אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רמב

תשובה רמא

שיל"ת ב' אויפאלו כאור בוקר עש"ק לס' ויקרא שמו זרח תרמ"ד לפ"ק:

יודא יעלה. במקום אחד תורה וגדולה כבוד ידי"נ מחותני. עסיס רמוני. הרב הגאון. אור יקרות וקשאון. חריף ובקי אור הברקי. כש"ת מו"ה יודא מודרין נ"י כאור בהיר בק"ק סיגעטה:

מכתבו קבלתי וכו' ועד"ת באתי למלאות מבוקשו לשים עיני על דבריו הנחמדים. מ"ש ליישב מכילתא תמוה בפ' בא הובא בילקוט שם מה ת"ל עד בוקר. מגיד שאינו נשרף אלא לאור ט"ז רי"א אינו צריך הה"א כל מלאכה לא יעשה בהם שריפה מעין מלאכה הוא ומת"ל עד הבוקר אלא שאם חל ט"ז להיות בשבת מגיד שאינו נשרף אלא לאור י"ז והוא פלא דאם ליו"ט ל"צ קרא כ"ש לשבת. ותי' פרו"מ דק"ל הא שפיר צריך קרא ליו"ט דאי משום אין עדל"ת ועשה מ"מ לשיטת ריב"א הל"ת נדחה רק העשה נשאר ואין לוקין אבל השתא דגלי קרא דאין מ"ע דשריפת נותר כלל ביו"ט ישאר גם הלאו ולוקין אם שרפו ביו"ט. ותי' דבנוב"י הק' לריב"א כיון דנשאר עשה הוי מצהב"ע ולא קיים מצוה כלל וא"כ ממילא נשאר גם הלאו. ות' נוב"י דוקא לכתחילה לא דחי משום מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל בדיעבד אמרי' להיפך מאי אולמא וליכא עבירה כלל ע"ש. ולפ"ז גבי שריפת נותר דהק' האשר"י דלשרי ביו"ט משום מתוך לרש"י דלא בעי' צורך היום קצת מה"ת. ותי' פר"ח עפמ"ש רש"י ביצה כ"ז דאפי' השלכה לכלבי' הוי מלאכה מחמת חשיבות המצוה וא"כ גם בשריפת נותר נהי גב' עצם המלאכה שייך מתוך מ"מ עדיין הוא מלאכה מחמה חשיבות המצוה ובזה ליכא מציאת באו"נ ול"ש מתוך. ולפ"ז חידש דגם בעבר ושרף כיון דהוי מלאכה רק מחמת חשיבות מצוה ואי נימא דלא עשה מצוה שוב לא עבר כלל לכן אמרי' דלא קיים מצוה ולא עבר כלל וא"כ בזה שפיר עובר גם בלאו דיו"ט כיון דעכ"פ העשה נשאר הוי מהב"ע מה אמרת דבדיעבד אמרינן מאי אולמא להיפך ז"א דכאן הוי כלכתחילה כיון דאי נימא שלא קיים מצוה לא עביד אי' כלל וא"כ פשיטא שאסור לשרוף נותר ביו"ט דהא אינו מקיים מצות נותר כלל. אבל בשבת דל"ש מתוך והאי' משום עצם השריפה וא"כ בעבר ושרף ליכא אי' כלל משום דאמרינן להיפך מה אולמא ושפיר צריך קרא דאינו בגדר מצוה כלל בשבת ואם עבר ושרף חייב על לאו ועשה דשבת זה תמצית דבריו בשינוי לשון:

וטרם אענה אני אומר שדבריו מגומגמי' במ"ש גבי יו"ט כיון דהוי כלכתחילה ול"ש מאי אולמא להיפך והוי מהב"ע ממילא נשאר גם הלאו מזה נראה שר"ל דגם אי לאו קרא דוהנותר נמי הוי לקי ומיושב קושיתו. וז"א לפי דבריו דודאי ל"ה לקי דהרי אמרינן שלא קיים מצות שריפות נותר כלל ולא עבר לא לאו ולא עשה דיו"ט כלל כיון דכל המלאכה הוא רק מחמת חשיבות המצוה. וגם מ"ש וא"כ שוב פשיטא דאסור לשרוף הנותר ביו"ט דהא אינו מקיים מצות נותר כלל. הנה פשוט דאין כונתו משום דעובר עשה ול"ת דיו"ט דאדרבה אינו עובר אלא כונתו דאסור לשרוף ביו"ט משום דמבטל מ"ע דשריפת נותר אבל איך מיושב בזה קושיתו הא אהאי דאסור לשרוף ביו"ט לכתחילה ל"ק לי' כלל דודאי אסור משום עשה דיו"ט גם לריב"א אלא דק"ל דילמא צריך קרא למלקות אם עבר ושרף וזה אינו מתורץ במ"ש. ואם כונתו דגם אי כתיב קרא דוהנותר אינו לוקה אם עבר ושרף משום דעל עצם השריפה אמרינן מתוך ומלאכה מצד חשיבות מצוה ליכא דהא אינו מצוה כלל ביו"ט א"כ אינו לא לדברי נוב"י ולא למה שחידש ודי לו בדברי פר"ח שגם אי כתיב קרא דוהנותר אינו לוקה משום מתוך. וחשיבות מצוה דע"ז ל"ש מתוך ליכא. ואולי ע"ז הי' ק' לו נימא להיפך דצריך קרא דאם עבר ושרף נהי דל"ת דיו"ט ליכא דדחי לי' עשה דשריפת נותר מ"מ עבר עשה דיו"ט ולהכי צריך לדברי נוב"י ולמה שחידש דגם בלא קרא לא הי' עשה דיו"ט רק ביטול עשה דשריפת נותר משום דהוי מהב"ע וא"ש הכל אלא שלא נזהר בלשונו בסידר הדברים:

ובגוף הדבר שחידש שאם נאמר דלא קיים מצוה וליכא עבירה כלל אמרינן דלא עביד מצוה. מצינו חבר לר' יודא בחי' רמב"ן יבמות ק"ג שכתב דתקע בשופר של עולה לא יצא אי מלה"נ כיון שאם יצא נהנה ועביד אי' ואי לא יצא לא עביד ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרי' דלא יצא ע"ש. וכ"כ טו"א ר"ה כ"ח ומוסבר יותר בחת"ס חי' סוכה ל"א. ומ"ש פרו"מ דזה הוי כלכתחילה בזה הייתי שם בר מזלא ויישבתי בזה קושי' דברי ר"ש פסחים כ"ו שנתקשה אמאי אינו יוצא בשופר של עולה הא הוי זוז"ג רוח האדם המוציא קול ושופר עצמו זוז"ג מותר ע"ש שהאריך לחזק קושיתו. ולפמ"ש בשם רמב"ן לק"מ כיון דאפשר לתקן הוי כלכתחילה וזוז"ג אסור לכתחילה וא"ש. מיהו בלא"ה נ"ל דלק"מ דדוקא בגורם שאין גוף האי' בעין בשעת הנאה דאפי' בשאור של תרומה הרי בטל בס' רק שהוא מעמיד והו' גורם ואינו נהנה מגוף האי' רק גורם לו הנאה בזה אמרי' דכי איכא גם גורם היתר הו' זוז"ג ומותר אבל הכא לאו גורם מקרי אלא נהנה מגופו של שופר שהוא איה"נ מה מהני שנהנה גם מהיתר והנאה בא מאיסור והיתר יחד אולי מותר לסוך משמן של איה"נ שנתערב בשמן של היתר חד בחד ולק"מ:

ובכל זאת תמוה בעיני סברת מעלתו כאן דהרי הא דאמרי' לכתחילה אין עשה דוחה עשה משום מה אולמא. היינו משום דשב וא"ת עדיף ולכן בדיעבד אמרינן להיפך מה אולמא כיון דשוב גם העשה שקיים לא הוי קו"ע רק שב וא"ת וא"כ מה בכך שאפשר לתקן מ"מ כיון שהוא רק שב וא"ת אמרינן מאי אולמא להיפך כיון דשניהם בשב וא"ת מאי אולמא דהאי מהאי ועכ"פ מידי ספיקו לא נפקא. ועוד נלפענ"ד דבר חדש דדוקא במצוה המוטלת על האדם לעשותה שייך מהב"ע דלא קיים מצוה כי מי ביקש זאת מידו לעשות בעבירה אבל במצוה שהוא רק לנתוק לאוי ל"ש מהב"ע דנהי דאין לו תוספות שכר בקיומה מ"מ הלאו מנותק והרי כתבו הרבה ראשונים דל"ש מהב"ע רק בלולב ושופר שהוא לרצות ולא בסוכה וכדומה וא"כ גם לשיטת דס"ל בכל המצות שייך מהב"ע היינו רק במצוה חיובים שיש לו תוספות שיש בקיומה ואם היא בעבירה לא הוסיף זכות בקיומה אבל במצוה שהוא לנתק הלאו אף שהוא בעבירה ואין לו בה תוספות זכות מ"מ מונתקי' לאוי' ונפטר מעונשו ומכ"ש למ"ד בטלו ולא בטלו שביטל העשה הוא גמר הלאו דל"ש לומר אם קיים העשה בעבירה דהוי מהב"ע ומקרי ביטלו דהא לגבי גמר עבירת לאו ודאי ל"ש מהב"ע ועיין ברמב"ם בס' המצות שורש ששי צ"ע בזה שם. וראי' לזה מהא דאמרינן במכות ט"ז דלא משכחת בגזל ומשכון בטלו כיון דחייב בתשלומין והלא משכחת לה ששילם לו בגזילה של אחר ואחר ייאוש ולמ"ד ייאוש כדי לא קנה דהנגזל קנה וכבר נפטר ממנו הגזלן וא"י שוב לקיים העשה ומ"מ המצוה לא קיים דהוי מהב"ע כמ"ש תוס' וראשונים במקדש אחר ייאוש אלא ודאי דבמ"ע שהוא לנתוקי לאוי ל"ש מהב"ע:

ועונ"ל לחדש דל"ש מהב"ע אלא במצוה שאחר המעשה לא נשאר מהמעשה שום דבר וחלפה ועברה כגון נטילת לולב ותק"ש וכדומה אבל בשריפת נותר ודומיהן שעיקר המצוה הוא שיהי' נשרף ואחר ששרפו נשאר מעשיהו שנשרף ואינינו בעולם בזה ל"ש מהב"ע כלל ואטו מ' שבא על אשתו נדה ונתעברה והולידה בנים לא קיים מצות פו"ר כיון שהוא מצהב"ע ועיין מ"ש טו"א בזה בר"ה כ"ח לענין מצ"כ ועיין יבמות כ"ב. ויש לי ראי' מהימנא מפסחים ע"ב דקאמר יבמתו נדה בעל פטור ובתר הכי קאמר מ"ש יבמתו דקעביד מצוה וכו' ואיך קעביד מצוה הא הוי מהב"ע דאפי' בשוגג נמי הו' מהב"ע. ועיין בלח"מ פ"ב משגגות ה"ב אלא ודאי כיון דעיקר המצוה לקנות אותה והרי קנאה ונשאר המצוה גם אחר העבירה ל"ש מהב"ע. אבל באשתי נדה אולי אם נתעברה וקיים פו"ר באמת לא מקרי מהב"ע ועביד מצוה אבל אם לא נתעברה וליכא רק מצית עונה הוי מהב"ע דלא נשאר כלום מן המצוה אחר ביאת העבירה והארכתי בזה במקומו. והא דאמרינן ביבמות כ' ואס"ד חייבי לאוין מה"ת לחליצה רמי' לייבום לא רמי' אם בעלו אמאי קני אינו משום מהב"ע דזה ל"ש בייבום כלל אלא כיון דגלי רחמנא דאין עדל"ת ממילא לא צותה תורה לייבם ואין הייבום מצוה כלל ולהכי אם בעלו לא קני והכי משמע מלשון הגמ' לייבום לא רמי'. ודברי נוב"י שם בהשמטות תמוהין:

ועלה בדעתי עוד דל"ש מהב"ע אלא במצות שבגופו שא"א לעשות ע"י אחרי' אבל במצוה שיכולים לקיים ע"י אחרים ושליחו ל"ש מהב"ע דהר' אם עושה ע"י שליח נמי קיים המצוה ואז ל"ש מהב"ע שהרי הוא לא עשה עבירה דאשלד"ע ולמצוה הוא שליחו ועיין במל"מ פ"ג מגניבה וקצו"ח סי' רצ"ב וא"כ אפי' עשה בעצמו בעבירה מ"מ כיון דהמצוה אינו בא ע"י העבירה ל"ש מהב"ע כמ"ש תוס' ר"פ לולב הגזול ועיין פנ"י שם. ובזה מיושב קושי' חתנו של נוב"י על הריב"א דבכיסוי דם שהוא מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרים ל"ש כלל מהב"ע ושפיר כתב הריב"א דהלאו נדחה וא"ש. ולפ"ז בשריפת נותר ל"ש מהב"ע כלל:

ומה שהביא בשם פר"ח ליישב קושי' הרא"ש משריפת נותר לא מצאתי שם אבל כ"כ מג"ש בביצה י"ב ע"ש. ותמהתי ע"ז בחידושי מדברי מג"א סי' תק"א סקי"ג שהק' אהא דהסביר שם בשו"ע דמותר להסיק בכלים שלימי' ביו"ט והא קי"ל בסי' שי"ד דיש סתירה גמורה בכלים וכו' מסיק בהם הא הו"ל סתירה ותי' כיון דסתירה והבערה באי' כא' והבערה גופא אם מלאכה הוא והותרה לצורך א"כ הה"נ סתירה שבהדה. ונהי דאסור לבקע כלים לצורך או"נ היינו משום דמלאכה בפ"ע הוא ע"ש. וא"כ ה"נ כיון דגוף השריפה שרי' משום מתוך ה"ה נמי מלאכת ביעור קדשי' משום חשיבות המצוה דאיכא בהדה אף דל"ש בי' מתוך מ"מ שרי כמו דשרי סתירה בהדי הבערה וצ"ע. ועוד דכבר כתב פר"י בפסחים ה' דקאמר ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דדוקא אם עיקר ביעור הוא שריפה שייך לומר על ביעור אחר שהוא במקום שריפה דרחמנא אחשבי' והוי מלאכה מחמת חשיבות המצוה כמו שריפה אבל אי השבתתו בכל דבר ואינו במקום שריפה ל"ש לומר דמשום מצוה הוי כמלאכה. ועיין חת"ס או"ח סי' קנ"א וא"כ אם שריפה גופא מותר ביו"ט משום מתוך אי אפשר שיהי' הביעור משום חשיבות מצוה אסור. ובלאה"נ הלא חשיבות המצוה ע"כ אינו שם מלאכה בפ"ע דא"כ טפי להו מט"ל מלאכות וע"כ שהוא תולדה משאר אבות מלאכות ומסתברא שהוא תולדה דשריפה והבערה. ועיין בלשון רש"י ביצה כ"ז וכבר כתבו תוס' שבת דף צ"ה ד"ה והרודה דלמאן דאי"ל מתוך ואי"ל מותר לגבן ביו"ט מותר לבנות בית ביו"ט מה"ת כיון דמגבן תולדה דבונה ומשכחת שם בנין לצורך או"כ הותר גם בנין בית אף דבזה לא משכחת או"כ וא"כ ה"נ כאן דהוא תולדה דהבערה ובהבברת שייך לצורך או"נ א"כ כל שם מלאכת הבערה מותר אפי' שלא לצורך או"נ ואפי' ל"ש בי' או"נ כלל ודברי מג"ש ופר"ח צ"ע:

וביישוב קושי' הרא"ש נ"ל פשוט למ"ש רש"י בשבת ק"ו דכל מבעיר עצם לקדרתו הוי מקלקל ומה שמתקן לגבי קדירה הוי משאצל"ג אלא דלר"ש חייב משום דמקלקל בהבערה חייב ולר"י חייב משום דס"ל משאצל"ג חייב יע"ש בתוס' דתיקון מצוה אע"ג דחשיב מקלקל מ"מ חשיב צריך לגופה וגם כתבו דר"י ור"א אליבא דר"ש פליגי דלמר בעי ר"ש עכ"פ תיקון קצת ומילה והבערת ב"כ איכא תיקון קצת דהיינו תיקון מצוה. ולמר מקלקל גמור נמי חייב עש"ה ובמג"ש. ולפ"ז כשהתירה תורה הבערה לצורך או"נ לר"י אין לנו ראי' שהתירה גם שלא לצורך או"נ אלא הבערה שהוא משאצל"ג כמו באו"נ דהוי משאצל"ג ודכוותי' שלא לצורך או"נ בהבערה לבשל גיה"נ בחלב ביו"ט שם שפיר אמרי' מתוך דהא הבערה שאצל"ג היא רק לבשל גיה"כ אבל שריפת קדשים שהוא צורך מצוה דהוי משצל"ג לא משכחת כלל לצורך או"נ דשם הוי משאצל"ג ל"ש בי' מתוך כלל. וכן לר"ש לא התירה התורה לצורך או"כ אלא מקלקל גמור דהא מה שהוא צורך בישול הוי משאצל"ג ופטור והבערה הוא מקלקל גמור ואמרי' בי' מתוך נמי כה"ג שהוא מקלקל גמור כמו בבישול גיה"נ הנ"ל שם אבל בשריפת קדשים דאיכא תיקון קצת לא משכחת כלל באו"נ דשם הו' מקלקל גמור ל"ש בי' מתוך וא"ש והא דאמרינן בפסחים דף ה' וש"מ דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך וכו'. ולפמ"ש דילמא לעולם אמרינן מתוך ושאני התם דהוא שריפת מצוה ל"ש מתוך כמו בשריפת קדשים י"ל דאה"נ קאמר וש"מ דלא אמרי' בשריפת חמץ מתוך ומטעמא דכתיבנא. ויתישב בזה קושי' תוס' ביצה י"ב ד"ה השוחט אמאי לא קאמר ר"ע הוא דל"ל מתוך ולפמ"ש ניחא דלר"ע לא מוכח דל"ל מתוך בעלמא כלל אלא התם ל"ל מתוך וכמ"ש:

אבל מה שיש לי לפקפק על סוף דבריו שכתב דבשבת שפיר צריך קרא לומר דליכא מצוה כלל בשריפתו ואם עבר ושרפו חייב דבלי קרא הו"א דבעבר ושרפו כיון דהלאו נדחה ועל העשה אמרינן מאי אולמא להיפך ופטור דהא א"א לתקן דגם אם נאמר דל"ה מצוה ג"כ כבר עבר עבירה ובעיני יפלא לר"י דמקלקל בהבערה פטור וס"ל דתיקון מצוה חשיב תיקון גמור א"כ אי נימא דל"ה מצוה ל"ה תיקון והוי מקלקל ולא עבר עבירה א"כ ראוי לומר דל"ה מצוה בשבת כמו ביו"ט לדברי הה"ג נ"י. ואין לומר כיון דאסור בהנאה ועומד לשריפה לא חשיב הבערה מקלקל שהרי כתבו תוס' בשבת ק"ו ד"ה בחובל דאפי' במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריך לגופה כגון חובל ומבעיר באיה"נ שסבר שיוכל ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה וכו' אלמא דאפי' מבעיר באיה"נ חשיב מקלקל ובשלמא לר"ש אף דנאמר דלא קיים מצוה מ"מ כיון שהוא סבר לקיים מצוה שפיר הוי צריכה לגופה וכתוס' הנ"ל ומקלקל בהבערה חייב אבל לר"י ודאי שייך האי סברא בשבת כמו ביו"ט.

ואשר אנכי אחזה לי ביישוב המכילתא הנ"ל דבמנחות ע"ב אמרינן כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבי' ואיברי' כשרי' כל הלילה ולא הי' ממתין להם עד שתחשך אלמא דחביבה מצוה בשעתה דחי שבת וא"כ איך קאמר ר"י דליו"ט ל"צ קרא משום דשריפה מעין מלאכה ומה בכך הא יו"ט הוא בשעתה שנתחייב הנותר בשריפה ודחי אפי' שבת ומכ"ש יו"ט אף שיכול לעשות גם אח"כ. וסבור הייתי לומר למאי דאמרינן התם אלא שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת וכיון שניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה משום חביבה מצוה בשעתה. אבל בעומר דבשעת קצירה אכתי לא אדחי אין דוחין שבת משום חביבה מצוה בשעתה ע"ש ברש"י. ולפ"ז ה"נ בשריפת נותר הפסח לא ניתן יו"ט לדחות לגבי פסח ל"ש חביבה מצוה בשעתה ושפיר לא צריך קרא ביו"ט. אלא דז"א דהא ר"י לשיטתו ס"ל בשבת קי"ד דחלבי חול קרבי' ביו"ט וא"כ שפיר אפשר דהקטיר אימורי הפסח ביו"ט וניתן יו"ט לדחות וא"כ בכה"ג הו"א דחביבה מצוה בשעתה דחי יו"ט וא"כ מותר לשרוף הנותר ביו"ט וצריך קרא דאסור. ואפי' לר"ע דחלבי חול אין קרבי' ביו"ט שפיר משכחת שכבר דחתה הקטרת אימורי פסח היו"ט בי"ד שחל להיות בשבת דחלבי שבת קרבי' ביו"ט והו"א דגם שריפת נותר מותר ביו"ט בכה"ג כנ"ל וצריך קרא דאסור. אך מעיקרא לק"מ דודאי חביבה מצוה בשעתה דוחה יו"ט אבל כ"ז אם ידעי' שיו"ט הו' שעתה. אך מכח האי סברא דמעין מלאכה הוא הו' אמרינן דאין יו"ט שעתה כלל עד אחר יו"ט ואז הוא שעתה וכמ"ש תוס' יבמות דע"ב ע"ב ד"ה שלא בזמנו ע"ש. כיון דלא משכחת בשום פעם שישרף בט"ו דתמיד ט"ו הוא יו"ט וכדאמרינן פסחים דף ה' דביום הראשון הוא עיו"ט ולא יו"ט משום דהבערה אב מלאכה ומה"ט אמרינן דכונת התורה ודאי לא הי' על יו"ט. ועיין תשו' בית אפרים או"ח סי' ה' וא"ש. אמנם התינח ביו"ט. אבל בשבת כיון דאם חל ט"ז בחול נשרף אור לט"ז וא"כ הוי אז שעתה שפיר הו"א דאפי' חל ט"ז בשבת נמי ישרף כקושי' הנ"ל משום דחביבה מצוה בשעתה דחי שבת ואפי' לא ניתן שבת לדחות וכס"ד במנחות שם ולהכ' שפיר צריך קרא דאסור וא"ש:

ועונ"ל דיש להקשות למאי דאמרינן בירושלמי רפ"ב דשבת בפיסקא ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת. והא תנינן ומאחיזי' וכו' אר"י בשבת כתי' לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאילי'. ברם הכא התורה אמרה אין שורפין את הקדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת. מה חמית לומר כן. לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש השרופו אחר שני בקרים א' בוקרו של ט"ו ואח' בוקרו של ט"ז. וכתי' והנותר מבשר הזבח ביום השלשי באש ישרף. ועיין במפרש שם. ובתר הכי קאמר מעתה אין מדליקין בש"ש בלילה ע"ש שאין שורפין את הקדשים בלילה א"ר יוחנן ירדו לה בשיטת ר' ישמעאל כמה דר"י אמר תינוק שעבר זמנו נימול בין ביום בין בלילה כך עבר זמנה נשרפת בין ביום בין בלילה וכו' עמ"ש. נשמע מזה דלר' ישמעאל ילפי' מעד בוקר שאפי' לצית האור בחול ודולק והולך בשבת ויו"ט הו' מלאכה בשריפת קדשי' א"כ איך קאמר דביו"ט ל"צ קרא דבלא"ה ידעי' דאסור משום דשריפה מעין מלאכה היא הא אכתי צריך קרא דנעשית מאילי' נמי הוי מלאכה וכנ"ל. אך ז"א כיון דאינו נעשה נותר רק ביו"ט א"כ א"א שתהי' נעשית מאילי' ביו"ט דולק והולך אם לא שמדליקה בידים תחילה ופשיטא דאסור לשרוף ביו"ט בידים דהוי מלאכה וא"כ ביו"ט ל"צ קרא. אבל לא הונח לי בזה דאכתי איצטריך קרא דאם עבר והצית האור בנותר שיש אי' ג"כ אח"כ במה שדליקה והולכת. ול"ש בזה כל דאי לא כתב רחמנא כדאמרינן ביבמות ע"ח. דהא הוי דאי לאיסורא כדאמרי' התם. ועוד יש לחלק. וכ"ת מאי נ"מ באי' זה הא אנוס הוא שא"י לכבותה בי"ט. ז"א דשפיר מותר לכבותה משום מתוך שהותר כיבוי לצורך או"כ כגון גריפת תנור או שלא תשרף הקדירה כמ"ש ראשונים ביצה כ"ב עיין באשר"י והותרה נמי שלא לצורך. והוי צורך היום קצת כדי שלא יעבור אי' שריפת נותר מאילי'. ואין לומר דאדרבה אי' שריפת נותר שרי משום מתוך והוי צורך היום קצת כדי שלא יצטרך לעבור אי' כיבוי. ז"א דבזה ל"ש מתוך שהותרה לצורך או"נ דלצורך או"נ אין זה מלאכה כלל דהא נעשית מאילי' רק בשריפת נותר הוי מלאכה. וא"כ ל"ש דהותרה באו"נ דבאו"כ אינו מלאכה. אבל בשריפת נותר דהוא מלאכה שלא באו"נ שפיר אסור. ועדיף מסברת פר"ח ומג"ש הנ"ל. ולפ"ז אם התרו בו כמה פעמים לכבות ולא כיבה חייב מלקות כמה פעמים על ל"ת דיו"ט אם שהה כדי לכבות ולהדליק למ"ד לאשאב"מ לוקין עליו כדאמר ר' אשי במכות כ"א גבי כלאים. ואפי' למ"ד לשאב"מ אין לוקי' נמי לקי כיון דתחילת הדלקה הי' ע"י מעשה וכמ"ש תוס' שבועות ט"ז ד"ה או גבי לבישת כלאים ע"ש וא"כ הדק"ל. לכן נ"ל לחדש דס"ל להמכילתא דאף לירושלמי הנ"ל דבשריפת נותר הוי מלאכה בנעשית מאילי' מ"מ היינו רק לענין ל"ת דיו"ט אבל עשה דיו"ט דהיינו שבתון לית בי' כיון דנעשית מאילי' והרי גופו שובת ואף שתחילת הבערה הי' במעשה. ולפ"ז כיון דהא דאין עשה דשריפת נותר דוחה יו"ט הוא משום דיו"ט עשה ול"ת כר"א וכיון דבכה"ג ליכא עשה רק ל"ת שפיר דחי לי' עשה דשריפת נותר וא"צ לכבות ולכן לא מוקמי' קרא בכה"ג. וזה שאמר ר"י. א"צ הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה וא"כ פשיטא דאינו רשאי להדליק ביו"ט בידים דאין עשה דוחה לתו"ע. ואי כקושי' הנ"ל לאסור בנעשית מאילי'. ע"ז השיב:

ושריפה. פי' מה שנשרף מאילי' אח"כ. מעין מלאכה הוא. פי' ולא מלאכה ממש דאין בזה עשה רק ל"ת כנ"ל וא"כ דחי לי' עשה דשריפת נותר וכמ"ש. ומיושב דקדוק הד"ג נ"י. אמאי קאמר מעין מלאכה וא"ש. והתינח ביו"ט דהוי ל"ת גרידא אבל בשבת דהוי ל"ת שיש בה כרת אין עשה דשריפת נותר דוחה ל"ת שיש בה כרת ושפיר איצטריך קרא שאם חל ט"ז להיות בשבת שאינו נשרף אלא לאור י"ז ואפי' עבר והדליקו בט"ו ביו"ט מחויב לכבותו כדי שלא יהא דולק והולך מאילי' בשבת ומותר לכבות ביו"ט משום מתוך ואפי' בעי' צורך היום קצת. וזה רק צורך שבת מ"מ מה"ת צרכי שבת נעשי' ביו"ט כדאמרי' פסחים מ"ו ע"ב ופירש"י ושבת ויו"ט חדא קדושה היא דתרווייהו שבת איקרי. וכי דמותר לבשל לבו ביום מותר לבשל למחר ע"ש וכיון דהוי צורך שבת מקרי צורך היום ומותר לכבות ואם אינו מכבהו והולך ודולק בשבת חייב עליו בשוגג חטאת. ואף דבעי' דבחטאת בעי' מעשה דילפינן במכות י"ג ע"ב מע"ז, מ"מ כאן הי' תחילתו ע"י מעשה שפיר מקרי מעשה. ובמזיד בהתראה חייב סקילה מה"ט. ואפי' למה שחקר המל"מ פ"ג מביאת מקדש הכ"א דדוקא אם תחילתו הי' במעשה איסור הוא דלוקין אח"כ אבל אם הי' במעשה היתר ל"ה אח"כ כמעשה וא"כ כאן שהי' תחילת מעשה ביו"ט שהוא אי' מלקות לא מחשיב אח"כ כמעשה לענין מיתת ב"ד. מ"מ נ"מ אם התרו בו למלקות משום שבת דלמלקות שפיר הי' תחילתו במעשה אי' מלקות ושפיר לוקין משום לאו דשבת דהא ר"י אית לי' במכות י"ב לאו שניתן לאזהרות מב"ד לוקין עליו. ואפי' אם הדליק בשבת עצמו יש נ"מ במה שיש לאו וכרת בדולק והולך אף שהוא אנוס שאסור לכבותו בשבת. מ"מ לשיטת רש"י ורז"ה בשבועות י"ז ע"ב דאם בא עלי' בשעת ווסתה ואמרה לא נטמאתי דחייב שתים לאביי דמשמש מת בעריות חייב אפי' הי' מזיד על הפרישה משום דבשעת הכניסה שגג בשתיהן ול"ה ב' זיתי חלב בהעלם א' כיון שהי' לו ידיעה בינתים ע"ש. ועיין תוס' ומהרש"א ומלחמת שם. ועיין שבת ק"ב. וא"כ ה"נ אם הדליקה בשבת בשוגג שגג בשניהם על הדלקה ועל מה שדולק והולך אח"כ. ואף שאינו לכבותה אח"כ מ"מ כיון שיש לו ידיעה בינתים חייב חטאות על כל ידיעה וידיעה כיון שמתחילה שגג בכולם ושפיר צריך קרא לשבת בכה"ג וא"ש:

ומה שנ"ל עוד ביישוב דקדוק פרו"מ אמאי קאמר שריפה מעין מלאכה הוא ולא קאמר מלאכה הוא ואקדים מה שדקדקתי בפסחים ה' דקאמר ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה. אמאי קרי לי' אב. מלאכה הא אמרינן בריש ב"ק אבות מכלל דאיכא תולדות. ומאי ניהו תולדה דהבערה ולא מצאתי זה מפורש בשום מקום. ולפמש"ל י"ל לשיטת רש"י דביעור אפי' באכילת בהמה מחשיב מלאכה משום חשיבות המצוה בדברי' שעיקר מצותן בשריפה. א"כ היינו תולדה דהבערה וא"ש. ושוב מצאתי ברמב"ם פי"ב משבת ה"א המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדות מבעיר וחייב וא"כ מצינו תולדה להבערה אבל הראב"ד שם השיג עליו דאינו תולדה דמבעיר רק תולדה דמבשל וא"כ לשיטתו אין לנו תולדה להבערה ואמאי קרי אב. והנ"ל בזה דבר חדש האב הוא הבערת אש בדברים העומדי' להסקה כגון עצים וקנים ותבן ובוערי' בעצמם בלי סייעת דבר אחר. אבל המצית אש באוכלין ומשקי' שאין עומדין להסקה ואינם בוערי' בעצמם בלי ד"א עיין במג"א תמ"ה דחמץ הוי זוז"ג שא"י לשרפו בלי עצים זה הוי תולדה דהבערה. ומעתה נ"ל דהאב שהוא הבערה כדרכו נקרא הבערה ואמרי' ב"ק ב' ע"ב וביער זו השן ואמרי' שם ג' שיש הנאה להיזקו ואמרינן שם ט"ז השן מועדת לאכול את הראוי לה אלמא דלשון ביעור שייך בדבר שהוא כדרכו ונהנה ממנו הנאה הראוי. ועיין בקונקורדנציאס שורש ביער שביעור האש וביער השן הם שורש א' וא"כ ביעור באש שייך בדבר שעומד לאש ונקרא הבערה אבל תולדה דהבערה שהוא באוכלין ומשקין שאין זה דרך הנאתן לשרוף אותן ועיין פנ"י פסחים כ"ו ע"ב מקרי שריפה כ' כן נקרא אכילה שלא כדרכה כמו פסחים מ"ד אי בעיני' דקשריף ואכיל לי' ועיין תוס' נזיר ל"ו ע"ב ד"ה הנח ועיין ע"ז כ"ט כהן שדעתו יפה שורפה חי' ובתענית ב"ד אי שרף מר פינכא דדייסא ע"ש. ולפי קיל ערכי כמדומה שכן הוא בדיוק בתנ"ך וש"ס שעל הבערת עצים ותבן נקט לשון הבערה ובאוכלי' ומשקי' נקט לשון שריפה. ולפ"ז שריפה הוא תולדה דהבערה ושפיר קאמר ר"י ושריפה מעין מלאכה הוא לא שהוא עצמה אב מלאכה אלא מעין מלאכת הבערה ותולדה שלה ותמצית הדבר דהבערה שלכדה"נ מקרי שריפה וכדה"נ מקרי הבערה החזרתי זה מפני שבזה מיושב מה שהי' ק"ל לכאורה מהרבה מקומות והם דברים ארוכים וצריך באר רחובות ואין עת האסף פה ולפ"ז יש לחדש דהא דאמרי' שגם שריפה שלכדה"נ אסור היינו רק למ"ד הבערה לחלק יצאה והוא בכלל ל"ט אבות מלאכות א"כ הבערה כדה"נ הוי אב ושריפה שלכדה"נ תולדה אבל למ"ד ללאו יצאה ואין הבערה אב מלאכה באמת אינו אסור רק הבערה כדה"נ ולא שריפת אוכלין ומשקי' שהוא שלכדה"נ כגון שריפת בשר נותר וחמץ וא"כ מיושב מה שעמדו רש"י ותוס' בפסחי' ה' מנ"ל דס"ל לר"ע לחלק יצאה ע"ש מה שתי' ולמ"ש ניחא דאי ללאו יצאה לא הי' שריפת חמץ אסור כלל ביו"ט וזה שדייק ר"ע ומצינו להבערה שהוא אב מלאכה וא"כ גם שריפה אסורה דהוי תולדה וד' יחזקנו ויאמצנו לתורה ולתעודה עמודי כסף וזהב כפודה. ויערב לפני הד"ג נ"י שיחתי כעולת מחים. וישים עליהם עיניו הבדולחים. וישיבנו תשובה שלימה. ויחוה לי דעתו הרמה. כנפש מחותנו ידידו ואוהבו בכל לב הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה