בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שלד
שיל"ת ב' אויפאלו עש"ק וישלח תמה"ר ישועה לפ"ק:
שלומים מרובים. כטל וכרביבים. לידידי הרבני המופלג חרוץ ושנון. וריח לו כלבנון. הערני העצני כמו"ה משה שמואל שטערן נ"י בק"ק סערענטש יע"א:
יקרת מכתבו עם מכתב תעודה אשר הי' לוטה בו הגיע אלי וכו' ועתה באתי על דברת מעלתו ביישוב סתירת תוס' אשר עמד השואל ושאל בנוב"י תנינא או"ח קי"ב עמ"ש תוס' קידושין ל"א ע"א ד"ה דלא מפקידנא להוכיח וינשי' מברכות אם עושין מעשהז"ג מסומא דמברך אפי' לר"י דפטור מכל המצות וע"כ דס"ל דסומא אפילו מדרבנן פטור דאל"כ אין ראי' מסומא לנשים לבב"ק פ"ז ד"ה וכן כתבו דסומא חייב במצות מדרבנן אפילו לר"י דאי פטרת לי' מכל המצות אפילו מדרבנן א"כ הו"ל כמו נכרי שאינו נוהג בתורת ישראל כלל ע"ש ותי' מעלתו עפי"מ דקשי' לי' דילמא סומא פטור אפי' מדרבנן ואפ"ה אינו כנכרי דיכול לקיים כל המצות כמו נשים דקיי"ל נשים סומכות רשות וניחא לי' דתוס' קאי לר"י דס"ל בעירובין צ"ו דאין בנות ישראל סומכות ולפ"ז לדידן דקיי"ל בהא כר' יוסי דנשים סומכות רשות ומעתה אי הלכה כר"י דסומא פטור ממצות אפי' מדרבנן פטור ושפיר הביאו תוס' בקידושין ראי' מסומא לנשים והאריך קצת בזה:
ואני אומר אם קושיתו על תוס' ב"ק הנ"ל לא הועיל כלום בתירוצו דאפי' לר"י דנשים אין רשאי' לסמוך מ"מ יכול סומא לנהוג בדת ישראל שלא יראה כנכרי דהרי לשיטת התוס' בעירובין צ"ו ד"ה מיכל דוקא במצוה שיש בה נדנוד איסור אם אינו מצוה אסור' נשים לקיים לר"י כמו סמוכה דאפילו בהקפת יד מיחזי כעבודה בקדשי' ותק"ש משום שהוא מלאכה מדרבנן ועליי' לרגל משום דמחזי כחולין בעזרה או משום ראיי' פנים בעזרה שלא לצורך ותפילין משום דצריכי' גוף נקי ע"ש וא"כ גם לר' יהוד' תקשי למה חייבו חכמי' סומא במצות שלא יראה כנכרי הא יוכל לקיים שאר מצות שאין בהם נדנוד איסור וגם לר"י הוא רשות. ואפשר אפילו מצות שיש בהם נדנוד איסור רשות לסומא לעשות אפילו לר"י דבשלמא נשים אסורות דמצוות על ל"ת אבל סומא לדעת מקנה בקידושין שם ונוב"י בסי' הנ"ל אפילו מל"ת פטור ודלא כפמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח חלק ג' אות כ"ט וא"כ שפיר רשאי לעשות ואין לומר דאכתי מה שמרויח בעשיית מ"ע פוגם בנדנוד איסור וכמ"ש המקנה בקידושין ז"א דמרויח שלא יהי' נראה כנכרי ודוקא בקיום ל"ת בשוא"ת שפיר כתב שם בנובי' שאינו נראה בזה כישראל אבל בעבירת ל"ת בקו"ע נראה כנכרי ז"א דכיון דישראל המחויב במצות עושה כזה לא נראה בזה כנכר' אלא אדרבה כישראל:
אך דבאמת כיון שיכול לקיים שאר מצות שאין בהם נדנוד איסור ואינו נראה כנכרי שוב שפיר י"ל דאינו רשאי לקיים מצות שיש בהם נדנוד איסור דמה מרויח וכנ"ל כיון דבלא"ה אינו נראה כנכרי אבל אם אולי הי' בכל מ"ע נדנוד איסור שפיר הי' יכול סומא לקיים כנ"ל אף דנשים אסורות לר"י וליתא לתירוצו
וגם לדעת רש"י בעירובין שם דהא דבנות ישראל אינן סומכות היינו משום בל תוסיף נמי נראה לא מיבעי' לדעת מקנה ונוב"י הנ"ל דסומא אפילו מל"ת פטור ודאי יש רשות לסומא לקיים מ"ע אף דנשים אסורות לר"י לקיים מ"ע שהז"ג משום בל תוסיף היינו משום שהם מוזהרות בל"ת אבל סומא שאינו מוזהר גם בל"ת וליכא עלי' לאו דבל תוסיף רשאי לקיים מ"ע שלא יראה כנכרי. אלא אפילו לדעת פמ"ג דגם סומא מוזהר בל"ת מ"מ נ"ל סברא ישרה דדוקא באשה שחייבת במ"ע שאין הז"ג אם מקיימת מ"ע שהז"ג איכא בל תוסיף שמוספת מצוה על מצוה אבל בסומא שפטור מכל מ"ע לא שייך בל תוסיף דאם אין כאן עיקר אין כאן תוספת ועיין ר"ה כ"ח ע"ב בריטב"א וטו"א וכפ"ת ופנ"י ויבין:
ומה שנתקשו תוס' שם על שיטת רש"י מהא דסוכה ב' דהילני המלכה היתה יושבת בסוכה וז' בני' נ"ל לפמ"ש רמ"א בהג"ה או"ח סי' תרל"ט ס"ב דמה שנוהגין עכשיו להקל בשינה בסוכה היינו משום דמצות סוכה איש ואשתו איש וביתו כדרך שהוא דר כל השנה ואם אין לו סוכה מיוחדת שיוכל לישן שם עם אשתו פטור ועיין סוכה כ"ח ומג"א שם סק"ח דאף דהוא פטורה מן הסוכה מ"מ צריכה לישב שם בשביל בעל ועיין תוס' ר"ה ו' ע"ב ד"ה אשה ובש"מ נזיר כ"ט הקשה למה ישבו הבניו בסוכה הא אשה אינה מחויבת לחנך את בנה ותי' דשמא הי' להם אב עי"ש וכיון שהי' לה בעל שוב שפיר יושבת בסוכה משום הבעל ולא שייך בל תוסיף וא"ש:
ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש כלבו סי' ע"ג דמשו"ה אשה פטורה ממ"ע שהז"ג כי אלו היתה טרודה לעשות מצוה בזמנה הי' הבעל בלא עזר בזמני' ההם וכו' וא"כ אשה שאין לה בעל י"ל דאף מן הדין פטורה מ"מ ליכא בל תוסיף עכ"פ כיון דל"ש טעם הנ"ל ואם יש לה בעל יושבת בשביל בעל כמ"ש וליכא בל תוסיף:
ובדבריו יובן יותר גמ' דסוכה כ"ח דמשני אביי סד"א תשבו כעין תדירו מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו קמ"ל ולכאורה קשי' איך הו"א מתשבו כעין תדורו דליחייבו נשים בסוכה הא לפי האמת נשים פטורות מהלכתא ואפ"ה ס"ל תשבו כעין תדורו בשביל הבעל. ולכלבו ניחא דהרי הא דפטורה ממ"ע שהז"ג היינו משום שלא יהי' הבעל בלי עזר וכאן משום תשבו כעין תדורו אדרבה אם תהי' מחוייבת יהי' לו עזר יותר וס"ד דליחייבי קמ"ל דפטורה מהל"מ כמבואר שם:
ובזה יש לתת טעם למה סומא חייב במצות מדרבנן ולא אשה במ"ע שהז"ג משום דבנשים לא רצו חכמים להפקיע שיעבוד הבעל ולפ"ז נסתר מחמתו דברי מעלתו שכ' דלר"י כיון דנשים אין רשאי' לקיים מ"ע שהז"ג גם סומא אין רשאי לקיים מצות דשאני נשים שאין רשאי' מפני שמפקיעים שיעבודו של בעל:
אמנם תוס' לא ניחא להו בזה דס"ל דהילני לא הי' לה בעל ודלא כשמ"ק וסברת הכלבו ג"כ לית להו משום דלא דרשי' טעמא דקרא ותי' דמשום בנים היתה יושבת ובטו"א ר"ה ל"ג ד"ה הא התפלא אטו משום בני' עוברת הוא על ב"ת ולפמ"ש נכון דכיון דבני' הי' חייבי' גם בדידה ליכא ב"ת גבי סוכה אם יושבת בשביל בנים משום דתשבו כעין תדורו כתי' וא"ש:
אבל הדבר פשוט דקושיתו לק"מ דודאי במה שהדין הוא שהרשות לסומא לקיים כל מצות שבתורה עדיין אינו נראה כישראל אם באמת אינו מקיים ונראה כנכרי וגדולה מזו כתב הנוב"י סי' הנ"ל דאפילו בקיום ל"ת בשוא"ת עדיין נראה כנכרי ואינו נראה כישראל אלא אם מקיים בפועל וכיון דמה"ת אינו מחויב במצות רק רשות א"כ אותן סומי' שלא יקיימו המצות יהי' נראי' כנכרי' דאינו נוהג בתורת ישראל כלל ולכן אמרו חכמי' שכל סומא מחויב לעשות כל המצות ואינו רשות וכיון דמחויב מדרבנן יכול לברך:
ועוד נ"ל דכבר נתחבט מג"א סי' ל"ב סק"ח בהא דאמרי' בירושלמי פ"ק דשבת הלכה ב' בפיסקא ולא לאכול דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט והלא בכמה דברי' אנו מחמירי' על עצמינו ול"א דנקרא הדיוט ע"ש. ואמרתי מאז לחלק בדבר שהוא מחויב בעיקר המצוה והוא מוסיף חומרא על חומרא לפרוש מאלף שערי היתר שלא יבא לשער א' של איסור ודאי קדוש יאמר לו ולא הדיוט והוא מ"ע מה"ת לעשות כן יקדש עצמך במותר לך ועיין רמב"ן בפרשת קדושים אבל בדבר שהוא פטור ממנה לגמרי כגון שרטוט דתפילין בסי' ל"ב שם אם עושה מצד חומרא או מפסיק לתפלה שבירושלמי הנ"ל או חתן שקורא ק"ש אם עושהו נקרא הדיוט דהוי כמו שמקיים מצות סוכה בפסח:
ומעתה י"ל דה"ט דר"י דס"ל דאין נשי' סומכות וה"ה דאין עושי' כל מ"ע שהז"ג משום דפטירי' לגמרי ואם עושי' נקראי' הדיוט והנה פשוט דאע"ג דאמרי' בסנהדרין נ"ח דגוי ששבת ח"מ וכן גו' העוסק בתורה ע"ש מ"מ סומא אף לר"י דפטור מכל המצות מ"מ אינו כנכרי שיהא אסור לשמור שבת ולעסוק בתורה דהרי ישראל הוא:
ולפ"ז נ"ל לחדש סברא ישרה דדוקא בנשי' שהם חייבות במ"ע רק במשהז"ג פטורות אנו דנין על מצות פרטיות אם הוא פטורה לגמרי ממצוה זו ועושית נקראת הדיוט אבל סומא שפטור מכל המצות ואנו צריכין לדון על כלל מצות כולם אם עושה אינו נקרא הדיוט דכיון שהוא בתורת ישראל שאינו חייב מיתה על שמירת שבת ועסק התורה רשאי לקדש עצמו ולקיים כל מצות ישראל, ולפ"ז י"ל דזה סברת התוס' ב"ק דאשה כיון שיש מצות הרבה דחייבת בהו וא"כ אם עושית משהז"ג נקראת הדיוט כנ"ל לכן לא חייבוהו חכמים אבל סומא כיון דאם עושה מצוה קעביד מה"ת ואינו נקרא הדיוט שפיר חייבוהו חכמים וזה שכתבו דאי פטרית לי' מכל המצות ואפי' מדרבנן. ומשום שתאמר דגם הוא נקרא הדיוט. א"כ הו"ל כמו נכרי שאינו נוהג בתורת ישראל כלל ויהי' ח"מ על שבת ותורה והא ודאי ליתא. ולפ"ז לק"מ קושי' מעלתו כיון דיכול לקיים המצוה אינו נראה כנכרי. דאין כוונת התוס' דמשו"ה חייבוהו חכמים שלא יראה כנכרי רק כונת התוס' כיון דאינו כנכרי ואינו נקרא הדיוט אם מקיים לכך שפיר חייבוהו חכמי' משא"כ באשה וכמ"ש:
אמנם כ"ז לר"י אבל לר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות עכ"ח לא ס"ל כנ"ל רק דאפילו פטור לגמרי מן הדבר ועושהו נמי לא מיקרי הדיוט וס"ל כמ"ש הריטב"א בקידושין ל"א דלא נקרא הדיוט אלא בעושה דבר שכל ישראל פטורי' ממנה אבל בדבר שאחרי' חייבי' אף שהוא פטור ועושהו לא נקרא הדיוט ע"ש וא"כ ל"ש סברא הנ"ל לחלק בין אשה לסומא ואמרי' כמו שאשה פטורה מדרבנן ג"כ במצות שהז"ג כן סומא ג"כ פטור אפילו מדרבנן:
ולפ"ז א"ש סתירת התוס' דבב"ק קאי אליבא דר"י שפיר מחלקי' בין סומא לאשה וכנ"ל אבל בקידושין קאי אליבא דהילכתא דקיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות שפיר ס"ל כמו דנשי' אין חייבות מדרבנן במשהז"ג כן סומא אינו חייב מדרבנן במצות ושפיר מביאו ראי' מדסומא מברך ה"נ נשים במשהז"ג וא"ש:
ומה שנ"ל עוד ביישוב סתירת התוס' עפי"מ שהשריש לן הטו"ז בכמה מקומות דבדבר המפורש בתורה להיתר אין החכמים יכולין לאסור ולפ"ז יש לחדש דודאי במצות דאורייתא אין חכמים יכולי' לחייב סומא כיון דתורה פטרה אותו בפירוש לר' יודא דכל שאינו במשפטי' אינו במצות וחוקים כדאמרי' ב"ק פ"ז אבל במצות דרבנן דע"ז לא קאי היקישא ועיין תוס' שבועות י"א ד"ה אשם אי קאי קרא אהלכתא. בזה שפיר י"ל דחייבו רבנן סומא כמו שאר ישראל. ולפ"ז א"ש דתוס' בב"ק מיירי מפריסת שמע שהוא רק מדרבנן וכמ"ש תוס' שם ולהכי כתבו שפיר דגם סומא חייב מדרבנן אבל בקידושין הוכיחו שפיר ממצות דאורייתא שא"א לחייב סומא אפילו מדרבנן ואפ"ה ע"כ מברך דאל"כ יהא מפסיד כל הברכות ממצות דאורייתא א"כ נשים נמי מברכות על מ"ע שהז"ג:
ועוררני חתני הרב הגדול מו"ה גרשון נ"י די"ל בזה מה שמקשי' על טו"ז הנ"ל מתוס' יומא י"ג ע"ב ד"ה הי' שכתבו דאף דכהן גדול מה"ת מקריב אונן מ"מ מדרבנן אסור והרי היתר מפורש מה"ת ומן המקדש לא יצא ועיין רמב"ן שמיני בפסוק ראשיכם אל תפרעו. ולפמ"ש י"ל עפמ"ש תוס' ר"ה ל"ג ועירובין צ"ו דסומא לר"י חייב במצות מדרבנן ומשו"ה יכול לברך ואינו מפסיד הברכות א"כ ס"ל דאפילו במצות דאורייתא מחויב מדרבנן וע"כ ר"י לית לי' סברת טו"ז ותוס' ביומא שם קאי אליבא דר"י אבל לדידן דלא קיי"ל כר"י שפיר י"ל כסברת טו"ז זה תורף דבריו בתוס' נופך קצת:
מיהו לפענ"ד בלא"ה ל"ק משום דדברי טו"ז אינם אמורי' אלא בעוקר ד"ת לגמרי אבל אם עדיין נשאר ד"ת במקצת שפיר יכולין חכמים לבטל במקצת כמו תק"ש בשבת משום דעדיין נשאר ד"ת בר"ה שחל להיות בחול כמבואר בדבריו בהל' ר"ה. ולפ"ז כיון דמסקי' התם ביומא דכה"ג ביו"כ מקריב אונן אפילו מדרבנן א"כ מתקיימי' ד"ת במקצת שפיר יכולין חכמים לאסור אפילו בדבר שהיתה מפורש בו בתורה:
ועוד נ"ל דבר חדש לפמ"ש מג"א סי' תרי"ב סק"ו דהא דכה"ג לר"י אינו מקריב אונן דילמא אתי למיכל אין הפי' יען שיהי' טרוד משתלי ואתי למיכל אלא דחיישי' שיטעה בדין כמו שמותר להקריב אונן כן מותר לאכול אונן ע"ש. [ע"ל סי' קפ"א וקפ"ב] ולפ"ז י"ל דע"כ לא חידש הטו"ז דבדבר שהיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור אלא בדבר שאסרו חכמים משום שמא ישכח כמו בשמא יתקן כלי שיר או שמא יעבירנו או איסור סחורה בחלב דילמא אתי למיכל דהחשש דמחמת טרדא ישכח וכיון שהתורה גילתה בפירוש שלא חשה לזה גם חכמים אין להם לחוש ולגזור דהא שכחה מתוך טרדא הי' שייך גם בזמן מ"ת שהוא בטבע בנ"א אבל היכא שגזירת חכמים הוא משום שמא יטעה בדין י"ל דגם בדבר המפורש בתורה ג"כ יכולי' לאסור דהא דלא חשה התורה היינו משום דאז הי' הכל בקיאי' ולא הי' חשש טעות בדין אבל אח"כ נשתנה הדבר ונתקלקלו הדורות ואינן בני תורה שפיר יש לחוש שיטעו בדין וא"ש:
ושלישית נ"ל ביישוב סתירת התוס' דבאמת ק"ל למאי דהוי ס"ל לר' יוסף מעיקרא דגדול אינו מצווה ועושה ממצוה ועושה א"כ איך אנו מברכי' כלל על המצות וצונו הלא במה שצונו גרועי גרעי' לשמירת המצות ואיך שייך לברך ולהלל ע"ז אם הי' טוב יותר שלא ציונו:
ועלה בדעתי דנהי דגדול אינו מצווה ועושה היינו רק סומא אליבא דר"י או נשים במ"ע שהז"ג דכיון דציוה הקב"ה מצות לאנשים פקחים יודעי' גם סומי' ונשי' כדת מה לעשות אבל אם לא הי' הקב"ה מצווה כלל א"כ לא היו יודעי' כלל מה לעשות ושפיר מברכי' וצונו שע"י הציווי יודע מה הוא מצוה ומה יעשה. וגם האינו מצווה יכול לברך ע"ז דע"י ציווי המצוה יודע גם הוא כדת מה לעשות:
אבל לא הונח לי בזה דמצאתי בשמ"ק ב"ק פ"ז גדול המצווה ועושה מפרש ר"ת דוקא בדברי' שאם לא נכתבו ראוי' להכתב כגון ז' מצות דב"נ ע"ש ומה דק' ע"ז יבואר להלן אי"ה. מבואר דהא דס"ל לר"י מעיקרא גדול אינו מצווה ועושה היינו במצות שאם לא נכתבו ראוי' להכתב ובזה שפיר היו יודעי' בלי ציווי וא"כ אין בציווי רק הפסד ואיך מברכי' ע"ז וצונו. והי' אפשר לומר דודאי לפי המסקנא בכל מצות עדיף מצווה ועושה וכונת ר"ת רק דמזה מוכח דגדול מצווה ועושה מדציותה תורה גם במצות שהיינו יודעי' מעצמינו ע"כ משום דמצווה ועושה עדיף. ומעיקרא שמח ר"י משום דס"ל במצות שאין יודעי' מעצמם אינו מצווה עדיף. ובזה שפיר י"ל דמברכי' וצונו משום דבלא ציווי לא היינו יודעי' שהוא מצוה וכנ"ל אבל אין לשונו סובל פי' זה:
ומכ"ש דקשה טפי לשיטת הגאון שהביא ש"מ שם דהא דגדול מצווה ועושה היינו לפ' שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חבירו ע"ש א"כ זה שייך רק בסומא ונשים דכיון שציוה תורה לאנשי' פקחים ולא להם. היינו כיורד לאומנות חבירו אבל אם לא הי' ציווי כלל ל"ש סברא זו דיורד לאומנות חבירו וא"כ נשאר הסברא דגדול אינו מצווה ועושה ותקשי אפילו למסקנא איך מברכי' וצונו כיון שהוא גריעותא. מיהו בזה י"ל דלא ס"ל כר"ת הנ"ל ולמסקנא בכל המצות גדול מצווה ועושה ובס"ד דר"י בכל המצות גדול אינו מצווה ושפיר י"ל כמ"ש דמברכי' וצונו משום דבלא ציווי לא היינו יודעי' כלל שהוא מצוה אבל לר"ת קשי' כנ"ל:
ונ"ל עפ"י דברי הריטב"א בקידושין שהבאתי לעיל דבדבר שאין מצוה לשום אדם הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אבל בדבר שהוא מצוה לאחרים אף שהוא פטור מן הדבר ועושהו לא נקרא הדיוט ואדרבה מצוה עביד ע"ש ולפ"ז א"ש דגם מעיקרא דס"ל לר"י דא"מ ועושה עדיף היינו רק בסומא או בנשים במשהז"ג שהוא מצוה לאחרים ואינן נקראי' הדיוט אבל אם לא היתה התורה מצווה כלל ולא הי' מצוה לשום אדם הי' פטור מן הדבר ועושהו שנקרא הדיוט וגרע אינו מצווה ועושה וא"כ שפיר מברכי' וצונו:
ולפ"ז שפיר מיושב מה שהנשים מברכות וצונו במשהז"ג אף דפטורות משום דאם לא הי' הקב"ה מצווה לאנשים הי' נקראי' הדיוט בעשייתן וע"י הציווי' לאנשים יכולות לעשות המצוה וא"ש:
ומעתה לק"מ דגם תוס' בקידושי' יכולי' לסבור דסומא מחויב במצות מדרבנן ואפ"ה שפיר מביאו ראי' דנשים מברכות על משהז"ג דשייך וצונו מטעם הנ"ל דאל"ה איך שמח ר"י והלא מפסיד כל הברכות כולן ואין כונתם להקשות שמפסיד הברכות משום שהי' סומא דבזה ודאי י"ל כיון דמחויב מדרבנן רשאי לברך אבל כוונתם לקושייתנו הנ"ל אמאי דשמח כיון דעדיף אינו מצווה מפסיד הברכות דא"י לומר וצונו שהוא לגריעותא וע"כ משום דבלי ציווי נקרא הדיוט כיון ששום אדם אינו מחויב וכיון דבכל אדם ברכת וצונו הוא רק על שציווה לאחרים ולא על שצווה לו א"כ גם נשים מברכות ע"ז וכמש"ל ודוק בדבריהם שלא הזכירו כלל סומא שם בקידושין ולפמ"ש א"ש דלאו מסומא הוכיחו אלא מדשמח במה שאינו מצווה ועושה גדול וא"ש:
איברא דברי ר"ת הנ"ל תמוהי' דא"כ איך אמר ר' יוסף השתא דשמויתא להא דאר"ח גדול מצווה ועושה וכו' הא מה דגדול מצווה ועושה הוא רק במצות שראוי' להכתב אבל בשאר מצות אכתי נשאר כמו בהו"א דר"י דא"מ עדיף וא"כ אי סומא מחייב במצות מרויח באותן שראוי' להכתב ומפסיד בשאר מצות ואי אינו חייב מרויח בשאר מצות ומפסיד באותן שראוי' להכתב וא"כ מה שמח אי אין הלכה כר"י וצ"ע:
ונ"ל דהנה הריטב"א בקידושין הקשה למה אמר מ"ד לי אין הלכה כר"י הא פשיטא דאין הלכה כמותו דרבנן פליגי עלי' והלכה כרבים ועוד דסתם מתני' דהחובל דלא כוותי' ולי יש דקדוק אמאי נקט מ"ד אין הלכה כר"י ולא קאמר מ"ד הלכה כרבנן. ונלע"ד דלכאורה קשה למ"ש תוס' שם בקידושין ובע"ז דף ג' דמש"ה גדול מצווה ועושה משום דיצרו תוקפו כיון שאין לו פת בסלו א"כ מה שמח ר"י אם סומא חייב במצות והלא סומא אפילו מצווה ועושה אין יצרו תוקפו וכמו שפרש"י בחומש פ' ויצא בפסוק והנה ה' נצב עליו וא"כ שוב אינו מצווה עדיף והי' ראי' מזה לטעם השני שהביא בעין יעקב במס' ע"ז דף הנ"ל בשם התוס' משום דמצווה ועושה יש לו שכר על הקבלה ועל עשיי' משא"כ א"מ ועושה אין לו אלא שכר עשי' וזה שייך גם בסומא:
והנה לטעם הראשון מסתבר דהלכה כר"י דסומא פטור ממצות כיון דאינו מרויח במה שהוא מצווה ועושה דמ"מ אין יצרו תוקפו ועיי' בריטב"א קידושין ל"א שהמצות אינן להנאת האל ית' המצווה אלא לזכותינו ע"ש אבל לטעם השני אדרבה מסתבר דאין הלכה כר"י דלמה יגרע סומא שלא יקבל שכר גם על הקבלה ואטו לאו ישראל הוא עיי' מגילה דף ב' ע"ב:
ולפ"ז א"ש דודאי ידע ר"י דהלכה כרבי' וכסתם משנה דב"ק אלא דבזה עדיין לא שמח אף דגדול מצווה ועושה מ"מ אפשר דהוא מטעם יצרו תוקפו וזה לא שייך בסומא כנ"ל ולכן אמר מ"ד לי אין הלכה כר"י בלי טעמא דרבים פליגי עלי' אלא אפי' יחיד פליג עלי' ומשום דלא מסתבר טעמי' דר"י ואז ע"כ טעמא דגדול מצווה ועושה משום שכר קבלה ושמיעה וזה שייך גם בסומא ואז עבידנא יומא טבא לרבנן:
ולפ"ז מיושב גם קושי' הנ"ל לר"ת דודאי אם גדול מצווה ועושה משום יצרו תוקפו הוא רק בדברי' שראוי' להכתב דאז אם אינו מצווה אין יצרו תוקפו כיון שהוא מצוה שכליית אבל בחוקיית גם אינו מצווה יצרו תוקפו שהרי או"ה ושטן משובי' עליהם כמ"ש רש"י בחומש אבל אם הטעם משום שכר קבלה ועשיי' מודה ר"ת דגדול מצווה ועושה בכל המצות וכיון דמ"ד אין הלכה כר"י עכ"ח כטעם השני ס"ל וכנ"ל שפיר עביד יו"ט לרבנן:
ובזה נכון קושי' המקנה שם בקידושין דמה הקשה תוס' אמאי שמח ר"י הא מפסיד הברכות אי הלכה כר"י. הא משמע דר' יוסף הי' מסופק אי הלכה כר"י או לא שהרי אמר אח"כ מ"ד אין הלכה כר"י עבידנא יו"ט לרבנן וא"כ אם אינו מצווה אינו מברך. גם קודם שאמרו לו דהלכה כר"י לא הי' מברך משום ס' לא תשא וא"כ שפיר הי' שמח אם אומרי' דהלכה כר"י בבירור דלא מפקידנא ועבידנא ואינו מפסיד בברכות כלום ע"ש ולפמ"ש לעיל ביישוב סתירת תוס' לק"מ דלאו מדשמח על שהלכה כר"י הי' ראי' התוס' אלא מדס"ל גדול א"מ ועושה מפסיד כל הברכות אצל כל אנשים וכמש"ל באריכות א"כ אין נ"מ במה שהי' מסופק אי הלכה כר"י או לא. מיהו גם לדברינו אלו א"ש דודאי כל זמן שלא אמרו לו הלכה כר' יודא הי' פשיטא לי' דהלכה כרבנן דרבי' נינהו וסתם משנה כוותי' והי' מברך והוכיחו תוס' שפיר והא דאמר אח"כ מ"ד לי אין הלכה כר"י היינו בלי הך טעמא דהלכה כרבי' רק משום דלא מסתבר טעמי' וכנ"ל וא"ש:
אבל מה שתי' מעלתו לשיטתו דמעיקרא הי' מברך ממנ"פ דאי סומא חייב במצות שפיר מברך ואי הלכה כר"י דפטור הלא לשיטת ר"י דנשי' אין סומכות סומא חייב מדרבנן ושפיר מברך משא"כ אם יאמרו דהלכה כר"י דסומא פטור מפסיד הברכות דבזה קי"ל כר' יוסי דנשי' סומכות רשות ופטור סומא אפי' מדרבנן עכ"ד והוא סותר עצמו תכ"ד דא"כ מעיקרא נמי לא הי' יכול לברך שמא הלכה כר"י דסומא פטור ממצות וכיון דקיי"ל כר' יוסי דנשים סומכות רשות א"כ אפילו מדרבנן פטור כמו דפטור מדרבנן מה"ט אי ודאי הלכה כר"י כן פטור מה"ט אי מסופק שמא הלכה כר"י:
ואמנם באמת כל התירוצי' שכתבתי לעיל ביישוב סתירת התוס' אינם שווים לי שהרי תוס' בעירובין צ"ו ד"ה דילמא ובר"ה ל"ג ד"ה הא דחו בעצמם ראי' זו מסומא לנשים משום דסומא חייב מדרבנן ואשה אפילו מדרבנן אינה חייבת עיי"ש עד שאני תמה על אב ובנו שראו את החידוש בנוב"י הנ"ל דאפי' אי סומא חייב מדרבנן מ"מ הוכיחו תוס' שפיר דאם סומא מברך אשה נמי מברכת במשהז"ג וכמו שהאריך שם ומה יענו להשוות הדיעות עם דברי תוס' בעירובין ור"ה הנ"ל שכתבו להדי' להיפך. וגם על תי' השני שבנוב"י שם שכתב דר"י עכ"ח ס"ל דסומא אפילו מדרבנן פטור דאל"כ אמאי שמח הא עכ"פ מדרבנן מחויב הוא ג"כ פלא שהרי כתב תוס' בעירובין ור"ה הנ"ל דאפילו אי חייב מדרבנן מ"מ שמח כיון דמה"ת לא מקפיד ועביד ע"ש וצ"ע. רק התי' שכתבתי דתוס' לא כתבו דחייב מדרבנן אלא לר"י דנשים אין סומכות אבל לר' יוסי דנשים סומכות רשות גם סומא אין מחויב מדרבנן א"ש דגם בר"ה ועירובין קאי התוס' אליבא דר' יהודא:
ומה שהתפלא בנוב"י שם עמ"ש תוס' בר"ה ועירובין דסומא כיון שמחויב מדרבנן יכול לברך וצונו משום לא תסור והלא כיון שאינו במצות וחוקים גם על בל תסור אינו מוזהר. נלפע"ד דתוס' סברו כדעת רמב"ן בהשגות על ס' המצות שורש א' דבכל מילי דרבנן ליכא לאו דלא תסור אפילו בבר חיובא רק אסמכינהו על לאו דלא תסור ומ"מ יש רשות לחכמים לגזור ולתקן כמ"ש רמב"ן שם לפי שהורשו מאתו ית' מפי הקבלה לתקן ולסדר ע"ש מבואר דזה הוא הל"מ מפי הקבלה שיש רשות לחכמים לגזור ולתקן ואסמכוהו אקרא דלא תסור או שאל אביך ויגדך וא"כ גם בסומא שפיר יכולין לחייבו במצות מדרבנן ורשאי לברך משום אסמכתא דלאו דלא תסור דהיקש דכל שאינו בדיני' אינו במצות וחוקי' לא קאי אהלכתא שיש להם רשות לגזור ולתקן:
ועוד כתב שם שהדברי' שהם מוסיפים במצות התורה כעין פי' התורה הוא שאלו הי' דעתם כן היינו חייבי' להאמין אותם וכו' וכעין זה כ' בחידושי ר"ן בסנהדרין פ"ט שאחר שהכתוב מסרן לחכמים בקבלת התורה ובפירושי' כמו כן יש לשמוע להם במה שהם מתקני' לעשות סייג לתורה ע"ש וביאור דבריהם נ"ל כיון דאינו יודע שדבר זה מותר מה"ת אלא עפ"י חכמים וכיון דעלייהו קסמיך ע"כ צריך לסמוך עליהם במה שאסרו הם וכדאמרי' שבת ל"א לאו עלי דידי קא סמכת דע"פ נמי סמוך עלי. ולפ"ז בסומא נמי כיון דאינו יודע דסומא פטור מן המצות אלא בסמיכה על דברי חכמים בהיקש מצות וחוקים לדיני' צריך נמי לסמוך עליהם אם מחייבי' אותו במצות וא"ש:
ולתשלום הענין במ"ש תוס' בעירובין ור"ה הנ"ל דנשים מברכות על משהז"ג דמיכל בת שאול מסתמא היתה מברכת עמד בכפ"ת ר"ה ל"ג מנ"ל דהיתה מברכת. ונלע"ד לפמ"ש המרדכי פ"ד דסוכה אהא דאמרינן התם מ"ז מיתב יתבינן ברוכי לא מברכי' פי' ראבי' כיון דאיכא היכירא דלא מברך כאשר עשה כל שבעה לא הוי כמוסיף אבל לישן בסוכה אסור משום דמחזי כמוסיף ע"ש ולפ"ז למ"ש תוס' שם בעירובין ד"ה מיכל ליישב שיטת רש"י דאי הוי מ"ע שהז"ג יש בו משום בל תוסיף א"כ בס"ד הוי סבר דהיתה מברכת דאל"כ ליכא בל תוסיף כיון דאיכא הכירא שאינה מברכת א"כ גם למאי דדחי דילמא ס"ל כר"י נשים סומכות רשות. נמי סתמא היתה מברכת דמהא לא נאיד הש"ס:
ולשיטת תוס' שם דליכא בזה ב"ת נ"ל דהנה אפילו למ"ד מצות א"צ כונה יש לחדש דה"ד במי שמחויב במצוה דאז סתמא לשמה אבל אשה במ"ע שהז"ג שאינה מחויבת רק רשות ודאי צריך כונה ובלא כונה לא עשתה ולא כלום דסתמא לאו לשמה וכדאמרי' רפ"ק דזבחים זבחי' סתמא לשמן אשה סתמא לאו לגירושין ופי' תוס' שם כיון שאינו מחויב לגרשה והנה בנוב"י קמא יו"ד צ"ג התעורר השואל דצריך לומר בפה דוקא שעושה לשם מצוה כמו בגט והנוב"י שם כתב דלא לימא לשמה שמא יאמר שלא לשמה עוד כתב דבמצוה שיש ברכה לפני' הוי ע"י הברכה כאומר לשמה עיי"ש באריכות. ולפ"ז למאי דס"ד דהוי מ"ע שהז"ג ודאי לא היתה אומרת בפה לשמה שמא תאמר שלא לשמה והרי הוא מחויבת בתפילי' וא"כ למסקנא נמי דהוי זמן גרמא ורק דנשים סומכות רשות מסתמא נמי מיירי שלא אמרה בפי' לשמה וכיון שכן אם אינה מברכת הוי סתמא שלא לשמה ולא עשתה ולא כלום אלא ודאי דהיתה מברכת והברכה משוי לי' לשמה ועשתה מצות רשות וא"ש:
עוד רגע אדבר במה שכבר הבאתי לעיל חקירת אחרוני' אם סומא פטור גם ממצות ל"ת נ"ל ראי' מירושלמי פ"ב דסוטה סוף הלכה ו' דאיתא שם ונעלם מעיני אישה פרט לסומא שאין לו עינים הוא סומא פי' אין לי אלא הוא סומא שאינו מקנא ומשקה היא סומא פי' מנין שאינו מקנא ומשקה מתניתא דר' יודן פוטרו מכל מצות האמורות בתורה עיי"ש ואם איתא דהיקישא דמצות וחוקים למשפטים אינו אלא לפטר סומא מעשה ולא ממצות ל"ת ושאר דיני תורה א"כ מנ"ל דלר"י אין סומית שותת אע"כ דסומא גם מל"ת פטור וזה לכאורה ראי' שאין עלי' תשובה:
וחתני הרב הגדול מוהרג"ש נ"י הק' נהי דסומא פטור גם מל"ת מ"מ תקשי לדעת מהרי"ק שהביא רמ"א באה"ע סי' קע"ח ס"ג דאפי' סבורה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל ומשום דלא כתי' ומעלה מעל בד' רק ומעלה מעל באישה וכל שהוא מתכונת למעול בו אסורה עיי"ש בב"ש וה"נ בהוא סומא מ"מ הרי מתכונת למעול בו. ונימיתי לו דלק"מ דאי סומא פטור אפילו מל"ת ואינו במצות וחוקים כלל א"כ כל דיני וחוקי התורה לא נאמרו על סומא וגם חק זה דאם מעלה מעל באישה אסורה עליו לא נאמר בסומא ושפיר אינה שותית אבל אי חייב בל"ת גם דיני סוטה נאמרו בסומית ואינה פטורה רק מעשה ודאי תקשי כנ"ל אפילו בלי דעת מהרי"ק דהרי עבדה איסורה ומכ"ש דתקשי לדעת מהרי"ק אלא דגם מל"ת פטורה וא"ש:
מיהו בלאה"נ יש לחלק דאף המהרי"ק לא אמרה אלא אם באמת עבדה איסורא רק שהיא לא נתכונה לאיסור רק למעול באישה אבל אם באמת לא עבדה איסור כמו בסומית אם פטורה מל"ת אף שנתכונה למעול באישה אינה אסורה אפילו למהרי"ק ועיין מנחות ס"ד וצ"ע:
וחד מרבנן אמר ליישב קושי' חתני נ"י דאף למהרי"ק שאסורה אפילו אינה מכונת לאי' מ"מ אינה שותית אלא בעבדה איסורא ומכונת לאי' ולא ביאר טעמו של דבר אבל לפענ"ד יש בו טעם זקני' דבדיקת המים הוא דרך עונש על העבירה וכיון דלא מכונת לאי' אין המים בודקי' אותה ולכן אינה שותית. ויפה כיון שכן כתב הרמב"ם פ"ב מסוטה ה"ד קטנה שהשיאה אבי' שזינתה ברצון נאסרה על בעלה לפיכך מקני' לה לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה עיי"ש מבואר דיש חילוק בין לאסרה על בעלה ובין להשקות אותה מי סוטה וה"נ דכותי'. אלא שחתני נ"י השיב א"כ למה צריך הרמב"ם בה"ג להביא קרא דאין משקי' קטנה מדכתי' אשה פרט לקטנה ות"ל דאינה בת עונשי' ועניתי ואמרתי הרי אמרי' בסוטה כ"ז כשם שהמים בודקי' אותה כך בודקי' אותו והו"א דגם קטנה משקי' דנהי שהמים לא יבדקו אותה שאינה בת עונשי' מ"מ יבדקו את הבועל קמ"ל קרא דאין משקי' שאם המים אין בודקי' אותה גם אותו אינם בודקי' כלל וא"ש:
ועלה בדעתי לדחות ראי' הנ"ל דהרי מבואר ברמב"ם ר"פ הנ"ל דאם הוא אינה רוצה לשתות אין משקי' אותה בע"כ אלא תצא בלא כתובה ומבואר בב"ק פ"ז לר"י אף אם סומא אינו פטור מכל המצות מ"מ אינו במשפטים וא"כ היא סומית שפיר אינה שותית ואפ"ה נוטלת כתובה אפילו חייבת בל"ת משום שאינה במשפטים וכתובה דיני ממונות ומשפטים היא. אמנם נתישבתי דהא ליתא דהרי הפי' אינה שותית אפילו בעלה רוצה להשקותה והיא רוצית לשתות כדי לטהר אותה לבעלה אם לא יבדקוה המים מ"מ אינה שותית ועיין ברמב"ם שם ה"ב וא"כ ל"ש כלל למשפטים וע"כ משום דכל חוקי תורה לא נאמרו על סומא ושפיר מוכח כנ"ל דגם מל"ת פטור וגם לשון ירושלמי דמביא דר"י פוטרו מכל מצות האמורות בתורה ולא מביא הך דר"י פוטרו מכל דיני' שבתורה דאיתא שם בב"ק דף הנ"ל לא משמע כן:
וראיתי במראה פנים שם על הירושלמי שכתב ברייתא דר"י בבבלי החובל דפ"ז וכן קאמר שם דלר"י סומא פטור אפילו ממצות ל"ת וגרע מאשה דאמרי' שם וכן הי' ר"י פוטרו מכל דיני' שבתורה וכו' ודבריו תמוהי' איך מוכח משם דפטור מל"ת הרי שם מיירי שאינו בדיני' ומשפטי' של ממון וגם אם כדבריו למה לא הביא ירושלמי ברייתא זו. לכן נ"ל לחדש דבר דאפילו אי סומא מחויב במל"ת מ"מ סומית פטורה ג"כ מן מל"ת דהרי בקידושין ל"ה ילפי' דנשים חייבות במל"ת מדכתי' איש או אשה וכו' השווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשי' שבתורה או לכל דיני' שבתורה או לכל מיתות שבתורה ע"ש וכיון דסומא לר"י אפילו מחויב במל"ת מ"מ פטור מכל עונשי' ודיני' ומיתות כמבואר ב"ק שם א"כ ל"ש השווה אשה לאיש לכל עונשי' ודיני' ומיתות וממילא פטורה גם מן מל"ת. וזה כונת המראה פני' דלא ס"ל כמש"ל דכל חוקת התורה לא נאמרו בסומא והוי ק"ל דילמא לא פטר ר"י רק ממ"ע ולא מל"ת ואמאי אינה שותית וע"ז הביא דעכ"פ אשה סומית פטורה גם מל"ת מדאמרי' שם דר"י פוטר סומא מכל הדיני' וממילא פטורה מל"ת וכמ"ש. אך לשונו לא משמע כן שנתכווין לזה אלא גם לאיש סומא מביא שפטור מל"ת מדכתב וגרע מאשה וכו' דבריו צריכי' תלמוד. וגם אם נתכווין למ"ש מ"מ ע"כ לא ס"ל כמש"ל. דכל דיני תורה בטלי' בסומא רק דסומית פטורה מל"ת וא"כ הדק"ל לשיטת מהרי"ק הא מעלה באישה וצ"ל כשני תירוצים אחרונים שכתבנו לעיל:
ואם כנים דברי א"ש מה דאמרינן בכל דוכתי עיין חולין צ"ו דאלת"ה האיך סומא מותר באשתו ויותר הי' לו לומר איך סומית מותרת בבעלה דהכל פסולי' אצלה חוץ מבעלה משא"כ בדידי' אף אם אינו אשתו מ"מ לאו כל אשה באי' א"א אצלו וכבר עמדו בזה אחרוני' ולפמ"ש א"ש משום דבעי להקשות אפי' לר"י וא"כ בסומית אין שום איסור עלי' אבל סומא מוזהר בל"ת וא"ש:
וגאון אחד השיב דאפילו לר"י דסומא פטור מכל המצות מ"מ לא גרע מב"נ דג"כ נצטווה על א"א וכמו"ש רמב"ם פ"ט ממלכים. ואני אומר ג' תשובות בדבר חדא לדעת ר"ת שבש"מ שהבאתי לעיל הא דגדול מצווה ועושה היינו בז' מצות ב"נ ואפ"ה הי' ר' יוסף שמח במאן דא"ל אין הלכה כר"י מוכח דאי הלכה כר"י אפילו במצות ב"נ הו' אינו מצווה ועושה וזה פשוט ושנית דאפילו בישראל לא הי' איסור עלי' משום דלא קעבדה מעשה רק דגלי קרא ונכרתו הנפשות העושות דהנאה מחשיב מעשה עיין ב"ק דף ל"ב ותוס' שם ד"ה איהו והתינח בישראל אבל בב"נ דלא גלי קרא אין על האשה שום איסור משום דלא קעבדה מעשה רק עליו והכי דייק לישנא דרמב"ם פ"ט ממלכים עיי"ש:
ושלישית נ"ל דבר חדש לפמ"ש הרמב"ם שם ומאימתי תהי' אשת חבירו כגרושה שלנו מש משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה עיי"ש ה"ח ועיין גיטין פ"ט ע"ב א"א שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר מקודשת כדר' המנונא וכו' אלמא דבזה שמקבלת קידושין הו' כאמירה שאינה עוד תחת בעלה ולפ"ז אני אומר דאין ב"נ חייב על אשת חבירו אלא אם בועלה באונס והיא רוצית לישאר אצל בעלה וגם בעלה רוצה בה אבל אם מזנית ברצון במה שנבעלת לאחרים הוי כאלו יוצאה מרשותו ופקעה להיות א"א ואין אי' אפי' על הבועל ומכ"ש עלי' וא"כ אם סומית פטורה מכל מצות ישראל מצד מצות ב"נ אין עלי' איסור כיון דלא משכחת האי דינא בב"נ וא"ש.
ושוב עלה בדעתי ליישב סתירת תוס' ב"ק עם קידושי' הנ"ל דהנה מצאתי בתה"ד סי' ק"א שהביא טו"ז באו"ח סי' תרע"ז באכסנאי שהוא נשוי ורוצה להדליק בברכה חוץ לביתו דרשאי וכו' וגדול א' חולק דכיון שפטור נקרא הדיוט אם יעשה ותה"ד דחה כיון דמצינו בגמ' מהדרי' ומהדרי' מן המהדרי' אין זה כמוסיף על התלמוד ע"ש ולמדתי ממנו לתרץ קושי' מג"א הנ"ל דבדבר שלא מצינו חומרא בגמ' שהחמירו חכמי' ועשו גדר וסייג לכ"ע אז פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אבל במקום שמצינו שהחמירו חכמים ועשו גדר וסייג לכל העולם כ"א יכול להחמיר על עצמו כפי רצונו ולא מקרא הדיוט. ולפ"ז א"ש דאף דסומא חייב מדרבנן ולא נשים מ"מ כיון שכבר מצינו שחכמים החמירו על מי שאינו חייב במצות מה"ת שיהי' חייב שוב אם הנשים מחמירי' על עצמם לא מיקרי הדיוטות ויכולי' לברך ושפיר הביא תוס' בקידושין ראי' מסומא לנשים וא"ש. וד' יקדשינו במצותיו. ויאיר עינינו במאור תורתו. אורך ימים בימינה. עדי יקומם עדת מי מנה. כנפשו ונפש ידידו החותם בברכה שלימה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: