בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה כד
עוד הנ"ל:
בנידון שנסתפקת עמ"ש בבאה"ט באו"ח סי' כ"ה ס"ט אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח ש"ר קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרי' הכא קלוטה כמי שהונחה דמי' עיי' הלק"ט ח"ב סי' מ"ב עכ"ל ודחית דהא גבי שבת לא קיי"ל קלוטה כמי שהונחה דמי, הנה לא הראית מקום לזה אבל כן משמע בשבת ק' דאמר רבא תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג ועיי' ברש"י שם דאפי' תוך ג' ל"ל קלוטה ומדאשמעי' רבא איך הדין אליבא דרבנן ש"מ דהלכה כן ועוד מדפשיטא לי' דטעמא דרבנן משום קלוטה לאו כמי שהונחה א"כ ודאי הלכה כוותיהו דיחיד ורבי' הלכה כרבים ומילתא דמיבעי' לי' לרבה בשבת דצ"ז אי פליגי בקלוטה או פליגי אי ילפי' זורק ממושיט וכו' פשיטא לי' לרבא דבקליטה פליגי אבל מדברי רמב"ם פי"ג משבת הכ"ב שהביא המשנה שם כצורתה ולדר"י דבעי' שנח ע"ג משהו ולא הביא הא דרבא דאפי' סופו להניח לא מהני דהא מתגלגל גרע שאין סופו לנ"ח כדאמרי' התם משמע דלית הלכתא כרבא וצ"ע בזה אבל אין הזמן מסכים:
אמנם ניחא לך למאי דאמרי' בגיטין ע"ט ע"כ לא פליגי רבנן אלא לענין שבת וכו' והטעם מבואר שם בירושלמי שהביא רשב"א שם בשבת כתי' לא תעשה מלאכה נעשית הוא מאליו וכו' ופי' קה"ע משום דכל שהוא באויר ל"ש בי' עשיי' עיי"ש או משום דכל מלאכה צריכי' להיות דומי' דמשכן ובמשכן הי' הנחה ממש ומשו"ה סברי רבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמי אבל לענין תפילין י"ל דמודי דכמי שהונחה דמי, הנה מ"ש מסברתך דבעי' דומי' דמשכן לא נהירא לי דאם הסברא הוא קלוטה כמי שהונחה לענין שאר דברי' א"כ מקרי זה דומי' דמשכן ותדע לך דשם בשבת ק' פירש"י דאם עכבתו הרוח באויר מעט והוא פחות מג' סמוך לארץ הוי הנחה ונהי דמטעם לבוד אתאי' עלה מ"מ הא במשכן הי' הנחה ממש אע"כ כיון דאמרי' לבוד הוי דומי' דמשכן וה"נ אי אמרי' קלוטה הוי דומי' דמשכן, ומ"ש בשם ק"ע אין לי ירושלמי עם פי' ק"ע על סדר נשים אבל אינני מבין סברתו אמאי באויר אין הוא עשיי' ול"ש בי' עשיי' הא מכחו הוא באויר אבל הפני משה פי' נעשית הוא מאלי' בתמי' וכי מלאכה שנעשית מאלי' אסרה תורה והלכך בעי' שתתקיים מחשבתו ועד שינוח עכ"ל ועיי' תוס' שבת ד' ד"ה אלא אר"י ונראה שגם ק"ע כיון לזה ולפ"ז בתפילין נמי למאי דקי"ל מצ"כ כיון דלא נתכווין לעשות מצוה עד שיניחם בראשו כל זמן שלא נעשית מחשבתו לא עשה ולא כלום ול"ש בי' קלוטה כמי שהונחה כמו בשבת ועיי' תוס' מ"ב ד"ה אמר אביי ועוד דוק מיני' לאידך גיסא דהר' סיים בירושלמי ברם הכא ונתן בידה ברשותה ופי' פ"מ דלאו ידה ממש בעי' והלכך אפי' באו"ר שהוא ברשותה מגורשת ובבבלי אמרי' הכא משום אינטורי הוא והא קא מינטר ומשמע דוקא בגיטין משום ה"ט ס"ל דכמי שהונחה דמי אבל בעלמא ס"ל לאו כמי שהונחה דמי':
אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דל"ש קלוטה כמי שהונחה אלא ברשיות כמו רה"י ור"ה או רשות אדם לענין קנין דברה"י יש לכל אדם קנין בקרקע שלו עד רום רקיע ועיי' בחו"מ סי' רי"ד במוכר אי צריך לכתוב בפירוש שמוכר ללוקח עומקא ורומא וא"כ אויר שכנגד חצירו או ביתו עד רום רקיע שייך לרה"י וא"כ אי אמרי' קלוטה כמי שהונחה הרי הוא מונח ברה"י ובר"ה האויר עדי משתמשי' בו רבים וא"כ האויר שייך לר"ה ואי אמרי' כמי שהונחה הרי הוא מונח בר"ה אבל שם בתפילין ל"ש לומר כיון שבא באויר כנגד מקום הנחת תפילין כמי שהונחה על הראש דמי' דמה שייכות לאויר זה אל הראש ומי יימר שזה אויר הראש דילמא האויר של התקרה למעלה ואינו באויר הראש כלל וא"כ ל"ש בי' קלוטה כמי שהונחה ועיי' תוס' עירובין יו"ד ע"ב ד"ה ואצבעים דלא אמרי' אתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל אלא באויר שאני חושבו כסתום והיינו משום דשייך לו והוא ישר בסברא:
אלא דלכאורה סוגי' דזבחי' צ"ג הוא נגד זה דבעי' למימר דהא דפליגי ר"ע וחכמי' פ"י דפרה גב' הי' עומד חוץ לתנור ושרץ בתנור והושיט ידו לחלון ונטל את הלגין והעבירו ע"פ תנור דריע עטמא וחכמי' מטהרין ואמר רבה דפליגי בקלוטה והרי התם אין ענין כלל לרשיות ומאן יימר דאויר זה שייך לתנור ואפ"ה בעי למימר דטעמא דר"ע משום דקלוטה כמי שהונחה, אך ז"א דבאמת מסקי' התם דכ"ע לאו כמונח דמי ומוכחי' לה מדתני' מודה ר"ע בהזאה שהעבירה ע"ג כלי חרס טמא ע"ג משכב ומושב טמא שהוא טהורה שאין לך דבר שמטמא למעלה כלמטה אלא כזית מן המת ושאר כל המאהילי' וכו' וא"כ י"ל דבאמת מה"ט הוא וכמ"ש:
אך הרמב"ם בפי' המשנה פ"י דפרה והרע"ב שם פי' דבאמת טעמא דר"ע הוא משום קלוטה כמי שהונחה וכס"ד דזבחי' ולפ"ז ע"כ לא ס"ל כמ"ש, אבל כבר תמה עליהם תוס' יו"ט שם שהם נגד מסקנת סוגי' דזבחי' הנ"ל ועיי' בר"ש ואני בעניי הכינותי לבי ליישב דבריהם לפמ"ש רמב"ן במלחמות בסוגי' דשבת ח' וז"ל אלא עיקר הפטור שמשעה שיורדה לתוך ג' נעשית כמונחת ואפי' למ"ד תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו התם בזורק כלומר זורק ממקום למקום שאין סופו לניח כאן אבל הבא כמעביר דמי שהרי סופה לניח כאן וכו' ולפ"ז תקשי מאי פריך אביי שם בזבחי' מהזאה אהא דלגין הלא הזאה הוא בזורק וכדאמרי' שם במסקנא כיון דנפק נפק ולא גזרי' שמא יניח וא"כ גם לס"ד ל"ש בזה קלוטה כיון דודאי אין סופה לניח כאן אבל בהאי דלגי' דמיירי במעביר ואפשר ובידו לניח בתנור לכן שפיר אמרי' בי' קלוטה כמי שהוכחה. אמנם י"ל דרמב"ן לא כתב אלא לפי המסקנא דשבת דקאמר מתגלגן קאמרת וכו' וס"ל לחלק בין סופה לניח ובין אין סופה לניח דסופו לניח אמרי' קלוטה טפי מאין סופו לניח אבל אביי בזבחי' דפריך מהזאה ס"ל כרבינא בשבת שם דאמר לאו היינו מתני' וכו' וס"ל דאין חילוק בין סופה לניח או לא ל"ק כלל קושי' הגמ' בזבחי' כקושי' הנ"ל ושפיר איכא למימר דפליגי בקלוטה ושפיר כתב רמב"ם ורע"ב דטעמא דר"ע משום קלוטה וא"ש:
וסבור הייתי לומר דהתם בלגין שהעבירו ע"פ התנור שאני משום דתנור הוי כלי חרס ומטמא אוכלי' ומשקי' מאוירו באויר שהוא תוך הכלי נגד הדופן להכי אמרי' שגם האויר למעלה מן הדופן שהוא כנגד תוך נמי מטמא לר"ע משום קלוטה אבל בעלמא שפיר י"ל כסברא הנ"ל דל"ש קלוטה רק ברשיות ולא בשאר דברי' וא"כ גם לרמב"ם ורע"ב יש קיום לסברא הנ"ל:
ועוד נ"ל לחלק דדוקא במקום דלא בעי' הנחה רק רגע כמימרא כמו גבי קנין וגט ולענין חיוב שבת דאם נח רגע אחת כבר נגמר הקנין והגט וחיוב שבת אעפ"י שמיד נטלו משם בזה אמרי' קלוטה כמי שהונחה כרגע משכחת גם באויר כמ"ש רש"י שבת מ' ד"ה שנח ע"ג משהו שהבאתי לעיל אבל בתפילין שהנחה יש לה המשך זמן שיהיו מונחי' עליו כל היום לפי עיקר מצותן וזה לא משכחת באויר לא אמרי' בי' קלוטה כמי שהונחה וא"ש:
ועוד בה שלשי' נ"ל סברא ישרה דדוקא אם הדבר שהוא באויר צריך ליגע ולניח בדבר שעומד במקומו אמרי' מיד שהגיע לאויר הדבר שעומד במקומו הוי הדבר שעומד באויר כאלו מונח שהרי כבר נעקר ובא לאויר המקום שהנחתו בו פועל קנין או חיוב אבל בתפילין וכ' צורך תפילין הוא שיונחו על הראש אדרבה הראש צריך ליגע בתפילין שהם באויר. ועיי' בלשון הראשוני' נדרי' ט"ז דמשו"ה נדר חל על דבר מצוה לפי שמניח האי' על החפץ ואין החפץ מחויב להעשות בו מצוה אבל שבועה אינו חל לפי שהוא מחויב לעשות מצוה וא"י להפקיע והראש אינו קלוט באויר התפילין ל"ש בי' קלוטה כמי שהונחה דמצד זה אמרי' רק בדבר שהוא באויר הוי כנוגע במקום שהוא באוירו אבל לא אמרינן דדבר העומד במקומו הוי כנוגע בדבר הנקלט באוירו:
וגם מ,ש דלא אמרי' קלוטה אלא במקום שאין קפידא בפרטי הנחה רק שיהי' נח אבל במקום שיש קפידא באופן הנחתם כמבואר באו"ח סי' כ"ז ס"ט יו"ד וי"א בזה לא אמרינן קלוטה כמי שהונחה הוא גם כן נכון ויש לי לעשות סמוכי' דהרי אמרי' בשבת דף ד' דר"ע דס"ל קלוטה כמי שהונחה ס"ל דלא בעי' מקום ד' ואי אפי' במקום דאיכא קפידא על פרטי הנחה נמי אמרינן קלוטה כמי שהונחה איך מוכח דלא בעי' מקום ד' הא כיון דהוא באויר מקום ד' הוי כמו שהונחה במקום ד' אע"כ במקום ד' שיש קפידא בפרטי הנחה ל"ש קלוטה כלל וה"נ דכוותי':
אבל מ"ש דלא אמרי' קלוטה כמ' שהונחה אלא במקום דלא צריך נגיעה ממש כמו בשבת דסגי בפחות מג' טפחים לארץ אבל בזבחי' הנ"ל בטומאה דבעי נגיעה ממש ל"ש קלוטה וא"כ בתפילין דילפי' במנחות ל"ז גז"ש בין עיניכם מקרחה מה להלן בגובה הראש וכו' בעי דוקא נגיעה ממש ול"ש קלוטה. אין מזה טעם דמנלן דבעי נגיעה ממש בתפילין ובטומאה הלא אי אמרינן קלוטה הוי קלוטה כמו נגיעה ואמרינן דלא בעי נגיעה ממש וגם בשבת מנ"ל דלא בעי נגיעה ממש הלא הא דסגי בפחות מג"ט סמוך לארץ הוא רק מטעם לבוד וכלבוד ואמר בהדי' הל"מ על הנחה בהוצאות שבת ואי הסברא דבעי' דוקא הנחה ממש תקשי אמאי נימא לבוד כמו דק' אמאי נימא קלוטה כמי שהונחה והלא בהדי' אמר רבא בשבת ק' תוך ג' לרבנן צריך הנחה ע"ג משהו ועיי"ש בפירש"י דרבנן דל"ל קלוטה גם לבוד ל"ל בפחות מג' וא"כ
איך אפשר למימר דטעמא דמאן דאית לי' קלוטה הוא משום דאי"ל לבוד הלא תקשי לא נימא לא קלוטה ולא לבוד רק ניבעי נגיעה ממש:
ומה שתמהת בעיקר הספק הלא כתבו תוס' בשבת ד' ד"ה אבל דכשהחפץ בידו של עני או של בעל הבית ל"ש קלוטה דהא כשניתק בעמ"ב לתוך ידו והוציאו לא מיחייב עיי"ש מבואר דל"ש קלוטה רק כשהוא באויר וא"כ בתפילין שהוא ביד המניח ל"ש קלוטה כלל. לק"מ דלענין הוצאת שבת כמו דאם לא הוציא כולו פטור כיון דעדיין אגיד בפנים כן אם לא הניח כולו ועדיין מקצתו אגיד בידו פטור דלא שמי' הנחה עיי' בשבת צ"א ע"ב ולפי"ז לא מיבעי' לתי' ראשון שבתוס' שבת צ"ב ד"ה התם דרבה סבר אגד גוף שמי' אגד אפי' בלמטה מג"ט א"כ אפי' הניח ע"ג קרקע ואוחזו בידו ל"ש הנחה כיון דאגדו בידו מכ"ש כשהוא רק קלוטה באויר משא"כ בתפילין אם הניחם על ראשו כדינו ואוחזים בידו ודאי יצא א"כ ה"ה בקלוטה באויר ואוחזים בידו דבתפילין אינו מזיק מה שאגודי' במקום אחר. אלא אפי' לתי' שני שבתוס' שם דלמטה מג' דהוי לבוד אגד גופו ל"ש אגד רק למעלה מג' לענין קלוטה אמרי' דאגד יד שמי' אגד דידו בתר גופו גריר מ"מ הטעם משום אגד יד דאם נח באויר משום קלוטה צריך שינוח כולו באויר אבל אגדו בידו חשיב טפי מה שמונח ביד ממאי שמונח באויר אבל כשמונח ע"ג קרקע הנחתה בידו לא חשיב והוי כנח כולו אבל בתפילין דאינו מזיק מה שאגוד במקום אחר אם מוכחא רק על הראש ג"כ וכיון דאמרי' קלוטה הרי הם כמונחי' על הראש ואף שמונחי' ביד ג"כ אינו פוסל ושפיר יש להסתפק דאמרי' קלוטה אף שהם ביד המניח:
ובזה מיושב קושי' תוס' חדשים פ"י דפרה הנ"ל שהק' על הרמב"ם והרע"ב ולס"ד דזבחי' הנ"ל איך אפשר לומר בנטל את הלגי' והעבירו ע"ג תנור דר"ע מטמא משום קלוטה כמי שהונחה דמי' ולתוס' הנ"ל כיון שהלגי' בידו ל"ש קלוטה ולפמ"ש לא קשה מידי דבטומאה א"צ ליגע כולו אלא אפי' נגע מקצתו נטמא כולו ואינו מזיק לה שאגיד במקום אחר שפיר אמרינן קלוטה אפי' כשאחזו וא"ש. ויען כי ארכו הימים אשר לא השבתי לך בד"ת וגם עתה הארכתי קצת וגם אני טרוד מאוד אחתום בברוך. ונזכה לשתי שולחנות ערוך. בזה ובבא ליום שכולו ארוך. וד' יחננו ויברכינו בכל הברכות האמורים בתורה. עדי יבנה בית הבחירה. כנפשך ונפש חותנך הדו"ש תורתך:
עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל: