בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה רמד
שיל"ת ב' אויפאלו תר"ן לפ"ק:
בנימין ידיד ד' וידינ"פ הרב הגאון המפורסם. ריחו נודף כגן הדסים. חו"ב. משנתו צח ונקי. אור הברקי כקש"ת מוהר"ב וואלף נ"י ברייער אבדק"ק טאב:
אחדש"ת באהבה תשואת חן חן לו על ספרו שו"ת נחלת בנימין על חאו"ח דשדר לן למנה. יזכה להפיץ מעינותיו חוצה. ויהי' חשיב מקובל ומרוצה וכו' ובסימן צ"ח הביא פלפולא חריפתא טבא עמוק מני ים בסוגיא דשמן שריפה שבת דף כ"ד מרבו הגאון העצום האדיר מו"ה יצחק משה פעדלס זצ"ל ושם הקשה הגאון קושיא נפלאה ע"ד תוס' בשבת דכ"ד ע"ב ד"ה לפי וכו' שכתבו דשריפת תרומה טמאה אסור ביו"ט משום דעיקרו למצוה ולא לשם הנאה והוי כמו נדרים ונדבות יעיי"ש. והקשה הרי בנדרים ונדבות ליכא מלקות משום דלא הוי רק לאו הבא מכלל עשה לכם ולא לגבוה כמ"ש תוס' בביצה דף י"ב וא"כ בשריפת תרומה טמאה נמי ליכא רק לאו הבא מכלל עשה וא"כ מה משני ר' אשי דיו"ט עול"ת הא אינו כאן רק להבמ"ע וכתב שמ"ק כתובות דף מ' בשם הרשב"א דעשה דוחה. ואין לומר דוקא בנדונ"ד אף דעיקרו לגבוה מ"מ גם לגבוה הי' ראוי' להתיר משום מתוך דהא איכא צורך היום קצת שלא יהי' שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן ואינו אסור רק משום לכם ולא לגבוה כמ"ש ביצה דף י"ב ולכן לא הו' רק להבמ"ע אבל בשריפת תרומה טמאה משום מצות שריפה ל"ש מתוך דהא אין זמנו דוקא היום וכמ"ש מג"א סימן המ"ו רק דנימא משום הנאתו הו' צורך היום קצת. וע"ז אמרינן מסברא כיון דעיקרו לשם מצות שריפה לא מקרי צורך היום כלל ואסור בלא קרא דלכם מסברא כיון דל"ש בי' מתוך ושפיר איכא עול"ת דהא כתב תוס' ביצה דף י"ב דאפילו לב"ש דלית לי' מתוך אינו לוקה רק בעולת נדבה ולא בשלמי נדבה כיון דאית בי' אכילת אדם אע"ג דעיקרו לגבוה אינו אסור רק מקרא דלכם וא"כ ה"נ בשריפת תרומה טמאה דכוותי' עכת"ק:
ונלפענ"ד ליישב בהקדם מ"ש ליישב קושית תוס' בסוגיין דכ"ג ד"ה גזירה וכו' שהקשו מאי פריך אביי אלא מעתה ביו"ט נשתרי והוא גופא מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו ע"ש. ונ"ל דיש לדקדק בדברי הגמרא דמשני מ"ט קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט והפירש הפשוט מ"ט קאמר דסיפא מפרש טעם דרישא דקתני ולא בשמן שריפה והקשה מ"ט ולא בשמן שריפה משום אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט וכו' וא"כ הכי הו"ל למימר מ"ט קאמר מ"ט לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט. ולכן נ"ל פירש אחר בגמרא דתוס' הנ"ל ד"ה לפי הקשה אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כיון שמותר ליהנות בשעת שריפה מ"ש משמן חולין ותירץ פנ"י עפי"ד רש"י ביצה דכ"ז גבי חלה שנטמאת דשריפת תרומה וקדשים לאו משום איסור מלאכת הבערה דעלמא אסרה רחמנא אלא דגזיה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבי' לביעורן מלאכה ואפילו לתתה לכלבו ביו"ט אסור וכיון דמצות ביעור שהוא מלאכה ל"ש לצורך אונ"פ ממילא ל"ש בי' מתוך וכבר קדמו בזה בספר מג"ש ביצה דף י"ב לזקינו ז"ל ליישב שיטת רש"י דלא תקשי קושית הרא"ש משריפת קדשים יע"ש. ויען כי דברי רש"י אלו צריכין ביאור אעתיק לשונו שכתב חלה שנטמאת אינו ראוי' לכהן היום דהא באכילה אסורה לעולם ובהסקה או לתתה לכלבו ביו"ט אסור דאין מבערין קדשים טמאים מן העולם ביו"ט ואפילו ע"י אכילת בהמה דקיי"ל שאין שורפין קדשים ולא תימא דוקא שריפה משום דהבערה שלא לצורך הוא. דהא אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט הבערה לצורך הוא. דהדלקת נר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת אפ"ה בשמן שריפה לא והוא שמן תרומה שנטמאת דגזיה"כ הוא שאין קדשים טמאים מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ע"ש. והוא תמוה מאוד דאיך מוכח מדכתיב באש ישרף דרחמנא אחשבי' לאכילת בהמה מלאכה ואפילו שריפת אש היתר אין לו במה אחשבי' רחמנא. אמנם הנלפענ"ד דבחידושי רמב"ן בשבת דכ"ד הנ"ל ד"ה מנה"מ כתב ואפשר שאף שריפת תרומה מ"ע של תורה ובכלל בקודש באש תשרף הוא. וכן נראה בירושלמי דהוא עשה דאורייתא וכן כתב חידושי הר"ן ד"ה ר' אשי וכו' בשם הרא"ה דאפשר דבשריפת תרומה איכא עשה דתיהוי בכלל מה דמיתמר בפסחים דף כ"ד בקודש ישרף כל שפסולו בקודש באש ישרף ע"ש. ובשלהי מסכת תמורה חשיב תרומה טמאה בהדי הנשרפין וקתני את שדרכו לשרוף ישרוף ואת שדרכו להקבר יקבר ופרש"י אוכלין ישרפו ומשקין יקברו עיי"ש וכיון דיש קדשים פסולין שיקברו אמאי אפקי' רחמנא בלשון באש ישרף אעכ"ח להורות דביעורן מן העולם איך שיהי' הוי כהבערת אש ואסורה בשבת ויו"ט כהבערת עצים וא"ש:
ובזה יובנו דבר' הירושלמי ר"פ במה מדליקין דגרסינן התם ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת ופריך והא תנינן ומאחיזין וכו' ומשני אר"י בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאיליה ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט ואינו צ"ל בשבת מה חמית לומר כן לא תותירו ממנו עד בוקר וכו' אחר שני בקרים א' בוקרו של ט"ו וא' בוקרו של ט"ז וכתיב והנותר מבשר הזבח ביום הג' באש ישרף עכ"ל ובשירי קרבן שם תמה אמאי מביא גם הפסוק השני ולהנ"ל נראה דמה שהקשה הירושלמי מה חמית לומר כן אין הפירש כמ"ש ק"ע דק"ל מנ"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט אלא דק"ל נהי דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו בעושה מעשה ביו"ט אבל בנעשית מאיליה מנ"ל. וע"ז משני כיון דרחמנא אחשבי' לביעורו דאסור אפילו ע"י אכילת בהמה כמ"ש רש"י מקרא דכתיב באש ישרף אע"ג דלאו מלאכה הוא כלל א"כ ה"נ אם מתבערין מאיליהן ביו"ט יש איסור זה. ודבר זה מתורת משה רבינו למדנו מרמב"ן בחידושיו שכתב ובודאי אפשר לומר דאביי ס"ל שאלו הי' בו משום שריפת קדשים אף מעיו"ט אסור כיון שעיקר השריפה בשבת ובירושלמי נמי איכא ולא דמי להדלקת נר דחולין דהכא הביעור גופא חשיבא לי' מלאכה ע"ש. והני הא דאחשבי' רחמנא הביעור ע"י אכילת בהמה מלאכה ילפינן לה מדכתיב באש ישרף כמ"ש רש"י. וביארנו כיון דבמשקין ל"ש שריפה מכ"ח גלי קרא דביעורן הוי כמלאכה וממילא גם מחבפרין מאיליהן אסור. ולפ"ז מקרא קמא דמיירי בנותר מפסח שהוא אוכלין ושייך בי' שריפה אינו מוכח רק דשריפה שהוא מלאכה אסור ביו"ט וממילא דאינו מוכח דנעשית מאילי' אסור ולהכי מייתי קרא שני באש ישרף דמיני' דרשינן בפסחים דף כ"ד הנ"ל דכל שפסולו בקודש באש ישרף ואפילו תרומה טמאה בכלל כמ"ש הרא"ה הנ"ל וא"כ גם משקין בכלל ומוכח דהביעור הוא מלאכה אעפ"י שאינו מלאכה בעצם וא"כ גם נעשית מאיליה אסור כנ"ל וא"ש:
ומעתה אומר אני דהא דמוקי לה ר"ח ביו"ט שחל להיות בע"ש היינו מקמי דמקשה לי' מסיפא אבל למסקנא בתר דמקשינן מסיפא הדר בי' ומוקי לי' בכל ע"ש אסור משום שדליקה והולכת בשבת וכדמוקי לה ר"ח בירושלמי. וה"פ מ"ט קאמר. פירש דרישא יהיב טעמא לסיפא מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט. לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט הא קשה קושית תוס'. ולזה מתרץ ברישא וקתני דאפילו נעשית מאיליה אסור ועכ"ח משום דביעורן הוי מלאכה אעפ"י שאינו מלאכה דרחמנא אחשבי' להבערתן וא"כ ל"ק קושית תוס' כתירץ פנ"י הנ"ל ושפיר שייך למתני יו"ט הכא כיון דכולי' חד טעמא הוא ומיושב דקדוק הנ"ל:
ולפי"ז מיושב קושית תוס' הנ"ל דנהי דאביי יליף לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מקרא מ"מ פריך שפיר לרבה אלא מעתה ביו"ט לשתרי דעכ"ח ליכא למימר לרבה טמא דשריפת קדשים דא"כ לא הי' צ"ל בשבת משום שמא יטה אלא משום דגם נעשית מאיליה אסור כר"ח אלא ודאי דל"ל ה"ט דשריפת קדשים וא"כ ביו"ט לשתרי ועיין חידושי רמב"ן ורשב"א שבת שם וא"ש:
ואמנם קושית הפנ"י ע"ד תוס' ד"ה לפי הנ"ל שהקשו שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה למה יאסר מ"ש משמן חולין שמותר לשרפו ולהדליקו להנאתו וכו' וע"ז הקשה הפנ"י לסברת רש"י ביצה דף כ"ז דשריפת תרומה וקדשים לאו משום מלאכת הבערה לחוד אסור אלא אפילו ליתן לכלבו אסור דגזה"כ הוא שאין מתבערי' ביו"ט דרחמנא אחשבי' להבערתן וזה ל"ש לצורך אונ"פ וא"כ ל"ש בי' מתוך יע"ש [ובחידושיי הארכתי ליישב קושית פנ"י הנ"ל] נ"ל ליישב עפמ"ש מו"ז או"ח סימן תק"א סק"א בדעת הר"ן דמדורה להתחמם ונר להאיר כיון שנהנה מהן עצמן הוי כאוכל נפש ואין ההיתר משום מתוך רק דהוי כאונ"פ עצמו ע"ש. ולפ"ז ההבדל פשוט דבשלמא גבי שריפת קדשים דאסור בהנאה כתב המג"ש שפיר דל"ש מתוך אפילו לשיטת רש"י דלא בעינן צורך היום קצת משום דאית בי' נמי איסור משום ביעור קדשים וזה ל"ש באונ"פ אבל בשריפת תרומה טמאה שמדליק ביו"ט להנאתו להאיר שהוא אונ"פ עצמו שפיר הקשה תוס' דלשתרי אף דאית בי' ג"כ איסור ביעור דלא משכחת באונ"פ מ"מ השתא הכא הוא לצורך אונ"פ ולשתרי והבן:
ומעתה מיושב ג"כ קושית הגאון מוהרימ"פ ז"ל דלפי האמור החילוק מבואר דבנדרים ונדבות אע"ג דעיקרו לגבוה מ"מ כיון דבאמת יש בו אכילת אדם והוי אונ"פ ממש לכן אינו אסור לב"ש רק מקרא דלכם ולא לגבוה אבל הדלקת נר אפילו בשמן חולין אי לא ס"ל כטו"ז הנ"ל לא שרי אלא מטעם מתוך וא"ש בשמן שריפה דהו' עיקר למצוה לא אמרינן בי' מתוך ושפיר יש בו עול"ת דיו"ט וא"ש ונכון:
ומה שנלענ"ד עוד בישוב קושית הגאון מוהרימ"פ ז"ל ואקדים גרגיר א' מחידושיי בסוגיא דשמן שריפה שבת דף כ"ג ע"ב ברש"י ד"ה בע"ש שכתב והוא צריך להדליקה מבעו"י נמצא שורף קדשים ביו"ט וכו' ושפת יתר הוא זה דכ"ש אם הי' מדליק ביהש"מ או בלילה דאסור משום שבת. ואמינא ליישב דהנה תוס' דף כ"ד ע"ב ד"ה לפי הקשה אמאי אין שורפין תרומה טמאה ביו"ט כיון דמותר ליהנות בשעת שריפה מ"ש משמן של חולין שמותר לשרפו ולהדליקו להנאתו וכו'. ולפענ"ד נראה דעיין חידושי הר"ן בסוגיין שכתב דרבא לא ס"ל טעמי' דר"ח משום דס"ל כקושית תוס' להאמת והקשה ע"ז ואע"ג דלגבי תרומה וחלה שנטמאו אמרינן לא יזיזם ממקומם מיירי בתרומה שאין דרכם לשריפה. והפירש הפשוט כגון משקין שא"א לשרוף וא"כ א"א ליהנות מהם בשעת ביעורן דהא יקברו כדתני בשלהי תמורה ולכן הווין מוקצה ולא יזיזם ממקומם. אבל זה דוחק דהרי חלה אינו משקה ואפשר לשורפה וליהנות ממנה בשעת שריפה לאפות ולבשל ואמאי לא יזיזנה ממקומה. ולכן נ"ל בכוונתו דס"ל דוקא דבר שדרך הנאתו בהדלקה ושריפה שייך לומר שמותר לשרפו ולהדליקו ביו"ט כיון שעושה להנאתו ולא מוכחא מילתא שעושה לשם מצות שריפה וא"כ אסור ביו"ט משום דלא הוי לצורך אדם ושפיר לא יזיזנה ממקומם. ולפ"ז גם בשמן של תרומה טמאה נהי דזה דרכו בהדלקה ושרי ביו"ט להנאתו כקושית תוס' מ"מ ביום אסור להדליקו כיון דביום ליכא דרך הנאתו להאיר וגם אסור להפסיד התרומה כמ"ש הרמב"ם פי"א ופי"ב מתרומת וא"כ עכ"ח מדליקו לשם מצות שריפה וזה אסור ביו"ט ועיין פנ"י וזה כונת רש"י ליישב קושית תוס' וכתב והוא צריך להדליקה מבעו"י דליכא הנאה ואסור להפסיד תרומה ועכ"ח משום מצות שריפה ולכן אסור ביו"ט דנמצא שורף קדשים ביו"ט ולא להנאתו וא"ש עכ"ל בחידושיי:
והנה בדף כ"ה ברש"י ד"ה ואין עושה כתב ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת הוא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא יצאה מן הכלל. ובחידושי הרמב"ן תמה דבשלמא אלו הי' הכתוב מפרש שאין שורפין קדשים הי' אפשר בדרך דילמא למימר שהכל בכלל אבל אם הכתוב מזכיר שלא לחלל יו"ט דמלאכה שא"צ האיך יהי' בכללה מלאכה הצריכה עיי"ש. ולפענ"ד נראה ליישב בהקדם לפרש דברי רש"י שאני נבוך בכונתו דאם כונת רש"י להקשות על הדלקת נר בשמן של תרומה טמאה ביו"ט שהוא מלאכה המותרת משום דמותר ליהנות בשעת ביעורו א"כ מה תירץ רש"י דהבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם נאסרין וכו' מה ענין תרומה אצל קדשים כקושית תוס' ד"ה לפי וכו' ואם כונתו דגזרינן תרומה אטו קדשים כמ"ש תוס' אין זה במשמעות לשונו. ועוד דהי' לו לפרש בקושיא ואע"ג דהדלקת הנר בתרומה טמאה מלאכה המותרת ולאו דוקא הדלקת הנר אלא גם כל שריפת תרומה טמאה ליהנות בשעת ביעורו כיון דאין חילוק בתרומה טמאה בין הדלקת נר לשריפה אחרת רק בין שמן תרומה טמאה לשמן קדשים טמא. ואם כונתו דגזרינן אטו תרומה שלא לצורך. גם זה אין הלשון סובלתו. וגם כבר כתב תוס' דלא גזרינן דשום אדם לא ישרפנו שלא לצורך כיון שיכול ליהנות ממנה:
וסבור הייתי לומר דקושית רש"י היתה בשמן טמא של קדשים גופא דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת דהא יכול ליהנות ממנה דקיי"ל קול מראה וריח אין בהם משום מעילה כדאמרינן בפסחים כ"ו וע"ז תירץ כיון דהבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין דהא אסורין בהנאה והנאה מן הממש גם זו לא יצאה מן הכלל. אלא דגם ז"א ולא מבעי' למה דאמרינן בפסחים שם מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא הרי כבר כתב חידושי הר"ן לעיל כ"ג ד"ה ר"ח כיון שהחכמים אסרו ושוב לא חזי' וכיון דלא חזי' מהי טעמא דתיהוי לא יזיזנה ממקומה עיי"ש. וה"נ כיון דחכמים אסרו שוב הוי שלא לצורך הנאה ואסור. אלא אפילו למאי דמשמע מדברי ירושלמי שהביאו תוס' לעיל כ"א ד"ה חלב דאפילו לכתחילה מותר ליהנות ממראה עיי"ש. מ"מ כבר כתב הכפ"ת בר"ה כ"ח דהיינו דוקא במדליק לצורך הקדש אבל להדליק להנאתו אסור ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דעכ"ח מעביר לצורך מצות שריפת קדשים ולא להנאתו אסור ועדיף ממ"ש תוס' ד"ה לפי וכו' דשם בשעת ביעורו מותר ליהנות ומותר להבעיר לשם מצות ביעור ולהנאתו אבל כאן אסור להבעיר להנאתו כלל דגם בשעת ביעורו אסור ליהנות אלא דאם מבעיר לשם מצות שריפה לחוד מותר ליהנות באורו לפי שאין הנאה מן הממש אבל אם מבעיר גם לצרכו מקרי הנאה מן הממש ואסור מה"ת:
לכן נ"ל דכונת רש"י להקשות דהדלקת נר בתרומה טמאה מלאכה המותרת הוא משום מתוך וע"ז תירץ הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהם. פירש שאר ביעור שאין נהנין מהם לאונ"פ דהא הביעור הוא מלאכה משום דרחמנא אחשבי' ובזה לא משכחת אונ"פ והם. נאסרין אף זו לא יצאה מן הכלל. ואסור משום הביעור כמ"ש מג"ש הנ"ל אף דיש בה גם מלאכת הבערה והותרה משום מתוך מ"מ לא אמרינן דהותרה נמי מה דרחמנא אחשבי' לביעורו ודלא כסברת מג"א סימן תק"א סקי"ב יעיי"ש. ובזה מיושב נמי קושית רמב"ן הנ"ל כמובן אך הוא דוחק קצת בלשון רש"י ז"ל:
ולכן נ"ל עוד בכונת רש"י דהקושיא לא הי' דהדלקת כר מותר משום מתוך דע"ז הי' ניחא בתירץ מג"ש הנ"ל. אלא דס"ל דנר להאיר כיון שנהנה מהן עצמן הוי כאונ"פ וכמש"ל בשם טו"ז סימן תק"א בדעת הר"ן. ובזה ל"ש תירץ מג"ש כנ"ל. והיינו דכתב ואע"ג דהדלקת הנר ביו"ט מלאכה המותרת הוא אפילו בשמן שריפה. וע"ז תירץ הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן. פירש מהן עצמן ואף דראוין להסיק תחת תבשילו מ"מ אינן כאונ"פ ואין להתיר רק משום מתוך וכאן ל"ש מפוך כסברת מג"ש וא"כ נאסרין וכו' וא"ש:
ושלישים על כולו עפמ"ש חידושי הר"ן דכ"ג ד"ה ר"ח דרבא לא ס"ל כר"ח משום דס"ל דטעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט היינו בקדשים גמורי' שאסבה"נ בשעת ביעורן אבל בתרומה כיון דמותרת בהנאה בשעת ביעורן אשתכח דצורך הדיוט הוא ומותר לשורפה ביו"ט וכו' והיינו כקושית תוס' ד"ה לפי ולא ס"ל כתירץ התוס' דאסור לשרפו לצורך הנאתו אלא דוקא אם שרפו לשם מצות שריפה לא הקפידה תורה שיהנה בשעת ביעורו רק כיון ששורפה ומבערה כדין אעפ"י ששורפה לצורך הנאתו מותר והקשה הר"ן שם ואע"ג דגבי תרומה וחלה שנטמאו אמרינן לא יזיזם ממקומו. ותירץ דמיירי בתרומה שאין דרכה בשריפה וביארנו לעיל בכונתו דדוקא שמן שדרכו בהדלקה ולא מוכחא מילתא שעושה לשם מצות שריפה שרי ביו"ט משום דעושה להנאתו אבל בשאר דברים שאין דרכן בהדלקה דמוכחא מילתא שעושה לשם מצות שריפה אסור ביו"ט. והיינו דק"ל לרש"י ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה היא בשמן שריפה כקושית תוס' ולא ס"ל כתירץ תוס' כמ"ש. ותירץ הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן בדרך זה לשורפם ואין דרכן בשריפה. נאסרין. כחידושי הר"ן הנ"ל. גם זו לא יצאה מן הכלל וא"ש:
ועתה הבא נבא ליישב קושית רמב"ן דהנה ביבמות דף ע"ב ע"ב יתיב ר"י וקדריש נותר בזמנו אינו נשרף אלא ביום שלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה והקשה בתוס' הא דרשינן בשבת כ"ד ליתן בוקר שני לשריפתו כיון שלא בזמנו הוא למה צריך להמתין עד הבוקר ישרפנו במוצאי יו"ט דכבר נעשה נותר מקודם. ותירץ כיון דלא אפשר לשרפו ביו"ט קבע זמנו בבוקר שנ' פירש דאז הוי בוקר שני זמנו ועיין תוס' במנחות דף נ"א ד"ה אפי' וכו'. ולפ"ז כיון דתרומה טמאה הי' בכלל כל שפסולו בקודש באש ישרף כמ"ש חידושי הר"ן בשם הרא"ש וחידושי הרמב"ן ובקדשים טמאים וכן בשאר תרומה טמאה אסור לשרוף ביו"ט כיון שאין נהנין מהן אין זמן שריפתן ביו"ט ולא נאמר באש תשרופו עליהן ביו"ט וא"כ אם שורפן ביו"ט מלבד איסור יו"ט לא קיים מצות שריפה כיון שאין ביו"ט זמן שריפה והוי כאלו שורפן בלילה דקיי"ל דבין בזמנו בין שלא בזמנו אינו נשרף אלא ביום כמ"ש הרמב"ם פי"ט מפסוהמ"ק ה"ה עיי"ש. וא"כ אף שמן שריפה שהי' מותר לשרוף ביו"ט לא יצא מן הכלל שאין זמן שריפתו ביו"ט ושפיר אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט לפ' שמבטל מצות שריפה כמו אלו שורפו בלילה וזה כונת רש"י גם זו לא יצאה מן הכלל וא"ש:
ומה שנלענ"ד בישוב קושיות רמב"ן דהנה תוס' ד"ה לפ' הקשה שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות בשעת שריפה אמאי יאסר נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך אונ"פ הותרה נמי שלא לצורך אונ"פ ואי דבעינן צורך היום קצת וכאן אין המצוה צורך היום דיכול לשרוף למחר מ"מ הוי צורך היום קצת להאיר. ותירץ כיון שאסרה תורה כל הנאות רק הנאת שריפה א"כ אין הבערה זו לצורך הנאתו אלא לשם מצות שריפה וכו' ולהכי לא דחי יו"ט מידי דהוי אנדרים ונדבות וכו'. והנה כפי הבנת הגאון מוהרי"מ פערלס ז"ל שהבאתי לעיל דודאי אמרינן מתוך וליכא עול"ת דיו"ט אלא דאסור משום לכם ולא לגבוה כמו בנדרים ונדבות. ואף דשרינן להוציא קטן ולולב וס"ת בביצה דף י"ב ולא אסרינן צורך מצוה משום לכם ולא לגבוה וכן בפסחים דף ה' אמרינן ש"מ דר"ע ל"ל מתוך אבל אי ס"ל מתוך הי' מותר לשרוף החמץ ביו"ט ולא ממעטינן לי' מלכם ולא לגבוה אלא דצורך מצוה לכם מקרי היינו משום דאמרינן מתוך שהותרה לצורך אונ"פ הותרה נמי שלא לצורך אונ"פ אלא לצורך אחר ומינה דכמו דלצורך אונ"פ לא הותרה אלא לצורך אונ"פ דיו"ט ולא לצורך אונ"פ דחול כמו אופה מיו"ט לחול ה"נ מה שהותרה שלא לצורך או"נ אלא לצורך אחר מטעם מתוך צריך שיהא צורך היום ולא לצורך מחר ולכן בקטן ולולב וס"ת וכן חמץ למאי דס"ד דביום ראשון היינו ביו"ט ודאי הוי צורך היום ומותר משום מתוך דצורך מצוה לכם מקרי. אבל אם צורך המצוה אינו צורך היום דאפשר לעשותה למחר אסור. ומעתה אם במצוה שאינה צורך היום יש גם צורך אחר שהוא צורך היום אמרינן כמו בנדרים ונדבות אף דהוא צורך אונ"פ ביו"ט והי' ראוי' להתיר אפילו לב"ש דל"ל מתוך אסרה תורה משום לכם ולא לגבוה דכיון דאית בי' צורך גבוה שאסור ביו"ט משום שאין זמנו קבוע היום דאפשר להקריבו למחר בטל צורך הדיוט שהוא אונ"פ היום לגבי צורך גבוה ולא מקרי לכם דהיינו שיהי' צורך אונ"פ לכם היום ועיין תוס' ביצה כ"ז ד"ה ועל החלה. ה"נ בתרומה טמאה שבשריפתה יש צורך היום להאיר שהוא לכם היום וצורך מצות שריפה שאינה צורך היום בטל צורך הדיוט לגבי צורך מצוה וצורך מצוה אף דמקרי לכם אבל לא מקרי היום לכם דאפשר למחר ואף דצורך הדיוט הוא צורך היום מ"מ כיון דבטל לגבי צורך מצוה ממעטינן לי' מלכם ולא למצוה וא"ש:
ולפ"ז למ"ש השמ"ק בכתובות דף מ' בשם הרשב"א דלאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גופא ונדחה מפני עשה תקשי מה משני ר"א דיו"ט עשה ול"ת ואין עדל"ת ועשה הא בשריפת תרומה טמאה ליכא אלא לאו הבא מכלל עשה דלכם ולא לגבוה ושפיר נדחה מפני עשה כמו שהקשה הגאון מוהרי"מ פערלס ז"ל. ונלענ"ד דהנה בתשובת בית אפרים או"ח סימן ה' הביא בשם הליכות עולם דהא דעדל"ת אף דל"ת חמור משום דגילתה תורה בכלאים בציצית דבמקום עשה לא נאמר הל"ת עיי"ש. ולפי"ז אי הוי אמרינן דאין עדל"ת הוי אמרינן להיפך דבמקום ל"ת לא נאמרה העשה. ולפ"ז כיון דבשאר קדשים ותרומה טמאה שאינה שמן דל"ש מתוך כמש"ל וא"כ הוי יו"ט עול"ת ולא נאמרה דבאש תשרופו במקום עול"ת דיו"ט ולכן גם זו דשמן שריפה לא יצאה מן הכלל דלא נאמרה העשה ביו"ט וממילא משום לכם ולא לגבוה ומיושב לנכון קושית הגאון הנ"ל וא"ש:
וממילא דמיושב נמי קושית הרמב"ן דהואיל ושאר קדשים שאין נהנין מהן אסורין ואין עדל"ת ועשה אף זו לא יצאה מן הכלל דליכא עשה ואסורה משום לכם ולא לגבוה. ובזה מיושב דקדוק למה העמיד רש"י דבריו כאן כל דברי ר"א ולא בתחילת הסוגיא ותירצו אחרונים משום דשם לק"מ כיון דאין עשה זו דוחה ל"ת לק"מ דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא כתירץ תוס' דאסורה משום לכם ולא לגבוה אבל על ר"א קשיא כיון דזה הוי רק לאו הבמכ"ע נימא דעשה דוחה אותו ותירץ כנ"ל וא"ש:
שוב נתיישבתי דלק"מ קושית מהרמ"פ דלשיטת התוס' דבעינן צורך היום דוקא רק שא"צ אונ"פ היום א"כ ביש צורך אונ"פ היום כמו בנדרים ונדבות ויש בהם ג"כ צורך גבוה שאינו קבוע היום בטל צורך הדיוט לגבי צורך גבוה ולא מקרי לכם ומשום צורך גבוה אסור כיון שאינו צורך גבוה היום וה"נ ביש צורך הדיוט היום שאינו אונ"פ דשרי משום מתוך אבל יש גם צורך מצוה שאינו קבוע היום לא מקרי לכם כיון דצורך הדיוט בטל גבי צורך מצוה ומשום צורך מצוה אין היתר כיון שאין זמנו קבוע היום והא דאין צורך מצוה שאין זמנו קבוע היום אסור למדו חזקי' ואבי' ורבא מקראי אבל ר"א משני דצורך מצוה אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עול"ת וכיון שכן גם צורך היום שיש בהדלקת תרומה טמאה אסור משום לכם ולא לגבוה. ולפי"ז לק"מ קושי' הנ"ל דעשה דשריפת תרומה ידחה לאו הבמכ"ע דלכם דהא דאינו עשה ול"ת היינו רק משום צורך הדיוט דשרי משום מתוך אבל אי לאו משום צורך הדיוט משום מצוה שפיר הוי עול"ת וכיון דמשום צורך מצוה אסור גם משום צורך הדיוט אין להתיר דבטל לגבי צורך מצוה משא"כ בקטן ולולב וס"ת דהוי צורך מצות היום המצוה גופא מותר משום מתוך:
ולהנ"ל דברי אתיין כפשוטן ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא. משום צורך הדיוט הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין. היכי דליכא צורך הדיוט משום צורך מצוה נאסרין דיו"ט עול"ת. גם זו לא יצאה מן הכלל. משום דבטל צורך הדיוט לגבי צורך מצוה ואסור משום לכם ולא לגבוה. ובזה מיושב קושית הרא"ש בביצה י"ב לשיטת רש"י דאמרינן מתוך אפילו ליכא צורך היום כלל א"כ שריפת קדשים אמאי אסור נימא מתוך דז"א דנהי דשלא לצורך שרי משום מתוך אבל לצורך מצוה שאינה קבוע היום אסור אי מקראי דחזקי' ואביי ורבא אי משום דר"א דיו"ט עשה ול"ת:
ולפי האמור מיושב קושית פנ"י אמאי פרש"י בתחילת הסוגי' מנה"מ דהו"א דלישרי משום עדל"ת ולא פי' דלשרי משום מתוך. דז"א דאי אין היתר משום מצוה דעדל"ת ממילא אין היתר משום מתוך דלצורך מצוה אפילו איכא נמי צורך אונ"פ אסור משום לכם ולא לגבוה דבטל צורך הדיוט לגבי צורך גבוה. משא"כ בקטן ולולב וס"ת שזמנו קבוע היום א"כ ממנ"פ אם לא הי' אפשר לקיים המצוה בלי מלאכה א"כ התורה התירה מלאכה זו ביו"ט כמו הקרבת קרבנות שזמנן קבוע אלא שהחסרון משום דהי' אפשר לקיים מצוה זו בלי מלאכת הוצאה וא"כ אם הי' צריך הוצאה זו לצורך אונ"פ הי' מותר דל"ש לומר דבטל צורך הדיוט לגבי צורך מצוה כיון דאין עשיית המצוה צריך למלאכה זו אלא במקרה ושפיר שרי משום מתוך בין לרש"י ובין לתוס' דעכ"פ צורך היום קצת מקרי כיון שעתה צריך להוצאה זו לצורך מצוה אף דהי' אפשר בלא"ה. וכן בחמץ שפיר דייק בפסחים דלא ס"ל לר"ע מתוך דאי ס"ל מתוך שפיר י"ל דהמצוה לשרוף ביו"ט וא"כ אין איסור רק מצד לכם ולא למצוה ומה בכך אם התורה לא אסרה מצוה זו וכ"ש לתירץ שני שבתוס' שם דיוכל ליהנות מגחלתה לצורך אונ"פ ודאי אין חידוש אם התורה לא אסרה מצוה זו. ועוד כיון דאין איסור רק משום לכם ולא לגבוה איך קרי לה אב מלאכה ועיין רש"י ותוס' שם:
ובהכי מיושב קושית חידושי רמב"ן לאביי לפמ"ש תוס' דאדרשא דר"ע סמיך ואיהו ס"ל נדונ"ד אין קריבין ביו"ט והאי ילפינן מלכם ולא לגבוה א"כ לימא אביי לכם ולא לגבוה אלמא אין שורפין קדשים ביו"ט ע"ש. ולפמ"ש לק"מ דשם בעולת שבת ביו"ט ועולת חול ביו"ט דהיינו חלבי שבת וחול שניתותרו ליכא צורך הדיוט כלל וילפינן מיני' דנונ"ד מצד צורך גבוה אין קרבין ביו"ט ואכתי לא ידעינן בשאר נדרים ונדבות דאיכא צורך הדיוט ואונ"פ דאסור להכי צריך לכם ולא לגבוה דצורך הדיוט בטל לגבי צורך גבוה ואסור אפילו איכא צורך הדיוט אבל אי לאו דרשא דר"ע דנונ"ד אסורין מצד צורך גבוה אי אפשר לאסור מצד לכם ולא לגבוה דהו"א מצד צורך גבוה גופא שרי וא"ש:
ויש לי להאריך עוד בזה וגם בענינים אחרים שבספרו הנחמד אך אין הפנאי מסכים עמדי כי רבו טרדותי ועוד חזון למועד למלאות מבוקשו לשעשע בדברי תורתו הנעימים. וגם זאת המעט כתבתי למען כבודו היקר בעיני. ידידו ואוהבו הדוש"ת:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: