בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה קנז
בעהי"ת: שלום וברכה, למאיר עיני חכמים בהלכה, משנתו שמורה סדורה וערוכה, הגאון האדיר בתורה, אר' שבחבורה, צפירת תפארה, מאיר אל מול פני המנורה, כבוד אדמו"ר מו"ה מאיר פערלם ני' אב"ד בעיר קראל יע"א:
תמול אורו עיני בדבריו היקרים. מאירים כספירים. ונתמלא הבית אורה. בשמחת תורה. מפז ומפנינים יקרה. אך כלי עט אינם עשוים לנחת כי חתם ידו שנינו ולא כתב ידו וכי ידיו אסורי' בכבלי יסורים. ישלח ד' דברו וירפאהו ויחדש כנשר נעוריו. ועתה אציע מה שיש לי לפלפל בדבריו. ואינני ח"ו כתלמוד חולק על רבו רק כוונתי לירד לעומק דבריו. למען ישמחנו עוד בדבש ונופת צוף אמריו. ואשתה בצמא את דבריו:
עמ"ש ליישב קושי' מל"מ פ"ד מחמץ שהק' על הריב"ש בישראל שקונה חמץ לעכו"ם במעות הגוי לו יהא דיש שליחות עובר על ב"י משום אחריות וכתבתי דאם חיוב שומרי' משעת משיכה אז חיוב אחריות אינו מצד החמץ רק מחמת המעות וע"ז חילק הד"ג ני' בחילוקא דרבנן דמיד שנתן המעות לגוי המוכר אי יש שליחות וקנה הגוי המשלח כבר עשה ישראל שליחתו ובטל אחריות המעות ונתחייב באחריות החמץ ואם נתיקר החמץ צריך לשלם כפי יוקר החמץ ממילא עובר משום אחריות החמץ ואפי' את"ל דשומר מיחייב משעת משיכה גם לענין יוקרא וזולא מ"מ נראה דעיקר הטעם דקי"ל בגזל חביתא דחמרא ואיתבר ממילא דמשלם כשעת הגזילה ב"מ מ"ג אף שהוא עדיין גזול בידו בשעת היוקר היינו משום דא"א לקנות ד"א ב"פ כיון דכבר קנה מה שאפשר לקנות בו ולא שייר בקנינו כלום לכן א"א לחייבו יותר ממה שנתחייב בשעת הגזילה כיון דהגזילה לא נשתנית וכן הוא בשומרי' למאן דס"ל דחייב משעת משיכה אבל בנותן מעות בעסקא דלהוצאה ניתנה גם פלגא דפקדון ותמיד נעשה שומר על מה שקנה ותמיד קונה קנין חדש מה שלא קנה פשיטא דלא אזלי' בתר משיכה דמעות מה שמשך תחילה מן הנותן רק בתר משיכת החפץ שקונה אח"כ ואם נאבד חייב לשלם כפי מה ששוה החפץ ולא כפי המעות וה"נ כן הוא מה שקנה השליח במעות המשלח את החמץ שנתחייב כפי מה ששוה החמץ ולא כפי המעות:
הגם שדבר גדול דיבר הנביא הד"ג ני' מ"מ יש לפעוט כמוני לדון קצת דגם בעיסקא אין החיוב מחמת שקנה בכל פעם במשיכת הסחורה קנין חדש אלא מחמת משיכה ראשונה במעות דמיד קיבל עליו להרויח במעות וא"י לומר אתעסק בפלגא מלוה ואניח פלגא דפקדון בב"ד כמבואר ביו"ד סי' קע"ז ס"ל וא"כ לא מיבעי' לדעת רמ"א סי' רצ"ב ס"ז דמבטל כיסו של חבירו חייב לשלם לו ודאי אפי' לא קנה סחורה כלל אם הי' בידו ליקח ולהרויח חייב לשלם לו הריוח אלא אפי' לדעת יש"ש שהביא ש"ך שם סקט"ו דמבטל כיסו של חבירו דפטור משום דל"ה אלא גרמא ועי' סמ"ע סוס"י שפ"ו מ"מ היינו בלא קיבל עליו אבל כאן שקיבל עליו ודאי מחייב לשלם לו הפסידו וא"כ אין הטעם משום שקנה תמיד קנין חדש שהרי לא קנה כלל אלא החיוב משעה ראשונה שירויח לו בממונו ולהכי גם בקנה ונאבד חייב גם במה שנתיקר משעה ראשונה אבל כאן וכי מחויב הוא לקנות לנכרי כדי שיתיקר א"כ י"ל גם בקנה ונתיקר אפי' יש שליחות אינו חייב באחריות רק כשיעור המעות שנתחייב משעה ראשונה אבל מי יכול לדון עם שהתקיף בגמ' וסברא ובטלה דעתי נגד דעתו הרמה:
אמנם מ"מ נ"ל להצדיק דברי דיש להבין אמ"ש הרמב"ם פ"א מחו"מ ה"ג דקונה חמץ בפסח לוקה ואמאי נימא אי עביד לא מהני ועי' מקנה קידושין נ"ו ואי משום דעבר אמימרא דרחמנא ז"א דכאן אפי' למ"ד עביד מהני קשי' דודאי אלו אמרה תורה לא תקנה חמץ בפסח והוא קנה אף דלא מהני עבר אמימרא דרחמנא ולמ"ד מהני קנה באמת משום דא"א לתקן העבירה דאפי' נימא דלא מהני מ"מ עבר אמימרא דרחמנא ועשה העבירה אבל התורה לא אמרה שלא יקנה חמץ בפסח אלא לא יראה לך שלך אי אתה רואה וא"כ אם קונה החמץ והרי הוא שלו עובר בב"י אבל אי נימא דלא מהני ואינו שלו אינו עובר כלל ואין כאן עבירה ולא עבר אמימרא דרחמנא כלל וא"כ אפשר לתקן העבירה ובזה כ"ע מודים דאעל"מ ואין כאן איסור כלל וסברא זו כתבו רמב"ן ורשב"א ביבמות ק"ג גבי חלצה בסנדל של ע"ז וטו"א ר"ה כ"ח. ונ"ל דשאני גבי חמץ לענין ב"י כיון דבלא"ה אינו ברשותו של אדם ואפ"ה לענין ב"י אוקמא רחמנא ברשותי' ה"נ אף דאעל"מ מ"מ לענין ב"י מהני ואוקמי' רחמנא ברשותי' ודמי להא דאמרי' ב"ק ס"ט גבי קודש דכתי' גבי כרם רבעי אע"ג דלאו ממון דידי' הוא לענין אחולי אוקמי' רחמנא ברשותי' דהא כי איתי' ברשותי' נמי לאו דידי' הוא והא מצי מיחל משו"ה מצי מיחל גם כשהוא ביד גזלן ולאו ברשותי' ע"ש והתינח בקונה לעצמו אבל בקונה לגוי אפי' יש שליחות מ"מ כיון דאם הגוי קונה חייב באחריות החמץ ועובר בב"י אמרי' דאעל"מ ולא קנה הגוי וממילא דאין כאן אחריות חמץ והא דצריך לשלם לגוי אם נאבד החמץ היינו משום אחריות המעות משעת משיכת המעות כמ"ש אבל לא אחריות חמץ וא"כ ניתקן העבירה ושפיר אינו עובר ולהכי הוצרך הריב"ש לומר שעובר וחייב מלקות משום ב"י משום דישראל קונה החמץ לפי שאין שליחות דבזה א"ש כנ"ל או אפי' אינו קונה משום שמחויב באחריות לנכרי המוכר החמץ דבזה שפיר האחריות משום החמץ:
ועונ"ל דיש להבין אהא דקאמר בפסחים ה' יכול יקבל פקדונות מן הנכרי ת"ל לא ימצא הא אמרי' בב"ק קי"ג ע"ב אף דגזל עכו"ם אסור מה"ת אבל הפקעת הלואתו מותר דדוקא גזל דבאיסורי' אתי לידי' אסור מה"ת אבל הפקעת הלואתו דבהיתירא אתי לידי' מותר דהוי כאבידת עכו"ם ועי' ברמב"ם פי"א מגזילה ורמ"א חו"מ סי' שמ"ח וא"כ איך משכחת שיעבור בב"י משום חיוב אחריות לגוי הא מותר להפקיע חובו ואינו חייב כלל לשלם לו מד"ת ואי משום שחייב לשלם לו בדיניהם הלא לא אזלי' בתר דיניהם כמ"ש מג"א סי' תמ"ח ועי' בח"י סי' ת"מ ובשלמא לדעת הרמב"ם דאם הגוי אלם וכופהו לשלם נמי עובר ניחא כיון דגוי יכול לגבות בדיניהם לא גרע מאלם אבל לדעת הראב"ד פ"ד מחמץ ה"ד דמשום אלמות אינו עובר קשי' ועי' בתוס' חולין ל"ט ע"ב ד"ה רישך והר ורשב"א ס"ל נמי דקנין אלמות הוא רק מדרבנן ואכתי קשי' איך מוקי קרא ע"ז. אך הא בורכא דנהי דמותר להפקיע חובו וגם משום קנין אלמות אינו עובר מ"מ אם הגוי גובה חובו באלמות הלא בדין גובה אותו והוא שלו מד"ת וכמ"ש מג"א סי' תרל"ז דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ לא מקרי לכם ופשיטא שרשאי הגוי ליטלו ממנו בחזקה והוא של הגוי וה"נ כן הוא אף דהפקעת הלואתו מותר מ"מ אם הגוי גובה בחזקה ואלמות שלו הוא גובה ושפיר עובר הישראל בב"י משום אחריות. ולפ"ז בהאי דריב"ש דישראל קנה חמץ לגוי במעותיו של גוי עכ"ח מיירי שאין הגוי יכול להוציא ממנו החמץ באלמות ודיניהם שיכול ישראל לומר לעצמי קניתי דאל"כ מה הועיל הריב"ש במ"ש שאין שליחות לגוי מ"מ קנה אותו מצד אלמות לדעת הרמב"ם דמהני אפי' לקולא כמ"ש מג"ש בפסחים כ"ט אלא ע"כ דישראל מצי לאשתמוטי מזה כנ"ל וא"כ אי יש שליחות נהי דקנה הגוי מד"ת מ"מ אם נתיקר החמץ אין כאן חיוב אחריות מצד יוקר החמץ כיון דהפקעת הלואתו מותר כנ"ל וא"י לכופו ע"ז באלמות ודיניהם רק מצד המעות שיכול לכופו בדיניהם וא"כ כשנאבד אינו משלם בשביל אחריות החמץ רק בשביל אחריות המעות שנתחייב משעת משיכת המעות עד שיחזיר לו המעות או החמץ וא"ש:
ומלבד כ"ז אינני מבין בין בנ"ד בין בעיסקא נהי דקונה תמיד קנין חדש ואזלי' בתר משיכת החפץ אבל מ"מ מה שנתיקר אחר המשיכה א"צ לשלם דא"א לקנות ד"א ב"פ כמ"ש הד"ג והרי בשעת משיכה קנהו בעד המעות וא"כ לא הי' שוה יותר מן המעות ושוב אין עליו אחריות יותר ממה שהי' עליו במשיכת המעות ושפיר כתבתי דליכא אחריות מצד החמץ רק מחמת המעות:
ועוד בה שלשי' ואקדים מה שאיניני מבין מ"ש הד"ג ני' על קושיתי לשי' הרא"ש דמי שהחמץ שלו קנה גם המקום א"כ אמאי נחלקו ראשונים על ר"ת בייחד לו בית בפסחים ה' הלא כיון דהחמץ של הנכרי ממילא גם הבית שלו וע"ז כתב הד"ג אדרבה קשה להיפוך איך משכחת קבלת אחריות חמצו של נכרי בבית הנכרי הא בקבלת אחריות משו"ה עובר בב"י הואיל ואלו מיגניב ומיתביד ברשותי' קאי והחמץ שלו וא"כ גם הבית שלו מה"ט וא"כ אמאי אינו עובר בב"י גם בבית הנכרי ולא זכיתי להבין דבריו הלא הרא"ש כתב דאעפ"י שקיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של הבעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא בי' ביתו הרי כ' בהדי' דהבית הוא לאותו שעיקר הממון שלו ולא למי שקיבל עליו אחריות וא"כ בקבלת אחריות בביתו של נכרי שפיר הוי ביתו של נכרי כיון שעיקר הממון של הנכרי ואם ק"ל על סברת הרא"ש גופא שהבית ראוי' להיות למי שקיבל האחריות ולא למי שהממון שלו נלפענ"ד דהא דקונה הבית ע"י שהממון שלו היינו דקונה הקרקע בחזקה במה שמשתמש בה כמבואר בחו"מ סי' קצ"ב וכמ"ש הרמב"ם פ"ד ממכירה דאכילות פירות הו' חזקה לקנות הקרקע שהביא הד"ג וה"ה לכל תשמיש אבל זה קונה רק למי שהממון שלו לטובתו דהיינו הבעלי' המפקיד ולא למי שנתחייב באחריות שהקנין בפקדון הוא לחובתו ועי' תוס' ע"ז ע"א ד"ה ואי ותשמישו שם הוא לחובתו ולכן אינו קונה הבית וע"כ הקשיתי להיפוך:
וגם מ"ש לחלק דבמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי משו"ה אין מי שקיבל אחריות קונה המקום לפי שלא הקנה לו התורה החמץ רק רגע אחת קודם הגניבה וא"כ במה יקנה הא לא נהנה מהמקום כיון דהחמץ נאבד מיד אבל בייחד לו בית אין לומר כיון דחמץ של נכרי קנה מקומו דהרי החמץ של ישראל משום אחריות וגם המקום אינו של נכרי כיון דבית ישראל הוא. ג"כ אינני מבין דכמו דבביתו של נכרי אמרי' שבעל אחריות לא קנה המקום לפי שלא קנה החמץ רק רגע קודם הגניבה ה"נ בייחד לו מקום הי' המקום של נכרי עד רגע קודם הגניבה שעד אותה שעה הי' החמץ של הגוי ולא של ישראל ואין לומר כיון שרגע קודם הגניבה הי' של ישראל ובזו הרגע הי' גם המקום שלו כיון שהוא ביתו וא"צ לקנות ע"י תשמישו והנאתו לכן עובר ז"א דכמו שכתב שבזו הרגע אין תשמישו קונה לו לפי שנגנב מ"ד ה"נ אינו עובר בב"י לפי שנגנב מיד. ועוד אם אין לו בו שום קנין עד רגע קודם הגניבה א"כ בלא נגנב כלל אמאי עובר בב"י וע"כ כיון שאם נגנב צריך לשלם לכן גם אם לא נגנוב יש לו בו קנין ולכן עובר בב"י וא"כ הדק"ל אמאי אינו קונה המקום אי נימא כקושי' הד"ג שמקבל אחריות קונה המקום אלא עכ"ח כמו שכתבתי דכיון שהוא לחובתו אינו קונה:
לכן נלפענ"ד דלשי' הסוברים דחיוב אחריות הוא משעת שבא הפקדון לידו דס"ל דאלו מיגניב או נאבד הקנה אותו התורה למפרע משעת משיכה לשומר ולהכי עובר בב"י כיון דאלו מיגניב או מיתביד ברשותי' קאי למפרע והוי חמץ שלו ושמא מיגניב או מיתביד ועי' רש"י פסחים ל"א ע"ב ד"ה הגעתיך וטו"ז סי' תמ"א סק"ג ומג"א סק"ד ודג"מ שם ולשי' הסוברים דחיוב שומרי' הוא משעת אונסי' ס"ל דהקנין מתחיל משעת משיכה ואינו נגמר עד רגע קודם הגניבה ואבידה אם יגנב או נאבד כמו במשוך פרה זו ולא תקנה עד אחר ל' יום בכתובות פ"ב שכתבו תוס' שם שהקנין מתחיל מיד ואינו נגמר עד לאחר ל' יום ע"ש וג"כ שפיר עובר בב"י שמא יגנוב ויהי' מתחיל הקנין למפרע וכיון דיש לו בו קצת קנין עובר בב"י ועי' בש"ך חו"מ סי' ר"ב סק"ג דחצרו ומתנתו באי' כא' לא מהני וכ"ש אם קונה חצרו ע"י מתנתו ומתנתו ע"י חצרו ודאי לא מהני כמ"ש קצו"ח ח סי' ר' סק"ה ולפ"ז א"ש דבמקבל אחריות חמצו של גוי בביתו של גוי אינו עובר דל"ל אלו מיגניב או מיתביד קונה החמץ למפרע משעת קבלת אחריות דבמה קנה לי' ואי בחצר הא אינו שלו ואי משום תשמיש חמץ שלו בתוכו הא החמץ אינו שלו וע"כ צ"ל דקנינו וחצירו באי' כא' למפרע והא לא אמרי' אבל בייחד לו בית נהי דבחמצו של ישראל ברשות נכרי כ' הרא"ש דהישראל עובר דמקרי ביתו כיון שקונה הבית ע"י תשמישו בחמץ שלו שמונח שם אבל בחמצו של גו' המופקד ביד ישראל וקבל עליו אחריות נהי דייחד לו בית וקנה הגוי הבית ע"י תשמישו בחזקה מ"מ אלו מיגניב או מיתביד דקנה הישראל למפרע הוברר דלא הי' חמץ של הגוי רק של ישראל דקנהו בחצרו כיון דהוא חצר שלו קודם שמונח שם החמץ וא"צ לחצירו וקנינו באי' כא' ולכן חולקי' על ר"ת וס"ל דאסור בכה"ג. ולפ"ז בקונה חמץ לעכו"ם במעות של גוי אלו מיגניב או מיתביד החמץ זכה ישראל למפרע בהמעות ונתחייב במעות אחרים ואי יש שליחות לגוי זכה הגוי בחמץ שקנה ישראל במעות שלו ואינו מחויב לשלם לגוי רק משום שישראל קנה המעות למפרע ולכן אינו עובר:
ובזה מיושב קושי' קצו"ח סי' שפ"ו סק"ז שהק' בשם בנו אהא דאמרי' בפסחים ו' איצטריך סד"א הואיל וכי איתי' בעיני' הדר לאו ברשותי' קאי קמ"ל ועי' פירש"י שם אלמא דוקא בחמץ ס"ל לר"ש אפי' איתי' בעינא דהוי גל"מ כממון משום דכתי' לא ימצא אבל בעלמא ס"ל דוקא היכי דליתא בעיני' כממון דמי אבל היכא דאיתי' בעינא לא והרי בסנהדרין קי"ב אהא דתנן הי' בה (קדשי) קדשי' קדשי מזבח ימותו ופריך ואמאי ימותו וכו' ומשני ר"ל ממון בעלי' הוא והכא בקדשים שחייב באחריותן ור"ש הוא ועי' פירש"י אלמא דאפי' איתי' בעינא קאמר ר"ש דכממון דמי ע"ש. ולפמ"ש א"ש דהא דל"ל לר"ש היכי דאיתי' בעינא שהוא ממון שלו משום דכל זמן שהוא בעין באמת אינו רק ספק שמא יגנוב או יאבד ויהי' שלו למפרע אבל אם מחזירם בעיניהו איגלאי מילתא שלא הי' שלו מעולם ולהכי איצטריך קרא בחמץ דאפי' מחזירם בעיניהו אחה"פ מ"מ כיון דבפסח הי' אפשר שיהא שלו למפרע עובר בב"י ודאי ולא מספק ואפי' מחזירם בעיניהו משום דכתי' לא ימצא אבל התם בעיה"נ שפיר אסירי' בהנאה מספק שמא יגנבו או יאבדו ויהא למפרע של בעלים ולכן ימותו ואדרבה בזה ניחא מ"ש רש"י ולא אמר שיחרימו אותה עמהם משום כבוד שמים משום דכל כמה שהן בעיניהו יש רק ספק אם הם של בעלי' או של הקדש לכן לא יחרימו משום כבוד שמים שמא הם של הקדש:
מיהו קושי' קצו"ח בלאה"נ לק"מ למ"ש תוס' פסחים ו' ד"ה התם דבהאי דב"מ דף ע' במקבל צאן ברזל מן הנכרי' שמתחילה היתה הבהמה של נכרי וכיון דאי בעי זוזי ולא משכח שקיל בהמה לא נפקא מרשותי' אבל כשבהמה של ישראל ומצי מסלק לי' לנכרי בזוזי ולא נכנסה לרשותו וה"נ כשהחפץ של מפקיד אף דאי מיגניב או נאבד הוי למפרע של נפקד כל זמן דאיתי' בעיני' ואפשר לא מיגניב ומיתביד לא נכנסה לרשות הנפקד אבל גבי קדשים שחייב באחריותן שמתחילה הי' של המקדיש וכיון דאלו מיגניב או מיתביד הוי למפרע של המקדיש לא יצאה מרשותו אפי' איתי' בעיני' וא"ש:
ומ"ש ליישב קושי' מל"מ הנ"ל משום דהריב"ש שם כ' ולא עוד אלא שהוא עובר על החמץ בב"י וכו' ומלקות נמי איכא שהרי עתה עשה מעשה כשקונה אותו וק"ל בשלמא לאותו צד שכ' הריב"ש כיון דאין ישראל שליח העכו"ם קנה הישראל החמץ שפיר משכחת מלקות אם התרו בו בשעת משיכה דאז עושה מעשה לעבור בב"י ואפי' התרו בו אח"כ שלא יעבור בב"י בכל רגע אף שאינו מעשה מ"מ כיון שתחילתו הי' ע"י מעשה ג"כ חייב כמ"ש תוס' שבועות ט"ז ד"ה או לענין לבישת כלאים [ועי' במל"מ פ"ג מביאת מקדש הכ"א אי בעי' דוקא תחילת המעשה באי' ע"ש] אבל לצד השני שכ' הריב"ש דגם הישראל לא קנה והוא עדיין של הגוי המוכר אלא דישראל עובר בב"י לפי שאחריות החמץ עליו לגוי המוכר קשי' איך משכחת מלקות נהי דבשעה שמשך החמץ ועשה מעשה משיכה מיד נתחייב באחריות מ"מ הא קי"ל בשותפי' דאין בהם דין שומרי' כיון דנתחייבו באחריות זל"ז הוי שמירה בבעלי' עי' בש"ך סי' קע"ו סקט"ז כמו בשמור לי ואשמור לך היום בסי' ש"ה וא"כ ה"נ כיון דהישראל לא קנה החמץ גם גוי המוכר לא קנה המעות דהוי מקח טעות כמ"ש תוס' ב"ק ק"ב ע"ב ד"ה מי לתי' שני והיכי דאיכא מקח טעות כתבו תוס' ב"ב צ"ב ע"ב ד"ה אי דאין המעות מלוה רק פקדון וצריך להחזיר גוף המעות א"כ נתחייב הגוי באחריות המעות והישראל באחריות החמץ והוי כמו שמור לי ואשמור לך דישראל פטור מאחריות החמץ ואף דהנכרי הוציא המעות אח"כ ונעשה מלוה מ"מ הא לענין שמירה בבעלי' אזלי' בתר שעת משיכה כמבואר סי' רצ"א סכ"ח. ועוד דבשעת משיכה שנעשה מעשה לא הי' אחריות עליו ואח"כ כשבא חיוב אחריות אין כאן מעשה וא"א ללקות עליו כיון שאין בו מעשה:
אך ז"א כיון דהמעות של גו' המשלח א"כ גוי המוכר נתחייב באחריות המעות לגוי המשלח ואינו שאול לשליח ישראל ושפיר שליח ישראל חייב באחריות החמץ לגוי המוכר כיון שאין בעליו עמו. ואפי' אי יש שליחות לענין שמירה בבעלי' עי' ב"מ צ"ו וא"כ אפשר כיון דגוי המוכר שאול לגוי בעל המעות הוי נמי כאלו שאול לשלוחו מ"מ השתא קיימי' אי אין שליחות לגוי א"כ אין הישראל שלוחו כלל ושפיר לא הוי שמירה בבעלה ושפיר נתחייב ישראל באחריות בשעת משיכה שעשה מעשה ושפיר לוקה:
וכ"ז אם אין שליחות לגוי אבל אם יש שליחות וגוי המשלח קנה החמץ ושליח ישראל נתחייב באחריות לגוי שקנה וא"כ ע"כ צריך שיקדם קנין הגוי לאחריות דכ"ז שלא קנה הגוי החמץ למי ישלם דאין לומר דכ"ז שלא קנה המשלח הוא של המוכר ונחייב ישראל באחריות למוכר דהא עכשיו קיימי אי יש שליחות לגוי וממילא הוי שמירה בבעלי' וא"כ בשעת תחילת המעשה אין כאן עבירה ותו אין בו מלקות ולהכי יען שרצה ריב"ש לומר דאפי' מלקות יש בו יהיב טעמא משום דאין שליחות אבל לעולם מודה דאפי' יש שליחו עובר בב"י רק דאין בו מלקות:
ובזה מיושב קושי' ראשונים בסוגי' דהרהינו שהקשו אף דישראל מנכרי ל"ק משכון מ"מ עובר בב"י כיון דחיוב באחריות ע"ש ולהנ"ל ניחא דתומי' סי' ע"ב סקנ"ד הוכיח דהא דמלוה ברשות בעלי' לאו לחזרה אינו רק מדרבנן ובלוה ישראל ולא בלוה גוי וא"כ כשהלוה ישראל לגוי ונתן לו המעות עדיין יכול לחזור בו והגוי אינו אלא שומר דלאונסין ברשות לוה קיימא כדאמרי' בקידושין מ"ח וא"כ כשנותן הגוי המשכון לישראל הוי שמירה בבעלי' ואין כאן אחריות על ישראל ואף שהוציא הגוי המעות מ"מ הא אזלי' בתר שעת משיכה:
דברים אלו מרפסן איגרא דלדבריו במקח טעות כיון שהלוקח והמוכר חייבי' באחריות זל"ז הוי שמירה בבעלי' ואין שום א' מהם חייב באחריות א"כ כיון שאין חייבי' א"כ אין כאן שמירה בבעלים וליחייבו באחריות. ועוד דאי אין חייבי' באחריות א"כ גם אם נאנס החפץ צריך המוכר להחזיר הדמים ללוקח וכן אם נאנסה המעות צריך הלוקח להחזיר החפץ והא ודאי ליתא דא"כ מה פריך שם ב"ב צ"ב כיון דאיקר בישרא וקם בדמי רדי' למאי נ"מ הוי מקח טעות והוצרך לשנויי לטרחא ושקיל וטרי התם ה"ד לימא דנ"מ אי נאבד השור או המעות באונס אם הלוקח והמוכר צריכי' להחזיר מה שבידם א"וו דז"א דאין המוכר צריך להחזיר המעות אלא אם מחזיר הלוקח השור וכן הלוקח אינו מחויב להחזיר השור אלא כשמחזיר המוכר המעות דכיון שלוקח נתן המעות בשביל השור כ"ז שאינו מחזיר לו מעותיו יכול להחזיק בשור וכן המוכר לא נתן השור אלא בשביל המעות וכ"ז שאינו מחזיר לו שורו יכול להחזיק במעות וא"כ אין לזה דמיון כלל לשמור לי ואשמור לך דשם חיוב האחריות בשביל שקיבל עליו שמירה וכיון שהוא שומר של חבירו הרי הוא עמו במלאכתו לכן כ"א פטור מאחריות ואין צריך לשלם אם נאבד ואפי' בפשיעה כמבואר סוס"י רצ"א אבל כאן אין שום א' מחויב בשמירת ממון חבירו ואין כאן שמירה בבעלי' כלל אלא שכ"א אחריות מה שקיבל מחבירו עליו לפי שאם לא יחזירו מה שקיבל ממנו גם הוא אין צריך להחזיר לו מה שק שקיבל הוא ממנו ושפיר אף שלא קנה הישראל החמץ והמוכר לא קנה המעות מ"מ אחריות החמץ על ישראל שאם לא יחזור לגוי החמץ לא יחזיר לו המעות וכן אם הגוי לא יחזיר לו המעות אין צריך הוא להחזיר החמץ ושפיר נתחייב הישראל באחריות החמץ בשעת משיכה שעשה מעשה ושפיר יש מלקות ולק"מ אריב"ש:
ובזה נדחה גם מ"ש בסוגי' דהרהינו דחיוב אחריות המשכון ודאי אינו על ישראל משום דמלוה על ה המשכון הוי שומר שכר משום פרוטה דר"י דזה ל"ש בגוי דלאו מצוה קעביד כמ"ש תוס' שבועות מ"ד ד"ה שומר וגם דר' יצחק ליתא כיון דס"ל גם ישראל מגוי לא קנה משכון וא"כ אין כאן חיוב אחריות אלא מדשמואל שבועות מ"ג דכנגד החוב הוי כאלו פי' שאם יאבד המשכון יאבדו מעותיו ועי' חו"מ סי' ע"ב ס"ב וסמ"ע וש"ך שם וש"ך שם סקמ"א וא"כ נהי דהוי הגוי שומר שלו על המעות מ"מ חיוב הישראל באחריות המשכון אינו מדין שומרי' דנימא דפטור משום דהוי שמירה בבעלי' דכ"ז שלא יחזיר לו המשכון אין הגוי צריך לשלם ולהחזיר לו המעות ושפיר הק' דיעבור בב"י משום חיוב אחריות על החמץ:
ועוד דתוס' ב"ב לא כתבו כלל דהוי זוזי פקדון גבי' וחייב באחריותן רק כתבו דאי איתניהו להני זוזי צריך להחזירם כיון שהוא מקח טעות ול"ד להלואה דהלואה להוצאה ניתנה ע"ש וא"כ אי לאו דהי' חיוב באחריות מטעם הנ"ל דכ"ז שאינו מחזיר המעות אינו מחויב להחזיר לו המקח לא הי' מחויב באחריות כלל וכמ"ש תוס' שבועות ל"ז ע"ב ד"ה מיעוט דאע"ג דאין בשטרות דין שומרי' וגם שורף שטרותיו של חבירו פטור למאן דלא דאין דיני דגרמי מ"מ כי איתניהו בעיניהו מחויב לאהדרינהו כיון דשל חבירו הם וה"נ מחויב להחזיר המעות כיון דהוא של חבירו אבל אין עליו חיוב שמירה ואחריות כלל:
וגם מה שתי' כיון דהמעות של גוי המשלח א"כ המוכר גוי נתחייב באחריות לגוי המשלח ואינו שאול לשליח ישראל. תמהני הלא הוא לא קיבל המעות מגוי המשלח רק משליח והמשלח תובע לשליח והשליח להמוכר ואף דקי"ל רספ"ו דגם בגוי שייך שיעבודא דר"נ אפשר דהיינו דוקא במשכון ואפי' הוא בלא משכון היינו דוקא אם גוי משועבד לישראל וישראל להגוי ישראל השני משועבד לישראל ראשון אבל גוי המשועבד לישראל והישראל לגוי פשיטא דאין גוי הראשון יכול לתבוע את השני דלא להם נאמרה שיעבודא דר"נ ואפי' נימא דגם בכה"ג שייך שיעבודא דר"נ מ"מ אנו צריכי' לומר תחילה שגוי המוכר משועבד לישראל וממילא משועבד למי שהישראל משועבד מדר"נ וא"כ שפיר הוי שאול לישראל:
וגם מ"ש בדין שליחות לענין שמירה בבעלי' אין לו מובן דזה שייך אם המשאיל עשה שליח להיות עם השואל במלאכתו אבל כאן לפי דבריו הגוי המוכר הוא השואל שחייב באחריות לגוי המשלח שהוא המשאיל וישראל השליח לא הי' שליח המשאיל לשמור ממונו של גוי המוכר אלא לקנות לו ולשמור ממון המשלח לא ממון גוי השני ואפי' יש שליחות ל"ש כאן שמירה בבעלי':