אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה סא

תשובה ס

שיל"ת מאדע ל"א למב"י סדר אמור יום ג' תר"ם לפ"ק:

בימי הספירה, ישרי' עמי' נהורא, ה"ה ידידי הרבני המופלג

בתורה, מושלם במדה ובמושכ"ל ובמוסרה, חרוץ ושנון, וריח לו כלבנון, כמו"ה שמעון ני' פאלאק יהי נועם ד' עליו:

כן בא אלי מכתבו הנעים בעטו ובזמנו ולא הי' בידי די השב מחמת טרדות שונות וגם לא הייתי בקו הבריאות ותמול עוררני בלוחות שניות ופניתי אני מכל עמלי לעיין בדבריו ומצאתי מלוא דבר ודאתאן עלה בא לאסור לקבל נדבות מעכו"ם לבנין ביהכ"נ דהיינו שהשלוחי' ההולכי' לקבץ יבקשו גם מן הנכרים מחמת ששה טעמי' המבוארי' במכתבו באריכות ויען כי לפענ"ד מנהג ישראל תורה היא לכן אמרתי אעבור פרשתא דא ואתני' ואת אשר ישים ד' בפי אותו אשמור לדבר וד' ינחני בדרך אמת שלא אכשל בדבר הלכה:

בסנהדרי' כ"ו ע"ב אר"נ אוכלי' ד"א פסולי' לעדות ה"מ בפרהסי' אבל בצנעה לא ובפרהסי' נמי לא אמרן אלא דאפשר לי' לאיתזוני בצנעה וקמבזי נפשי' בפרהסי' אבל לא אפשר לי' חיותי' הוא ופרש"י ותוס' וראשוני' אוכלי ד"א מקבלי צדקה מן העכו"ם והרמב"ם פי"א מעדות הלכה ה' הביא דין זה בדין הבזויין שפסולי' לעדות כגון אלו שאוכלי' בשוק והולכי' ערומי' בשוק שכל אלו חשובי' ככלב וכו' וכתב ומכלל אלו האוכלי' צדקה של עכו"ם בפרהסי' וכו' וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' ל"ד סח"י ובסמ"ע שם סקמ"ה פי' דבבזוי' חיישי' שיעידו שקר ולא יחששו שיוודע הדבר ויבא עליהם חרפה ובושה דהא אין מקפידי' על הבושת ע"ש ורש"י בסנהדרין שם פי' הטעם דהוי חילול השם מחמת ממון וה"ל כרשע דחמס והוא פלא דהרי בגמ' אמרו הטעם דקמבזי נפשי' בפרהסי' וכבר עמד בזה בתו"ח שם. ונ"ל דרמב"ם ס"ל כמ"ש הנמ"י ב"ב פ"ק דהו"ל לאיתזוני בצנעה עד שילכו הרואי' ולא רצה להצטער אותה שעה מועטת כמו כן מי שיאכילנו כרצונו יעיד שקר קודם שיצטער מעט ומשו"ה פסול לעדות וא"כ הבזויות שלו לפי שהוא בהול על אכילתו ומבזי עצמו בשביל צער מעט ולפ"ז בצנעה אינו מכלל הבזוי' כלל דחיותי' הוא ואין כאן איסור כלל וכדמשמע לי' להטו"ז בריש סי' רנ"ד דבצנעה ליכא איסור כלל ורש"י ס"ל דהבזיון הוא כמו"ש ב"ב דף יו"ד ע"ב כל צדקה וחסד שאו"ה עושי' חטא הוא להם שאין עושי' אלא לחרף אותנו בו וא"כ קשה דגם בצנעה מבזי נפשי' ומ"ל פרהסי' ומ"ל בצנעה לזה פי' דמצד הבזיון עצמו אין איסור אלא דאם מבזי עצמו בפרהסי' איכא ח"ה משא"כ בצנעה אין ח"ה בבזיון זה ושפיר קאמר הגמ' וקא מבזי נפשי' בפרהסי' דמשו"ה איכא ח"ה ולזה נתכווין הש"ך רסי' רנ"ד שכ' דאיכא ח"ה משום דמבזי נפשי' בפרהסי' וא"ש דלק"מ קושי' תו"ח. והנה הרי"ף הביא דין זה דר"נ שם בסנהדרין וגם פה ב"ב בדיני צדקה ומשמע מדבריו דהיכי דאינו פסול לעדות מחמת דמבזי נפשי' בפרהסי' אין איסור ג"כ לקבלו ולהכי הביא האי דר"נ גם בדיני צדקה ומעתה לא מיבעי' לדעת הרמב"ם דמבזי נפשי' היינו שהוא מן הבזוזי' ודאי לא יעלה על הדעת שבשביל שמבקשי' נרבה מעכו"ם לביהכ"נ יהי' ככלב ולא יקפיד על בשתו שיופסל לעדות ושבועה שהרי להרמב"ם אין הבזיון בתורת יהודי רק בתורת האדם מחמת שהוא אדם והרי זה שכיח גם באו"ה שהולכי' לבקש מעות מיתודי' לבנות בית תיפלות שלהם וכדומה ואפי' לדעת רש"י אבל עכ"פ כיון שמקבלי' מהם נדבה לביהכ"נ אפי' בפרהסי' ע"כ דל"ש בזה דמחרפי' אותנו שחטאתינו גרמו וא"כ מה בזיון איכא כשאנו מבקשים מהם ומנ"ל לבדות בזיון חדש מלבינו מה שלא נזכר בתלמוד וכיון דליכא בזיון ליכא ח"ה ואין אסור כלל. ולא לחנם אחז"ל על מקבלי צדקה מן עכו"ם אוכלי ד"א דדוקא אם אין לו לאכול לשובע נפשו בלי קבלת צדקה מן העכו"ם איכא בזיון לרמב"ם כדאית לי' ולרש"י כדאית לי' אבל אם אנו מבקשי' להדר ביהכ"נ ביופי ותפארת ואנו מבקשי' גם מעכו"ם לסייע לזה כדי לבנות ביופי והידור יותר אין כאן בזיון כלל:

ואפילו יהיבנא למעלתו דזה מקרי בזיון מ"מ הלא אין איסור אלא אם מבזה עצמו בפרהסי' אבל אותם ההולכי' לקבץ נדבות לביהכ"נ הולכי' לבית הנכרי בחדרו ואינו מבזה עצמו רק בצנעה ואין כאן איסור כלל ואין לומר דמשום שנודע אח"כ שבקשו גם מעכו"ם מקרי בפרהסי' ז"א דבפרהסי' בשעת מעשה בעי' בשעה שמבזה ואטו מי שהולך ערום בביתו או אוכל בביתו הוא מן הבזוי' בשביל שנודע הדבר לרבי' שעשה כן בביתו והכל יודעי' כלה למה נכנסה לחופה אף שאסור לשמש מטתו בפני כל חי או אטו מי שהעידו עליו שני עדים שחילל שבת בפניהם מקרי מחלל שבת בפרהסי' כיון שנודע הדבר לרבים והלא צריך דוקא בפני עשרה מישראל ועדה בשעת מעשה בעי' או שידע שיתפרסם עיי' שמ"ח ופמ"ג סי' ב' ביו"ד היינו ג"כ שיהי' מפורסם בשעת מעשה ועיי' סנהדרין ע"ה ברש"י ד"ה בצנעה נעמן בצנעה הוי ולא הי' ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם וגבי קדושת השם בתוך בני' כתי' ואף שנעמן גופא אמר לנביא בהשתחויתו בבית רמון וכו' מ"מ לא הי' מפורסם בשעת מעשה. ואף שכ' הש"ך ביו"ד סי' קנ"ז סק"ד בפני יו"ד מישראל דוקא ואין רצ"ל בפניהם ממש אלא שיודעי' מהעברה והכי מוכח בש"ס ופוסקים גבי והא אסתר בפרהסי' הו' מ"מ בעי' שידעו מעצמם בשעת מעשה ולא ע"י סיפור דברי' מאחרים אלא דלא בעי ראי' רק סגי בידיעה בשעת מעשה ועיי' חי' הר"ן סנהדרי' ע"ד שכ' והא אסתר בפרהסי' הוי דיותר מעשרה מישראל ל הי' בשושן כשלקחה המלך לאשה וכו' וא"כ ע"ד לקחתה להיות דרי' כאיש ואשה וממילא בא שאדם נזקק לאשתו עיי' תוס' יבמות קי"ט ד"ה ר"מ ובמק"א הארכתי בזה ליישב דעת רש"י כתובות ט' מקושי' תוס' ד"ה מפני וכו'. ואמנם אפי' נאמר לענין מחלל שבת בפרהסי' ולענין ק"ה דלא בעי' פרסום בשעת מעשה ודי גם אח"כ והלא עכ"פ בידיעה בלא ראי' סגי כנ"ל מ"מ היינו דוקא התם שנשאר רושם המעשה גם אח"כ דגבי קידוש השם הלא ניכר גם אח"כ שלא קיים מ"ע ונקדשתי וכו' ולא מסר נפש שהרי עדיין חי וגם גבי חילול שבת דהוי מומר לכה"ת הוי הטעם דכיון דחילל שבת בפרהסי' הוחזק בזה שהוא גברא חטאה וראוי לעשות כמעשה הזה גם אח"כ והראי' שאם עשה תשובה מ"ד מהני ול"ה מומר ובזה תלי' מחלוקת הפוסקים אם נעשה מומר בפ"א או בעינן ג"פ עיי' יו"ד סי' ב' אבל בושת ובזיון הוא בשעתי' דמבזה עצמו ואזיל סומקא ואתי חיורא ואם אז רבי' רואי' הנה מבזה עצמו בפרהסי' בפני רבים ומתבייש בפניהם ולכן אמרו חכז"ל המלבין פ' חבירו ברבים אבל אחר המעשה כבר אזדא לי' הבזיון ואף שרבים יודעי' שנתבזה בינו לבין אחר לא מקרי מבזה עצמו בפרהסי' דדוקא כשרבים רואים הבזיון אז בשתו מרובה מביחידות ולא כשיודעי' אח"כ דבזה אין בשתו יותר בשעת הבזיון:

והגאון המנוח מהר"מ ש"ק זצ"ל מק"ק חוסט הק' לי פ"א דלמה גבי קידוש ס' דילפי' מן בתוך בנ"י דבעי' עשרה מישראל סגי אפי' שלא בפניהם כש"ך הנ"ל וא"כ א"צ להיות ביחד דוקא ובדבר שבקדושה דאין אומרי' פחות מעשרה דילפי' נמי מהאי קרא גופא בעי' שיהי' ביחד דוקא כמבואר באו"ח סי' נ"ה והשבתי לו כסברא הנ"ל דשם כיון שנשאר מן הביטול מ"ע של ונקדשתי גם אח"כ וכן בחילול שבת כנ"ל א"כ בכל פעם שיתאספו אותן עשרה שידעו מזה יהי' בתוך בנ"י לכן א"צ להיות ביחד בשעת מעשה אבל באמירת דבר שבקדושה אחר האמירה אזדי' לי' מצותו ולא נשאר כלום מאמירה זו לכן אם אינם ביחד בשעת אמירה לא הוי בתוך בני' ועיי' כעין סברא זו בקצו"ח סי' שפ"ב כנ"ל:

אלא דאכתי י"ל דאפי' לבזות עצמו בצנעה יש איסור והא דשרי' בסנהדרין שם בצנעה היינו בצדקה דוקא משום דחיותא היא וכמו שאכתוב לקמן אי"ה אבל לביהכ"נ דל"ש זה אפי' בצנעה אסור משום דמבזי נפשי' לא היא שהרי הדרישה וטו"ז בסי' ת"ד הקשו אמאי מותר בצנעה ולא אסור משום ביבוש קצירה ע"ש מה שתי' ואם איתא כנ"ל לישני כמו דהתירן איסור מבזי נפשי' בצנעה התירו ג"כ איסור דביבוש קצירה ועוד דאמאי ל"ק להו באמת מדוע אינו אסור בצנעה משום מבזה נפשי' וע"כ או דמבזה עצמו בצנעה אין איסור או דבצנעה לא מקרי זה בזיון כלל וכמש"ל:

ועדיין יש לבע"ד לחלוק ולומר דוקא אם נותני' מעצמם ל"ש בצנעה מבזה נפשי' אבל לבקש מהם אפי' בצנעה אסור משום מבזה נפשי' אבל גם זה ליתא דמלבד דפשטות לשון הטו"ז בתי' על קושי' הנ"ל ברס"י רנ"ד שכ' ברישא שהעכו"ם אין כונתו דוקא על ישראל אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד וכו' משמע דההיא דסנהדרין דמותר בצנעה בפושט יד ומבקש מיירי אלא דגם גוף סברת טו"ז בנוי ע"ז דמנ"ל דבעובדא דשבור מלכא היתה כונתו העיקרית בשביל עניי ישראל ודין שהוזכר בגמ' באוכלי ד"א בצנעה כונת הגוי בשביל רחמנות ולא דוקא על ישראל א"וו דבהא תלי' דאם שולח מעצמו צדקה לישראל אז כונתו בשביל ישראל דוקא אבל אם אינו נותן עד שמבקשי' ממנו ופושטי' יד אז הוא בשביל רחמנות ול"ש ביבוש קצירה לדעת טו"ז וא"כ מוכח דגם בפושט יד ל"ש מבזי נפשי':

וגם מדברי נמ"י שהבאתי לעיל מוכח דבגמ' בפושט יד מיירי שכתב דהו"ל לאתזוני בצנעה עד שילכו הרואי' ולא רצה להצטער אותה שעה מועטת וכו' ואי בנותן לו הגוי מעצמו א"כ אם יחזור לו עתה מנא ידע אם אחר שילכו הרואי' שוב יתן לו הגוי דילמא כיון שהחזיר לו שוב לא יתן לו דיסבור שאינו רוצה לקבל ואי שיבקש ממנו אחר שילכו הרואי' א"כ מוכח דגם לבקש ממנו מותר בצנעה ול"ש בזיון ודוחק לחלק ולומר דכשביקש לתת לו מתחילה מעצמו אין הבקשה בזיון משא"כ כשגם מתחילה הוא מבקש הוי בזיון, אע"כ דבפושט יד מיירי ואז שפיר אמרי' דהו"ל להמתין מלבקש עד שילכו הרואי':

ויש להביא עוד ראי' דאין חילוק כלל בין מבקש מן הנכרי ובין לקבל ממנו לכתחילה מדברי הרמב"ם פ"ח ממ"ע שכתב דגוי שהתנדב לבדה"ב אין מקבלי' הימנו לכתחילה ואם נתנו אין מחזירי' וכ' הב"י בסי' רנ"ט ביו"ד שפי' כן בגמ' הא בתחילה הא בסוף ונדחק הרב ב"י בפי' דברי הגמ' לדעתו דמקבלי' פירושו אין מחזירי' ולעכבה קרי מקבלי' ובסיפא פי' מקבלי' מעכבי' ואין מקבלי' פירושו אין מעכבי' אלא מחזירי' שהוא דוחק גדול א"כ יותר טוב הי' לאוקמא הא דקתני אין מקבלי' היינו בתחילה שישראל יתחיל בקבלה והיינו שיבקש ממנו אסור הא בסוף שהגוי מתחיל בנתינה וישראל מקבל בסוף אז מקבלי' ובישראל מתחיל ומבקש אסור משום דמבזי נפשי' אלא ודאי דאין זה שום סברא אם הקבלה גופא מותר משום בזיון שיהי' הבקשה מן הגוי אסור משום דמבזי נפשי' ואפי' יש סברא לחלק בזה במבקש צדקה לעצמו עכ"פ במקבל לבדה"ב או לבנין ביהכ"נ ודאי אין שום סברא לחלק בזה ואפי' מבקש ל"ש בזיון:

ומ"ש דמקור ההיתר לביהכ"נ הוא מדמקבלי' מהם קרבן וגם בקרבן לא קאמר בגמ' אלא דמקבלי' מהם ולא שמבקשי' מהם אין הנידון דומה לראי' דבקרבן גם מישראל אין מבקשי' נונ"ד כי לאיזה תכלית נבקש מהם אבל לבנין ביהכ"נ אנו מבקשי' לצרכינו ושפיר י"ל דמותר:

ומה שלמד מרמב"ם פ"ח ממ"ע דמחלק לענין בדה"ב בין לכתחילה ודיעבד ה"נ לענין ביהכ"נ יש חילוק בין לקבל ובין לבקש אין למדי' ומשיבי' כלל דשם אין הטעם משום מבזה נפשי' רק משום רפיון ידים וכמבואר בערכי' דף ה' ע"ב או מקרא דלא לנו לר"ל בירושלמי פ"א דשקלי' יע"ש:

ומה שנ"ל לתת טעם לדברי הרמב"ם שמחלק לענין בדה"ב בין לכתחילה ודיעבד הוא דכבר עמד בהגהת אשר"י ב"ב יו"ד אמאי לא נקבל מהם צדקה כמו נונ"ד. ולפענ"ד הי' נראה מבואר פ"א דשקלי' מ"ד דכל שנידר ונידב מקבלי' מהם ושאינו נידר ונידב אין מקבלי' מהם ע"ש ונ"ל לחדש דבר דל"ש ביבוש קצירה אלא בדבר שמוטל על ישראל לעשותו כגון צדקה לפרנס עניים או בנין ביהמ"ק שהוא מ"ע לבנות בית הבחירה וכמ"ש הר"מ בפ"א מה' בית הבחירה וא"כ כשהגוי נותן נדבה לזה יש לו חלק במצוה של ישראל ומגרע חלק ישראל במצוה שלו ומזכה בה לעכו"ם ועי"ז נמשך מלכותן ושייך ביבוש קצירה אבל בדבר שנידר ונידב ואין חיוב על ישראל להיות נודר ונודב קרבנות וכשהגוי נודר ונודב עושה מצוה לעצמו ואינו מגרע זכות ישראל בזה ל"ש ביבוש קצירה כלל. ובזה מיושב קושי' טו"ז רסי' רנ"ד דלמה אינו אסור ברישא בצנעה משום ביבוש קצירה דשם מיירי שאינו יכול לחיות בצדקה של ישראל כמבואר בשו"ע והיינו שכבר נתנו ישראל כפי החיוב המוטל עליהם ואינו מספיק א"כ אינו מגרע זכות ישראל בקבלה מגוי ול"ש ביבוש קצירה אבל בסיפא מיירי ששלח ממון לגברא רבה לצדקה לחלקם לעניים והוא ממעשה דאמי' דשבור מלכא דשדרי' לרבא ועי"צ מגרע זכות ישראל דאין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה שייך שפיר ביבוש קצירה ולהכי אין מקבלי' אלא משום שלום מלכות כעין ב"ב ד' שאני ביהמ"ק דאי לאו מלכותא לא מיתבני ופי' הפשוט דמצוה זו דוחה העברה ולהנ"ל כיון דאי לאו מלכותא לא מיתבני אינו מגרע זכות ישראל בזה ומותר לגמרי:

ויש לחדש עוד דבר חדש דכבר הק' האחרונים אי כהנים שלוחי דידן איך מקבלי' קרבן מנכרי הא אין שליחות לנכרי ותי' דבאמת הוי כמו שלא לשם בעלי' וקרבן כשר אבל לא עלו לבעלי' ולפ"ז לק"מ מקרבן דעל גוף הקדש של נכרי אין אנו מסייעי' כלל והקרבה של אח"כ לאו מצוה דילי' הוא ול"ש ביבוש קצירה ושפיר מקבלי' משא"כ בצדקה מלבד שעושה מצוה בשעת נתינה וקבלה אבל גם אח"כ יש לו זכות בזה וכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא שפיר אסור משום ביבוש קצירה. ועיי' ברמב"ם פ"ו ממלכי' ה"ו דמנכרי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז מקבלי' צדקה ועיי' בכ"מ שם ולפ"ז נ"ל לדון בדבר חדש דהא דאין מקבלים מגוי שלא קיבל עליו שלא לעבוד ע"ז אין האיסור משום מצוה של שעת נתינה וקבלה אלא משום זכות שאח"כ שמקיים נפש מישראל ולהכי יש תקנה במה שנותנים לעניי או"ה והטעם משום דבשעת נתינה אין כונתו לקיים מצות הש"י בודאי ברגע זו אינו מודה בע"ז ועיי' כעין סברא זו בחת"ס עמ"ש ר"ת דחלילה להזכיר שם גיות בגט מומר משום דבזו הרגע שמזכיר שם גיות ודאי אינו עושה תשו' ועיי' טו"ז ריש ה' סוכה שכ' כיון דלמצוה קמכוין לא יעשה המצוה בעברה וידעתי שאינו דומה לשם אבל מ"מ י"ל כן מסברא וא"כ לדעת הרמב"ם מותר לקבל ממנו אבל כיון שלא קיבל עליו שלא לעבוד בפני ג' אפשר שברגע כמימרא חוזר לסורו ומאמין בע"ז ומחשבה מוציא מידי מחשבה עיי' רע"ב ותויו"ט ריש פסחים ובחת"ס אה"ע סי' ד' וא"כ אסור משום זכות של אח"כ כששוב מאמין בע"ז. ולפ"ז אם מתנדב הגוי לביהכ"נ ומקנה הממון לישראל אין איסור כלל דבשעת הנתינה אין איסור כנ"ל והזכות שלאח"כ הלא אז כבר פסק כחו מממונו והוא של ישראל ואין לנכרי זכות בבנין ביהכ"נ ואי משום צדקה לישראל הלא בנתינת צדקה לעשירי' אין מצוה אך אם אין כונת הנכרי להקנות לישראל רק לשמים להיות חלק בביהכ"נ אז אסור משום זכות של אח"כ:

ואחר הדברים האלה יש לפרש פי' חדש ברמב"ם פ"ח ממ"ע ה"ח שכתב אבל לביהכ"נ מקבלי' מהם לכתחילה והוא שיאמר בדעת ישראל הפרשתי היינו שמקנה אותו להם ומותר כנ"ל ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים היינו שאינו מקנה לישראלים אלא לשמים שיהי' לו זכות בביהכ"נ וזה אסור דאח"כ אפשר שלבו לע"ז וזה שכתב הטור בסוס"י רנ"ט בשם הרמב"ם שמא בלבו יחשב לע"ז ועיי' בב"י שם שתמה ע"ז ולמ"ש א"ש דהטור מפרש דברי הר"מ מ"ט אסור בלבו לשמים משום שמא יחשוב אח"כ לע"ז והכל דברים אחדים ועיי' כי קצרתי במקום שיש להאריך:

אמנם כ"ז בביהכ"נ אבל לבדה"ב ס"ל לרמב"ם דודאי מקנה אותו לישראל דאין מצוה כלל על נכרי שיהי' חלק במקדש וישראל צריכי' לבנות משלהם ואין איסור רק משום שעת נתינה גופא דאין מקבלי' מעע"ז ואי דאז ודאי אינו מודה בע"ז כנ"ל ז"א דמי יימר שכונתו למצוה דילמא אדרבה להיפך משום רפיון ידים ולהכי אין מקבלי' ממנו לכתחילה אבל כשכבר קבלו וא"כ כבר יש לו מצות נתינה אין מחזירין ובוני' ממנו לבדה"ב עיי' ב"ח סי' רנ"ט משום דאח"כ כבר פסק כחו מממונו ואין לו זכות בזה:

ומה שהביא מרמב"ם ספי"ב מרוצח דאסור להשיא עצה לעכו"ם לדבר מצוה וא"ל דלהנאת עצמו שרי דא"כ ת"ל מלא תחנם א"וו דעצה לנכרי לדבר מצוה הוא רגל בפ"ע לא עיין יפה שהרי זה לשון הרמב"ם שם ואסור להשיא עצה טובה לעכו"ם וכו' ואפי' להשיאו עצה שיעשה דבר מצוה וכו' ומדכתב ואפי' מכלל דמעיקרא בדבר רשות מיירי ומדכללינהו יחד ש"מ דחד דינא אית להו וגם לדבר מצוה אינו רגל בפ"ע ומה דקשי' דאם אינו מכוין לטובתו ת"ל מלא תחנם יבואר לקמן:

ואם אפי' נימא דעצה לדבר מצוה הוא רגל בפ"ע היינו דוקא בדבר מצוה שבא לכפר כצדקה דמדניאל ילפי' וכמו שסיים הרמב"ם שם ולא נתנסה דניאל אלא על שהשיא עצה לנ"נ ליתן צדקה וכן הי' במעשה דהורדוס שם ב"ב ד' לכפר דהא א"ל הוא כבה אורו של עולם ילך ויעסוק באורו של עולם אבל בנדבה לביהכ"נ שאין בא לכפר וכמ"ש הג"א שפיר י"ל דמותר להשיאו עצה ולבקש ממנו:

ומה שהק' ת"ל מלא תחנם י"ל דלא תחנם ל"ש אלא בדבר שהישראל מפסיד ומחסר לעצמו עי"ז כגון שנותן לו מתנת חנם אבל בעצה טובה שזה נהנה וזה לא חסר ל"ש לא תחנם ויש לי אריכות דברים בזה בדברי הר"ן והרשב"א גיטין ל"ח ועת לקצר:

ועוד נ"ל דהרי קי"ל מצות לאו ליהנות ניתנו שאינו הנאת הגוף וכתבו הראשונים דאף דיש לו שכר מצוה בעוה"ז ובעוה"ב הו' רק גרם הנאה ומותר באיה"נ וה"נ דכותי' אין איסור לא תחנם אלא במהנהו בשעת מעשה ולא בעצה לדבר מצוה דהוי רק גרם הנאה:

ועד השלישי אני בא דודאי אמת כמ"ש מעלתו דלטובת עצמו שרי ואי דאם אינו לטובת ישראל ת"ל מלא תחנם נ"ל לחדש סברא אחת דאי משום לא תחנם אינו אסור אפי' אין הישראל נהנה מגוף החנינה כמו ר"א ששחרר עבדו שלא נהנה מגוף השיחרור בשעת מעשה אלא אח"כ שצרפו לעשרה אבל אם אסור משום משיא עלה לדבר מצוה אינו מותר אלא אם ישראל נהנה מגוף המצוה שעושה הנכרי בשעת שעושה המצוה דאז בטל מצות הנכרי לגבי הנאת ישראל אבל אם אין ישראל נהנה מגוף המצוה שעושה הנכרי רק בא לו הנאה ממק"א עי"ז אסור וכגון שמשלם לו הנכרי בשביל העצה כיון שאז עיקר התכלית המעשה והשכר הוא טפל וזה א"א למילף מלא תחנם וצריך למילף מדניאל:

ובסברא זו אמרתי ליישב דעת הדרישה ברס"י רנ"ד שכתב דמשו"ה מותר בס"א ול"ש ביבוש קצירה שיחיד המקבל כיון שהוא נהנה מותר וכו' וטו"ז תמה האיך נתיר לו להאריך הגלות בשביל הנאתו. ובהגהת ברוך טעם שם תמה מיו"ד סי' קנ"ח ס"א דאסור לרפאותו אפי' בשכר ע"ש. ולענ"ד נראה לחלק דל"ש ביבוש קצירה שתמשך מלכותו אלא בצדקה שמקבלים מן מלך ושר וכמעשה דרבא ור"י בגמ' דשדרי' אמי' דשבור מלכא אבל במקבל צדקה מן נכרי הדיוט יחידי ל"ש כלל ביבוש קצירה שתמשך מלכותן בזכות נכרי יחידי ול"ק קושי' טו"ז. אלא דא"כ ל"ה מקשי' תוס' ב"ב ח' ד"ה יתיב אהאי דר"י מהאי טייעא דעירוכין ו' דשם לא הי' מלך ושר ולא הי' צריכין לחלק בין צדקה לעניים ובין לביהכ"נ. אמנם לק"מ דכבר הבאתי לעיל דברי הרמב"ם פ"י ממלכי' שכתב ב"נ [היינו גר תושב שקיבל שלא לעבוד ע"ז עיי' כ"מ] וכו' נתן צדקה מקבלי' וכו' הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו אבל העכו"ם וכו' ע"ש נגלה מזה דהא דאסור לקבל צדקה מן העכו"ם היינו משום דאין מורידי' ולא מעלי' כמבואר ביו"ד סי' קנ"ח וכמו דאסור לקבל ממלך ושר ולסבב להם זכות שעי"ז נמשך מלכותן כן אסור לסבב זכות לנכרי יחידי משום שעי"ז מחי' אותו ועכ"פ ל"ק קושי' טו"ז דודאי אריכות גלות אסור לסבב בשביל הנאתו אבל להחיות נכרי אחד אם עיקר כונתו להנאתו שפיר כתב הדרישה דשרי. אמנם קושי' ב"ט הנ"ל ק' ולפמ"ש א"ש דודאי לעיל דהעיקר הוא טובת העכו"ם רפואתו ומזה אין הישראל נהנה אלא שבשביל זה מהנהו בשכר ונהנה ממק"א זה אסור אפי' ישראל נהנה אבל בקבלת צדקה שהעיקר הנאת ישראל ורק ע"י שישראל נהנה נמשך מזה זכות והנאה לנכרי ואי לא נהנה ישראל אין כאן שום טובה לעכו"ם ודאי מותר ועיין כעין סברא זו בריא"ז שסביב הרי"ף בשבת פ' האורג לענין פ"ר ועיי' תוס' בשבת כ"ד ותוס' פסחים ה' ותשו' א"מ סי' ב':

ובגוף קושי' דרישה וטו"ז נ"ל דלק"מ לפמ"ש הנמ"י בסנהדרין שם חיותי' הוא ולא מפסיל דוחי בהם כתי' וכן מבואר בשו"ע רנ"ד ס"א וא"י לחיות בצדקה של ישראל וכו' וא"כ ל"ש לאסור בצנעה משום ביבוש קצירה דהא וחי בהם כתי' אבל באפשר לאיתזוני בצנעה ומבזי נפשי' בפרהסי' ל"ש וחי בהם כמובן דהרי אפשר בצנעה אבל בגבאי ל"ש וחי בהם דאפשר בצדקה של ישראל ושפיר אסור משום ביבוש קצירה:

ומה שהאריך והרחיב הדיבור דגם הגוי עושה איסור בנתינת צדקה ויש בו משום לפ"ע יעיי' בס' שערי תורה ח"ב כלל מ"ב פרט ד' הביא חבל נביאי' דבספק אם יעבור ליכא משום לפ"ע וה"נ רק ספק אם יעשה להתיהר ולהתגדל ולמשך מלכות וכדומה ואין כאן לפ"ע ועוד יש לדון לפמ"ש המל"מ פ"ד מה' מלוה דין ב' בשם פני משה דהיכי דמלוה רוצה להלות ממון זה לישראל אחר ברבית אין הלוה עובר משום לפ"ע דל"ה כקאי בתרי עברי דנהרא והמל"מ חלק עליו דאם האחר ילוה יעבור האחר אלפ"ע ע"ש ונראה דה"ה נמי אם הגוי נותן צדקה לגוי אחר שייך יהרא ותמשך מלכותו ולהתגדל רק לחרף אותנו אולי ל"ש דהא אין מצווי' הנכרי' לתת צדקה לישראל רק הוא מצוה שכליית באשר הוא אדם וגוי ודאי יקבל ממנו ואף דכתבו ראשונים דאין מברכי' על נתינת צדקה שמא לא ירצה העני לקבל מ"מ זה לקבל לעצמו מפני הבושה אבל בנודר לביהכ"נ אם ידור לבית תפלה שלהם ודאי מקבלי' ממנו ולא יעבור ישראל אחר אלפ"ע בהא מודה מל"מ דאין הישראל עובר אלפ"ע דל"ה כקאי בתרי עברי דנהרא:

שלישית נ"ל והוא העיקר דודאי המעשה שנותן צדקה או נדבה לביהכ"נ הוא מצוה אלא שמעשה צדקה מכפרת כחטאת לישראל ושייך בי' ביבוש קצירה ולביהכ"נ אינו מכפר ול"ש ביבוש קצירה כמ"ש הג"א אלא שיש בו דבר רע ומחשבתו אינו רצוי' שכונתו בעשיית מצות צדקה להתגדל ולהתיהר ושתמשך מלכותו ולחרף אותנו שאנחנו חוטאי' והוא עושה צדקה וחסד ועיי' מהרש"א חי' אגדות ב"ב דף יו"ד ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' ומקבל שכר בעוה"ז על מעשה המצוה ושייך שפיר צדקה מכפרת על או"ה וביבוש קצירה רק על מחשבתם הרעה נופלי' בגיהנם ואין רבא דאמר ביבוש חולק על התנאי' שהם אומרי' חטא הוא להם ור"י בן זכאי דאמר מכפרת אינו חולק על שאר תנאים וממילא אין ישראל המקבל ממנו עובר אלפ"ע דהרי נתינת הצדקה גופא הוא באמת מצוה רק מחשבתו הרעה הוא עבירה ולמחשבה זו אין ישראל עושה כלום ול"ש בי' לפ"ע ועיי' בשעה"ת הנ"ל דאפי' בשב וא"ת ליכא משום לפ"ע רק בקום ועשה. ולהכי קרי לי' חסד לאומים שבאמת הוא חסד ומעשה מצוה ודייקא חטא הוא להם פי' לאפוקי שאין כאן חטא לפ"ע למקבל מהם כנ"ל רק להם נחשב המצוה גופא גם לחטא יעיי' בזה ויראה שכן הוא האמת ובזה נדחה כל מ"ש בענין לפ"ע:

ומה שחשש לאסור שמא ישנו הצבור מעות שגבו לביהכ"נ לצדקה שבא לכפר דמותר כדאיתא באו"ח סי' קנ"ג ושייך ביבוש קצירה אין חשש בזה כלל דאם הוא נדב לביהכ"נ דבר שאינו מכפר אף שאנו משנין אותו אח"כ לדבר שהוא מכפר כיון שהוא לא נתנו מתחילה לכך אינו מכפר עליו כיון שמאליהם בא לדבר שהוא מכפר וסברא זו מבוארת בירושלמי שקלי' פ"א ה"ד ואינו מביא עמו נסכי' פי' עם הקרבן ומותר נסכי' לא לכלי שרות אינן נמצא מביא דבר מסוים פי' וקשי' לר"י שם בירושלמי דס"ל דאין מקבלי' ממנו דבר מסוים לבדה"ב וא"כ איך מקבלי' קרבנות מן הנכרים והתיב ר"י בר בון הא תני' נערכי' ועורכי' לא לבדה"ב אינן וקשי' לר"ל דס"ל דלבדה"ב אין מקבלי' כלל ותי' היך מה דאת אמר תמן לשמים הוא מתכוין ומאליהן הן באי' לבדה"ב כן את אמר אף הכא לשמים הוא מתכוין ומאליהן הן באי' לכלי השרות ע"ש ועיי' בפי' הגר"א שם:

ומה שהעיר לאסור מפני מראית עין שחשבו שהולכי' בשביל צדקה לא לביהכ"נ הנה פשוט דגם לקבל צדקה אינו רק אי' דרבנן כדמשמע לשון הג"א ב"ב דף יו"ד שם שכתב אדרבה נסמוך אדאו' משמע דהאי' בצדקה הוא רק דרבנן וכבר כ' ברא"ש פ' חבית דבאי' דרבנן ל"א כל מקום שאסרו חכמים מפני מר"ע אפי' בחדרי חדרים אסור וא"כ מה מר"ע איכא כשהולכי' לבקש לבית הנכרי הלא בחדר מותר באי' דרבנן. ועוד נ"ל ממנ"פ מי שאינו יודע לאיזה תכלית הולכי' השלוחי' האלו אינו יודע כלל למה נכנסו לבית הנכרי אולי לסחורה או לשאר הצורך ומי שיודע שהולכי' לקבץ מעות יודע שמקבצי' לביהכ"נ ולא לצדקה ודמי להא דכ' רמ"א באו"ח סי' רמ"ד אם יש מרחץ בבית דירה ואין רוחצי' בה רק אותן שבביתו והם יודעי' ששוכרי עכו"ם שרי ועיי' במג"א סק"ד ואין לגזור שמא יטעו דמותר לקבל גם צדקה כמו לביהכ"נ חדא דהוי גזלג"ז דצדקה גופא מדרבנן ועוד דמי נתן לנו רשות לגזור גזירות ולבדות מליבנו:

ומה שהעיר דאם ישראל מחויב קרבן אסור לקבל מן הנכרי מעות להביא קרבנו דזה צדקה ממש וה"ה לביהכ"נ הוי כמסייע לקרבן ישראל והנה אני בעניי מסופק אם זה בכלל צדקה לתת לו מעות להביא קרבנותיו ואין הזמן מסכים עמי לברר כעת אבל בעשיר פשיטא דאין זה צדקה וכדאמרי' בשבועות כ"ד אילימא צדקה לעני מושבע ועומד וכו' אלא מתנה לעשיר ופשוט דאם עשיר מקבל מתנה מעכו"ם דמותר גם אם נותן לו להביא קרבנות וכן שלוחי' המקבצי' לביהכ"נ אין בזה מצות צדקה כלל דהוי כמו מתנה לעשיר וזה ברור לפענ"ד ומ"ש בשם גדול א' דמוכח דמותר לבקש ממה שאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועפ"י הראב"ע שם יפה דחה מעלתו ויעיי' בס' רנו ליעקב הנדפס אצל ספר מזבח כפרה והוא שיטה מקובצת על ס' קדשי' בכתובות דף ז' דאין למדי' מקודם מתן תורה בשום דבר ואין צריך ללמוד הלכה מפי אגדה:

תבנא לדינא נ"ל דאין כאן אי' גם לבקש מן הנכרים לבנין ביהכ"נ לרומם ולפאר בית מקדש מעט ומ"מ לאו משנת חסידי' הוא שמא ימשך אחריו וילמוד ממעשיו ויתערבו בגוי' וילמדו ממעשיהם ואפי' מו"מ ולהלוות להם בריבית הי' ראוי לאסור מה"ט רק משום שא"א בלא"ה עיי' ביו"ד רסי' קנ"ט ועוד מכמה טעמי' אין דעתי נוחה בזה לכן הירא את דבר ד' לא יעשה כן אבל למחות בחזקת יד אין לנו. ובזה הנני חותם בברכת התורה. יעלה מעלה מעלה. יתגבר כארי וכשחל. וכבוד חכמי' ינחל. כנפשו ונפש ידידו הדוש"ת:

עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה