בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה שכד
שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' לס' וזאת הברכה תר"ן לפ"ק:
יגמור ד' בעדכם החתימה לטובה. בנחת ושיבה. חתני אהובי הרב המאוה"ג ג חריף ובקי כמו"ה גרשון נ"י שטערן אבדק"ק מ' לודאש:
היום נתתי אל לבי לעיין במה שעוררתנו על דברת פמג"ד יו"ד סוס"י ה' אמאי נאמן כהן לומר שפיגל הא אאמע"ר ואפי' בשני עדים אין נאמנים לעשות עצמם רשעי' אפי' ע"י מיגו ועיי' בנוב"י תנינא אה"ע סי' כ"ג ד"ה ומה דפשיטא לי' אף שא"נ לגבי עצמו מ"מ נאמן להפריש אחרי' מאי' ותי' כיון דקיי"ל כהנים שלוחי דרחמנא נינהו א"כ פגול הוא לא יחשב לו מיותר עיי' נדרים ל"ו וע"כ להורות דנאמני' הם מ"מ עכ"ד. והקשית א"כ איך ילפי' בגיטי' נ"ד דע"א נאמן באיסורין מכה"ג ביו"כ דכי אמר פיגול הוא מהימן הא ע"כ לאו בתורת נאמנות הוא הא אפי' שני עדים אין נאמנים בכה"ג בעלמא רק גזה"כ הוא וכיון דחידוש הוא לא ילפי' מיני' בעלמא:
ולפענ"ד נראה ליישב דבאמת היא חידוש מי נתן רשות לפמג"ד לדרוש דרשה חדשה אשר לא נזכר בתלמוד בשום מקום ואין כאן משמעות דורשי' כלל. אמנם נ"ל דכונתו כך דהנה יש ליישב קושיתו עפמ"ש ש"ש ש"ז פ"ה דהא דאאמע"ר היינו דוקא באומר שעבר עבירה שנפסל עי"ז לעדות ולשבועה אבל באומר שעבר עבירה שאינו נפסל עי"ז לעדות ולשבועה שפיר אמע"ר ע"ש. וכן משמע ברש"י כתובות ח"י ד"ה אאמע"ר שכתב אינו נאמן לפסול עצמו וכו' משמע דוקא לפסול עצמו אינו נאמן אבל אם אינו נעשה פסול שפיר נאמן. ולפ"ז נ"ל דבר חדש לפמ"ש תוס' ב"מ ה' ע"ב דגזלן לא פסול לשבועה אלא מדרבנן ולעדות הוא דפסול מה"ת משום אל תשת רשע עד ע"ש א"כ באשה ל"ש אאמע"ר כלל מה"ת שהרי לעדות בלא"ה פסולה הוא ולשבועה גם מחמת רשעתה אינו מה"ת [אח"ז רב כתב לי סברא זו בני הבחור החו"ש מו"ה משה נחום נ"י משמי' דנפשי' ותירץ בזה קושי' ב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"ג ע"ש ויש לפקפק]. ובזה מיושב קושי' שעה"מ פ"ט מאישות הט"ו ד"ה הן אמת שהק' בהא דשלהי נדרים האומרת טמאה אני לך נאמנות למ"ר ואמאי הא אאמע"ר. ולפמ"ש לק"מ דבאשה ל"ש אאמע"ר כלל ושפיר נאמנות. והנה מבואר בחו"מ רס"י ל"ד דבעובר עבירה שאין בה מלקות אינו נפסל לעדות אא"כ יש בה חימוד ממון וכגון לאו שאין בו מעשה עיי' תומי' שם אות ב' ומעתה כיון דפגול הוא במחשבה וכמו"ש המל"מ בדעת הרמב"ם רפי"ג מפסוהמ"ק וכן הרא"ה בחינוך להדיא ואפי' לר"י דלאו שאין בו מעשה לוקי' עליו מ"מ כיון דהוא במחשבה אין לוקי' וכמו"ש בהגהת מל"מ שם דאטו מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי ע"ש וא"כ אינו נפסל לעדות וממילא ל"ש בי' אאמע"ר כלל ולק"מ:
אמנם כבר הביא מל"מ שם חבל נביאי' ראשונים דס"ל דפגול הוי דוקא בהוצאה בפה וקרי לה מחשבה לפי שאין בה מעשה ע"ש. ולפי"ז שפיר לוקי' עליו דעקימת שפתיו הו' מעשה היכא דבדיבורי' איתעביד מעשה כמו"ש תוס' ב"מ צ' ע"ב ד"ה ר"י וה"נ בדיבורי' עביד מעשה שנפסל הקרבן. וכ"כ פנ"י בגיטין שם ונפסל לעדות ושפיר הק' פמג"ד הא אאמע"ר. וע"ז תי' כיון דבאמת כהני' שלוחי דרחמנא לא איצטריך קרא שיכול לפגל דאין הבעלי' יכולי' לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כקושי' הגמ' בנדרים ל"ו א"כ פגול הוא לא יחשב לו מיותר למימרא דפגול הוא במחשבה וכיון דהוא במחשבה אין לוקין ואינו נפסל ול"ש אאמע"ר וזה לומר דנאמני' הם מ"מ וכמוש"ל ולפ"ז אין כאן חידוש כלל במה שנאמן ושפיר ילפי' מיני' דע"א נאמן באיסורי' ולק"מ:
ובהכי מיושב קושי' פנ"י לרמב"ם ורא"ה דפגול הוא במחשבה א"כ אמאי ילפי' ע"א נאמן באי' מכ"ג ביו"כ דוקא ואמאי לא ילפי' מכל פגול דנאמן שפיגל במחשבה ומנא ידעי' ע"ש. ולפמ"ש ניחא דמודה רמב"ם ורא"ה דאי כהני' שלוחי דידן דאז קשה קושי' הגמ' נדרים אמאי פיגולן פיגול לימא לי' שלוחי שוויתך לתקוני ולא לעוותי וצ"ל כדמשני שאני פגול דא"ק לא יחשב לו מ"מ וא"כ אינו מיותר שפיר אמרי' דפגול דוקא בפה ולדיבור קרי מחשבה אבל למאי דקיי"ל דשלוחי דרחמנא נינהו וא"כ לא יחשב לו מיותר להורות דפגול הוא גם במחשבה כנ"ל ולהכי פסקו דפגול הוא במחשבה אבל הגמ' בעי למילף ע"א נאמן באיסורין אפי' אי כהנים שלוחי דידן ואז פגיל דוקא בפה וליכא למילף משאר פגול ולהכי איצטריך למילף מכהן גדול ביו"כ וא"ש:
אבל מ"ש לתרץ דכל פיגול ליכא למילף דס"ל שנאמן מתוך שנאמן שצריך לשלם לבעלים נאמן נמי לפסול הקרבן כמו גב' ס"ת דאמרי' מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכו' אבל מכ"ג ביו"כ שפיר יליף משעיר הפנימי דבא משל ציבור והיינו מתרומת הלשכה ומזיק הקדש פטור ול"ש מתוך עכ"ד ואף שרש"י כתב בפר ושעיר שלפני ולפנים צ"ל דפר לאו דוקא שהרי הפר בא משלו וי"ל דנאמן כיון שמפסיד הפר רק עיקר הקושי' משעיר וכמו"ש הראב"ן הובא בס' טיב גיטין ועיי' פנ"י שם נ"ה ע"א ד"ה תכן. [עיין סוס"י הקדום] לא נ"ל מתרי טעמא חדא דהא הוי לי' היזק שאינו ניכר וקי"ל ל"ש היזק ומזידין חייבי' רק מפני תיקון עולם וא"כ ל"ל דבשאר פיגול המניתו תורה משום דצריך לשלם לבעלי' שהרי א"צ לשלם מה"ת. ועוד דכבר כתב בחידושי ר"ן דהא דנאמן משום מתוך היינו דוקא באיסור דע"א נאמן אלא דבאשכחי' ולא א"ל או שהוציאה מתח"י כמו בס"ת יש סברא שלא להאמינו כיון דלא א"ל בפ"א לזה מהני סברת מתוך להאמינו אבל בממון דבעי' שני עדים אפי' היכא דשייך מתוך אין ע"א נאמן ע"ש ולפ"ז גם משאר פגול שפיר מוכח דע"א נאמן באי' דאל"כ לא מהני סברת מתוך כלל:
אלא דלכאורה דברי ראב"ן הנ"ל הם נגד דברי חידושי הר"ן אבל לפענ"ד אינו כן דהרי באמת דברי ראב"ן תמוהי' דכבר כתבו הקדמונים אף דילפי' ע"א נאמן באי' להתיר משחיטה ותרומה ונקור כמו"ש רש"י רפ"ק דגיטין או מנדה כמו"ש תוס' שם מ"מ צריך קרא דנאמן לאי' משום דהוי כמו אפוקי ממונא ולפ"ז בפר שלו פשיטא דמהימן אף דהוי כמו אפוקי ממונא דהרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ואמאי צריך לטעם מתוך ולכן נראה דה"נ קאמר הראב"ן כיון שמפסיד הפר פי' שרק הוא בעצמו מפסיד שפיר נאמן אבל לא להפסיד לאחריני ולא מטעם מתוך אתי עלה ולפ"ז שפיר י"ל דגם הראב"ן מודה לדברי חי' ר"ן הנ"ל וא"כ נסתרו דבריך:
מיהו לפענ"ד קושי' פמג"ד ושעה"מ הנ"ל לק"מ מכמה טעמי' חדא לפי המבואר בראשוני' במכות ז' בסוגי' דאילעא וטובי' הא דגבי עדי' לא פלגי' דיבורא היינו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כמו בנמצא א' מהם קרוב או פסול דכל העדות בטלה רק בבע"ד פלגי' דיבורא משום שאינו בגדר עד ל"ש עדות שבטלה מקצתה ע"ש באשר"י וריטב"א ורז"ה ומלחמות ומבואר שם דאפי' בדיבור אחד גופא מהימן לגבי האי ולא לגבי האי אי לאו משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ועיי' נוב"י קמא אה"ע ע"ב סתירת היתר הב' ד"ה והנה ומעתה כ"ז היכא דבעי' שני עדים דבעי דיני עדות אבל באי' דע"א נאמן וגם קרוב או פסול נאמן ולא בעי' דיני עדות ול"ש עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה שפיר אמרי' נהי דאאמע"ר ולא מהימן ליפסל עצמו מ"מ נאמן לענין איסור שיהא הקרבן פסול והאשה תיאסר על בעלה ולק"מ:
ועוד נ"ל דודאי אי אמר שפיגל בשוגג ל"ש אאמע"ר שהרי שוגג הי' ואין זה ענין למאי דתנן התם מזידי' חייבי' דהתם הפי' שהיו מזידי' על ההיזק שידעו שהקרבן פסול אבל מ"מ אפשר שהם שוגגי' באי' ואומרי' שמותר לפגל ועיי' זבחי' כ"ט ולפ"ז אפי' אמר שפיגל במזיד פלגי' דיבורא ונאמן שפיגל אבל לא במזיד רק בשוגג ועיי' תוס' סנהדרין ט' ד"ה ואאמע"ר ולק"מ. אם לא שנאמר דק"ל למ"ד ב"ב קל"א למ"ד דבחד גופא לא אמרי' פלגי' דיבורא עיי' תוס' סנהדרי' שם אבל לפענ"ד לולי דברי תוס' הייתי אומר דלא מקרי חד גופא אלא אם על הגוף שמעיד עליו מאמיני' לו חצי עדות לגבי גוף זה וחצי אין מאמיני' לו כגון באומר גרשתי את אשתי למפרע שמעיד על האשה שמגורשת למפרע ואינו מאמיני' רק שהוא מגורשת מיכאן ולהבא ולא למפרע אבל בסנהדרין שם אי פלגי' דיבורי' שנרבע ולא לרצונו רק לאונסו הלא העדות שאנו מאמיני' לו היא על הרובע ועל גוף זה מאמיני' לו כל העדות ועל הנרבע שאנו מאמיני' לו שנרבע ולא לרצונו ופלגי' דיבורא הלא אין אנו מאמיני' לו שום עדות על גוף הנרבע שהרי נרבע לאונסו אין שום נפ"מ לדינא לגבי נרבע רק לגבי רובע זה לא מקרי חד גופא וכן נראה מדברי רוב ראשונים בסוגי' זו ועיי' מהרש"ל כתובות ח"י בתוס' ד"ה ואאמע"ר ולפמ"ש אין דבריו מוכרחי'. ולפ"ז ה"נ כיון שלגבי הקרבן אנו מקבלי' כל עדותו שפיגל והוא פסול ומה שאנו פלגי' לגבי עצמו שפיגל ולא במזיד רק בשוגג כיון שאין נפ"מ לדינא לגבי עצמו במה שמאמיני' לו שפיגל בשוגג לא מקרי בחד גופא ושפיר י"ל כתי' הנ"ל:
ועוד נ"ל ליישב קושי' פמג"ד לפמ"ש תוס' כריתות י"ב אהא דאמרי' מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי והא אאמע"ר ותי' דהא דאאמע"ר היינו ליפסל לנפשי' לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן דאומר מתכווין לטובה שאינו רוצה להביא חולי' בעזרה ע"ש ועיין קידושי' ס"ו ותוס' ב"מ ג' ע"ב ולפ"ז ה"נ ל"ש אאמע"ר דאומר לטובה מתכווין שלא יתבטל ממ"ע דהבאת קרבנו וכ"ש כ"ג ביו"כ שכל כפרת ישראל תלוי' בזה ודאי יכול לומר לטובה מתכווין ועושה תשובה וכש"כ קודם הקרבה שאינו רוצה להקריב קרבן פסול וכ"ש כ"ג ביו"כ שמקריב אח"כ קרבן אחר ואי לאו דקיי"ל שהראשון פסול חולי' בעזרה לא הוי מעייל בשני כדאמרי' שם בקידושי' וכ"ש שמחלל יו"כ בחנם ולק"מ:
ומה שצ"ע אצלי למ"ש הנתיבות סי' ל"א דהא דע"א אינו נאמן בממון לאו משום דחשדי' לי' למשקר אלא שאומר בדדמי ע"ש באריכות א"כ איך ילפי' מכ"ג ביו"כ דנאמן שפיגל ע"א נאמן באיסו' דלמא שאני התם שהעיד על עצמו שפיגל וגם א"א באחר שכל עבודת היום אינה כשירה אלא בו והוא בע"ד ל"ש בדדמי אבל בעלמא אינו נאמן משום דגם באיסור אומר בדדמי וצ"ע כעת:
ומה שנ"ל עוד ביישוב קושי' פמג"ד ואקדי' דתוס' יו"ט ספ"ג דב"מ ד"ה החושב עמד על סתירת תוס' דבב"מ מ"ג ע"ב ד"ה החושב פשיטא להו דמחשבת פיגול הוי בדיבור ולא בלב ובחולי' ט"ל ד"ה אלא מיספקא להו דפיגול הוי במחשבה ע"ש. ונ"ל דבספרי פ' שופטי' דריש לא תזבח לה' אלוקיך וכו' כל דבר רע מנין לקדשי' ששחטן חוץ לזמנם וחוץ למקומם שהוא עובר בל"ת ת"ל כל דבר דבר שתלוי בדיבור ורש"י בחומש הביא דרש זה ופי' הרא"מ שבפ' ויקרא ובפ' קדושי' נכתב עונש האוכלי' אותן שנתפגלו ע"י דיבור רע אבל המחשב עליהם לא נכתב כלום לפיכך נכתב פה אזהרה למחשב שיהי' עובר בל"ת וכו' ועיי' בשפתי חכמים שם בביאור יותר. ומעתה נ"ל דס"ל לתוס' דודאי לענין ליפסל הזבח י"ל דנפסל במחשבה בלא דיבור דהתם לא יחשב כתי' ולא דבר אבל לענין שיהי' המפגל עובר בל"ת דכתי' דבר הוא דוקא בדיבור ולא במחשבה ולכן שם בב"מ דקאי אמאי דקתני החושב לשלוח יד בפקדון בש"א חייב דקאי אחיוב גברא כתבו הך מחשבה הוי דיבור כדיליף מעל כל דבר וכן מחשבת פגול. פי' לחייב המפגל נמי הוי בדיבור ולא בלב וכו' ויתר דברי תוס' יבוארו לפנינו בעזהי"ת אבל בחולי' דפריך אלא זביחה דע"ז דמיתסר היכי משכחת לה כתבו שפיר אי חשיב פגול אף במחשבה בלא דיבור היינו ליפסל הזבח א"כ משכחת זביחת ע"ז דמיתסרא בדיבור וכו' ואין כאן סתירה כלל בזה ולק"מ:
ותמהני על הרא"מ שכתב והא דקאמר ע"י דיבור רע לאו דוקא אלא אפי' ע"י מחשבה רעה כדנפקא לן מלא יחשב ע"ש מנ"ל הא דילמא כמו"ש דלא יחשב הוא ליפסל הזבח אבל עבירות המפגל הוא דוקא בדיבור. ואולי ס"ל כמו"ש בחינוך סוף מצוה קמ"ד דאזהרת מפגל הוא סניף מלאו דמטיל מום בקדשים ע"ש וא"כ עיקר עבירות המפגל משום שפסלו וכיון שנפסל במחשבה עובר נמי במחשבה אבל דעת תוס' י"ל שאינו כן רק כמו"ש ולק"מ. ומ"ש תוס' כדמוכח פ"ב דזבחי' ל' ופ"ק דמנחות כ' ופ' תמיד נשחט ס"ג ופ' הנזקי' נ"ד היינו דסוגיות אלו מוכיחות דאפי' אינו נפסל במחשבה אבל יש לדחות ראי' אלו ומשו"ה נסתפקו בחולי' הנ"ל וכן בזבחי' ד' ע"ב ד"ה מחשבה ובתוס' בכורות נ"ט ד"ה במחשבה פשיטא להו גם בשליחות יד דהוי רק במחשבה ע"ש אבל עכ"פ ראי' מזה דלענין עבירות המפגל ודאי בעי' דיבור דוקא ומשו"ה יש להסתפק דניליף מיני' נמי לענין ליפסל דבעי' דיבור דוקא אבל אם גם במפגל א"צ דיבור דוקא דדבר פירושו מחשבה מהיכא תיתי דניבעי' דיבור ליפסל הא לא יחשב כתי' אע"כ דלענין לעבור המפגל פשיטא דבעי' דיבור ולכן יש לספק דגם לענין ליפסל בעי' דיבור והני סוגיות דמביא תוס' קאי אי אמרינן דגם ליפסל בעי דיבור ומ"מ גם לגמר' לא פשיטא להו דבעי דיבור דוקא. והנה מה דהביאו מגיטין נ"ד היינו מדאמרי' ודילמא דשמענא דפיגל ודאי י"ל כנ"ל דלא פשיטא לי' דצריך בפה אלא דקאמר דאין ללמוד מזה ע"א נאמן באיסורי' דדלמא צריך בפה ושמענא דפוגל וגם בהאי דפסחים ע"ש בתוס' ד"ה ר"מ שמדקדק ר"י משם דצריך לפגל בפה ג"כ הוא רק בדרך שי"ל כן דאפשר הוא במחשבה ולא ס"ל כאוקמתא שם רק דקסברי אחרי' אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדקס"ד מעיקרא ומה שהביאו מזבחים ל' ומנחות כ' מייתי שם לפום רהיטא ואינני יודע כונת ראייתם משם ואין הזמן מסכי' לעיין יותר:
ובזה יש ליישב קושי' הגהת מל"מ פי"ג מפסוהמ"ק לרמב"ם דפגול במחשבה א"כ בזבחי' כ"ט דאמרי' המחשב בקדשים לוקה שנאמר לא יחשב להזהיר הכהנים על כך ואם איתא דפיגול במחשבה מלקות היכי משכחת לה וכו'. ולפמ"ש י"ל דלכאורה יש לדקדק אמאי לא יליף לי' מדרשת ספרי הנ"ל לא תזבח לה' אלקיך כל דבר רע. אבל האמת יורה דרכו עפמ"ש תורת חיים ב"מ הנ"ל לשיטות תוס' דהחושב לשלוח יד היינו דיבור אמאי נקט חושב ותי' דבדיבור לחוד אם אינו באמת במחשבתו לשלוח יד גם לב"ש אינו חייב אלא בעי' פיו ולבו שווין [ותיתי לי שהייתי בר מזלי' בסברא זו] ומעתה שני הדרשות צריכין זל"ז דאי מדרשא דספרי הו"א דסגי בדיבור בלא מחשבה ואי מדרשא דקרי בי' לא יחשב הו"א דסגי במחשבה בלא דיבור קמ"ל דבעי' תרווייהו דיבור ומחשבה וכן בזבחים שם קמ"ל דאינו לוקה בדיבור אלא במחשב ג"כ. ולפ"ז א"ש דרמב"ם ס"ל כנ"ל דליפסל הזבח סגי במחשבה לחוד אבל עבירת המפגל בעי גם דיבור מדרשת הספרי ושפיר משכחת בי' מלקות. ולפ"ז באומר שפיגל במחשבה לחוד הזבח פסול ונאמן דאינו משים עצמו רשע כלל בזה ומיושב קושי' פמג"ד על נכון וא"ש. ויען אני טרוד מאוד תהי' בזה שביתת קולמסי וד' יחדש עלינו שנה טובה ומבורכת כאלה וכאלון אשר בשלכת. מצבת בם ויציבנו לעולם עד ישוכלל הכיל ואולם כנפשך ונפש חמיך דוש"ת באהבה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: