אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רסא

תשובה רס

שיל"ת ב' אויפאלו אור ליום ד' ויחי תר"ן לפ"ק:

שלומים מרובים. כטל וכרבובים. לתלמידי אהובי הרבני

המופלג. בחריפות ובקיאות. גמר וסבר. מלוא דבר. כמו"ה שלמה גראסמאן נרו יאיר. כאור בהיר:

נועם מכתבך מריש ירחא דלא הגיעני בזמנו אך יש לי כעת טרדות רבות ולולי שמעתי כי אתה מתרעם שכתבת לי פעם ולא השיבותיך לא הייתי משיב עתה אך למען תניח דעתך לקחתי מעט פנאי לשום עין על דבריך להשיב אך בקצרה:

ומה שתמהת על הר"ן בנדרים נ"ב דכ' להוכיח ממתני' דשם דקתני שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנו"ט אסור ומשמע הא אין בו בנו"ט מותר ואמאי הא נדרים דשיל"מ הוא משום דמצוה לא לאיתשולי עלה ודשיל"מ אפי' באלף לא בטיל אעכ"ח דל"ש דשיל"מ אלא במינו ומתני' בנתערב בשא"מ ול"ש דשיל"מ והקשית כיון דנתבטל מה מצוה איכא לאיתשולי עלה. ולפענ"ד נראה דיותר קשה הא כיון דנתבטל א"י לאיתשולי עלה דהא הוי כאכלה כולה דאין נשאלי' עלי' כדאמרי' פ"ג דשבועות ואם תאמר דמיירי באומר בשר זה עלי ולא נתערב כולו רק מקצתו דשפיר יכול לישאל על אותו שלא נתערב וממילא הותר גם אותו שנתערב א"כ מצוה נמי איכא למיתשל על אותו שהוא בעין עדיין ושפיר הוי דשיל"מ ולק"מ:

אבל האמת הוא לפמ"ש במק"א ליישב דעת תה"ד שברמ"א או"ח תרע"ג שכ' דנ"ח שנתערב ברוב אינו בטל משום דהוי דבר שבמנין אע"ג דמוכרי' נרות במשקל מ"מ הני נרות דמצות נ"ח הוי דבר שבמנין והביא ראי' מתוס' חולין ק' שכתבו דחתיכת חטאת טמאה שנתערבה בק' טהורות בטילה ולא מקרי חהר"ל הואיל ואינם ראוי' אלא לכהנים ורגילי' לאכול זע"ז בלא החזקת טובה ואע"ג דחתיכה כזו בעלמא ראיי' להתכבד מ"מ כיון דגבי קדשים אינה רל"ה בטילה אף דהוא לקולא מכש"כ לחומרא דאמרי' אף דבעלמא נרות אינם דבר שבמנין מ"מ כיון דלענין נ"ח הוי דבר שבמנין אינו בטל וטו"ז שם תמה עליו הא כתבו תוס' שם בחטאת שנתערב בחולין דאינו בטל משום דלאחר שנתבטל יהי' ראוי' להתכבד וא"כ ה"נ בנ"ח כיון דאחר הביטול לא יהי' דבר שבמנין דהא נרות של חול אינם דבר שבמנין נימא דבטל ע"ש ואמינא דלק"מ דהתם כתבו תוס' שפיר דאינו בטל משום דאי נימא דבטל יהי' ראוי' להתכבד ואינו בטל ואף דאי נימא דאינו בטל אינה ראוי' להתכבד ראוי' להיות בטל מ"מ כיון דאיכא למימר הכ' ואיכא למימר הכי אזלי' לחומרא ומכש"כ דהביטול סותר עצמו שעושה אותו רל"ה ואינו בטל אבל בנ"ח אמרי' כיון דקודם הביטול הוי דבר שבמנין אינו בטל וכיון שאינו בטל ממילא נשאר דבר שבמנין ובדין אינו בטל ושוב ראיתי כן בחת"ס. ומעתה גם כאן לענין דשיל"מ. אני אומר שאנו דנין איך הוא קודם הביטול והלא קודם הביטול הוא דש דשיל"מ דמצוה לאיתשולי עלה ויכול לאיתשל עלה וממילא אינו בטל וכיון שאינו בטל הרי מצוה לאיתשולי עלה ויכול לאיתשולי עלה ונשאר דשיל"מ ובדין אינו בטל ומכש"כ לדעת הר"ן שם דהא דדשיל"מ אינו בטל היינו משום דהוי כהיתר בהיתר ודאי שייך ה"ט כיון דקודם שנתערב מצוה לאיתשולי עלה הוי כנתערב היתר בהיתר דאינו בטל וכיון דאינו בטל עדיין מצוה למיתשל עלה והוי היתר בהיתר ואין בו דין ביטול והק' ר"ן שפיר והוכיח דמבשא"מ ל"ש דשיל"מ:

וממילא מ"ש ליישב בזה דעת הרמב"ם פט"ו ממ"א שכ' יראה לי שאפי' דשיל"מ אם נתערב באינו מינו בטל והראב"ד השיג על זה ממשנה שלימה וכונתו על משנה נדרים הנ"ל כדיוקא של הר"ן וכמו"ש כ"ע ואמרת לפי דבריך א"ש דממתני' לא מוכח מידי כקושיתך לאמת וכיון שקושיתך ליתא שפיר הק' הראב"ד. אבל לפענ"ד נראה ביישוב דברי הרמב"ם דזה פשוט דמה דאמרי' דדשיל"מ הוא רק במינו ולא בשא"מ דאזלי' בזה בתר שמא דקי"ל כרבא בפ' בתרא דע"ז דאזלי' בתר שמא ולא בתר טעמא ועיין רמ"א סי' צ"ח ואריכות ש"ך שם ולפ"ז ממתני' דנדרים הו"א דמיירי במבשא"מ דאינו שווה בטעמא ולהכי ל"ש בי' דשיל"מ דהוי כנאבד מן העולם וכמו"ש ראשוני' דמה"ט ל"ש בבב"ח היתר בהיתר לא בטל ועיין בש"ך יו"ד ס' רצ"ב אבל בשווה בטעמא דלא הו' כנאבד מן העולם רק אדרבה אחד מחזיק חבירו כמו"ש ראשונים ופנ"י אלא דאינו שווה בשמא הו"א דשייך דשיל"מ ולהכי כ' הרמב"ם יראה לי דאפי' נתערב באינו מינו בשמא נמי בטל:

ומ"ש ליישב קושי' פלתי סי' ק"ב אהא דפריך ביצה ג' אלא לר' יוסף ור' יצחק וכו' סד"ר הוא וכל סי"ר לקולא איך לא ידע המקשן המשנה דלקמן כ"ד דספק מוכן אסור אף דהוי רק דרבנן ועוד אמאי לא פריך אסיפא ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי אינו בטל כיון דהוי דשיל"מ דהא אכתי לא ידע מזה אבל משום סד"ר לא קשה דהא איקבע איסורא אלא משום דהא בהא תלי' דאי דשיל"מ אינו בטל גם סד"ר לחומרא כמו"ש מ"מ פ"א מיו"ט ה"ב. וגם קושי תו"ס אמאי ל"פ גם לר"נ דס"ל איסור ביצה שנולדה ביו"ט משום מוקצה. טבא חדא פלפלא חריפתא אך היסוד אשר בנית עליו למ"ש הש"ך ביו"ד סי' צ"ב סק"ח דהיכי דליכא איסור ברור מבטלי' איסור לכתחלה א"כ בס' איסור דאורייתא אין מבטלי' משום דיש כאן ודאי ספק איסור אבל בס' דרבנן אף דאסור משום דשיל"מ מ"מ מבטלי' לכתחלה דאין כאן איסור ברור לא נ"ל דש"ך לא כתב רק אם הספק הוא אם יש כאן כלל דבר האוסר שאנו מבטלי' וא"כ יש ספק אם הוא מבטל איסור וכיון דאין מבטלי' איסור דרבנן ספיקו לקולא אבל אם יש כאן ודאי דבר שאסור בעיני' ורק משום ביטול אנו רוצים להתיר וא"כ ודאי אנו מבטלי' איסור כיון דבעיני' אסור בזה מודה הש"ך אפי' בס' איסור דרבנן דאסור בעיני' משום דשיל"מ דאין מבטלי' לכתחלה ועיין נוב"י קמא יו"ד כ"ו ד"ה עכ"פ ועיין ש"ך סי' קט"ו סקכ"ח ואי משום דהוי תרי דרבנן משום חומרא דדשיל"מ היינו דברי הפלתי:

ומה שנ"ל ביישוב קושי' ראשונה הוא פשוט לפמ"ש הרב המגיד פ"ב מיו"ט ה"ו בשם הרשב"א שכיון שמוקצה ונולד מדבריהם הולכין בספיקן להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ספק כיצור ביו"ט ספק ניצוד בעיו"ט אבל שאר ספיקות מותרי' והוא הק' עליו וחולק ע"ז ע"ש ועכ"פ י"ל דהמקשן ס"ל כשיטת רשב"א ושפיר ידע המשנה דלקמן כ"ד אלא דהתם בספק ניצוד ביו"ט או מעיו"ט מיירי ולהכי ספיקא אסורה משום שקרוב ליגע בשל תורה אבל בביצה ס' נולדה ביו"ט ס' בעיו"ט שפיר פריך דס"ל סד"ר לקולא:

ועוד נ"ל עפמ"ש המרדכי רפ"ג דביצה דספק תחומי' דרבנן להקל ואע"ג דדשיל"מ הוא לא דמי לביצה דהתם כי מוקמת לה אחזקתה הרי לא נולדה וכן בספק צדה חזקתה שלא ניצוד משא"כ בספק תחומי' ע"ש וכבר כתב ט"ז יו"ד שצ"ז דהא דאזלי' בתר חזקה דמעיקרא נגד חזקה דהשתא היינו דוקא במקום דאין החזקה דמעיקרא עומד להשתנות בודאי אבל היכי דעומד להשתנות בודאי אזלי' בתר חזקה דהשתא ואמרי' מדהשתא אישתני מעיקרא נמי אישתני ע"ש באריכות ולפ"ז ס"ל למקשן דשאני בהאי דביצה כ"ד דספק מוכן אסור משום דמוקמי' אחזקתה שלא ניצוד מעיו"ט ואף דהשתא ניצוד חזקה דמעיקרא עדיף דהא הני דגי' שניצוד לא הוי קיימי להיות ניצודי' ודאי אבל בביצה דעומד ודאי להיות נולד א"כ אדרבה אזלי' בתר חזקה דהשתא מדהשתא נולד מעיקרא נמי נולד מעיו"ט ושפי' פריך נימא סד"ר לקולא:

ועוד נ"ל דלכאורה יש להקשות אהא דקאמר לרבה דאמר משום הכנה הוי סד"א הא פירש"י בדף ב' משום דסעודות שבת ויו"ט אחשבי' רחמנא דבעי הזמנה א"כ נראה דדוקא באכילה אסור מה"ת לרבה ולא בטלטול ועיין שמק"ב ריש ביצה בשם רש"י דל"ש מוקצה מה"ת אלא בדבר הראוי לאכילה אלא דאפי' נימא דשייך מה"ת אפי' בדבר שאינו ראוי לאכילה מ"מ אינו מה"ת אלא באכילה והנאה ולא בטלטול ועיין מג"א סי' תקפ"ו סקכ"ד וא"כ בהאי ברייתא דמיירי לענין טלטול איך קאמר דהוי ספק דאורייתא. וצ"ל כיון דיש לדון גם לענין אכילה ולענין זה הוי סדא"ו ולחומרא ממילא גם לענין טלטול אזלינן לחומרא ועיין במג"א סי' קפ"ד סק"ז ובזה מדויק לשון הגמ' דקאמר הוי ס' דאו' וכל ס' דאו' לחומרא דהוא שפת יתר דהי' די לומר הו"ל סד"א ולחומרא ולהנ"ל ה"פ הוי סדא"ו פי' יש כאן גם ספק תורה לענין אכילה ואף דלענין טלטול הוי רק דרבנן מ"מ כיון וכל סדא"ו לחומרא ומחזקי' שנולדה ביו"ט א"כ גם לענין טלטול אזלי' לחומרא. אלא דהא תקשי למאי דמסיק דמשו"ה ספיקא לחומרא משום דהוי דשיל"מ הא לענין טלטול מיירי וכבר כ' צל"ח בפסחים וביצה דלענין טלטול ל"ש דשיל"מ משום דיכול לטלטלה היום ומחר ע"ש וצ"ל נמי כיון דלענין אכילה אזלי' בספיקא לחומרא דהא לענין אכילה הוי דשיל"מ ממילא לענין טלטול נמי אזלינן לחומרא. אך אי אמרי' דטעם דשיל"מ אינו בטל הוא משום דהוי כמבטל אי' לכתחלה א"כ הא דסד"ר אסור בדשיל"מ היינו נמי משום דדמי לספק דרבנן בידים דאסור כמו"ש פר"ח סי' ק"י א"כ יש לחלק דבשלמא אי אסרי' אכילה משום סד"א לחומרא אז מחזקי' שנולדה ביו"ט לכן גם טלטול דרבנן אסור דאל"כ הוי תרתי דסתרי אבל אי אסרינן אכילה משום דשיל"מ דהוי כעושה סד"ר בידים א"כ אין אנו מחזקי' הספק לחומרא שנולדה ביו"ט רק שאין להכניס עצמו לכתחילה בספק וא"כ לענין טלטול של היום שכבר הוא בספק והוי כדיעבד הי' לנו להתיר. וצ"ל דס"ל דהא דדשיל"מ אינו מכח גזירה דאין מבטלי' אי' לכתחלה ואין עושי' איסור דרבנן בידים אלא הוא גזירה בפ"ע שגזרו חכמים שלא יתבטל ודלא נימא ספיקא לקולא משום טעמא דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר וכיון דאמרו דספיקא לחומרא שפיר מחזיקי' לענין אכילה שנולדה ביו"ט וממילא גם הטלטול אסור. וראי' לזה שהרי לשיטת המחבר סי' צ"ט באיסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל ולא אמרי' דהוי כמבטל לכתחלה וכ"ש בדשיל"מ שכבר נתערב בשיעור ביטול דלא אמרי' דהוי כמבטל לכתחלה וזה שחידש רב אשי הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל אף דמותר להוסיף ולבטל וע"כ אין הטעם משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה אלא גזירה בפ"ע וא"כ שפיר אמרי' כיון דלענין אכילה ספיקא לחומרא משום דשיל"מ ה"נ לענין טלטול ומיושב דקדוק אחרונים דהמקשן הק' על ספיקא והוא משיב על הביטול והו"ל למימר דשיל"מ אפי' בדרבנן ספיקא אסור ולמ"ש א"ש. ולפ"ז י"ל דשפיר ידע המקשן מתני' בדף כ"ד דספק מוכן אסור משום דשיל"מ אבל הוי ס"ל דוקא לענין אכילה משום דהוי כעושה סד"ר בידים וזה ל"ש הכא לענין טלטול כנ"ל והיינו דקאמר בקפילא הוי סד"ר וכל סד"ר לקולא פי' אפי' בדשיל"מ אלא משום דהוי כעושה סד"ר בידים אסור בדשיל"מ ואם כן אף דלענין אכילה לחומרא מ"מ לענין טלטול לקולא וכמוש"ל וע"ז תי' רב אשי דהוא גזירה בפ"ע וכנ"ל ושפיר גם לענין טלטול לחומרא:

ובהכי מתישבת גם קושי' שני' דלא פריך אסיפא ואם נתערבה וכו' משום דהתם ידע טעמא דדשיל"מ דהוי כמבטל אי' לכתחלה וכיון דאינו בטל לענין אכילה אינו בטל לענין טלטול אבל אספיקא שפיר קשי' לית כנ"ל דבשעה שמטלטל אינו עושה ספק דרבנן בידים משא"כ לענין ביטול ל"ש לחלק כשמטלטל אינו מבטל איסור לכתחלה דכיון דלענין אכילה אינו בטל מה"ת והוי כבעיני' גם לטלטל:

ועוד נ"ל ביישוב קושי' שני' דהא האי דדשיל"מ לא בטיל יש בו שני טעמים (א) מ"ש רש"י עד שתאכלנה באיסור תאכלנו בהיתר (ב) כמ"ש ר"ן בנדרים נ"ב כמו דלר"י מב"מ לא בטיל ה"נ לדידן היתר בהיתר לא בטיל ודשיל"מ דומה להיתר בהיתר ומה שחסר שהוא אסור עתה משלים שיווי העצם ע"ש והנפ"מ בין שני הטעמים הנ"ל דטעמו של רש"י שייך גם בסד"ר עד שתאכלנה בסד"ר תאכלנה בהיתר אבל טעמו של הר"ן ל"ש לענין סד"ר דמה ענין היתר בהיתר לזה וא"כ באמת גם בדשיל"מ סד"ר לקולא ושנית למאי דאמרינן חולי' צ"ט ע"ב והאר"י מב"מ לא בטל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא הוא ופי' ואינו אסור מה"ת ובאי' דרבנן מב"מ נמי בטל ע"ש וכיון דהיתר בהיתר לדידן הוי כמב"מ לר"י כמ"ש ר"ן בנדרים שם אם כן כמו דלר"י באיסור מב"מ בטל ה"נ לדידן לגבי איסור דרבנן היתר בהיתר בטל וא"כ בדרבנן דשיל"מ בטל אבל לטעם רש"י גם בדרבנן שייך עד שתאכלנה באיסור תאכלנו בהיתר ולא בטל. ולפ"ז א"ש המקשן ס"ל דטעם דשיל"מ משום היתר בהיתר וס"ל דלר"י אפילו מדרבנן מב"מ לא בטיל וכדעת המקשן בחולי' שם וה"נ היתר בהיתר לדידן ולהכי לא קשה לי' אסיפא ואם נתערבה משום דידע דדשיל"מ לא בטיל מטעם הר"ן אבל אס' ק"ל שפיר סד"ר לקולא דבזה ל"ש טעם הר"ן משום דשיל"מ וע"ז משנ' ר"א כל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל אף דבדרבנן מב"מ והיתר בהיתר בטל וע"כ אין טעם דשיל"מ משום היתר בהיתר אלא משום עד שתאכלנו וזה שייך נמי בסד"ר ומיושב דקדוק אחרונים הנ"ל אהא דר"א וא"ש:

ובזה יש ליישב קו' אחרונים עמ"ש ש"מ ב"מ נ"ג ד"ה ואם איתא בשם ריטב"א שדחה ראית ר"ת שכתב דבלא חזקי' לא הוי מע"ש דשיל"מ הואיל ויכול להעלותו לירושלים משום דיש טורח בדבר והביא ראי' מהא דאמרינן בע"ז ע"ג דטבל במשהו משום כהיתירו כך איסורו ות"ל משום דשיל"מ אלא משום דיש טורח בדבר כמ"ש שם ל"ת דשיל"מ וריטב"א דחה דלהכי נקט טעם דכהיתירו כך איסורו כי היכי דתיתי אפי' כרבנן דר"ש בשביעית פ"ז מ"ז וס"ל דשיל"מ בטל עיי' נדרים נ"ח והקשו האחרונים הא רבנן דר"ש לחומרא פליגי וס"ל דבמ"ב אפילו בלא דשיל"מ נמי לא בטיל ור"ש ס"ל בעלמא בטל רק בדשיל"מ אינו בטל אבל בהא דדשיל"מ אינו בטל לא פליגי רבנן עלי' ולדברינו י"ל לפמ"ש רש"י ור"ן בנדרים דהא דאר"ש אף הם לא אמרו אלא לביעור שצריך לאכול התערובות קודם הביעור דכיון שאפשר לאוכלו הוי כדשיל"מ אבל לאכילת אם נתערבו לאחר הביעור שאם יהי אסורי' תערובתן לא שרי באכילה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט ע"ש ולכאורה ק' לשיטות הסוברים בסי' ק"ב דחמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה כ"ש שביעית קודם הביעור דלא מקרי דשיל"מ דהרי משעה שיאסר אחר הביעור לא יהי' לו שוב היתר לעולם. לכן נר' דשיטות הפוסקים דחמץ לא מקרי דש דשיל"מ היינו משום דס"ל דטעם דשיל"מ הוא מצד היתר בהיתר כר"ן הנ"ל ואם חוזר לאיסורו לא מקרי היתר בהיתר ובאמת מהאי טעמא גם שביעית לא מקרי דשיל"מ אך ר"ש ס"ל דשביעית מקרי דשיל"מ מטעמו של רש"י דעד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ולכן ס"ל לרבנן דר"ש דשביעית ל"ה דשיל"מ אף שיוכל לאכלו קודם ביעור בהיתר משום דלא ס"ל ה"ט דעד שתאכלנה כמו שאמרו והלא שביעית אין לה מתירין ור"ש דלא ס"ל כטעם הר"ן דהרי ס"ל מב"מ לא בטיל ואם כן עולי' שפיר מבטלי' זא"ז ואם כן גם היתר בהיתר בטל כמבואר ר"ן נדרים נ"ב ושפיר כתב הריטב"א דרבנן דר"ש ל"ל דשיל"מ דהרי ע"כ ל"ל לא כטעם רש"י דאם כן אמאי ס"ל דשביעית לא הוי דשיל"מ ולא כטעם הר"ן דהא ס"ל מב"מ לא בטל וא"ש:

אבל הרמב"ן במלחמות בפסחים ל' כתב על דברי הרי"ף דפסק חמץ בזמנו בין במינו בין בשא"מ במשהו דטעמי' משום דהוי דשיל"מ אחר הפסח וגזר בזמנו בשא"מ אטו מינו כרב אע"ג דקניס ר"ש לא קנס להקל עליו ור"י דאמר שם כ"ט דאפי' בזמנו במינו בנו"ט ס"ל דשיל"מ בטל כרבנן דריש נדרים נ"ח ע"א וכן בע"ז ע"ג אר"ש דטבל במשהו משום כהיתירו כך איסורו ולא אמר משום דשיל"מ אע"כ ר"י ל"ל האי דדשיל"מ ע"ש וגם ע"ז קשה קושי' הנ"ל שהקשו על הריטב"א מיהו בזה י"ל כנ"ל אבל הא קשי' דבביצה ד' משני ר"א לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל והתם לתרץ דר' יוחנן קאי עיי' תו"מ פ' וישב. ונ"ל דס"ל לרמב"ן דבדשיל"מ יש ב' טעמים הנ"ל ובחמץ וודאי ל"ש טעם רש"י עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר כיון דאינו יכול לאכלה בהיתר דהא קניס ר"ש ואי שלא קניס להקל מ"מ ל"ש שיכול לאכלה בהיתר אלא דס"ל לרמב"ן דמ"מ אינו בטל משום טעם הר"ן דהוי היתר בהיתר מה"ת ואי דקניס ר"ש לא קניס להקל וע"ז כ' דר"י לא ס"ל ה"ט דלא יתבטל משום היתר בהיתר דס"ל כרבנן דר"ש בנדרי' דלית להו ה"ט דאל"כ לא הוי מקשי לר"ש והרי שביעית דאין לה מתירי' דהרי לר"ש דס"ל מב"מ בטיל וא"כ עולי' אין מבטלי' זא"ז שפיר הוי דשיל"מ כיון דקודם הביעור עדיין היתר הוא ואף דכשיאסר יאסר לעולם מ"מ עכשיו היתר הוא ובאמת גם חמץ הוי דשיל"מ אף שחוזר לאיסורו לשנה הבאה לדעת רמב"ן וזה דלא כמוש"ל אבל לעולם ס"ל לר"י דדשיל"מ אינו בטל מטעם עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר והא דס"ל לרבנן התם דשביעית לא הוי דשיל"מ משום עד שתאכלנה היינו משום דלמאי שיאסר לא יהא מותר לעולם ולמה שהותרה לא נאסר מעולם ועיי' יבמות פ"א. ולפ"ז שפיר משני ר"א אליבא דר"י משום דהוי דשיל"מ דהיכי דשייך עד שתאכלנה מודה רמב"ן דס"ל לר"י דש דשיל"מ וכ"ש דא"ש טפי למש"ל דהיינו דחדית ר' אשי דטעם דשיל"מ הוא משום עד שתאכלנה. אבל בטבל שפיר צריך לטעם דכהיתירו כך איסורו משום דשם ל"ש עד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר ע"י שיפרוש תרומה דאם מפריש מיני' ובי' הרי מפסיד ההיתר ואם ממק"א ממנ"פ אם מפריש מטבל דאו' הרי מפריש מן החיוב על הפטור שהרי התערובות פטור מה"ת ואם יפריש מטבל דרבנן הרי מפריש מן הפטור על החיוב שהרי טבל שנתערב חייב מה"ת ואי משום דמה"ת בטל א"כ שוב אתה צריך לסמוך על הביטול ול"ש תאכלנה בהיתר בלי ביטול ודברי פי' הרא"ש שם בנדרי' שיכול לעשר עליו מעציץ שאינו נקוב צ"ע. והא דר"ש חשיב טבל דשיל"מ היינו מטעם דהוי היתר בהיתר ואזלי' בתר קודם הביטול דיכול להפריש עליו מיני' ובי' או ממק"א כמו"ש בפתח דברינו וא"כ קודם הביטול שפיר הוי דשיל"מ ולא בטל אבל ר"י דל"ל האי טעמא דהיתר בהיתר כנ"ל שפיר צ"ל משום כהיתירו כך איסורו:

ומידי דברי האירו נגד עיני דבר' הרי"ף פג"ה שכתב אע"ג דקי"ל ריחא לאו מילתא מ"מ פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור למיכלא בכותחא חדא דלוי נמי לא שרי אלא בדיעבד ולא שרי לכתחילה וכיון דאפשר למיכלא בלא כותח הוי כלכתחילה ועוד דהוי דשיל"מ ע"ש בפנים והק' הר"ן א"כ איך מתירי' נ"ט בר נ"ט דהיתירא הא מצי למיכלא בהיתירא ע"ש ולפענ"ד נראה דס"ל להרי"ף דטעמא דדשיל"מ לא בטיל היינו משום. עד שתאכלנה באיסור וכו' הוי כמבטל איסור לכתחילה כמו"ש חוו"ד ומעתה נ"ל סברא ישרה דלא אמרי' דשיל"מ לא בטיל אלא היכי דמשכחת איסור לכתחילה כמו גבי ריח דודאי אסור לבשל חלב עם הצלי בתנור לכתחלה משום אין מבטלי' אי' לכתחילה דריחא משהו עבדי לי' ולהכי בפת שאפאה עם הצלי לשיטות הרי"ף דהוי דשיל"מ נמי אסור בכותחא דהוי כאלו נתן הכותחא עם הצלי בתנור לכתחלה דאסור אבל בנ"ט בנ"ט דהיתירא לא משכחת בי' איסור ביטול נ"ט בנ"ט לכתחילה שהרי אם יערב טעמים ראשוני' של בשר וחלב לא יהי' נ"ט בנ"ט דהיתר רק דאיסור וא"כ לא משכחת בי' איסור ביטול איסור לכתחילה וממילא גם בדשיל"מ שרי דל"ש לומר דהוי כמבטל לכתחילה כיון דלא משכחת לה מבטל לכתחילה ובלא"ה קושי' הר"ן תמוה בעיני דמי יימר בנ"ט בנ"ט עד שתאכלנה באיסור דילמא היתר גמור הוא ולא מטעם ביטול ולא מטעם ספק אתאי' עלה אלא דעל טעם קלוש כזה אינו חל שם איסור חדש לא מה"ת ולא מדרבנן] ואל תשיבני דא"כ הרי כבר כתב הרי"ף מקודם כיון דאפשר למיכלא בלא כותח הו' כלכתחילה דז"א דתחילה קאמר דאפי' לוי אוסר ריחא לכתחילה והדר קאמר דאפי' אם לוי מתיר גם לכתחלה מ"מ אנן דלא קי"ל כרב הוא רק משום דאיהו לשיטתו דמב"מ לא בטל ואנן קי"ל דבטל חד בתרי אבל בהאי מיהו קי"ל כוותי' דריחא משהו עבדי לי' וממילא אסור לכתחילה משום אין מבטלי' איסור לכתחלה וממילא דגם דשיל"מ אסור משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה וא"ש:

ובזה מיושב ג"ב מה שהק' חת"ס בתו"מ פ' וישב מספ"ק דכלאים צמר גמלי' ורחלים שטרפו זע"ז שאם הרוב מגמלי' מותר להביא פשתן לשם ואמאי הא אפשר למטוי במינו אע"כ כה"ג לא מקרי דשיל"מ ולפמ"ש ז"א דהתם נמי לא משכחת איסור ביטול איסור לכתחלה, דהא אפי' חוט א' של צמר רחלים אפי' בבגד גדול של פשתן אפי' בדיעבד אסור משום כלאי' וא"א לומר משום דשיל"מ הוי כמבטל לכתחלה. וכן מה שהק' דבשו"ע סוס"י צ"ז פסק כרי"ף לאסור פת שאפאה עם הצלי א"כ ה"נ טפה א' של חלב שנפלה לתוך טיפה גדולה תיאסר לאכלה עם בשר ולא משמע כן בפוסקי'. ולפי האמור י"ל עפמ"ש במק"א לפי דברי ר"ן בחולי' דמבשא"מ שנתערב חד בתרי ביבש דבטל הוא מותר להוסיף עליו עד ס' ולבשלו ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כיון דעכשיו היתר הוא שרי שלא להניחו לעשות איסור ע"ש ספג"ה בשם הרא"ה וה"נ מותר לתת טיפת חלב על חתיכת בשר שיש בה ס' נגד הטפה ואין בו לא משום בישול בב"ח דהא לא נעשה בב"ח ולא משום מבטל איסור לכתחלה כיון דעכשיו היתר הוא ואינו מניחו להיעשות איסור ויש לעיין בזה. אבל אם כנים דברי א"כ לא משכחת בזה איסור דאין מבטלי' איסור לכתחלה שהרי מותר ליתן טפה של חלב גם בתוך הבשר וא"כ אין לאסור דשיל"מ משום דהוי כמבטל איסור לכתחלה משום דלא משכחת בי' איסור ביטול איסור לכתחלה:

וגם מה שהק' סתירה שו"ע מסי' צ"ז הנ"ל להא דכ' רמ"א סי' ק"ב ס"ד וכן אם אין איסור מחמת עצמו בטל ולכן חתיכה שלא מולחה תוך ג"י אעפ"י שי"א דמקרי דשיל"מ הואיל ומותרת לצלי אפ"ה בטלה דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה וכתב הש"ך סקי"א כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם והוא דלא כשיטת הרי"ף וא"כ פסקי שו"ע סותרי' זא"ז נמי לק"מ לפמ"ש דכאן מודה הרי"ף דלא מקרי דשיל"מ משום דלא משכחת לי' איסור ביטול איסור לכתחלה דאם מבשלה בעיני' אפי' בדיעבד אסור כדמשמע סי' ס"ט סעי' י"ב דדוקא אם בישלו לאחר צלי מותר בדיעבד אבל בלא צלי אפי' בדיעבד אסור וזה וודאי אינו עולה על הדעת שאם מותר לבשלם מטעם ביטול הוי כאלו מעורבה לכתחלה כדי לבשלה כיון דאפשר בצלי ז"א דהא כיון דמותרת בצלי ומותר לערבה כדי לצלותה רק אם כונתו כדי לבשלה אסור והרי גם עתה באמת אין כונתו כדי לבשל החתיכות האסורות רק בשביל המותרת ושפיר ל"ש בזה דשיל"מ אפי' לשיטת הרי"ף וא"ש:

מיהו בלא"ה הנ' שני קושי' אחרונות לק"מ דהא דפסק לאסור פת שאפאה עם הצלי אינו מטעם דשיל"מ אלא מטעם ראשון שכתב הרי"ף דלוי מודה דריחא אסור לכתחילה וכן משמע מדברי הש"ך סי' צ"ז סק"ד ע"ש. ומה שתמוה בעיני הש"ך סי' ק"ב סק"י הכל תפסו על רמ"א בזה כיון דדשיל"מ הוא מ"ל בלוע או לא סוף סוף יש היתר לאיסורה ע"ש שהאריך ובעיני יפלא הא דשיל"מ אינו אלא במינו ולא בשא"מ כמבואר שם ריש הסי' וכיון שאין איסורו אלא מחמת דם הנבלע בו הו"ל מבשא"מ דלענין דשיל"מ אזלי' בתר שמא ודם ובשר וודאי אינם שווי' בשמא ועיי' תוס' חולי'. ק"ח ע"ב ד"ה אמאי דהוי מב"מ עם האיסור ולא עם הנאסר וצ"ע:

וביישוב קושי' תו"י הנ"ל יש לי דבר חדש עיי' במג"א סי' תצ"ז סק"ג בשם מרדכי שמצינו כמה ספיקות דרבנן לחומרא לכן אין לדמות זל"ז ע"ש, ולפענ"ד נראה דהא דסד"ר לקולא היינו היכי דאסרו חכמים שחשו שמא יבא לידי איסור תורה כגון פירות הנושרי' שמא יעלה ויתלוש ומשקי' שזבו שמא יסחוט וא"כ האיסור גופא משום ספיקא הוא שמא עי"כ יבא לידי איסור תורה לכן היכי דהוי ספק פירות הנושרי' או ס' משקי' שזבו מותר משום דהוי כעין ס"ס שמא לא שרו ולא זבו ביו"ט ואת"ל נשרו וזבו ביו"ט שמא מ"מ לא יעלה ויתלוש ולא ישחוט וס"ס מותר גם בשל תורה ולהכי סד"ר לקולא אבל מוקצה לאו משום ספק שמא יבא לידי אי' תורה ולהכי גם ס' דרבנן לחומרא כיון דאי' משום וודאי וזה צריך עיון וחיפוש גדול אבל מ"מ אפי' ימצא סתירה נגד זה מ"מ א"ש דלא פריך לר"נ משום דר"נ יכול לתרץ כן וא"ש:

ומ"ש לתת טעם אמאי בדשיל"מ סד"ר לחומרא משום דרמב"ן הק' הא בכל אי' דרבנן איכא לא תסור שהוא מה"ת ואמאי ספיקו לקולא וחי' מגילת אסתר שכך התנו חכמים בתחילת הגזירה שאין אוסרי' הספק וא"כ י"ל דבדשיל"מ לא התנו והוי כמו סדא"ו לא הועלת כלום בזה דהא גופא טעמא בע' אמאי לא התנו בדשיל"מ מ"ש משאר איסו' דרבנן דס' לקולא שהתנו וע"כ משום הכי לא התנו משום עד שתאכלנה באי' תאכלנה בהיתר ושוב א"צ לסברתך דבלא"ה אין ספק שיש ביד חכמים לאסור הספק שהרי יש כח בידם לאסור המותר:

ומשנ"ל בזה הוא לפמ"ש שמ"ק כתובות כ"ב ע"ב ד"ה באשם תלוי בשם תלמידי ר"י דהאוכל חתיכה אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן אפי' במזיד מביא אשם תלוי ע"ש וחת"ס חו"מ סי' כ"ט כתב זה מדנפשי' ולא ראה דברי ש"ע [ע"ל סי' א'] והוסיף דאם נודע לו אח"כ שהי' וודאי חלב מביא חטאת אלמא דספק איסור במזיד כשוגג משווה לי'. ולפ"ז א"ש דגם דסדא"ו לחומרא דגם שוגג צריך כפרה ונענש עליו ומה"ט פסקי' בחו"מ סי' רל"ד דמוכר דבר שאיסור אכילתו מה"ת ואכלו לוקח מוכר מחזיר לי' הדמים עיי' סמ"ע שם סק"ד אבל סד"ר לקולא משום דהוי כשוגג ושוגג באי' דרבנן אין כאן עונש וא"צ כפרה כלל כמו שהוכיח נתיבות שם מהאי דעירובין מ"ז ולהכי א"צ להחזיר הדמים ע"ש ומעתה בדשיל"מ אין הספק כשוגג אלא כמזיד משום שיכול לעשות בהיתר ועושה בספק איסור ולהכי גם סד"ר לחומרא:

והנה הבאתי סמוכין לסברת נתה"מ הנ"ל דבאיסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל מהא דרפ"ק דעירובין דקתני מבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אמה ימעט ופריך מ"ש דגבי סוכה תני פסולה וגבי מבוי תני תקנתא. ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא. ופי' בתוס' משום דלשון ימעט משמע חומרא בעלמא ואתי למטעי ולומר דדוקא לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי. אבל במבוי דרבנן אין לחוש ע"ש. ועכ"ח הטעם כסברת הנתיבות הנ"ל משום דבדרבנן אפי' יטעה ויטלטל במבוי שהוא גבוה למעלה מכ' אין כאן איסור וא"צ כפרה:

ועפ"ז אמרתי לחידוד התלמידים לחבר מס' עירובין תחילתו לסופו. דהנה שלהי עירובין איתא רש"א כ"מ שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך שלא התירו לך אלא משום שבות. ובגמרא ר"ש היכא קאי וכו' עד דאמר ת"ק קושרה וא"ל ר"ש מונבה. עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרי ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרי לי' רבנן וכתבו תוס' והכי קא"ל ר"ש לת"ק אעפ"י שמיקל אני במחשיך חוץ לתחום מחמיר אני בנימת הכנור דהתם לאו קולא הוא אלא משלך נתנו לך. וגם כאן לא נתנו לך אלא משלך דהיינו עניבה דהוי דבר המותר ע"ש ויש להבין איך הוי עניבה דבר המותר הא דוקא בעושה ב' עניבות זעג"ז הוי דבר המותר אבל אם עושה קשר למטה מן העניבה אסור כמבואר בטו"ז ז סי' שי"ז סק"ז ובמג"א שם סקט"ו בשם המרדכי ועיין ברבינו יונתן כאן דעניבה הוי לפי שבות במדינה. [אולי כוונתו משום דבנימת הכנור א"א לענוב אלא בקשר למטה מן העניבה. או אפשר דאפילו אם עניבה אחרת מותר לכתחילה כמ"ש רמב"ם פ"י משבת דין ה' ועיין שבת קי"ג. מ"מ עניבת נימת הכנור הוי שבות משום דמתקן מנא]:

ונראה דהרי מבואר שם בטו"ז ומג"א דדוקא אם עושה לקיימא אסור אבל באינו עושה לקיימא מותר וכאן מיירי באינו עושה לקיימא שיתיר הקשר בו ביום אלא דבקשירה חיישינן שמא שביק לה זמן מרובה ויהיה קשר של קיימא כמ"ש רבינו יונתן ע"ש אבל בעניבה אפילו שביק לה זמן מרובה והוי של קיימא בשוגג מה בכך הא איסור דרבנן בשוגג א"צ כפרה כלל והי' היתר גמור כמ"ש נתה"מ הנ"ל ושפיר כתבו התוס' דהוי דבר המותר. ושפיר מקושר סופו לתחילתו וק"ל [ועיי' עוד לקמן סימן שט"ו] וד' ישלח לנו במהרה משיחו הולך תמים. ונבלה ימינו בטוב ובנעימים. ונזכה לכווין הלכה לאמיתה של תורה ויוציאנו מאפילה לאורה. כנפשך ונפש רבך ידידך הדוש"ת באהבה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה