בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה קעה
שיל"ת ב' אויפאלו יום ג' שמיני תרמ"ג לפ"ק:
שפע ברכה טובה, עד זקנה ושיבה, לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המפורסם, צדיק כביר. כקש"ת מו"ה חיים צבי ווינקלער נ"י יושב בשבת תחכמוני ביישוב וואמאשפערטש יע"א ולפנים אבדק"ק ראצפערטא:
יקרתו הגיענו ועתה באתי להשיב על ד"ת מה שהק' בפסחים כ"ג דפריך והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכו' ועי' בתוס' שם שנדחקו אמאי לא פריך בפשיטות טפי ממתני' יבמות צ"ט כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה וכו' ומוכרי' את התרומה והדמים שלהם. ואם איתא דתרומה אסורה בהנאה א"כ כשם שאסור להם לאכול מס' שאינו כהן כך יהי' אסור למכור שמא אינו כהן ואסורה בהנאה. קושי' זו כבר כתובה על ס' מהרי"ט אלגאזי פ"ג דבכורות בהלכות להרמב"ן ז"ל והוא בספרו כ"ח ע"ב ע"ש. והנה לדעת רמב"ן הנ"ל ודאי דלק"מ דהרי גם באיה"נ אין איסור במכירה לפי שאינו דמיהן אלא שיש בו משום גזל וכדאמר בירושלמי אהא דמכרן וקידש בדמיהן הדא אמרה שמקדשי' בגזילה וכאן כיון דמספיקא אומר לכהן אייתי ראי' וכו' ואין כאן משום. גזל שפיר מותר למכור. אמנם גם לדעת רשב"א דמכירה אסורה באיה"נ נ"ל דהיינו דוקא בדבר האסור לכל ישראל בהנאה וא"כ הוא איסור חפצא שהחפץ הוא איה"נ אז גם המכירה אסורה לפי שאיה"נ דבוק בחפץ ונהי שאין דמיו נתפסי' באיסור אבל אסור ליקח דמי' בעדו דג"ז הנאה מהחפץ שהרי נותן דמי חליפי החפץ אבל בתרומה שמותרת לכהן ואין איה"נ דבוק בחפץ רק שלישראל אסור [ועי' בצל"ח שם בדעת הירושלמי דבכה"ג מותר בהנאה לגמרי] ונהי דגמ' דידן לא ס"ל כן מדפריך מתרומה מ"מ ה"ד הנאת הגוף לישראל אבל הנאת מכירה כיון שאין איה"נ על החפץ רק על הגברא שפיר מותר למכור שהרי אין גופו נהנה מתרומה רק מהדמי' ולקבל מעות בעד חפץ זה מותר אף שהוא חליפי החפץ דחפץ זה בר דמים הוא:
וביתר ביאור לפמ"ש חו"י בתשובה שהביא חת"ס בתשובה חיו"ד סי' ק"ל שם בדעת הרשב"א מדאיצטריך או מכור גבי נבילה ילפי' בכה"ת דכתיב לא תאכל פירושו גם דבר המביא לידי אכילה דהיינו מכירה וכיון שהכהן יכול למכור אפי' כדי שיהנה ישראל מדמיהן ה"נ מותר לישראל למכור דגרם הנאה שמביא לידי אכילה הוא וזה עכ"ח אינו אסור לישראל דהא הכהן מותר לגרום לו הנאה זו ועי' בחת"ס שם ובנדרים פ"ה דשם אף שאחר מותר בהנאת נכסיו מ"מ אסור למוכרם ליהנות בו המדיר לפי שנדרי' הוא איסור חפצא. וגם י"ל דהתם במה שאסרם על עצמו הפקירם משא"כ בתרומה דרחמנא אסרה עי' פי"א דתרומות מ"י:
וחתני הרבני החריף מו"ה גרשון נ"י תי' לפמ"ש פמ"ג בפתיחה לבב"ח ובפתיחה לה' פסח פ"א אות ח' דח"ש אינו אסור מה"ת בהנאה דל"ש חזל"א דהל"מ דכא"פ לא נאמרה אלא אכילה ועי' צל"ח פסחים כ"ב ד"ה והרי אמ"ה דגם שיעור הנאה הוא בכזית דילפי' מאכיל' וא"כ ביבמות שם י"ל דמוכרי' פחות מכזית והוא שו"פ דאין כאן איה"נ מה"ת וספיקא דרבנן לקולא אבל באכילה אסורי' דח"ש אסור מה"ת משא"כ מעירוב פריך שפיר דליתסר מדרבנן מיהא. ועוד דעירוב הוא מזון שתי סעודות ויש בו שיעור ואסור בהנאה מה"ת וא"ש. מיהו באמה לפענ"ד גם לדעת הצל"ח דבעי' בהנאה שיעור כזית היינו דוקא בהנאת הגוף אבל בהנאת משתרשי דהיינו מכירה, לא תלי' בכזית אלא בשו"פ והארכתי בזה במקו"א:
וראיתי לפמ"ג שם בה"פ שהקשה א"כ איך אמרי' דחמץ אינו ברשותו של אדם הא יכול ליהנות ממנו פחות מכזית ולפענ"ד לק"מ דלדעת רמב"ן הנ"ל כיון שהוא אסבה"נ ליהנות בכשיעור כמו מדבר היתר אינו בעליו ואינו דמיהן וכמו שתי' ריטב"א בקדושין נ"ו על הנאת אפר ע"ש. ולדעת רשב"א דס"ל דהנאת משתרשי אסור מה"ת כמו מכירה א"כ בכל הנאת הגוף איכא נמי הנאת משתרשי שהרויח שלא הי' צריך ממון אחר להנאה זו. ועי' בית אפרים דבמצוה שצריך לתת ממון בעבורה ל"ש מללה"נ דהא קא משתרשי לי' ממון ולפ"ז י"ל דבזה אפי' ר"ל מודה דח"ש אסור מה"ת דהרי הנאת משתרשי הוא קיימת עוד כשנהנה מח"ש השני ושפיר חזל"א שהרי משתרשי לי' כזית בפעם אחד דהא הנאת ח"ש ראשון עדיין קיימת ועי' מעילה דף כ' צירף את המעילה לזמן מרובה ואפשר דזה כונת הירושלמי פ"ה דתרומות דמודה ר"ל באיה"נ משום דהנאת משתרשי של ח"ש ראשון עדיין קיימת כשנהנה מח"ש השני ומיושב בזה קושי' הצל"ח פסחים כ"ב בד"ה והרי אבמה"ח ע"ש:
ועפי"ד מצאנו יישוב גם לקושי' שני' שהק' מעלתו נ"י אמאי לא פריך ממתני' דקידושין נ"ח המקדש בתרומות מקודשת אלמא דמותר בהנאה. ולפמ"ש דהנאת משתרשי אינו אסור בתרומה הואיל שאינו איסור חפצא א"ש. ומיושב נמי מה שהק' בס' יריעות שלמה סי' ס"א סק"י איך אפשר דתרומה אסור בהנאה א"כ איך שייך בו נתינה הא הוי הפקר ואינו שלו והאיך שייך ואיש את קדשיו לו יהי' וטובת הנאה לבעלי' ועי' נדרים פ"ה ולפמ"ש דהנאת משתרשי שרי בתרומה לק"מ אבל אין לומר דשייך נתינה בשו"פ ופחות מכזית כתי' חתני נ"י. דלדעת מל"מ פ"ו ממ"ע צריך נתינה בכזית דוקא ע"ש שהאריך:
אמנם בלאה"נ ל"ק קושי' יריעות שלמה דהרי אפי' אי תרומה מותר בהנאה מ"מ אינו שלו אלא של השבט ואם אינו נותן ה"ה גזל השבט ומ"מ נתנה לו התורה זכות זה ושיכול לקיים בו מצות נתינה. ה"נ כשהוא אסבה"נ ואינו בעליו מ"מ נשאר לו זכות זה שיכול לקיים בו מצות נתינה ואי שנהנה בנתינתו מצות ללה"נ ואפילו ליהנות ניתנו שרי וכדאמרינן בבא קמא צ"א ע"ב בשור העומד להריגה ואילן העומד לקציצה ואמר אנא בעינא למיעבד האי מצוה והתם איה"נ הוא שור הנסקל ואשירה ע"ש ברש"י ואפ"ה המצוה שהוא צריך לעשות בה בשביל שהוא שור הנסקל ואשירה דילי' היא ומותר ליהנות וליקח עשרה זהובים ממי שחטף ממנו המצוה וה"נ דכוותי' ומכ"ש טובת הנאה שכהן מהנהו אינו מחויב להנהותו וממילא קאתי וא"ש:
ומה שהק' בפסחים כ"ז דפריך מכלל דלרבנן אפי' כשאבוקה כנגדו שרי אלא עצים דאיסורא לרבנן היכי משכחת להו הא משכחת במכירה ונתינה דאסור באיה"נ. נ"ל דלק"מ דלא מיבעי' לדעת הרמב"ן בר"פ השוכר את הפועל דאין איסור במכירת איה"נ רק דאם קידש אשה אינה מקודשת לפי שאינו דמיהן וכדאיתא בירושלמי שהביא שם וילפי' דלא תאכלו איה"נ במשמע מנבילה מדקרי' רחמנא מכירה וכמבואר בחת"ס יו"ד סי' ק"ל ודאי דל"ק דטעמא דאינן דמיהם משום שאין הבעלים יכולים ליהנות מהם כלום ואינם בעליו להכי גם במכירה לנכרי שיכול ליהנות מהם אינן דמיהם ואף דבנשרפי' יכול ליהנות מאפרן ועי' תוס' קידושין נ"ו וריטב"א שם מ"מ כי שריף להו לבערינהו לאו דידי' נינהו וכל הקודם זכה באפרן כיון דא"י ליהנות באפרן אלא אחר ששרפם ואז פנים חדשות בא לכאן אבל לרבנן דשרי אפילו באבוקה כנגדו ויכול ליהנות מעצים דאיסורא כמו מעצים דהיתירא ודאי הוא בעליו והוא דמיהן כשמכון כן הוא קושטא דמילתא אבל אפי' אם אינו דמיהן מ"מ ליכא איסור כלל במכירה אלא אפי' לדעת רשב"א נדרים דס"ל מדילפינן איה"נ בעלמא מדכתיב בנבילה או מכור מוכח דמכירת איה"נ הוא דאורייתא ואסור מה"ת. מ"מ נ"ל סברא ישרה דזהו דוקא אם הלוקח יכול ליהנות מאיה"נ הנאה שהוא אסורה לישראל ליהנות ממנו וא"כ נותן מעות בעד איה"נ ולכן המכירה אסורה מה"ת אבל כאן לסברת המקשן דלא משכחת כלל ליהנות מעצים דאיה"נ הנאה שהוא אסורה לרבנן וא"כ גם הלוקח לא יהנה מהם הנאה אסורה ואינו נותן דמים בעד איסור רק בעד היתר ממילא גם המכירה מותרת ופריך שפיר כן נראה לענ"ד. וד' יראנו מתורתו נפלאות. עדי יחוש ישועות הנבאות. כנפש ידידו החותם בברכת התורה:
עמרם הק' בלוהם בק"ק הנ"ל: