אור ברסלב

בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום

תשובה יח

תשובה יז

בעזהי"ת פה ב. אויפאלו עש"ק לס' וברך את לחמך לפ"ק. יהי מכירי ברוך, ה"ה ידידי הרבני המופלג בתורה וביראה, עושה פרי תבואה, מורג חרוץ ושנון, וריח לו כלבנון, כש"ת מו"ה משה שמואל שטערן נ"י בק"ק סערענטש יע"א:

נועם מכתבו הגיעני בעתו ועניני' שוני' מנעוני מהשיב עד היום ואודות הבחור המופלא אברהם קעניג נ"י הנה הוא רואה סימן ברכה במשנתו ובנידון חש"ו בכתיבת סת"ם תחילה אשיב אשר העיר על דברת כת"ס או"ח סי' ז' מה שהקשה בתוס' מנחות מ"ב ע"א ד"ה מנין מש"ס ריש עירוכין וע"ז התפלא מעלתו הלא קושי' תוס' לא הי' להקיש כלאים לציצית רק דנימא מי שאינו בלבישת ציצית אינו בעשייתן וע"ז תי' שפיר דלא כתי' לבישה בציצית גופה וראי' לזה שהרי קושי' התוס' הי' גם על אשה שתיפסל לעשיית ציצית דלכן הקדימו דמשמע הא אשה כשירה וכו' ואשה איתא בלבישת שעטנז ועכ"ח דקושי' משום דאינו בלבישת ציצית כנ"ל אלו תוכן דבריו:

ויפה העיר וגם אני כשיצא הספר כת"ס לאור העירותי זאת והי' חזות קשה בעיני אך עתה כאשר העירני מעלתו נתתי את לבי דלא לשווי' ח"ו כטועה בדבר משנה וגברא רבה אמר מילתא אין מזניחין אותו בשנדקדק בדברי התוס' שכתבו דהא לא כתי' בגופה לבישה אלא בכלאים והי' די בזה לתרץ הקושי' ולמה הוסיפו עוד ומילתא אחריתי הוא שהוא שפת יתר לכאורה אבל כוונת התוס' דהי' קשה להם נהי דבאשה מתורץ דלא כתיב לבישת בציצית גופה רק בכלאים ואשה איתא בל"ת דכלאים אבל אכתי קשה ל"ל קרא לפסול בנכרי הא אינו בלבישת כלאים ונימא מי שאינו בלבישת כלאים אינו בעשיית ציצית וע"ז תי' דכלאים מילתא אחריתי הוא ולא מקשינן כעין זה וע"ז קשי' לי' שפיר להרב ז"ל מעירוכין דשם אמרינן בכהני' אם הי' מותרי' בכלאים שלא בעידן עבודה הו"א כיון שאינן בלבישת כלאים אינן בציצית וחזינן דאף שהוא מילתא אחריתי מ"מ מקשי' להו אהדדי

אבל מ"מ נ"ל דלק"מ לפימ"ש בחי' רשב"א מנחות שם שהקשה למסקנא דר"ח אליבא דרב סובר חובת טלית ולהכי צריך לברך מנ"ל הא ר"ח ל"ק דלכך בעי ברכה אלא דרמי רב אדרב משום דהי' סובר דכל מצוה שפסולה בנכרי צריך ברכה וכיון דס"ל לרב דציצית פסולה בגוי עכ"ח ס"ל דבעי ברכה וכיון שהוכחנו מתפילין אע"ג דפסולה בנכרי לא בעי ברכה שוב ליתא לרומי' ובאמת ר"ח מודה דלרב אע"ג דפסולה בנכרי לא בעי ברכה ואי דבעי ברכה משום דחובת טלית הוא הא ר"ח לא קאמר משום חובת טלית רק משום דפסול בנכרי עיי"ש באריכות ותי' דס"ל מדפסיל עשיי' בנכרי עכ"ח חובת טלית הוא והעשיי' הוא המצוה ולכן פסול בנכרי דאינו בר מצוה אבל אי חובת גברא אין בעשייתה שום מצוה אמאי תיפסל עשייתה בנכרי בשלמא בתפילין שפיר אמרי' דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה משום דיש קדושה בעשייתן אבל בציצית אין לומר כל שאינו בעטיפה אינו בעשיי' דאין בעשיי' שום קדושה. ולפי"ז נהי דלר"נ פסול בנכרי אע"ג דחובת טלית הוא לרב ואין שום קדושה בעשייתה וגם לאו היינו טעמא משום שאינו בתורת אותו דבר דהא אשה כשירה אע"ג שאינה בתורת א"ד ועכ"ח היינו משום דגלי קרא ומשום דלאו בר קיום מצות הוא כלל בשום מצוה אבל מה דדרשינן כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה היינו משום דאינו בתורת א"ד ואי הי' אפשר למידרש בציצית ג"כ מי שאינו בלבישת ציצית אינו בעשיי' ויהי' גם נשי' פסולות לפי שאינו בתורת אותו דבר הוי דרשי' אבל כיון דלא כתי' לבישה בציצית גופה אלא בכלאי' ל"ש למידרש מי שאינו בלבישת כלאי' אינו בעשיית ציצית דא"כ אשה דישנה בלבישת כלאי' אע"ג דאינה בלבישת ציצית תהי' כשירה לעשיי' אף דאינה בתורת א"ד רק דנכרי יהי' פסול משום שאינה בלבישת כלאים זה נגד השכל שיהי' עשיית ציצית תלוי' בלבישת כלאים ולא בתורת לבישת ציצית משא"כ להקיש ציצית לכלאים מי שאינו בכלאים אינו בציצית אינו נגד השכל ושפיר מקשה בעירוכין וא"ש. ויש להעמיס כן בתוס' דהא לא כתיב לבישה בגופה וא"כ תהי' אשה כשירה ונכרי יהי' פסול משום שאינו בכלאים וכלאים מילתא אחריתי הוא ואין סברא שיהי' תלוי' פסול עשיית ציצית באיתא בתורת לבישת כלאים ולא בתורת לבישת ציצית והבן:

ומה שצל"ע בתוס' הנ"ל שכ' דהא לא כתי' לבישה בגופה הא כתי' גדילי' תעשה לך וכו' אשר תכסה בה וא"כ נימא מי שהוא באשר תכסה הוא בתעשה לך ומי שאינו באשר תכסה אינו בתעשה לך ומה נ"מ אם כתי' לשון לבישה או אשר תכסה ואולי כוונת התוס' כיון דאינו מחויב ללבוש בגד בת ד' כנפות עם ציצית רק כשלובש צריך לעשות ציצית והאי אשר תכסה בה אינו מצוה רק רשות ל"ש לומר כל שאינו בלבישה וכו' דהא לא כתי' בגופה לבישה היינו חיוב לבישה אלא בכלאים איסור לבישה ועדיין צ"ע:

עוד יש לי מקום עיון למאי דמסקי' דר"ח אליבא דרב ס"ל חובת טלית וא"כ עשיי' הציצית הוא גמר מצוותה ועיי' רשב"א שזכרנו וא"כ האי גדילי' תעשה לך אינו הכשר למצוות לבישת ציצית רק מצות ציצית גופא ואשר תכסה בה היינו רק אם אתה רוצה להתכסות בה אבל כלי קופסא שאינו רוצה ללבשם אינו מחויבי' בציצית אפי' למ"ד חובת מנא ועיי' חי' רשב"א שם ואמאי לא נדרוש מי שישנו במצות גדילי' תעשה ישנו בעשיי' אבל מ' שאינו במצות גדילי' תעשה פסול לעשותם וכש"כ הוא מוקשרתם וכתבתם שהוא בשני תיבות ודרשי' מי שאינו בקשירה אינו בעשיי' כש"כ בדיבור א' שנדרוש מי שאינו במצוה זו אינה בעשייתה בשלמא למ"ד חובת גברא האי גדילי' תעשה אינו לא מצוה ולא קדושה וכרשב"א הנ"ל אבל למ"ד חובת טלית קשה כנ"ל וא"כ קרא דבני ישראל ל"ל וכ"ת דבאמת מהאי קרא יליף דחובת טלית הוא מדפסיל נכרי וכמו"ש הרשב"א אבל אי לאו האי קרא הו"א דחובת גברא הוא אכתי קשה כיון דכתי' קרא דחובת טלית שוב נילף מגדילי' תעשה לך כנ"ל ותהי' גם אשה פסולה בעשיי' לפי שאינה במצוה זו ואולי דלמ"ד חובת טלית ה"נ והא דכ' התוס' משמע הא אשה כשירה וכו' היינו רק לר"נ דס"ל חובת גברא ואין דיוק התוס' מלשון הגמ' רק מדאיצטריך קרא בנכרי ש"מ דבלא האי קרא לא הו' דרשינן מי שאינו במצות ציצית אינו בעשיי' וא"כ גם עתה דכתי' קרא בנכרי אין לדרוש לפסול אשה אלא למ"ד חובת טלית אבל למ"ד חובת גברא אשה כשירה גם אחר דכתי' קרא לפסול נכרי דהא באשה ליכא קרא זהו שראיתי לבאר בענין זה:

ועתה אציע מה שהעלתי במצודתי בענין שייעדתי לעיל מידי עברו בעיוני בתשו' כת"ס הנ"ל רעיוני על משכבי סליקו בס"ד. הנה הביא שם מה שעמד התבו"ש בחידושיו למס' גיטין מ"ה אמאי לא תנו ברייתא דר' המנונא דחרש ושוטה פסולי' לכתיבת סת"ם כמו דתני קטן והאריך הרבה בזה ופמ"ג או"ח בפתיחה כוללת ח"ב אות ג' חידש דוקא קטן דאף שהוא חריף ובר דעת אינו בקשירה דאינו איש לכן אינו בקשירה וכתיבה אבל חרש ושוטה בני קשירה נינהו ומחויבי' במצות רק שהם אנוסי' שאינם יכולי' לקיים לפי שאינם בני דיעה מקרי בר קשירה ויכולי' לכתוב סת"ם אם גדול עע"ג מחסירם שיכתבו לשמה או למ"ד דלא בעי כתיבה לשמה דלא כרשב"ג בגיטין הנ"ל ע"ש בראשוני' ופנ"י ומדמי לה למ"ש מג"א סי' ל"ט סק"ה דמי שנקטעה ידו וא"י להניח תפילי' דאפ"ה כשר לכתיבה ומקרי בר קשירה דגברא בר חיובא ופומא הוא דכאיב לי' עיי"ש:

והנה מה שהביא ראי' מדברי מג"א יש לפקפק דמי שאין לו יד משו"ה מקרי איתא בקשירה משום דמחויב בשל ראש והוי עכ"פ בתורת חיוב תפילין וכמו"ש בשג"א סוף סי' ל"ז מדברי ש"ג בה"ת עיי"ש אבל שוטה שפטור גם בשל ראש לא מקרי בר קשיר' אם לא שנ' כיון דמהיקש וקשרתם וכתבתם ילפי' וקשרתם בשל יד הוא דכתי' עיי' רפ"ק דעירוכין ג' ע"ב לא תלי' בר קשירה בשל ראש כלל אלא בשל יד. עוד יש להעיר בפמג"ד שם שכתב ול"ד נקטעה ה"ה אם נולד כך נראה שבא ליישב דילמא מג"א מיירי בלא נולד כך אבל שוטה שנולד כך פסול לכתוב והוא תמוה דהרי הוכיח בתבו"ש סי' א' סקנ"א דשוטה היינו שלא נולד כך ופתי נקרא מי שנולד כך מן הבטן והוא בר דעת יותר משוטה כדמשמע בחו"מ סי' ל"ה וא"כ דברי פמג"ד הם אך למותר וי"ל דכוונתו אולי המג"א אינו מכשיר רק בנקטעה ידו אחר שנעשה בר חיובא שהי' לו שעת הכושר אבל בשוטה קודם שנעשה בר מצוה שלא הי' לו שעת הכושר פסול לכן הוסיף אפי' נולד בלא יד שלא הי' לו שעת הכושר נמי כשר לכתיבה וה"נ בשוטה קודם שנעשה ב"מ וא"ש:]

ועיין בפמ"ג שם אות א' מה שהביא בשם תבו"ש סי' א' אות מ"ט שהביא תשו' מהרי"ל סי' קצ"ד ואני מצאתי כן להדי' בב"י אהע"ז סי' א' בשם מ"כ דלהכי ביש לו בן שוטה קיים פ"ו משום דאיכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דר' אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצוה הוא ופקחי' מוזהרי' עליו דאי הוי כבהמה יחשב שחיטתו אפי' א' עע"ג כשחיטת גוי וקוף עכ"ל ומבואר דשוטה בר חיוב מצוה הוא רק שאינו בר דעת אבל פקחי' מוזהרי' עליו אלא דהפמג"ד שם קשי' לי' מחגיגה ב' ע"ב דאמרי' בחש"ו הואיל ופטורי' מכל המצות וכו' ומר"ה כ"ט דקתני חש"ו אין מוציאי' רבי' י"ח וכו':

ולפענ"ד לק"מ לא מיבעי' למ"ד מצות צריכות כונה ודאי פטורי' מן המצות כיון שאינם בר דעת לכוין אלא אפי' למ"ד אצ"כ מ"מ כאן דלכתחילה מצוה שיכוון וכמ"ש הראשוני' שם בסוגי' א"כ נהי דמי שהוא בר כונה יוצא בדיעבד אפי' בלי כונה היינו משום דראוי לבילה אבל חש"ו שאינם ראוי' לכונה אפי' בדיעבד לא עשו ולא כלום כיון שאינם ראוי' לבילה ועיי' כעין זה בטו"ז או"ח סי' תרפ"ט ולהכי בעתי' חלים ועתי' שוטה אינו יי"ח במה שעשה בעת שטותו עיי' ר"ה כ"ח ומשו"ה אינם מוציאי' רבי' י"ח ופטורי' מכל המצות דשייך בהו כונה ואין פקחי' מוזהרי' עליהם לתת לולב בידם או להושיבם בסוכה לאכול כזית בלילה ראשונה או להאכילם מצה וכדומה:

ואמנם נ"ל דבר חדש למ"ש בס' מקור חיים סי' תל"א דבהשהה חמץ בשוגג בפסח עובר אף דדשא"מ מותר מ"מ כונה ל"ש רק במעשה ולא במידי דממילא ע"ש א"כ ה"נ במצוה שהוא במידי דממילא ל"ש בי' כונה ופקחי' מוזהרי' על חרש ושוטה לעשות מצוה זו כמו שמוזהרי' עליהם לאפרושי מאיסורא כיון שהם בני חיוב רק שאין להם דעת ואמנם במקום דל"ש כונה וליתא לטעם הנ"ל שפיר גברא בר חיובא ועד"מ בציצית אין העטיפה מצוה רק שיהא מעוטף בהם דהא אם התעטף בלילה ומעוטף בהם ביום נמי יי"ח אף שהעטיפה הי' בזמן פטור דלילה לאו זמן ציצית כמבואר או"ח סי' ח' סט"ז וכן בתפילין אין העיקר המצוה המעשה שמניחן רק מצוה שעל גופו שמונחין עליו ועיי' קצוה"ח סי' קפ"ב ואם הניחן בהשכמה בזמן פטור דלילה לאו ז"ת והם עליו ביום יי"ח כמבואר באו"ח סי' ל' ס"ג וכן במזוזה אם קבע מזוזה קודם שדר בו שעדיין אינו בר חיובא דמזוזה חובת הדר מ"מ אם נכנס לדור בה יי"ח במה שיש מזוזה בפתחו ועיי' מג"א סי' י"ט סק"א ואפיי' קבען אחר בלי דעתו יי"ח ועיי' ביו"ד סי' רצ"א וכן בס"ת אינו יי"ח במה שכתב או קנה ס"ת אם נאבד אח"כ רק צריך להיות ס"ת בכל עת ובכל שעה עיי' תו"ח סנהדרי' כ"א ועיי' ברכי יוסף יו"ד סי' ע"ב אות י"א וא"כ כיון דהוי מצוה דממילא ול"ש בי' כונה פקחי' מוזהרי' על חרש ושוטה שיהי' לו ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו ותפילין בזרועו אם לא משום חשש שא"י לשמור גופו וליזהר בהם שלא יסיח דעתו וכן בס"ת מוזהרי' עליו שיכתוב לו ס"ת דנהי דמצות כתיבה אינו מקיים דזו מעשה וצריך כונה אבל יש לו שכר מצוה במה שיש לו אח"כ ס"ת וכמו אילו כתב ס"ת בפקחותו שהיו פקחי' מוזהרי' עליו שלא לאבדו בשטיותו, ולפי"ז חרש ושוטה שפיר מקרי בר קשירה. עכ"פ לענין תפילין ומזוזה ואולי גם לענין ס"ת וממילא כשרי' בכתיבה ושפיר לא תני להו בברייתא כסמ"ג הנ"ל משא"כ קנון ודאי אינו בר קשירה שאינו איש וא"ש:

ועוד נ"ל ביישוב קושי' תבו"ש דהנה לכאורה יפלא בכל הני דתני ברייתא דפסולי' לכתוב סת"ם משום דמי שאינו בקשירה אינו בכתיבה התינח תפילי' דכתי' בהו וקשרתם וכתבתם ומזוזה נמי כתיב בהאי וכתבתם ודרשי' מי שאינו בקשירת תפילין אינו בהאי וכתבתם לא בתפילין ולא במזוזה אבל ס"ת דלא כתיב בהאי וכתבתם עכ"ל דהני פסילי הא בס"ת לא כתי' היקישא ועיי' בש"ך יו"ד סי' רפ"א סק"ו בשם הדרישה ואולי אפשר לומר דבס"ת נמי ילפי' מי שאינו בולמדה את בנ"י אינו בועתה כתבו וכו' ועיי' שג"א סי' ל"ד ל"ה ול"ו (ועיי' רא"ש בשמעתין וק"נ שם), ואמנם הדבר מבואר בר"ן גיטין מ"ה הנ"ל שכ' וכל הני הואיל וליתניהו בקשירה ליתנהו נמי בכתיבת תפילין ומזוזות דמישתעי בהו קרא וכ"ש בס"ת דהא קדוש טפי מנייהו עיי"ש מבואר דכיון דמי שאינו בקשירה אינו בכתיבת ת"מ להכי פסול גם בס"ת ולפי"ז נ"ל דבר חדש דמי שישנו בקשירת תפילין אף שאינו בר מצות לימוד וכתיבת ס"ת כשר לכתוב ס"ת דהרי בס"ת ליכא קרא רק תלוי דבר קשירת תפילין והה"נ להיפך אף שהוא בר מצות כתיבת ס"ת ואינו בר קשירת תפילין פסול לכתוב ס"ת כיון שפסול לכתיבת ת"מ וס"ת קדיש טפי מנייהו:

והנה כ' הסמ"ע חו"מ סי' ל"ה סקכ"א שהשוטה בשאר דברי' הוא חכם כשאר בנ"א ותבו"ש סי' א' אות נ"א תמה עליו מתוס' חגיגה ג' ד"ה דרך דמשמע שא"א שיהי' שוטה באחת וחכם בשאר דבריו ואמנם לק"מ לפי המבואר בתשו' חת"ס אה"ע ח"ב סי' ב' דבהני שמנו אכז"ל בחגיגה ג' אפי' עשה כן פעם אחת הוי שוטה לכל מילי וכתוס' שם ואמנם השוטה בשאר דברים אם הוחזק ג"פ הוא שוטה לכל מילי אבל אם לא עשה כן רק פ"א אז ל"ה כשוטה רק באותו דבר אבל בשאר דברים הוי כפקח וכסמ"ע, ומעתה מי שנהג שטות פ"א בענין קשירת תפילין אף שהוא כפקח לענין שאר דברים מ"מ לא"ד ה"ה כשוטה ואינו בקשירה ופסול לכתוב ס"ת ומי שנהג שטות פ"א בענין כתיבת ס"א והוא שוטה בזה מ"מ כיון שהוא פקח בקשירת תפילין וכשר לכתוב תו"מ כשר לכתוב גם ס"ת ומשו"ה לא תני שוטה דבעלמא הפי' מי שהוא שוטה בענין זה פסול לזה אבל כאן לא יכול למיתני שוטה דהו"א שוטה לענין זה ובאמת אינו פסול אלא אם הוא שוטה לתפילין אבל שוטה לס"ת כשר והיו צריך להאריך ולפרש משו"ה לא תני לי' ועיי' תוס' שבת כ"ב ד"ה נר כנלענ"ד:

ואמנם י"ל טעם אחר בהא דהני פסילי לכתיבת ס"ת דנהי דהיקישא דוקשרתם וכתבתם לא כתיב רק בתו"מ מ"מ כיון דגלי קרא בהני דמי שאינו בתורת אותו דבר פסול לכתיבה ילפי' בכה"ת דמי שאינו במצוה זו פסול להכשר מצוה זו וכיון דהני ליתנייהו במצות כתיבת ס"ת ולימוד התורה וקיום המצות פסולי' לכתוב ס"ת אלא דז"א דא"כ ל"ל קרא במנחות מ"ב דעשיית ציצית פסול בנכרי ת"ל משום שאינו בתורת א"ד וכקושי' תוס' שם לר"ת מיהו לדברי רשב"א מנחות שהבאתי לעיל לק"מ דודאי בכתיבת ס"ת שהוא קדושה ומצוה שפיר י"ל דילפינן כה"ת מתו"מ דמי שאינו בתורת א"ד אינו יכול לעשות ההכשר שהוא מצוה אבל עשיית ציצית שאינו מצוה וקדושה לא ילפינן דצריך שיהי' בתורת א"ד ולכן צריך קרא דנכרי פסול, אמנם למאי דקיי"ל כר"נ שם דציצית חובת גברא ועיי' או"ח סי' י"ט וא"כ אין בעשייתה מצוה ואפי"ה פסול בנכרי כדאיתא באו"ח סי' י"ד ועכ"ח דס"ל דגם בהכשר שאינו מצוה וקדושה צריך להיות בתורת א"ד היכי דגלי קרא דאל"כ נילוף דחובת מנא מדפסול קרא בנכרי ואפי"ה אשה כשירה בעשיית ציצית כפסק המחבר בסי' הנ"ל ועכ"ח דלא ילפינן בעלמא דצריך שיהי' בתורת א"ד רק היכי דגלי קרא וא"כ ליכא למימר טעם שכתבנו וע"כ הא דהני פסילי בכתיבת ס"ת הוא משום דאינם בקשירת תפילין וכר"ן הנ"ל, איברא דזה דוקא לר"נ אבל לר"ח דס"ל חובת מנא שפיר י"ל כנ"ל דילפינן בכה"ת היכי דההכשר הוא קדושה ומצוה דמי שאינו בתורת א"ד פסול והא דצריך קרא בנכרי היינו משום דמהא ילפינן דחובת טלית ובאמת לבתר דגלי קרא דחובת טלית גם אשה פסולה לעשות ציצית כמו"ש לעיל:

ואחרי הודיע לי אלקי' את כל זאת נ"ל ליישב קושי' חמורה אשר הרעיש עלינו בתשו' כתר כהונה סי' ב' על המחבר בסי' רפ"א ס"ב דגר שחזר לסורו מחמת יראה כשר לכתוב ס"ת ובס"ג פסק דס"ת שכתבו מסור ועבד ואשה וקטן פסול והטעם דגם בס"ת בעינן ישנו בקשירה עיי' טו"ז שם וא"כ עכ"ח דגר שחזר לסורו מיקרי ישנו בקשירה וא"כ מה משני רב אשי בגיטין דרשב"ג מיירי בגר שחזר לסורו מחמת יראה הלא א"כ הוי בר קשירה ואינו מוכח דרשב"ג לא הוצרך להיות ישנו בקשירה בס"ת והאיך מוקי ברייתא דקורין בו דמיירי בנכרי שאינו בר קשירה כרשב"ג והאריך בזה והניחו בצ"ע:

ולפי הנ"ל יש ליישב דכבר תמה בס' ב' יונה סי' זה אמאי לא יהי' גר שחזר לסורו מחמת יראה נפש ישנו בקשירה שירא פן יהרגוהו כפירש"י ואולי בצנעה כל מה דיכול למיעבד עבד ואפי' עע"ז בפרהסי' אף דהוא ביהרג ואי"ע מ"מ לא מקרי משומד להכעיס דלא יהא בקשירה והא לא עבר רק על עשה דונקדשתי ול"ת דולא תחללו וכמ"ש ברמב"ם פ"ה מיסה"ת ה"ד ע"ש אמנם זה ל"ק רק א"א דמי שאינו בקשירת וכתיבת תפילין אינו בכתיבת ס"ת וזה ישנו בכתיבת תפילין בצרעה אבל א"א דמי שאינו במצות כתיבת ס"ת פסול לכתוב נ"ל דלק"מ דגר שחזר לסורו מחמת יראה כיון שעכ"פ אינו במ"ע של ונקדשתי ובל"ת דלא תחללו ואינו בלימוד וקיום שני מצות אלו נמי אינו במצות כתיבת ס"ת כלל דס"ת שחסר אות אחת פסולה ועיין מנחות ל' ע"א וגיטין ס' תורה חתומה נתנה וביו"ד סי' רפ"ג ס"ב וס"ג וא"כ פסול לכתוב גם לאחרים ועיי' בש"ך סי' רפ"א ובחת"ס יו"ד סי' רע"א ובס' ישועות יעקב להגאון מלבוב או"ח סי' ל"ט סק"ד ודו"ק בכ"ז:

והנה במנחות מ"ב שם א"ל ר' מרדכי לרב אשי אתון הכי מתניתו לה וכו' וברש"י משו"ה קשי' לכו לעיל דרב אדרב וא"כ רב אשי ג"כ קשי' לי' דרב אדרב וס"ל כר"ח ולדידי' שפיר י"ל דהא דהני פסילי לכתוב ס"ת אינו תלוי באם ישנם בקשירת תפילין רק בישנו במצות כתיבת ס"ת וא"כ גר שחזר לסורו מחמת יראה מקרי אינו בקשירה ופסול לכתיבת ס"ת למ"ד דבעי' ישנו בקשירה ועכ"ח רשב"ג דמכשיר לא ס"ל דרשא דוקשרתם וכתבתם וא"כ רב אשי לשיטתו שפיר משני בגר שחזר לסורו מחמת יראה אבל למאי דקיימ"ל כר"נ א"כ עכ"ח פסול כתיבת ס"ת תלוי באם ישנו בקשירת וכתיבת תפילין כמש"ל א"כ גר שחזר לסורו מחמה יראה שפיר הוי בר קשירה כקושי' בני יונה ושפיר פסק המחבר דכשר לכתוב ס"ת:

אמנם דעת ר"ת שבתוס' ד"ה כל דבאמת ילפי' מתפילין גם בעלמא דמי שאינו בתורת אותו דבר פסול לעשות הכשר מצוה ולהכי אשה פסולה לעשיית ציצית, ובתוס' הקשו א"כ ל"ל קרא במנחות מ"ב דעשיית ציצית פסול בנכרי מדכתי' בנ"י ועשו ולא הנכרים ת"ל דפסול משום שאינו בלבישה כמו אשה, ונ"ל ליישב למ"ש ביו"ד ססי' ב' דישראל ונכרי אוחזין בסכין א' ושוחטי' פסולה והש"ך בסק"ל הביא בשם א"ז והג"א ותוספתא ויש"ש סי' ז' דמכשירי' וכתב ול"ד לסי' ה' בשנים אוחזין בסכין א' לשם דבר פסול דפסול דהתם אין הפסול בשוחט לשם דבר פסול משום דהוי כאלו שחטה קוף או נשחט ממילא בלי כח גברא כמו נפל סכין ושחט בסי' ג' או בסביבה שני' ס"ז רק דמחשבת השוחט פוסל וא"כ אף דא' שחט לשם דבר כשר מ"מ כיון דגם הב' שחט מחשבתו פוסל אבל נכרי דאינו פוסל רק משום שאינו בר זביחה ומעשה שלו הוי רק מעשה קוף וכאלו נשחט ממילא וא"כ כשיש א' בר זביחה דל מעשה שלו אכתי איכא כח גברא ששחט לכן כשר ועיי' בטו"ז סי' ד' סק"ד זהו ביאור דבריו לענ"ד ומבואר מזה דמי שאינו בתורת אותו דבר דפסול היינו משום דדייני' לי' כאילו נעשה ממילא, ולפי"ז בדבר דאפי' נעשה ממילא כשר גם אם נעשה ע"י מי שאינו בתורת אותו דבר כשר, ומעתה אני אומר דס"ל לר"ת דודאי ילפינן מתפילין דכתיב בתו וקשרתם וכתבתם דמי שאינו בקשירה אינו בכתיבה והוי כאילו נכתב ממילא ופסול ה"נ בעלמא מי שאינו בתורת או"ד אם עושה הכשר מצוה הוי כאילו נעשה ממילא אלא דמ"מ צריך קרא לפסול נכרי בעשיית ציצית דאל"ה הו"א דאפי' נעשי' מאיליו או ע"י קוף כשר וממילא אינו מזיק מה שאינו בתורת או"ד אבל כיון דגלי קרא דנכרי פסול ומוכח דגם ע"י קוף או נעשה ממילא פסול שוב גם אשה פסול משום שאינה בתורת או"ד וילפי' מתפילין דמי שאינו בתורת או"ד הוי כנעשה ממילא ופסול ואף דדרשי' מנחות מ' תעשה ולא מן העשוי בפסול א"כ מוכח משם דנעשי' מאיליו פסול י"ל דאי לאו דגלי קרא דפסול בנכרי ל"ה דרשי' תעשה ולא מן העשוי ובאמת נעשה ממילא כשר רק כיון דגלי קרא בנכרי דרשי' נמי תעשה ולא מן העשוי ועיי"ש ובתוס' ד"ה והאמר ר"ז:

ועוד נ"ל סברא ישרה עפ"י דברי המרדכי שהביא המג"א סי' י"ג

סק"ח דמשו"ה אם נפסק אחת מן הציצית ומתבייש לישב בלא ציצית יוכל ללבשו בלא ברכה בשבת ולא בחול ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ולא דחיי' מפני כ"ה בקו"ע מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית אחר הלבישה וכיון שא"י להטיל בו ציצית בשבת אינו עובר רק עכ"פ אי' דרבנן יש ושרי מפני כבוד הבריות עיי"ש ובתוס' יבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו, ולפ"ז נ"ל דל"ש לומר מי שאינו בתורת או"ד פסול בהכשר אותו מצוה אלא בתפילין ומזוזה וס"ת וכדומה שהוא חיוב מוטל אקרקפתא דגברא לחזר אחריהם ולקיים מצוה זו וא"כ מ' שהוא בתורת או"ד הוא בשעת הכשר מצוה ג"כ אינש אמרינא ממי שאינו בתורת או"ד לפי שהוא בר חיובא והחיוב קשור בו וזה אינו בר חיובא אבל בציצית שאין כאן חיוב רק אחר הלבישה וגם אינו מחויב ללבוש בגד בת ד' כנפות א"כ גם מי שהוא בתורת או"ד אינו בר חיובא בשעת עשיית הציצית לפי שאין החיוב קשור בגברא, ומי שהוא בתורת או"ד אינו אינש אחרינא ממי שאינו בתורת או"ד (ועיי' בר"ן רפ"ג דשבועות שכ' דבשבועה ל"ש התפסה אפי' גברא בגברא לפי שאין שם תואר חל עליו כדי שיוכל חבירו להתפיס בו ולומר אני כמוך וכו' עיי"ש) ולפיכך א"א למילף מתפילין דמי שאינו בתורת או"ד יפסל לעשיית ציצית ולהכי צריך קרא בנכרי דגם בציצית פסול מי שאינו בתורת או"ד אבל כיון דאיכא קרא בנכרי דגם בציצית שייך ישנו בתורת או"ד שוב ילפי' מתפילין דגם אשה פסולה מה"ט ועיי' בישועות יעקב סי' י"ד והמבין יבין החילוק שיש בין דבריו לדברינו וא"ש:

ובאופן אחר נלע"ד ליישב קושי' כתר כהונה שהבאנו, בהקדם ליישב דברי רבינו הגדול מהרש"א ז"ל שהקשה למסקנא איך מוקי ברייתא דקורין בו כרשב"ג הא רשב"ג לא התיר רק בגר שחזר לסורו דמעבד וכותב לשמה אבל לא בגוי דאינו כותב לשמה ומשמע דהני ג' ברייתות בגוי ממש מיירי ותי' דלרשב"ג נמי בגוי דידעי' לי' שכותב לשמה קורין וכו' והקשה בפנ"י חדא הא נכרי אדעתא דנפשי' קעביד ועוד דא"כ מאי דוחקא לאוקמא הא דרשב"ג בגר וכו' לוקמי בגוי כפשטא דלישנא דקתני מעשה בנכרי וכגון דידעי' בי' שכותב לשמה ולפענ"ד נראת דהנה בגיטין דף כ"ג פרש"י נכרי אדעתא דנפשי' עביד דהא גדול הוא ויש בו דעת ואעפ"י שזה אומר לו כן שמא הוא גמר בלבו לשם אחר אבל קטן אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו עכ"ל ולפ"ז נ"ל דבר חדש דבגוי קטן באמת כשר דהא אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו ועושה לשמה ושפיר משכחת דקורין בו בכתבו נכרי קטן דידעי' בי' שכתב לשמה בישראל עע"ג אבל מעשה דרשב"ג שהי' כותב ספרים ומשמע שזה הי' אומנתו לכתוב ספרים ולמוכרן קשה לומר שהי' גוי קטן ותמיד ישראל עע"ג ומזהירו לקדש השם לכן מוקי לי' בגר וכו' וא"ש:

ועוד נ"ל דלכאורה קשה למ"ש מהרע"ב רפ"ק דפסחי' ותוס' יו"ט שם ד"ה בודקין שכתב דכמו שביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאלו הוא עפר סגי בכך אעפ"י שלא הוציא בשפתיו כלום ה"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה משמע מדבריהם דוקא מחשבה מבטלת מחשבה אבל לא אתי מחשבה ומבטל דיבור ומ"מ ל"ק יבטל בדיבור ולא אתי מחשבה ומבטל דיבור דכיון דביטול ישנו במחשבה גם אם מבטל בדיבור הוי רק כמחשבה וכמו"ש הרא"ה בס' החינוך שמ"ה ושמ"ו דכל לאו שאפשר בלא מעשה אפילו עובר במעשה הוי לאשב"מ עיי' מל"מ פ"ד ממלוה ולוה ח"ו ועיי' סנהדרי' דס"ה שאני מגדף הואיל וישנו בלב וחי' הר"ן שם ובס' אמרי בינה להגאון ר"מ א"ש ר"ה דף כ"ח ולפי"ז קשה למ"ש תוס' ע"ז דף כ"ז דצריך שיפרש בפה דוקא שכותב הגט לשמה עיי"ש א"כ מה בכך דנכרי אדעתא דנפשי' עביד ושמא גמר בלבו לשם אחר כפרש"י שזכרנו הא כיון שפי' הנכרי שכותב לשם פלוני לגרש אשתו פלוני' לא אתי מחשבה ומבטל דיבור:

אמנם למ"ש תוס' בשבועות כ"ה ד"ה גמר דוקא היכי דדברי' שבלב סותרי' ומכחישי' הדיבור אז אינם דברי' אבל אם אינם מכחישי' אז הרי דברים א"ש דאם הנכרי גמר בלבו לשם אחר ששמו כשמו ושמה כשמה לשם גירושין אין מה שבלב מכחיש למה שפיו מדבר ושפיר מהני מחשבתו והוי שלא לשמח ופסול ומדויק בזה פרש"י דנקט שמא גמר בלבו לשם אחר ולא נקט שלא לשם גירושי' דזה סותר למה שבפה שאמר לשם גירושין ולא אתי מחשבה ומבטל דיבור, ולפי"ז בס"ת שצריך שיפרש בפה שכותב לשם קדושת ס"ת כמ"ש תוס' ע"ז שם ועיי' ביו"ד רסי' רע"ד ומכ"ש בקדושת השם שצריך שיקדש בפה מלא ועיי' סי' רע"ו ס"ב אפי' חושב בלבו אח"כ שלא לשמה לא אתי מחשבה ומבטל דיבור כיון שמכחיש וסותר לדיבורו ושפיר משכחת שיודע ישראל שכותב לשמה משא"כ במעשה דרשב"ג א"א לומר שהי' ישראל עע"ג תמיד ושומע שאמר בפיו שמקדש כל שם וכותב לשם קדושת ס"ת וכמש"ל ומשו"ה מוקי לה בגר וא"ש:

ויותר נ"ל בכונת מהרש"א דבר חדש למ"ש הרמב"ם פי"ד מא"ב ה"ז דגר תושב היינו עכו"ם שקיבל שלא יעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו ב"נ ולא על ולא טבל וכו' ומש"כ שם בה"ח דאין מקבלי' גר תושב אלא בזמן שיובל נוהג עיי' בהשגות א"א שם דזה דוקא לענין דבזמן שאין יובל מותר לדור גם בתוך העיר וגם אין מצווין להחיותו ועיי' בכ"מ פ"י מעכו"ם ה"ו דלרמב"ם נמי דוקא אין ב"ד מקבלין אותו אבל אם הוא מעצמו קיבל עליו ז' מצוות אין מונעי' אותו מישיבת הארץ ע"ש ועיין רמב"ן בחומש פ' בראשית בפ' האשה אשר נתת עמדי שכ' והנה מכאן נוכל ללמוד עונש למחטיאי אדם בדבר כאשר למדונו רבותינו בפסוק לפ"ע ל"ת מכשול ע"ש מבואר בב"נ שייך לפ"ע והא דלא חשבינהו בהדי ז' מצות משום דהוא ענף ופרט מן המצוה בכל הז' מצוות שלא לחטוא ושלא יחטיא אחרים עיי' סנהדרין נ"ט ורמב"ן פ' מטות בפסוק ונשא את עוונה ולפ"ז בגר תושב שכותב ס"ת ומכרה לישראל ואומר שכ' לשמה כשר לרשב"ג דלא בעי בר קשירה ועל לשמה נאמן כיון שקיבל עליו ז' מצות ובכללן שלא להחטיא אחרים ואם אינו לשמה הוא מכשיל את ישראל וזה אינו עושה ואף שהוא אינו באיסור זה מ"מ שייך בי' לפ"ע ודלא כאמונת שמואל סי' י"ד שהביא בפ"ת סי' ס"ב וכבר השיגו עליו מסוגי' דב"מ דף יו"ד ע"ב וכן נראה מדברי מל"מ פ"א מתפילין שתמה על המרדכי שהביא ב"י סי' רפ"א שכ' דגר דקתני במס' סופרים היינו גר תושב והקשה מל"מ א"כ ת"ל דלאו בר קשירה ולא קשה לי' ת"ל שאינו לשעה ש"מ דגר תושב נאמן על לשמה:

ועוד מטעם אחר נ"ל דבגר תושב אין חשש על שלא לשמה בס"ת דהנה הקשו התוס' ד"ה עיבוד מה פריך מעיבוד אכתיבה הא כתיבה סתמא לשמן קאי אבל עיבוד סתמא לאו לתפילין קאי ולפענ"ד י"ל דבישראל ודאי כתיבה סתמא לשמה קאי אבל בגוי נהי דל"א סתם מחשבתו לע"ז מ"מ מידי ספיקא לא נפקא שמא כותב לע"ז וא"כ סתמא לאו לשמה ופריך שפיר ועיי' יריעות שלמה יו"ד סי' ב' סק"ב וא"כ בגר תושב שאינו עע"ז שוב סתמא לשמה קאי וכשר למ"ד דלא בעי בר קשירה, ומעתה אני אומר דהא דמוקי לה בגר שחזר לסורו מחמת יראה אין הפי' בגר צדק דזה ישראל גמור הוא והוי בר קשירה כקושי' בני יונה והאיך קרי לי' נכרי וכמו שהקשה באמת הפנ"י רק בגר תושב שחזר לסורו ושפיר קרי לי' נכרי דהוא נכרי גמור ואפי"ה כיון דרק מחמת יראה חזר וב"נ אינו מצווה על קידוש השם עדיין בתומתו ונאמנותו עומד ומשמר ז' מצות בצנעה ואין חשש משום שלא לשמה והא דמוקי בחזר לסורו דאי לא חזר ל"ה קרי לי' נכרי אלא. גר תושב והיינו כונת מהרש"א דבקושי' ס"ל דמוקי בגר צדק שחזר לסורו ודוחק לאוקמי' ברייתא דקורין בכה"ג דמשמע דבגוי ממש מיירי וע"ז דלרשב"ג נמי בגוי דידעי' בי' שכתבו לשמה קורין בו והיינו גר תושב וזה פי' בגר שחזר לסורו כמו"ש דהא לית לי' הך דרשא דכל שאינו בקשירה וא"כ אין דוחק אם גם ברייתא דקורין מיירי בכה"ג דהא גוי ממש הוא אפשר דכל ג' ברייתות מיירי בכה"ג דהא דתני ישרף כר"א דאמר סתם מחשבתו לע"ז וכיון שחזר לסורו אפי' מחמת יראה אמרינן כן דכל זמן שאין אנו יודעי' בודאי שאינו עע"ז מחזקי' לי' בעובד ע"ז ודאי דאין ס' מוציא מידי ודאי וא"כ לק"מ קושי' פנ"י וממילא דלק"מ גם קושי' כתר כהונה הנ"ל דכאן בגמ' קאי בגר תושב וזה ודאי אינו בר קשירה דגוי הוא אבל המחבר מיירי בגר צדק שחזר לסורו וזה ודאי הוי בר קשירה כיון דמחמת יראה חזר ומ"ש ב"י שם על הטור ברייתא ומימרא דרב אשי שם היינו דמזה יש ללמוד כן ומה בג"ת שחזר לסורו מחמת יראה נשאר בנאמנותו לענין לשמה כ"ש בישראל אם מחמת יראה חזר שיש לו עדיין דין ישראל וכשר לכתוב ס"ת ומתורץ הכל בס"ד:

ועל סגנון זה נ"ל באופן אחר למאי דקיי"ל ביו"ד סי' רס"ח ס"ז דגר שנתגייר בקטנותו בין שגיירו אביו בין שגיירוהו ב"ד יכול למחות כשיגדל ואין דינו כישראל מומר אלא עכו"ם ועיי' תוס' סנהדרין דף ס"ח ע"ב סד"ה קטן דצריכי' קבלת מצות כשיגדלו והנה כ' הרמב"ם פי"ד מא"ב ה"ח שכ' אבל בזה"ז אפי' קיבל עליו כה"ת כולה חוץ מדקדוק א' אין מקבלי' אותו ולפ"ז נ"ל דגר שחזר לסורו מחמת יראה פירושו בגר שנתגייר כשהוא קטן וכשהגדיל חזר לסורו מחמת יראה וא"כ עכ"פ לא קיבל עליו מ"ע דונקדשתי ול"ת דולא תחללו וכיון שלא קיבל אפי' דקדוק א' היינו מחאה שלו ודינו כנכרי ולהכי קרי לי' נכרי וגם אינו בר קשירה ומיושב קושי' בני יונה וגם קושי' פנ"י שהקשה הא פשטא דלישנא נכרי גמור משמע דהא באמת הוא נכרי גמור ומ"מ כיון שרוצה להיות ישראל רק שלא רצה למסור נפש סמכינן עלי' שכותב לשמה וממילא ל"ק קושי' כתר כהונה דמחבר מיירי בגר גמור שנתגייר בגדלותו ואעפ"י שחזר לסורו מחמת יראה הו' כישראל שאינו מקיים מ"ע ול"ת דקידוש השם והוי שפיר בר קשירה וכשר לכתוב ס"ת:

ומה שנ"ל עוד ביישוב קושי' כתר כהונה הנ"ל למאי דאמרינן בר"ה כ"ט כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא וכו' וק"ל לר"ן שם הא אמרי' שם כל מי שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח ותי' שכל ישראל ערבים זב"ז וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי עיי"ש, והנה לפי"מ שכתבו לעיל בפי' אחד דהא דפסלינן לכתיבת ס"ת מי שאינו בקשירה היינו דמי שאינו מחויב לכתוב ס"ת לעצמו פסול לכתוב גם לאחרי' והנה לדעת בני יונה סי' ע"ר אם כתב ס"ת אפי' נקרעה או נשרפה אח"כ א"צ לכתוב אחרת דכבר קיים מצוה זו וכן הביא בפ"ת שם בשם פרדס דוד א"כ תיקשי מי שכבר כתב ס"ת לעצמו ותו אינו מחויב במצוה זו האיך יכול לכתוב לאחרי' הלא מי שאינו מחויב בדבר פסול לכתיבה ועיי' חת"ס יו"ד סי' רע"א אלא דהוא ליתא דהא אעפ"י שיצא מוציא משום ערבות והנה כ' רש"י בנדה דף י"ג ע"ב ד"ה כספחת דלא נתערבו בשביל הגרים ועיי' תוס' יבמות מ"ז וקידושין ט' ומסתמא דגם הגרים אינם ערבים בשביל ישראל עיי' צל"ח ברכות כ' ודג"מ סי' רע"א באו"ח ולפי"ז גם שכבר קיים מצות כתיבת ס"ת אינו יכול לכתוב בשביל ישראל דהא אינו מחויב בדבר ואינו בקשירה, ולפי"ז במעשה דצידן שהי' כותב ספרי' הרבה א"כ כבר קיים איהו מצות כתיבת ס"ת אעפ"י שמוכרן ושפיר ל"ה בר קשירה ושפיר מוכח מדהתיר רשב"ג ליקח ממנו לקיים בי' מצות כתיבת ס"ת דלא בעי בס"ת ישנו בקשירה אבל המחבר מיירי בגר שלא קיים עדיין מצות כתיבת ס"ת והוא מחויב בדבר ושפיר מקרי בר קשירה ויכול לכתוב ס"ת לאחרי' או אפי' כתב כבר לעצמו יכול לכתוב כדי לקרות בו בציבור דלענין לקרות בציבור גם הוא עדיין בר חיובא ומהני כתיבתו שהי' בו קדושת ס"ת לקרות בציבור אבל לא להוציא אחר במצות כתיבת ס"ת והא דמוקי לה בגר שחזר לסורו והלא אפי' לא חזר לסורו נמי ל"ה בר קשירה לפי הנ"ל היינו משום דאם לא חזר לסורו ל"ש לקרותו נכרי וא"ש:

אלא דיש לעיין קצת למ"ש מהרש"ל הובא בס' בנ"י סי' ע"ר דאף דלדעת הסוברי' בקונה ס"ת א"י י"ח מצות כתיבת ס"ת מ"מ בקונה מן הגוי הוי הלוקח כאילו כתבה כיון שהיתה ביד מי שאינו במצות ע"ש א"כ מה הביא מעשה דרשב"ג להם דלוקחי' ספרי' מן הנכרי' בשלמא בנכרי נהי דא"י י"ח כתיבת ס"ת בכתיבת הנכרי מ"מ יוצא בלקיחתה כיון שהיתה ביד מי שאינו במצות אבל בגר שחזר לסורו מחמת יראה אפשר דאינו יוצא י"ח דבכתיבתו אינו יוצא דבעי בר קשירה והוא אינו בר קשירה כנ"ל ובלקיחה אינו יוצא שהרי היתה ביד מי שישנו במצות וצ"ע:

שבתי וראיתי דקושי' כתר כהונה מעיקרא לק"מ דהנה רש"י פי' בגר שחזר לסורו רע והאי דצידן גר הוי וחזר לסורו ויודע דבעי לשמן עכ"ל נראה מדבריו דדוקא מעשה דרשב"ג דלוקחי' ספרי' מן הנכרי' מיירי בנכרי גמור ולא בעי כתיבה לשמה ולא בר קשירה וא"כ בריית' דקורין כת"ק דרשב"ג ולהכי קאמר כי האי תנא הוא ול"ק רשב"ג הוא דר"ש ב"ג אפשר דס"ל דבעי' בר קשירה דגר שחזר לסורו בר קשירה הוא וכפסק המחבר וא"ש:

אמנם לפי"ז תיקשי מה מייתי הך מעשה דרשב"ג אהך דינא דלוקחי' ספרים מן הנכרי' הא בהך דלוקחי' אינו לשמה ולא בר קשירה ובהך דרשב"ג הוי לשמה ובר קשירה וא"כ מהאי מעשה אינו לא סייעתא ולא סתירה לדברי ת"ק ומה שיאטי' לכאן ונ"ל דודאי אי בעי לשמה בס"ת שיפרש בהדי' שכותב לשמה וכתוס' ע"ז שהבאנו לעיל גם גר שחזר לסורו מחמת יראה אינו נאמן שכתב לשמה ואף דמבואר ביו"ד סי' קי"ט ס"ט דגר שחזר והמיר מחמת יראה וכו' ישראל גמור הוא ושחיטתו מותרת וכו' מ"מ שם לא מיירי בחזר לסורו רק חזר והמיר לפי שעה מחמת יראה אבל חזר לסורו נראה אף שמתחילתו עשה מחמת יראה שלא יהרגוהו מ"מ גם אח"כ מעשיו מקולקלי' גם כשאין לו ממה לירא ועי' טו"ז סי' רס"ח סק"ו פי' תיבת סודו או אפשר דבסי' קי"ט מיירי שאמרו לו שיהרגוהו אם לא ימיר וחזר לסורו מיירי שהוא חושש רק פן יהרגוהו וכן משמע קצת לשון רש"י וירא לנפשו שלא יהרגוהו ולא שירא פן יהרגוהו אלא שרוצה להיות בטוח שלא יהרגוהו ועי' בריב"ש שהביא ב"י סי' קי"ט האנוסי' וכו' כבר יצאו מחזקת כשרות וצריכי' חקירת חכם שיחקור עליהם אם הם מתנהגי' בכשרות בינם לבין עצמם וכו' אלא דכבר כתבנו לעיל ביישוב קושי' התוס' ד"ה עיבוד דלעולם סתמא לשמה רק דבגוי חיישי' דילמא כתב לשם ע"ז ובגר שחזר לסורו מחמת יראה כיון דאין חשש שכתב לשם ע"ז ועי' סי' קי"ט סי"א דע"ז מילת' דמסתבר שהוא שקר יעו"ש א"כ הו' סתמא לשמה וכשר דלא חיישינן שעשה להכעיס שלא לשמה וכן נראה מדברי רש"י ד"ה קורין בו שכ' ולא חיישי' שמא הוא כתבו לשם ע"ז ולא כתב שמא כתבו שלא לשמה אלא דאין לנו חשש שלא לשמה אחר רק שכתבו לשם ע"ז:

ועיין במהרש"א בתוד"ה אמרי שכ' ואי הוה ידע תלמודא לפרש אדר"נ בכתבו יגנז בענין אחר משום דבעי כתיבה לשמה וכו' והוא פלא הא לדעת רש"י הטעם דיגנז משום שמא כתבו לשם ע"ז ורחוק בעיני שכונתו למ"ש רמב"ן בסוגיין בהשמטות דאי לא בעי לשמה אינו פוסל מחשבת ע"ז דהו"ל לפרש דאי בעי פוסל מחשבת ע"ז אלא דס"ל דכאן אינו מזיק כלל מחשבת ע"ז וכתבו מין ישרף אין חיוב רק מותר לשרוף אלא דאין לנו שלא לשמה אחר אלא לשם ע"ז ולכן כ' רש"י שמא כתבו לשם ע"ז דאז הוי שלא לשמה, ולפי"ז י"ל דגם ת"ק דרשב"ג ס"ל דבעי לשמה ומ"מ לוקחי' מן העכו"ם דאיכא ס"ס כמו"ש רש"י בנמצא ביד נכרי שמא ישראל כתבו ואת"ל גוי כתבו שמא למכור לישראל ולא לשם ע"ז אך התינח אם סתמא כשר אבל אי סתמא פסול אין ספק שמא כתבו הגוי בהדי' לשם קדושת ס"ת לפי שאין בקיאי' לשמה ועי' פנ"י ריש גיטין וע"ז שפיר הביא ראי' מרשב"ג בגר שחזר לסורו שכתב בעצמו והתיר משום סתמא לשמה וכמו שביארנו לעיל:

אמנם יש לי מקום עיון קצת דלכאורה ק"ל מה פריך ורשב"ג וכו' כתיבה לשמה לא בעי דילמא באמת לא התיר רשב"ג ליקח ממנו לקיים בו מצות כתיבת ס"ת או לקרות בו בציבור רק ללמוד בו בתורת חומשי' ואי דג"ז אסור שמא כתבו לשם ע"ז א"כ לא תלי' במה דבעי עיבוד וכתיבה לשמה והי' נראה מזה ראי' למ"ש טו"ז סי' רפ"א סק"א דס"ת שפסול לקרות בו בציבור בפסול שאינו ניכר כגון שנכתב שלא לשמה פסול לקרות בו גם ביחידות אבל לדעת הש"ך בנה"כ שם שחולק עליו קשי', ואולם י"ל עפ"י דברי רמב"ן בהשמטות הנ"ל דדוקא בדבר דבעי לשמה וחזי' דמחשבה מועלת במעשה זו אז מחשבת ע"ז נמי מועלת ופוסלת אבל בדבר דלא בעי לשמה ואין למחשבה מבוא ופעולה במעשה זו אין מחשבת ע"ז פוסלת והביא ראי' מע"ז כ"ז וכי היכן מצינו מילה לשמה עי"ש א"כ פריך שפיר בשלמא אי לא בעי לשמה אין פוסל מחשבת ע"ז רק בד' עבודות או כעין ד' עבודות או עבודתה בכך אבל כיון דבעי עיבוד וכתיבה לשמה א"כ מחשבת ע"ז פוסל ודילמא לשם ע"ז כתבו ואסור לקרות בו אפי' בתורת חומשי' ובזה מיושב קושי' תוס' ד"ה עיבוד דילמא כתיבה סתמא לשמה קאי דנהי דסתמא לשמה מ"מ כיון דבעי לשמה ומחשבה מועלת בה שוב חיישי' למחשבת ע"ז ומיושב נמי קושי' מהרש"א דלא פריך מעיבוד אעיבוד כיון דמיירי רק בתורת חומשי' לא בעי עיבוד לשמה ואי דשמא עיבדו לע"ז זה אין חשש אלא שמא עיבדו לכתוב ס"ת לשם ע"ז וא"כ לא מיבעי' למ"ד בחולי' ל"ט דאין מחשבין מעבודה לעבודה ודאי אינו נאסר אלא אפי' למ"ד מחשבין היינו משום דילפי' חוץ מפני' וה"ד בד' עבודות משא"כ בזה וא"ש נכון:

מיהו עדיין קשה מנ"ל דת"ק דרשב"ג לא בעי בר קשירה אולי בע' בר קשירה רק דלשמה לא בע' ומחשבת ע"ז אינו מזיק והתיר ליקח בתורת חומשי' לדעת נקה"כ וצ"ע, ואמנם נ"ל דעכ"פ מודה נקה"כ דפסול הניכר עדיף בתורת חומשי' וא"כ אי בתורת חומשי' איירי ת"ק מה התנה ובלבד שיהו כתובי' כהלכתן ומה בכך אם אינם כתובי' כהלכתן הלא רק בתורת חומשי' בעי לי' ואדרבה כתובי' כהלכתן גרע אולי יטעה לקרות בו בציבור ועכ"ח דבתורת ס"ת מכשרי' לי' ומוכח שפיר דלא בעי בר קשירה, ויש להתעורר בהא דקתני ובלבד שיהו כתובי' כהלכתן, פשיטא דאם אינו כהלכתן אפי' בכתבו ישראל פסול ולמה צריך למיתנו כן בלוקח מן הנכרי' ונראה ליישב לשי' התוס' דכשר משום דתלי' שישראל כתבו דאין דרך נכרי לכתוב ואם אינו כותב כהלכתו י"ל דחיישי' שמא נכרי כתבו דישראל ודאי כותב כהלכתו וא"כ פסול אפי' תקנו אח"כ אלא אפי' לשי' רש"י דמכשרי' לי' משום ס"ס נראה דא"ש דבלא נכתב כהלכתו לא מחשיב ס"ס כיון דס' ישראל כתבו אינו ס' השקול דקרוב יותר שגוי כתבו כיון שאינו כתוב כהלכתו ובכה"ג דס' הראשון אינו שקול ודאי ל"ה ס"ס וא"ש:

ואחרי הדברי' והאמת האלה אבוא ליישב קושי' התוס' ד"ה אמרי שהקשו על רש"י דפי' טעם דא"ל קורי' בו משום ס"ס הא ר"נ קאמר כתבו נכרי יגנז והיינו אפי' כתבו למכור לישראל משום כל שאינו בקשירה דאי נימא דפסול רק בלא כתבו למכור לישראל משום שמא כתבו לשם ע"ז א"כ למה אוקי ברייתא דיגנז משום ליתא בקשירה לימא משום האי טעמא דר"נ שמא כתבו לשם ע"ז ועיי' במהרש"א שהבין דבכתבו לשם ע"ז אינו פסול אלא משום שלא לשמה והוא תמוה דא"כ קושי' התוס' על רש"י אמאי אוקי כמ"ד דבעי בר קשירה ולא אוקי מטעם דר"נ משום שלא לשמה וכמ"ד דבעי לשמה ובאמת זהו קושי' התוס' ד"ה והא בלא פרש"י אלא דה"פ דלרש"י בכתבו לשם ע"ז ישרף אפי' למאן דלא בעי לשמה ובגוי רק יגנז ולא ישרף משום דיש ספק שמא כשר, וקשה דלרש"י יש לאוקמי אפי' כמ"ד דלא בעי לשמה ולא בר קשירה וקושי' התוס' ד"ה הא היתה בלא פרש"י דלוקי כמ"ד דבעי לשמה:

ולפימ"ש יש ליישב דהנה גם כאן קשה לפי נקה"כ הנ"ל מא' קאמר ש"מ ס"ת שנמצא ביד נכרי קורין בו דילמא הא דפודין כדי לקרות בתורת חומשי' אבל לק"מ דאה"נ קאמר ש"מ דקורי' בו בתורת חומשי' ולא חיישי' שמא כתבו לשם ע"ז כפרש"י ואסור לקרות בו אפי' בתורת חומשי' ולהכי לא פרש"י שמא כתבו שלא לשמה די"ל דשפיר חיישי' על שלא לשמה ופודי' אותו לקרות בו בתורת חומשי' ואמנם בהא דר"נ הדק"ל אמאי כתבו נכרי יגנז הא מותר לקרות בו בתורת חומשי' משום ס"ס שמה כתבו לשמה וכשר לקרות בו אפי' בציבור ואת"ל שלא לשמה ופסול לקרות מ"מ שמא לא כתבו לשם ע"ז וכשר עכ"פ בתורת חומשי' ול"ה שם אונס חד דס' א' מתיר יותר בחבירו, אך כ"ז למ"ד דלא בעי בר קשירה אבל אי בע' בר קשירה א"כ אי כתבו נכרי אפי' לשמה נמי פסול לקרות בציבור ואינו כשר אלא לחומש א"כ הוי שם אונס חד אי כתבו לשם ע"ז או לא ומ"ל אם כתב לשמה או לא וליכא ס"ס ושפיר יגנז, ולפ"ז גם לר"נ דאמר יגנז היינו משום דבעי בר קשירה ושפיר קאמר לקמן הא דתני יגנז הוי משום דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ומיושב קושי' התוס' והבן:

ובזה מיושב נמי קושי' התוס' ד"ה והא דהמ"ל רשב"ג הוא דבעי כתיבה לשמה כדאמר בסמוך ולפימ"ש ניחא דאי לא בעי בר קשירה ובעי לשמה לא בעי גניזה וקורי' בו בתורת חומשי' וכקושיין דהוי ס"ס ול"ה שם אונס חד רק משום דבעי בר קשירה אפי' בעי נמי לשמה ומשו"ה מוקי לה כמ"ד דכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה ואדרבה אי הוי מוקי לה כמ"ד דלא בעי לשמה הוי יכול לאוקמא אפי' כמ"ד דלא בעי בר קשירה מ"מ יגנז משום שמא כתבו לע"ז ואי דהוי ס"ס ז"א דהוי שם אונס חד דס' כתבו לשמה אינו מתיר יותר מס' שמא לא כתבו לע"ז דבכל אופן כשר לקרות בו כיון דלא בעי לשמה רק יען דס"ל דבעי לשמה לכ"ע אפי' לת"ק דרשב"ג ומיירי בודאי לשמה כמו"ש מהרש"א ז"ל ואיכא ס"ס כנ"ל ולהכי צריך לאוקמי כמ"ד דבעי בר קשירה וליכא ס"ס דהו' שם אונס חד וכנ"ל:

וי"ל דהיינו דפליגי בנמצא ביד נכרי א"ל יגנז וא"ל קורין בו דטעמא דמ"ד קורין כ' רש"י משום ס"ס שמא ישראל כתבו ואת"ל הוא כתבו שמא למכור לישראל כתבו ולא לשם ע"ז ול"ה שם אונס חד דס"ל דבעי בר קשירה ולשמה וא"כ אם נכרי כתבו פסול לקרות וס' שמא ישראל כתבו מתיר יותר אפי' לקרות בציבור ולהכי קורין עכ"פ בתורת חומשי' וא"ל יגנז ס"ל דלא בעי לשמה ולא בר קשירה וא"כ גם אם גו' כתבו שלא לשם ע"ז כשר לקרות בו בציבור והוי שם אונס חד אם נכתב לשם ע"ז או לא ולכן שפיר יגנז מספק:

וחתני הרבני החריף מו"ה גרשון נ"י אמר ליישב קושי' כתר כהונה הנ"ל דבמס' סופרי' פ"א הי"ג לפי גי' המרדכי סוף הלק"ט איתא דממזר פסול לכתוב ס"ת ועיי' הטעם במרדכי שם והש"ך סי' רפ"א סק"ח השיג על טעם המרדכי וכ' הטעם משום שאינו בכל המצות ופסולו כמו אשה ועבד עיי"ש וכ' החת"ס סי' רע"א דלטעם הש"ך ה"ה גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי פסולי' ליכתב ס"ת והנה בתשו' יד אלי' סי' צ"א הק' על ירושלמי ספ"ב דדמאי ר"י בעי מעתה גר שבא להתגייר אין מקבלי' אותו אימר מעמון ומואב הוא וכו' אלא דר"א לא חייש למיעוטא והק' בס' הנ"ל אמאי לא פריך בחולי' י"א לר"מ דחייש למיעוטא האיך מקבלי' גרים וע"ז י"ל דל"ש תי' הגמ' היכי דלא אפשר שאני דמה לא אפשר אם לא נקבלינתו וזקני הגאון הקדוש מאוה"ג מהר"ע חסידא זצ"ל כתב בהגהותיו לס' זה ליישב דלא מקרי אפשר אלא אם הפעולה תהי' נעשית גם בלא סמיכה על הרוב כמו בקטן וקטנה שייבם או יחלוץ כשיגדלו אבל אם הפעולה א"א להעשות בלי סמיכה ארוב רק שאפשר להיות בלי הפעולה לא מקרי אפשר ודפח"ח:

ולפי"ז למאן דחייש למיעוטא כל גר פסול לכתיבת ס"ת שמא הוא מעמון ומואב ואף דעתה הוא בכל המצות דכל דפריש מרובא פריש ועיי' במס' ידים פ"ד מ"ד מ"מ למ"ש הפמ"ג או"ח סי' ל"ק סק"א דתפילין שכתבן טומטום פסולין לזכר ודאי משום שמא הוא נקבה ואף דישנו בקשירה משום דסד"א לחומרא מ"מ כיון דליתא בקשירה רק מס' מקרי אינו בקשירה וה"נ דכוותי' ולפי"ז בגמ' דקאי אליבא דרשב"ג דחייש למיעוטא כמ"ש חולי' י"א ע"ב ובבכורות כ' ע"ב ד"ה חלב שפיר מוכח דלא בעי ישנו בקשירה דאי אית לי' האי דרשא והיו אשה ועבד פסולי' הי' גם גר פסול כנ"ל אבל לדידן דלא חיישי' למיעוטא שפיר פסק המחבר דגר שחזר לסירו יכול לכתוב ס"ת דהוי בר קשירה. ויש עוד להאריך אבל כבר נמשכו הדברים הרבה לכן תהי' בזה שביתת קולמסי, וה' שנותיו יאריך בטוב ובנעימים כנפשו ונפש ידידו הדושה"ט:

עמרם ה"ק בליהם בק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שערים אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה