אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה קי

תשובה קט

שיל"ת ב' אויפאלו ה' מנחם אב ג' לסדר ויברך אתכם תרנ"ג לפ"ק:

מנחם ציון, יראנו בבנין אפריון, והבית הזה יהי' עליון ויסיר אנחה ותוגיון, ויחיש את פדיון, לכבוד ידי"נ הרב המאוה"ג, מעוז ומגדל, איש חמודות מתנהג בחסידות, כקש"ת מו"ה יעקב שפירא ני' האבדק"ק טארצאל יע"א:

יקרת מכתבו הגיענו בעתו ובזמנו ואין אומר השב עד הנה אבל לזאת יסלח ידידי ני' כי יקר ונכבד בעיני וכמה פעמים לקחתי ניירו בידי לעיין בדבריו הערבי' עלי דברי דודים ובכל פעם הפסיקוני טרדות שונות אשר העבירנו על דעתי ולכן איחרתי עד כה:

ועתה באתי על דבר אשר שאל בענין עשיית החומץ בש"ק ויו"ט וסדר מלאכתו הוא כן ממלאי' גיגית גדולה עם קסמין הנקראים האבעלשפאהנער ושופכי' עליהם חומץ חזק מאוד הנקרא עססיג-עססענץ ומשהין החומץ שם שעה או שתים ואח"כ מוציאי' אותו מן הגיגית ע"י ברזא ארוכה שבתוך הגיגית ובתוך אותו ברזא נקב ונותני' בו ברזא קטנה וזה נקרא צאפפען ושופכי' אותו בחזרה לתוך הגיגית עם הוספת קצת חומץ חזק וכן עושי' הרבה פעמים עד שקולטין הקסמין חוזק החימוץ וגם נשאר בשולי החבית טפח או יותר גבוה מטפח מן החומץ החזק מעורב עם הקסמי' וזהו אמה לעשות חומץ. ואח"כ מתחיל לעשות חומץ באופן זה. מערב בגיגית אחרת מים וחומץ ושפיריטוס ושופך מדות ידיעו' בגיגית אשר בו האמה ושוהה שם שעה או שתים אח"כ מוציא ע"י הברזא הנ"ל כשיעור שנתן בתוכה ועדיין נשאר משקה בתוכה כשיעור שהי' האמה או פחות מעט וחוזר ושפכו לתוך הגיגית שבו האמה ולפעמים בהוספת מעט שפיריטוס וכן עושה הרבה פעמים עד שנעשה חומץ חזק עססיגעססענץ וחוזר ונוטל מן התערובות הנ"ל ושופך בגיגית שבו האמה עד שנעשה חומץ חזק וכן חוזר חלילה ואם ישבות יום א' ממלאכתו יתקלקל האמה ויופסד וא"א כלל לעסוק בעסק זה ודעת מעלתו להתיר לעשות כן בשבת ויו"ט עכ"פ ע"י עכו"ם משום דהוי שבות דשבות במקום פסידא כאשר האריך במכתבו בטעמו ונימוקו:

ואני טרם אחלה לדבר אשעשע בדבריו הנעימים ראשית דבר תמה על הטו"ז או"ח סי' שכ"א סק"ג שעמ"ש המחבר אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד מפני שנראה ככובש כבשי' והכובש אסור מפני שהוא כמבשל וכ' טו"ז רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשי' והוי תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקי' לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהי' חומץ אח"כ דזה הוי ככובש כבשים דהא מתכוין שזה המעט ששופך שם יהי' נכבש ויתחמץ ע"ש ובעיניו יפלא דמשמע שלא המציא דין זה רק לטעם הרמב"ם ולא לרש"י וזה צריך טעם. עוד התפלא שדין זה הוא נגד משנה ערוכה בשבת קל"ט נותנים מים ע"ג השמרים בשביל שיצלו ופי' הרע"ב בפי' השני ונותנים מים ע"ג שמרים שנשארו בחביות וקולטי' המים טעם היין ומוציאי' אותם בשבת ושותי' אותם ואין בזה משום בורר וכו' וכתב המאירי שם בפי' א' ואני מצאתי כן גם בחי' ר"ן שם הביא רק פי' זה בשם רבינו יהונתן ע"ש ומ"ל מים מתהפכי' ליין או יין מתהפך לחומץ. וגם קשה לי' ממעשי' בכל יום וכי אסור למזוג יין או חומץ במים. ולכן חילק תחילה בין מעט דמותר ובין הרבה דאסור כמו דמחלקי' במי מלח שאינן עזי' בין מעט למרובי' ולא נהירא לי'. לכן חידש דל"ש משום מעבד רק בדבר גוש ולא בדבר צלול אבל מבשל שייך גם בדבר צלול ולכן כתב טו"ז דינו רק לרמב"ם משום מבשל ולא לרש"י משום מעבד ופי' הרע"ב ומאירי הנ"ל הוא לשיטת רש"י ולרמב"ם באמת זה אסור רק לרמב"ם ס"ל כפי' האחר שברע"ב ומאירי שם. ולפ"ז לדעת רש"י מותר אפי' ישראל לשפוך בגיגית הנ"ל דאין בצלול משום מעבד ולרמב"ם דהוא משום מבשל עכ"פ אינו תולדות האור ואין כאן בישול רק מדרבנן ונהי דלישראל אסור אבל ע"י נכרי' הוי שבות דשבות ושרי במקום פסידא עכת"ד:

והנה בגוף הדבר דפשיטא לי' דאין בדבר צלול משום מעבד אני נבוך הרבה לפמ"ש שביארתי בתשו' א' להל' שבת סי'... דפעולת הבישול ופעולת העיבוד אחת הם לפמ"ש הרמב"ם פ"ט דשבת סוף ה"ו כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל עיי"ש וא"כ פעולת הבישול הוא לרפות גוף קשה ולהקשות גוף רך וכן פעולת העיבוד כ' רש"י בשבת ק"ח ע"ב ד"ה אין מולחי' שהמלח מעבדן ונעשי' קשים וטו"ז סי' שכ"א סק"ו כ' ונ"ל שהם דומים לצנון פי' המלח מרכך הקושי שיש בהן מצד קליפתן ודומה לעיבוד ע"ש וא"כ גם העיבוד מרכך גוף קשה ומקשה גוף רך והוכחתי כן מדברי ר"ן בע"ז ע"ד ע"ב ולפ"ז כיון דהבישול פועל גם בדבר צלול ואדרבה בדבר קשה אין בישול אחר בישול ובצלול אם נצטנן יש בישול אחר בישול לכמה שי' עי' סי' שי"ח ה"נ העיבוד פועל בו וא"כ שייך בי' מעבד. והא דאמר רבא בשבת ע"ה אין עיבוד באוכלין היינו משום דבדבר שעומד לאכילה ל"ש עיבוד אף שעושה פעולת העיבוד ומשו"ה כ' בחי' רשב"א מנחות כ"א דקרבן תמיד ומוסף דשבת כיון שהי' כליל ואינו נאכל דלאו כעיבוד באוכלין דמי מאחר שאינו נאכל ע"ש ועיין בר"ן ביצה י"א ע"א אין מולחין את החלבי' כדי שלא יסריחו דמולח מידי דשייך בי' עיבוד כגון חלבי' דלאו אוכלי' גמורי' הם יש בו משום מעבד ועי' ש"מ שם ותוס' שבת סי' שכ"א אות יו"ד אבל העיבוד שפיר פועל באוכלין רק כיון דנאכל אין בו משום מעבד מה"ת ורק מדרבנן ועיי' בתוס' שבת הנ"ל סי' שכ"א אות ה' (ותימא על תויו"ט פי"ד דשבת מ"ב דכ' דמשו"ה לא פי' הרמב"ם משום מעבד כיון דפסק אין עיבוד באוכלין הא זה רק מה"ת אבל מדרבנן יש עיבוד וכמדומה לי שראיתי א' מן האחרונים שעמד בזה] וה"נ במשקי' ודבר צלול לפמ"ש דשייך בהו פעולת העיבוד שפיר י"ל דשייך בהו משום מעבד דרבנן, ולא עוד אלא כיון דיש מיני אוכלין דשייך בהו עיבוד מה"ת כמו חלבי' רק שאין נאכלי' מחמת איסור שבהן שפיר י"ל דגם במשקי' שייך עיבוד מדרבנן אטו אוכלין דשייך בהו עיבוד מה"ת:

ואולי י"ל בחומץ חזק דמבואר ביומא פ"א דפטור אם שותהו ביוה"כ משום דאינו ראוי לשתיה ועיין בטור וב"י סי' תרי"ג א"כ שייך בהו עיבוד מה"ת ואף דראוי לשתי' ע"י מזיגה כיון דלא מישתי' בעינא לא מקרי משקה ועי' שבועות כ"ב גבי חרצין כיון דלא בעיני' אכלי לי' אינשי לא מקרי אכילה וה"נ לא מקרי שתי' דנימא בי' אין עיבוד באוכלי' ולפ"ז ל"ק מה שהק' מעלתו משבת קל"ט דהתם כיון דראוי לשתי' שייך בי' אין עיבוד אבל בחומץ דאינו ראוי לשתיה ל"ש אין עיבוד באוכלי' ואסור משום מעבד:

אבל לפענ"ד ממקומו הוא מוכרע דבדבר צלול ל"ש עיבוד שהרי בברייתא שנינו אין עשיית מי מלח מרובי' לתת לתוך הכבשי' וכו' וכן הוא לשון הטור ושו"ע סי' שכ"א ומשמע דוקא לתת לתוך הכבשים אסור אבל שלא לתוך הכבשי' שרי ועיי' פמ"ג שם באש"א אות ד' ואמאי הא הוי עיבוד במים אעכ"ח דבדבר צלול ל"ש עיבוד וכן משמע מלשון רש"י ד"ה והלא שכ' מפני שהוא כמעבד מתחן את האוכל הנתן לתוכו כדי שיתקיים משמע במים שהוא צלול ל"ש משום מעבד:

אלא דבאמת אין ראי' מזה דבצלול ל"ש מעבד אלא משום דל"ש מעבד אלא אם פועל בזה שיתקיים ימים רבים ולא יפסד כמ"ש חי' הר"ן ואפי' אם פועל שיוכל להתקיים ימים רבים ולא יפסד מ"מ אם אינו עולה לקיום רק לצורך שעתו לא שייך בי' עיבוד כמ"ש תיו"ט אבל במים ל"ש שנותן בו מלח כדי שיתקיים המים ימים רבים ולכן ל"ש בי' עיבוד:

אכן באמת מלישנא דמתני' משמע דמרובי' אסורי' אפי' אינו נותן לתוך הכבשים ועי' פמג"ד שם. ובאמת הוא תמוה אמאי יאסר אי משום דגזרינן אטו שמא יתן לתוך הכבשים הא הוי גזלג"ז דהא כובש גופא ל"ה עיבוד אלא מדרבנן דאין עיבוד באוכלין ואי משום חשדא ומראית עין שיחשדו אותו שעושה כדי ליתן לתוך הכבשי' הא כיון דאינו עיבוד רק מדרבנן והרי כ' האשר"י בשבת קמ"ו אות ט' דבאיסור דרבנן ל"ש כל מקום שאסרו חכמים משום מראית עין אפי' בח"ח אסור עיי"ש ועיין טו"ז או"ח סוס"י רמ"ז. ונראה דקושי' זו דחקו לתיו"ט שכ' דטעם הרמב"ם שכ' דמרובי' אסורי' מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ולא משום מעבד משום דפסק אין עיבוד באוכלין ורש"י והרע"ב פסקו כרבה בר ר"ה דיש עיבוד באוכלין ושפיר פי' משום מעבד ותמהו האחרונים נהי דאין עיבוד באוכלין מה"ת מ"מ מדרבנן אסור. ולפמ"ש לק"מ דנהי לתוך הכבשי' הוי עיבוד מדרבנן מ"מ בעושה מי מלח ואינו נותן לתוך הכבשי' וכמו שהוא לישנא דמתני' והרמב"ם לא נקט כלל לתת לתוך הכבשי' הוי גזלג"ז וגם משום מראית עין ליכא לכן צריך טעם משום דנראה כמבשל שהוא מלאכה דאורייתא וכונתו או דמתחזי' לאינשי כאלו רוצה לבשל בו ואסור משום מראית עין שיחשדהו שרוצה לעשות מלאכה דאורייתא או שהוא בעצמו מתחזי' כבישול ויבא גם לבשל:

אלא דלפ"ז תקשי מ"ש הרמב"ם וכן לא יעשה מי מלח עזי' וכו' מפרי שנראה כעושה מורייס וכ' כ"מ משום דסתם מורייס עבדי לי' לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמחזי' ככובש כבשי' אסור ותקשי הרי כובש כבשי' גופא אינו מבשל מה"ת שאינו תולדות האור ורק מדרבנן והוי גזלג"ז וכ"ש כאן דאיכא ספיקא טובא שמא לא יעשה כלל מורייס בשבת ואת"ל יעשה שמא לא יכבש בו דגים ואפי' אם כובש בו משמע מדברי כ"מ שאינו כובש כבשים ממש רק מחזי ככובש כבשים וכובש כבשים גופא הוא רק מדרבנן וכן ק' מ"ש דאסור למלוח צנון וכיוצא בו בשבת מפני שנרא ככובש כבשים בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל עיי"ש וכיון דכובש אסור מדרבנן משום מחזי כמבשל וצנון הוא רק מחזי ככובש וא"כ הוי גזלג"ז וגם משום מראית עין ליכא למיאסר בח"ח באיסור דרבנן כמש"ל בשם האשר"י:

ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר חדש לפמ"ש הרא"ש בשבת מ"ב ומשמע דבישרא דתורא לא בישול בכלי ראשון ומותר לתת בשר חי לתוך כלי ראשון שהעבירוהו מעל האור ומיהו אם מליח ישן הוא אפשר דאסור הוא וממהר להתבשל כדאמר לעיל וכו' ועיין טו"ז סי' שי"ח סקי"ג והרי קי"ל ביצה ל"ד א' מביא את האור וכו' וא' נותן את המים וא' נותן בתוכו תבלין וא' מגיס כולן חייבין ועי' שם ברש"י וכן פסק הרמב"ם פ"ט משבת ה"ד ועי' בכ"מ פ"ג הי"א דמגיס חייב משום מבשל לפי שמקרב הבישול ע"ש. ולפ"ז י"ל דס"ל לרמב"ם דבכובש כבשים ומבשלי' אח"כ נמי ממהר להתבשל וא"כ בכבישה מקרב הבישול ואם כובש בשבת אפי' מבשל אח"כ בחול מ"מ כיון שקירב הבישול בשבת חייב משום מבשל. אלא דבצנון אינו מבשלה אח"כ כלל וגם אינו כבשו לזמן מרובה שעי"ז ימהר הבישול רק לאכול בסעודה אחרת בו ביום לכן אינו אסור מה"ת דל"ה כובש ולכן כ' מפני שנראה ככובש כבשים בשבת ולכן שפיר גזרינן אטו כובש או מפני מראית עין משום דכובש הוא איסור דאורייתא דהוי כמבשל ממש וזה שכתב והכובש אסור מפני שהוא כמבשל וכן במי מלח עזי' שפיר גזרינן כיון דאם כיבש דגים במורייס הוי איסור דאורייתא וא"ש:

ובדברינו אלה יבא על נכון דברי המחבר בסי' שכ"א דבסעי' ב' כתב אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים משום דדמי לעיבוד והוא כפירש"י והרע"ב ובסעי' ג' גבי איסור מליחת צנון כתב מפני שנראה ככובש כבשים והכובש אסור מפני שהוא כמבשל וזה כדעת הרמב"ם והוא פלא למה שינה את טעמו. ולפי הנ"ל א"ש דהמחבר הכריע דאין עיבוד באוכלין מה"ת וא"כ בצנון דאינו עיבוד באמת כמו כובש כבשים שיש עיבוד אלא דאין עיבוד באוכלין ואסור עכ"פ מדרבנן אלא דנראה ככובש כבשים שיש בהם איסור מדרבנן וא"כ הוי גזלג"ז ולא גזרי' ולכן כ' טעם הרמב"ם דכובש כבשים הוי כמבשל ואסור מה"ת ושפיר גזרינן מליחת צנון אטו כבשים אבל בסעי' ב' במי מלח דנקט לתוך הכבשים כלישנא דברייתא ואין איסור אלא משום שכובש באמת אבל העשיי' אין איסור משום שיחש-הוא כדי לכבוש או כדי לבשל ודלא כרמב"ם ורש"י ורע"ב וא"כ בכבשים שאין מבשלי' אחר הכבישה אין כאן איסור משום מבשל לכן נתן טעם משום דדמי לעיבוד ואי דעיבוד אוכלי' הוא רק מדרבנן מה בכך הא כיון שנותן לתוך הכבשים הרי הוא מעבד באמת ואסור מדרבנן:

ומה שהביא מעלתו ראי' דאין עיבוד במשקי' דמה"ת אין עיבוד אלא בעורות ונהי דמדרבנן יש עיבוד באוכלין היינו רק בדבר גוש דומי' דמלאכה דאורייתא בעור שהוא דבר גוש ולא בדבר צלול. קשה עלי להכניס עצמי בזה כי אינני יודע לגדור גדר המלאכה מה שלא גדרו חכמז"ל שהרי אמרי' בשבת ע"ד ע"ב שביק תנא דידן בישול סממני' דהוי במשכן ונקט אופה דל"ש כלל במלאכת משכן ומשני תנא סידורא דפת נקט ופירש"י ואופה במקום בישול סממני' הוא דהוא בישול דפת ועי' ברע"ב שם ואף דסמני' בישול בדבר צלול ופת אינו אופה בדבר צלול וכהנה רבית:

אבל מה שהביא ראי' משבת קל"ט מפי' שני שברע"ב והוא פי' ראשון שבמאירי דל"ש בדבר צלול משום מעבד ולא ס"ל כרמב"ם דשייך בכובש כבשים משום מבשל. נלפענ"ד דאין ראי' הוא כלל דעי' בטו"ז סי' שכ"א סק"ה שכתב דבאלו אין הטעם משום דדומה לעיבוד כי אין המלח משנה את טבעם של אלו כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר טעם שהוא חריף או מר אבל אינו אלא ליתן טעה בהם ע"ש מבואר דל"ש משום עיבוד אלא אם מהפך טבעו אבל בנתינת טעם אפי' של מלח שאינו מהפך טבעו ליכא משום מעבד:

וזה נראה כונת מג"א סק"ה שכתב ול"נ הטעם שאין המלח מועיל להם כ"כ וכו' וכ"מ בגמ' גבי צנון דהיכי דאין המלח מועיל לו שרי ובמחה"ש תמה הא בגמ' לא שרי אלא היכי דמקלקל ומג"א מתיר אפי' אינו מקלקל אלא שאינו מתקן ונדחק בזה ולפענ"ד כונת מג"א שאין המלח מועיל להם שאינו מהפך טבעם וא"כ ל"ה כלל מלאכת עיבוד וכמ"ש טו"ז אלא שמא תאמר דגם בנתינת מלח טעם בהם יש בהם משום עיבוד אעפ"י שאינו מהפך טבעם לזה הביא ראי' מגמ' דאמר ר"נ דהוי מלח פוגלא משום דמפסיד לי' דאמר שמואל פוגלא חורפא מעלי' ואי נימא דבנתינת המלח טעם בו אעפ"י שאינו מהפך טבעו הוי מלאכת עיבוד תקשי נהי דהוי מקלקל אבל בשבת כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון שיש תיקון פורתא שהוא מכוין להיות בו טעם מלח שפיר חשוב מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' חולין ח' ד"ה מותר ע"ש אעכ"ח דלא מקרי מלאכת עיבוד כלל אלא אם מהפך טבעו ולכן הי' ס"ל לר"נ כיון דמפסיד לי' ליכא מלאכת עיבוד כלל אף שהמלח נותן בו טעם דאין זה מלאכת עיבוד ועיקר המלאכ' שהוא מעבד טבעו הוא קלקול גמור ואין בו תיקון כלל ומה דאית בי' תיקון פורת' שיש בו טעם מלח ז"א תיקון במלאכת עיבוד עצמה ועיי' ברש"י ב"ק ל"ד ע"ב ד"ה בצריך לכלבו וכיון דמוכח דמלאכת העיבוד הוא רק במהפך טבעו א"כ בהני דאין המלח מועיל להם להפך טבעו אינו דומה כלל למעבד אף שאינו מקלקל ושרי.

ונראה שלזה נתכווין רש"י בשבת ק"ח ע"ב שכ' אין מולחין צנון וביצה ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדין ונעשי' קשים דהיינו שנהפך טבעו והוי תיקון פי' דהאי גופא שנעשי' קשי' ונהפך טבעו הו' תיקון ולכן אסור כיון שעצם מלאכת העיבוד הוי תיקון משא"כ אלו לא הי' תיקון רק מצד טעם מלח שבו ועצם המלאכה שמהפך טבעו הי' קלקול שרי וא"ש:

ועיין בבעה"מ בפסחי' ר"פ ע"א שכ' דחומץ האדומי ושאר ג' מיני מדינה ל"ש בהם טעכ"ע דטעכ"ע היינו אם נרגש טעם הראשון אבל בזה אין טעם הראשון אלא שהוא משתנה ע"י עירובו ומוליד טעם חדש ע"ש ולפ"ז א"ש דבנותן יין או שאר משקי' לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שג"ז יהי' חומץ ומהפך טבעו לחומץ שפיר י"ל דיש בו משום מעבד אעפ"י שהוא צלול אבל שם בשבת קל"ט בנותן מים ע"ג שמרי' שהמים רק קולטי' טעם מיין אבל אין מהפכי' טבע המים ליין שפיר ל"ש בי' משום מעבד ודוקא נקט ומוציא אותו בשבת דאז מותר ליתנו אבל אם מניחו שם שיחמיץ שמהפך טבע המים ליין דתמד ושהחמיץ חייב במעשר עיי' חולין כ"ה ויקח בכסף מעשר וכן לענין יין נסך עיי' יו"ד סי' קכ"ג סי"א ודאי אסור ליתנו ע"ג שמרים אי משום דהוי כמעבד ואי משום דהוי כמבשל. ולפ"ז גם הרמב"ם יוכל לסבור שם כפי' הרע"ב ומאירי אלא דגם מבשל ל"ש אלא כשמהפך טבעו וכמש"ל שמקשה את הרפה ומרפה את הקשה אבל שם שאינו מקבל רק טעם יין שרי ואין בו משום מחזי' כמבשל ואין כאן מחלוקת:

ולפי הנ"ל קשי' לי ג"כ אמאי לא אסור הטו"ז לשפוך משקי' לכלי חומץ בשבת שיתחמץ מהא דאמרינן בביצה כ"ג סחופא כסא אשיראי ביו"ט אסור משום דכמוליד ריחא ופסק כן רמ"א בסי' תקי"א וה"נ לאסר משום דקמוליד ריחא כדאמרינן בעלמא ריחא חלא. אלא דבזה י"ל למ"ש מג"א שם סק"י דמשו"ה מותר לפזר מיני בשמים על גחלי' כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה וליכא משום אולידו ריחא שאין כונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בישרא שצולי' אגומרי' ועיי' טו"ז שם סק"ח בשם רש"ל וה"נ כיון דקי"ל כרבא ב"ב צ"ו וע"ז ס"ו ע"ב דריחי' חלא וטעמא חמרא חמרא עיי' באו"ח סי' ר"ד וסי' ער"ב א"כ אינו מכוין להוליד ריחא רק להכשיר אוכל ולכן שרי שפיר:

אבל אכתי קשי' לי למה שפי' רש"י שם בביצה דאסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה א"כ מ"ל מוליד ריח חדש או מוליד טעם חדש וכיון דבחומץ מוליד טעם חדש ומהפך טבעו ליתסר ואף דקי"ל באו"ח סי' שכ"ד ס"ד כר"י בשבת קנ"ה דשוי אוכלא משוינן ע"ש היינו דוקא כשהאוכל הוא בעולם כמו שם בשבת שמתיר פקיעי עמיר לפני בהמה שרק הוסיף בתיקונו אבל להוליד טעם חדש ודאי אסור וכעין זה מחלק מג"א בסי' תקי"א סקי"א דאע"ג דמותר למלול עשבי' בשבת כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה משום דריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקמוסיף מ"מ אסור ליתן בשמים על בגד שמריח כבר שיריח יותר דשאני התם שהריח הוא שם רק שמוסיף במלילתו שיצא ריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש וה"נ במתיר פקיעי עמיר האוכל הוא שם אלא שבהתרתו משוי אותו ראוי' לבהמה אבל כאן מוסיף טעם חדש ואסור ועיי' בטו"ז רס"י תק"ב גבי הוצאת אש ביו"ט בדעת הרמב"ם שלא התירה תורה או"נ אלא לתקן מה שהוא כבר בעולם אלא שאינו ראוי' לאכול בלי התיקון כמו בישול ואפיי' אבל להמציא ולהוליד שיהי' או"נ דהיינו יש מאין לא התירה התורה עיי"ש וה"נ בפקיעי עמיר מתקן מה שיש כבר בעולם אבל בזה מוליד טעם חדש ואף דאינו יש מאין מ"מ גם הדין אינו שווה רק הבאתי דמיון לסברא הנ"ל:

ונ"ל סברא ישרה דאפי' אי נימא דהמתחיל מלאכה בשבת והוא נגמרה מאיליו בחול חייב ועיי' פמ"ג סוף פתיחה כוללת מה' שבת דהוי כאלו אגמרי' בידים בהאי שעתא וכמ"ש נמ"י ב"ק כ"ב דמה"ט אי התחיל במלאכה בע"ש והיא נגמרת מאילי' בשבת שרי מ"מ היינו דוקא במלאכה אבל במוליד ריחא אין איסור אלא אם הריח נולד ביו"ט או בשבת וכן במוליד טעם חדש אין איסור אלא בכה"ג אבל אם הריח או הטעם חדש אינו נולד אלא בחול אעפ"י שנולד ע"י מעשה שעושה בשבת ויו"ט אין איסור בזה כיון שאינו מוליד בשבת ולפ"ז א"ש דמטעם שכתב הטו"ז דהוי ככובש כבשי' דהוא כמבשל אסור אפי' נתחמץ אח"כ בחול אבל מטעם מוליד ריחא או טעמא אינו אסור בכה"ג אלא אם נולד הטעם או הריח בשבת וא"ש. ולפ"ז בנידון דידן שנעשה חומץ בשבת אסור מטעם מוליד טעם חדש כנ"ל:

ועוד נראה לאסור לשפוך ע"י ישראל שהרי הערובות הזה ממים וחומץ ושפיריטוס שהוא בגיגית אחרת וממשקה הזה נוטל ושופך בגיגית שבו נעשה חומץ אינו ראוי' לשתי' והוי מוקצה ואסור לטלטלו ועיי' במג"א סי' שכ"א סק"ז ותשו' מהר"מ שיק או"ח סי' קל"ה אמנם שם פלפל רק בשופך מים ושפיריטוס או חומץ שהוא רא' לשתי' או ליתנו על האוכל והוא דבר הניטל רק מצד שהוא לצורך דבר שאינו ניטל אבל כאן התערובות הזה גופא הוא מוקצה ודבר שאינו ניטל ודאי אסור ע"י ישראל:

ומה שדקדק על הטו"ז אמאי לא המציא דינו רק לטעם הרמב"ם ולא לרש"י משום מעבד. תמהני הלא לא מצינו דשייך מעבד רק במלח ולא בחומץ עיי' שבת ע"ה ע"ב ובראשוני' חולין י"ד. ואפי' לפמ"ש לעיל דעיבוד ובישול פועלי' פעולה אחת מ"מ הרי גם לענין כבוש כמבושל העלה הש"ך סי' ק"ה סק"ב דאין חומץ שווה למלח דבציר הוי כבוש כמבושל אם שהה כשיעור כדי שיתנו על האור וירתיח ולא בחומץ דבעי' דוקא מעל"ע כמו בשאר משקי' וכן העלה פר"ח שם ודוקא לענין חליטת כבד מצינו בסי' ע"ג ס"ב דחליטת חומץ שווה לרותחי' וא"כ אין רחוק שגם טו"ז סובר כן ולא קשה מידי:

אמנם כ"ז ע"י ישראל אבל ע"י עכו"ם יש להתיר. אבל לפענ"ד יש בזה איסור דאורייתא והוא עפמ"ש רמב"ן בחומש פ' אמור בפסוק יהי' לכם שבתון שנצטוינו מה"ת להיות לנו מכוחה ביו"ט אפי' מדברי' שאינן מלאכה לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקלו הפירות ולמלא החביות יין ולפנות הכלי' וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א על המפנה חפיציו מבית לבית שאינו בדין שיאסור התורה הוצאה בכגרוגרת ותתיר העמל הגדול הזה ע"ש ועיי' במ"מ פכ"א משבת ועיי' חת"ס חו"מ סי' קצ"ה ומבואר מדבריהם דכל הני עובדא דחול דאסורי' רק מדרבנן היינו בעושה דרך איקראי אבל אם מטריח בזה בכל יום השבת אף דאין בו סקילה וכרת וחטאת משום שאינו מל"ט מלאכות ואינו עובר אלאו דל"ת כל מלאכת מ"מ עובר בעשה דתשבות ושבתון וא"כ ה"נ כשעושה מלאכתו בשבת בעשיית החומץ כדרך שהוא עושה בחול בעמל ויגיעה כל היום עובר באיסור עשה דאורייתא [עיין לעיל סי' פ"ט]:

ואמנם בזה הי' נ"ל להתיר ע"י נכרי אם מצווה לו מע"ש לעשות בשבת והוא עפמ"ש בס' בית מאיר אה"ע סי' ה' ס"ד ליישב קושי' פנ"י בתשו' יו"ד סי' ג' שהק' ל"ל אמירה לנכרי שבות ת"ל משום דיש שליחות לנכרי לחומרא ע"ש באורך ותי' ב"מ דדוקא אם המעשה מתועב בעצמו שייך שליחות אבל באיסור שבת דהוא רק שיניח גופו של ישראל ל"ש שליחות דהרי גופו של ישראל נח והוי כמו מצות שעל גופו דל"ש בי' שליחות אך דחה זה מדברי רש"י שבת קנ"ג שפי' בהדי' דשייך בזה שליחות ע"ש וצריך לומר דאין איסור המלאכה משום שיהא גוף הישראל נח ושובת שהרי בכותב שתי אותיות או מוציא כגרוגרת אין בזה עמל ויגיעה וכן בתופר שתי תפירות וכדומה ואפ"ה אסרה רחמנא וע"כ שתורה אסרה מעשה זו והמעשה בעצמו מתועב ושפיר שייך בי' שליחות וא"כ כ"ז באחד מט"ל מלאכות אבל בנידון הנ"ל שאינו מלאכה אלא שהוא טרחא ועמל ואינו שובת שפיר י"ל דמותר ע"י נכרי שהרי גופו של ישראל נח ואי משום ודבר דבר אינו אסור אלא כשאומר לו בשבת אבל בע"ש לא שייך ודבר דבר. עיי' סי' ש"ו וש"ז:

אך כבר העלה ב"מ שם דאיסור אמירה לנכרי שבות חמור יותר מהא דלחומרא יש שליחות לנכרי וא"כ כיון דהוא איסור בפ"ע לא מצד שליחות שוב שפיר יש לאסור גם בנ"ד כיון שהוא איסור עשה ועיי"ש בב"מ דאפי' באיסור דרבנן אמירה לנכרי אסור כ"ש בעשה דאורייתא:

ועדיין סבור הייתי לומר דבנ"ד ל"ש איסור אמירה לעכו"ם לפמ"ש בס' תוס' שבת רס"י רמ"ג דאיסור אמירה לנכרי סמכו על הא דכתי' כל מלאכה לא יעשה בו ומשמע אפי' ע"י אחרי' לא יוכלו לעשות בשבת ע"ש. ולפ"ז ל"ש איסור אמירה לעכו"ם אלא היכי דאית בי' משום מלאכה אבל כאן דאינו מלאכה רק עשה דתשבות או שבתון לא נפקא מכל מלאכה לא יעשה בו ואין בו איסור דאמירה לעכו"ם. אך זה ליתא דהרי קי"ל בחו"מ סי' של"ח סעי' וי"ו דאמירה לעכו"ם אסור בכל איסורי' וכן הוא ביו"ד סי' רצ"ו סעי' ס"ט ועיי' טו"ז רס"י רצ"ז ועי' אה"ע סי' ה' בח"מ סק"ח וב"ש סקט"ז אף דלא כתי' בהו כל מלאכה לא יעשה בהם וא"כ ה"נ באיסור עשה דשבת אסור ע"י גוי משום אמירה לעכו"ם שבות:

ועוד נ"ל דיש בזה משום מלאכה דאורייתא משום בורר דאמרינן בשבת קל"ט ע"ב דבי ר"פ שאפו שיכרא ממנא למנא ופריך האיכא ניצוצות ומשני ניצוצות לבי ר"פ לא חיישי' ופירש"י וכשמגיע לניצוצות משליך הן ופסולתן לחוץ ותחילת שפייתן מן הפסולת ניכר דלאו בורר הוא ועיי' בטור ושו"ע סי' שי"ט סי"ד ובמג"א שם. וז"ל המאירי שם מ"מ מריקי' מכלי אל כלי דרך נחת שעירה את הצלול וישאר הפסולת בשולי הכלי ויזהר כשיגיע לפסולת שלא יוציא מעט מעט טיפה טיפה מן היין הנשאר עם הפסולת שזהו ברירה אלא כיון שיצא הצלול יניחנו מיד וכו'. וכונתם דל"ש בורר אלא במעורב האוכל עם הפסולת כמ"ש מג"א סי' שי"ט סקט"ו וסי' ת"ק סקי"ב וא"כ קודם שמגיע אל הפסולת אין האוכל מעורב עם הפסולת ואין כאן בורר וכשמגיע לפסולת המעורב בשכר אינו בורר אלא משליך הכל לחוץ וכמ"ש מג"א סי' תק"י סקי"ג דמותר לקלוט שומן הצף על פני החלב שקורי' סמעטעני אפי' בשבת וכשיגיע סמוך לחנב יניח קצת עם החלב וכמ"ש סי' שי"ט סי"ד ע"ש. ולפ"ז בנ"ד כשמוציא החומץ בברז' מן הגיגית ושם מעורב החומץ עם הקסמי' ומברר מתוך פסולת שפיר יש בו משום בורר שהוא אב מלאכה כמבואר שי"ט ס"ב. ואפשר דזה הוי כבורר בנפה וכברה כיון דזהו דרך ברירתו עיי' מג"א סק"א. וא"כ ודאי אסור ע"י נכרי משום אמירה לנכרי שבות:

ואל ישיבני מדברי המאירי שבת קל"ט שהביא גם מעלתו שכ' שאין כאן ברירה כלל שאין כאן נתינה במסננת כלל ואינו אלא כמזיגת מים ביין דמשמע כל שאינו במסננת ליכא משום בורר דאפשר התם השמרים מעורבי' עם היין לכן אין כאן בורר כמבואר סי' שי"ט סעי' יו"ד ואותן השמרים שהן בשולי הכלי אפשר באמת שכשמגיע סמוך לשמרים מניח שם קצת מן המים כמ"ש מג"א הנ"ל גבי סמעטעני או מטעם שכ' הרע"ב שם מפני הקמחי' לבנים שמתהווי' בו וא"כ עדיין מעורב בפסולת ובורר אוכל ופסולת מעורב מן פסולת אחר אפשר שאין בו משום בורר:

ומתוך דברי המאירי שהוסף ואין זה אלא כמזיגת מים ביין נראה דקשי' לי' כיון שהמים קולטי' היין מתוך השמרים הרי בזה הוא בורר היין מתוך השמרים וע"ז תי' דאין זה אלא כמזיגת מים ביין שהיין בא רק בתוך המים מעורב ואין היין מבורר מתוך השמרים בעין לכן לא נקרא בורר:

אך יש לעיין קצת למ"ש א"ר סי' שי"ט אות ח' בשם תשו' רי"ט דמותר להסיר גרעין וכו' או פסולת שביין דאין ברירה בלח עיי"ש וכן הסכים בברכי יוסף סי' שי"ט אות ה' אם זה דוקא בבורר יבש מתוך לח ולא בבורר לח מתוך יבש דאז הוי בורר כנ"ד או נימא דגבי בורר לח מתוך יבש ל"ה בורר וצ"ע בזה. ואולי יש לפשוט דהא קשה על סברא הנ"ל הא קי"ל בסי' שי"ט סעי' י"ז דמחבץ הוי בורר אעפ"י שהוא בלח ועי' במ"מ ריש הל' שביתת עשור ונראה לי דטעם מהרי"ט הנ"ל כמ"ש מג"א סי' שי"ט סקט"ו גבי שומן דל"ה בורר משום דלחודא קאי ואין בורר אלא במעורב וס"ל למהרי"ט הנ"ל דביבש בלח לא מקרי מעורב ולחודא קאי לכן ל"ה בורר משא"כ במחבץ שהוא דבר א' לגמרי חלב רק ע"י הקיבה מפריש החמאה היבש לחודא שפיר מקרי בורר ולק"מ ולפ"ז כיון דלח ויבש לא מקרי מעורב גם כשבורר הלח מתוך יבש כנ"ד לא מקרי בורר:

אמנם מדברי המחבר סי' שי"ט סעי' ט"ז מבואר דדוקא בשעת אכילה לא הוי בורר אבל לסנן המים שיש בו תולעי' קודם שתי' יש בו משום בורר אעפ"י שהוא בורר לח מיבש וכן פסק טו"ז סקי"ג ובסי' תק"ו סוסק"ג ע"ש. ועוד דכתב הרמב"ם פכ"א משבת הי"ז דמחבץ תולדות בורר הוא לפיכך אעפ"י שנותני' שומשני' ואגוזי' לדבש לא יחבצי' בידו וכ' המ"מ שהוא מתוספתא והמחבר הביא זה בשו"ע סי' שי"ט סעי' י"ז ואגוזי' לא הי' מעורב מתחילתו רק יבש בלח ומ"מ אית בי' משום בורר ומוכח דגם יבש בלח הוי בורר וא"כ נידון דידן שפיר אסור משום בורר:

וגם אין להתיר מטעם שכתב ב"י סוס"י שי"ט בשם שבולי לקט גבי נינמולי' דאפילו לסננו מותר בשבת ואין בו משום בורר שהדבש והבשמי' שמערב בו אינו פסולת אלא אדרבה הוא מתכוין לערב היין בהם כדי שיהא לוקט ריחן וטעמן ואינו מסנן אלא כדי שיהא דק וצלול ולא יהי' עב מתערובות הדבש והבשמים וה"נ נימא שהקסמי' אינו פסולת כי הוא מתכוין לערב בהם כדי שיהא לוקט ריחן וטעמן דז"א דהתם הדבש והבשמי' אין פסולת דאדרבה הוא חפץ בדבש ובשמי' לאכול והסיננו הוא רק שלא יהא עב אבל כאן הקסמי' אין לו חפץ בהם רק שיגרמו להחמיץ התערובות ששופך עליהם ומ"מ פסולת הן ואינו ראוי' לאכילה ודאי יש בו משום בורר:

ועוד חזינא בי' תיוהא דבחורף בעת הקור גדול צריך להסיק התנור בחדר שהגיגית עומד בו כדי שיחמיץ החומץ והוא אב מלאכה מבעיר ואסור בו אמירה לנכרי:

סיומא דפסקא שישראל ודאי אסור לשפוך בגיגית:

א' מחמת טעם הטו"ז דהוי ככובש כבשים דמיחזי כמבשל.

ב' מטעם מוקצה.

ג' מטעם מוליד ריחא.

ד' מטעם עשה דתשבות.

ה' משום בורר שהוא אב מלאכה. וגם ע"י נכרי אסור משום טעם ד' וה' שהוא מה"ת וממילא אמירה לנכרי שבות. אבל משום ג' טעמי' הראשונים אין לאסור ע"י נכרי דהא המג"א סי' ש"ד סוף סק"ז מתיר שבות ע"י עכו"ם במקום שיש הפסד גדול עיי"ש:

לכן לפענ"ד אין היתר אפי' מדינא אלא באופן אם שוכר העכו"ם בקבולות על שבת שאם יעשה לו כך וכך חומץ יתן לו כך וכך כמו במכס סוס"י רמ"ד ויהודי ששכר המלח שם במג"א בשם רש"ל וליכא רק משום מראית העין ושרי משום פסידא כמו התם דהא גם כאן מפסיד מן הקרן שנפסד לגמרי וגם לענין איסור עשה דחשבית יש לצרף דעת הפוסקים דלא איפשטא האיבעי' ובשאר איסורי' אסור אמירה לנכרי וסד"ר לקולא עי' חמ"ח וב"ש סי' ה' ומשום בורר יש לצרף דעת המהרי"ט וא"ר וברכי יוסף דבלח ל"ש בורר ולכן העושי' כן יש להם על מה שיסמוכו להתיר באופן הנ"ל ואין למחות בידם. אבל אני ברצוני אינני נמנה להתיר בדבר אשר לכל מסורה ומי יודע כמה חילול שבת גורם זה אשר גורעי' ומוסיפי' ודורשי' מדעת עצמם ותולי' בוקא סרוקי ברבנן ואומרי' שרי לנו עורבא וכבר היתה מכשלה כזאת תחת יד גדולי' וטובי'. וד' יזמין פרנסתינו בהיתר ולא באיסור. ויחוש לנו ישועות הניבאות. ויעשה עמנו לטובה אות. עדי יבא קץ הפלאות. כנפשו ונפש ידידו דוש"ת באהבה:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה