אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה רד

תשובה רג

שיל"ת ב' אויפאלו ה' לסדר נשא מ"ג למב"י תרמ"ט לפ"ק:

בימי הספירה, ישרי עמך נהורנ, וחוסן ישועות, בחג השבועות, חתני אהובי וחביבי, הרב המאוה"ג חו"ב כמו"ה גרשון שטערן נ"י אבדק"ק מ' לודאש:

ידיך אתיני בזמנו ולא הרשני לבוא בעטך על עין משפט עד היום והנה עברתי בין בתרי דבריך וראיתי חיצי שכלך שנונים. וידיך אמונים. לעשות מלאכת שמים כוונים. בדברי אחרונים. וציצים ופרחים. ערבים כעולת מחים. ולבנות מגדלים פורחים. במשכנות מבטחים. ולב משמחים. אבל האמת אהוב יותר לכן אכתוב לך הנלפענ"ד להעמידך על האמת ואין כוונתי לבטל דבריך אך למען דעת. כי דברי הראשונים יקרים מפנינים. ובהם נהגה יומם ולילה והלואי נזכה להבין דבריהם הקדושים. נובעים ממעין היוצא מבית קודם הקדשים או אז יכנע לבבינו. להטות שכמינו. לסבול עול תורה ועבודה תמה בתורת ד' תמימה:

ראשית דבר כתבת ליישב דעת סמ"ג עשין ע"ח שכתב דדעת הר"א ממיץ דכל אי' שהם במשהו נטלפ"ג אסור וכתב וז"ל וראי' לך דאמרי' פכ"ש א"ר קדירות בפסח ישברו ואמאי לישהינהו עד לאח"פ וליעבד בהו שלא במינן ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן פי' ובמינן א"ר דאסור וטעם זה שבקדרות פגום הוא לאחר יום ראשון ומה יש לחוש אי עביד בהו במינן אלא ש"מ נטלפ"ג אסור והאחרונים תמהו עליו אמאי הביא מקושי' ותי' הגמרא ולא מביא בפשיטות מדברי רב גופא דאמר קדרות בפסח ישברו ש"מ דנטלפ"ג. אסור עיין שעה"מ פ"ה מחמץ הכ"ה ובישי"ע רס"י תנ"א וכתבת דתוס' הקשו אמאי ישבר הא נטלפ"ג מותר ותי' דמותר רק בדיעבד אבל לכתחילה אסור דגזרי' שאב"י אטו ב"י ולפ"ז מרב גופא אינו מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו לכן מוכיח הסמ"ג ממאי דמשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו ואי נימא דמינו גופא היא גזירה שאב"י אטו ב"י איך נגזר גזירה לגזירה שא"מ אטו מינו ומינו שאב"י אטו ב"י אע"כ דבאי' משהו נטלפ"ג אסור וא"כ מינו מדינא אסור ושפיר גזרי' שא"מ אטו מינו ושוב מצאת בשעה"מ שכתב כן עכ"ד:

ואנכי לא כן עמדי שיישבת דברי הסמ"ג ונשארו דברי תוס' בתימא דעכ"ח תוס' לא ס"ל כסמ"ג דבאי' משהו נטלפ"ג אסור דא"כ הו"ל לתרץ קושיתם כן ועיין תוס' ע"ז ד"ה מכלל וא"כ מה יענו לתי' הגמרא הא הוי גזלג"ז. ועוד ק"ל אמ"ש תוס' דגזרי' שאב"י אטו ב"י נהי דבעלמא גזר' הכי אבל הכא אח"פ לא משכחת ב"י ואי בבישל לחולה שיש בו סכנה בז' ש"פ או שאירע מקרה שנפל לו חמץ בקדרה ז"א דא"כ ודאי תקשי מה משני דילמא אתי למיעבד במינו הא לעיל לא גזר אח"פ שלא במינו אטו מינו כקושי' תוס' ותי' דהא לא שכיח שיתערב לו חמץ אבל הכא להתיר לבשל בהם איכא למיגזר ואי נימא דהגזירה הוא אטו ב"י כה"ג הנ"ל הא כאן נמי לא שכיח ואמאי גזרי' הגם דיש לחלק דכונת תוס' דכאן כיון דמבשל בהם תדיר זמן מרובה חיישי' יותר דילמא אתי למיעבד במינו מ"מ הוא דוחק כיון דעכ"פ לא שכיח אמאי ישברו כל הקדרות בפסח מה"ט שמא יארע כן בז' של פסח ואז יהי' למיגזר באותה מקרה אב"י אטו ב"י וחולה שיש בו סכנה ודאי ל"ש כמ"ש תוס' פסחים מ"ו סוף ע"ב. ואי הפי' דגזרי' שאב"י אטו ב"י ביום ראשון של פסח דאז הוי כל הקדרות ב"י וע"ז פריך ולישהינהו אחה"פ וליעבד בהו שלא במינן וא"כ אין לגזור אטו ביום ראשון ש"פ דהוי ב"י דאפי' בשא"מ הוי רק איסור דרבנן דגזר אטו מינו א"כ שפיר משני גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו ביום של פסח דאסור מה"ת לרב ולא הועלת כלום בתירוצך על הסמ"ג:

אבל לפענ"ד הפי' כך ואקדים דק"ל אהא דפריך בע"ז ע"ו מכאן ואילך לישתרי הא הר"ן בע"ז דס"ז הק' האיך ילפי' נוטלפ"ג מותר מנבילה והא התם אינו ראוי לגר אבל נוטלפ"ג ראוי לגר. ותי' דהכי ילפי' כמו דהתם התירה תורה כיון שאינו נהנה מן האי' ה"נ כשנפגם קצת אינו נהנה מן האי' אלא מצטער עליו ולהכי שרי אבל בשם הרשב"א תי' כיון דממשו ברובו בטל ואין כאן אלא משום טעמו וכיון שפוגם אין כאן נו"ט ע"ש וא"כ מדין ביטול אתאי' עלה לשיטת רשב"א ומאי פריך מכאן ואילך לישתרי הא אין מבטלין אי' לכתחילה ולשיטת הר"ן בע"ז ל"ג דהיכא דאין כונתו לבטל כדי ליהנות ל"ש אין מבטלי' איסור לכתחילה ניחא דכאן אין מתכוין לבטל האיסור כדי ליהנות דהא פוגם רק כדי לבשל בקדירה אבל לשיטת דחולקי' עיין ב"י סי' קל"ז וביו"ד סי' קל"ז ובטו"ז שם סק"ד ובד"מ או"ח סי' תנ"ג תקשי. ונ"ל סברא ישרה דל"ש כאן אין מבטלי' איסור לכתחילה משום דאם נאסר הקדירה לגמרי לבשל בה אפי' להשליך לכלבים א"כ כיון דבזה ליכא משום מבטל אי' לכתחילה שהרי אין אנו מבטלי' האיסור כלל ליהנות בו והקדירה כבר בלועה מאי' ומדינא מותר לבשל בה לכלבים אם אנו נאסר המותר הרי זה מקרי דיעבד ואם נאמר שמותר לבשל בה לכלבים הרי התבשיל שנתבשל בה מותר ואם נאסור אותו הרי הוא דיעבד ולא אמרו אלא שאין מבטלין אי' לכתחילה ואם עבר ובטלו במזיד אסור אבל היכי דל"ש אי' על לכתחילה לא אסרו חכמי' אם בטלו בדיעבד ולא דמי למאי דקי"ל בסי' צ"ט דאפי' להוסיף ולבטל אסור ולכמה פוסקים אפי' באי' דרבנן אסור להוסיף ולבטל ולא חיישי' להפסד ההיתר דשם אנו דנין על התערובות שאין בו כדי ביטול שהוא אסור באכילה ולמכרו או ליתנו. לעכו"ם ולהאכילו לפועליו מותר ואפשר בלא ביטול לכן אסור להוסיף ולבטל כיון שעכשיו גם ההיתר הוא אסור אבל הקדירה אין לדון עלי' אלא לבשל בה והרי לנכרים ולכלבי' שהיא מותרת לזה הרי אנו מפסידי' ההיתר וזה א"א להפסיד המותר דהוי כדיעבד וכיון דהיתר זה לבשל בה לנכרי' ולכלבי' א"א בלי ביטול א"כ אין לדון על הבישול לכתחילה אלא אם יהי' המאכל מותר אחר הבישול וזה הוי דיעבד הפוך בה ותראה שכן הוא ופריך שפיר מכאן ואילך תשתרי. אלא דלפ"ז דא"א דזה מקרי דיעבד תקשי אמאי דמשני גזירה קדירה שאב"י אטו קדירה ב"י אלמא דמשום האי גזירה שנתיר שאב"י יבא להתיר אפי' ב"י אסרי' אפי' דיעבד א"כ אמאי לא אסרי' נמי המאכל שבישלו בו בשאב"י שאם נתיר המאכל כשהוא שאב"י יבא להתיר גם כשבשלו בכלי ב"י ואי דהוי דיעבד הא גם דיעבד אסרי' מה"ט. ונראה דזה קושי' תוס' שם ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל וליאסר הקדירה וקושי' זו אינה מובנת דמאי קושי' אם אסרו לבשל לכתחילה והתירו בדיעבד הלא אסרו גם לבטל אי' לכתחילה ואם ביטל בשוגג מותר ולפמ"ש א"ש:

ותי' לפי שהקדירה הי' בה איסור גמור תחילה אבל המאכל לא נבלע בו אי' מעולם וחילוק זה היא כהלכתא בלא טעמא מ"מ שייכא גזירה זו במאכל כמו בקדירה, ונ"ל דסברתם כך דאין אנו חוששים כלל שאם נתיר להם בשאב"י יטעו בדין ויאמרו שגם ב"י מותר דהא מ"ד דס"ל נוטלפ"ג מותר לא ס"ל דקדירה ב"י נמי א"א דלא פגמה פורתא ושפיר ידעו חילוק בין ב' לשאב"י אלא דהסברא הוא כך כמ"ש תוס' ריש פסחים דחמץ צריך לבער משום דילמא אתי למיכל מיני' ולא שאר איה"נ משום דלא בדילי מיני' יען שמותר כל השנה ואינו אסורה רק בפסח חיישי' שיבא לידי תקלה ויאכלנו בשוגג בלי מתכווין והקשו מבב"ח וכה"כ וערלה ובב"ח וכה"כ נמי היה לו שעת הכושר ולא בדילי מינייהו, ותי' שאיסורן נוהג אי' עולם משעה שנאסרו ובדילי דעתייהו מהם וה"נ כלי שבלוע מאי' והיה לו שעת הכושר אם יהי' לו היתר אחר שאב"י ולא יאסר אלא ביומו לא בדיל דעתי' מיני' וחיישי' שמא יבשל בה ב"י ויאכל בבלי דעת ושוגג כמו גבי חמץ לכן אסרו לעולם אפי' שאב"י וכיון שאסורה אי' עולם בדיל דעתי' מינה ולא יכשל כמו גבי בב"ח וזה הפי' דגזרי' שאינה ב"י אטו ב"י ועיין מג"א סי' ת"ן סקי"ב בשם מע"ץ והא דשריא ברס"י תנ"א להשהות כלי חמץ במקום מוצנע ז"א דכבר כתבו רש"י ותוס' דבליעות חמץ בקדירה אינה אלא משהו וא"כ לדידן דמב"מ מה"ת ברובא בטל א"א להכשל באיסור דאורייתא רק בחומרא דמשהו דרבנן ולהכי שרי במקום מוצנע [ובזה יש פנים בהלכה לשיטת הסוברים דאם בלעו הרבה אסור להשהותן שהביא מג"א שם סק"א] וכ"ז בקדירה שהי' בה איסור גמור בתחילה בעוד שהיתה ב"י אפשר להכשל בה אבל המאכל לא נבלע איסור מעולם וא"א לבוא לידי תקלה במאכל זה ובמאכל אחר שיבשל ביומו א"א לבוא לידי תקלה שהרי בדיל מן הקדירה כיון שאסורה לעולם לכן לא אסרו המאכל רק הקדירה ונראים הדברי' שלזה נתכוין ר"י שבתוס' ד"ה ולישהינהו. ומעתה כך היא הצעה של שמועה דתוס' הק' אמאי ישברו אי ס"ל לרב נוטלפ"ג מותר ותי' דלכתחילה גזרי' אב"י אטו ב"י אם לא יהי' בדיל מיני' חיישי' שמא ישכח וישתמש גם ביום א' של פסח והצנעה לא מהני כנ"ל וע"ז פריך ולישהינהו וכו' וליעבד בהו שלא במינו וכיון דלא שרית לי' במינו אית לי' היכירא ובדיל מיני' ולא יכשל בב"י ובמינו וכדאמרי' בביצה ח"י מתוך שלא הותרה לו אלא ע"י דליו זכור הוא ע"ש. ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו כיון שהוא בעיני' כלי היתר ולא מקצה דעתיה מיני' וישכח בהא גופא דלא שרי לי' במינו ושאני התם בביצה דקודם שטריד בטבילה אינו שוכח וזכור הוא שלא התירו אלא ע"י דליו אבל כאן תמיד יש חשש שכחה וישכח גם בזה שלא התירו לו במינו וא"כ אין כאן גזלג"ז ואי ס"ל לרא"מ כתוס' גם מהא לא מוכח מידי:

ומה שנ"ל ביישוב לשון הסמ"ג דהנה האו"ח הביא קושי' מאי פריך ולשהינהו הא דילמא ס"ל כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ומשו"ה א"א להשהות עד אח"פ דצריך לבער הבלוע מן העולם כמ"ש הר"ן שלהי ע"ז לענין שריפת נותר דאסור לבשל בו אחר כ"ד שעות אע"ג דכבר נטלפ"ג מ"מ הבלוע לא נפגם וצריך לבער הבלוע מן העולם וה"נ גבי בליעת חמץ, ובס' הנ"ל תמה הא לרבנן נמי קשי' הא עכ"פ חייב בהשבתה וצריך להשבות הבלוע מן העולם. ולפענ"ד נראה דודאי אי השבתתו בכל דבר א"צ לבער החמץ מן העולם אלא שיבערו שלא יוכל שום אדם ליהנות ממנו עיי' פסחים כ"ח וא"כ כשהוא בלוע בכלי הרי הוא כמבוער אף שאינו שובר הכלי כמ"ש מג"א רס"י תנ"א בשם ראב"ן דאינו נראה ומצוי ועיין מג"א סי' תל"ד סקי"ז אבל אם הוא שריפה דוקא נהי שכתב הר"ן בע"ז שראתה התורה שביעור הבלוע בכ"ח ע"י שבירה ובהגעלה בכלי מתכות הוא במקום שריפה היינו משום שעי"ז כבר כלה הבלוע מן העולם כמו בשריפה לפי שא"א לבא עוד בעולם וכ"ז אם שובר הכ"ח שא"י לבשל בו עוד אבל כל זמן שהוא שלם הלא אינו יוצא מידי דפיו וכל עת יכול לבשל בו ויבא הבלוע לעולם בנתינת טעם ואינו מבוער כמו בשריפה ושפיר צריך שבירה ומשו"ה לא הקשו רק אי אין ביעור חמץ אלא שריפה ועיי' תוס' זבחים צ"ו סד"ה אלא דכתבו חידוש הוא וכו' דעדיין טעם בחרס דצריך שיהיה בטל מן העולם ומ"מ נ"ל לחלק בתרי גוונא. חדא דדוקא בנותר דלא כתיב לא ימצא וחיוב לבערן אפי' כשאינו מצוי בידו רק שהוא אנוס שא"י לבערו הבלוע משריפה מ"מ צריך לבער כ"ח בשבירה וכלי מתכות בהגעלה אבל בחמץ דכתיב לא ימצא ובעי' מצוי בידך ועיי' פסחים כ"א תוס' ד"ה ואי וחמץ שנפלה עלי' מפולת ויש עליה גובה ג"ט אינו מחויב בביעור מה"ת אם נפל קודם זמן ביעור ולרש"י וכן הביטול רק מדרבנן כמבואר סי' תל"ד ס"ח ובמג"א שם וה"נ כיון שנבלע קודם זמן ביעור אינו מצוי בידו ואין עליו חיוב ביעור כלל וכמ"ש מג"א בשם ראב"ן הנ"ל, ועונ"ל לפמ"ש תוס' ע"ז ס"ה דבב"ח ל"ש היתר בהיתר לא בטל משום דדרך בישול אסרה תורה והביא ש"ך יו"ד סי' רצ"ט בשם עט"ז שפי' בו דהוי כנאבד מן העולם כיון שהוא מבשא"מ אבל מב"מ כתבו תוס' בע"ז ס"ו דאין הטעם בטל אפי' באלף כיון שהטעם שוה ע"ש ולפ"ז י"ל דודאי כל זמן שנבלע בכלי הוי כמבוער וכמ"ש מג"א שם בשם ראב"ן הנ"ל אלא דבנותר כיון שמבשל בו מינו עיי' תוס' זבחים צ"ו ד"ה ואם הרי כשנפלט בתבשיל הוא בעין ואינו כמבוער לכן אסור לבשל בו דכשמבשל בו צריך לבערו ואף דהוא נטלפ"ג מ"מ הרי הבליעה בעצמו אינה פגומה רק שפוגם בתבשיל ואפי' התבשיל ראוי לגר כמ"ש הר"ן רק שאינה נהנה וכר"ן שהבאתי לעיל ושפיר אסור לבשל בו משא"כ הכא שפיר פריך וליעבד שלא במינו דממנ"פ כל זמן שהוא בכלי הוא כמבוער וכשפולט בתבשיל הרי הוא כנאבד מן העולם ושפיר א"צ לבערו ואמאי ישברו. אך ז"א דא"כ אמאי צריך לתרץ גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו ל"ל גזירה ודילמא הא אפי' ודאי לא יעבור במינו מ"מ כיון דאפשר לעבוד במינו ולהוציא בלועה שוב ל"ה כמבוער וכמש"ל אע"כ דס"ל כתי' הא' דכאן א"צ לבער כלל משום דאינו מצוי בידך והא דישברו היינו משום דאסור להשתמש בהם דנוטלפ"ג אסור באיסורי משהו. ולפ"ז דברי סמ"ג עולי' כהוגן דמהא דאור ישברו אינו מוכח דנוטלפ"ג אסור באיסור משהו די"ל דישברו משום דצריך לבער אבל מדמשני גזירה מוכח דאינו משום חיוב ביעור שפיר מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו וזה שדייק ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינן פי' ובמינן אמר רב דאסור דהאי פי' וכו' מיותר ולפמ"ש ניחא דמלשון גזירה ודילמא מוכח הפי' דדוקא ובמינן א"ר דאסור ואי משום חובת ביעור אפי' עביד שלא במינן ישברו משום דמצי למיעבד במינן וא"ש:

ושוב כתבת ליישב לשון הסמ"ג דתוס' הק' הא הוי נטלפ"ג ואמאי ישברו ותי' פלתי סי' צ"ד עפ"י הג"א בע"ז ע"ד שכתב אם בשלו בקדירה של בב"ח אסור באכילה אע"ג שאב"י דבאיה"נ אין לחלק בין בת יומא לשאב"י רק צריך להשליך דמי הקדירה לנהר ואז האוכל מותר ולפ"ז חמץ נמי אסבה"נ ונטלפ"ג אסור עד שנותן דמי פדיון ומי יתן תמיד דמי פדיון לבישול ומתחילה ודאי אסור בכך ע"ש וא"כ מהא דישברו לא מוכח כסמ"ג דילמא כהג"א אבל מהא דאמר דילמא אתי למיעבד במינו מוכח שפיר דריטב"א בע"ז ע"ג כתב בשם הראב"ד דהא דמב"מ לא בטיל היינו דוקא לענין אכילה אבל לענין הנאה בטל ע"ש וא"כ מה בכך אם יעשה במינו הא נטלפ"ג ואי דלענין הנאה לא מהני נטלפ"ג ז"א דלענין הנאה בטל הוא אע"כ מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו אפי' באכילה ע"כ:

אהובי חתני. טעמו של האו"ז הוא אחת משלם. א) או דס"ל בכ"ח שא"א להוציא הבלוע חענ"נ וכמ"ש רמ"א סי' צ"ח ס"ה ומ"מ באיסור אכילה המאכל מותר באינו ב"י משום שהכלי נותן בו טעם לפגם אבל באיה"נ כיון שהכלי עצמו נעשה נבילה אסור להנות מן הכלי שהכלי עצמה אסבה"נ ואפי' באב"י שהבלוע בעצמו אינו פגום כמ"ש הר"ן ולכן צריך פדיון דמי הנאת הכלי וכן נראה שהבין פלתי סי' צ"ד הנ"ל. ב) או טעמו משום דס"ל דזה הוי רוצה בקיומו של איה"נ ע"י ד"א ואפי' דבר יבש אסור להשתמש בו וכמ"ש תוס' בע"ז ל"ב ד"ה והא ועיין היטב במג"א סי' ת"נ סקי"ב ובמחה"ש שם. ג) או שטעמו עפ"מ שהביא טו"ז יו"ד סי' צ"ג בשם ר"י הלבן דכלי שהוא שבע מלבלוע אינו בולע אח"כ וטו"ז חולק שפולט ממה שבלע כבר ובולע עכשיו ע"ש וא"כ נהי דבאב"י נטלפ"ג מ"מ באיה"נ אסור שהרי הבלועה אינה פגומה ונהנה מן הבלועה לא מן הנ"ט אלא שע"י הבליעה אין הכלי בולע כ"כ מן המאכל ומה שבולע פולט כנגדו ולכן צריך להשליך דמי הקדירה לנהר וא"כ לכל הג' טעמים אין האיסור משום נתינת טעם במאכל רק משום שאסור ליהנות מן הכלי עצמו או מן הבליעה. ולפ"ז ליתא למ"ש דמשהו חמץ שבקדירה בטל ומותר בהנאה דרש"י ותוס' לא כתבו רק שאין במאכל הנתבשל בה רק משהו אבל הבליעה בה כדי נו"ט מחמץ דאל"כ הרי נתבטל קודם פסח ואינו חוזר וניעור ומותר לבשל בה אפי' בפסח ואפי' במינו ומכ"ש בטעם בעלמא שהעלה מג"א סי' תמ"ז דלכ"ע אינו חוזר וניעור וכיון שהבליעה בקדירה אסורה אסור ליהנות ממנה לשיטת הג"א וא"כ מתי' הגמ' לא מוכח נגד הג"א אפי' לדעת ריטב"א אלא מקושי' הגמ' מוכח דלא כהג"א דהא להג"א שלא במינו אסור משום שנהנה מהקדירה והבליעה ובזה אין צורך לדברי הריטב"א וגם הסמ"ג אינו מיושב דמבואר מדבריו דהוכחתו מתי' הגמ':

ושמא תאמר שאין טעמו של הג"א כנ"ל אלא מפני טעם שקיבל המאכל וסברתו עפ"מ שכתב מחה"ש סי' תמ"ב סקי"ד דאם אוכל דבר שאינו ראוי לאכילה נהי דלא מהני אחשבי' למיקרי אכילה אבל מהני לחשבו הנאה ע"ש ומשו"ה באי' אכילה נטלפ"ג מותר כמו אינו ראוי לגר אבל באיה"נ אכילתו אחשבי' להנאה ואסור. לא היא מלבד שאינו מקובל בסברא דל"ש כאן אחשבי' שהרי אוכל ההיתר וכמ"ש האחרונים בטעם רבינו יקיר דבתערובות ל"ש אחשבי' מה"ט ועוד שהר"ן בע"ז כתב להדי' שהאוכל אינו נהנה מן האי' אלא מצטער עליו ע"ש. אלא דמעיקרא דדינא פירכא שהרי כתב הר"ן בע"ז ע"ג בטעמו של הראב"ד דלענין הנאה לא אמרינן מב"מ לא בטל משום דמה"ת חד בתרי בטל היכי דליכא טעמא נהי דבאיכא טעמא אסור הנ"מ לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה דל"ש בה טעמא חד בתרי בטיל ע"ש. [ובמק"א הסברתי דבריו איך שייך טע"כ במב"מ..] וא"כ לפ"ד הראב"ד ודאי ליתא לדברי הג"א אם נאמר שהטעם הג"א משום דאכילתו אחשבי' להנאה שהרי לענין הנאה חד בתרי בטיל והרי בנטלפ"ג איכא חד בתרי כמ"ש הר"ן בע"ז ע"ג בשם הרשב"א וא"כ דבריך סתורי' מיני' ובי' דאם הסמ"ג לא הביא ראי' מהא דקאמר ישברו משום די"ל כהג"א א"כ גם מהתי' הגמ' אין ראי' די"ל כהג"א ואי דתקשי לשיטת הראב"ד הא אי נימא כהג"א ע"כ דעת הראב"ד ליתא. אבל א"א לומר כן כלל דטעמו משום טעם שקיבל המאכל שאינו בטל ופגם אינו מתיר באיה"נ דא"כ מה מועיל הולכת הנאה לים המלח הא כתב האשר"י בע"ז מ"ט דלענין ליהנות גופו מגוף האיסור שהוא בעין בלא ביטול לא מהני פדיון ע"ש:

ומה שנ"ל ליישב דעת הג"א לפי מה דמשמע מדברי מל"מ פי"ד מאבל הכ"א דאי ילפי' אכילה והנאה מחד קרא אז במקום שמותר באכילה כגון שנפסל מאוכל אדם מותר גם בהנאה אבל אי ילפי' משני כתובי' אז אפי' נפסל באוכל אדם דמותר באכילה נמי אסבה"נ ע"ש וס"ל להג"א דהבליעה גופא נפגמת עד שאינו ראוי לגר ולהכי נטלפ"ג מותר ודלא כר"ן הנ"ל והא דאינו נרגש טעם גרוע כזה במאכל היינו משום שהמאכל משביחו וביארתי זה במק"א מדברי הרא"ה בבדה"ב ולפ"ז בב"ח דאיכא תרי קראי לאכילה והנאה ב"פ לא תבשל א"כ הנאה אסורה אפי' נפסל מאוכל אדם שפיר כתב הג"א דאף שאב"י דמותר באכילה משום דנפסל מאוכל אדם מ"מ אסורה הבליעה בהנאה וממילא המאכל שנתבשל בקדירה צריך פדיון דמי הקדירה משום שנהנה מן הקדירה או הבליעה כג' טעמים הנ"ל אבל בחמץ ושאר איה"נ דאיה"נ מלא יאכל נפקא מודה הג"א דאם אינו ב"י דנותן טלפ"ג ומותר באכילה משום דנפסל מאוכל אדם מותר גם בהנאה והקשו תוס' שפיר הא הוי נטלפ"ג. ובזה מיושב נמי מה שהקשו עליו האחרונים מע"ז ס"ז דיליף נטלפ"ג אסור מגיעולי מדין וק' דלמא ציותה תורה בהכשר משום שמא בישל איה"נ דבזה לא מהני אב"י שלא פדו דמי הקדירה ולפמ"ש ניחא דבשאר איה"נ מודה הג"א דנטלפ"ג מותר אי מותר באיסור אכילה ואי משום בב"ח כבר תי' הפלתי בסי' פ"ז דא"כ אמאי צריך ליבון הא בצלי אין איסור בב"ח ע"ש והרבה תי' נאמרו על זה וגם אני בעניי אמרתי ישוב ע"ז וא"ש:

ודברי ריטב"א בע"ז דע"ג הנ"ל צע"ג שהם סותרים מיני' ובי' דתחילה הביא ראי' דלענין הנאה מב"מ בטל דהא לקמן קתני אלו דברים אסורי' ואוסרי' בכל שהן ואוקימנא בגמ' בדאיכא תרתי איה"נ ודבר שבמנין הא לא"ה אין אוסרים תערובתן בהנאה וכו' והתם עכ"ח במב"מ דדבר שבמנין א"א להתערב בשא"מ שלא יהא ניכר אא"כ כימוח ואם נימוח אינו דבר שבמנין א"וו כדאמרן ואח"כ מיד הק' ממתני' דתרומות ותי' דל"ש מב"מ לא בטל אלא לח בלח אבל יבש ביבש חד בתרי בטל ע"ש והוא תמוה א"כ מה ראי' מייתי קודם לזה דלענין הנאה לא אמרי' מב"מ לא בטיל מהא דדבר שבמנין ואיה"נ קחשיב הא דבר שבמנין הוא תערובת יבש ביבש כמ"ש הוא עצמו קודם לזה וא"כ ל"ש שם מב"מ לא בטיל כלל והוא פלא לכאורה. ונ"ל דס"ל בטעם הראב"ד כמו שהבאתי לעיל בשם הר"ן דמה"ת חד בתרי בטיל רק היכי דאיכא טעמא מב"מ לא בטיל וזה שייך רק לענין אכילה דשייך בה טעמא אבל לענין הנאה דל"ש טעמא חד בתרי בטל ומה"ט נמי ביבש ביבש לא אמרי' מב"מ לא בטיל משום דל"ש בי' טעמא והביא שפיר ראי' מהא דאיה"נ ודבר שבמנין קחשיב דלענין הנאה לא אמרינן מב"מ לא בטיל מה אמרת התם הוי יבש ביבש ז"א דמ"ט יבש ביבש חד בתרי בטיל משום דל"ש בי' טעמא בהנאה נמי ל"ש טעמא וא"ש:

אבל מ"ש ליישב הקושי' על או"ז מהא דיליף נטלפ"ג אסור מגיעולי מדין ע"פ דברי ר"ן בע"ז ל"ג שהביא ראי' דהיכי דאין כונתו לבטל מותר לבטל איסור לכתחילה דא"כ האיך ציותה תורה להגעיל כלי מדין והרי מבטל הבלועה במ' הגעלה [ואין לומר שמגעיל בפחות מס' ואינו מבטל רק דל"א חענ"נ וליכא אח"כ במי הגעלה שחוזרי' לכלי כדי נ"ט עיי' תוס' חולין ק' ע"ב דא"כ הוי אח"כ מבטל אי' בתבשיל] וכתב ישוע"י יו"ד סי' קכ"ב דזה דוקא אם אין מבטלי' איסור דרבנן מותר אם אין כונתו לבטל משום דשא"מ ואי דהוי פס"ר מ"מ מדרבנן מותר כמבואר באו"ח סוס"י רנ"ג אבל באיה"נ אין מבטלין איסור מה"ת דהא נהנה במה שמבטל וא"כ אפי' שאין כונתו לבטל אסור משום דהוי פס"ר בדאו' ולפ"ז מיושב הג"א דאי נימא דציותה תורה להגעיל משום איה"נ הדק"ל דהו"ל מבטל איסור לכתחילה עכ"ד:

אהובי חתני דברי ישוע"י תמוהים הר' הר"ן כתב שם בהדי' דאפי' אי אין מבטלין אי' מה"ת ג"כ מותר באין כונתו לבטל. וז"ל הר"ן. שאם לא תאמר כן [פי' שאם אין כונתו לבטל מותר] למי שסובר דאין מבטלין אי' לכתחילה מדאו' הוא ומוכח לה וכו' א"כ האיך הכשירה תורה כלי מדין בהגעלה וכו' אלא ודאי ל"א אין מבטלין אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו הרי להדי' דאפי' הוא מה"ת ג"כ מותר באין כונתו לבטל. ושמע לאזנך מה שאתה מוציא בפיך אי הר"ן קאי לשיטת דאין מבטלין אי' מאי קושי' מגיעולי מדין דציותה תורה להגעיל הא מה"ת מותר לבטל איסור. ומה דק"ל לישוע"י הא הוי פס"ר ליתא דהא כתב הר"ן דאין אי' אלא במתכווין לבטל כדי ליהנות ממנו ועיין בטו"ז או"ח סי' תרכ"ז סק"ב בשם ב"ח והרי כתב הר"ן פג"ה בסוגי' דריחא מילתא דלענין הנאה אע"ג דהוי פס"ר שרי' ע"ש ועוד כיון דהאי' שהוא מבטל הוא רק במקום שנהנה ואם אינו נהנה אין אי' בביטול וכתב הר"ן דאפי' אם נהנה אלא שאין מכוין ליהנות נמי מותר משום דשא"מ ועיי' היטב רשב"א שבת קל"ו ד"ה כי דלא אמרה לא תקוץ בהרת אלא השמר בנגע צרעת שלא יטהרנו וכו' כשקוצץ לשם מילה הו"ל דשא"מ אצל טהרה ע"ש וה"נ הרי כונתו לעשות מעשה הביטול אלא שאין כונתו כדי ליהנות והו"ל אצל הנאה דשא"מ והרי ז"א פ"ר דאפשר שלא יהנה ועיין ש"מ כתובות ו' ע"ב הן אמת דמ"ש דלענין הנאה גם פס"ר שרי ליתא דזה דוקא בשאר הנאות אבל בהנאות אכילה הרי כתב הר"ן שם דדשא"מ אסור אפי' בפס"ר דקי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה והכא אכילה הוא. אלא דא"כ א"א לומר כן דבאין כונתו לבטל מותר מטעם דשא"מ דהא בהנאות אכילה ל"ש דשא"מ כלל ומכ"ש לפ"מ שחידשתי דבאמת מנ"ל הא דאין מבטלין אי' מה"ת אם לא שנאמר שהוא סברא דאו'. אבל לפענ"ד נראה כיון דקי"ל דלא תאכל איה"נ משמע כר"א ופי' חו"י בתשובה דהפי' דאפי' גם אכילה אסרה תורה וכל הנאות לידי אכילות הן באות עיין חת"ס יו"ד סי' ק"ל אלא דכל הני דמותרי' בהנאה משום דאיכא קראי להתיר בהנאה עיין ר"פ כ"ש וא"כ התירה תורה ברם אכילה אבל לא מצינו שהתירה תורה גרם אלא אם האיסור גורם לאכול ד"א אבל לגרום לאכול האיסור גופא ע"י ביטול באי' קי קיימא ואסור לבטל דנהנה מן הביטול אכילות גופו של אי' א"כ ודאי קשה הא גבי הנאת אכילה ל"ש דשא"מ. אבל הפי' בדברי הר"ן הוא כן דודאי מותר לערב איסור בהיתר כשיעור ביטול כדי להשליכו לכלבים וכדומה ואין כאן מעשה אי' כלל אלא המחשבה הוא האיסור שחושב ליהנות בו ואם אינו מכוין כדי ליהנות מן האי' אין כאן מעשה איסור כלל ואפי' לר"י דדשא"מ אסור היינו בעושה עכ"פ מעשה אי' אלא שאינו מתכוין אבל כאן ליכא מעשה אי' כלל וה"ז דומה לעע"ז מאהבה ויראה בסנהדרין ס"א דקי"ל כרבא דכל הוא רק משום דקבלי' באלוקי' במחשבתו וכיון דלא קבלי' לא עבד כלום ה"נ אם אינו מכוין לא עבד כלום וכמ"ש מ"מ פי"ב משבת גב' מכבה גחלת מתכות שאם אינו מכוין אינו מלאכה כלל ול"ש בי' פ"ר ועיין מג"א סי' של"ט ס"ג ובזה בטלו הרבה מפלפולי' שלך:

ומ"ש ליישב קושי' שעה"מ עמ"ש רש"י ועוד קי"ל נטלפ"ג מותר הרי מוכח דאפי' לר"י נמי לא ישברו א"כ למה אמר שמואל דרשינא לכו כר"ש הא שמואל ס"ל בע"ז ל"ו גבי זליפתן של כלי אוסרתן נטלפ"ג מותר וא"כ אפי' לר"י מותר. וכתבת דלשיטת או"ז ניחא דלר"י דאסבה"נ אחה"פ לא מהני נטלפ"ג דצריך להשליך דמי הקדירה ושני טעמים שכתב רש"י הם דברים אחדים הלא בעיניך תראה שרש"י כתב משני טעמים וכל לשון רש"י משמע שהם שני טעמים. אבל לפענ"ד נראה פשוט דלכאורה קשה מה מהני נטלפ"ג נגזר אטו שמא יבשל בו דבר חריף דמחלי' לי' לשבח כמו דגזרי' אינו מינו אטו מינו אבל זה שיבוש דגם דבר חריף מות' דליכא אלא משהו אלא דגזרי' שא"מ אטו מינו והרי במינו גופא מותר משום נטלפ"ג אלא דנגזר משום דבר חריף א"כ הוי גזלג"ז. ולפ"ז במינו גופא שפיר י"ל דסבר שמואל דאסור לר"י גזירה אטו דבר חריף ואף דלא גזר אפי' בזמנו שא"מ אטו מינו היינו כמ"ש תוס' דלא שכיח שיתערב לו חמץ אבל להתיר לבשל בהם א איכא למיגזר וא"כ משום נטלפ"ג הי' אסור במינו ואכתי יהיו צריכין לקנות קדרות חדשות ולהכי אמר דרשינא לכו כר"ש ומותר לגמרי אח"פ וא"צ כלל לקדירות חדשות. וגם בזה ניחא לשון סמ"ג דמדאמר רב ישברו אינו מוכח דנטלפ"ג אסור באי' משהו די"ל דגזרי' אטו דבר חריף אבל מדפריך וליעבד שלא במינו ומשני גזירה אטו מינו ל"ל משום דבר חריף דהוי גזלג"ז מוכח דנטלפ"ג אסור באיסור משהו וא"ש:

ומ"ש ליישב קושי' תוס' ד"ה דילמא הא לעיל לא גזר שא"מ אטו מינו עפ"י מה שהק' תוס' מאי פריך וליעבד שלא במינו הא אין מבטלין אי' לכתחילה. אמנם לדעת רשב"א ביו"ד סוס"י צ"ט דקדירה שרגיל להשתמש בה בשפע וא"א למשהו הנבלע בה לבא לידי נתינת טעם ל"ש בי' אין מבטלין אי' לכתחילה לק"מ קושי' תוס' אבל הישוע"י כתב דוקא לדידן דמב"מ ברובא בטל וא"א בשום פעם לבא לידי איסור אבל לשי' דס"ל מב"מ במשהו וא"כ יוכל לבא לידי איסור למב"מ גם בשא"מ אסור משום מבטל איסור לכתחיל' ע"ש והיינו דמשני גזיר' דילמ' אתי למיעבד בהו במינו ואז יבא לידי אי' וממילא גם בשא"מ אסור משום ביטול אי' הוא דבר שכל והנאני. אבל בגוף דברי ישוע"י לבבי לא כן ידמה כבר התעורר פמ"ג בפתיחה לתערובות איך ילפי' ביטול ברוב שיהיה האי' ניתר מרוב דייני' דאמרי' דעת הרוב אמת ע"ש ולפענ"ד ענין ביטול הוא מענין עפר ובטלו תבן ובטלו סוכה ד' דבטל האי לגבי האי ועיין בחולין בפ' העור והרוטב דבשר בטל לגבי העור ואינו מטמא אלא לחד בחד מאן יימר שאי' בטל לגבי היתר דילמא היתר בטל לגבי איסור ובזה הסברתי דברי הש"ך בדיני ס"ס אות כ"א ומבואר יותר בסי' קי"א סק"ד דבתערובות חד בחד ל"ש סד"ר לקולא דכ"א דייני' לי' כגופו של אי' ע"ש והוא תימא דמ"מ ספק הוא ולפמ"ש ניחא כיון דיש הספק אם האי' בטל לגבי היתר או להיפך ומספק הוא אסור א"כ ממילא ההיתר נתבטל לגבי האיסור וגם הוא אסור כגופו של אי' ולפ"ז גם בנתערב מיעוט אי' ברוב היתר אי לאו דגלי קרא דאזלינן בת"ר לא הי' הרוב חשיב יותר ממיעוט ומאי חזית דמיעוט אי' בטל לגבי רוב היתר דילמא רוב היתר בטל לגבי מיעוט אי' והא ילפינן מקרא דאחרי רבים להטות דאזלי' בת"ר וה"נ כיון דידעינן מסברא דאחד בטל לגבי אידך אמרי' דמיעוט בטל ברוב וא"ש. ובזה ניחא דלשיטה קמייתא באו"ח סי' תרכ"ו ס"א תקשי קושי' הר"ן הא יכול להסיר האי' עיי' מחה"ש סוף סק"ג ולפמ"ש נכון דודאי בדבר אי' לא מהני בניכר מה שמבטלו במחשבתו לגבי היתר בלי מעשה כיון שאינו מעורב דאין יכול להתירו במחשבתו כמ"ש תוס' בשבת ע"ו ע"ב דאי סתם חלב לאכול ולשתות ולא לגבינה אפי' הי' מפרש בהדי' לגבינה הי' חייב אכדי גמיעה דזוטרא הואיל וסתמו לכך וכו' ולא מהני מחשבתו לפטרו אבל כאן הלא מבטל הענפי' לגבי סכך במעשה לא רק כדי להכשיר הסוכה כמו כל הני דב"ב ס"ה וס"ו שמבטלן לגבי בית או לגבי קרקע וכמו תלוש ולבסוף חברו בחולין ט"ז שפיר מהני הביטול אף שהוא ניכר וא"ש:

ובזה יובן מה שנראה מדברי תוס' שלהי מעילה דדבר חשוב אינו בטל מה"ת ועיין שאילת יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח דבר נאה ומתקבל בזה, ולפמ"ש דד"ח או בע"ח אינו בטל לגבי חבירו וא"כ לא מהנ' בזה רוב כקושי' פמ"ג, ובזה מי מיישב מה שהאריך טו"ז שם סימן צ"ט דתינח דליכא למיגזר שמא יבא לידי נתינת טעם כיון שרגילי' להשתמש בשפע אבל הלא אין מבטלים איסור לכתחילה ותי' דאין כונתו לבטל וכן כתב פמ"ג שם במש"ז דלא כמו שנראה מדבריך שהם שני דברי' אבל כונת רשב"א ג"כ משום אין כונתו לבטל. אמנם לפמ"ש בלא"ה ניחא עפמ"ש הר"ן בע"ז הנ"ל דהיכי דל"ש טעמא דחד בתרי בטל וא"כ הקדירה שאינו בת אכילה והיא רוב להאי' האי' בטל לגבה אלא דאם אפשר לבוא לידי נ"ט ל"ש לומר דבטל לגבי קדירה דהא הוי ניכר האי' דלא בטיל וכמ"ש רשב"א חולין צ"ת אבל אם א"א לבא לידי נ"ט בשא"מ אף דמב"מ לא בטיל מ"מ כבר נתבטל לגבי קדירה וכאן ל"ש ניכר האי' דהא שווין בטעמא ואם אין שווין בטעמא רק בשמא ג"כ אינו ניכר האי' דהא בטל בס' ויותר וא"כ ל"ש אין מבטלי' איסור דכבר בטל בקדירה ול"ק קושי' טו"ז ודברי ישוע"י ליתא. ובהכי מיושב קושי' הרא"ה בבדה"ב ב"ד ש"א דף ס"ט ע"ב אי בלע שבקדירה אינו פגום רק שפוגם בתבשיל ואם כן רק מצד ביטול ברוב מותר כמ"ש רשב"א שם איך אמרת קדירה שאב"י מותר מה"ת הא אין מבטלים אי' לכתחילה ולפמ"ש ניחא כיון דא"א לבוא לידי נ"ט של איסור כבר בטל הוא לגבי כלי ול"ש בי' ביטול איסור לכתחילה וא"ש:

אבל מ"ש לתרץ קושית פנ"י מאי פריך לרב אמאי ישברו נעב"ד להו הסקה ויתלבנו דילמא לא מועיל היסק רק שאין בו טעם אבל משהו נשאר ולהכי ישברו דמב"מ במשהו וקושי' ישוע"י לפרוך גם לשמואל יסיקם ויתלבנו וישתמש בהם בפסח. הנה מ"ש על קושי' ישוע"י נכון אבל היסוד אשר בנית לתרץ קושי' פנ"י דעדיין קשה לפי פירושך הנ"ל בגמ' הא אין כונתו לבטל אך באיה"נ דאסור לבטל מה"ת דשא"מ אסור דהוי פ"ר [וזה כבר דחיתי לעיל ולא איכפל הדברים] וע"ז פריך ויסיקם בע"פ קודם שש ויהי' חרכו קודם זמנו דמותר בהנאה ושוב מותר בשא"מ דאין כונתו לבטל וע"ז משני דכ"ח אינו יוצא מדי דפי' ואינו נחרך. לא נהירא לי כלל לומר דכ"ש הנשאר נחרך מן האש ולא נשרף דאם האור מושלת בכולו מהי תיתי יחרכנו ולא ישרפנו לגמרי וגם מה מהני דאין כ"ח יוצא מידי דפיו הא האור שורפו במקומו כמ"ש חו"י סי' תנ"א וא"צ להוציאו והשכל מחייב שודאי נחרך עכ"פ אבל צריך שיהי נחרך עד שיפסל מאכילות כלב כמ"ש ר"ן ר"פ כ"ש ואפשר שאין האור פועל רק בכ"ח אלא בכבשונות או בהסקה מבפנים וידעתי שגם אתה ידעת שהם דברים בדוי':

ומה שנ"ל ביישוב קושי' פנ"י הוא משום דק"ל מאי קאמר גזירה דילמא אתי למיעבד בהו במינו למ"ש תוס' חולין ק' והטור בסי' צ"ב דאבר שנאסר מחמת איסור משהו אינו חוזר ואוסר במשהו אפי' במב"מ לר"י וא"כ כאן שחמץ שבקדירה הוא רק משהו כמ"ש רש"י ותוס' א"כ אינו חוזר ואוסר במשהו אפי' לר"י במב"מ ובשלמא לדעת טו"ז שם דדוקא בנאסר במשהו אמרינן כן דאין כח למשהו לצאת א"ש דכאן יש הרבה חמץ בקדירה כדי נתינת טעם בבלועה הרי נתבטל קודם האי' ואינו חוזר וניעור רק דבשעת הבישול ל"ש חענ"נ דהיינו התבשיל דחמץ קודם זמן איסורו לא אמרי' חענ"נ כמ"ש מג"א סי' תמ"ז סקל"ה ואח"כ כשבא הפסח י"ל דבלוע בקדירה לא אמרינן חענ"נ כשיטת רמב"ן וכמ"ש רמ"א סי' צ"ד ס"ב וש"ך שם סק"ו ועיין שפ"ר סי' צ"ח סקי"ח וא"כ אין כאן אי' רק החמץ ונהי שהוא הרבה עד שנ"ט בבליעת הקדירה אבל בתבשיל שמבשלי' בה אינו נ"ט דל"ש למימר אין במה שבקדירה ס' נגד הקדירה כיון שאין כל הקדירה חמץ והוי רק משהו ואינו אוסר בשא"מ אבל במינו מיהו אסור כיון שבליעות הקדירה הוא בנ"ט יש לו כח לצאת. אבל לפי דעת נקה"כ שם דכל זמן שאין חענ"נ באי' הא' אינו אוסר באי' השני במשהו במב"מ משום דכח אחר של היתר מעורב בו אינו קרוי מב"מ קשי' כיון דכאן ע"כ אין חענ"נ כנ"ל דאל"כ אף בשא"מ איכא נ"ט דאין במה שבקדירה ס' נגד הכלי א"כ איכא כח אחר של היתר מעורב בו ולא משכחת מב"מ כלל. ונ"ל דא"ש לפי שיטת סמ"ג ורשב"א בבה"ב דבאי' משהו גם נטלפ"ג אסור ולפ"ז י"ל דבלוע בכלי שפיר חנ"נ וכשיטות החולקים על רמב"ן רק מ"מ בשא"מ מותר משום דהוי נטלפ"ג ומותר אבל במינו דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור ומ"מ ל"ש לומר דכח אחר של היתר מעורב בו כיון שהבלועה בעצמה אינה פגומה ואסורה כמ"ש הר"ן בע"ז ושפיר משכחת מב"מ ובזה נכון לשון הסמ"ג שהבאתי לעיל דערב דאמר ישברו אין ראי' די"ל חענ"נ ואפי' בשא"מ אסור ואי משום נטלפ"ג י"ל דס"ל כתי' תוס' דבאינו פוגם אלא מחמת ששהה בדופני הקדירה ודאי אסור אבל ממאי דפריך וליעבד שלא במינו ומשני גזירה דילמא אתי למיעבד שפיר מוכח כנ"ל. אבל הגמ' פריך שפיר יסיקנו ויתלבנו ואי שנשאר משהו כקושי' פנ"י ז"א דלטו"ז אין כח למשהו לצאת כלל ולש"ך אפי' כל משהו הבלועה הוא נבילה מ"מ יכול אחר ההיסק לבשל בה מים ולשופכם ואותן המים הבלועי' בקדירה לא נעשו נבילה שהרי אין במשהו בנ"ט וא"כ כח אחר של היתר מעורב בו ולא משכחת מב"מ והם מותרים לגמרי. מה אמרת גזירה שמא יבשל בו מינו קודם שיבשל בו מים ז"א דכבר הק' תוס' הא לעיל לא גזר ותי' דהכא לבשל בהם תדיר איכא למיגזר אבל משום פ"א לא גזרי' כדלא גזר לעיל וא"ש. וממילא דל"ק נמי קושי' ישוע"י אמאי לא פריך גם לשמואל די"ל כקושי' פנ"י דמשהו נשאר וא"כ עכ"פ א"י למיעבד במינו לכן נקט לישינהו לאח"פ ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו אבל באמת בפסח יכול לעשות כנ"ל:

וביישוב קושי' תוס' הא אין מבטלי' אי' לכתחילה נ"ל סברא ישרה דהא דאין מבטלי' הטעם הוא משום דאפי' כבר נתבטל ואח"כ הוכר האי' תרי הוא אסור וא"כ עכשיו שניכר איך נבטלנו כמ"ש הנוב"י וחת"ס ובהוכר האי' אף שעד עכשיו הי' היתר ע"י הביטול דקי"ל כר"י במנחות נ"ד דאין דיחוי באי' אבל בחמץ שעבר עליו הפסח אם נתערב קודם הפסח ונתבטל ואח"כ הוכר האי' אח"פ מותר דלאו חמץ שעעה"פ הוא שהרי בפסח הי' היתר מחמת ביטול לכן שפיר מבטלי' אי' אפי' לכתחילה וא"ש:

ומ"ש ליישב קושי' הר' יוסף מקושי' תוס' ניתן להאמר אם לא מכח דחיות דלעיל. ואשר אנכי אחזה לי עפמ"ש ב"י סי' תרי"ב בשם ראבי' דבאוכלי' שאינם ראוי' אף דאסור מה"ת מ"מ ח"ש מותר. בהם משום דלא חזל"א למלקות ע"ש וזה סברת הר' יוסף כיון דהוא נטלפ"ג והוי שלכד"א וכבר האריך פלתי בזה נהי דאסור מה"ת מ"מ משהו דהוי רק ח"ש מותר לגמרי אלא דהבליעה עצמה אינה פגומה ושפיר ח"ש אסור ולכן אסור במינו היכי דמשהו אסור גם נטלפ"ג אסור וכמ"ש מהרש"א בשבועות דמשהו נמי הוי שלכד"א ובחמץ אפשר יש מלקות בשלכד"א דלא גרע מנוקשה למ"ד בלאו אבל שלא במינו נעשה היתר גמור ועיין תוס' ע"ז ס"ו ד"ה מכלל ואשר"י שם אפי' אי נטלפ"ג אסור. ושפיר מבטלי' דדוקא אם ע"י רוב וביטול נעשה היתר אין מבטלין אבל לעשותו היתר בלי ביטול ברוב ל"ש אין מבטלין כמו דמותר לחרך אותו קודם זמנו שלא יאסר בהנאתו אח"ז וכן נמצא סברא זו בהרבה מקומות. וגם בזה יש ליישב לשון סמ"ג דמרב לא מוכח דבאי' משהו נטלפ"ג אסור דילמא הטעם משום אין מבטלין האי' דגם נטלפ"ג מטעם ביטול וכקושי' הרא"ה בבדה"ב הנ"ל אבל מקושי' ותי' הגמ' שפיר מוכח כהר' יוסף וכמ"ש וא"ש:

ומ"ש ליישב עוד שיטת הג"א הנ"ל עפ"מ שהק' רמב"ן פ' מטות אמאי ציותה תורה על גיעולי מדין ולא על גיעולי סיחון ועוג ותי' דסו"ע הי' מכלל כיבוש הארץ ואפי' קדלי דחזירי אישתרי להו וטו"א ר"ה י"ג הק' אהא דאמרינן התם ממחרת הפסח אכל מעיקרא לא אכל האיך אפשר דלא אכלו מעיקרא משום איסור חדש הא אפי' קדלי דחזירי אישתרי להו ותי' דדבר שיש לו היתר לאח"ז לא הותר להם ולפ"ז י"ל בבישול בכלי שאסבה"נ דצריך פדיון לא הותר בכלל קדלי דחזיר' דיש לו מתירין ע"י פדיון וא"כ אס"ד דציותה תורה להגעיל משום דבלעו הכלים איסה"נ הדק"ל אמאי לא ציותה כן גב' סו"ע כדי שלא יצרכו פדיון. לא ידענא איך מיושבי' בזה הקושי' על הג"א. אדרבה ק' טפי אס"ד כהג"א גבי סו"ע הי' מצוה להגעיל אע"כ מוכח מה"ת דלא כהג"א. ושנית דטו"א לא קאמר אלא ביש לו היתר לאחר זמן דממילא קאתי ולא ע"י פדיון דזה מוכח מדברי רמב"ן דא"כ בסו"ע נמי כיון דיש היתר ע"י הגעלה אינו מותר מכח קדלי דחזירי ועיין סי' ק"ב ס"ג ובש"ך שם. ושלישית הוא שיבוש דאם איה"נ בעין הותר להם מצד קדלי דחזירי איך יהי' הבליעה אסורה הא היתירא בלע ולא יהי' טעם חמור מן העיקר:

אבל מה שנלפענ"ד הוא כך דכבר הבאתי לעיל דברי הר"ן בע"ז ע"ג דסברת הראב"ד לענין הנאה במב"מ חד בתרי בטיל משום דלענין הנאה ל"ש טעמא. ואמנם החולקי' ס"ל כיון דלענין אכילה דשייך טעמא אינו בטל שוב אסור גם בהנאה אבל לומר היכי דמותר לענין אכילה דלא יתבטל לענין הנאה ולא גילתה תורה כלל דטעם אסור באכילה רק בהנאה זה כ"ע מודי' דליתא דלענין הנאה ל"ש טעמא והנה למ"ד נטלפ"ג אסור ג"ע לאו חידוש וילפי' משם טע"כ כמבואר בסוגי' דפסחים מ"ד וכיון דאותו מ"ד ס"ל קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא א"כ אי נימא דנטלפ"ג מותר לענין אכילה א"כ לא ידעי' כלל טע"כ בגיעולי מדין לענין אכילה דמיד שנבלע בקדירה פגמה פורתא ולא אמרה תורה בגיעולי מדין טע"כ רק לענין הנאה וזה א"א דהא על הנאה לחוד ל"ש טע"כ דלענין הנאה ל"ש טעמא וע"כ באכילה גילתה תורה דנטלפ"ג אסור וטע"כ ואינו בטיל משום דלענין אכילה שייך טעמא וממילא גם לענין הנאה אינו בטיל. אבל הג"א כתב שפיר למ"ד נטלפ"ג מותר דלא יליף טע"כ מגיעולי מדין דחידוש הוא או דס"ל דקדירה ב"י אינו פוגם אף דלענין אכילה נטלפ"ג מותר מנבילה מ"מ לענין הנאה אסור וא"ש:

ועונ"ל ע"ד הנ"ל עפמ"ש הר"ן בע"ז ס"ו אף דנטלפ"ג ראוי לגר ואיך ילפינן לה מנבילה ותי' כמו בנבילה כיון שאינו נהנה מן האי' מותר ה"נ כיון שאינו נהנה מן האי' אלא מצטער עליו שרי וכבר הבאתי לעיל דברי מחהש"ק סי' תמ"ב באוכל עפר דאכילתו מחשבי' הנאה ולא אכילה ופירושו כיון שאין זה דרך עיקר הנאות אכילה ועיין לשון תוס' יבמות ס"ו ע"ב ד"ה לא פי' עיקר הנאתה דהיינו אכילה מיחשב רק הנאה ולפ"ז כך הוא סברת הג"א אף דנטלפ"ג מותר היינו משום דאין זה עיקר הנאת אכילה וילפי' לה מנבילה דאף דאיהו אכל לה ואחשבי' מ"מ אין זה עיקר הנאות אכילה ומיחשב רק הנאה ה"נ בנטלפ"ג אף דראוי' לאכילה מ"מ כיון שאין זה עיקר הנאות אכילה מקרי רק הנאה ועיין פלתי סי' פ"ז אות ט"ו מ"ש דהוי שלכד"א והנאה ומעתה באיה"נ דאסרה תורה גם מה שאינו עיקר הנאה דהיינו אכילה ועיין מ"ש המ"מ פ"ח ממ"א דכל דבר הראוי לאכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו ואפ"ה אסרה תורה גם נטלפ"ג אסור אלא דלכאורה תקשי הא גם באיה"נ אם נפסל מאוכל אדם מותר בהנאה ג"כ ולמה נטלפ"ג אסור וצריך לחלק בין פגם רבה כדהתם דבטל מיני' שם ובין פגם זוטא כנטלפ"ג וכ"ז למ"ד דנטלפ"ג מותר דמחלק בין פגם זוטא דקדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא וס"ל דאין חילוק עיין תוס' ע"ז ס"ז ע"ב ד"ה מכלל מודה הג"א דאין בין איסורי אכילה לאיה"נ ואם נטלפ"ג מותר גם באיה"נ מותר ואם אסור גם באיסור אכילה אסור ושפיר יליף מגיעולי מדין דנטלפ"ג אסור ולק"מ:

ועונ"ל דטעם הג"א הוא כיון דלמ"ד נטלפ"ג מותר ילפי' מנבילה מקרא דלגר אשר בשעריך תתננה דאתי להתיר נבילה בהנאה עיין פסחים ר"פ כ"ש ולמה כתבה תורה נטלפ"ג מותר דוקא גבי נבילה בקרא דכתי' היתר הנאה אלא ללמדנו דוקא במקום דמותר בהנאה נטלפ"ג מותר ולא באיה"נ אבל למ"ד נטלפ"ג אסור דלא יליף מנבילה דהתם בסרוחה מעיקרא מודה הג"א דאין חילוק בין איה"נ לאי' אכילה ושפיר יליף מגיעולי מדין נטלפ"ג אסור:

ועונ"ל דמעיקרא לק"מ דהרואה במשנה קידושין נ"ו ע"ב יראה שאיה"נ הם ערלה. כה"כ. שור הנסקל. עגלה ערופה. ציפורי מצורע. שיער נזיר. פטר חמור. בב"ח. חשנב"ע. קדשי', חמץ בפסח. תרומה טמאה. ומכולם אין חשש שנאסרו הכלים מבליעתן דכולם לא שייכי אלא בישראל וגם קדשים לא הי' אז אף שנכרי' נודרי נונ"ד כישראל מ"מ היו עע"ז ועדיין לא נבנה המקדש ולא הי' חשש בזה ותרומה נמי ל"ש בהו אי משום דיש קנין לנכרי באי' להפקיע או משום דמירוח הנכרי פוטר עיין רש"י ותוס' קידושין מ"א ע"ב ומהרש"א שם נמצא לא הי' איה"נ שיאסרו הכלים בבליעתן רק ערלה וכה"כ ובב"ח ומבב"ח כבר כתבו האחרונים תירוצים שונים דא"א לומר שהכלים צריכי' הכשר בשביל בב"ח ולא נשאר חשש רק ערלה וכה"כ והרי בכל הכלים אנו הולכים אחר רוב תשמישן כמבואר בסי' תנ"א ואפשר דכל תבשילי' הנעשי' מערלה וכה"כ רובם נעשי' בכלי באמצעות משקי' אחרי' וא"כ אינם צריכי' ליבון רק הגעלה עיין מג"א סי' תנ"א סקכ"א ומחהש"ק שם וא"כ אי משום איה"נ הצריכה תורה הכשר אכתי תקשי תסגי בהגעלה ואמאי צריך ליבון אע"כ דנטלפ"ג אסור גם באי' אכילה ולק"מ. אבל אינני צריך לזה וגם עוד נמצא איה"נ תקרובות ע"ז. אך פשוט דרוב בשר הנמצא לאו תקרובות ע"ז ורוב פירות לאו ערלה וכה"כ נינהו ועיין רמב"ן בחומש פ' קדושי' בפסוק וערלתם ערלתו דפירות ערלה הם מעט וא"כ אפי' אם בשר ופירות בעין הי' מותר' להם בהנאה דאזלי' בת"ר ואפשר נמי דבטלי' ברובא וכיון דבעינא מותרי' איך אפשר שיהי' הכלים צריכים הכשר משום בליעתן ופליטתן וע"כ משום איסורי אכילה הקפידה תורה דשכיחי כגון אמה"ח ונבילה וכדומה להם ולק"מ:

וקושי' טו"א נ"ל דלק"מ דלפ"מ דאמרינן בחולין י"ז כי אישתרי שלל של כותי' דידהו לא אישתרי ודאי לק"מ דכאן לא הי' שלל של כותי' דהא אין חדש נוהג בשל נכרי' דהא קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי כדאמרי' התם ומזה למדו הרבה מן הקדמונים דאין חדש נוהג בשל נכרי' וכ"כ הוא עצמו שם מטעם אחר אלא דק"ל ללישנא קמא דחולין דלא מחלק בזה אבל לפענ"ד הדבר תמוה הלא הא דאישתרי להו קדלי דחזירי ילפי' התם מן ובתים מלאי' כ"ט והיינו שלל של כותי' וא"כ שלל דידהו מנ"ל ונראה עפ"י גמ' זבחים דף ל"ב רובן טמאי מתים ונעשים זבים הואיל והותרו לטומאתן הותר לזיבתן לאביי או לרבא הואיל לטומאתן הודחו לזיבתן נמי הודחו וה"נ הואיל דהותרו שלל דנכרי או דהודחו שלל דנכרי' עיין רמב"ן בחומש פ' ואתחנן ובתי' מלאי' כ"ט בשם הרמב"ם אישתרי או הודחה נמי שלל דידהו. וכ"ז במקום דשייך נמי שלל דנכרי' ממילא שרי נמי דישראל כגון קדלי דחזירי אבל בחדש דליכא אי' בשל נכרי' וא"כ ל"ש כלל שלל דנכרי' ממילא של ישראל ודאי אסור אפי' ללישנא קמא וא"ש:

ושוב הבאת קושי' בשם הגאון המנוח מהר"מ א"ש אמאי אסורה קדירה שאב"י באיה"נ דהא הוי זוז"ג דשרי ללישנא קמא בפסחי' כ"ז ולפמ"ש לעיל בטעמו של הג"א משום דהוי רוצה בקיומו של איה"נ ע"י ד"א ואפי' דבר יבש צריך להוליך הנאה לים המלח לק"מ דהוי זוז"ג דמ"מ הוי רוצה בקיומו. ועוד כיון דאפי' דבר יבש אסור להשתמש בו א"כ אין העצים גורמי' כלל לגורם הכלי וכבר כתבו תוס' בע"ז מ"ח ע"ב ד"ה ורבנן דהיכי דאין גורמי' שווין ל"ש זוז"ג ע"ש. וכן לטעם ג' שכתבתי שנהנה מהבליעה של איה"נ שאין הכלי בולע כ"כ מן ההיתר ולזה אין עצים גורמי' כלל ודאי ל"ש זוז"ג כנ"ל. אך לפי' א' שהכלי נ"נ ואיה"נ כיון שהבלועה אינו פגום ואסור ליהנות מן הכלי קשי' דהוי זוז"ג דכלי ועצי' דהיתר גורמי' הבישול. אמנם נ"ל דבר חדש עיין תוס' חולין קט"ו ע"ב ד"ה ונאמר שכתבו דאי לאו קרא דלא תאכלנו הו"א דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב ופי' מהרמ"ל דהו"א דאסור ליהנות מגוף הבב"ח בעין בלי שום כליון דומי' דלאו דלא יהי' קדש דהוא הנאת בעולה דנהנ' מן הגוף בעצמו ע"ש מבואר דיש סברא דיותר מותר ליהנות מאיה"נ כשמכלה אותו בשעת הנאה מכשהוא נשאר במין וכעין זה אמרי' ביצה ד' לענין דשיל"מ ואין מבטלי' אי' לכתחילה ועיי' חוו"ד דגם דשיל"מ טעמו משום אין מבטלי' אי' לכתחילה הנ"מ היכי דאיתא לאי' בעיני' הכא מיקלי קלי איסורא. ומעתה אני אומר נהי דזוז"ג הוא מטעם ביטול כמ"ש הר"ן בע"ז הנ"ל או מטעם אחר ואפי' במקום שמותר לבטל אי' לכתחילה ואפי' הי' זוז"ג מותר לכתחילה מ"מ היינו דוקא כשמבטל האי' ומכלהו בשעה שמבטלו או בשעה שעושה זוז"ג או עכ"פ בשעה שיהנ' מן הזוז"ג כבר יהי' האי' מכילה מן העולם אבל כלי זו האסורה בהנאה והוא נהנה ממנה בזוז"ג כשהיא בעין אז כ"ע מודי' דאסור אף דהוי זוז"ג:

ושוב הבאת קושי' ממהר"מ ברבי לרש"י פסחים ל' שכתב לרבא מב"מ לא בטל הלא רבא ס"ל בתמורה ה' ע"ב דאין מערבי' לקרנות וא"כ ליכא למילף מולקח מדם הפר ודם השעיר דמב"מ לא בטיל וא"כ מנ"ל דמב"מ במשהו ולפענ"ד לק"מ דאמרי' שם אלא לרבא הא ל"ל לימוד על בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולי' שקרבי' לגבי מזבח וא"כ כמו דמקרא ולקח מדם הפר ילפי רבנן דעולי' אין מבטלי' זא"ז ור"י יליף מזה דמב"מ לא בטיל ומטעם שביאר הר"ן בנדרים נ"ב דרבנן אזלי בתר שיווי באו"ה ור"י אזיל בתר שיוו' בעצם ה"נ מקרא דדם לרבנן טעמי' משום עולי' ורבא דפסק כר"י יליף מיני' דמב"מ לא בטיל דאזיל בתר שווי בעצם שוב עיינתי בפרמ"ג או"ח סי' תקי"ג במש"ז סק"ב ומצאתי שהרב עצמו עמד בזה ותמהני עליך שהפלגת שהוא קושי' חמורה ולק"מ מרני' ובי':

ומ"מ לא אפטרנו בלי לוי' של תורה דעיין ש"ך חו"מ סי' כ"ה סקי"ט שהעלה להלכה כרמ"א שם דאפי' אין הרבים מסכימי' מטעם א' אלא כ"א יש לו טעם בפ"ע הואיל והם מסכימים לענין הדין מקרי רבים ואזלי בתריהו והיינו שהרבים לפנינו ומייתי לה מקרא דאמרי' בסנהדרין ל"ד בע' מיני' רב אסי מר"י אמרו שנים טעם א' משני מקראות מהו א"ל אין מונין אלא א' מנה"מ אר"א אמר קרא אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו מקרא א' יוצא לכמה טעמים ואין טעם א' יוצא משני מקראות אלמא דאם אמרו שני טעמים בכל ענין אזלי' בתריהו וכו' ועוד דהא קאמר אביי מקרא א' יוצא לכמה טעמים ע"ש. ואומר אני הא דלא אמרי' כיון שאין הרוב מסכימים לטעם של כל א' יתבטל טעמו ברוב וכן לאידך כיון שאין הרוב מסכים לטעמו טעמו בטל ולא ניזל בתריהו הוא משום דכולם מסכימים לענין הדין הוי מב"מ ומב"מ לא בטיל ועיין כעין זה בתשו' יעב"ץ ח"א סי' קנ"ח שכתב לשיטות הסוברים דדבר חשוב מה"ת לא בטיל מדאמרי' באד"מ דבדנ"פ מתחילין מן הצד דכתי' לא תענה על ריב דרשי' קר' בי' לא תענה על רב אלמא אעפ"י שבכל מקום דעת היחיד בטלה נתנה תורה חשיבות לפעמים לדעת הגדול שאינה מקבלת הביטול ע"ש באריכות וה"נ אני אומר כיון דביטול ברוב ילפי' מסנהדרין ילפי' מיני' נמי דמב"מ לא בטיל וכנ"ל אלא דלפ"ז תקשי אמאי צריך ר"י קרא דדם הפר ולא יליף מכאן. ונ"ל דהנה אמרי' בסנהדרין ג' ע"ב דר' יאשי' ל"ל ב"ד נוטה דס"ל כר"י דאמר שבעים וכו' ופריך אימר דשמעת לי' לר"י בסנהדרין גדולה דכתיבי קראי בשאר סנהדרין מי שמעת לי' וכו' אמרינן מ"ט דר"י וסמכו שנים וכו' ואין ב"ד שקול מוסיפי' עליהם עוד אחד והק' בחי' הר"ן שם הא אע"ג דכתיבי קראי שבעים נימא נמי אין ב"ד שקול ומוסיפי' עליהם עוד א' כמו דאמרינן בשאר ב"ד. ונ"ל דהתם קאמרי' ור' יאשי' בשאר ב"ד נמי ל"ל ואלא האי לנטות מאי עביד לי' ומשני מוקי לה בדנ"פ ופריך אבל בדנ"מ לא אלא הא דתנן שנים אמרו זכאי וא' אומר חייב זכאי שנים אומרי' חייב וא' אומר זכאי חייב נימא דלא כר' יאשי' ופי' חי' הר"ן אא"ב דבעי' ב"ד נוטה ממילא ידעי' דאזלי' בת"ר דבשביל זה הצריכו ב"ד נוטה כדי שנלך אחה"ר אלא א"א דל"ל ב"ד טעה א"כ ג' גזה"כ א"כ אין לנו לילך אחה"ר אלא עד שיסכימו כולם בדין ע"ש ומשני אפי' תימא ר"י מייתי לה בק"ו מדיני נפשות ומה דנ"פ דחמירי א"ר זיל בת"ר דנ"מ לכ"ש והק' חי' הר"ן א"כ נימא דיו לבא מה"ד להיות כנדון ומה בדנ"פ בעי' שנים מחייבי' יותר על המזכי' ה"נ ניבעי שיהי' המכריעי' שנים וכ"ת מדנ"פ לזכות קמייתי לה שמכריעי' ע"פ אחד א"כ אזיל לי' קו"ח דשאני התם דמשום קולא דספק נפשות מכריעי' ע"פ א' ותי' דודאי מדנ"פ לחובה הוא שלמדי' שהולכי' אחה"ר אלא שבדיני נפשות לחובה ע"פ ב' ולזכות ע"פ א' אבל בד"מ א"א לחלק בין זכות לחובה שמה שהוא זכות לזה הוא חוב לזה וכיון שלמדנו שנלך אחה"ר אין לנו לומר אלא שיהי' הרוב ע"פ א' ע"ש. ומעתה לפי מה שהעלה פמ"ג בפתיחה לתערובות חקירה ג' דהא דחד בתרי בטיל היינו משהו יותר כמ"ש בשמ"ק ביצה דף ג' ע"ב והוא מן הירושלמי פ"ד דתרומות מ"י א"כ לר' יאשי' א"א למילף ביטול ברוב באי' במשהו יותר מאחרי רבים להטות דהא בדנ"פ כתיב ומנ"ל ללמוד מדנ"פ לזכות שהוא עפ"י אחד ודי במשהו יותר דילמ' מדנ"פ לחובה ובעי' חד בתרי דוקא ובשלמא בדנ"מ אף כיון דלא בעי' ב"ד נוטה הו"א דבעי' כולם מסכימים מ"מ כיון דילפי' מקו"ח מדנ"מ א"א ללמוד מדנ"פ לחובה דהא בדנ"מ איכא זכות לא' ועיקר הדין הוא רק כדי לזכות הזכאי שלא יפסיד ממונו ולא כדי לחייב החייב אבל באי' א"א ללמוד דסגי במשהו יותר מדנ"פ לזכות דהא י"ל דמדנ"פ לחובה ילפי' וע"כ לר' יאשי' ביטול ברוב באי' מהל"מ כמ"ש רש"י בחולין י"ב ומעתה מיושב קושי' חי' הר"ן דר"י נמי מסתבר לי' כר' יאשי' דלא בעי' ב"ד נוטה ולהכי בסנהדרין גדולה ס"ל דלא בעי' ב"ד נוטה רק כדכתיבי קראי אלא דבשאר ב"ד הוכיח ע"כ דבעי' ב"ד נוטה כדי שנלך בת"ר ע"פ א' ולהכי ילפי' מיני' גם בביטול אי' דסגי במשהו יותר אבל אי נימא דלא בעי' ב"ד נוטה כר' יאשי' מנ"ל דסגי במשהו דס"ל דילפי' ביטול ברוב מסנהדרין ולא מהל"מ. אך כ"ז בתר דכתיב ולקח מדם הפר דמב"מ לא בטיל כמו בסנהדרין כנ"ל אבל אי ל"ה כתי' ולקח מדם הפר דמב"מ לא בטל כמו בסנהדרין הו"א דעכ"ח לא ילפי' מסנהדרין כמו לר' יאשי' דהא לר"י מסתבר לי' דלא בעי' ב"ד נוטה ולהכי איצטריך ולקח מדם הפר. אבל רבא להלכתא דקי"ל כת"ק דמתני' בסנהדרין דסנהדרין גדולה ע"א וכמ"ש ר"מ רפ"ה מסנהדרין דבעי' ב"ד נוטה א"כ בלא קרא דולקח נמי ילפי' ביטול ברוב במשהו מסנהדרין דד"מ דבעי' ב"ד נוטה כדי שנלך אחר רוב ב"א יותר ושפיר ידעי' מב"מ לא בטיל מסנהדרין כנ"ל ולא בעינן קרא דדם הפר ומיושב קושי' מהר"מ ברבי וא"ש:

ועל קושי' פמ"ג בס' גוו"ר כלל ס"ו ס"ו ד"ה ודע שהבאת שהק' למ"ש תוס' חולין קי"ב ותוס' זבחים צ"ו דמב"מ מה"ת ברובא בטל ואפי' בקדשים ומדרבנן בעי' ס' ובכלי מקדש אוקמא אד"ת ומשו"ה שרי לבשל שלמי' בקדירה שבשל חטאת ע"ש בסד"ה ואם טש א"כ תקשי למה הצריכה תורה מריקה ושטיפה ושבורה בנותר הא מה"ת ברובא בטל ואי משום אין מבטלי' אי' לכתחילה הוא רק מדרבנן וע"כ דהוא רק גזיה"כ וא"כ תימא על הרא"ש שלהי ע"ז שכתב דאי נטלפ"ג לא הוי אלא במל"ע א"ש כפשוטו דתורה הצריכה להגעיל כלי מתכות ולשבור בכלי חרס משום נותר שבו שלא יפליט בתבשיל ע"ש אלמא דלאו גזיה"כ הוא ע"ש. ולפענ"ד לק"מ לפמ"ש ש"ך סי' רצ"ט דמינו בשא"מ אם נתבטל הו' כנאב' מן העולם אבל במב"מ כתבו תוס' בע"ז ס"ו דאין הטעם בטל אפי' באלף כיון שהטעם שוו' ע"ש ולפ"ז כ' הרא"ש דאם לא הוי נטלפ"ג אלא במל"ע א"כ נעשה נותר קודם שנטלפ"ג וחל עליו שפיר שם נותר וא"כ צריך ביעור מן העולם ושפיר הצריכ' תור' הגעלה בכלי מתכו' שהוא במין והוא מבשא"מ דהרי הוא כנאבד מן העולם והרי הוא מבוער ושבירה בכ"ח. שאז א"א שוב להוציא הבלוע ממנו וכיון שנבלע שם הרי הוא מבוער וכמ"ש מג"א רס"י תנ"א בשם ראב"ן אבל אם יבשל בו בלא הכשר ממנ"פ שא"מ יאסור דהא אין בכלי ס' נגד הבליעה ואי במינו הרי אף דמב"מ חד בתרי בטל ומותר מה"ת מ"מ כיון שהטעם שווה הרי אין טעמו בטל ואינו כמבוער מן העולם וא"כ הרי מבטל מצות ביעור נותר ונהי דמבטלים אי' לכתחילה אבל לבטל מצות ביעור נותר בידים אסור ועיי' א"מ בתשובה סי' ח"י:

ומה שהקשית למ"ש הרא"ש סוף ע"ז דגזיה"כ הוא בנותר דצריך מריקה ושטיפה דהא נטלפ"ג הוא א"כ איך יליף ר"י דביעור חמץ בשריפה מנותר הא מחידוש לא ילפי' כדאמרי' פסחים מ"ד דמה"ט לא ילפי רבנן טע"כ מג"ע משום דחידוש הוא דבכהת"כ נט"ל מותר והכא אסור. לק"מ דהתם מדין זה שהוא חידוש לא ילפי' והיינו דין טע"כ הוא חידוש בג"ע דנ"ט לאסור והא ודאי לא ילפי' מיני' דהא ילפי' מנבילה דמותר א"כ גם טע"כ בנ"ט לשבח לא ילפי' מינ' דדין טע"כ בג"ע הוא חידוש בכל אופן וא"כ אפשר דכולו חידוש אבל בשביל שנותר הוא חידוש בדבר אחר דטעון ביעור אף שנעשה נותר אחר שנפגם בשביל זה שפיר ילפי' מיני' דין אחר שאינו חידוש בנותר שהוא בשריפה ה"נ חמץ בשריפה ומה ענין שמיטה אצל הר סיני וד' אשר קרבנו לפני הר סיני, ישקני מיין רקחו עסיס רמוני. ויראני מתורתו נפלאות. ויעשה עמנו לטובה אות. כנפשך ונפש חמיך החותם בכל חותמי ברכת התורה:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה