כ משום דבקול לא נעשה עבירה ל"ש בי' משום מהב"ע גם אני תל"י עמדתי על סברא זו אבל לא ישרה בעיני מטעם דגם בגזל לא נעשה עבירה בגוף הלולב או הקרבן רק שהקנין הי' בעבירה וה"נ הרי קנין הטלה הי' בעבירה בשביל הביאה שהוא המעות קנתה הטלה בשעת ביאה כדמוכח סוגי' דע"ז ס"ג דאם אין הקנין בשעת ביאה אינו אתנן ואם אינו נבעלת לו לא קנתה השה בשום פנים וכמ"ש חוו"ד סי' קס"א אות ה' א"כ קנין הטלה הי' בעבירה ושפיר הוי מהב"ע ולא דמי להא דאמרינן ב"מ דף ס"ה האי דמסיק ד' זוזי דרביתא בחברי' ויהיב לי' גלימא בגווייהו. ד' מפקי' מיני'. גלימא לא מפקי' מיני'. דהתם הפסיקה הי' במעות משא"כ כאן שהפסיקה הי' בגוף הטלה ואפילו למ"ש חוו"ד סי' קס"א אות י' דאפילו הי' הפסיקה בגלימא ג"כ לא מפקי' מיני' הגלימא כבר יהיב טעמא שם משום דמלוה קונה רבית בקנין גמור ואין מוציאין ממנו רק לקיים עשה דוחי אחיך עמך אהדר לי' כי היכי דנחי' לכן סגי בחזרת דמים ועדיף מגזלן אחר שקנה בייאוש ושינוי שם או בשינוי מעשה אבל כאן שקנין הטלה הי' בשעת ביאה בשביל הביאה ואם אינה נבעלת לו אינה קונית שפיר הוי מהב"ע כמו בגזילה וכ"ש לר"ת דגם אחר שקנה הגזילה בייאוש הוי מהב"ע. וקצת משמע כן ב"ק צ"ד דקאמר ע"כ לא קאמרי ב"ש אלא לגבוה משום דמאיס ואי נימא דהוי כאלו לא נעשה מעשה העבירה בגוף הטלה מאי מיאוס שייך כאן אע"כ כיון שהקנין הי' באיסור הוי כאלו נעשה העבירה בגוף הטלה:
והראי' שהביא מהא דאין גזל בקול תמהני הלא כבר ביאר הרמב"ם בפ"א משופר הטעם שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אעפ"י שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא וכתב המ"מ אעפ"י שהתוקע נגע בו מ"מ אין השומע נוגע בו וכו' ולפיכך גם התוקע בו יוצא ע"ש. ולפ"ז אף שהקול בא מדבר הגזול מ"מ אין המצוה בא ע"י עבירה שאין העבירה שהוא גזול צריך להמצוה ומשו"ה ל"ש מהב"ע כסברת תוס' ר"פ לולב הגזול אבל כאן צריך העבירה למצוה דא"י להקדיש רק מה שהוא שלה והרי קנתה את הטלה בעבירה כנ"ל שפיר הוי מהב"ע. ויש להסביר יותר דבשופר הגזול אין המצוה בא ע"י העבירה שגם אם לא הי' גזלו רק שהי' לקחו לתקוע בו הי' אפשר לצאת בו. וכ"ת הלא גם שואל שלא מדעת הוי גזלן. ז"א דיש לחדש דשואל שלא מדעת לא הוי גזלן אלא בשאלו להשתמש בו תשמיש שהוא בנגיעת גופו אבל ברוצה לשמש תשמיש שא"צ לנגיעת גופו אינו גזלן כלל דאין גזל בקול וא"ש. ובזה נסתלקה השגת דג"מ בסי' תקפ"ו על דברת מג"א שם סק"ה ע"ש:
וגם הראי' שמביא מדברי מחבר סי' הנ"ל שפסק בס"ה דמודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו משום דתוקע נהנה בתקיעתו וא"כ בס"ג בשופר של ע"ז אמאי יוצא בדיעבד הא איכא הנאת הגוף והוי מהב"ע ול"ל דאחר תוקע הא גם האחר עביד איסור אע"כ כיון דבקול לא נעשה עבירה אע"ג דבא מעבירה לא הוי מהב"ע ובס"ה אינו אוסר רק לכתחילה. הרבה תשובות בדבר. חדא דשם אין המצוה בא ע"י עבירה שהרי אפשר לו שלא להתנאות בקול תקיעתו והוי כעשה עבירה אחרת בשע' המצו' וכמ"ש בתשו' אב"מ סי' כ"א. ושני' הלא גם למ"ד מללה"נ מ"מ אסור לכתחילה להרבה שיטות ובדיעבד לא הוי מהב"ע וא"כ גם במתהני בהדי מצוה י"ל דס"ל להמחבר דאינו רק לכתחילה אבל בדיעבד לא הוי מהב"ע. ושלישית י"ל כמ"ש רשב"א בנדרים ט"ו דמתהני בהדי מצוה אינו אסור רק באפשר באחר. ולפ"ז בסעיף ה' מיירי דאיכא אדם אחר לכן הוא עצמו אסור לתקוע אבל בס"ג דהאיסור על שופר זה מיירי דליכא שופר אחר ואז מתהני בהדי מצוה שרי וליכא מהב"ע:
ואולי יש לחדש דלא מקרי מהב"ע אלא אם העבירה א"א להעשות מבלי שתהי' ודאי סיוע לקיום המצוה כגון לולב הגזול שע"י שגזלו העבירה מסייע למצוה בע"כ שיהי' לו לולב לצאת בו אבל באתנן העבירה הוא הביאה ואפשר לעשות עבירה לבעול אותה מבלי שיתן לה אתנן וכיון שאפשר לעבירה בלי מצוה לא הוי מהב"ע. ואפשר לפרש בזה לשון ירושלמי שהביא הרא"ש פכ"ש סי' י"ח ר' אמר אין עבירה מצוה רי"א אין מצוה עבירה דפי' אין מצוה עבירה שאם עבירה גורמת המצוה בע"כ אז דוקא הוי מהב"ע וכנ"ל:
ומה שנ"ל עוד ביישוב קושיתי דאמרינן בב"ק ע' אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אע"ג דכי תבעה לי' קמן בדינא לא אמרינן קום הב לה מ"מ כי יהיב לה הוי אתנן ולפ"ז משום מהב"ע ליכא כה"ג כיון דלא קנתה הטלה עדיין ע"י העבירה ואי בעי לא יהיב לה דאינו מחויב רק לצי"ש ואינה קונה הטלה רק משום דיהיב אח"כ וא"כ אין המצוה בא ע"י עבירה ול"ש מהב"ע אבל משום איסור אתנן איכא כנ"ל. ובהכי א"ש קושי' תוס' שם דמנ"ל דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו. ולפמ"ש א"ש דלא צריך קרא רק בכה"ד דבלא"ה ת"ל משום מהב"ע כקושי' הנ"ל:
ומ"ש עוד ליישב קושיתי דנ"מ בא' שקידש אשה על תנאי וקודם שקיימה התנאי בא עלי' איש אחר ונתן לה אתנן ואח"כ קיימה התנאי והוי א"א למפרע והוי אתנן דדוקא אם הטלה אינו מבורר בשעת ביאה כתבו תוס' דאינו אתנן אפילו למאן דאית לי' ברירה אבל כאן הטלה מבורר רק האיסור אינו מבורר שפיר הוי אתנן. אבל משום מהב"ע ליכא דגם אם לא היתה מקיימה התנאי ולא הי' עבירה ג"כ האתנן שלה. ולפענ"ד דוקא בלולב של אשירה ושל עיה"נ דאין העבירה מסייעת כלל לעשיית המצוה וכן בהוציא מצה לרה"ר שבירושלמי פי"ג דשבת ה"ג שאין הוצאה מסייעת כלל לצאת י"ח מצה בזה שפיר כתבו תוס' וירושלמי דלא הוי מהב"ע אבל כאן נהי שהי' הטלה שלה גם אם לא קיימה התנאי ובלא עבירה מ"מ עכשיו שקיימה התנאי הוברר שקנתה אותו בעבירה והעבירה מסייעת למצוה שפיר הוי מהב"ע כמו גזול ביו"ט שני דאף שהי' אפשר לו לעשות המצוה בלי עבירה ע"י שאלה מ"מ עכשיו שעשה ע"י גזילה והמצוה מסייעת לעבירה הוי מהב"ע לר"י ר"פ לולב הגזול ואפילו לרשב"ג אינו יוצא רק משום דבמצוה דרבנן ל"ש מהב"ע כמ"ש תוס' שם בסוכה אבל במצוה דאורייתא כה"ג שפיר הוי, מהב"ע כיון שעכשיו עבירה מסייעת למצוה ועיין פנ"י שם. הארכתי קצת במה שיש לפלפל ולסלסל בדבריו הנעימים. באהבת תמים. והד"ג אבי החכמים. ישים על דברי עיניו הבדולחים. ויערב עלי כעונת מחים. כנפש הכורע בברוך:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.