אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קצט

תשובה קצח

שיל"ת אויפאלא בעשור לחודש ניסן תרמ"ג לפ"ק. את חג המצות. יחוג בדיצות. ידידי הרב המאוה"ג המפורסם. גן הדסים. חריף ובקי. אור הברקי כקש"ת מהו' חיים צבי ווינקלער ני' יושב בשבת תחכמוני ביישוב וואמושפערטש יע"א:

יקרת מכתבו הגיעני בש"ק העבר יואל ה' וירום קרנו בכבוד ושינוי מקום יהי' גם שינוי מזל ומים מדליו יזל ואשר שאל במילי דפסחא אם מותר להסתפק בפסח מיין הנותן בחביות ישן ויש ספק שמא הי' בו פ"א יי"ש ודעתו נוטה להתיר משום שרובן של חביות אין משתמשין בהם יי"ש רק יין ומיעוטא דמיעוטא דמשתמשי' בהם יי"ש ואזלי' בתר רוב ובפרט אם הוציאו היין קודם פסח. ולפי דעתי העניי' נראה דאסור מכמה טעמים כאשר אבאר:

(א) הנה דעת הרמב"ם פט"ו ממא"ס דהא דחמץ בפסח במשהו היינו משום דחמץ הוי דשיל"מ הובאו דבריו ברמ"א יו"ד סי' ק"ב ויש"ש פכ"ה סי' פ"ז הסכים שכן עיקר ומה שתמה עליו הרה"מ בפ"א מחו"מ דא"כ בע"פ אחר חצות נמי לא ליבטל מה"ט ועיי' בכ"מ שם מה שתי'. ולפענ"ד נראה פשוט דכבר העיר ביש"ש שם איך הוי דשיל"מ משום עד שתאכלנו וכו' הא המאכל יתקלקל עיי"ש. אבל הדבר פשוט כיון דבנתערב בימים אחרונים של פסח שלא יתקלקל המאכל ראוי שלא יתבטל משום דשיל"מ ואין כל המאכלי' וכל הזמנים שוין ואיזה גבול תתן לו לכן החמירו חכמים בכל ז' ימי פסח שלא יתבטל משום דשיל"מ. אבל לפני זמנו שודאי יתקלקל המאכל שפיר בטל ול"ה דשיל"מ ומכ"ש דא"ש טפי לפי"ד כ"מ בה' מא"ס שם שכ' דרמב"ם בא לתרץ אמאי לא חשבו ר"י ור"ל בע"ז ע"ג גם חמץ בפסח ותי' משום דהוי דשיל"מ א"כ י"ל דרמב"ם ס"ל באמת דל"ש ה"ט רק בנתערב בימים אחרונים אבל בימים ראשונים הא דלא בטל היינו מטעם כרת ולא בדילי מיני' כדעת רש"י ורא"ש אבל דשיל"מ ל"ה משום דהמאכל מתקלקל ודלא כיש"ש בדעת הרמב"ם ומשו"ה בע"פ בטיל ואפ"ה לא חשבי ר"י ור"ל חמץ בפסח כיון דבימים אחרונים עכ"פ לא בטל מטעם דשיל"מ ולא מצד חומרא:

ועוד נ"ל בהקדם מ"ש הרמב"ם פט"ו מה' מא"ס הי"ב דדשיל"מ שייך רק במב"מ ולא במבשא"מ ואל תתמה על חמץ בפסח שהתורה אמרה כל מחמצת לא תאכלו לפיכך החמירו בו ודבריו מחוסרי' ביאור למה החמירו בשא"מ משום דכתיב כל מחמצת וכבר הארכתי בביאור דבריו בחי'. וכעת נ"ל דרשי' בחומש פי' כל מחמצת לא תאכלו אזהרה לאכילת שאור ועי' ברא"ם שם דמחמצת משמע שמחמץ אחרים דהיינו שאור שמחמץ העיסה והוא ממכילתא ועיי' ב"י יו"ד סי' צ"ח בשם מ"כ דשאור ועיסה שני מינים הם ועיי' פר"ח וכו"פ שם ולפי"ז לא משכחת חומרא דדשיל"מ בשאור במב"מ דאין דבר בעולם שיהי' עמו מב"מ אלא בעיסה שלא נתחמצה והשאור מחמיצה כמ"ש בפלתי שם. ובזה בלא"ה לא בטל משום דלטעמא עבידא והוי מעמיד. ולכן עשו חומרא זו דדשיל"מ גם בא"מ כדי שיתקיים חומרא גם בשאור [וידעתי שסברא כזו נמצא באיזה מקום לרבותינו התוס' ונעלם ממנו מקומו כעת] דאם לא אפשר לעשות החומרא כמות שהוא במק"א מחמרי' גם במקום שאין חומרא זו במק"א וזה כוונת הרמב"ם דמחמרי' גם בשא"מ כיון דכתיב כל מחמצת לשאור ובזה א"א לקיים החומרא במב"מ ולפי"ז אפ"ל דרמב"ם ס"ל דהא דדשיל"מ לא בטל אינו מטעם עד שתאכלנו וכו' אלא מטעם שכ' הר"ן בנדרים נ"ב משום דשוה באו"ה וכבר הקשה הר"ן בפסחים הא גם אחה"פ אסור משום קנס אך הרמב"ם במ"א שם ה"ט במתק לשונו דייק וכ' שאחה"פ יהי' כל התערובות מותרת עיי"ש והיינו בלא ביטול רק דע"י תערובות ליכא איסור כלל דלא קניס:

והנה לפ"ז קשה למש"כ תוס' מנחות כ"ב ד"ה ור"י דמשו"ה בפסחים כ"ב מב"מ בטל אף למ"ד בתר בטל אזלי' דמשקי' לכי מסרחי אין שם משקין עליהם ולא אפשר לתרומה שתעשה חולין ודוקא לענין טומאה אמרי' אפשר לנבלה שתעשה שחוטה משום דלכי מסרחה פרחה טומאתה שם כ"ג ולא לענין אכילה ושתיי' דהאיך נאמר שיהא מותר באכילה ושתיי' כשלא יהי' ראוי' לאכילה ושתיי' בשלמא לטמאות יכול גם כשאינו ראוי' לאכילה ואפ"ה אמרי' דנבלה שאינה ראוי לגר אינה קרוי' נבלה שפיר אמרי' דאפשר לבטל להיות כמבטל דפרחה טומאתה אבל במה שמותר באכילה כשאינה ראוי ל"ש אפשר לבטל להיות כמבטל ועיי' תוס' בכורות כ"ג ד"ה טומאה וד"ה אחת, ולפי"ז כיון דעולי' הוי לרבנן כמב"מ לר"י נראה ג"כ דהא דדשיל"מ לא בטל ה"ד אם יש לו מתירי' כשהוא ראוי' לאכילה אז מקרי שוה באו"ה. אבל כשאין לו מתירי' אלא כשלא יהי' ראוי לאכילה בשביל זה לא מקרי דשיל"מ דהרי אז אינו ראוי' לאכילה דהרי כל אי' שבתורה מותרי' כשאינו ראוי לאכילה דהוי שלכד"א ומותר מה"ת ואפ"ה בטלי' אפי' מדרבנן ולא מקר' דשיל"מ ואף שיש לחלק ולומר דהתם שאני דהר' דשיל"מ הוא מדרבנן ומדרבנן אין לו מתירי' דגם שלכד"א אסור מדרבנן מ"מ הלא לא אמרו רבנן דשלכד"א אסור מדרבנן אלא להחמיר ולא להקל וכמ"ש הר"ן בפסחים ל' לענין חמץ עיי"ש אעכ"ח דמה שיש לו מתירי' כשאינו ראוי' לאכילה לא מקרי דשיל"מ וא"כ תקשי בחמץ כיון דאין לו מתירי' בעין רק בתערובות הלא המאכל יתקלקל עד אחה"פ וא"כ אין לו מתירי' רק כשלא יהי' ראוי לאכילה ולא מקרי דשיל"מ כלל דאין לומר דמתקלקל רק קצת דא"כ אפי' ביום א' נמי מפליג טעם קצת ועיי' או"ח סי' תצ"ה וטור או"ח סי' תקנ"ב וטו"ז שם:

אך נראה דלק"מ דהרי אמרי' בביצה ז' דשאור אינו ראוי לאכילה ועיי' רש"י פסחים מ"ג סד"ה שיאור וא"כ בחמץ גם שלכד"א אסור ועיי' בצל"ח בסוגי' שם ולפי"ז נ"ל סברא ישרה דודאי אם גם עכשיו מותר שלכד"א וכשיהי' לו מתירי' יתקלקל ולא יהי' ראוי לאכילה ודאי לא מקרי דשיל"מ דהא לזה לא נאסר מעולם אבל אם עכשיו אסור אף שלכד"א ואח"כ יהי' לו מתירי' ואף שאז יתקלקל ולא יהיה ראוי' לאכילה מ"מ האיסור של עכשיו הוי דשיל"מ דעתה הוא אסור אפי' אם אינו ראוי' לאכילה ושפיר הוי דשיל"מ וכיון דבחמץ כתיב כל מחמצת לא תאכלו אזהרה לשאור כנזכר שפיר מקרי דשיל"מ [ובזה נכון יותר מש"ל בדברי רמב"ם דבחמץ החמירו בדשיל"מ אפי' במשא"מ משום דכתיב כל מחמצת לענין שאור ובזה לא משכחת מינו משום דכל חומרא דדשיל"מ גבי חמץ אפי' במינו הוא רק מדכתיב כל מחמצת וכמו"ש] וכ"ז תוך זמנו אבל לפני זמנו דלא כתיב מחמצת ואסור מה"ת לרמב"ם מקרא דלא תאכל עליו חמץ כלומר על קרבן פסח כמו"ש בפ"א מחו"מ ה"ח ועיי' במ"מ וכ"מ שם ומותר שלכד"א שפיר בטל וכקושיין לאמת:

ואגב אזכיר מה שיש לי עיון קצת עפי"ז בתוס' פסחים כ"ח ד"ה ר"ש שכתבו דלר"ש אחר חצות אסור מה"ת דנ"ל מן תשביתו ומאך חלק ומשמע תשביתו שלכד"ה דהיינו אכילה וכו' ודילמא לעולם מותר באכילה והא דכתיב תשביתו שלכד"א היינו משום דקאי אשאור כדכתי' אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ובשאור הכל הוא שלכד"א שהרי אינו ראוי לאכילה וצע"ק:

והנה כי כן ואחר שבאנו לידי מדה זו הרי מבואר ברמ"א סי' ק"י ס"ח דדשיל"מ אין להתיר מכח ס"ס ובתשו' רשב"א סי' ת"א כ' דס"ס הוא כרוב ואפשר עדיף מרוב והובא בטו"ז שם סקט"ו וא"כ כיון דס"ס לא מהני בדשיל"מ ה"ה נמי דלא אזלי' בת"ר בדשיל"מ ומה לי להאריך בהוכחות הלא מפורש יוצא כן מפה קדוש יש"ש הביאו טו"ז או"ח סי' תקי"ג סק"ט ומג"א שם סקי"ג דלא שרי' דשיל"מ משום רוב עיי"ש וא"כ לרמב"ם דחמץ מקרי דשיל"מ פשיטא דלא שרי' בנידון דידן משום רוב חביות אין משתמשי' בהם יי"ש דהא בדשיל"מ לא אזלי' בת"ר:

אמנם בצל"ח ביצה י' האריך לסתור דעה זו ואני בעניי ראיתי שיש לה קיום ויכולה לעמוד בריוח ואפרש שיחתי הנה הביא שם דעת הר"ן דאפי' בדשיל"מ אזלי' בתר רוב. והנה ממ"ש שם דף ז' דאפי' בליכא זכר בהדה אי לא בדק מעיו"ט והשכים למחר ומצא ביצה מותרת משום דגם בספנא מארעא רובן יולדת ביום ומוכח דאפי' בדשיל"מ אזלי' בת"ר עיי"ש. הנה לנידון דידן אין ראי' משם דהר"ן כ' שם להדי' דאפי' בדשיל"מ בדרבנן אזלי' בתר רובא משמע אבל לא בדאו' אלא דגם נגד דברי יש"ש ליכא ראיה לפי"מ שהביא הש"ך סי' ק"י סקנ"ו בשם תשו' הרא"ש דדוקא ס"ס שע"י תערובות לא מהני בדשיל"מ משום דודאי יש כאן איסור ופן יכשל לכן מוטב לעשות בהיתר בדשיל"מ אבל אם יש ס"ס אם יש כאן איסור כלל אפי' בדשיל"מ נמי מהני ס"ס עיי"ש וא"כ ה"נ לענין רוב בשלמא בנידון היש"ש ודאי יש בעולם בצים שנולדו היום רק הנולדים מכבר הם רוב וא"כ ודאי יש כאן איסור ולהכי שפיר לא סמכי' ארוב בדשיל"מ אבל בנידון הר"ן שהביצה הוא מתרנגולת זו והרוב מעיד שנולדה מעיו"ט ואין כאן איסור כלל שפיר אזלי' בתר רוב אפי' בדשיל"מ וא"כ בנ"ד דודאי יש בעולם חביות של יי"ש ושכר אף שהוא מיעוט לא אזלי' בתר רובא בדשיל"מ וזה פשוט:

אך ממ"ש שם דאיכא מאן דשרי ליקח בצים מן העכו"ם אפי' ביום א' של ר"ה ובשני יו"ט של גליות משום דרובן של בצים לאו ב"י נינהו ואזלי' בתר רובא וכו' וכן בס"פ אין צדי' דף כ"ט מסתפק בזה ע"ש מוכח שפיר נגד יש"ש ומ"מ אין זה ענין לנ"ד דהמעיין ביש"ש ומג"א שם יראה דרוב המוכרים אין מוכרים רק בצים שנולדו אתמול ומיעוטן מוכרים גם מה שנולדו היום אבל גם במיעוט זה יש רוב בצים. ממה שנולדו אתמול ואיכא תרי רובא רוב המוכרי' ורוב בצים לכן התיר הר"ן ועיי' מחה"ש סי' תקי"ג סקי"ג אבל בנ"ד דליכא אלא חד רובא י"ל דמודה הר"ן דלא מהני בדשיל"מ, אבל נ"ל דאין כאן מחלוקת כלל דהנה כתב בחוו"ד סי' ס"ג אות ב' דאם פירש ויודע מאיזה מקום פי' אזי אזלי' בת"ר המוכרים אף שלמיעוט מוכרים יש בשר יותר מלרוב מוכרים אבל אם א"י מאיזה מקום פי' אזלי' בתר רוב בשר עיי"ש באריכות ולפי"ז היש"ש ומג"א מיירי שיודע מאיזה מקום לקח הנכרי הבצים ואזלי' בתר רוב מוכרי' ולא בתר רוב בצי' ועיי' בלשון מג"א שכתב דרוב המוכרי' בצים וכו' וכיון דאיכא ודאי מיעוט מוכרים ביצים שנולדו היום לא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ אבל הר"ן נקט דרוב בצים אינן ב"י משום דמיירי שא"י מאין לקח דלא אזלי' בתר מוכרים רק בתר ביצים. ובזה שפיר כתב הר"ן דמהני רוב אפילו בדשיל"מ והוא עפי"ד הרה"מ שהביא טו"ז סי' תל"ט שתי' דעת הרמב"ם דפסק בפ"ב מחו"מ דביש בית בדוק וס' אם נכנס העכבר עם חמץ צריך לבדוק ובשני בתי' וס' להי מינייהו נכנס א"צ לבדוק ותי' דבב' בתים ודאי איכא חד דא"צ לבדוק [ומה שהקשה עליו הט"ז כבר יישבתי במק"א] ועיי' סי' ק"י ס"ז דאוכל שנים שנים דודאי איכא חדא דהיתירא וס' אם יש כאן חד דאסור ועיי' מג"א תקי"ג שם דכשמוכרים הרבה ביצים ודאי הרוב מאותן ביצי' מהנולדי' מאתמול עי"ש וא"כ בנידון דהר"ן כיון דודאי איכא בהנך ביצי' רובא דהיתירא וספק אם יש כאן מיעוט מן הנולדים היום שפיר אזלי' בתר רובא אפי' בדשיל"מ אבל אם יש וודאי מיעוט כמו שיש ודאי רוב שפיר י"ל דבשיל"מ לא אזלי' בת"ר וכדע' מהרש"ל ומג"א כנלענ"ד נכון בס"ד:

אך עוד הק' צל"ח שם והפליא מיו"ד סוסי' ט"ז באו"ב שנתערב דמהני נכבשינהו דניידי עיי"ש אף דהוי דשיל"מ לשחטה למחר ועיין נוב"י תנינא יו"ד סי' ח' בהגהות הגאון בן המחבר. ופמ"ג סי' ט"ז במש"ז סקט"ז תי' דבאו"ב שאני דאמרי' איסורא ברובא איתא ובשפ"ד סי' ק"י סקל"ג מחלק בין רובא דאיתי' קמן לרובא דליתא קמן עיי"ש ולפענ"ד נראה דהנה בחת"ס אה"ע ח"א סי' ב' רמי דברי פנ"י אהדדי דבקידושי' ס"ג כ' דע"א נאמן נגד הרוב לברר המיעוט מתוך הרוב ובפ"ק דכתובות הק' הר"ן עמ"ש הרמב"ם פ"ב מא"ב דע"א אינו נאמן לומר זה כהן כדי להאכילו תרומה דאו' הא ע"א נאמן באיסורי' ותי' פנ"י כיון דע"א אינו נאמן נגד חזקה כ"ש נגד רוב ורובא דעלמא לאו כהנים נינהו ע"ש:

ומאז אמרתי לחלק בתרי אנפי דודאי אם ע"א מעיר על כל הרוב ועל כל המיעוט ואומר שזה הוא הרוב וזהו המיעוט כמו בקידשתי את בתי בקידושין ס"ג בכה"ג ודאי נאמן דאינו רק מברר איזהו הרוב ואיזהו המיעוט. אבל אם מעיד רק על חלק א' שאנו מסתפקים בו אם הוא חלק מן הרוב או חלק מן המיעוט אז שייך כל דפריש מרובא פריש ואין ע"א נאמן נגד הרוב ועיי' ש"ך דיני ס"ס אות זי"ן וחוו"ד שם, הא חדא, ועוד אמרתי לחלק דודאי אם אנו יודעים סכום המיעוט כמו בקידשתי את בתי שאנו יודעים שלא קידשה יותר מא' אלא שאין אנו יודעין איזהו הוא המיעוט ואיזהו הרוב וע"א מעיד שזה הוא המיעוט שקדשה בזה שפיר נאמן לברר דאינו מגרע מן הרוב ואינו מוסיף על המיעוט אבל שם בכהן וכי אנו יודעים כמה כהנים וישראלים יש בעולם. אנן ידעינן רק שרובא דעלמא ישראלי' ומיעוטן כהנים ואם כן בלי העדאת הע"א היינו אומרים שאיש זה הבא לפנינו מרובא פריש והוא ישראל וממילא הרוב הוא גדול יותר עם איש א' והמיעוט הוא פחות יותר עם איש א' וע"י העדאת העד נתרבה המיעוט עם איש א' ונפחת הרוב עם איש א' ואם כן ע"א בא לגרע כח הרוב ולכן אינו נאמן והדברים עתיקים [ע"ל סי' ק"ה]:

ולפי חילוק זה האחרון נ"ל גם כאן דבר חדש דבשלמא בנידון יש"ש דאין אנו יודעים כמות המיעוט כמה ביצים הנולדים היום איכא בעלמא ואם כן אם אנו אומרים שביצים אלו הבאים לפנינו הם מהרוב הנולדים אתמול אנו מגרעים בשיעור זה שיעור המיעוט בזה אנו אומרים דלא אזלי' בדשיל"מ בת"ר ועד שתאכל באיסור תאכלנו בהיתר כמו גבי ביטול אבל באו"ב בסי' ט"ז שאנו יודעים שיעור המיעוט שהוא רק א' והלא א' באמת אסור לשחוט דהרי גם שנים אסור לשחוט שצריך לשער כפלים ככמות האיסור ואם כן אין אנו מגרעים שיעור המיעוט רק שעל א' אנו מבררים שאינו מהמיעוט רק מהרוב ואמרי' שאינו נכשל באיסור כלל בכה"ג שפיר אזלי' בת"ר אפי' בדשיל"מ ולפ"ז בנ"ד אם ניזול בת"ר אנו מגרעים שיעור המיעוט אין הולכין אחר הרוב בדשיל"מ:

ומה שנ"ל לתרץ עוד דודאי עיקר דשיל"מ שהחמירו חכמים דלא בטל דלא אזלינן בתר רובא כיון דאיתחזק איסורא ודאי וכמ"ש הר"ן אלא כיון שהחמירו גבי ביטול דלא אזלי' בת"ר החמירו גם כן לענין כל דפריש מר"פ דלא אזלינן בתר שום רוב בדשיל"מ ועיי' הפלא"ה ספ"ק דכתובות אבל בסי' ט"ז גבי או"ב דלענין שלא לבטל ברוב לא הוצרכו לחומרת דשיל"מ דהרי לא משכחה איסור שחיטת או"ב אלא בבע"ח ובע"ח בלא"ה חשיבי ולא בטלו וכיון דלא משכחת גבי' דשיל"מ לענין ביטול שפיר הולכין בו אחר הרוב ולא החמירו גבי רוב אלא במקום ששייך חומרא לענין ביטול דזה העיקר. ועיי' במ"א וב' פ"ז דשקלי' דמע"ש בירושלים הוי דשיל"מ ואפ"ה אזלי' גבי' בת"ר. ולזה העירני חתני נר"י וא"ש לפי שני חילוקים שכתבתי דשם אין מגרעים כח המיעוט וגם א"צ חומרת דשיל"מ לענין ביטול דמטבע בלא"ה חשיבא ולא בטלה ומיהו בלאו הכי י"ל דשם ל"ש דשיל"מ משום דהוי אפוקי ממונא מרשות הדיוט לרשות גבוה וכמ"ש הר"ן בשם רמב"ן בקידושין ס"ו ע"ש:

אבל כ"ז לדעת הרמב"ם דחמץ מקרי דשיל"מ אבל לדעת המרדכי שהביא רמ"א סי' ק"ב לא מקרי כלל דשיל"מ משום דחוזר לאיסורו לשנה הבאה אמנם נראה דודאי למ"ש דעיקר חומרא דדשיל"מ לא הי' רק לענין ביטול ובמקום דליתא לענין ביטול ליתא לענין כל דפריש א"כ לשיטת המרדכי דחמץ ל"ה דשיל"מ ובטל גם לענין רוב אחר אין להחמיר משום דשיל"מ אבל לפמ"ש בתירוצינו הראשון י"ל דאע"ג דלענין ביטול ברוב ס"ל למרדכי דל"ה דשיל"מ מ"מ לענין רוב אחר כ כ"ע מודו דלא אזלינן בת"ר והוא דבאמת דברי המרדכי תמוהים ומה בכך שחוזר לאיסורו הא מ"מ י"ל עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בזמן ההיתר ונראה עפמ"ש תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקי' דל"ש אין הקב"ה מביא תקלה אלא במידי דאכילה שאסור מחמת עצמו ולא באיסור אכילה התלוי בזמן ועיי' במג"א סי' רס"ט דאיסור התלוי בזמן מותר למיספי לקטן בידים ועיי' תוס' פסחים ק"ו ויו"ד סי' פ"א בהג"ה שם ס"ז וריטב"א קידושי' ע"ז כ' דאיסור התלוי בזמן הוי רק איסור גברא ולא איסור חפצא, ולפ"ז י"ל הא דהחמירו חכמי' בדשיל"מ שאינו בטל אף דמה"ת מותר לאכלו וכבר נהפך איסור להיות היתר היינו דוקא באיסור חפצא דאף שהתורה התירתו משום רוב מ"מ איסורא קאכיל ומוליד גנאי ופגם בנפש ומטמטם הלב ומשו"ה בטעם בעלמא דהוי כנאבד מן העולם באמת ל"ש בי' דשיל"מ וכמ"ש בהג"ה סי' ק"ב ס"ד אבל באיסור התלוי בזמן והוא רק איסור גברא ל"ש בי' דשיל"מ כיון שאין עצם הדבר מתועב רק הוא אסור לעשותו וכיון שהותר לעשותו משום ביטול לא החמירו בו חכמי' וכ"כ שעה"מ בפ"א מחומ"צ הלכה ה' בשם ס' ראש יוסף ונראה שכיון למ"ש ועיי' בתשו' חו"י סי' קל"ג שכתב דבאו"ב בסי' ט"ז ל"ש דשיל"מ כיון שאין האיסור בחפץ רק בגברא ע"ש דבריו כי נעמו:

ועיין תוס' קידושין כ"ט ד"ה אותו דלא מקרי מ"ע שהזמן גרמא אלא בבא מזמן לזמן בהפסק אבל אם מעת שהתחיל לא נפסק אף שאינו מתחיל עד זמן ידוע לא מקרי ז"ג [ועיי' מחה"ש סי' תמ"ד סקי"א ויש לי בזה אריכות דברי' ואכ"מ] ולפ"ז נ"ל דגם איסור לא מקרי איסור התלוי בזמן אלא בבא מזמן לזמן אבל אם משעה שניתר הותר לעולם לא מקרי תלוי בזמן ומקרי איסור מחמת עצמו ולפ"ז י"ל דזה כונת המרדכי דחמץ לא מקרי דשיל"מ כיון שתלוי בזמן ואינו איסור חפצא רק אלו לא הי' חוזר לאיסורו לשנה הבאה לא הוי מקרי תלוי בזמן כלל כיון שאחר שהותר הותר עולמית ולכן כתב שחוזר לאיסורו לשנה הבאה והוי איסור שבא מזמן לזמן ושפיר לא אמרינן בי' דין דשיל"מ:

ובזה יש להצדיק דברי רבינו פרץ שבמרדכי פ"ק דביצה שכ' דחדש לא מקרי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה אשר עמד עליו הפר"ח יו"ד סי' ק"ב הלא אותו התבואה אינו חוזר לאיסורו ולהנ"ל ניחא כיון שהאיסור בא מזמן לזמן הו' רק איסור גברא ואין בו דין דשיל"מ כמו גבי חמץ דבטל מה"ט כנ"ל ומה דק"ל ממוקצה ונולד מיושב במ"ש שעה"מ בשם ראש יוסף שם כיון שלא הי' לו שעת הכושר מעולם מקרי איסור מחמת עצמו ע"ש:

ולפ"ז י"ל דדוקא לענין ביטול ס"ל למרדכי דבאיסור גברא לא דיינינן דין דשיל"מ כיון דבטל הוא והוא היתר ודאי מה"ת ולכן אין בחמץ דין דשיל"מ אבל לענין כל דפריש מרובא פריש מודה המרדכי דגם חמץ שהוא איסור תלוי בזמן יש לו דין דשיל"מ כיון שרוב הוא רק ספק וכמ"ש ש"מ ב"מ וי"ו ועיי' הגהות מהרב"פ בש"ש ולא גרע מאיכא לברורי מבררינן:

ועפי"ד י"ל פרפרת נאה במה פליגו הרמב"ם ומרדכי לפמש"כ במק"א ליישב דעת הרמב"ם פ"א מחומ"צ ה"ז שכ' האוכל מחמץ עצמו בפסח כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנ' לא יאכל וכבר עמדו בזה נושאי כליו הלא בכה"ת כולה ח"ש אסור מה"ת. ולמה צריך לא יאכל ועוד דבה"ב מצריך לא יאכל לאיסור הנאה ואמרתי ליישב די"ל דל"ש ח"ש אסור מה"ת אלא באיסור חפצא ומשום הואיל וחזי לאצטרופי מוכח דיש על ח"ש גם כן שם איסור דאל"כ האיך בא עליו שם איסור בצירוף כזית והלא אין המל"א וכיון שיש על ח"ש שם איסור חפצא אסור מה"ת אבל בדבר שאינו רק איסור גברא ל"ש ח"ש אסור דאין על החפץ שם איסור וגברא רק שיעור שלם אסור לעשות או לאכול ולא ח"ש וכבר העיר בסברא זו בס' תוספות יוה"כ ביומא ע"ג ולפ"ז י"ל דחמץ שהוא איסור התלוי בזמן והו', רק איסור גברא ח"ש מותר בו מה"ת, אלא דז"א דודאי אי הוי כתיב לא תאכל חמץ והי' הקרא מדבר עם הגברא אז הי' איסור גברא אבל כיון דכתיב לא יאכל ומדבר מדבר הנאכל ולא מהאוכל שוב אף דתלוי בזמן מ"מ הוי איסור חפצא דרחמנא תלי איסורי' בחפץ וזה כונת הרמב"ם דח"ש אסור דכתיב לא יאכל והוי איסור חפצא וממילא ח"ש אסור כמו בשאר איסורין אבל עיקר קרא צריך לאיה"נ ולק"מ עכ"ל בחי' ולפ"ז הרמב"ם לשיטתו דחמץ איסור חפצא כנ"ל ולהכי דנין בו דין דשיל"מ אבל למרדכי ס"ל כיון שתלוי בזמן הוי רק איסור גברא לכן אין בו דין דשיל"מ וא"ש:

(ב) נ"ל עפמ"ש דג"מ ביו"ד סי' ט"ו לחלק בין יבמה לבהמה אמאי בבהמה מחמרי' אפי' בדיעבד בנשחט תוך זי"ן ולא אזלינן בת"ר וולדות שאינן נפלי' משום דבבהמה ס' זה הוא בכל הבהמות אם מותר לשוחטם תוך זיין וכיון שהוא דבר ההווה בכל הבהמות החמירו חכמי' אפי' בדיעבד אבל ביבמה אינו דבר ההווה בכל הנשים לכן הקילו בדיעבד לסמוך על רוב וולדות שהם בני קיימא והעמים כן בדברי תוס' נדה מ"ד ע"ש וה"נ דכוותי' הוא מיעוט דשכיח חבית של יי"ש ושכר והוא דבר ההווה בכל החביות ואם נתיר חבית ישן שמסופקים בו אם הוא מיי"ש ונסמוך על הרוב נתיר כולם ויבא גם המיעוט בתוכם וישתמש גם בחבית של יי"ש בפסח. לכן מחמירין אפי' בדיעבד ואין סומכין על הרוב:

(ג) נ"ל כיון דלכתחילה, ודאי מחיוב לבדוק אם אין החבית של יי"ש דאין לעשות רוב בידים כמ"ש בתשו' מהרשד"ם יו"ד סי' קי"ג דאין לעשות ס"ס בידים או איסור דרבנן בידים ומכ"ש שהוא מיעוט המצוי ודאי מחיוב לשאול כמו בטריפת הריאה דכיון שעבר בידים אסור אפי' בדיעבד כמו במבטל איסור לכתחילה ועיי' בש"ך יו"ד סי' ט"ל סק"ו ובשערי תורה ח"ג כלל ב' פ"ו אות ל"ח:

(ד) נ"ל דאין זה רוב כלל כיון דתלוי במנהג המקומות ובמקום שיש הרבה סוחרי יי"ש ומיעוט סוחרי יין רוב החבית מיי"ש ולא מיין ורובא דתלי' במנהגא אפי' במקום שהוא רוב מצד המנהג לאו רוב גמור הוא כמ"ש ראשונים קידושין דף נ'. וחתני הרבלי החריף מו"ה גרשון נ"י אמר דאולי הוי רק ס' חסרון ידיעה דאולי יש בקי גם בזה"ז מי שיודע להבחין אם החביות הוא של יי"ש וכמו דלא מהני בזה ס"ס כיון שאינו ספק לכל העולם כן גם רוב לא מהני:

(ה) לפמ"ש הצ"צ סי' ל"ב לאסור לקנות קמח מן השוק אפי' רובן אינו לותתין רק מיעוטא משום דכל קבוע כמע"מ דמי ואפי' בפי' אסור שמא יקח מן הקבוע כיון שלקח אחר שנולד הספק ע"ש וה"נ דכוותי' ואין להאריך יותר:

ומה שהעיר מעלתו נ"י משום שהוציא מן החביות קודם הפסח. הנה אף שכ' מג"א סי' תמ"ז סק"ז דבטעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור מ"מ אני חוכך בזה כיון שידוע שהרבה נותנים יי"ש בכיוון ליין כדי לחזקו ולאמצו ועיין במג"א תמ"ז סקכ"ה וסי' תנ"א סק"מ אולי הוי כדבר המעמיד והוי כאלו הוא בעיני' ועיין מג"א סי' תמ"ז סק"ט לכן לפענ"ד אין לו שום היתר בפסח. וד' יגן עלינו וכו' כנפשו היפה ונפש ידידו הדוש"ת:

עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה