בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה סג
שיל"ת ב' אויפאלו ב' בהר תרמ"ג לפ"ק:
כ"ב למספר ברית שלומי לא תופר, מהנותן אמרי שפר, ידידי הרב החריף הוותיק, מלא עתיק כש"ת מו"ה אברהם צבי יונג ני':
יקרתו הגיעני בעתו ובזמנו ויען הייתי עמוס הטרדות עם הבחורים בני הישיבה ה' עליהם יחיו וידגו לרוב לסדרם על מכונם לא הרשני עתי להשיבו והיום הזה ראשית מלאכתי במענה פי כיד ה' הטובה עלי:
ראשית דבר נתקשה בשבועות יו"ד ע"ב דפריך א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעי' העמדה והערכה ולפמ"ש תוס' מעילה ט"ו ד"ה ואפי' בתי' השני א"נ מי לא עסקי' דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו מחיים עד שמתו ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה ע"ש. א"כ מה פריך דילמא מיירי כאן נמי שהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותה עד שמתה או נשחטה ושפיר מהני הפדיון והוא קושי' חמורה. והנ"ל בזה דהנה יש להתבונן בתוס' מעילה הנ"ל שכתבו דאם העמדה והערכה הי' מחיים מהני הפדי' לאח"מ דכבר הי' העוה"ע מחיים. הלא הערכה זו אינה דבר קצוב רק לפי שוי' וכ"מ מלשון רש"י בחומש פ' בחוקותי בפסוק והי' ערכך לפי זרעו לא לפי שוי' משמע דערכך דלעיל גבי בהמה הוא לפי שוי' וכן בפסוק בערכך נפשות וגו' כתב אין ערך זה לשון דמי' ועיי' מזרחי שם מבואר דשאר ערך הוא לשון דמי שוי' ועיי' ברמב"ם פ"ה מעירוכי' ה"ג וה"ה והי"ט שם דמוכח כן להדי' דנערך בדמי' שוי' ובהדי' דריש בת"כ בחקותי פ"ט פרשתא ד' ה"ו דאין פודי' את ההקדשות אכסרה פי' באומד רק בשווי' וא"כ מה מהני שהעריכו מחיים הלא מחיים הוא שוה יותר מלאחר שמתה וכדאמרי' ב"ק יו"ד לא נצרכה אלא לפחת נבילה וא"כ כשמתה צריכה הערכה מחדש וכיון דל"ש בה העמדה אין בה הערכה והדק"ל דאיך נפדית:
ונ"ל דבקידושי' דף כ"ט ע"א אמרי' משכו במאתים ולא הספיק לפדותו עד שעמד במנה נותן מאתים מ"ט לא יהי' כח הדיוט חמיר מהקדש והקשו בתוס' שם ת"ל משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ותי' כיון דהי' בטעות שלא הי' סבור שישתנה השער ל"ה כמסירה להדיוט והקשו ע"ז מב"ב קל"ג בני של יוסף בן יועזר אשכח מרגניתא א"ל דביתהו זיל מכרה לגזבר דהקדש ולא תישיימי' את דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואמאי הא שומא בטעות ותי' בתי' הא' דהתם כששם אותה בדבר שאין שומתו ידועה לא מיקרי טעות דגומר בדעתו אפי' שוה יותר כיון דמסופק ג"כ שמא שוה פחות ובתי' השני כתבו דהתם כששם אותה בפחות משווי' מתכווין לוותר להקדש לכן שייך אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט אבל הכא לא נתכוון לוותר כלל להקדש כשמשכו במאתים שכך הי' שווה באותו שעה ל"ש אל"ג כמסירה להדיוט ע"ש ובקצוה"ח סי' שנ"ג סק"א הסביר כיון דקדושת דמים הוא א"כ ל"ש בי' דין הקדש אלא כשנותן דמים להקדש בחנם אבל אם אינו נותן דמים להקדש בחנם ל"ש בי' דין הקדש כלל דהרי אינו מקדיש שום דבר וא"א לומר בו אל"ג כמסירה להדיוט עיי"ש:
ועיי' בעירוכי' כ"ז במתני' אמר א' בעשר וכו' וא' אומר בחמשי' חזר בו של חמשי' ממשכני' מנכסיו עד עשר וכו' חזר בו של עשר מוכרין אותו בשוי' ונפרעי' משל עשר את המותר ועיי' ברמב"ם פ"ח מעירוכי' ה"ג ודין זה מוזכר בת"כ בחקותי ספ"ט וכתב הקרבן אהרן שהערך הגדול אשר ינתן בהם לפני הכהן זה יתן הפודה ולא פחות ממנו עיי"ש ולפי דברי תוס' קידושי' הנ"ל יובן הדבר היטב דכיון שחייב עצמו ביתר משוי' ואיכא רווחא להקדש שוב אמרי' אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט:
וזה כונת התוס' במעילה מי לא עסקי' דהעמידו מחיים וחייב הפודה עצמו ביתר משוי' ולכן לא כתבו דהעמידו והעריכו מחיים דלא מיירי שהעריכו הכהן שהוא מעריך בשוי' ואין כאן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט וצריך הערכה מחדש לאח"מ שנפחת משוי' וכמו שהקשינו לעיל רק כתבו שהעמידו מחיים וחייב הפודה עצמו ביתר משוי' שכך הי' הדרך כנראה מלשון ת"כ ורמב"ם הנ"ל וא"כ נתחייב מיד בסכום פדיון זה משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כיון דאיכא רווחא להקדש ואפי' הוזל עד שעת הפדיון בחצי שוי' שהי' בשעת העמדה וממילא אפי' מתה ואיכא פחת נבלה נמי וא"כ א"צ הערכה חדשה ולא בעי העמדה ושפיר כ' התוס' שהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותה עד שמתו דהיינו שלא נתן המעות עד אח"מ ואפ"ה קאמר עולא דיצאו מידי מעילה ופריך שפיר ולק"מ:
ולפ"ז בפרה אדומה דאמרי' בשבועות הנ"ל איידי דדמי' יקרי' ועי' קידושי' ל"א עובדא דדמא בן נתינה ע"ש גם אם מחייב עצמו בפדיונה הרבה אינו מחויב דל"ש בזה אל"ג כמסירה להדיוט כיון דליכא למימר בה דאיכא רווחא להקדש דמי יודע לשום אותה כמה היא שווה דהלא אין לה שער ושומא ידוע [ועיי' טו"ז חו"מ סי' ק"ץ ס"א] וכיון דאיכא מחויב בהערכה שהעריכוה מחיים שוב צריך הערכה חדשה לאח"מ וכיון שאינה בהעמדה אינה בהערכה ופריך שפיר א"ה מתה או נשחטה תפדה הא בעי' העמדה והערכה ואין לומר כתוס' דמעילה כקושיתינו הנ"ל לאמת:
ויותר קרוב לאמת נ"ל ואקדים להשוות סתירת התוס' שכתבו בחולי' קל"ה ד"ה והא וא"ת ולימא כשהעמיד והעריך ואח"כ עבר וגזז ופדה ותי' דבשעת פדיי' בעי' העוהע"ר והוא סותר לכאו' לדברי התוס' מגילה הנ"ל דמהני העמדה והערכה מחיים ופדיי' לאח"מ וכבר העיר בזה מעלתו נר"ו. אבל לפענ"ד הם שפה אחת ודברים אחדים דהנה המהרש"א שם בחולי' הקשה אכתי לימא כשהעמיד והעריך ופדה ואח"כ גזז ותי' כיון דהגיזה מחובר עדיין בבהמה לא מהני בה פדיי' לבדה דחו"ל כאלו פדה אבר מבהעה שכולה קדושה דלא מהני ול"ל נמי כשפדה כולה דא"כ הוי' כחולין לכל דבריה עיי"ש ולפ"ז אני אומר דכך הוא סברת התוס' דלא מהני העמדה והערכה אלא אם בשעת העמדה והערכה הוא ראוי לפדיי' ואז מהני אפי' פודה אח"כ משום דבידו לפדות אז. אבל אם בשעת העמוהע"ר אינו ראוי לפדיי' ואין בידו לפדותו אז ל"מ העוהע"ר של עכשיו על זמן שיהי' ראוי לפדיון דהוי כמו דשלב"ל והגע בעצמך אם העמיד והעריך בהמה תמימה שהוא קדשי מזבח ואח"כ נפל בה מום פשיטא דל"מ העמדה והערכה של שעת תמימות על אחר נפילת המום כיון שבשעת העוהע"ר לא היתה ראוי לפדיי' [ועיי' בכורות מ"ט] וה"נ בשעת העוהע"ר לא הי' הצמר ראוי לפדי' כמ"ש מהרש"א דהוי כפודה אבר מבהמה שכולה קדושה ומשו"ה ל"מ העוהע"ר של שעה זו גם לפדיון שאחר הגזיזה והיינו שכתבו התוס' דבשעת פדיי' היינו בשעה שראוי לפדיון בעי' העמדה והערכה ולא כתבו להיפך דבעי' פדיי' בשעת העוהע"ר דהא העמדה והערכה הוא קודם פדיי' אלא משום דבאמת לא בעי' פדיון בשעת העמדה והערכה וסגי גם אם פודה אח"כ רק שצריך העוה"ע בשעה שראוי לפדיי' ולפ"ז שם במעילה דמיירי שהיתה ראוי לפדיון גם מחיים בשעת העוהע"ר אלא שלא הספיק לפדותה עד שמתו שפיר כתבו תוס' דמהני העמ' והער' דמחיים לפדות אח"מ ואין כאן סתירה כלל:
והנה כפי הנראה מלשון התוספתא פרה נפדית על כל פסול שבה מתה תפדה נשחט תפדה פרש"י נשחטה חוץ למקומה מוכח דדוקא אם אירע בה פסול או מצא נאה הימנה יכול לפדותה אף דשאר קדוה"ג אינו נפדה ע"י פסול עד שיהי' בו מום וכמו דאמרי' בכל דוכתי ירעה עד שיסתאב אבל קודם שיסתאב לא אבל פרה נפדית בלא מום רק גם על פסול אחר אבל בלא פסול ולא מצא אחרת נאה הימנה א"י לפדותה וכן נראה מלשון הרמב"ם פ"א מה' פרה אדומה ה"ח ואף דקדשי בדה"ב היא מ"מ כיון דכל הפסולי' הפוסלי' בקדשי מזבח פוסלי' בה וכמ"ש הרמב"ם שם ה"ז דינה לענין זה כקדשי מזבח דאינה נפדית בלא פסול ודו"ק בלשון הרמב"ם שם שכתב ואעפ"י שהיא כקדשי בדה"ב ולא קדשי בדה"ב ממש הואיל וקראה הכתוב חטאת עיי"ש ומעתה אם העמיד והעריך קודם שמתה או נשחטה בפסול לא היתה ראוי לפדיון ובכה"ג גם לדברי תוס' מעילה הנ"ל לא מהני העמ' והער' דמחיים לפדות לאח"מ וכמ"ש ופריך שפיר א"ה וכו' והא בעי' העוה"ע ולק"מ:
ופשיטות י"ל דדוקא במתה מאילי' שייך לומר שהעמיד והעריך מחיים ולא הספיק לפדות עד שמתה מאילי' אבל בנשחטה שהוא שחטה במתכווין [ועיי' יומא מ"ב לחד מ"ד שחיטת פרה בזר פסולה ועיי' בעין משפט שם שציין רמב"ם פ"א הי"א ופ"ד הי"ז ועיי' בהגהות מהרוו"ב שהשיג עליו] בזה ל"ש לא הספיק לפדותה עד ששחטה כי מי עיכב על ידו שלא לפדותה קודם ששחטה ועיקר קושי' הגמ' מנשחטה תפדה אלא כיון דנשחטה לא מיירי בלא הספיק לפדותה גם מתה לא מיירי בהכי דבחדא מחתא מחתינהו לכן פריך מתרווייהו אבל עיקר הקושי' מנשחטה ולתי' זה כוון גם חתני הרב החריף מו"ה גרשון ני' והוסיף ראי' מתוס' שציינו א"ה נשחטה תפדה הא בעי' העוה"ע ופלא דשבקי מתה ומוכח כפי' הנ"ל וא"ש:
ומה שנתקשה בהבנת דברי תוס' מעילה ט"ו ד"ה ואפי' שכ' בתי' הראשון דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ע הלא קושי' הגמ' היא על עולא אר"י ור"י ס"ל בתמורה ל"ב לרבנן דר"ש במתני' שם דא' קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע ולרבנן דר"מ דוקא קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע ולא קדשי מזבח עיי"ש בתוס' דף ל"ג ע"ב ד"ה כדתני' רק ר"ש ס"ל קדשי מזבח היו בכלל העוה"ע ולא קדשי בדה"ב ומסתמא הלכה כרבנן ואיך אפשר לומר לר"י דס"ל קדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ע כר"ש זה תוכן כונתו בתוס' ביאור קצת. נ"ל לתרץ בכמה אנפין שוני' והוא דלכאורה ק"ל לר"י אליבא דרבנן דאמר א' קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע מנלי' הא הלא קרא דואם כל בהמה טמאה וכו' דמסיק לי' העוה"ע מיירי עכ"ח בקדשי מזבח כדדריש לי' בברייתא דתני' כוותי' דר"י בתמורה ל"ג אלא דילפי' נמי קדשי בדה"ב שישנן בהעוה"ע מדכתי' בין טוב ובין רע איזהו דבר שאינו חילוק בין טוב ובין רע הו"א זה קדשי בדה"ב וכדאמרי' בתמורה שם לר"ל אליבא דרבנן רק דלר"ל קאי העוה"ע דוקא על קדשי בדה"ב ולא על קדשי מזבח ולר"י קאי אתרווייהו ועיי' רש"י שם דף ל"ג ד"ה ור"י כתב כן בהדי' ולפ"ז תקשי הלא מצינו גם קדושת דמי' למזבח כגון שהקדיש זכר תמים לדמי נסכים וא"כ מנ"ל דקדשי בדה"ב בעי העוה"ע דילמא גם קרא דבין טוב ובין רע מיירי נמי כרישא דקרא אלא דרישא דקרא מיירי בקדה"ג למזבח וסיפא דקרא דבין טוב ובין רע שאינו חלוק בין טוב לרע מיירי בקדושת דמים למזבח דג"כ אין חילוק בין טוב לרע ובזה בעי' העוה"ע אבל בקדשי בדה"ב לעולם אימא לך דלא בעי' העמדה והערכה:
מיהו י"ל כיון דבין קדושת דמים למזבח ובין קדשי בדה"ב תרווייהו קדושת דמים נינהו ולא קדה"ג ושווין בדיניהם א"כ אם קדושת דמים למזבח בעי העוה"ע גם קדושת דמים של בדה"ב בעי' העוה"ע. אך כ"ז אם שווין בדיניהם אבל אם נאמר שחלוקי' בדיניהם שבקדושת דמים לבדה"ב יש מעילה ובקדושת דמים למזבח אין מעילה ודאי קשה כנ"ל ועיי' שבועות ד"ו וד"ז והנה למאי דאמר ר' ינאי במעילה ט"ו דאין מעילה אלא בקדשי בדה"ב ועולה שהם מיוחדי' לה' ולא בקדשי מזבח דאית בהו לכהנים ולבעלי' פשיטא דגם בקדושת דמים למזבח אין בו מעילה דהרי ימכרנו ויקנה בו דבר שיש בו לכהנים ולבעלי' וא"כ חלוקי' הם בדיניהם וממילא י"ל דלא ילפי' מקרא דבין טוב ובין רע רק קדושת דמים למזבח דבעי' העוה"ע ולא קדשי בדה"ב כקושי' הנ"ל:
ולפ"ז א"ש דודאי לפי המסקנא דמעילה ט"ו דבכל הקדשי' יש מעילה ועיי"ש בתוד"ה מהאי וא"כ אין קדשי בדה"ב חלוקי' בדיביהם מקדושת דמי' למזבח שפיר קאמר ר"י בתמורה ל"ב דלרבנן גם קדשי בדה"ב היו בכלל העוה"ע מקרא דבין טוב לרע אבל כאן דפריך אילימא בקדשי בדה"ב א"כ הפי' אבל בקדשי מזבח לעולם נימא כדר' ינאי דאין בו מעילה וא"כ חלוקים הם בדיניהם שפיר תי' התוס' די"ל דס"ל למקשן דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העוה"ע וקרא דבין טוב לרע אתי' לקדושת דמי' למזבח וכקושי' הנ"ל וא"ש:
ובסגנון הנ"ל י"ל עוד באופן יותר נאות ואקדים שני הקדמות א) הנה בממון הדיוט יש לכל אדם בממון שלו קנין שוי' וקנין חפץ ואם א' רוצה ליתן לו שוי' של החפץ וליקחו בחזקה הוא חמסן ועיי' ב"ק ס"ב וקי"ט ועובר בלא תחמוד עיי' רמב"ם פ"א מגזילה ה"ט ובטור חו"מ סי' שנ"ט ועיי' מהרש"א ב"מ דף ה' ובראשונים קידושין ח' גבי מנה אין כאן משכון אין כאן ובנמ"י ב"מ ד' וכיון שיש לו בו קנין חפץ אם שווה דינר ואינו רוצה למכרו אפי' במאה מנה אין אדם רשאי ללקחו ממנו אפי' בשוי' ויותר משוי' אמנם בקנין הקדש בקדושת דמי' של בדה"ב נ"ל דאין להקדש בו רק קנין שוי' ולא קנין חפץ ועכ"פ הבעלי' יכולים לפדותו אפי' בע"כ של גזבר וראי' לזה מדאמרי' יבמות פ"ח הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו ואי אינו יכול לפדותו בלא רצון הגזבר הלא אינו בידו דדילמא לא ירצה הגזבר למכרו לו א"וו דגם בע"כ של גזבר יכול לפדותו וכיון שיכול לפדות בע"כ של גזבר בשוי' א"כ אין להקדש בו רק קנין שוי' ולא קנין חפץ:
עוד נקדים ב) דיש לחקור אם מעילה בקדשי בדה"ב הוא מצד קנין ממון של הקדש שגוזל את ההקדש או מצד קנין איסור שיש להקדש ועיי' בס' שב שמעתתא שמעתא וי"ו פ"ד שהוכיח מדברי תוס' מעילה כ"א דאין מעילה בנכסי הקדש מצד קנין ממון שבו רק מצד קנין איסור עיי"ש. אבל נ"ל סברא ישרה דכ"ז לפי האמת דגם בקדה"ג יש מעילה אף שאין לגבוה בו קנין ממון ועיי' ב"ק ע"ו מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן ועיי"ש בתוס' ד"ה והשתא עיי' חולי' מ' ע"ב ועיי' רש"י מעילה ט"ו דילפי' לי' מואיש כי יאכל קודש בשגגה דיש מעילה בקדוה"ג והאי קרא מיירי נמי בתרומה ובתרומה ודאי אינו משום דין ממון רק משום דין איסור עיי' פסחים ל"ב ואפי' אכל תרומת עצמו דלא גזל מידי נמי משלם ועיי' תוס' כתובות ל' ע"ב סד"ה זר א"כ שפיר אמרי' דמעילה בהקדש הוא רק מצד דין איסור שבו ולא משום דין ממון אבל לר' ינאי דאין מעילה בקדשי מזבח אלא בקדשי בדה"ב ועולה שהם קדשי' המיוחדי' לה' ואין לכהנים ובעלי' בהם כלום שפיר י"ל דאיסו' מעילה הוא מצד דין ממון שבו שגוזל נכסי גבוה ולא מצד דין איסור שבו:
ומעתה נ"ל לחדש דהא דבעי' העהו"ע בקדשי בדה"ב שיופקע קדושתו ואיסור מעילה היינו אי אמרי' שיש להקדש בו קנין חפץ או שהמעילה הוא מצד דין איסור שבו שפיר י"ל דגילתה תורה אף שנותן שוי' של חפץ בלי העמוה"ע אינו נפקע קנין חפץ או קנין איסור ויש בו מעילה עדיין. אבל למ"ש דאין בו קנין חפץ רק קנין שוי' ואינימא דהמעילה הוא רק מצד ממון שבו שגוזל השוי' של החפץ אין סברא כלל לומר דאם נותן השוי' בלי העמדה שלא יופקע קדושתו שהרי לא הי' בו להקדש כ"א דמי שוי' וכיון שנותן דמי שוי' מה"ת שלא תפקע קדושתו. ולפ"ז א"ש דודאי לפי מסקנא דמעילה ט"ו שגם בקדוה"ג יש מעילה והוא מצד איסור שבו ולא מצד דין ממון שפיר ס"ל לר"י דגם קדשי בדה"ב לרבנן הי' בכלל העמוה"ע אבל תוס' כתבו שפיר בדעת המקשן לר' ינאי דאין מעילה אלא בקדשי' המיוחדי' לה' דאז הוא מצד דין ממון וכיון שאין בקדשי בדה"ב קנין חפץ אין סברא שיהיו בכלל העמוה"ע כמ"ש ושפיר י"ל דס"ל קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה וא"ש היטב:
ושלישי' על כולו לפמ"ש רמב"ם פ"ה מערכין ה"ה דמקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב וכו' נפדית כשהיא תמימה וכו' ואין הפודה פודה אותה אלא ע"מ להקריבה למזבח למה שהיא ראוי' והדמים יפלו לבדה"ב והוא מגמ' תמורה ל"ג עיי"ש ונ"ל דבר חדש דבזה אף דבעי הערכה וכמ"ש הרמב"ם שם אבל העמדה לא בעי וגם לא הוזכר ברמב"ם שם העמדה כמ"ש בהי"ב וטעמא נ"ל דהרי הא דילפי' דקדשי בדה"ב היו בכלל העמוה"ע הוא מקרא דבין טוב ובין רע איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הו"א זה קדשי בדה"ב וכיון דבמקדיש בהמה טהורה לבדה"ב יש חילוק בין טוב לרע דאם היא טובה ותמימה אינה יוצאה מידי מזבח ונפדית ע"מ להקריבה ואם היא בעלת מום כשנפדית יוצאה לחולין שוב לא היתה בכלל העמוה"ע וממעטי' לה מאותה כמו דממעטי' בתמורה ל"ג בע"מ מעיקרא ולא אמרי' דקדשי בדה"ב היו בכלל העמוה"ע אלא בבהמה טמאה דבה אין חילוק בין טוב לרע ופריך שפיר אדעולא אר"י קדשי' שמתו יצאו מידי מעילה ד"ת במאי אילימא בקדשי בדה"ב היינו בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אפי' כי מתו נמי וע"ז כתבו תוס' שפיר דשמא קסבר קדשי בדה"ב בבהמה טהורה תמימה לא היו בכלל העמוה"ע וכנ"ל:
ורביעי בקודש נ"ל לחדש עיי' משנה מעילה די"ג כל הראוי למזבח וכו' ועיי' רשב"ם ב"ב ע"ט ראוי למזבח ולא לבדה"ב כגון שור וכשב ועז תמימי' וכו' ואינו ראוי לכובשן בבנין לבדה"ב ולא למזבח כגון זהב וכסף ואבנים יקרות וכיוצא בהם לא לזה ולא לזה כגון חלב וגבינה וכו' הני דקתני ראשון ראשון חשוב דקדשי מזבח חשיבי מקדשי בדה"ב וקדשי בדה"ב חשיבי מקדשי דמים שאינם ראוי' לגופן לא למזבח ולא לבדק הבית אלא למכור וליקח בדמיהם צרכי מזבח או בדה"ב וכו' עיי"ש מבואר דיש ב' מיני קדשי בדה"ב מה שראוי גופו לבדה"ב ושנית מה שגופו אינו ראוי לבדה"ב רק למכור וליקח בדמיו לבדה"ב ולפ"ז נ"ל לחלק דודאי קדשי בדה"ב שגופן ראוי לבדה"ב דמעיקרא כי הקדיש אדעתא דגופן הקדיש ועתה רוצה לפדותן ולהוציאן לחולי' ולהתפיס קדושתן על הדמי' בזה ודאי בעי' העמוה"ע דגם הם היו בכלל העמוה"ע אבל בקדשי בדה"ב שאין גופן ראוי לבדה"ב ומעיקרא כי הקדיש לא הקדיש רק לדמיהן למוכרן ויהי' הדמים לבדה"ב בזה ודאי לא בעי' העמוה"ע לצאת לחולי' דמעיקרא לא הקדיש רק דמיהן ולא הן ועיי' באו"ח סי' קנ"ג סי"ג וסכ"א בהג"ה וא"כ י"ל דכונת התוס' דפריך שפיר אדעולא דקאמר יצאו מידי מעילה ואי בקדשי בדה"ב אפי' כי מתו נמי עכ"פ בדברי' שאין ראויי' לגופן לבדה"ב דבזה קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה:
וחמישיתו אוסיף עליו עפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מערכין ה"ט ומפני מה יקרבו דמי אלו עולות וכו' והסולת והיין והשמן שנפסלו אין להם פדיון שנא' והעמיד את הבהמה כל שישנו בכלל העמוה"ע יש לה פדיון וכל שאינו בכלל העמוה"ע אין לה פדיון עיי"ש. והנה זה ברור דדין זה הוא דוקא בקדוה"ג אבל בקדושת בדה"ב יש פדיון לכל הדברים אף שאינן בע"ח ואינם בהעמוה"ע כמבואר בכמה דוכתי וכן מבואר להדי' מדברי רש"י מנחות ק' ע"ב ד"ה שלא דדין זה הוא רק בקדוה"ג ולפ"ז ק"ל לר"י אליבא דרבנן במשנה תמורה ל"ב דגם קדשי בדה"ב היו בכלל העמוה"ע וכן פסק הרמב"ם פ"ה דעירוכי' הי"ב א"כ בקדשי בדה"ב נמי נימא הכי דכל שאינו בהעמוה"ע אין לה פדיון והוא פלא לכאורה:
אבל אחר העיון לק"מ דבשלמא גבי קדוה"ג שלא נזכר שיש לו פדיון בשום מקום אלא בקרא דהעמ' והע' א"כ לא מצינו שיהי' לו פדיון אלא ע"י העמוה"ע אבל מה שאינו בכלל העמוה"ע לא מצינו לו פדיון ומשו"ה שפיר אמרי' כל שאינו בהעמוה"ע אין לו פדיון אבל בקדשי בדה"ב דכתיב פדיון במק"א ונתן הכסף וקם לו ועיי' קידושי' ה' ברש"י ור"ן וש"מ ב"מ סוגי' דמשיכה רק דגילתה תורה במידי דאפשר בהעמוה"ע דאין לו פדיון בלי העוה"ע אבל דבר שאינו בהוה"ע בדוכתי קאי דיש לו פדיון בלי הוה"ע וא"ש:
אלא דלפ"ז קשה א"כ למה בקדשי בדה"ב שמתו יקברו לרבנן דתמורה ל"ב משום דהוו בכלל הוה"ע ואין להם פדיון הא כיון שמתו וא"א בהעמוה"ע יש להם פדיון בלי העמוה"ע מקרא דונתן הכסף וקם לו כמ"ש והי' אפשר לומר דס"ל כמ"ד שבועות ל' דון מינה ומינה וא"כ בשלמא בדבר דל"ש לעולם העמוה"ע שפיר יש לו פדיון כנ"ל אבל בדבר ששייך בו העמוה"ע אם א"א בהעוה"ע אין לו פדיון כלל אפי' בקדשי בדה"ב כמו בקדוה"ג אלא דא"כ תקשי הלכתא אהלכתא דהרי קי"ל כרבנן דתמורה ל"ב דאם מתו יקברו וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מערכין וקי"ל נמי כחכמי' דשבועות ל"ה ע"ב בשבועת הפקדון דחייב בין מפי עצמו בין מפי אחרים וכמ"ש הרמב"ם פ"ז משבועות ה"א וס"ל דדון מינה ואוקי באתרא כדמסיק הגמ' בשבועות ל' הנז':
לכן נ"ל דבאמת מה"ת מודו רבנן דקדשי בדה"ב שמתו יש להם פדיון כקושיתינו הנ"ל רק מדרבנן יקברו כיון שהי' בכלל העוה"ע בחיים כבהמה שהיא קדוה"ג לכן גזרו אטו בהמה של קדוה"ג דמדינא מתו יקברו שגם בבהמת קדושת בדה"ב מתו יקברו ומצינו כזה דמתו יקברו מדרבנן שם בתמורה ל"ג ע"א מתו תמימי' יקברו ופרש"י משום מעלה עיי"ש ולפ"ז שם במעילה ט"ו דקאי התוס' על יצאו ידי מעילה ד"ת שפיר כתבו תוס' דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והיינו מה"ת שלא יהי' להם פדיון כשמתו וכמ"ש אבל מחיים ודאי מודו התוס' דלר"י אליבא דרבנן היו בכלל העמדה ד"ת וא"ש:
ופלא בעיני על הרמב"ם הנ"ל למה שינה לשון המשנה במנחות ק' דקתני העופות וכו' אין להם פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה ועיי"ש בפי' המשנה ורמב"ם יהיב טעמא משום שלא היו בכלל העמוה"ע ויש נ"מ בין ב' הטעמים גבי קדשי בדה"ב וכמ"ש בסמוך ויש להאריך בזה וצ"ע:
ומ"ש לתרץ קושיתו הראשונה דהא דבעי' העמוה"ע בשעת פדיי' תלי' בפלוגתא אי בעי' קרא כדכתיב בסנהדרין מ"ה ומכות יו"ד ונזיר מ"ו הענין ארוך ורחב מאוד ואין הפנאי מסכים לברר כעת. אבל לפענ"ד הכלל בזה עפמ"ש הרמב"ם בס' המצות שורש ז' דאין למנות דקדוקי מצוה במנין המצות ולמשל מות יומת הנואף והנואפת היא המצוה אבל על איזה אופן יהי' המיתה הוא דקדוקי ותנאי המצוה ארוסה בסקילה ונשואה בחנק ובת כהן בשריפה עיי"ש באריכות ונ"ל דהך פלוגתא אי בעי' קרא כדכתיב הוא רק בדקדוקי ותנאי המצות דמ"ד לא בעי' קרא כדכתיב ס"ל דדקדוקי ותנאי המצוה לא נאמרו רק למצוה אבל לא לעכב וגם אם א"י לקיים המצוה בכל דקדוקי' והנאי' מ"מ מחויב לקיים עיקר המצוה ומאן דס"ל בעי' קרא כדכתי' ס"ל דאם א"י לקיים בכל דקדוקי' אינו מצוה כלל אבל בדבר הרשות כגון פדיון קדשים שאינו מצוה חיוביית לפדות בודאי כ"ע מודי' דבעי' קרא כדכתיב דהתורה כתבה שאין מעשה זה מועיל אלא באופן זה דבזה אין לומר שנכתב למצוה דהרי אינו מצוה כלל והמעיין בכל המקומות ימצא שהפלוגתא הוא רק באופן הנ"ל שכתבתי במידי דמצוה וזה פשוט לענ"ד וממילא נדחה מ"ש מעלתו בזה ויעיי' בתשו' חו"י סי' קס"ז שהאריך בענין זה בקושיות רבות ולפמ"ש יתיישבו הרבה מתמיהותיו ע"ש:
ומה שהקשה שם בסוף התשו' ממנחות כ"ז דבעי' מלא קומצו דמיעוטו מעכב את רובו ות"ל בלא"ה הא בעי' קרא כדכתיב וגם מה שהק' מסוטה מ"ה ע"ב אעפ"י שאינו אותן כשר הא בעי' קרא כדכתי' הוא פלא דאפי' למ"ד בעי' קרא כדכתי' היינו בעלמא אבל בקדשי' ודאי בעי' שנה עליו הכתוב לעכב וכל סדר קדשי' מלא מזה וגם עגלה. ערופה כפרה כתי' בה כקדשי' כדאמרי' בכ"ד ובעי' נמי שנה עליו הכתוב לעכב כמו בקדשי' וכ"מ קצת מלשון רש"י בסוטה שם וצ"ע. ובזה יהי שלום בחילו וכו' כנפש אוהבו בכל לב הדוש"ת:
עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל: