בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שכו
עוד להרב הנ"ל
שיל"ת ב' אויפאלו ה' חיי שרה תר"ן לפ"ק:
מכתבך קבלתי הא במילי דשמיא והא במילי דעלמא ותחילת דינו של אדם עד"ת מ"ש לדחות הראי' שהבאתי דהיכא דדיבור הוא כמעשה שבדיבורו איתעבד מעשה לא אמרי' הרהור כדיבור מדאיצטריך גבי הקדש קרא דכל נדרב לב דמהני גמר בלבו ות"ל משום דהרהור כדיבור דמי וכתבת דשאני התם דכתיב מוצא שפתיך תשמור והו"א דהרהור לאו כדיבור דמי דבכ"מ דכתיב מוצא שפתיך או לבטא בשפתים כ"ע מודה דלא מהני מחשבה שבלב. אינני יודע מנ"ל הא והלא בק"ש דכתיב ודברת בם ואפ"ה אמרינן בברכות כ' למ"ד הרהור כדיבור דמי ובשבת ק"ן פריך אהא דדריש ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר מר"י דאמר בכ"מ מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ומשני ש"ה דכתי' והי' מחניך קדוש וליכא ואמאי לא משני משום דכתיב דבר בעי' דיבור דוקא אעכ"ח נהי דכתיב דיבור מ"מ כיון דהרהור כדיבור דמי שפיר דמי וא"כ ה"נ היכא דכתיב בשפתים דהיינו דיבור מ"מ אי הרהור כדיבור דמי שפיר דמ' ואין לומר דבשפתים משמע למעט הרהור ולא דבר ודברת שהרי התם פריך ה"נ כתיב ולא יראה בך ערות דבר ומשני האי מבע"ל לכדר"י וכו' אלמא דמדבר ממעטי' הרהור כמו משפתים וא"כ ה"ה מודברת ואפ"ה אי הרהור כדיבור דמי מהני הרהור וא"כ ה"ה דכתיב בשפתים דבעי' דיבור נמי אמרינן דאי הרהור כדיבור דמהני הרהור ולפ"ז תקשי ל"ל קרא בהקדש דמהני בלב וע"כ משום דהיכא דמדיבורי' איתעבד מעשה ל"ש הרהור כדיבור. ואין לחלק ולומר דשאני בהא דודברת בם ודבר דבר דאיצטריך לגופא ונהי דמשמעותא דיבור מ"מ לא ממעטי' מיני' הרהור אי כדיבור דמי אבל בהאי דמוצא שפתיך הוי ממעטי' מיני' הרהור אפילו אי בעלמא כדיבור דמי ולא ממשמעותי' אלא משום דמיותר או מדשני קרא בלשני' הא ליתא הא דרשי' בר"ה ו' ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך וזה א"א רק בדיבור ולא בהרהור ועיי' בהגהת מל"מ פי"ג מפסוהמ"ק וע"כ צריך לכתוב מוצא שפתיך דיבור דוקא אלא דגמרא שבועות כ"ה קאמר דמ"מ לא כתיב רק דיבור א"כ אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין כיון דעכ"פ לא כתיב קרא רק דיבור וע"ז שפיר הקשיתי הא ידעי' גמר בלבו מסברא דהרהור כדיבור דמי. ואי מפרקי' דשמואל גופא שם שמיע לך דבשפתים ממעט הרהור דהא גם שם לבטא בשפתים איצטריך לגופא לגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין כדמשמע התם אברייתא והיינו שפיו ולבו סותרים זא"ז ואכתי איך ידעינן למעט גמר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דלא מהני אעכ"ח דהיכא דכתיב בשפתים ממשמעותי' ממעטי' הרהור ז"א חדא דדלמא שמואל גם בעלמא ס"ל הרהור לאו כדיבור דמי ועוד אפי' ס"ל בעלמא כדיבור דמי מ"מ כאן לאו כדיבור דמי כסברתי כיון דבדיבורי' איתעבד מעשה לא אמרינן בי' כדיבור וכמעשה דמי ואדרבה אי הוי משכחי' בעלמא דשמואל ס"ל כדיבור דמי הי' מוכח גם מדשמואל כסברתי וא"כ דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי וראי' שלי מדאיצטריך קרא גבי הקדש א"ש:
הן אמת שראיתי בתוס' ר"י החסיד על ברכות שכתב דהא דבק"ש הרהור כדיבור דמי אע"ג דכתיב ודברת בם היינו מדכתיב על לבבך אחר כונת הלב הן הן הדברים ע"ש ולפ"ז גם בהקדש צריך קרא דכל נדיב לב דהרהור כדיבור דמי אלא דלדבריו כל דבריך אינם כלום דהא דפגול במחשבה תלי' בפלוגתא אי הרהור כדיבור דמי אע"ג דגם בפגול כתיב דבר ולא יחשב מ"מ כיון דתלי' בדרשא דקראי' א"כ אין ראי' דמ"ד דדריש קרא דק"ש להכ"ד דדריש נמי קרא דפגול לזה וכל דבריך אינם אלא לשיטות רבינו יונה ושאר פוסקים דלא ס"ל טעמא גב' ק"ש מקרא דעל לבבך רק מסברא שהרי ר"י שם הכריע להלכה זהלכ"ד דמי מהא דשבת ק"ן הנ"ל ע"ש ולדברי ר"י החסיד אין ראי משם כמו"ש הוא עצמו להדי' ולשיטות רבינו יונה ופוסקים ראי' שלי שפיר כנ"ל ואין להאריך בזה. מיהו הא לא קשי' לשיטות ר"י החסיד מאי פריך בשבת שם ה"נ כתיב ולא יראה בך ערות דבר ומאי קושי' הא כתיב נמי והי' מחניך קדוש ולכן שפיר הרהור כדיבור אבל גבי שבת לא כתיב אלא ודבר דבר לכן הרהור לאו כדיבור דהא גבי ק"ש נמי מצרכי' על לבבך דהכ"ד דמי דז"א דוהי' מחניך קדוש אינו מרבה כלל הרהור אלא דאינו ממעט הרהור וכמו"ש רש"י שם והי' מחניך קדוש ולא כתיב בי' דבר ע"ש:
ומה שעלה מורה על ראשך שכתב ליישב דברי מהרי"ט בתשובה סי' קכ"ז דכתב שא"י להקדיש ע"י שליח משום דהוי מילי ומילי לא מימסרן לשליח ותרומה שאני דמחשבת תרומה חשיבא מעשה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם ובמח"א הל' שלוחין תמה עליו הא גבי הקדש נמי חשיב מחשבה כמעש' מדכתיב כלנדיב לב וכמו"ש תוס' שבועות כ"ה תוי' מורך הגאון מוהרא"י ז"ל אבדק"ק ב"ס בתרומה אי לא דכתיב ונחשב הו"א דאסור לאכול עד שיפריש לגמרי במעשה וא"כ כיון דגלי קרא נחשב ממילא המחשבה חשיבא כמעשה הפרשה אבל גבי הקדש אפי' לא כתיב כל נדיב לב ליכא מעשה רק דיבור בעלמא וא"כ אף דגלי קרא כל נדיב לב הוי רק כדיבור ושפיר הוי רק מילי. ולפ"ז אזדא לה ראי' שלי די"ל אפי' היכא דבדיבורי' איתעבד מעשה אפ"ה הרהור כדיבור והא דצריך בתרומה ונחשב משום דאי לא כתי' ונחשב הו"א דבעי' הפרשה במעשה ולא מהני במחשבה דנהי דהרהור כדיבור דמי אבל אין הרהור כמעשה עכ"ד:
ואני אומר ולטעמך איך אמרי' בשבועות שם משום דהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד והלא תרומה א"א למילף מקדשים דבקדשים לא גלי קרא רק דמחשבה הוי כדיבור ואיך נדע בתרומה דמחשבה הוי כמעשה ואפי' למ"ש תוס' שם דאף דא"א למילף תרומה מקדשים מ"מ כיון דאפשר ללמוד קדשים מתרומה שפיר הוי שני כתובים מ"מ לפי דבריך גם קדשים מתרומה א"א למילף דהא תרומה חידוש הוא דבעלמא מחשבה ודאי לא הוי כמעשה וכאן בתרומה הוי מחשבה כמעשה וא"כ לא הוי שני כתובים כלל. ועוד דעד כאן לא קשי' להו לתוס' אלא משום דתרומה חול הוא אצל קדשים ואמאי לא מקשי עדיפא מינה כנ"ל. ונראה דרש"י נשמר מקושי' תוס' ופי' דתרומה היינו תרומת מלאכת המשכן שהוא ג"כ קדשים ולפירושו א"ש ג"כ מאי דמסיק למ"ד מלמדים חולין מקדשים לא גמרינן ולפי' תוס' צ"ל דתרומה אף דהוי חול נגד קדשים מ"מ לגבי חולין מקרי קדשים דתרומה נמי איקרי קודש כדכתיב ונתן לכהן את הקודש וכן בכל קודש לא תגע דרשי' ביבמות ע"ה לרבות את התרומה ועיי' מכות י"ד ותוס' שבועות ו' ד"ה ואימא והכי משמע לישנא דגמרא ורש"י קידושין מ"א מה להנך שכן ישנן חול אצל קדשים ופירש"י אפי' תרומה חול הוא אצלו וכ"כ עוד להדי' ד"ה ותיתי מהנך מה לגירושין שכן ישנן חול אצל תרומה ע"ש. ועוד אפשר דס"ל לרש"י דמתרומה א"א למילף כלל דשאני תרומה שהוא מחויב להפריש ולהכי מהני במחשבה אבל לחדש אי' במחשבתו הו"א דמחשבה לאו כלום הוא דאפילו בדיבור אמרינן בר"ה ו' אימא דיבורי' לאו כלום הוא ומכש"כ למ"ש תוס' פסחים ל"ח ד"ה אתי' דטבל לא מקרי שלו לגמרי לפי שיש בו חלק כהן ולוי א"כ אינו רק מברר חלק התרומה ולהכי מהני במחשבה אבל לא לחדש איסור חדש במחשבתו וצ"ע:
ובגוף הסברא שהבאת כבר קדמוהו רבנן המ"מ פי"ג משכירות ה"ב שכתב דמשו"ה חסמה בקול לוקה לדעת הרמב"ם כיון שישנו במעשה גמור אף החסימה בקול הוא כמעשה ע"ש ועיין במל"מ פ"ד ממלוה ה"ו והוא גמרא מפורשת בקידושין נ"ט שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי וכדר"פ דר"פ רמי כתיב כי יתן וקרי' כי יותן הא כיצד כי יותן דומי' דכי יתן מה יתן דניחא לי' אף יותן דניחא לי' ופי' הריטב"א ואנן דייקי' השתא דכיון דביותן דלא עביד מעשה כיון דניחא לי' מכשיר כאלו יתן הוא אלמא מחשבה חשיבא כנתינה שהוא מעשה ע"ש. אבל מ"ש דאי לאו דכתיב ונחשב בתרומה הו"א דאסור עד דמפריש בידים במחכ"ת אישתמיטתי' דברי תוס' בגיטין ל"א ד"ה במחשבה שכתבו ולענין לאכול בלא הפרשה אין קפידא לכ"ע אפי' בכל המעשרות דלא כתיב בהו ונחשב דשרי בכ"מ אעפ"י שעתה אינו מפריש כלום וכו' ע"ש אלמא דאפי' לא כתיב ונחשב נמי סגי בדיבור עכ"פ וא"כ דבריו דחוי' וראי' שלי במקומה עומדת דהיכא דבדיבורו איתעבד מעשה לא אמרי' הכ"ד דמי דאל"כ ל"ל קרא דונחשב גבי תרומה:
ועיין בחת"ס יו"ד סי' שכ"א שרצה לומר אע"ג דהפרשת תרומה סגי במחשבה ולכה"פ בדיבור מ"מ עיקר מצוה הוא ההפרשה וההרמה והדיבור זה יהי' תרומה טפל לעיקר המצוה כמו האמירה ה"ז גיטך גבי נתינת הגט וכו' עיי"ש. ולפענ"ד דבריו תמוהים דל"ד כי עוכלא לדנא דגבי נתינת הגט אם יאמר לה ה"ז גיטך ואינו נותנו לה אינה מגורשת כלל ואפילו נוטלתו לא מהני משום דבעינן ונתן וטלי גיטך מעג"ק פסול ואם נותנו בידה ולא אמר כלום כשר מה"ת לדעת הרבה פוסקים וכן קבע להלכה באה"ע רס"י קל"ו ועיין ב"ש שם לכן שפיר חשיב מעשה אבל בתרומה הוא להיפוך אם הרים ולא אמר ולא חישב כלום שיהי' תרומה לא מהני מידי ואם אמר או חישב שיהי' תרומה בצפונו או בדרומו מותר לאכול מצד אחר ואפשר אינו צריך להפריש כלל דזה שירי' ניכרים עיין רש"י עירובין ל"ז ע"ב ד"ה ראשית ששירי' ניכרים ואוכל והולך עד שמגיע לתרומה ושפיר אפשר דהוי רק מילי ועיי' במהרי"ט בחידושי קידושין נ"ח דכל שנשתתפו דיבור ומעשה כא' הו"ל מעשה אלימא וכו' אבל בתרומה דסגי בדיבור או מחשבה לחוד לא מקרי מעשה אבל בגט אפילו לשיטות הפוסקים דאם אינו אומר ה"ז גיטך פסול מה"ת מ"מ כיון דאמירת ה"ז גיטך לא מהני בלי מעשה נתינה נשתתפו דיבור ומעשה כאחד שפיר חשיב מעשה לכן דבריו צ"ע לפענ"ד:
ומה שדחית ראי' שלי מדצריך קרא תשביתו בחמץ דמהני ביטול בלב ות"ל משום דהכ"ד דמי אע"כ משום דבדיבורי' איתעבד מעשה לא מהני הכ"ד ודחית דאי לא כתיב תשביתו הו"א דצריך דוקא בידים. לפענ"ד דוקא תשביתו פירושו בלב כמו"ש רש"י פסחים ד' ע"ב ד"ה בביטול והשבתה דלב הוי השבתה ע"ש אבל לשון ביטול פירושו בפה וא"כ הו"ל למכתב תבטלו אף דפירושו בפה מ"מ הוי ידעינן דסגי בלב משום הכ"ד ומדאפקי' בלשון תשביתו דסגי בלב משום הכ"ד דמי ועיין פר"ח או"ח רס"י תל"א שכתב מדלא כתיב תבטלו שמעינן דמהני בדיקה עיי"ש מוכח דיותר ראוי לכתוב תבטלו מתשביתו וכ"ת א"כ צריך למכתב תשביתו דמהני בדיקה ז"א דא"נ כתיב תבטלו הוי שמעינן בדיקה מלישנא דמבתיכם כמו"ש פר"ח שם ולזה כוונתי מתחילה:
וביישוב קושי' מח"א על מהרי"ט נ"ל עפמ"ש המרדכי בגיטין ס"פ האומר וממורי הכהן קבלתי כל היכא שאין הדבר נגמר עפ"י השליח חשיב מילי ולא מימסר לשליח אבל קבלת הגט זהו גמר הדבר אבל הכתיבה שאמר לעדים חשיב מילי משום דאין הדבר נגמר עד נתינת הגט ואע"ג דהם שלוחים על הכל מ"מ שליחות הכתיבה מילי נינהו וכו' ע"ש ומעתה תרומה שפיר מהני ע"י שליח ולא חשיב מילי לפי שהמעשה נגמר ע"י שהוא תרומה והשירים חולין ואף דאכתי מחוסר מצות נתינה לכהן זו מצוה אחריתא הוא שהרי אם הבעלים כהנים צריכי' להפריש כדי להתיר איסור טבל ומחזיקי' לעצמם ואין כאן מצות נתינה כלל ועיין תוס' כתובות ל' ע"ב ושפיר מקרי מחשבת תרומה מעשה אבל בהקדש דמיירי מהרי"ט שאומר לחבירו צא והקדש שור א' משוורי' דאין המעשה נגמר ע"י השליח דאכתי מחוסר הקרבה עיין חולין קל"ט ור"ה ו' דאפריש ולא אקדיש עובר בבית ועיין טו"א שם שפיר כתב מהרי"ט דהוי רק מילי וכן בהקדש לעניים דמיירי מהרי"ט שם אין המעשה נגמר עפ"י השליח דאכתי מחסר מסירה ליד הגבאי או נתינה לעניים שפיר כתב שם מהרי"ט דהוי רק מילי ולא מימסרן לשליח וא"ש:
ומה"ט נמי כתב רמב"ן ב"ב קכ"ו ע"ב דא"י לעשות שליח לקבל נזירות עבורו וכן כתב תוס' נזיר י"א ע"א משום דאין המעשה נגמר עפ"י השליח שהרי הבעלים צריכין לנהוג נזירות והוי רק מילי וכן הא דכתב הר"ן בפסחים ו' דלא מהני ביטול ע"י שליח משום דהוא בתורת הפקר והפקר ע"י שליח לא מהני ע"ש ועיי' בב"י או"ח סוס"י תל"ד הוא נמי מה"ט כיון דאין הדבר נגמר עפ"י השליח ולא מיבעי לר"י דס"ל בנדרים מ"ג דהפקר עד דאתי לרשות זוכה ודאי לא הוי גמר מעשה אלא אפילו לרבנן דמיד הוי הפקר מ"מ היינו רק מה"ת אבל מדרבנן יכול לחזור בו עד ג' ימים כמבואר בסוגי' שם והכי פסקינן בחו"מ סי' ער"ג ס"ט ועיין בש"ך ביו"ד סי' רכ"א סקנ"ג א"כ אינו גמר הדבר עפ"י שליח שהרי עדיין יכולי' הבעלים לחזור בהם לכן הוי מילי וכן בנדר אין כאן גמר מעשה רק בקיום הבעלים נדרם עיין בב"י סוס"י תל"ד הוי מילי וא"ש:
ובהכי ניחא מה שהק' מח"א שם ונוב"י ח"ב יו"ד סי' קמ"ז מנזיר י"ב ע"ב דיכול לעשות שליח להפר נדרי אשתו ועיי' נדרים ע"ב והא הוי מילי. ותוס' רעק"א גיטין פ"ד אות ל"ד הק' איך יכול לבטל גט ע"י שליח הא הוי מילי ובתפארת ישראל במשנה גיטין פ"ו הק' ל"ל קרא דאינו חייב קרבן שבועות עדות ע"י שליח ת"ל דהוי מילי ועוד מנדרים ח' ע"ב גבי בעל אי נעשה שליח לחרטת אשתו הא הוי מילי. והאחרונים הקשו מסנהדרין קי"א דדרשינן יצאו הם ולא שליחם ל"ל קרא הא מדיחי' הוי רק מילי. ולפמ"ש לק"מ דהפרה וביטול גט ע"י שליח הוי גמר מעשה וכן בשבה"ע וחרטת אשתו הוי גמר מעשה וכן מדיחי' שעע"ז עפ"י הוי גמר מעשה ולא מקרי מילי וא"ש:
אך אכתי קשי' מה שהק' מח"א שם מהא דתמורה י' דבעי רמב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה אמר רבא א"כ מצינו צבור ושותפי' עושין תמורה כגון דשוי שליח לאקדושי ע"ש א"כ חזינן דאפשר להקדיש ע"י שליח. והגאון ר' בונם איגר בתשובת חת"ס יו"ד שכ"א הק' מנדרים ל"ו דמוכח דמדעת בעלים יכול להיות שליח להפריש בשבילו חטאת ופסח עיי"ש מה שהאריך. והנה מהא דתמורה ופסח אפשר לומר דאיירי דאית לי שותפות בגווי' שהרי הוא ג"כ א' מן הצבור וכן בפסח פי' הרא"ש שם שימנה חבירו על פסחו ע"ש ומשו"ה אפילו במילי מהני שליחות כדאמרינן בקידושין מ"ב ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות בגווי' אבל בחטאת חלב ל"ש שותפות ועיי' תוס' ב"ק מ' ד"ה כופר:
אבל לפמ"ש נ"ל דבר"ה ו' אמרינן דאיכא תרי קראי לענין לעבור בבל תאחר חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב ומבואר שם דבהרי זו לא משכחת אמר ולא אפריש רק בהרי עלי או בקרבן חובה חטאות ואשמות עולות ושלמים ע"ש ועיין ברמב"ם פ"ח ממתנות עניי' כתב דבצדקה עובר מיד בב"ת משום דעניים מצויין הם והוא מגמרא ר"ה דף הנ"ל ואם אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים וכן פסק המחבר ביו"ד סי' רנ"ז ס"ג בלי חולק וא"כ נראה דה"פ בקרבנות אפי' יש אונס שא"י להקריב מ"מ מחויב להפריש כמו בצדקה הנ"ל. ולפ"ז א"ש דמהרי"ט לא כתב כן אלא בעושה שליח להקדיש מה שלא הי' מחייב מקודם ועושה שליח לומר ה"ז עולה ואז אין הפרשה גמר מעשה שתכליתה הוא הקרבה והרי מחוסר הקרבה לכן הוי מילי וא"א ע"י שליח אבל בחטאת חלב שהוא קרבן חובה וכן האי דתמורה מיירי בקרבן צבור ומסתמא הוא קרבן חובה ועיין ברמב"ם פ"א ממעה"ק ופ"ב ופי"ב ופי"ד משמע שאין הציבור נודרי' נדבה וא"כ הפרשה הוא מצוה אעפ"י שא"י להקריב כנ"ל וכיון שהפרשה מצוה בפ"ע הוי גמר מעשה ושפיר יכול לעשות שליח וא"ש:
ומפסח בלא"ה לק"מ כיון דאסור לאכול שלא למנוי"ו א"כ במה שמונה אותו על פסחו מתירו לאכול ממנו שפיר הוי גמר מעשה על ידי שליח ולא הוי שליח ואתי שפיר וקצרתי מאפס הפנאי:
ושוב נתישבתי דמהאי דפסח לק"מ ואין לו ענין כלל המקדיש ע"י שליח אלא שממנה את חבירו על פסח שלו שהקדיש כדי שלא יהי' שלא מנויו ומזכה לו חלק בפסחו ועיין פסחים צ' בממנה זוכה על פסחו ועיין קידושין מ"ב דומי' דשכן אדם מביא על בניו ובנותיו הקטנים ואינו שליח להקדיש כלל רק לזכות לו שהיא מעשה ולא מילי והגמרא פריך דאפי' עושה כן בלא דעתו להוי למנויו ומשני לה שפיר אבל עושה כן מדעת שפיר הוי למנויו אבל להקדיש לו פסח ע"י שליחות י"ל דלא מהני משום דהוי מילי. וכן הא דפריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו הפי' משלו ולא משל חבירו דומי' דשכן אדם מביא על אשתו שוטה ומסיק דלא מהני שלא מדעת דזימנין דלא ניחא לי' דליכפר במידי דלאו דידי' כדאמרי' בערכין כ"א אבל מדעת שמודיע את המתכפר עיין רש"י בערכין שפיר מהני ולא מתורת שליחות רק הוא יכול להפריש חטאת בשביל חבירו מדידי' אבל להפריש משל חבירו בתורת שליחות ודאי לא מהני משום דהוי מילי. אך קושי' מח"א מהאי דתמורה קשי' ומ"ש בהג"ה שם דהאי דתמורה מיירי שהקדיש השליח משלו לא נ"ל דא"כ אינו מדין שליחות כנ"ל ואיך אמרו שם בגמרא כגון דשוי שליח לאקדושי:
ומה שנ"ל בזה הוא דתוס' בקידושין נ"ט ע"ב ד"ה מידי הקשו אמאי לא פריך ר"ל לר"י מהא דתרומה דקאמר אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ומשמע הא אם משתרם ביטל הוי תרומה אעפ"י שתרם השליח במחשבה אלמא לא אתי דיבור ומבטל דיבור ותי' דמחשבה דתרומה הי' יודע דכמעשה דמי דכתי' ונחשב לכם והוי כאלו תרם בידים ואפי' אינו מוציא מידי תרומה דהיינו אפי' תרם בעה"ב אח"כ כראוי אחר מחשבת השליח אבל גבי טומאה אין המחשבה מטמאתו אבל מביאתו לידי תורת קבלת טומאה ואותה הבאה יכולה להתבטל דהכל מודים דע"י המעשה מתבטלת א"כ תתבטל ע"י מחשבה ע"ש. ובחי' מהרי"ט שם הק' לקשי ר"ל לנפשי' דהא מודה דאתי דיבור ומבטל דיבור כגט ותרומה רק בקידושין ס"ל דנתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי ותי' והסביר סברת תוס' דר"ל ידע דכל שהמחשבה מועלת כמעשה חשיבה מעשה אלא דמחשבת כלים לא הועילה להם לאלתר אלא לאחר שיגע בהם שרץ והרי אפשר להתבטל קודם שיגע בה שרץ ע"י מעשה כמו"ש תוס' וא"כ בשלמא לר"ל דחשיב נתינת מעות ליד אשה אעפ"י שלא הועילה עכשיו וגם אפשר להתבטל ע"י קידושי' אחר בתוך שלשים אלא שמועילי' אחר זמן שלא תהי' צריכה קידושין אחרים חשיבה מעשה שפיר חשיב גם מחשבה דטומאה מעשה אבל לר"י שאעפ"י שעשה מעשה כל דלא אהני מיד ואפשר להתבטל ע"י קידושי אחר לא חשיב לי' מעשה כ"ש מחשבת כלים ע"ש. ועיין בש"ך חו"מ סי' רנ"ה סק"ה בשם ראשונים דהא דיש שאלה בהקדש היינו מקמי דאתי ליד גזבר דהוי רק דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור אבל בהר דאתי ליד גזבר דקנהו הקדש במשיכה לא מהני שאלה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ע"ש. ועיין תוס' חולין כ"ב ע"ב ד"ה והביא שהק' כיון דממנ"פ הא' פסול איך יכול להקריב ותי' כיון שהביאן ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ הא' מהן ראוי להקריב עיי"ש ועיי' בס' טהרות הקודש ריש זבחים שהראה מקור לזה מסוגי' דמעילה י"ט דמוציא מעות הקדש ולקח מהן קיני זבים וזבות ויולדות כיון שהוציא מעל ופירש"י כיון שהביאו לעזרה יי"ח ידי אחריות ומעל דבר' ר"ש רי"א עד שיזרוק הדם והסביר שם דברי ריש איך יי"ח בהבאה לעזרה הא אין כפרה אלא בדם ותי' דבאמת אין חטאו מכופר אלא שקיים מ"ע שיש עליו להביא קרבן ע"ש באריכות ולפ"ז פשיטא לר"ש כיון דמשהביאו לעזרה נפטר מאחריות וכבר קנאו הקדש שוב א"י לישאל עליו:
ולפענ"ד גם חטאו מכופר כמו דאמרינן בגיטין נ"ח בחטאת גזולה שלא נודעה לרבים ועיין רש"י וחי' רשב"א שם ויבמות צ' דרבנן עקרו מצות אכילת בשר בשב וא"ת ומ"מ בעלים מתכפרים וא"כ מה התם דאנוס בתקנתא דרבנן חטאו מכופר ועיי' תוס' שבת ד' ד"ה קודם מכ"ש אם אנוס בד"ת שפטור מאחריות כיון שהביא לעזרה שחטאו מכופר אם מת או נאבד הקרבן אלא באיתניהו הכפרה תלוי בדם. ומ"ש תוס' כריתות י"ג ע"ב ד"ה ארבע מ"מ השתא שנשחטו ונזרקו דמן כהלכתן ליתא בשאלה היינו אפילו אליבא דר"י אבל לר"ש מיד שהביאן לעזרה ליתא בשאלה דקני' הקדש כמו בקדשי בדה"ב כשבאו ליד גזבר ומ"ש רשב"ם ב"ב ק"ך ע"ב דאפי' לאחר שחיטה ישנו בשאלה היינו דוקא בשחטו בחוץ עיי"ש ועיין טו"ז יו"ד סי' שכ"ג ואו"ח סי' תרי"ט. ועיין פי' הרא"ש נדרים נ"ט דס"ל לר"א ממיץ דגם תרומה ביד כהן מצי ישראל לישאל עלי':
ומעתה סברת מהרי"ט נכונה דעושה שליח להקדיש הוי רק מילי כיון דאין דיבורו מועיל עכשיו רק לאח"ז שיתנה לגזבר או שיביאהו לעזרה וגם אפשר להתבטל ע"י שאלה משא"כ אחר שעשה מעשה ונותנו לגזבר או הביאו לעזרה א"א להתבטל ע"י שאלה א"כ אין הדיבור פועל כמעשה דמעשה ליתא בשאלה ודיבור איתא בשאלה לכן לא חשיב מעשה רק מילי ולא מימסרן לשליח אבל בתרומה דהדיבור מועיל כמו המעשה אף דאפשר להתבטל ע"י שאלה מ"מ גם בעשה מעשה ונתנה לכהן נמי מהני שאלה וא"כ המחשבה מהני ומועיל כמו מעשה שפיר מיקרי המחשבה ודיבור מעשה ולא הוי מילי ושפיר מימסרן לשליח ואפי' לשיטות הסוברים דתרומה ביד כהן אינה בשאלה מ"מ כבר כתבתי לעיל דנתינה לכהן הוא מצוה בפ"ע עכ"פ אם מפריש בידים נמי איתא בשאלה וא"כ המחשבה והדיבור מועילין כמעשה הרמה אבל בהקדש אם מקדיש ואינו נותן לגזבר ואינו מביאו בעזרה לא עשה ולא כלום כי אין בו תכלית אחר רק לתתו לגזבר ולהביאו בעזרה וכיון שאם מקדיש במעשה ליתא בשאלה ודיבור ובמחשבה איתא בשאלה ואפשר להתבטל לא הוי כמעשה רק מילי וא"א ע"י שליח. והיינו נמי טעמא דנזירות לפי שלא הועיל דיבורו עכשיו עד שינהוג נזירות ואפשר להתבטל ע"י שאלה ואחר שנהג נזירות א"א לישאל דאכלה כולה אין נשאלי' עיין שבועות כ"ז וכן נדר כן ולכן הוי מילי וכן ביטול חמץ דהוא מטעם הפקר והפקר הוא כנדר כמו"ש רמב"ם פ"ב מנדרים הי"ד וכן הוא בטוש"ע חו"מ סי' ער"ג ועיין קצו"ח שם ומהני בי' שאלה ואפשר להתבטל לכן הוי מילי. ובהכי מיושבי' כל הקושי' שהבאתי לעיל על מהרי"ט דבכל המקומות כיון דאהני דיבורי' וא"א להתבטל כמעשה שפיר מיקרי מעשה ומהני ע"י שליח וא"ש:
ולפ"ז לר"י דס"ל במעילה הנ"ל עד שיזרוק הדם יכול לישאל על קדוה"ג אפי' הביאו לעזרה רק אחר שנשחט ונזרק הדם כדינו אינה בשאלה כמו"ש תוס' כריתות א"כ שוב גם בהקדש הוי מחשבה ודיבור כמעשה ואי משום דאיתא בשאלה הא במעשה הבאה לעזרה נמי איתא בשאלה והוי כמו תרומה דלא הוי מילי וא"כ הא דנדרים ל"ו דפריך יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יודא ור"י לשיטתו שפיר לא הוי מקדיש קדוה"ג מילי ולהכי שפיר מדעת יכול להיות שליח להקדיש אבל מהרי"ט כתב שפיר אליבא דר"ש ופסק כוותי' דלא כרמב"ם פ"ו ממעילה הי"ב דפוסק כר"י וא"ש:
אלא דלכאורה קשי' הא חכם עוקר נדר מעיקרא א"כ מה דאפשר להתבטל ע"י שאלה לא מקרי אפשר למעשה או לדיבור להתבטל אלא שלא הי' כאן הקדש מעולם ושאני בהך דכלים שכתבו תוס' קידושין שע"י מעשה נתבטל מהם תורת קבלת טומאה מכאן ולהבא שפיר מקרי אפשר להתבטל אבל כאן אם חל פ"א א"א להתבטל ונראה עפמ"ש הר"ן בנדרים כ"ז בשם הרמב"ן דהא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו היינו דוקא בניתר ע"י פתח דמשוי לי' נדר טעות אבל ניתר בחרטה אין כל הנדר ניתר רק מה שמתחרט בו בלבד ע"ש מבואר דבניתר בחרטה שפיר הי' נדר אלא שנתבטל אח"כ ועיין ש"ש שמעתתא וי"ו פ"ג ומ"מ עוקרו למפרע כמו זבה שסותרת למפרע ועיין זבחים כ"ט ושפיר מקרי אפשר להתבטל והוי רק מילי. אלא דאכתי קשי' הא לדעת הרמב"ם פ"ז מערכין הי"ז נדרי הקדש אין ניתרי' אלא בפתח ולא בחרטה ובמחנה אפרים הל' צדקה סי' ח' הסביר עפמ"ש רמב"ם סוף הלכות נדרים דנדרי הקדש מצוה לקיימן ולא לישאל עליהם אלא מדוחק ע"ש וכיון דהקדש אינו נשאל עליו אלא בפתח דמשוי לי נדר טעות א"כ לא הי' מעשה מעולם רק בטעות ועיין בלשון רשב"ם ב"ב ק"ך וא"כ לא מקרי אפשר להתבטל והדק"ל. אך המח"א שם הק' א"כ איך ס"ד בנדרים נ"ט דתרומה הו' דשיל"מ משום דמצי לאיתשולי עלה הא שמא לא ימצא פתח ובחרטה אינה ניתרת ותי' כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו לחזור ולתרום שפיר ניתר בחרטה ע"ש ולפ"ז בהקדש נמי כשאומר הרי עלי והפריש לנדרו או שהפריש קרבן חובה ורוצה לישאל שפיר ניתר בחרטה כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה רק להפריש אחר במקומו ושפיר מקרי אפשר להתבטל והוי מילי ולא מימסרו לשליח. ולפ"ז באומר ה"ז עולה דאם נשאל עלי' אינה נותן אחרת במקומה אינה ניתר בחרטה רק בפתח ולא מקרי אפשר להתבטל ושוב הוי מחשבה ודיבור כמעשה ושפיר מימסרן לשליח וא"כ האי דתמורה א"ש כגון דשוי שליח לומר ה"ז עולה דבכה"ג לא הוי מילי ושפיר משוי' שליח וא"ש:
ובזה י"ל פרפרת נאה בתוס' שבועות כ"ה ד"ה משום שכתבו גבי קדשים כתי' שהביאו בעזרה כל נדיב לב עולות והאי שהביאו הוא שפת יתר. ולפמ"ש א"ש דכבר הקשיתי ל"ל קרא ת"ל דהרהור כדיבור דמי ותרצתי כיון דבהקדש ע"י דיבורי' איתעבד מעשה הוי כמעשה כדאמרינן בתמורה ג' לא תיתני מימר דבדיבורי' איתעבד מעשה לא אמרינן הרהור כמעשה ולפי האמור יש להשיב דהא מבואר בנזיר ל"א דאפי' לב"ה תמורה בטעות הוי תמורה וא"כ אין שאלה בתמורה שהא בהא תלי' כמבואר ב"ב ק"ך ובכמה דוכתי לכן במימר שפיר חשיב דיבור כמעשה אבל תחילת הקדש דישנו בשאלה הוי רק מילי והדק"ל ל"ל קרא ת"ל דהכ"ד דמי. אך ז"א דהתם הביאו הקרבנות בעזרה והקריבים מיד כמבואר בדה"י שם וא"כ הוי ה"ז ואינו ניתר בפתח ושפיר מקרי מעשה ול"ש הכ"ד ושפיר צריך קרא וזה שכתבו תוס' גבי קדשים כתי' שהביאו בעזרה דשפיר הוי מעשה ולהכי צריך קרא כל נדיב לב עולות. ובהכי א"ש מה שהקשיתי לעיל איך הוי שני כתובים הא תרומה מקדשים לא ילפינן דשאני קדשים דמחשבה הוי רק כדיבור אבל בתרומה דילהוי כמעשה מנ"ל וקדשים מתרומה לא ילפי' דתרומה חידוש דהרהור הוי כמעשה אבל לפמ"ש ניחא דגם בקדשים מיירי היכי דמחשבה הוי כמעשה ולכן העמידו תוס' דבריהם אהא משום דהוי שני כתובים כדי ליישב קושי' זו:
ועוד נ"ל ליישב קושי' מהרב"א מהאי דחטאת חלב ופסח בנדרים ל"ו דלכאורה קשי' לפמ"ש ריב"ש סי' שנ"ט דהא דאין אדם יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו היינו דוקא בקדושת דמים דמוציא מרשות לרשות והוי כמכרו להדיוט כדאמרינן ב"ק ע"ו אבל בקדוה"ג שפיר יכול להקדיש דמעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ואינו רק מניח עליו שם איסור וזה יכול אף שאינו ברשותו דאיש כי יקדיש ביתו מה ביתו ברשותו בקדושת דמים כתי' ולהכי מהני הקדש לוה אף דאינו ברשותו ועיין קצו"ח סי' קי"ז ולפ"ז תקשי אמאי אין אדם יכול להקדיש קדוה"ג בהמות חבירו והא אינו רק קורא עליו שם איסור. אך זה שיבוש דהא אאאדשא"ש בדיבור ובמחשבה. אבל הא קשי' הא כתב רמב"ן במלחמות ב"ק קי"ד דשינוי השם במחשבה לא מהני קודם ייאוש משום דבעלים מעכבים אבל לאחר ייאוש דליכא בעלים מעכבים שפיר מהני ע"ש וא"כ היכא דניחא לי' לבעלים שפיר יכול להקדיש קדושת הגוף אעפ"י שאינו שלו ועיין ע"ז נ"ג ע"ב מדפלחו ישראל לעגל גלי דעתי' דניחא בע"ז כי אתי נכרי שליחותא דידהו עבדי ול"ש אין אדם אוסר דשא"ש וא"כ איך כתב מהרי"ט דבעושה שליח להקדיש לא הוי הקדש נהי דלא הוי שליח משום דמילי לא מימסרן לשליח מ"מ כיון דבעלים גלי דעתיהו דניחא להו בהקדש וכיון דאין הבעלים מעכבים שפיר יכול להקדיש קדוה"ג אעפ"י שאינו שלו דאם אין בעלים מעכבים אאדשא"ש. אך גם הא לא קשי' כמו"ש הר"ן בגיטין ר"פ האומר בשם ירושלמי הרי שהיתה צווחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה ע"ש ועיי' חת"ס אה"ע ח"א סי' ד' הסבר נאה בשם הגאון מו"ה יצחק משה פערלס זצ"ל דכשהוא שליח בעי' ביטול בפה ואוקמא אחזקה שלא ביטלה אבל כאן שמא באותו רגע שקיבל שליח הגט חזרה בה במחשבתה ולא הי' נימא לה ע"ש ולפ"ז א"ש דשם בע"ז ברגע דפלחו ישראל לע"ז הי' ניחא להו ונאסרו כולם ברגע זו אבל כאן שמא ברגע שהקדיש השליח חזר בו במחשבתו ולא ניחא לי' בהקדש כי חוב הוא לו שמפסיד ממונו וכיון דאין בו דין שליח א"צ ביטול בפה ושפיר כתב מהרי"ט דלא מהני אלא אי קשי' הא קשי' למ"ש תוס' ב"מ כ"ב ד"ה אם דגבי תרומה כיון דחזינן בי' דניחא לי' השתא אמרינן נמי דניחא לי' מעיקרא משום מצוה א"כ ה"נ אי ניחא לי' אח"כ בהקדש נימא מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה ועיין קצו"ח סי' רס"ב:
ונ"ל לחלק דוקא גבי תרומה שהוא צריך עכ"פ להפריש תרומה וליכא אלא הפסד מועט שתרם מן היפות שפיר אמרינן מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה וכ"ש שהוא מצוה מחויבת אבל בהקדש דאיכא הפסד ממון הרבה כל החפץ וגם אינו מצוה חיובית לא אמרי' מדהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' משום מצוה וכה"ג מחלק מג"א סוס"י י"ד לענין ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ע"ש ושפיר כתב מהרי"ט דלא מהני הקדש. וכ"ז בהקדש שהוא נדבה אבל התם בנדרים בחטאת ופסח שהוא קרבן חובה דמי לתרומה הנ"ל דהוי הפסד מועט שפיר אמרינן דניחא לי' ויכול להקדיש מדעת בעלים אעפ"י שאינו שלו ולא מדין שליחות רק דיכול להקדיש קדוה"ג גם אם אינו שלו אם אין הבעלים מעכבים וניחא להו כנ"ל ועיין מנחות דף ס"ד ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט וא"ש:
מ"ש לתרץ קושיתי אמאי לא ילפינן דע"א נאמן באיסור דאי אינו נאמן הלא מסברא א"נ וא"כ ל"ל גז"ש דדבר דבר דאין דשב"ע פחות משנים אלא מדאיצטריך גז"ש ש"מ דבשאר איסור נאמן וכתבת דאי מהאי הו"א דוקא בלא איתחזק איסור והיתר אבל באיתחזק הו"א דילפי' שאר איסור מדשב"ע וציינת דברי מהרמ"ל ריש גיטין בתוס' ד"ה הו' דשב"ע. הרבה יש להשיב ואינני רוצה להכניס עצמי בזה בפלפול אבל גוף תירוצך שקר הא ע"א באמת אינו נאמן באיסור באיתחזק רק בלא איתחזק והילפותא מפגול אסקי' בקשי' ואכתי קושי' במקומה על הראשונים דטרחו מנ"ל דע"א נאמן באי' בלא איתחזק הא מוכח דנאמן בלא איתחזק דאי אפילו בלא איתחזק אינו נאמן ל"ל קרא בדשב"ע דא"נ אעכ"ח דבעלמא נאמן ויש לי הרבה תירוצים ע"ז ואין עת האסף פה. וד' הטוב. יריק לנו שפע כל טוב. לא יחסר קורטוב. כנפש חמיך הדוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: