אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה ש

תשובה רצט

בעזהי"ת

ברכות שמים מעל לכבוד מחו' ידינ"פ הרב הגאון כמו"ה אליעזר זוסמן סופר נ"י האבדק"ק האללאש והגלילות וכל מרבית ביתו לשלום יפקדו:

היום נפניתי מעט להשיבו בד"ת על מה שנתקשה בדברי תו"י כריתות י"ג שהק' אהא דיש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' איך חייב אשם מעילה אנותר הא לא שווה מידי ואמרי' בפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל ותי' דהתם בקדושת דמים דלא נחית עלי' קדוה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש שוה פרוטה ע"ש וק"ל משבועות כ"ג דפריך אהאי מתני' והרי הקדש ומשני הא בעי שוה פרוטה והא בקדוה"ג לא בעי' שוה פרוטה כמ"ש תו"י. זה לי עשרים שנה נתקשיתי בזה ואז אמרתי מסברא דהא דאמרינן דבקדוה"ג יש מעילה אפי' לא שווי' מידי היינו דוקא באית בי' כזית אבל אי לית בי' כזית ולא שוה פרוטה אין בו מעילה ואפי' בקדושת דמי' נמי נ"ל דיש בו תרי גוני מעילה או באית בי' שוה פרוטה אפי' לית בי' כזית או אפי' לית בי' שוה פרוטה רק דאית בי' כזית מועלי' בו ואפי' אם נאמר דבשאר הנאות בעי' דוקא שוה פרוטה אבל כזית בלא שוה פרוטה אין מעילה ומ"מ באכילת הקדש ודאי יש מעילה בכזית אפי' אין בו שוה פרוטה כך הי' נ"ל מסברא. ואחר זמ"ר מצאתי לו פנים מסבירות בהלכה דתוס' פסחים ל"ג ד"ה אף הק' דהתם משמע דמאן דיליף חטא חטא מתרומה ס"ל דמעילה בכזית כמו תרומה והלא כולהו אית להו האי גז"ש דבמעילה ח"י ילפי' מעילה מתרומה למילי טובא ורבנן לא פליגי ארבי רק לענין מיתה משום דכתי' בו ולא במעילה וא"כ מ"ט דרבנן דאמרי ל"א שוה פרוטה אלא לענין מעילה אבל בתרומה עד שיהא בו כזית והניחו בקושי' אבל מג"ש שם תי' כיון דילפי' במעילה ח"י מתמעול מעל שיש מעילה אפי' במידי דלאו אכילה ובזה הוי השיעור שוה פרוטה א"כ ה"ה במידי דאכילה דמקשי' אכילה לממון. ועוד דודאי אי לא הוי ידעי' מעילה בהקדש רק מתרומה הוי בעי' כזית דוקא אבל כאן אדרבה אי לאו גז"ש הו"א דיש מעילה בין באכילה בין בהנאה בין פגם בלא נהנה בין נהנה בלא פגם וילפי' רק מתרומה למעט פגם לחוד או הנאה לחוד ואי לאו ריבוי דתמעל מעל הוי ממעטי' נמי כל הנאות ממעילה רק באכילה לחוד אבל השתא דכתי' תמעל מעל לא ממעטי' שאר הנאות ממעילה ולא ממעטי' נמי פחות מכזית דאדרבה מקשי' אכילה לממון דאפי' בפחות מכזית מועלי' באית בי' שוה פרוטה ע"ש ועיין היטב שם ברש"י ד"ה וחכ"א ותוד"ה ומינה ופנ"י וצל"ח שם. ולפ"ז התינח דלא ילפינן מתרומה דבעי' דוקא כזית ולא סגי בשוה פרוטה אבל לענין זה דאית בי' כזית ולית בי' שוה פרוטה שפיר ילפי' מעילה מגז"ש מתרומה דמועלי' באכילה עכ"פ וא"ש:

ועיין בס' ש"ש שמעת' וי"ו פ"ד שהוכיח מתוס' מעילה כ"א דאין מעילה בהקדש מצד תורת ממון אלא משום תורת איסור שיש בו והאריך בזה [וע"ל סי' א' ראי' לזה] ומדברי תו"י אלו יש ראי' ברורה לדבריו דעכ"פ בקדוה"ג אף שאינו שוה כלום יש בו מעילה. ולפמ"ש דכזית מועל אפי' בקדו"ד ואפי' אין בו שוה פרוטה א"כ גם בקדו"ד אינו משום תורת ממון רק משום תורת איסור. אלא דהי' מקום לחלק. דוקא בכזית הוא מדין איסור ולא מדין ממון ודוקא באכילה אבל בפחות מכזית ושוה פרוטה או אפי' בכזית ושאר הנאות חוץ מאכילה באמת הוי משום תורת ממון:

אמנם גוף ראי' ש"ש מתוס' מעילה כ"א ע"ב ד"ה פרוטה שהק' וליבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה וכו' [והנה מדיוק לשון התוס' האי פרוטה של הקדש שנפלה ולא ק"ל נמי מפרוטה בכיס זה. הקדש מבואר דבדבר שאיסור בא בתערובת דשייך ברירה ויוכל להיות האיסור איזה שירצה לברר ל"ש דין ביטול ברוב] ומה קושי' הא אמרי' בביצה ל"ח דממונא לא בטיל ואף דאמרי' שם דאיסור תחומין בטיל היינו משום דהוא איסור בפ"ע ואינו תלוי באיסור גזל משא"כ הכא ע"ש. ולפענ"ד נר' סברא ישרה דאין זה ראי' לא מיבעי' אי ס"ל דבנתערב לו קב חטין בתשעה קבין של חבירו נהי דממונא לא בטיל מ"מ רק דמים הוא חייב לו וא"צ לתת לו קב מאותו חטים דוקא ודאי לק"מ דאף דהוא חייב לשלם להקדש מ"מ בכיס זה אין בו מעילה אלא אפי' אי אמרינן דצריך לתת לו דוקא קב מאותו חטים וה"נ צריך לתת פרוטה להקדש מכיס זה מ"מ למה שהעלה הוא עצמו בקצו"ח סי' ר"י דבנכסי הקדש שבא להם ע"י קנין אין מעילה דבעי' מקדשי בני ישראל ע"ש באריכות א"כ כיון דאיסור בטיל ורק משום קנין ממון יען שנתבטל בכיס זה פרוטה של הקדש קנה הקדש פרוטה בכיס זה א"כ אינו הקדש ע"י דיבור של בר ישראל רק ע"י קנין ואין בו מעילה:

והא דאמרינן בפסחים כ"ט האוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל משום דלא שווי' מידי אף דאית בי' כזית נ"ל דהוא עפמ"ש קצו"ח סי' שנ"ג לבאר דברי תוס' קידושין כ"ט ד"ה משכו במאתים דבהקדש דמים כיון שגזבר יכול למכרו ויוצא לחולי' ואין בו קדושה רק הדמי' שיש להקדש בו וכיון דליכא רוחא להקדש לא חל בו קדושה ודין הקדש כלל וא"כ ה"נ סוף הקדש כתחילת הקדש אם אינו בר דמים ולא שווה מידי פקעה קדושתו ולכן אין בו מעילה ואפי' אכל כזית דלא משל הקדש אכל. וכ"ז בקדו"ד שהקדושה רק מצד השווי' אבל בקדוה"ג דלא פקעה בכדי ואפי' אינו בר דמי' דמלבד הדמי' יש בו קדוה"ג שפיר מועיל באוכל כזית ואפי' לא שווי' מידי והוא איה"נ משום דעכ"פ הקדש הוא וה"ה ה"נ בקדו"ד אם שווי' מידי ושם הקדש עליו אף שאינו שוה פרוטת. וזה שדייק התו"י התם בקדו"ד דלא נחית עליו קדוה"ג וכשנאסר בהנאה אינו שוה פרוטה ולא נהנה מן ההקדש דהנך תיבות ולא נהנה מן ההקדש אין להם ביאור ולפמ"ש נכון שלא נהנה מן הקדש דאינו הקדש כלל:

ומעתה לפ"מ שבארנו דוקא באיכא כזית מועל באין בו שוה פרוטה אבל בליכא כזית אינו מועל תקשי מה פריך התם בשבועות והרי הקדש דחיילא אפחות מכשיעור ופי' רש"י אשם מעילות במעל שוה פרוטה אפי' פחות מכזית והרי במשנה דיש אוכל אכילה אחת דעלה קאי והא נותר לא שוה מידי שפיר בעי' כזית. אלא דז"א דהא שבועה נמי מצי למיתני בנשבע רק על כשיעור אלא כיון דאיכא שם שבועה בעלמא דחייל פחות מכשיעור במפרש כפרש"י לא קתני א"כ הקדש נמי נהי דהכא בעי' כזית מ"מ כיון דאיכא שם מעילה בעלמא בפחות מכזית ואיכא שוה פרוטה אמאי קתני וע"ז שפיר משני דהיכי דליכא כזית הא בעי' שוה פרוטה והיינו שיעורי' ולק"מ:

ובהכי א"ש מה שדקדקו האחרוני' האיך קתני יש אוכל אכילה א' וחייב עלי' ד' חטאות ואשם א' הא אשם מעילות אינו תלוי בשיעור אכילה ולפמ"ש דהכא בעי' כזית דוקא להתחייב אשם מעילות ודוקא באכילה א"כ שפיר תלוי באכילה ושיעור אכילה דוקא:

אלא דאי קשי' הא קשי' דתוס' פסחים כ"ט ד"ה רנבה"ק הק' למאן דמוקי האי דהאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל כר' נחוני' דפטר משום קלב"מ הא בשבת דף צ' מוכח דקלבד"מ לא פטר מקרבן ותי' דהכא שאני כיון דפטור מקרן וחומש פטור נמי מקרבן שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש עיי"ש וא"כ תקשי הכא בנותר דלא שוי' מידי וליכא קרן וחומש ואיך אפשר להתחייב אשם מעילות ועיין פסחים ל"ב:

ולשי' רש"י בכריתות כ"ג ד"ה בגסה שאכל הרבה ואע"ג דאיה"נ הוא כשאר כל הקדשי' האסורי' בהנאה שמועלי' בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד ע"ש מבואר שתי' דגם שוי' פרוטה ומשו"ה מועלי' בו וא"כ א"ש דה"נ איכא קרן וחומש דהא שוי' פרוטה דאם עלה לא ירד אבל לתו"י הנ"ל קשי':

והנה מדברי רש"י אלו נר' דלא כש"ש הנ"ל דמעילה בהקדש אינו מצד דין ממון שבו אלא מצד תורת איסו' דא"כ לא הוי צ"ל שהוא שוה פרוטה כיון דאם עלה לא ירד אלא כתו"י כיון דקדוה"ג הוא ולא פקע שם הקדש מיני' שפיר מועלי' משום דין איסור שבו. אלא דבתשו' חת"ס או"ח סי' ק"פ הק' ע"ז דהא כ' רש"י בחולי' ד' דאם חליפי חמץ מותרי' למחליף א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכו' והתוס' הק' ע"ז הא כיון דלכתחילה אסור למכור לאו בר דמים הוא וה"נ כיון דלכתחילה אסור להקריבו אינו שוה כלום ותי' דגם רש"י ס"ל כתו"י דבקדשי מזבח לא בעי' שוה פרוטה ומועלי' בכזית אע"פ שאינו שוה פרוטה אלא דאם הי' הדין עלה ירד פקע מיני' שם קדשי מזבח ולכן כ' רש"י דחזי לגבוה שאם עלה לא ירד וא"כ אכתי שם קדשי מזבח עליו ע"ש וא"כ הדק"ל גם לשיטת רש"י:

לכן נ"ל לחדש דתוס' כתובות ל"ד ד"ה ס"ל הק' ואמאי לא קאמר דר"מ לטעמי' דדאין דינא דגרמי וכו' ותי' משום דאיכא למימר דע"כ ל"ק ר"מ אלא בשורף שטרותיו של חבירו או מקדש תבואות חבירו שהוא ממון הראוי לכל העולם אבל שור הנסקל אינו ראוי אלא לזה שומר שיפטור עצמו ע"ש ולפ"ז כל קדשי מזבח אין בהם תורת ממון דהרי אינו ראוי לשום אדם דקי"ל המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום עיי' במל"מ פט"ז ממעשה הקרבנות ה"ז ואפ"ה חייבה רחמנא קרן וחומש כשמעל בשוגג וע"כ תשלומי הקדש בקדוה"ג אינו מה שגזל הקדש אלא לכפרה א"כ גם בנותר דלא שווי' מידי נמי משלם קרן וחומש ושפיר חייב אשם מעילות. ותדע דהא כשמועל בקרבן של עצמו דלא גזל מידי דהא אמרי' ב"ק ע"ו מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ועיי' בבטהמ"א ב"ק קי"ד דאפי' שינוי רשות לא מקרי דלא כרמב"ן במלחמות שם ותוס' ב"ק ע"ו ואפ"ה משלם קרן וחומש ועכ"ח דהוי לכפרה. ומכח רש"י זו הוכיח תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה זר דתשלומי תרומה הם לכפרה דאפי' אוכל תרומת עצמו דלא גזל מידי משלם כפרה לעצמו ע"ש. והא דכתבו תוס' שם אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש היינו בקדושת דמי' כמו אוכל חמץ של הקדש במועד דע"ז קאי התוס' שם וזה שפיר הוי ממון למכור וראוי לכל העולם אפי' בהקדש שלו שפיר משלם קרן וחומש בתורת ממון דלאו שלו אלא של הקדש כדאמרי' ב"ק הנ"ל גנב והקדיש חייב בד' וה' דהוי כמכרו להדיוט והיינו בקדשי בדה"ב דלא מקרי על שם בעלי' כמ"ש תוס' שם ד"ה והשתא אבל בקדוה"ג שפיר י"ל כנ"ל דגם תשלומי קרן וחומש דהקדש הוי רק משום כפרה ושפיר איכא קרן וחומש אפי' לא שווי' מידי כמו באוכל תרומת חמץ בפסח למ"ד לפי מידה משלם בפסחי' ל"ב וא"ש:

ולפי האמור מיושב קושי' קצו"ח רסי' כ"ח דק"ל מה מוסיף ר"מ אף אם הי' שבת והוציאו בפיו הא א"כ בציר לי' אשם מעילות דהא חייב מיתת ב"ד דאפי' ר"מ דלוקה ומשלם אית לי' מת ומשלם ל"ל ואף שהוא שוגג הרי גם חייבי מיתות שוגגי' פטורי' מתשלומי' וכיון דפטור מקרן וחומש משום קלבד"מ פטור נמי מקרבן אשם מעילות כמ"ש תוס' פסחי' הנ"ל דכ"ט ע"ש, [ועיי' צל"ח פסחי' הנ"ל] ולפמ"ש א"ש דדוקא באוכל חמץ של הקגש במועד שהוא קדושת דמים ותשלומי' דידי' משום שגזל ממון הקדש קלבד"מ פטרו מתשלומי קרן וחומש לר' נחוני' כמ"ש תוס' כתובות הנ"ל אבל כאן ביש אוכל אכילה א' דהוא קדשי מזבח ותשלומי קרן וחומש לכפרה אין קלבד"מ פטרו כמ"ש תוס' כתובות הנ"ל ופסחי' כ"ט גבי תרומה כיון דהתשלומי' לכפרה אין קלבד"מ פטרו ושפיר גם בשבת יש אשם מעילות וא"ש:

ומעתה דברי רש"י בכריתות כ"ג נדרשי' כמין חומר שכ' ואע"ג דאיה"נ הוא כשאר כל הקדשי' שאסורי' בהנאה שמועלי' בהם דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד ועיי' בהגהו' הגמו"ה וואלף באסקאוויטץ זי"ע שהגיה ואע"ג דנותר הוא מ"מ איה"נ הוא כשאר וכו' והנה קו' רש"י היתה ואע"ג דאיה"נ או ואע"ג דנותר הוא ופסול להקרבה וא"כ לא שווי' מידי כקושי' תו"י וע"ז תי' רש"י דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד ושפיר שוה פרוטה או לדעת חת"ס אף שאינו שוה פרוטה משום שאסור להקריבו לכתחילה מ"מ בקדוה"ג לא בעי' שוה פרוטה וכיון שאם עלה לא ירד עדיין שם קדשי מזבח עליו ולא בעי' שוה פרוטה רק כזית וא"כ הנך תיבות כשאר כל הקדשי' שאסורי' בהנאה שמועלי' בהם הם שפת יתר ח"ו וגם אין להם ביאור כלל ולפמ"ש א"ש דק"ל לרש"י הא תי' זה אינו מספיק חדא דלא שווי' מידי ול"ש קרן וחומש וכיון דאין קרן וחומש אין מעילה משא"כ בשאר קדוה"ג. יש קרן וחומש כפי מה ששווה להקריבו אבל כאן דלכתחילה אסור להקריבו אינו שווה כלום כקו' חת"ס ועוד דהא גופא מנלן דבקדוה"ג לא בעי' שוה פרוטה רק כזית דילמא שוה פרוטה בעי' כמו בקדושת דמ' ושאר קדשי מזבח דבעי' שוה פרוטה להקריבו משא"כ כנ"ל וע"ז תי' רש"י שהוא רק כשאר כל הקדשי' האסורי' בהנאה ואינם ממון לכל העולם כמש"ל ואין בהם דין ממון ואפ"ה הדין שמועלי' בהם. ועכ"ח אינו משום תורת ממון רק משום תורת איסור ותשלומי' לכפרה כמש"ל וא"כ א"ש דהאי נמי חזי לגבוה שאם עלה לא ירד ואכתי שם קדש' מזבח עליו ושפיר יש בו מעילה כנ"ל:

ולפ"ז יצא לנו טעם חדש דבקדשי מזבח בעי' כזית דוקא כיון דמצד דין ממון אין בו מעילה רק מצד דין איסור וכ"ז כל זמן דשם קדשי מזבח עליו שראוי להקריבו או עכ"פ אם עלה לא ירד וכיון דקי"ל כרבא במנחות נ"ח דאין הקטורה פחות מכזית וכמ"ש הרמב"ם פי"ג ממעה"ק הי"ד א"כ בפחות מכזית נהי דאם עלה לא ירד מ"מ אין שם הקטרה עליו ופקע שם קדשי מזבח מינה וממילא אין בו מעילה ומטעם חזי לאיצטרופי עם עוד חצי זית להקטיר ל"ל דהוי שם קדשי מזבח עלה מטעמי' שכתבו אחרוני' דל"ש ח"ש אסור מה"ת רק באיסו' אכילה. וא"כ וודאי א"ש מש"ל דקוש' הגמ' והרי הקדש לא קאי אנותר דבנותר שפיר לא חיילא מעילה בפחות מכשיעור דהא כזית בעי' וכמ"ש:

ובדברינו אלו יש ליישב קו' תוס' פסחים ל"ג ד"ה אף מעילה שהבאנו לעיל דבאמת קדשי מזבח ילפי רבנן מתרומה דמעילה בכזית דתרומה נמי קדוה"ג הוא והא דאמרי רבנן לא אמרו שוה פרוטה אלא לענין מעילה היינו בקדו"ד דלית בי' קדוה"ג ול"ש בי' שיעור כזית רק שיעור בדמי' דהיינו שוה פרוטה וא"ש:

ומדברי תוס' כתובות ל' הנ"ל שכ' אבל קרן וחומש של הקדש אינו משום כפרה אלא משלם ממון שגזל הקדש וכו' מבואר דלא כש"ש שהבאתי לעיל דמעילה בהקדש אינו מצד תורת ממון שבו רק מתורת איסור והרי תוס' כתבו להדי' דגם חומש משלם משום שגזל הקדש והוא דין ממון וגזל ודוחק לחלק בין חומש לקרבן מעילה. ועוד דש"ש כ' שאין לדון כלל על ממון הקדש מצד דין ממון אלא מצד דין איסור וא"כ גם תשלומי קרן הוא רק לכפרה ותוס' כתבו להדי' דאין התשלומין לכפרה וכן מוכח ג"כ מתוס' פסחים הנ"ל דקלבד"מ פטרו מקרן וחומש ומוכח דזה אינו לכפרה רק מצד דין ממון וצ"ע. אלא שיש לחלק כמש"ל דבקדושת דמי' אנו דנין מצד תורת ממון שבו אבל בקדוה"ג אין דנין מצד ממון רק מצד תורת איסור שבו:

אמנם קשי' לי בגווי' דא"כ בקדו"ד נמי נימא דתשלומי הקדש הוא רק לכפרה דהא קי"ל דאפי' אם הזיק הקדש בידים פטור מלשלם אפי' קרן מה"ת וכמ"ש תוס' גיטי' מ"ט ד"ה שור וב"ק וי"ו ע"ב וא"כ עכ"ח הא דמשלם אינו משום דחסרו לממון הקדש אלא לכפרה וא"כ אמאי יפטיר משום קלבד"מ בשלמא הא דפטור בחמץ של הקדש משום דאינו בר דמים ניחא וכמש"ל משום דפקע שם הקדש מיני' אבל למאן דמוקי האי דהאוכל חמץ של הקדש במועד כרנבה"ק ומשום דקלבד"מ קשי'. ועוד דא"כ אמאי תלוי מעילה בשוה פרוטה הול"ל דתלוי בכזית כיון דלאו מדין ממון אתאי' עלה. מיהו בזה י"ל כמש"ל בשם מג"ש כיון דאיכא מעילה במידי דלאו אכילה ל"ש לתלות בכזית אבל קמייתא קשי'. ונ"ל לפמ"ש תוס' כתובות ל' ע"ב ד"ה לא צריכא שכ' כגון דמעיקרא לא הוי בה כ"א שוה פרוטה או מעט יותר ועתה שנתקלקלה קצת אינו שוה פרוטה ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור מ"מ כיון דשווין כ"ש אז מיחייב בכל וכו' מבואר דמדין ממון הדיוט נמי חייב לשלם מה שנהנה ומרבה לעצמו אף דלא חסרה לחבירו אלא פחות משו"פ דאין חיוב מצד דחסרא לחבירו אלא כיון שיש חסרון לחבירו בכ"ש חייב במה שנהנה ועיי' תוס' ע"ז ע"א ע"ב ד"ה ואי. ולפ"ז ה"נ בהקדש דמים שפיר חייב לשלם מתורת ממון אף דמזיק הקדש פטור מ"מ כיון דחסרה להקדש חייב לשלם במה שנהנה הקרן כדין גזל הדיוט ולא לכפרה ושפיר אמרי' בי' קלבד"מ וא"ש:

אלא דלפ"ז ליתא למ"ש לעיל וי"ל דגם בקדוה"ג משום דין ממון חייב לשלם ואף דאינו ממון הראוי לכל העולם זה שייך רק לפטור במזיק דבהכי מיירי תוס' בכתובות ל"ד הנ"ל אבל בנהנה מן ההקדש כיון דלהקדש הי' ראוי להקריב אף דאין לו דין ממון לא גרע מפחות משו"פ דג"כ אין לו דין ממון ואפ"ה כיון דחסרה לחבירו מחויב לשלם כל מה שנהנה ה"נ בהקדש כיון דעכ"פ חסרי' להקדש צריך לשלם כל מה שנהנה מדין ממון הדיוט ולא לכפרה. ולפ"ז מיושב קו' חת"ס דשפיר כ' רש"י כיון שאם עלה לא ירד אף דלכתחילה אסור להקריבו מ"מ לא גרע מפחות משו"פ וחסרי' להקדש וצריך לשלם בכל מה שנהנה ושפיר מעל משא"כ בחולי' הק' תוס' שפיר כיון דלכתחילה אסור למכור אף שהחליפי' מותרי' בדיעבד מ"מ אין הנאה זו שוה פרוטה ואינו בר דמי'. ועכ"פ מיושב מה שהקשיתי לעיל לתו"י כיון דלא שווי' מידי ואין קרן וחומש אין מעילה דשפיר איכא קרן וחומש לשלם מה שנהנה אף דלא שווי' מידי מ"מ הוא צריך לשלם מה שנהנה יהי' מאיזה טעם שיהי' וא"ש:

ועונ"ל סברא ישרה לחלק דשם בחולי' הא דאסור למכור לכתחילה הוא משום דהוי איה"נ שפיר כתבו תוס' דאף דחליפו מותרי' בדיעבד מ"מ כיון דלכתחילה אסור למכור לאו בר דמים הוא אבל כאן בנותר הא דאסור להקריבו לכתחילה אינו משום איה"נ שבו חדא דל"ש איסור הנאה לגבוה וכי גבוה נצטווה במצות או שייך גבי' הנאת הגוף בפגישת גוף בגוף וקול מראה וריח אינו אסור מה"ת באיה"נ עיי' במ"מ פ"א משופר ה"ג ועיי' ברמב"ם פ"ה מאי' מזבח ה"ט שכ' אין מביאי' נסכי' ומנחות לא מן הטבל וכו' ואצ"ל מערלה וכה"כ משום שהוא מהב"ע וכו' ולא מפני שהוא אסור בהנאה לגבוה וגבוה אסור ליהנות אלמא דל"ש איה"נ לגבי' גבוה ועוד דנותר אינו אסור בהנאה כלל מצד שהוא נותר רק באכילה כדאמרי' בפסחי' כ"ד לא יאכל כי קודש הוא כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו אבל בהנאה לא. רק אסור בהנאה כשאר קדשי' משום שהוא ממון גבוה וזה אינו גורם שלא ימעל אלא אדרבה שימעול משום דאסור ליהנות מממון גבוה אלא שהתורה פסלתו להעלותו לכתחילה והו"א דאינו שוב ממון גבוה ומותר ליהנות בו וע"ז תי' רש"י כיון דאם עלה לא ירד וכו' עדיין ממון גבוה הוא וא"כ אסור בהנאה ומועלי' בו ולק"מ:

ובזה יהי' כפתור ופרח לשון רש"י שם שעמדנו עלה לעיל ואע"ג דנותר הוא כהגהות הגאון מהרוו"ב ז"ל פי' ואסור להקריבו לכתחיל' וא"כ אינו ממון גבוה ומותר בהנאה ואיך מועלי' בו ותי' מ"מ איה"נ הוא כשאר כל הקדשי' האסורי' בהנאה שמועלי' בהם משום שאסור ליהנות מממון גבוה האי נמי הוי ממון גבוה ואסור להנות ממנו דהאי נמי חזי לו בזה שאם עלה לא ירד. ועכ"ח ממון גבוה הוא דאם אינו ממון גבוה וודאי הי' אפי' עלה ירד. והא דהו' באמת ממון גבוה אף דפסול לכתחילה להקרבה היינו משום דקדוה"ג הוי ממון גבוה אע"פ שאינו שוה כלום ואין זה קו' תו"י כלל. אבל תו"י הק' נהי דהוי ממון גבוה מ"מ לא שוה מידי והרי בעי' שו"פ וע"ז תי' דבקדוה"ג לא בעי' שוה פרוטה וא"ש:

ובר מן דין נמי לק"מ דשם הק' רש"י דאם חליפי איה"נ מותרי' למחליף א"כ מצינו דמי' לחמץ בפסח ולשור הנסקל שאם רצה מכרו לנכרי ותנן האוכל תרומת חמץ בפסח פטור מן התשלומי' ומדמי עצי' וכו' וע"ז שפיר הק' תוס' כיון דלכתחילה אסור למכרו אף שהחליפי' מותרי' בדיעבד מ"מ פטור האוכלו דלא הזיקו כלום ולא חסרי' דגם אם הי' נשאר בידו הי' אסור למכרו וכך רצון התורה שלא יהנה ממנו וא"כ למה ישלם אם מנע הנאתו כרצון התורה אבל כאן נהי שלא היזק ולא חיסר להקדש כלום כיון דאסור להקריבו לכתחילה מ"מ כיון שאם עלה לא ירד יש בעצמותו שוה פרוטה ושפיר מעל משום שנהנה מן ההקדש דאינו החיוב בשביל שהזיק וחיסר להקדש דמזיק הקדש פטור רק בשביל שנהנה מן ההקדש דבר שהוא שוה פרוטה:

ועוד יש לחלק דהתם כיון שמגוף הדבר א"י להנות רק מחליפיו וכיון שלכתחילה אסור למכור אף שהדמים מותרי' שאינו תופס דמיו מ"מ כיון דלדיעה זו שפיר הוי מכירה והוי דמיהם דלא כרמב"ן דס"ל שאינו דמיהן ול"ה מכירה ועיי' היטב בחת"ס יו"ד סי' ק"ל שביאר זה וא"כ כבר עבדה לאיסורא כמו אלו הי' אוכל חמץ בפסח וכי נימא דבשביל זה הוי בר דמי' כיון שיכול לאכול ולהנות באיסו' וא"א למיהדר עובדא שאפי' מחזיר המעות או מטילו לים אינו מתקן בזה האיסו' שכבר נהנה בשעת מכירה אבל כאן אם עלה לא ירד אף שאפשר לתקן האיסו' עכ"פ מכאן ולהבא להורירו מ"מ מותר להניחו שם לכתחילה וא"צ להורידו שפיר הוי בר דמי' מה"ת ואפשר לומר עוד במה שנחלקו הרמב"ן והרשב"א דרמב"ן בחי' ע"ז ר"פ השוכר את הפועל ס"ל דאין איסו' במכירת איה"נ לפי שאינו דמיהן וגזל הוא בידו והא דילפי' היתר הנאה בנבלה מאו מכור היינו מדקרי לי' תורה מכירה ואי אסור בהנאה לא מקרי מכירה כלל דאין הוא בעליו והרשב"א בנדרי' ס"ל מדילפי' היתר הנאה בנבלה מאו מכור ש"מ דבאיה"נ אסור למכור אבל עכ"פ כיון דגלי קרא דאסור למכור שוב אין לו שום זכות באיה"נ וממילא אינו בעליו ול"ה דמיהן וא"כ שפיר הק' התוס' כיון דלכתחילה אסור למכור דלאו בר דמים הוא דהא אין לבעלי' שום זכות בהם וממילא אינו בעליו וחליפי' גזל בידו ואינו דמיהן אף שהחליפי' מותרי' בדיעבד אבל בנותר נהי נמי דלכתחילה אסור להקריבו מ"מ כיון שאם עלה לא ירד הרי יש להקדש זכות בגופו שפיר מקרי של גבוה ובר דמים:

ועוד דהתם הרי זכות זה ליהנות מחליפיו יש לכל העולם כמו לבעלי' ואין לבעלי' שום יפוי כח כיון דאסו' למכרו לכתחילה שפיר כ' התוס' דלא מקרי בר דמי' אבל בנותר כיון שיש לגבוה זכות בו והנאה שאם עלה לא ירד אף דלכתחילה אסור להקריבה מ"מ כיון שאחרי' א"י להנות ממנו כלל שפיר מקרי גבוה בעליו והוי בר דמי' מכח זה וא"ש:

ובגוף קושי' תו"י הנ"ל נ"ל סברא ישרה דדוקא באוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל משום דאיה"נ בא לו ממקום אחר מצד שהוא חמץ בפסח שפיר אמרי' דפקע שם הקדש מיני' ולכן אינו מועיל אבל בנותר אף דלא שווי' מידי והוא איה"נ מ"מ הלא לא משכחת איה"נ דנותר רק בהקדש א"כ ל"ל דפקע שם הקדש מכח איה"נ זה רק אדרבה מחזיק כח הקדש ולכן שפיר מועל ונכון:

וע"ד קושי' הראשונה משבועות כתבתי בחידושי דאף דחידש תו"י דבקדוה"ג אפי' לא שווי' מידי נמי מועל היינו רק דלא בעי' שיהא שוה פרוטה באמת אבל עכ"פ בעי' שיהי' שיעור שהי' שוה פרוטה אם הי' בר דמי' דלאו שו"פ גמור אלא שיעור שו"פ א"כ שפיר משני הא בעי' שו"פ. ואולי לזה נתכוין רש"י שפי' הא בעי' שו"פ והיינו שיעורו כלומר דלא בעי' שו"פ באמת אלא שיעורו של שו"פ וא"ש:

אבל לפענ"ד מחוורתא דאף דבקדוה"ג לא בעי' שיהי' חפץ של הקדש שנהנה ממנו שו"פ אבל הנאתו שנהנה מן הקודש שהוא קדוה"ג צריך להיות שו"פ ואף דקי"ל במעילה ח"י דבעי' פגם ונהנה בדבר ששייך בו פגם ע"ש בתוד"ה יכול מ"מ אפשר דבאיה"נ דלא שווי' מידי מקרי ל"ש בו פגים וחייב בנהנה שו"פ אף דלא פגים בשו"פ. ועוד והוא העיקר לענ"ד דפגים ונהנה אינו פי' שיפגם ויחסר להקדש רק הפי' שיהי' הנאה של כילוי דילפי' מתרומה שאינו אסור אלא בהנאה של כילוי וה"נ בהקדש בדבר ששייך הנאה של כילוי אינו מועיל אלא בנהנה הנאה של כילוי וזה מקרי פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה ובדבר שפוגם נהנה ופגימתו והנאתו כאחד וא"כ באכילת נותר שהוא הנאה של כילוי שפיר מקרי פגום ונהנה וכיון שנהנה בשו"פ דהיינו שהנאתו שו"פ שפיר מועיל. ולפ"ז אתי' תי' הגמ' כפשוטו הא בעי' שו"פ דבעי' שתהא הנאתו שו"פ וא"ש:

הארכתי בחומר בקודש. וד' ישלח עזרתו מקודש. וכנשר נעורינו יחדש. עדי יבנה המקדש. ושם נשיר שיר חדש. כנפשו ונפש מחותנו ידידו ואוהבו הנאמן הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה