אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קיב

תשובה קיא

שיל"ת ב' אויפאלו יום ג' לס' וימלא כבוד ד' את כל הארץ תרמ"ג לפ"ק:

שלום וברכה לידידי הרבני המופלג. מלא פלג. חרוץ ושנון כש"ת מו"ה שלום יונג ני' בק"ק טאפאלטשאני חתן הרב הדיין דשם:

יקרתו הגיעני בשבוע זו ונפשו בשאלתו בחולה שיש בו סכנה בשבת וליכא בשר שהודח ונמלח כדינו אם מוטב שיאכל החולה בלי מליחה דדם שבשלו דרבנן ועיי' פמ"ג בפתיחה להל' מליחה בעיקר הא' או מוטב שימלח ישראל הבשר בשבת דהוא ג"כ רק איסור דרבנן דאין עיבוד באוכלין ועיי' מג"א סי' שכ"א סק"ז וסי' ת"ק סק"י וי"א זה תורף שאלתו והאריך בפלפול קצת וכו' אמנם אני משיב מפני הכבוד להגדיל תורה ולהאדירה וד' ינחנו בדרך האמת:

הנה הדין פשוט באו"ח סי' שכ"ח סכ"ד דחולה שיב"ס וצריך בשר בשבת שוחטין לו ואין אומרים נאכילנו נבילה ע"ש וכן כתב הרמב"ם פ"ב משבת ה"ב ושוחטין לו וכו' הגם די"ל דמיירי בליכא נבילה ואי דינחור עכו"ם הלא ס"ל שם בה"ג דאין מחללין שבת ע"י עכו"ם וכדעה ראשונה שבשו"ע סי' שכ"ח שם סי"ב ועיי' בכ"מ מ"מ פשטא דלישנא משמע אפי' איכא נבילה מדכתב סתמא ושוחטי' לו ולא חילק בין איכא נבילה לליכא. וכן מבואר ברא"ש ור"ן יומא פ"ג וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל כ"ו אות ה' ויעיי' תשו' הרשב"א סי' תרפ"ט:

ואמנם בטעמו של דבר נחלקו אבות העולם האשר"י ביומא כ' בשם הראב"ד יען איסור שבת כבר ניתן לדחות בהבערה ובישול ובמחמין לו חמין א"נ שא"א שלא יהי' קטן א' בסוף העולם ע"ש ונ"מ בהך א"נ דאפי' אין החולה צריך להבערה ובישול וכו' כגון שצריך לאכול הבשר באומצא נמי מותר לשחוט מה"ט ואין מאכילין אותו נבילה ופלא על הב"י בסי' שכ"ח שהביא דברים אלו והשמיט הך א"נ וצ"ע:

ובשם הר"מ הביא שדימה אותו לאו"נ ביו"ט וה"נ כיון שהתור' התיר' פ"נ הוי כל מלאכה שעושה בשבת בשביל חולה שיב"ס כאלו עושה בחול פי' דס"ל כמ"ד ביומא וי"ל דטומאה הותרה בציבור והה"נ שבת הותרה אצל פ"נ וטעם זה כתב נמי הרא"ש בתשו' ומבואר יותר בתשו' רשב"א שהבאתי וכן הבין מחה"ש בסי' שכ"ח סק"ט וסיים הרא"ש והיכי דאיכא תרי איסורי מאכילין אותו הקל, שחיטה המאכל מותר אבל נבילה המאכל עצמו אסור וארי' דרביע עליה עכ"ל ועיי' במחה"ש דק"ל לרא"ש דכמו דשבת הותרה לגבי חולה מוחי בהם ה"נ נבילה ושאר איסורין הותרו לגבי חולה וא"כ אכתי מאי עדיפותא לשחוט בשבת מלהאכילנו נבילה וע"ז תי' דבנבילה המאכל עצמו אסור וכונתו דנבילה כיון שעכ"פ הוא איסור לאחריני ואין האיסור תלוי בזמן, מוליד הוא גנאי בנפש אף שהותר לחולה וכמ"ש רמ"א ביו"ד סי' פ"א דאפי' מינקת ישראלי' לא תאכל דברי' אסורי' או התינוק בעצמו אף שהוא היתר גמור לתינוק ולמינקת חולנית כמ"ש ש"ך שם סקכ"ה מ"מ מזיק לתינוק בזקנותו ומשא"כ איסור שבת שתלוי בזמן אם עושה בהיתר אינו מוליד גנאי ולכן מוטב לחלל שבת מלהאכילנו נבילה ובכה"ג חילקו תוס' חולין ה' ע"ב ד"ה צדיקים לענין אין הקב"ה מביא תקלה ע"י וכו' ע"ש ועיי' במרדכי פר"א דמילה:

אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש בכוונת הרא"ש דלא כמחה"ש והיא דל"ש הותרה רק באיסור התלוי בזמן שאינו איסור חפצא רק אי' גברא ועיי' ריטב"א קידושין ע"ו גבי אוכל נבילה ביו"כ וכיון שהותר אי' זה לחולה הותר אפי' אפשר בענין אחר. אבל בנבילה ושאר איסורים כיו"ב שהם איסור חפצא נהי שמותר' לחולה אבל לאחריני אסורי' וא"כ נהי נמי דפקע איסור גברא מיני' אצל חולה אבל איסור חפצא לא פקע דהרי עכ"פ אסור לאחריני וא"כ ל"ש בי' הותרה דהרי האי' חפצא שבו לא הותר וזה כונת הרא"ש דק"ל גבי נבילה נמי נימא הותרה. ותי' כיון דהמאכל עצמו אסור וארי' רביע עלה לגבי אחריני ל"ש בי' הותרה רק דחוי וכמ"ש:

ולכאורה יש ראי' ברורה לזה דהרי אמרינן ביומא וי"ו ללישנא בתרא למ"ד הותרה אפי' איכא טמאי' וטהורי' בהאי בית אב עבדי נמי טמאי' דכל טומאת מת רחמנא שריי' ע"ש ועיי' פסחי' ע' ובכ"מ פ"ב משבת ה"א וא"כ אי אמרי' בכל איסורין הותרו בפ"נ א"כ אפי' משכח היתר שרי לאכול איסור וא"כ נפל דמאכילין אותו הקל קל בבירא ומה יענה האי מ"ד לברייתא דטבל ונבילה וכו' והאיך יפרנס לפלוגתא דת"ק וב"ת או"ו כיון דכל הני איסורי' איסור חפצא נינהו ל"ש בהו הותרו רק הודחה ושפיר אמרינן מאכילין הקל קל תחילה:

שוב התבוננתי דאין הראי' נכונה ויש לחלק דבשלמא גבי טומאה ביומא שם מהו הגורם להתיר טומאה. הצבור. ושפיר אמרינן כיון דטומאה הותרה בצבור אפילו אפשר לעשות בטהרה עושי' בטומא' אבל כאן נהי דכל איסורי' הותרו משום פ"נ אבל מהו הגורם שהותר איסורי' אלא פ"נ להציל נפש מישראל וכיון דיכול להציל בהיתר או באיסור קל לא הותר האיסור חמור דהא אין כאן פ"נ כלל. ומנא אמינא לה מהא דפליגי ר"א ורבנן בנזיר מ"ז בנזיר וכ"ג שפגעו במת מצוה אי יטמא כ"ג או נזיר דר"א ס"ל נזיר קדושתו חמירא וחכמי' ס"ל כ"ג קדושתו חמירא ע"ש וא"כ ק' לפמ"ש בחי' רשב"א ברכות כ' ד"ה שוא"ת דטומאה הותרה לגבי מת מצוה ע"ש וא"כ אפי' אפשר לעשות בהיתר מותר לטמאות ומכ"ש אם אי אפשר רק באיסור דמותר לטמאות מי שקדושתו חמירא ועיי' ביו"ד סי' שע"ד בהג"ה ס"ג אלא ודאי כסברא הנ"ל דנהי דהותרה טומאה גבי מת מצוה מ"מ מהו הגורם היתר מת מצוה שאין לו קוברין עיי' יו"ד שם ס"א וכיון דיש לו קוברי' בהיתר או במי שקדושתו קלה שוב אינו מת מצוה ולא הותר כלל:

והנה בטור סי' שכ"ח כתב שוחטי' לו וכו' כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך וכו' ואני מסתפק בכונתו אי ס"ל כדעת הר"מ דשבת הותרה אבל נבילה רק דחוי' וכמ"ש לעיל ובאמת דכן משמע לכאורה פשט לשונו כי השבת אצלו כחול דהיינו הותרה אלא שמצאתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב משבת סוף ה"ב שכתב ג"כ כלשון הזה כללו של דבר שבת לגבי חולה שיב"ס ה"ה כחול לכל הדברים שהוא צריך להם ע"ש והרי הרמב"ם פסק שם להדי' בה"א דשבת דחוי' היא אצל ס"נ ועכ"ח הכונה דהוא כחול לענין שאין חילוק בין מלאכה למלאכה לא כמו לענין או"נ ביו"ט שיש חילוק בין מלאכות הקרובות לרחוקות מאו"נ וא"כ גם מלשון הטור אין ראי'. אבל י"ל דכונתו כדעת הראב"ד ז"ל דמשו"ה שוחטי' כיון שכבר ניתן שבת לדחות אצלו בהבערה ובישל וכדומה וזה שכ' כי השבת הוא אצלו כחול לכל מה שצריך פי' גם לד"א וכבר ניתן לדחות לכן דוחי' גם בשחיטה וס"ל לטור דבאמת לא סגי במה שודאי יש תינוק א' בסוף העולם אלא בעי' דוקא שיהי' שבת כבר ניתן לדחות לחולה זה ובזה נתיישב מה שהערנו בפתח דברינו דלמה השמיט ב"י הך א"נ שהביא הרא"ש ולהנ"ל ניחא דבמכוון השמיטו מרן ז"ל משום דהטור דקאי בדעת הראב"ד לא ס"ל כן והצריך דוקא שיהי' שבת כבר ניתן לדחות אצל חולה זה לכל מה שצריך וא"ש:

עוד הביא לנו הרא"ש טעם שלישי שכ' בפסקיו ובתשו' שאם ידע החולה שיאכילוהו דבר איסור נפשו קצה בו וימנע מלאכול ויסתכן ע"ש וטעם זה הביא גם הרשב"א בתשו' ופמ"ג סי' שכ"ח העלה לפי טעם זה באשל אברהם אות ט' דבשביל שלא להאכילו אי' דרבנן אין מחללין שבת אולי אפי' בשבות דרבנן דבאיסור דרבנן ל"ש נפשו קצה באכילת איסור דהרי פסקינן ביו"ד קי"ט סי"ג דמוכר איסור דאורייתא ואכלו הלוקח צריך המוכר להחזיר הדמי' דנפשו קצה באכילת איסור אבל באיסור דרבנן אין המוכר מחזיר כלום דבאיסור דרבנן ל"ש נפשו קצה ועי' בש"ך שם סקכ"ז וסמ"ע חו"מ סי' רל"ד סק"ד ולפענ"ד נראה לחלק דשם ביו"ד בשעת אכילה לא ידע שהוא איסור רק א אח"כ נודע לו וא"כ האכילה היתה בשוגג ולפ"ז באיסור תורה שצריך כפרה על השוגג גם למפרע שייך לומר נפשו חותה אבל בחי' דרבנן דא"צ כפרה על השוגג ל"ש נפשו קצה למפרע אבל הכא דבשעת אכילה ידע החולה שהוא איסור דרבנן שפיר י"ל דנפשו של חולה קצה באכילת איסור ועי' נתיבות סוף סי' רל"ד ותבין היטב:

ואמנם להצדיק הצדיק דמעיקרא בעל פמ"ג ז"ל נ"ל למאי דאיתא בנדרים ט"ז דשבועה אינו חל לבטל המצוה ונדר חל ועי' בריטב"א שסביב הלכות רמב"ן שם הטעם משום דשבועה ומצוה תרווייהו הם אגברא משא"כ נדר הוא איסור חפצא ע"ש והסביר הטו"ז ביו"ד סי' רל"ט סק"ג כיון דנדר חל על החפץ ואין על החפץ חיוב לקיים המצוות ע"ש ועי' רש"י נדה מ"ו ע"ב ד"ה איסורא דמשו"ה באיסור דרבנן אין ב"ד מצווין להפרישו בקטן דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא ואין החכמים יכולי' לתקן איסור לקטן. ולפ"ז נ"ל דכל איסור דרבנן הוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא דהחפץ לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא ואין כאן רק איסור גברא דמצוה עליו לשמוע דברי חכמים וכמדומה שכבר דברו האחרוני' בזה דאיסור דרבנן אינו אלא איסור גברא ואני יישבתי בזה דברי הרמב"ם בסה"מ שורש א' דכל איסור דרבנן הוא מה"ת משום לא תסור והרעיש עליו בס' זהר הרקיע מכמ' סוגית ועי' מגיל' אסתר שם דף ח'. [ועיין לקמן בהל' יו"ט סי'...] והנה שהק' משבועות כ"א ויומא ע"ג דשבועה חל על ח"ש כבר יישבתי והארכתי בתשו' אחת אבל מה שהק' מנזיר ג' דנזירות חל לבטל מצוה דרבנן קידוש על היין ומשבועות כ' ונדרים י"ג דנדר חל על איסור דרבנן עיי"ש מיושב שפיר לפימ"ש דהרי נדר ונזירות חל על שבועה משום דשבועה איסור גברא ונדר ונזיר איסור חפצא עי' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג ושבועה אינו חל על נדר מה"ט ועי' נדרים י"ז ויו"ד רל"ט סי"ג וא"כ שפיר חל נדר ונזירות דהו' אי' חפצא על אי' דרבנן שהוא רק איסור גברא:

אלא דלפי"ז יקשה קצת שם בנזיר אפי' הוי דאורייתא נמי ליחול דהא מצוה הוא רק אגברא וכמש"ל בשם הריטב"א אבל לק"מ דהרי שם הוא לבטל מצוה ומה דקשה שם הא איסור חפצא חל לבטל מצוה הוא קושי' בפ"ע וכבר האריכו האחרונים לתרצה אבל עכ"פ לבטל מצוה דרבנן חל הנזירות וכיון שחל אין כאן לא חסור:

ומה שנתקשה עוד שם מהא דנסתפקו הראשונים במקדש בפסולי דרבנן כגון משחק בקובי' אי צריכה גט ולרמב"ם הא עבר על לאו דאורייתא דלא תסור בזה לא ידענא מה ק"ל הא עכ"פ מודה רמב"ם דאין מלקות באיסור דרבנן והרי גם בעובר לאו דאורייתא שאין בו מלקות אינו נפסל רק מדרבנן כמבואר בחו"מ סימן ל"ד ס"ב ואי משום דהוי רשע דחמס ולא בעי' יש בו מלקות עיי"ש בנתיבות ס"א. ז"א דלאו דלא תסור אינו לאו דחמס ואינו רק רשע דחמס מדרבנן ועיין ש"מ ב"מ יו"ד ע"ב:

ולפי כל הנ"ל י"ל דל"ש נפשו של אדם קצה באכילת איסור רק באיסור תורה שהוא איסור חפצא כמו נבלה וטבל שמולידי' גנאי בנפש אבל באיסור דרבנן שהוא רק איסור גברא וכיון שחולה מותר לו לאכול ל"ש נפשו של אדם קצה וכחילוק תוס' חולין דף ה' ד"ה צדיקים שהבאנו לעיל וא"ש דינו של הפמ"ג ז"ל:

ועוד יש טעם בדבר דמוטב לשחוט ואין מניחין לעשות ע"י נכרי וכתבה רשב"א בהשו' סי' תרפ"ט משום דאין עושין דברים הללו לא ע"י גוי ולא ע"י קטנים אלא ע"י גדולי ישראל וכדעה ראשונה שבאו"ח סי' שכ"ח סי"ב עיי"ש ולפי טעם זה אם יש נבילה מוכנת וא"צ לגוי אין שוחטים בשבת ומאכילין אותו נבילה:

ואמנם הר"ן ביומא שם כ' בשם הראב"ד שנשאל אם יש חולה שיב"ס וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לעכו"ם שינחר לו אחת ונאכילהו הנבלה שאין בה אלא איסור לאו ונדחה שבת שיש בה איסור סקילה, נראה דהוא כדעה שני' שהביא רמ"א סי' שכ"ח סי"ב דאם אפשר לעשות ע"י עכו"ם בלי שיהוי אין עושי' ע"י ישראל והשיב הראב"ד ז"ל שזה החולה איזה איסור עומד ומעכבו ודאי איסור שבת לא איסור נבלה תדע שאלו לא הי' שבת לא היינו מבקשין לו נבלה אלא שחיטה וכיון שכן איסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר גמור לא איסור אחר ולפיכך אין מתירי' לו איסור נבילה והר"ן הקשה עליו דא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילהו נבלה ולא נשחוט דאז נבלה ושבת מעכבים בשוה ועוד הקשה שאפי' הוא כן למה לא נאכיל אותו האיסור שהוא קל ביותר ע"ש:

ואני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון דדברי הראב"ד נכונים דהנה הקשו בתוס' פסחים דף מ"ו ע"ב אי אמרי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיב"ס ותי' כיון דלא שכיח כלל ל"א הואיל ועיי' בתוס' מנחות ס"ד ד"ה להעלות שהקשו אמאי חייב לרבא כשפירש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דאזיל בתר מחשבתו נימא הואיל ופטר לי' אתינוק פטר נמי אדגים ותי' דצידת דגים לא חזי' בשבת עיי"ש הגם שדבריהם צריכים ביאור רחב ואכ"מ להאריך מ"מ מדבריהם למדנו דשייך הואיל בכה"ג, וא"כ א"ש קושי' ראשונה שבר"ן דאם בדליכא נבלה מותר לשחוט בשבת בשביל החולה לדעת הראב"ד כי איכא נמי נבלה מוכנת שרי לשחוט מטעם הואיל ואי ליכא נבילה שרי השתא נמי שרי דזה ודאי שכיח שלא ימצא נבלה ראוי לחולה זה ועיין לשון הריטב"א בקידושין ע"ז בשם הראב"ד דכתב הא איכא כמה נבילות בעלמא אבל ודאי שלא יהי' מצוי בעיר שיש בה החולה נבלה שכיח ושכיח טובא ועיין בחולין דף צ"ה ובראשוני' שם וא"ש:

וקושי' הר"ן האחרונה ג"כ יתורץ לנכון דכבר הקשינו לעיל אי אמרינן שבת הותרה אצל פ"נ וכן שאר איסורי' לדעת מחה"ש וא"כ אפי' אפשר בהיתר מותר לחלל שבת או להאכילו איסור כמו למ"ד טומאה הותרה בצבור דמותר בטמאי' אפי' איכא טהורים באותו בית אב כדאמרינן ביומא דף וי"ו ולפ"ז מכ"ש באיכא איסור קל דמותר להאכילו החמור וא"כ אמאי מאכילין הקל קל תחילה. וכתבנו ביישוב הדבר כיון דלא הותרה רק משום פ"נ א"כ אם אפשר בהיתר או באיסור קל אין כאן פ"נ להצילו באיסור החמור ולא הותר כלל וכ"ז אם שניהם מעכבי' עליו בשווה אבל אם האי חמור מעכב עלי' כבר הותר האי' החמור משום פ"נ ורק שתאמר כיון שאפשר בקל נעשה בקל ז"א כיון דכבר הותר אפי' אפשר בהיתר גמור ג"כ מותר באיסור ומכ"ש בלא אפשר בהיתר רק באי' קל וזה שדייק הראב"ד איסור העומד עליו ומעכבו הוא ששב היתר גמור ר"ל הותר' ולא דחוי' רק הר"ן לשיטתו דס"ל להלכה בביצה י"ז דשבת דחוי' ולא הותרה שפיר הקשה אבל הראב"ד ז"ל דס"ל כמ"ד הותרה ושפיר קאמר ולק"מ:

הנה עד כה עזרני ד' לבאר קצת שיטות הפוסקי' ועתה אצא לפלפל בסוגי' כיד ד' הטובה עלי. הנה הר"ן שם חידש מילתא חדתא אע"ג דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה מ"מ אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דאיכא חומרא אחרינא בנבלה לפי שהאוכלה עובר על כל זית וזית שבה אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא. ובשעה"מ פי"ד ממא"ס התפלא עליו מגמ' נזיר מ"ז דלחכמי' כ"ג ונזיר שפגעו במ"מ יטמא נזיר ואל יטמא כ"ג שקדושתו קדושת עולם ופסקה הרמב"ם בפ"ז מנזירות הי"ג ולדעת הר"ן תקשי נהי דקדושת כ"ג חמור מ"מ נזיר חמור טפי דאית בי' לאוין הרבה כמ"ש הרמב"ם בפ"ה מנזירות הכ"א דיש בו ג' או ד' לאוין ובכ"ג ליכא אלא חד לאו ואפי' לר"א דס"ל יטמא כ"ג מ"מ לאו מהאי טעמא אתי עלה ע"ש:

ונ"ל לחדש דדוקא במקום דאמרינן דחוי' כמו גב' פ"נ לשיטת הר"ן ביצה י"ז דאז באמת עושה איסור כשמחלל שבת וכן בכל כזית נבלה שאוכל אלא דעשה דוחי בהם דוחה ועי' רש"י ביומא ז' ד"ה בין בצבור דאי טומאה דחוי' בצבור צריך ציץ לרצות בטומאת בשר אבל אם הותרה א"צ ציץ לרצות בטומאת בשר ועי' כ"מ פ"ב משבת ה"א בזה חידש הר"ן דעדיף לדחות איסור חמור פ"א מלדחות איסור קל הרבה פעמים דבכל פעם שדוחה האיסור קל עושה עבירה רק שהוא אנוס בעשה דוחי בהם ובקושי התירו ועיין בלשון רש"י יומא שם אבל בטומאת כ"ג ונזיר למת מצוה ודאי אלו הוי אמרינן דחוי' הי' נזיר חמור שעובר ד' עבירות אף שעובר בפ"א ודלא כשעה"מ שם אבל כיון דלגבי מת מצוה הותרה כמ"ש רשב"א ברכות כ' שהבאנו לעיל מודה גם הר"ן דאזלינן בתר איסור החמור נגד הקל אף דבקל יש כמה לאוין דהרי כולם הותרו למת מצוה ומ"ל חד לאו ומה לי תרי לאוי וכדאמרינן בנזיר מ"ח ע"ב כיון דשרי רחמנא חד לאו גבי מת מצוה מ"ל חד לאו ומ"ל תרי לאוין ופרש"י כיון דמשתרי לי' וכו' אלמא דגבי הותרה לא שני לן בין חד לאו לתרי לאוי וטעמא משום דהותרה ומ"מ לענין איכות האיסו' גם גבי הותרה יש חילוק בין חמור לקל כדמוכח מהתם דקאמר אחותו ל"ל סד"א כי שרי רחמנא למ"מ נזיר וכהן דאיסו' לאוי הוא אבל מילה ופסח דכרת לא וכו' אלמא דיש חילוק בין חמור לקל אפי' גבי הותרה וא"ש [ועיין בהל' יו"כ בתשו' מ"ש בזה]:

ופר"ד דרוש י"ט הקשה על הר"ן מהסוגי' במקומה דפליגי רבנן ובן תימא אי מאכילין אותו טבל או תרומה דמר סבר טבל חמור דתרומה חזי' לכהן ומ"ס תרומה חמירא דטבל אפשר לתקוני ולדעת הר"ן פשיטא דטבל חמור דבטבל עובר על כל זית וזית שבו ואם מפריש התרומה אינו עובר אלא בכזית תרומה דהשאר חולין והיתר וכן הק' הכפ"ת ע"ש ולכן חידשו פי' אחר בגמ' לדעת ר"ן בדאפשר בחולין כ"ע לא פליגי דמתקני' לי ומספי' לי' פי' אף דלא סגי לי' בחולין וצריך לאכול גם התרומה מ"מ כיון דהבעלי' כאן ואפשר לתקן הטבל מתקנינן ואוכל החולין והתרומה דעדיף משיאכל כקושי' לאמת וכדעת הר"ן כי פליגי בדלא אפשר בחולין היינו שא"א לתקן הטבל שאין הבעלים כאן ויש כאן טבל ותרומה דעל שניהם חייב על כזית וכזית ופליגי ת"ק וב"ת אי טבל חמור או תרומה חמורה יע"ש שהאריך בזה פר"ד וכן כפ"ת וכתבו שהוא מוכרח לדעת הר"ן:

ואני תמה על פי' זה דא"כ מה פריך בגמ' אפשר בחולין פשיטא ומאי פשיטותא הא הו"א אף דטבל עובר בכל כזית מ"מ כיון דתרומה חמורה מטבל לת"ק לא נפריש תרומה ויאכל טבל ודלא כר"ן קמ"ל כדינו של הר"ן דלעבור הרבה איסורים חמור מאיסור א' אף דחמיר טפי ואי דק"ל לש"ס דהא נמי פשיטא א"כ מה משני ל"צ בשבת וכו' דהו"א דמוטב שיאכל טבל דרבנן משיעבור על איסור הפרשת תרומה בשבת דרבנן והאיך הי' ס"ד כזה הא איסור טבל הוא בכל כזית ואיסור הפרשת תרומה הוא רק פ"א רק בפשיטות ל"ק זה אהר"ן די"ל דהא גופא קמ"ל כדעת הר"ן אבל לפי פירושם עכ"ח קושי' המקשן הי' דדינו של הר"ן הוא פשיטא א"כ לא משני מידי וצ"ע:

ומה דמסתייע לי' לפר"ד לפי' הנ"ל דלפרש"י תקשי למה נאכילהו טבל או תרומה שהוא איסור מיתה בי"ש ואמאי לא נפרוש התרומה ונבטלנה ברוב וליכא אי' תורה כלל דמה"ת חד בתרי בטל ואי משום דאין מבטלין אי' לכתחילה הא לרוב ראשונים אינו אלא מדרבנן ואפי' לשיטות הסוברים שהוא מה"ת מ"מ אינו אלא איסורא בעלמא ואפי' לאו ליכא וקיל מטבל ותרומה ע"ש. ואני בעניי איני יודע מה קול הרעש הזה הלא לפי האמת מוקמינן לה בעציץ שאינו נקוב דהוי טבל ותרומה דרבנן והלא מדרבנן אינו בטל חד בתרי רק בק"א במב"מ ותרומה אפי' בעין רעה הוא א' מס' ואין כאן שיעור ביטול מדרבנן וא"כ גם אם יבטלנה עובר אדרבנן ועי' רמב"ם פי"ג מתרומות ופט"ו שם הכ"א ואם אוכל הטבל או התרומה בעין ג"כ אינו רק איסור דרבנן ואפי' נימא דמ"מ אחר הביטול חד בתרי קיל איסורו מ"מ הלא צריך לעבור איסור דאין מבטלין איסור לכתחילה וגם כיון דמוקמינן לה בשבת יש עוד איסור בביטול דהוי מתקן וכמ"ש מג"א סי' שכ"ג סקי"ד וא"כ שפיר מוטב להאכילו טבל או תרומה דרבנן בעינא מלהפריש ולבטלה ברוב בשבת ולק"מ:

ולולא דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש לפי"מ שהעלה בתשו' מהרי"ט ח"א סי' נ"ג דאיסורי נזיר אינו לא איסור גברא ולא איסור חפצא אלא איסור תורה דרמי' על הנזיר כמו שאסרה תורה כמה איסורי' על כהן ע"ש ובתשו' אבני מילואים סי' ט"ו שכתב דמ"מ אם הנזיר עובר על איסורי' אלו לוקה גם על בל יחל דכיון שהתורה אסרה איסורי' אלו על נזיר והוא קיבל על עצמו להיות נזיר א"כ כשעובר מיחל דיבורו שאמר שיהי' נזיר עיי"ש באריכות ולפ"ז נ"ל דהה"נ אם מפריש תרומה או אומר ה"ז הקדש כיון דאסרה תורה תרומה לזרים והקדש לכ"ע א"כ כשאמר ה"ז תרומה או הקדש הרי בכלל דבריו שלא יאכלנה ואם אכלה עובר ג"כ על בל יחל מלבד שעובר על האיסור שאסרתו תורה ועי' נדה מ"ו ע"ב בהקדיש הוא ואכלו אחרים וכו' יעיין שם:

ומעתה אני מוסיף והולך שגם אם מבטל תרומה או הקדש ג"כ עובר אבל יחל שהרי הוא נדר שיהי' זה תרומה או הקדש וכשמבטלה מפקיע ממנו שם תרומה והקדש ומיחל דיבורו שאמר שיהי' תרומה והקדש ובזה הי' אפשר ליישב מה שעמדו הראשונים בסוגי' דזרוע בשילה אי מבטלי' איסור מה"ת אין חידוש בזרוע בשילה שמותר לבטלה ולהנ"ל ניחא כיון שמפריש הזרוע והוא אסורה לזרים א"כ כשמבטלה עובר אבל יחל ומה"ת אסור לבטל וכן נמי ניחא הא דאמרינן בקידושין נ"ז ע"ב דמשולחת בצפורי מצורע מותרת דלא אמרה תורה שלח לתקלה והקשו האחרונים והא מה"ת מבטלי' איסור לכתחילה ומה תקלה איכא הלא יתערב ברוב עופות המותרים ולפי"ז א"ש כיון שהקדישה למשולחת אם משולחת אסורה הרי עובר בבל יחל בביטולו ואסור מה"ת:

ועיין בר"ן שבועות כ"ד בנשבע שלא אטעום כלום חודש ימים שהסכים לדינו של הרמב"ם בפ"א משבועות דהוי שבועות שוא ולא מטעמי' אלא משום דהו"ל נשבע לעבור על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הלכך הו' לה שבועות שוא וכו' ע"ש שהאריך וראיתי בתשו' מהרי"א יו"ד שמ"ז שהביא קושי' בשם הגאון מהר"מ שיק ז"ל על דברי ר"ן אלו ממש"כ הר"ן בעצמו בגיטין ל"ה דכל פירות שבעולם לאו דוקא שאין נדר זה חל לפי שא"א לעמוד בו ע"ש והא לפי"ד הר"ן בשבועות הא דאין שבועה חל בכה"ג הוא רק משום דהוי נשבע לבטל את המצוה ונדר הא חל לבטל את המצוה וא"כ שפיר חל בכה"ג ע"ש מה שתי' ולפענ"ד במחכ"ת אפילו ריח קושי' אין כאן דודאי נדר חל לבטל את המצוה בקונם ישיבת סוכה עלי או קונם לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח כיון שאין החפץ מחויב במצוה כמש"ל בשם טו"ז ובאמת אינו רשאי לישב בסוכה וליטול לולב ולהניח תפילין דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וכמ"ש ראשונים שם ואין לומר בו עדל"ת דנדרים עשה ול"ת הוא וכמ"ש בחי' רשב"א נדרים ט"ז אבל כאן אפי' אם הנדר חל מ"מ כשיסתכן אינו רשאי לקיימו דהא פ"נ דוחה הכל ומחויב לקיים וחי בהם וא"כ עכ"ח אינו יכול לעמוד בנדרו והוי נדר שוא ואינו חל כדאמרינן בנדרים ט"ו ועמ"ש בפי' הר"ן ד"ה ואלא וא"כ דברי הר"ן בגיטין נכונים:

ולפי"ז אני אומר גם כאן לפמ"ש דאם מבטל תרומה ה"ה עובר בבל יחל א"כ כשמפריש תרומה וא"א לו בשעת הפרשה לעמוד בדיבורו רק יהי' מחויב לבטלה ברוב משום מ"ע דוחי בהם א"כ הוי כמו נדר שוא ואין הפרשת תרומה חל כלל ומיושב קושי' פר"ד ועי' מנחות ק"ט ותב"ש סי' ה' אות ב':

ואמנם בעיקר קושי' פר"ד על הר"ן מהא דטבל ותרומה נ"ל דבפשיטות לק"מ דהמעיין בר"ן יראה דלא כתב דלעבור כמה פעמים על איסור נבלה חמור מאי' שבת אלא דכ' שאין נבלה קל נגד איסור שבת וכונתו דשקולים הם וא"כ מוטב לעבור על איסור שבת דהוא רק איסור גברא ולא איסור חפצא מלתת לו נבלה שהוא איסור חפצא וכמש"ל בדעת הר"מ שברא"ש אבל טבל ותרומה ששניהם איסור חפצא שפיר ס"ל לחד מ"ד דנותני' לו טבל אם ירצה כיון דתרומה חמור איסורו שקול כהרבה איסורי' של טבל וא"ש:

שנית נ"ל לחלק בסברא ישרה בשלמא בשוחט לחולה בשבת בשעה שעובר על איסור חמור דשבת אז הוא מתקן שלא יצטרך לעבור כמה פעמים על איסור נבלה בזה חידש הר"ן דמוטב לעבור איסור חמור פ"א מלעבור על איסור קל כמה פעמים אבל במפריש תרומה מן הטבל בשעה שעובר האיסור חמור דתרומה אינו מתקן שלא יעבור כמה פעמים על איסור טבל דזה כבר ניתקן במה שהפריש בזה ל"א שיעבור אפי' פ"א על איסור חמור כדי שלא יצטרך לעבור על איסור קל כמה פעמים:

ואביא את השלישית הנלענ"ד דבר חדש למאי דקי"ל ביו"ד סי' קי"ט דחשוד על איסור קל אינו חשוד על החמור וחשוד על חמור חשוד על קל ועיין בש"ך שם סקי"ב דהיינו דוקא במין של איסור דהיינו בענין אכילה או מלאכה וכדומה ועי' חת"ס חלק ששי סי' פ"ג דאפי' מומר לחלל שבת אינו נקרא חשוד למין אחר של איסור ולפ"ז אני אומר דודאי בטבל ותרומה שיש לדון איזה חמור ואיזה קל גם לענין חשוד לא לענין להאכיל לחולה דוקא ולמ"ד תרומה חמורה אנו מחליטים שם דתרומה חמור וחשוד על תרומה חשוד על טבל וחשוד על טבל אינו חשוד על תרומה דשם ל"ש דטבל עובר כמה פעמים ותרומה רק פ"א [ועי' מ"ש בתשו' יו"ד הל' שחיטה] לכן גם לענין חולה מודה הר"ן דמוטב לעבור כמה פעמים איסור קל מלעבור פ"א איסור חמור אבל בשבת נגד נבלה אין לדון לענין שום דבר אחר איזהו מהם חמור רק לענין חולה ולענין חולה תמיד צריך לעבור איסור נבלה כמה פעמים ואיסור שבת פ"א בזה אמרינן דשבת לא נקרא חמור כלל וזה שדייק הר"ן דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת ור"ל כיון שאין לנו לדון שבת נגד נבלה רק לגבי חולה ושם לא נקרא נבילה קל מה"ט דהר"ן אבל באיסור שיש לנו. לדון גם בד"א איזהו חמור ומחזיקי' הא' לאיסור חמור שוב גם גבי חולה מוטב לעבור איסור קל כמה פעמים מלעבור האיסור שהחזקנו מכבר לאיסור חמור נגד זה אפי' פ"א וא"ש נכון:

ואת מספר רובע נ"ל לפמ"ש הרמב"ם בפיה"מ ביומא פ"ג בולמוס מין ממיני החולאים שנופל בו האדם ואינו מרגיש וזה החולה הוא מין ממיני החולאים הנקראים בלשון חכמים נכפי' וכו' ומבואר בחו"מ סי' ל"ה ס"ט דנכפה בעת כפייתו פסול לעדות ודינו כשוטה ע"ש ובגמ' ר"ה כ"ח וחגיגה ב' ע"ב דחש"ו פטורים מכל המצות יע"ש ולפ"ז נ"ל באחזו בולמס מודה הר"ן דאין שוחטים רק מאכילין אותו נבלה דמה שהוא אוכל נבלה כמה פעמים לא אכפת לן שהרי בלא"ה דמותר לו משום פ"נ נמי אין איסור עליו רק שיש איסור עלינו לתת לו נבלה כמו לקטן דאסור למספי לי' בידים משום לא תאכלום לא תאכילום כדאמרינן יבמות קי"ד וא"כ אם אנו נותנים לו עשרה זיתים נבלה בפ"א אין אנו עוברי' רק פ"א והוי נבלה קיל נגד שבת והר"ן לא חידש דינו רק בחולה בר דעת שהוא עובר בנבלה על כל זית וזית ולא הותר לו רק משום פ"נ אז נבילה לא קיל משבת ולפ"ז א"ש דפלוגתא דת"ק וב"ת הוא באחזו בולמס ובזה מודה הר"ן דאזלינן בתר איסור החמור אף שאינו עובר רק פ"א דהלא גם הקל אף שעובר כ"פ מ"מ אצל החולה אין איסור כלל ואנו אין עוברי' רק פ"א וכנ"ל:

וכאשר בינותי בספרי' מצאתי בס' מחנה חיים ח"א סי' ק"ב וח"ב סי' נ"ח וכ"ט שהביא קושי' בשם מחותני הגאון מו"ה זוסמאן סופר ני' איך אומרי' לאדם חטא כדי שיזכה חבירך שאנו נשחוט כדי שלא יעבור החולה איסורי' הרבה דנבלה והלא בסי' ש"ו הביא ב"י בשם רשב"א דהאב לא יחלל שבת א' כדי להציל בתו שהוא בין הגוים ויש לחוש שתחלל שבתות הרבה דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך. והנה לפי פשוטו לק"מ דשם אין האב מכשיל אותה בחילול שבתות הרבה אבל כאן אנו מאכילין אותו נבלה הרבה פעמים אבל לפמ"ש ביישוב דברי הר"ן אין ההיתר מפני שאנו מאכילין אותו נבלה הרבה פעמים דזה אפשר בפ"א רק שהוא אוכל הרבה פעמים אז ודאי קשה כנ"ל לשיטת רשב"א ואמת כי אינה קושי' כ"כ דהרי לא קי"ל בסי' ש"ו כההיא דרשב"א אלא דמחויב לחלל שבת ואי לא בעי כייפי' לי' וכמ"ש המחבר שם סי"ד ועי' מג"א שם סקכ"ט ולא באתי אלא בשביל דבר שנתחד' בה שכבר עמד בזה בפר"ד דרוש י"ט ותי' [ועיי' חת"ס אות פ"ב] שאין הפרש בין אם נעשה האיסור ע"י החולה או ע"י אחרים כל שהוא לצורך החולה חשיב כגוף א' יעיי"ש וביאור דבריו נ"ל דכל ישראל מחויבי' להציל החולה מסכנה אפי' בחילול שבת שהוא בסקילה משום וחי בהם כמו החולה בעצמו ואם אפשר להצילו באיסור קל אין כאן פ"נ באיסור חמור ולא הותר ולא הודחה כלל. וא"כ לדעת הר"ן דנבלה חמור טפי אם החולה יכול לשחוט ודאי צריך לשחוט ואינו רשאי לאכול נבלה א"כ גם אם החולה א"י לשחוט מ"מ אנו יכולי' להצילו באיסור קל של חילול שבת פ"א והחולה עצמו יכול להציל עצמו באיסור חמור של אכילת נבלה כמה פעמים ממילא מי שיכול להציל באיסור קל הותרו או הודחו לו כל האיסורי' משום פ"נ ומי שאינו יכול להציל אלא באיסור חמור לא הותר ולא הודחה לו כלל וא"צ החולה לחטוא כדי שיזכה חבירו. הגע בעצמך אם א' יכול לשחוט והשני אינו יכול לשחוט אבל יכול להביא לו בשר כשר מחוץ לי"ב מיל שהוא מה"ת אבל הוא קל שאינו בסקילה הכי תאמר שזה ישחוט ויעבור איסור חמור וחבירו לא יעשה איסור קל דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך זה לא יעלה על הדעת כלל כיון שכולם חייבים להצילו מי שיכול להצילו באיסור קל עליו מוטל החיוב להצילו ולא על מי שיכול להצילו באיסור חמור וה"נ דכוותי' החולה יכול להציל עצמו באיסור חמור אכילת נבילה כמה פעמים ואנו יכולי' להצילו באיסור קל חילול שבת פ"א אנו מחויבים להצילו ולא החולה להציל עצמו ואין זה ענין כלל להא דאין אומרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך וזה ברור. שוב מצאתי בתשב"ץ ח"ג סי' ל"ז שעמד בקושי' זו והניחה בצ"ע ואני הנלענ"ד כתבתי:

ובתשב"ץ שם ראיתי שתמה על הר"ן מהא דרבי דס"ל וגוזזי' לו את הכרישין ומאכילי' אותו וא"צ לעשר ולפי המסקנא משום דמעשר ירק דרבנן ושבות דמתקן חמור ולדעת הר"ן ריבוי איסורי' חמור מאיסור א' חמור וה"נ ריבוי איסורי' של טבל ירק דרבנן צריך להיות חמור משבות דהפרשת מעשר בשבת. ולפענ"ד נראה לפי"מ דמבואר בירושלמי חלה פ"ד סוף הלכה י"א אימתו גזרו על הכרשיני' ר' יוסי אומר בימי רעבון ר' חנני' בשם רבי בימי דוד אמרי' הוא הדא הוא הדא ופשטות דברי הירושלמי משמע כיון דכרשינין אינו מאכל אדם רק בימי רעבון וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מתרומות ה"ב לכן אינו מחויב במעשר בשני רעבון דכל שאינו אוכל אדם אינו חיי' במעשר ואפי' רק אכלה בטלה דעתו רק בשני רעבון דרך בנ"א לאכלם ועיין ערוך ערך כרש דכרישין וכרשינין היא אחד ועי' תוספתא פי"ו דשבת דתני בברייתא דמי שנשכו נחש דקתני בסוגי' דידן את הכרישין ושם איתא כרשינין ולפ"ז באינו שני רעבון כרשי' פטור מן המעשר ותקשי אדר"א ב"ש דאמר לא יאכל עד שיעשר:

אך לק"מ כיון דהחולה צריך לאכול הכרישין לרפואתו הו' אצלו אוכל אדם כבשני רעבון לכל אדם ושפיר חייב לעשר ואין לומר בזה בטלה דעתו דהרי אדם אחר אלו הי' לו חולי זה נמי הי' אכלו ועיי' תוס' שבת צ"ב ע"ב ד"ה ואת"ל ואפי' למ"ש תוס' שם דלא מהני סברא זו רק באתרא ולא באדם אחד עיי"ש מ"מ הכא שאני כיון דכ"ע נמי אכלי לי' בשני רעבון וא"ש:

ולפ"ז י"ל דרבי פליג אסברא זו וס"ל דא"צ לעשר כלל אפי' בחול כיון דאחר א"צ לעשר אין סברא דהחולי אשר הותרו לגבי' כל איסור או הודחו עכ"פ יגרום חיוב מעשר [ועי' כעין סברא זו בגמ' ביצה וי"ו הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ע"י לידה אין סברא שהלידה תגרום איסור מוקצה ועיין רש"י ופנ"י שם] וכן משמע קצת בתוספתא דשבת פי"ו שם דפלוגתייהו רק אי צריך לעשר או לא ולא תלי' פלוגתא כלל אי דחי' שבות דהפרשת מעשר דקתני וא"צ לעשר דברי רבי רשבג"א צריך לעשר ועי' בכפ"ת שדקדק למה נקט בדרבי א"צ לעשר דמשמע אם ירצה יכול לעשר והא לפי המסקנא אסור משום שבות דהפרשת מעשר ולפמ"ש א"ש דא"צ לעשר אפי' בחול מטעם הנ"ל אבל עכ"פ שייך בי' מעשר דלא בטלה דעתו רק דאמרינן מסברא דהחולי אינו יכול להביא חיוב וממילא בשבת אסור משום שבות:

ולפי דברינו א"ש נמי מה דהוסיף בגמ' דילן על לשון התוספתא דקתני צריך לעשר ובגמרא הוסיף לא יאכל עד שיעשר להורות טעם חיוב המעשר כיון דהוא אכיל לי' ולא שייך אצלו בטלה דעתו כנ"ל לכן מחויב במעשר וממילא דחי' שבות דהפרשת מעשר שהוא רק פ"א מפני איסור טבל שהוא כמה פעמים וכסברת הר"ן:

אך כ"ז אם כרשיני' הוא מעשר ירק דרבנן שפיר י"ל כסברא הנ"ל אליבא דרבי דאין סברא שהחולי יגרום שרבנן יחייבו אותו במעשר אבל אם הי' מחויב מה"ת בשני רעבון כדגן ותירוש וממילא ה"ה בחולה דל"ש בטלה דעתו ודאי ל"ש לומר כיון שהותרו או הודחו לגבי' איסורי' משום פ"נ יותר אצלו טבל שאין בו פ"נ כיון דאפשר לעשר [וגם שם בביצה לא נאמרה סברא זו רק לענין איסור נולד ומוקצה דרבנן] ולפ"ז א"ש דודאי המקשן ס"ל דפלוגתת רבי ור"ש תלי' אי דחי' איסור שבות דהפרשת מעשר או טבל אבל המקשן השיב לו ע"כ לא קאמר רבי התם אלא לענין מעשר ירק דרבנן פי' משו"ה ס"ל דא"צ לעשר כלל אפי' בחול וכמ"ש ולא משום איסור שבות קאמר דא"צ לעשר אבל במעשר דגן וכו' מודה דדחי' איסור שבות פ"א מקמי איסור טבל כמה פעמים ומיושב שפיר קושי' התשב"ץ ז"ל:

ובזה א"ש מה שעמד הכפ"ת למה לא הביא הרמב"ם דין זה דא"צ לעשר הלא הלכה כרבי מחבירו דהרמב"ם פסק בפ"ב מתרומות ה"ב דכרשי' חייבים בתרומות ומעשרות בכל פעם הואיל ואוכלין אותם בשני רעבון ועיין בכ"מ שם שפי' כן בירושלמי חלה הנ"ל וכיון שכן ודאי צריך לעשר אפי' בשבת כדי שלא יעבור איסור טבל כמה פעמים וכסברת הר"ן ופי' פר"ד במאי דקאמר רבה באפשר בחולין וכו' וא"ש:

מיהו בלאה"נ י"ל דהרי הרמב"ם בה' תרומות הנ"ל אף שפסק בה"ו דתרומת ירק דרבנן מ"מ בשאר פירות שאינן דגן תירוש ויצהר פסק בה"א דהוי מה"ת ובה"ב נראה דגם כרשינין הוא בכלל תבואה וחייב מה"ת עיי"ש וכיון דמסיק דטעמא דרבי משום דכרשי' מעשר ירק דרבנן ורמב"ם פסק דלא כוותי' שפיר השמיט דין זה דודאי צריך לעשר אפי' בשבת מטעמי' הנ"ל דבמה שחייב במעשר מה"ת אפי' רבי מודה וא"ש זהו שראיתי לבאר כעת בשיטה זו:

תבנא לדינא נ"ל דלכל הטעמי' אסור לישראל למלוח בשבת כדי שלא יאכל החולה דם שבישלו דרבנן. דלטעם הר"מ דוקא שוחטים בשבת ולא נבלה משום דנבלה הוא איסור חפצא א"כ בדם שבישלו דרבנן כתבנו לעיל שהוא רק איסור גברא ול"ש טעם הר"מ. ולטעם הרא"ש ורשב"א בתשו' משום דנפשו של חולה קצה באכילת אי' א"כ בדם שבישלו דרבנן ל"ש זה וכמ"ש לעיל בדעת פמ"ג ואף די דאדם בלא"ה נפשו של אדם קלה ועיין תוס' חולין ה' סוד"ה מעם ורש' שלהי מכות היינו דוקא בדם בעין ולא בדם איברים שלא פירש ולטעם הרשב"א בתשו' משום דאין עושי' דברי' אלו ע"י גוי וכו' זה ודאי ל"ש במאכילו בשר שלא נמלח והוא מוכן. ולדעת הר"ן דמוטב לחלל שבת פ"א מלעבור איסור נבלה כמה פעמים נ"ל דג"ז ל"ש כאן דבשחיטה ודאי אינו עובר רק פ"א אבל במולח בשר עובר כמה פעמים בכל שיעור עיבוד שמולח ואף דשיעורי שבת הן כגרוגרת דגדול מכזית ועי' תוס' יומא פ' ד"ה ושיערו ואיסור דם בכזית וממילא דעובר איסור דם הרבה פעמים יותר מאיסור עיבוד ז"א דלא מיבעי' לדעת הרמב"ם והרא"ה דאין מליחה מוציא רק הדם שבשטח העליון והשאר כשמגיע המים חמין מתקשה בתוכו והוי דם איברי' שלא פירש דמותר ועיין בר"ן חולין קי"ב ע"ב ופמג"ד בפתיחה להל' מליחה עיקר ב' ודאי דאין בדם שבשטח העליון כ"כ זיתים לעבור הרבה פעמים יותר ממה שעובר באיסור עיבוד אלא אפי' לפוסקי' דחיישי' לכל דם שבחתיכה ומוציא כל הדם עי' פמ"ג שם מ"מ עכ"פ מידי ספיקא לא נפקא שמא אין בבשר דם כ"כ שיעבור אפי' כ"כ פעמים שעובר בעיבוד ואין ספק מוציא מידי ודאי:

ואין לומר דאיסור דם עובר בכל משהו דח"ש אסור מדרבנן באיסור דרבנן כמו ח"ש מה"ת באיסור תורה ועי' פר"ח יו"ד סי' ס"ח ובאיסורי שבת אין איסור בח"ש ועי' דג"מ או"ח סי' תמ"ב וממילא עובר אי' דם הרבה פעמים יותר מאיסור עיבוד ז"א דלפענ"ד אף דח"ש אסור מ"מ אם אוכל כשיעור אין לומר דעבר שני איסורי' רק איסור אחד ודוקא שיעורין מחלקין כמו שהביא הר"ן מה דנזיר שהי' שותה אבל עד כשיעור הוי רק איסור אחד. וטו"ז שכתב בסי' שכ"ח ס"ו שעובר על כל טפה וטפה אין לשונו מדוקדק ובמק"א הארכתי בזה:

ולדעת הראב"ד דה"ט דשוחטי' מפני שאי' שבת מעכב עליו הלא כאן הוי כנבלה מוכנת דהרי איכא בשר שלא נמלח ושניהם מעכבים עליו בשוה נמצא דלכל הטעמים אסור למלוח רק לדעת הראב"ד שברא"ש כיון שכבר ניתן שבת לדחות בהבערה ובישול וגם זה ליתא כמ"ש מעלתו נ"י לפי סברת פר"ד דלא הותר לנו לעשות איסור רק להציל החולה מסכנה כגון לשחוט לחולה שבמלאכת נטילת נשמה יש לו בשר לאכול ובלי נטילת נשמה לא הי' בשר לאכול ואף דאפשר לנטילת נשמה בהיתר ע"י גוי מ"מ כיון דלכל מר מטעמיו טוב יותר לשחוט בשבת מלהאכילו נבלה עכ"פ ע"י מעשינו ניצל מסכנה אבל לבטל איסור שאין בזה הצלת נפשות רק להציל החולה מאיסור לא הותר לנו וה"נ דכותי' א"צ למלאכת עיבוד ומליחה להצלת נפשות רק להצילו מאיסור דם שבישלו וזה אסור לנו:

אבל מ"ש מעלתו ליישב בזה דעת הגמ"ר שבמג"א סי' שכ"ח ס"ט דכשצריך להחם לו יין יחמם עכו"ם ומותר שיתנסך היין משיחלל הישראל שבת דהטעם דאסור לישראל לחלל שבת כדי להצילו מאיסור נסך וכסברת פר"ד לא דק דהרי כששוחט ישראל הוא נמי כדי להצילו מנבלה אלא דהסברא כנ"ל כיון שנטילת נשמה צריך להצלת נפשות אלא דאפשר באיסור קל דחילול שבת ואפשר באיסור חמור דאכילת נבלה אנו עושים בחילול שבת וע"י מעשינו ניצול החולה מסכנה בנטילת נשמה שלנו וה"נ במה שאנו מחמין ניצול מסכנה אלא שאפשר להחם בחילול שבת ואפשר להחם באיסור ניסוך שפיר י"ל דיחמם ישראל אם לא מטעם שכ' המג"א שם בשם ד"מ אבל באיסור אין מבטלין איסור לכתחילה או איסור מליחה בשבת אין החולה ניצול בזה מסכנה ע"י מעשינו שהרי גם בלי מעשינו הי' ניצול מסכנה רק שהי' עושה איסור ובשביל זה אין אנו רשאי' לעבור דאין אומרי' לאדם חטא וכו' ועכ"פ מוטב להאכילו בלי מליחה משימלח ישראל בשבת אבל אם יש גוי שיכול למלוח בפני ישראל בלי שיהוי ודאי צריך למלוח ע"י גוי דהוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי ואי משום דאין עושין דברים הללו ע"י גוי הרי נהוג עלמא כדעת רמ"א סי' שכ"ח סי"ב דאם אפשר בלי איחור עושים ע"י עכו"ם ועי' חת"ס או"ח סי' ע"ט זה הנלענ"ד לדינא וה' ירפא חולי ושבר בת עמו ויהי' עלינו ניאמו כנפש ידידו החותם בברכה:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה