בית שלמה יורה דעה מהדורא בתרא חלק ב· רבי שלמה דרימר
תשובה קצ
וע"ד שאלתו על מה שכתבתי בתשו' שלי לרו"מ דדעת רש"י דקנין דרבנן מהני גם לשל תורה והק' רו"מ מדברי רש"י בהזהב דמ"ח ד"ה קאי באבל וכ' שהפ"י כ' שם דהנ"מ היא דלר"י מותר להשתמש במעות ויכול ליתן לו מעות אחרים כמ"ש הרי"ף בהזהב דמ"ט בשם רה"ג ומש"ה אם קידש בו אשה מקודשת ולר"ל אסור לו להשתמש במעות ומש"ה אינה מקודשת וזה כוונת רש"י ומש"ה מיושב הקו' של רו"מ אלא שרו"ע הק' דהא התוס' בע"ז דע"א כ' דלרש"י רבא סובר כר"ל וא"כ בהזהב דמ"ט גבי שומשמי דאמר רבא דלא הוי אפי' ש"ח ופריך התם והא בעי לקבולי אני שפרע ופרש"י ודלמא כא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידי' הוא ולדברי הפ"י מאי קושיא לרבא כיון דפ' כר"ל ואסור להש מש במעות ולא הוי כדידי' אע"כ דלא כהפ"י ואף לר"ל מותר להשתמש במעו' ופי' הפ"י נדחה וצ"ל דהפי' ברש"י פשוט דלר"י דהוי קנין מהתור' הוי קידושין ולר"ל לא הוי קנין מהתור' מש"ה לא הוי קידושין והדר"ק לדוכתי' על מה שכתבתי בתשו' הנ"ל עכ"ד רו"מ ובמח"כ כל דבריו שלא בהשגח' ראשונ' למה הקשה עלי הא מוכח כן מרש"י בגיטין דס"ד ע"ב ד"ה זוכה אף לאחרים כמ"ש הר"ן שם וכבר הרגיש הב"ח באה"ע סי' כ"ח שפלוגתת הרי"ו והב"י לענין קידושין במע"ש היא פלוגתת הקדמונים בגיטין שם וגם למה לא הרגיש רו"מ שדברי הפ"י כבר הם אמורים בתוס' דמ"ד סד"ה מאי איריא ואני תמה להיפך על הפ"י מדוע ל"כ שכ"כ התוס' לעיל וקושי' רו"מ לא די שאינו קישיא אלא סייעתא דהא רש"י כ' בדע"ט והא בעי לקבולי מ"ש ודלמא לא הוי מקבל ואישתכח דזוזי דידי' הוה ובהא דאמר להו רבא הכי נמי פירש"י ה"נ או משלם בשומשמין או מקבל ע"ש ע"ש ומבואר מזה דלדעת רבא ורבנן דידי' לא הוי באחריותו רק אם אינו מקבל מ"ש אבל אי מקבל מ"ש אף אחר שנאבדו המעו' לא הוי באחריותו אלא דלענין הלכה קי"ל הכי דהא מסיק הש"ס דלא הוי עובדא הכי כלל וע"ש ברי"ף ורא"ש וכ"כ הב"י בח"מ סס"י קצ"ח בשם תלמידי רשב"א ומוכח מזה שאסור להשתמש במעו' דאל"כ אף אי מקבל אח"כ מי שפרע כיון שהי' מותר להשתמש בהם ודאי דהוי באחריותו כמבואר במשנה וש"ס ספ' המפקיד וע"ש בתוס' כג הנ"ל והיינו משום דרבא סובר כר"ל ואדרב' לכאור' ק' על שטת התוס' בע"ז ובבכורות דרבא כר"י וא"כ לשון הכי נמי דאהדר להו רבא לרבנן לא א"ש. אמנם באמת לק"מ דשאני הכא דקאמר שקול זוזך וע' ברא"ש דמ"ט שכ' שם שני תירוצים של התוס' דמ"ג ולתי' הראשון אף בלא אמר לו שקול זוזך לא הוי ש"ש אבל לתי' בתרא טעמא דא"ל שקול זוזך ע"ש היטב והא דבא"ל שקול זוזך לא הוי אפי' ש"ח אף דמעיקרא הוי ש"ש וע' בתוס' שם דמ"ט ד"ה אלא ע"ש בספ"י מה שתי' אמנם כ"ז לרבא ורבנן שם בדמ"ט אבל לפי מסקנת הסוגיא לד' הרי"ף ורה"ג שהביא שם וכ"ה ד' הרמב"ם והטוש"ע סס"י קצ"ח דכל שנאבדו קודם שקיבל מ"ש אף באמר לו שקול זוזך חייב באחריות אף שרוצ' לקבל מ"ש ולזה מ"ש בפ"י בדמ"ח הנ"ל דלר"ל אסור להשתמש בהן קודם שקיבל מי שפרע. ונרא' מדבריו דגם אינו באחריותו אם רוצה לקבל מי שפרע אח"כ אינו נרא' לפי המסקנא ובדברי התוס' ס"פ המפקיד שכ' דאליבא דר"ל אסור להשתמש בהמעות היינו במקום דליכא מ"ש אמנם הב"י סס"י קצ"ח כ' דזה שכ' הר"ן בשם התוס' דחולקים על הגאונים והרי"ף הכוונ' על דברי התוס' הללו ור"פ ורבינא לא לאפלוגי ארבא קאתי ע"ש היטב. והנה הש"ך בח"מ סי' ס"ו סק"ח חולק על הד"מ ומסיק דבמסר ולא כ' המעות שת"י המוכר הוי הלואה ע"ש ובס' קצוה"ח שם חולק עליו וכ' דמדברי התוס' הנ"ל דס"פ המפקיד מבואר דלר"ל דמעות ל"ק מה"ת אסור להשתמש במעות ולא הוי שואל וא"כ דבשטרות לא מהני דכסף אינו קונה מה"ת עד שיכתוב אסור להשתמש במעות והוי רק ש"ש וכ' אח"כ וז"ל ואפי' לר' יוחנן היכא דקונה ד"ת כסף הוי שואל אבל לוה לא הוי ובש"ך הגדיש המדה וכ' דהוי לוה ועכ"פ במכירות שטרות דאינו קונה בכסף ד"ת לא הוי אלא ש"ש וכמ"ש עכ"ל הקצה"ח. והנה מ"ש דלר"י לא הוי רק שואל אבל לא לוה ותמה על הש"ך במח"כ נעלמו ממנו דברי התוס' שכ' בב"מ ריש דכ"ט דכל היכא דהוי שואל מחמת היתר תשמיש הוי נמי לוה עלייהו וע"ש וה"ז כמ"ש הש"ך וע' בספ"י דמ"ג ע"א אלא שלכאור' דברי הש"ך תמוהים מצד אחר דכ"ז אליבא דר"ה בב"מ דמ"ג דאפי' נאנסו אבל לר"נ דקיי"ל כוותי' דאמר נאנסו לא ולא הוי מחמת היתר תשמיש רק ש"ש א"כ אף אם נאמר דבמכירות שטרות דומה לדברים ומעות אליבא דר"י לא הוי רק כש"ש ולהכי כ' הרא"ש בדמ"ט שעכשיו אין נ"מ בזה כיון דכ"ע דינם כשולחני והיינו דש"ש בלא"ה הוי ושואל לא הוי לר"נ דקיי"ל כוותי'. אמנם כ"ז במקום דליכא מי שפרע או לדעת התוס' שבר"ן כנ"ל דלא כהגאונים ורי"ף אבל לדעת הגאונים ורי"ף דבכ"מ שצריך לקבל מ"ש הוי לוה עלייהו כמפ' ברי"ף ורא"ש בעובדא דשומשמי לפי המסקנא א"כ הש"ך לשיטתו שם בסי' ס"ו סק"ה שחולק על הרמ"א וסובר דחייב לקבל מ"ש מש"ה גם בסק"ח חולק על רמ"א וסובר דהוי לוה עלייהו שוב מצאתי בתומים שם שכ' קצת דברים ממ"ש כאן והנאני מאד אמנם בעיקר תמיהתו עלי מדברי רש"י פ' הזהב הנ"ל הנה אף אם נאמר בפירש"י כפשוטו דלא כפי' הפ"י רק דכוונת רש"י דלר"י דהוי שלו מה"ת מקודשת מה"ת ג"כ אין מקום תימה עלי מזה דשפיר י"ל דרש"י תרתי אית לי' דבמקום שקונה מדרבנן אף שאינו קונה מה"ת מ"מ כיון דרבנן עשאוהו שלו שוב מועיל אח"כ נגד איסור תורה ובמקום שקונה מה"ת אף שרבנן עקרו הקנין הוי ג"כ שלו לחומרא ומקודשת מה"ת. והנה לכאור' יש לתמוה על הפ"י דהא דברי רש"י כפשיטן מוכרחין בסוגין דקאמר דמתניתא מסייע לר"ל דתניא נתנה לבלן מעל ואמר רב דוקא בלן דלא מחסרא משיכה אבל מידי אחריתי דמחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך ואח"כ מייתי סייעתא לר"י מברייתא דנתנה לסיטון מעל ומבואר מזה דלר' יוחנן דמעות קונות ד"ת אף שחכמים עקרו קנין מעות ואוירו דל"ק אעפ"כ לענין מעילה דאוריית' מעל מחמת קנין תורה וה"ז כדברי רש"י כפשוטן אמנם נראה דדברי הפ"י מוכרחין מסוגיא דע"ז דס"ג דפריך הש"ס הא מחסרא משיכה וכ' התוס' שם דאף לר"י דד"ת מעות קונות כיון שהפקיעו חכמים דאין מעות קונות גם ממנה הפקיעו ואין כאן אתנן וע"ש שתמהו מסוגין וע"ש מה שתירצו וביאור דבריהם ביאר הלח"מ רפ"ג מה' מכירה וז"ל פי' לפירושם דשאני מעות הקדש כיון דחל בהם הקדושה מה"ת וזה בא להוציאם מדין תורה מעל ואין כח ביד חכמים להפקיע אבל גבי אתנן קודם שיהי' אתנן עקרו הקני' ומעולם לא הי' אתנן אע"ג דהביאה במקום כסף ומה"ת מעות קונות מ"מ חכמים עקרו אותו קודם שיבא לאתנן ודוק כו' עכ"ל הלח"מ (א) **(הג"ה מבן המחבר א) כן האריך ג"כ בתשו' נטע שעשועים חיו"ד סי' ל' להקל מטעם זה לענין בכור בקנין דרבנן אף לגבי איסור תורה כיון דבשעת מכירת הפרה להנכרי אז לא הי' איסור בכור' ושפיר מהני קנין תורה ע"ש וכ"כ בס' ישועות יעקב א"ח סי' תמ"ח ובאה"ע סי' כ"ח ובזה נתחזק אצלי הקושי' מה שהקש' אותי חכם א' (ואח"כ מצאתי שהוא מבוארת בתשו' בית אפרים) על דברי הר"ן בנדרים דל"ה דס"ל דבעומד תוך ד"א אצל דבר של הפקר אף מכוין בפי' דאינו רוצה לזכות בה מקודם יכול להקדיש' עש"ה (וע' בירושלמי פיאה פ"ד) וא"כ קשה על סוגית הש"ס דחולין דף קל"ט מאי דמקשו שם האי מוקדשין ה"ד אילמא דהוי לו קן בתוך ביתו ואקדשי' כי יקרא פרט למזומן ואלא דחזי קן בעלמ' ואקדשי' מי קדוש איש כי יקדיש את ביתו אמר רחמנ' מה ביתו ברשותו אף כל שברשותו וכו' ולפי דברי הר"ן הנ"ל קשה הא שפיר נוכל לאוקמי בכה"ג דחזי ק בתוך ד' אמותיו ואקדישנהו דלא הוי מזומן וג"כ הוי הקדש. והנה בהשקפה ראשונ' אמרתי לתרץ כיון דקנין ד"א הוא רק מדרבנן וקנין דרבנן אינו מועיל לאפקיעו איסור תורה כמו דס"ל לכמה פוסקים. אולם הלא בר' פ' התקבל משמע איפכא עש"ה ומכ"ש לפי דברי התוס' כאן כמו שפי' הלח"מ וכן תפסו רוב האחרונים דבריו א"כ קמה הקושי' דהא הר"ן כ' התם בפ' שליח הק' דהעשה אינו חיוב רק אחר דנטל את הבנים וא"כ טרם דנטל את הבנים הוי הקדש שפיר כיון דאינו נגד איסור ואח"כ כשכבר מהני הקנין הא מועיל אף דהוא אח"כ נגד איסור תורה. אולם חלקי אמרה נפשי דהקושי' לק"מ ע"פ דברי התוס' שם דקל"ח ע"ב ד"ה יצא בשם רש"י על דברי הש"ס שם במוקדשים אמאי לא שלח תשלח ואמאי צריך קרא ת"ל מתקח לך וזה הוי הקדש וא"י ליקח לעצמו ותי' דמיירי בקדשי מזבח ור"ה בחי' הר"ן שם ביותר ביאור דאע"ג דבקדשי מזבח מועלין מדרבנן מ"מ הש"ס בעי מדאוריית' בקדשי מזבח מנ"ל דאינו נוהג מצות ש"ה ולזה הוצרך הש"ס לאתויי מהא דשלח תשלח לכו לק"מ הקושי' הנ"ל דא"א לומר כה"ג דהא קנין ד"א הוא רק מדרבנן והש"ס בעי המיעוט דשלח תשלח דבעי לאפוקי מוקדשין בקדשי מזבח היכ' משכחת לה ואף דשמואל קאמר התם במקדיש תרנגולתו לבד"ה ל"ל דהקרא להכי הוא דאתי דאי אפשר מכח קושית התוס' והר"ן וכ"כ הרמב"ם בהדי' בפי"ג מהל' שחיטה דהקדש בד"ה אתמעט מהא דתקח לך אלא דאחרי דגלה לן רב במקדיש פירות שובכו ומרדו דאשמועי' הדין דאף אחר שמרדו בקדישתו קאי קאמר הוא הלכ' דאף בקדשי בדה"ב כן הוא וע"ש בפרש"י אבל כל העיקר המיעוט דשלח תשלח הוא לענין קדשי מזבח וע"ז שפיר הקש' הש"ס ה"ד ולק"מ. ומדי דברי בסוגי' דחולין הנ"ל לא אוכל להתעלם מאי דנתקשיתי על דברי הקצה"ח בסי' קט"ז שכ' דשיטת רש"י היא דהא דאדם אינו יכול להקדיש דשא"ב הוא דוקא בקדשי בדה"ב ולא בקדשי מזבח והטעם משום דלא נתמעט רק ממיעוט דביתו וביתו הוא דוקא קדושת דמים. וכ"כ בשם תשו' הריב"ש בשם תוספי הרא"ש (ואינו לפני) ואנכי לא זכיתי להבין דהא דבר שאינו שלו דא"י להקדיש הוא ג"כ רק ממיעוט דביתו כמו דאמרי' בש"ס בכ"ד ובהדי' קאמר הש"ס בכא לעני קדשי מזבח דא"י להקדיש דבר שא"ב מי ביתו שלו וכן הוא בש"ס דע"ז לענין אתנן להקרבה וצ"ע. וממה שכ' הקצה"ח שם לתרץ דברי הש"ס ב"ק דס"ח נראה דס"ל לחלק בין דבר שאינו שלו לדבר שא"ב דבדבר שאינו שלו גם הוא מודה דאינו חל אפי' קדושת הגוף ולכך לא הקש' כלום ואוקימת' ראשונ' דהקדישו הגנב ומפירכת הש"ס דלא יוכל להקדיש דבר שאינו שלו רק בדבר שהוא שלו אבל א"ב ס"ל דחל קדושת הגוף וא"כ לק"מ אבל לפענ"ד א"א לחלק דהא שני למודים מאת ביתו נפ"ל ומה מקום לחלק. ודברי הפנ"י בקידושין דס"ג בתוס' ד"ה וידים תמוהים אצלי ביותר שכ' שם בפשיטות דסברת התוס' דקדושת הגוף חל אף על דשלב"ל למדו משום דבכ"ד משמע דדבר שא"ב הוה כמו דשלב"ל ואפ"ה אמרי' דקדושת הגוף מפקיעין מידי שיעבוד אע"ג דבשעה שהקדיש לא הי' ברשותו וכו' אע"כ דשני בין קדושת בדה"ב לקדושת הגוף וא"כ ה"ה לענין דשלב"ל ע"כ וזה תימה מדוע כ' כך בפשיטות הלא הר"ת והר"י בעלי התוס' כ' בפשיטות בתוס' גיטין ד"מ ד"ה והקדיש דקדושת הגוף אינו חל על דבר שא"ב וחשבו שיעבוד לדבר שברשותו עש"ה. שוב בא לידי תשו' הריב"ש ואחר העיון ראיתי כי לא נכתב שם דברים האלו אלא על מאי שהקש' שם ר"ת על רש"י דמחלק לענין שיעבוד בין קדושת דמים לקדושת הגוף והקש' ר"ת דממ"נ אם שיעבוד מחשב א"ב גם קדושת הגוף לא חייל ואם זה מחשב ביתו ברשותו גם קדושת דמים חייל לזה כ' שם הריב"ש בשם תוספי הרא"ש לאלים הקושי' דהא אם נאמר דשיעבוד הוי כעין ביתו ברשותו ולהכי חייל קדושת הגוף א"כ גם קדושת דמים ליחול דהא עיקר הקרא כי יקדיש את ביתו בקדושת דמים הוא אבל באמת הכל מודים דגם קדושת הגוף לא חייל על דבר שא"ב והמעיין היטב בתשו' הריב"ש הנ"ל יראה דכן הוא. וע"כ להעמיס בכוונת רש"י בפסחים דאף דנגד קדושת דמים מקרי שיעבוד א"ב דבעת שבא הלוקח לטרוף פקע ההקדש למפרע דלא יפה כח ההקדש מכח מקדיש מ"מ לגבי קדושת הגוף אליבא דרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה מקרי דבר שברשותו כיון דאז חל ההקדש קדושת הגוף דמכאן ולהבא הוא גובה וכיון שחל שעה א' שוב לא פקע וכאשר כ' התוס' בגיטין בשם הר"י ליישב שיטת רש"י אבל בדבר שא"ב באמת כמו שהוא ביד גנב וגזלן אף קדושת הגוף לא חל כנלע"ד.)** ולפ"ז כ"ש בקידש אשה אח"כ כיון דכבר עקרו חכמים הקני' ואין שלו אינה מקודשת וק' על רש"י שבפ' הזהב לזה דברי הפ"י מוכרחין בפי' רש"י אמנם לפמ"ש במק"א בפי' דברי התוס' דע"ז אין ד' הפ"י מוכרחין וי"ל דברי רש"י כפשטן ומ"מ ב"כ וב"כ אין מדברי רש"י הללו סתירה לדברינו דלאו הא בהא תלי' וע' בס' מח"א בה' קנין משיכה סי' ב' ובה' קנין מעות סי' י"א ותראה שכן הוא ועכ"פ דברינו בתשו' הקודמת ברורין ומ"ש רו"מ מדברי רש"י בפ' השולח שכ' דבדבר שבממון אין כאן עקירת דבר מה"ת במקום סייג וגדר דהפקר ב"ד הפקר משמע היכא שנוגע לענין איסור תורה ואינו סייג וגדר ל"א הפקר ב"ד כו' עכ"ד רו"מ אין כאן קושיא כל עיקר דהא התם גבי פרוזבל נמי איסור תורה היא דהא רבא משני נמי אליבא דרבנן דשביעית בזה"ז דאו' כמ"ש רש"י שם מ"מ כיון שרשות ביד ב"ד להפקיר ממונו מועיל גם לענין איסור תורה המסתעף מזה והא שכ' רש"י במקום סייג וגדר היינו דלולא זאת לא הי' להלל לתקן לעקור שביעית דא' וע' בתוס' שם ד"ה מי איכא מידי וז"פ ומ"ש רו"מ על ההיתר שלי מטעם ס"ס איך מותר לעשות ס"ס לכתחלה עכ"ד ל"ק ול"מ דהא טעמא דאסור לעשות ס"ס בידים הוא דהוי כמבטל איסור לכתחלה כמבואר בתשו' מהרי"ט וע' במנ"י בדיני ס"ס במחודשים אות ה' ורה"פ סוברים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה היא רק דרבנן ואף להסוברים שהיא דא' מ"מ לעשות ס"ס בידים ודאי אינו אלא מדרבנן דהא היכא דאיכא צדדים להקל מותר לעשות ס"ס בידים וע' בתה"ד סי' קע"ה ובש"ך יו"ד סס"י נ"ז וכיון שיצאנו מידי איסור תורה ואין כאן רק איסור דרבנן שוב מועיל קנין דרבנן נגד איסור דרבנן וכל מ"ש בתשו' הראשונ' היא שריר וקיים בלי פקפוק.