בית שערים אורח חיים· רבי עמרם בלום
תשובה א
שיל"ת ב' אויפאלו יום ב' ואתחנן תרמז"ל
שוכ"ט לידידי ש"ב הרבני המופלג, מלא פלג, חו"ש כמ"ו צבי הירש העללער כהנא נ"י מ. סיגתו.
יקדתו הגיעני בזמנו ומה שהעיר על אבות דר"נ פ' ל' ר"מ אומר כל העובר עבירה אחת בספק מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו בודאי וכו' דיש ראי' מזה לשיטת הפוסקים דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא. הנה בגוף הדבר אם למדין הלכה מאבות דר"נ עיין תוס' יו"ט ברכות פ"ה מ"ד ד"ה ואם ונוב"י תנינא יו"ד סי' קס"א וחת"ס או"ח סי' ל"ו וסי' ק"ג. אבל לפענ"ד בלא"ה אין ראי' משם דכבר כתב מהרי"ט ח"ב סי' א' השני דלמ"ד בכריתות י"ז חתיכה א' שנינו מודה הרמב"ם דסד"א מה"ת לחומרא רק דרמב"ם פסק כמ"ד שם שתי חתיכות שנינו ובאיקבע איסורא מודה רמב"ם דמה"ת לחומרא רק בחתיכה א' ספק חלב ס' שומן ס"ל דמה"ת לקולא ע"ש והר' אמרינן בכריתות ח"י דר"מ לא בעי קביעותא לאיסורא וכמ"ד חתיכה א' שנינו וא"כ איהו לשיטתו שפיר קאמר דספק כודאי אבל לדידן דקי"ל כמ"ד שתי חתיכות אין ראיה דסד"א לחומרא היכי דלא איקבע איסורא:
ועוד נ"ל לפימ"ש כ"מ פ"ט מטומאת מת הי"ב דבס' כרת דאיכא אשם תלוי מודה הרמב"ם דמה"ת לחומרא ולפ"ז לר"ע דס"ל בכריתות כ"ב ע"ב דעל ספק מעילות חייב אשם תלוי א"כ גם בספק מעילה אף דליכא כרת רק מיתה לרבי ואזהרה לרבנן עי' פסחים ל"ג מ"מ כיון דאיכא א"ת שפיר מה"ת לחומרא גם לרמב"ם ועיין רש"י מגילה ב' ד"ה סתימאה כל הסתומי' תלמידי ר"ע היו כדאמרינן בסנהדרין פ"ו ע"א סתם משנה ר"מ וכו' וא"כ ר"מ כרבי' ס"ל ושפיר קאמר דספק כודאי כיצד וכו' ספק חטא ספק לא חטא מביא מעילה וחומשה ומביא אשם בשתי סלעי' דבמעילה סדא"ו מה"ת לחומרא וא"ש, ויש לעיין מ"ט נקט ספק חטא במעילה ולא בס' אכל חלב ואולי י"ל לפימ"ש ר"י ריש ברכות הובא ברמ"א או"ח סי' תר"ג דעשרה חטאת בדנקא וא"ת בשני סלעים ומ"ט החמירו על הספק יותר מהאי דכשיודע בודאי שחטא עושה תשובה שלימה ומתכפר בפחות אבל על הס' עושה סברות וכו' ולא ישית אל לבו לשוב ולזה החמירו יותר וא"כ מספק אכל חלב אין ראי' דמעלה עליו הכתוב הספק כודאי דאדרבה משום דספק קי"ל צריך כפרה יותר אבל בס' מעילות דמביא על הספק כודאי מזה ראי' דמעלה עליו הכתוב הספק כודאי. אלא דאכתי צ"ע אמאי לא נקט הודאי ג"כ במעילה ועוד אמאי נקט בעולה ויורד חטאת בסלע ועשירית האיפה בפונדיון ולא נקט בחטאת קבוע וגם מה דקאמר חטאת בסלע אינו לפי הלכתא דקי"ל חטאת בדנקא שהוא שתות דינר ואולי משום דבא לומר דאפי' בעבירת לאו שאין בו כרת מעלה עליו הכתוב ספק כודאי להכי נקט בעולה ויורד דמשכחת גם בלאו שאין בו כרת כגון שמיעת קול וביטוי שפתים אבל חטאת קבוע אינו אלא בלאו שיש בו כרת ומשו"ה נקט נמי הספק במעילה שהוא רק לאו בעלמא אבל בשמיעת קול וביטוי שפתים ליכא א"ת על הספק ועי' כריתות כ"ה דליכא א"ת רק אם ודאי בחטאת קבועה ולא בעולה ויורד. ומ"מ אינו מיושב מ"ט לא נקט הודאי ג"כ במעילה וגם האי דקאמר חטאת בסלע וצ"ע:
ומה דק"ל איך אפשר דמייתי אשם תלוי על ס' מעילות הלא כתבו תוס' בפסחים כ"ט ד"ה רנבה"ק היא דהיכי דפטור מקרן וחומש משום קלב"מ פטור נמי מקרבן אף דלענין קרבן ל"ש קלב"מ שאין אשם מעילות בא אלא כשיש קרן וחומש ע"ש וא"כ בס' מעילה כיון דקי"ל ס' ממונא קולא לנתבע ובס' ממון עניים יש מחלוקת ראשונים א"כ א"צ לשלם הקרן מספק וכיון דאין קרן אין חומש ואין מעילה ואי דר"ע מקרא יליף לה מ"מ כיון דלר"ע ע"כ מוכח מקרא דליתא להאי סברא נהי דרבנן פליגי עלי' מ"מ בסברא זו לא מצינו דפליגי עלי' ומנ"ל לתוס' האי סברא כיון דר"ע ע"כ ל"ל האי סברא. ומזה היה נ"ל ראי' למ"ש ש"ש שמעתא וי"ו פ"ד דמעילה בהקדש אינו מצד קנין ממון של הקדש רק מצד קנין אי' של הקדש ושפיר צריך לשלם גם הקרן דספק איסור לחומרא ול"ש כלל ספק ממונא לקולא וא"ש:
ועל דרך הנ"ל נ"ל ליישב מה שמקשי' על הרמב"ם מחולין י"א דיליף דאזלינן בת"ר מרישא של עולה ומפסח ומעגלה ערופה ומפרה אדומה ודילמא טריפה ולרמב"ם מה בכך שהוא ספק טריפה הא סדא"ו מה"ת לקולא. ולפימ"ש י"ל דעיין כריתות כ"ה ע"ב איכא למ"ד דאשם תלוי בא על הנבילה ע"ש וא"כ לדידי' ודאי בכל איסורין מה"ת לחומרא דהיכי דאיכ' אשם תלוי מודה רמב"ם דמה"ת לחומרא כנ"ל ועיין תוס' חולין שם שהק' כיון דאזלינן בתר חזקה כ"ש בת"ר ותי' דלראב"י בע' דלא קי"ל חזקה מקרא ע"ש ולפי"ז י"ל דהיינו דמשני דראב"י יליף מהני קראי ודילמא טריפה דס"ל כמ"ד א"ת בא על הנבילה וא"כ סדא"ו לחומרא בכל איסורין אבל למאי דקי"ל דאין א"ת בא על הנבילה שפיר י"ל דסדא"ו לקולא וכשיטת הרמב"ם ובאמת אי אפשר למילף מהני קראי רק ילפינן חזקה מקרא וכ"ש רוב כקושי' תוס' וגם למסקנא שם לא ילפינן רובא דליתא קמן כלל מקראי רק מהל"מ כמ"ש רש"י שם וא"ש:
ובתוס' כריתות כ"ה שם הקשו אטו על אכילת ספק נבלה נייתי ולא על ודאי אכילת נבלה ע"ש, ואין זה סותר דברי רבינו יונה הנ"ל דספק איסור צריך כפרה יותר מודאי איסור דרבינו יונה לא כתב אלא היכ' דגם הודאי צריך כפרה בשוגג אז מתכפר בודאי בפחות משום שעושה תשובה שלימה יותר מבספק אבל באי' לאו דאם עבר ודאי בשוגג א"צ כפרה ותשובה כלל ועי' חי' הר"ן סנהדרין פ"ד ע"ב סד"ה רב שפיר הקשו תוס' כ"ש בספק אם עבר בשוגג דא"צ כפרה ותשובה כלל. אמנם לפענ"ד נראה ליישב דר"ש פ"י דתרומות משנה ג' הביא ירושלמי טבלי' נפש אדם חותה בהן וכתב שם דה"ה באכילת תרומה ע"ש וה"ה נמי בכל איסורי תורה כמ"ש סמ"ע בחו"מ סימן רל"ד ועי' ביו"ד סימן קי"ט סי"ג ולפ"ז תקשי הא דאמרינן בכריתות י"ט מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה ומאי נהנה שייך כיון דאדרבה נפשו חותה וקצה באכילת איסור בשוגג, אך לק"מ דודאי בשעה שאכל בשוגג נהנה אך אח"כ כשנודע לו נפשו קצה וקלקולו יתר על תיקונו והרי כל שוגג הוא כן ומ"מ על הנאה זו חייבי' רחמנא בקרבן לכן גם מתעסק חייב על הנאה זו, ולפ"ז י"ל הא דפטרי' רחמנא מקרבן בשגגת לאו ודאי הוא באמת מה"ט כיון דנפשו של אדם חותה באכילת איסור וכ"ז ביודע בודאי שאכל נבלה אבל אם מסופק אם אכל נבלה או לא אין נפשו חותה ולכן חייב אשם תלוי בספק וא"ש:
ועוד נ"ל לפמ"ש חת"ס חו"מ סי' כ"ט דמי שאכל חתיכה ספק חלב ספק שומן אעפ"י שידע בשעה שאכל שהוא ספק אי' תורה והזיד לאכול ספיקא דאו' מ"מ מייתי אשם תלוי ולכשנודע לו שהי' ודאי חלב מייתי חטאת ע"ש. ונ"ל להביא ראי' לדבריו מהא דתנן בנדה י"ד נמצא על שלה לאח"ז טמאי' בספק ופטורי' מן הקרבן ואמרינן עלה תנא וחייבי' אשם תלוי ותנא דידן מ"ט בעי' חתיכה משתי חתיכות ובשבועות י"ז מוקמי' לה בסמוך לווסתה ושגג ביכולני לבעול דבאינו סמוך לווסתה אנוס הוא ע"ש אלמא אע"ג דווסתות דאו' והכניס עצמו בספק אי' כרת ביחיד שתפרוס נדה תחתיו מ"מ אם יש ספק אם פרסה נדה תחתיו מייתי א"ת למ"ד דלא בעי' שתי חתיכות כיון דאפשר שיוכל לבעול קודם שתראה ולא יהי' אי' כרת ה"נ כיון דאם נודע לו אח"כ שלא חטא אין כאן אי' כרת ולא אשם תלוי כדתנן בכריתות כ"ג ע"ב המביא א"ת ונודע לו שלא חטא וכו' אף שבמזיד נכנס לס' כרת שפיר מביא א"ת, ולפי"ז יש לומר דהא דאמרי' דאשם תלוי בא על נבלה היינו דוקא בידע בשעה שאכל שהוא ס' נבילה וא"כ אין הס' חמור מודאי דהא בס' הוא מזיד על הס' ובודאי הוא שוגג על הודאי אבל אם אינו מסופק בשעה שאכל וכסבור שהוא ודאי כשר רק אח"כ נודע לו שהוא ספק נבילה כ"ע מודו דאינו חייב בא"ת דלא יהא ספק חמור מודאי וכקושי' תוס' לאמת, ובזה י"ל מה שהקשה בס' אוהל דוד בשבועות כ"א על תוס' ע"ז ס"ח שהקשו לר"ש דכ"ש למכות ל"ל משרת להמל"א והק' הנ"ל למ"ש ריטב"א במכות בשם הרמ"ה דה"ט דכ"ש למכות משום דאחשבי' לאכילת אי' ולהכי בעי' כזית לקרבן משום דלא שייך אחשבי' א"כ דילמא ר"ש ס"ל כמ"ד דחייב א"ת על ס' לאו ואיצטריך משרת כגון שמסופק אם אכל חצי זית פת וח"ז יין בשוגג וברי לו שלא אכל כזית מיין לחודי' דמשום כ"ש ליכא אי' דבשוגג לא שייך אחשבי' ומשום המל"א חייב אשם תלוי כיון שמסופק אם הי' כשיעור באו"ה יחדיו או לא ועי' כריתות י"ז ע"ש. ולפמ"ש דבס' לאו ליכא א"ת אלא בידע בשעת אכילה שהוא ס' אי' לק"מ דא"כ גם על כ"ש בלי המל"א נמי איכא א"ת כיון שהזיד על הספק שייך אחשבי' וא"ש:
וראיתי התלמידי' מזדנזין בדבר דברש"י ותוס' ר"פ ספק אכל דף י"ז מבואר להיפך דבידע בשעה שאכל שהוא ס' חלב והזיד ואכל פטור מקרבן דאינו שב מידיעתו על ס' אי' ע"ש, ולפענ"ד נראה דחת"ס לא כתב כן רק ליישב קושי' השואל על הרמב"ם ולשיטתו כתב שפיר דהרי לדעת הרמב"ם סדא"ו מה"ת לקולא וא"כ באי' לאו לא חמיר ספק משוגג כמו דשגגת לאו א"צ כפרה כלל מה"ת ודשא"מ מותר כמ"ש חי' הר"ן בסנהדרי' הנ"ל ה"נ ספק לאו מותר מה"ת ה"נ באי' כרת לא חמיר ספק אי' כרת משגגת אי' כרת וכמו דודאי שגגת אי' כרת מתכפר בקרבן ה"נ ספק אי' כרת אפי' בהזיד על הספק מתכפר בקרבן אשם תלוי דהוי כדשא"מ דהא אינו מכוין לאכול האיסור ואלו הי' יודע ודאי שזה שאוכל הוא חלב הי' שב מידיעתו אלא שתולה שמא זהו היתר ונהי דבאי' כרת גם דשא"מ אסור כמ"ש בחי' הר"ן הנ"ל מ"מ רק לשוגג מדמה לה ושפיר כתב חת"ס דמביא אשם תלוי אבל רש"י ותוס' ס"ל כשיטת רוב ראשוני' דסדא"ו לחומרא מה"ת וא"כ באי' לאו חמיר ס' משוגג דשוגג א"צ כפרה כלל וספק אסור מה"ת לכן גם בס' כרת חמיר משגגת כרת ואע"ג דשגגת כרת מתכפר בקרבן מ"מ ספיקו במזיד אינו מתכפר בקרבן דמקרי אינו שב מידיעתו ושפיר כתבו רש"י ותוס' לשיטתייהו ואין מזה סתירה למ"ש חת"ס ברמב"ם לשיטתו:
ושוב מצאתי בש"מ כתובות כ"ב ע"ב ד"ה בא"ת קאי שכבר נחלקו בזה קמאי שהביא בשם שיטה ישנה וא"ת והא ליכא אשם תלוי אלא בשוגג ולא במזיד י"ל ה"ק הרי הוא עושה אי' שגגת בא"ת מבואר דלא כחת"ס ואח"כ הביא בשם תר"י פי' איך אמרי' דמשנשאת לא תצא כיון דתרי ותרי נינהו הו"ל כשני חתיכות א' של שומן וא' של חלב וא"י איזה מהם של חלב ואבל א' מהם יש לו להביא א"ת על הס' ואפי' אכלו במזיד וה"נ עומד בכל ביאה וביאה בא"ת כיון שא"י איזה כת מעידה אמת מבואר כדברי חת"ס וכיון שהוא מחלוקת ראשוני' אין קושי' ממ"ש רש"י ותוס' כשיטה ישינה על מ"ש חת"ס ליישב דעת הרמב"ם אם הרמב"ם ס"ל כתר"י ופלא על חת"ס שלא ראה דברי ש"מ אלו ועי' ברש"י נזיר כ"ג ע"א ד"ה דאיקבע:
ועוד נ"ל דבשבת ס"ט פליגי ר"י ור"ל שגגה במאי ר"י ס"ל כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל ס"ל עד שישגוג בלאו וכרת ומעתה לר"י אף שידע שהוא ס' חלב ואסור מה"ת מ"מ הוי שוגג בכרת דבשלמא לענין אי' אפי' קמי שמי' גלי' שאכל היתר מ"מ עבר אי' תורה כיון דלדידי' הי' ספק אבל לענין כרת אי קמי שמי' גלי' שאכל היתר אין כאן כרת דאפי' מא"ת פטור כשנודע לו שלא חטא כבכריתות כ"ג הנ"ל שפיר הוי שוגג לענין כרת דשמא אוכל היתר ושפיר מביא א"ת וכמ"ש חת"ס אבל לר"ל דאם הזיד בלאו אעפ"י ששגג בכרת אינו מביא קרבן ה"נ כיון שעבר ס' איסור תורה אף שהוא שוגג על הכרת אינו בר קרבן אשם תלוי, ולפ"ז רש"י ותוס' רצו לפרש המשנה גם אליבא דר"ל לכן הוכרחו לפרש דמיירי שלא ידע בשעת אכילה שהוא ס' חלב דאל"כ הוי אינו שג מידיעתו אבל הרמב"ם דפסק פ"ב משגגות כר"י צדקו דברי חת"ס לדעתו דבכה"ג חייב אשם תלוי:
וביישוב גוף קושית השואל שם בחת"ס שהק' אהא דאמרינן בכריתות כ"ד מודים חכמי' לר"מ באשם תלוי שהוזמו עידיו דיצא וירעה בעדר והרי הא דמתחייב קרבן עפ"י עדים אינו אלא לר"מ בכריתות י"א אבל לרבנן אינו חייב קרבן עפ"י עדים אלא בשותק משום דשתיקה כהודאה ואפי' בע"א חייב בכה"ג ול"ש בי' הזמה וכיון דלא משכחת האי דינא דאשם תלוי שהוזמו עידיו רק לר"מ א"כ הרמב"ם דפסק פ"ג משגגות ה"א כרבנן דאינו חייב קרבן עפ"י עדים א"כ למה הביא בפ"ד מה' פסולי המוקדשי' הי"ט דין זה דאשם תלוי שהוזמו עידיו. ונ"ל דבשבת ס"ט אמרינן ואלא מונבז שגגה במאי כגון ששגג בקרבן ורבנן שגגת קרבן ל"ש שגגה ע"ש והדבר צריך ביאור במאי פליגי ונ"ל דתוס' חולין ה' ע"ב ד"ה מעם כתבו ועי"ל דדוקא בחלב ודם פליגי לפי שהם שוין שיש כרת בשניהם ועולי' לגבוה ונאמרו בלאו א' כל חלב וכל דם לא תאכלו דלת"ק חשיב לי' מומר לאו"ד כאלו הוא מומר לדם עצמו ואינו מניח בשביל האי' אלא משום דנפשו קצה לאכול דם אבל מומר לא' משאר איסורי' פשיטא דמביא קרבן על הדם ולר"ש אפי' מומר לאכל חלב מביא קרבן על הדם ע"ש מבואר דלר"ש אפי' שב מידיעתו משום שנפשו קצה לאכול דם לא מפני חומר האיסור מ"מ מקרי שב מידיעתו ועי' תוס' שבועות כ"ז ד"ה אמר רבא שכתבו ואעפ"י שמותר לאכלו חשוב שגגה הואיל וברצונו לא הי' אכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי וכו' מבואר אעפ"י שאינו שב מידיעתו מחמת חומר אי' רק מחמת ד"א מקרי שב מידיעתו וגם ת"ק מודה לזה אלא דס"ל דאפ"ה אינו בר קרבן כיון שהוא מומר לאותו דבר. ומעתה בהזיד בלאו וכרת רק דשגג בקרבן ע"כ אינו שב מידיעתו מפני חומר האי' שהרי ידע חומרו שהוא בכרת ואינו שב רק משום שלא יתחייב קרבן וס"ל למונבז דזה מקרי שב מידיעתו כר"ש בחולין ובר קרבן הוא אבל רבנן ס"ל דזה לא מקרי שגגה כיון שאינו שב מידיעתו מפני חומר האי' רק שלא יתחייב בקרבן הוי מומר לאו"ד ואינו בר קרבן. ולפ"ז באוכל ס' חלב במזיד שיודע שאסור מה"ת ושגג בקרבן שא"י שחייב ע"ז קרבן נ"ל דאפילו רבנן דמונבז מודה דהוי שגגה וחייב אשם תלוי דבעובר על ס' אי' ודאי לא נקרא מומר ועי' אריכות מל"מ פ"ג משגגות ה"ז ואין כאן אלא משום דבעי' שב מידיעתו וא"כ אם שב מידיעתו משום שלא יתחייב קרבן נמי מקרי שב מידיעתו וחייב באשם תלוי, ומ"ש תוס' ר"פ ספק אכל דאם יודע שהוא ס' חלב מקרי לא שב מידיעתו היינו ביודע ג"כ שהוא חייב קרבן וע' תוס' שבת שם ד"ה אלא ולזה נתכוין גם רש"י שם אבל בא"י שהוא חייב קרבן שפיר מקרי שב מידיעתו אפי' ביודע שהוא ס' אי' כרת וחייב להביא אשם תלוי, ועי' תוס' כריתות י"ב ד"ה אלא דהא דלחכמים עדים אין מחייבין אותו קרבן משום ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי היינו דמתרצי' דיבורו שכונתו לא אכלתי שוגג אלא מזיד והק' ע"ז ונשיילו אם הי' דעתו כך ותי' דלר"מ אפי' אומר שהי' דעתו כך חייב קרבן כיון שלא אמר כך בתחילה וע"ז פליגי רבנן וס"ל דאם מתרץ דיבורו כן פטור אעפ"י שלא אמר כך בתחילה ע"ש ולפ"ז י"ל דהיינו טעמא דרבנן דאמרי' הא דלא אמר תחילה מזיד הייתי היינו משום דבחטא שאינו מפורסם עדיף שיהי' כסוי חטאה דמבואר ביומא פ"ו ובאו"ח סי' תר"ז ועי"ש במג"א סק"ב ומעתה כ"ז בקרבן חטאת שאינו חייב אלא א"כ שגג בלאו וכרת אבל בא"ת שחייב אפי' הזיד בס' אי' כרת רק שגג בקרבן גם רבנן מודו דחייב ע"פ עדים בלא שתיקה כהודאה דא"י לתרץ דיבורו לא אכלתי שוגג אלא מזיד דגם במזיד חייב וע"כ צריך לתרץ דיבורו לא אכלתי בשגגת קרבן רק בזדון קרבן ובזה שהי' מזיד בקרבן אינו חוטא יותר מאלו שגג בקרבן והי' לו לומר מתחילה כך ולמה אמר לא אכלתי כיון דהעדים אומרים שאכל במזיד כבר הוא חטא מפורסם ואסור להיות מכסה פשעיו ושפיר משכחת האי דינא דא"ת שהוזמו עידיו אם העדים אומרי' שאכל ס' חלב וידע בשעת אכילה שהוא ס' אי' כרת גם לחכמים דר"פ א"ל ושפיר הביא רמב"ם דין זה וא"ש:
ושנית נ"ל עפ"י דברי תוס' ישנים כריתות י"ב שכתבו אם ירצה לומר מזיד הייתי כלומר דל"ד לעדים המעידי' על המיתה שהם גמרו הדברי' שהתרו בו ועבר והזיד אבל הני אין גומרי' עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' ע"ש ביאור דבריהם לפענ"ד דבאמת אפשר דשניהם אמרו אמת העדים שאמרו אבל חלב וגם הוא שאומר לא אכלתי אינו משקר רק ששכח וסבר שלא אכל ועי' במקנה קידושי' ס"ה ואף דבזמן קרוב לא תלינן בשכחה כמ"ש הר"ן פ' כל הנשבעין גבי שכנגדו חשוד על השבועה ע"ש ועי' אריכות קצו"ח סי' כ"ח מ"מ זה במילתא דרמי' עליו אבל כאן ממ"נ אם אכל בשוגג וחשב שאוכל היתר ודאי לא רמי' עליו כמו לא עברתי בצד עמוד זה מעולם בשבועות ל"ג ואי אבל במזיד ג"כ לא רמי' עליו דהא אינו מחויב בקרבן ואי כדי לעשות תשו' הלא ברגע שחוטא אין דעתו לעשות תשובה וכיון דלא רמי' עליו שפיר אפשר ששכח אפילו בזמן קרוב ומעתה תקשי איך יתחייבו אותו עדים כלל בחטאת הא דרשי' ביבמות פ"ז או הודע אליו חטאתו ולא שיודעוהו אחרי' וכאן אין הוא יודע שחטא כי סובר באמת שלא אכל רק העדים מודיעי' אותו אך ז"א כיון דעדי' נאמכי' בכל א"כ אם הם מודיעי' אותו הרי הוא ג"כ יודע שהוא כן והוי הודע אליו חטאתו אבל כ"ז אם הי' אפשר לעדי' לידע בודאי שהוא שוגג אבל כיון דא"א לעדים לידע זאת ואפשר נראה כשוגג והוא מזיד ועי' ש"מ בסוגי' דפתח פתוח א"כ עדים גופייהו אינם יודעי' שהוא מחויב קרבן וכיון שגם ידיעתו אינו רק על ידם לכן פטור. ולפ"ז התינח בחטאת שבא על חטא ודאי אבל א"ת דבעי על הס' ואפי' בס"ס חייב א"ת כמ"ש תוס' כריתות י"ז ד"ה מדסיפא א"כ אף שהעדי' מסופקי' אם הי' שוגג או מזיד מ"מ גם בספק וס"ס חייב א"ת זה מודי' חכמי' לר"מ דעדי' מחייבי' אותו בקרבן א"ת ואתי' שפיר האי סוגי' דכריתות כ"ד בא"ת שהוזמו עידיו וכו' גם לחכמים דר"מ דאמרו לו א"כ שפי' פסקותו הרמב"ם להלכה:
ובחור כהלכה. יתן לנו שפע ברכה, ורוב הצלחה והרוחה, וינהלינו על מי מנוחה, כנפשו ונפש ידידו דוש"ת:
עמרם ה"ק בלוהם בק"ק הנ"ל.