אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה קיג

תשובה קיב

סקאלא יום ג' י"ב אלול תרי"ד לפ"ק כתיבה וחתימה טובה וישועה קרובה לכבוד אה' חתן אחי ידידי כנפשי הרבני המופלג החריף ש"ת מוה' זיידא יהודא ליב שיחי'.

ראיתי מכתבו הנעים העריך מערכה קונטרס ארוך להשיב על דברת בני חביבי האברך השנון מ' אברהם שיחי' ואז כי אינני מופנה מכל צד כי כתרוני הקפוני טרדות רבות וגם אינני במזג הבריאות עכ"ז לאהבתו כל דבריו עברו לפני וארשום העולה ע"ד בקצרה:

א העיר ע"ד המשנה למלך פ"ד מבכורת שהקשה על הש"ס דבקידושין דס"ב חשיב גירות אינו בידו משום דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא ובשבת דמ"ו קאמר דכיון דסגי בג' הדיוטת ל"א מי יימר וכ' המל"מ דאפשר דהטעם הוא משום דלא סגי בהדיוטת ע"כ והק' מעל' דהא גבי נדרים בעינן נמי שיהי' גמורי כמבואר בפוסקים והאריך בזה ולק"מ דגבי נדרים א"צ רק דמסברי להו וסברי כמבואר בבכורות דל"ז אבל לא בעינן גמירי ולא סבירי כמפ' ברא"ש פ"ג דנדרים דהא באמת ילפינן בג"ש היתר נדרים משחוטי חוץ דאהרן ובניו וכל ישראל כדאי' בנדרים דע"ח א"כ היה ראוי שגם הדיוטת לגמרי יהיה כשרים אלא שבעינן דמסברי להו וסברי מטעם שכ' הר"ן שם דאי אפי' כי מסברי להו לא סברי סבי דבהתא נינהו ופשיטא דלא חזי להיתר נדרים דכיון דלא סברי כלל אפי' כשהן מתירי' אינן יודעים מה הן מתירים ע"ש ומש"ה כל שהן בגדר מסברי להו וסברי סגי אלא שבירושלמי מבואר דבעינן נמי שידעו לפתוח אבל אכתי אינם בגדר ת"ח וכאלו שכיחי רבים אבל לענין גר מבואר בש"ס יבמות דמ"ז דבעינן שלשה ת"ח דוקא להודיע לו מצות קלות וחמורת ושיקבל בפניהם ואע"פ שהרמב"ם פי בספי"ג מא"ב דבדיעבד אף אם מל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר מ"מ כיון דלכתחלה בעינן ת"ח דוקא ע"כ לא הוי בידו ואף שכתב התוס' בקידושין דס"ד ע"ב לענין גט ישן דכיון דדיעבד מהני הוי שפיר בידו ועיין בתוס' סוכה דל"ב סד"ה באשרה ודל"ג דיה נקטם ובזבחים סדל"ד ד"ה כל שבידו מ"מ זהו בדבר שתלוי בידו לבד אבל כאן הדיוטת לא יזדקקו כיון דלכתחלה אסור לגייר בפני הדיוטת וכיוצא בזה כתב הרמב"ן במלחמות במס' יו"ט פ' המביא לתרץ ק' התוס' בשבת דמ"ג שהק' דאמאי גבי בכור לר"ש כיון דאסור לראות מומין ביו"ט אף אם עבר ותיקנו אין מתיקון משום מוקצה ואמאי אמרינן בטבל אם עבר ותיקנו מתיקון ע"ש שהוא קו' חמורה מאד וכ' הרמב"ן לתרץ דבטבל כיון שבידו לעשר א"כ מש"ה אמרינן דלא הוי מוקצה משום דאם עבר ותיקנו מתוקן ואף דבשאר מוקצה מחמת איסור כמו בנר שהדליקו בשבת הוי מוקצה אף שבידו לכבות ע"י איסור שם הוי איסור תורה כמו שחלקו רש"י ותוס' שם במס' יו"ט סוף דל"א א"ו כמ"ש הרמב"ן שם משום שראוי ליהנות בטבל אף באיסורו ע"ש אבל גבי בכור שאינו ראוי רק ע"י היתר חכם ואינו בידו רק ביד אחרים ואחרים מסתמא לא יעברו אף ע"י איסור דרבנן מש"ה הוי מוקצה ע"ש העתקתיו שהוא תי' נכון מאד על ק' תוס' החמורה ע"כ בנ"ד נמי י"ל בכה"ג ובלא"ה נראה שהרמב"ם לשטתו שסובר שהודעת המצות אינו מעכב בדיעבד וכ"ה ד' הנמק"י ע"כ א"צ בדיעבד דוקא ת"ח וסגי בהדיוטת אבל להתוס' והרא"ש דקבלת המצות עיקר ומעכב בדיעבד ופליגי אהרמב"ם כמ"ש הד"מ וב"ח סי' רס"ח ומבואר מדבריהם דהודעת המצות וקבלת המצות אחת היא י"ל דלהתוס' והרא"ש אף בדיעבד מעכב אם לא היה בפני ת"ח דהא צריך שיודיעיהו מצות קלות וחמורת ולפ"ז צ"ע דברי המחבר בש"ע סי' רס"ח דבס"ג סתם כד' התוס' והרא"ש ובסי"ב סתם כד' הרמב"ם וע"ש בד"מ ריש הסימן ואכ"מ להאריך יותר:

ב) והנה בני שיחי' כ' לתרץ ק' המל"מ הנ"ל דשאני בגר שאין לנו רק צד א' דבעינן תלתא דוקא דיחיד מומחה לא מהני ע"כ אמרינן מי יימר משא"כ בהתרת נדרים שיש שני צדדים להתיר נדרים יחיד מומחה וגם שלשה הדיוטת ולזה ל"א מי יימר כיון שיש שני צדדים להתיר ונסתייע לזה מתשו' מהר"מ מינץ סי' קי"א שהקשה דאם נאמר דחכם יכול להתיר לאשת איש שנדרה מאי פריך הש"ס מי יימר דמזדקק לה בעל ומאי קושיא הא שאני גבי בכור שאין צד להתיר רק בהתרת חכם משא"כ גבי נדר אשה יש שני צדדים להתיר התרת חכם והפרת בעל ע"כ ל"א מי יימר ומזה נסתייע בני שיחי' לתירוץ שלו ורו"מ השיג עליו דהא גם גבי גר הכי אין בעולם רק שלשה הא יש כמה וכמה שלשה הדיוטת א"כ מאי חילוק יש בין התרת נדרים שיש שני צדדים התרת חכם וגם שלשה הדיוטת הא גם גבי גר יש כמה פעמים שלשה הדיוטת דשכיחי טובי ויש בידו לגייר בפני שלשה הדיוטת שירצה עכ"ד רו"מ ואני אומר שדברי בני שיחי' נכונים. דהא כ' התוס' בפ"ק דכתובות לענין ספק ספיקא דהיכא דהס"ס הוי משם א' לא הוי ס"ס ע"ש. והדי אף שיש שני צדדים להתיר וס"ס מטעם רובא הוא לא מקרי רובא בכה"ג כיון ששני הצדדים הם שם א' ממש וגם לענין מיעוטא דמיעוטא כ' המרדכי בחולין פ' הזרוע דלא הוי מיעוטא דמיעוטא אלא בתרי עניני' כו' אבל בענין א' אף א' מני אלף הוי רק חד מיעוט ע"ש. ואף שי"ל דגם כאן הוי רק משם א'. ושאני בהך דמהרמ"מ דהא יש חילוק בכמה ענינים בין התרת חכם להפרת בעל דבעל מיגז גייז וחכם מעקר עקר. ובעל צ"ל דוקא בלשון הפרה וחכם דוקא בלשון התרה ולהיפך לא מהני משא"כ לענין התרת חכם והתרת שלשה הדיוטת דאין חילוק לדינא כלל. מ"מ כיון שחכם מתיר יחידי. ובהדיוטת בעינין שלשה דוקא. וגם שלשה אין יכולין להתיר במקום שיש חכם לא הוי משם א' ממש ועיין בש"ך בדיני ס"ס אות י"ב. משא"כ בגר דלא מהני רק שלשה. וכמה פעמים שלשה ודאי דלא הוי שני צדדים להתיר ועיין תשו' נו"ב מ"ק חיו"ד סי' מ"ז ע"כ דברי בני שיחי' נכונים. (ב

) **((א) ספר חפץ ד' אינו ת"י אך ככל החזון הזה לחלק משנחרב בהמ"ק בטל רק נבואה ולא רוה"ק כ' ג"כ בעל אוה"ח הק' בפ' בראשית על פסוק ויאמר ד' לא ידון רוחי והדבר הקשה מ"ש שם דאין אתנו ריח הקודש ואצ"ל רוח הקודש ואולי על עצמו אמר כן לרוב ענותנותו ואכתי צע"ק.

ב) הפלפול הלז פלפלתי עם ח"ד הרב החריף וכו' מ' זיידא כד הוינא בר שיתסר ועכשיו ראיתי לרשום מה שעוררו רעיוני לפלפל בענין הזה בהתשו' שהשיב לנו אאמו"ר הג' זללה"ה ע"ז. הנה במה שכ' אאמו"ר זללה"ה דהתרת נדרים בג' היא דוקא במקום שאין מומחה כן היא האמת והוא ש"ס מפורש בבכורות דל"ו ע"ב ועיי' בר"ן נדרים דכ"ג ע"א ודבר זה נראה דאשתמיט לי' למרן המהרש"א זללה"ה שכ' על מה שהקשו התוס' בשבת דמ"ו על התי' שתי' הש"ס דשאני גבי בכור דאמרינן מי ימר דמיזדקדק לי' חכם אבל בנדרים אי לא מיזדקדק לי' חכם סגי בג' הדיוטות והקשה המהרש"א דהא דג' מתירין הבכור היא דוקא במקום שאין חכם וא"כ דלמא ר"ש מיירי במקום שיש חכם עכ"ד אבל הלא גם גבי נדרים כן היא וא"כ אזדי' לי' תירוצו אכן א"כ הוא יש לדחות בזה ג"כ תי' דהא ליכא תרי נדרים דבמקום שיש מומחה אין רשאי להתיר בג' הדיוטות ובמקום שמתירין ג' הדיוטות הוא דוקא במקום דליכא חכם אך לפי מה שהעלה הר"ן שם דזה היא רק משום כבודו של חכם ובדיעבד אשתרי' לי' נדרא בג' הדיוטות אף במקום שיש חכם לק"מ ובפרט דכאשר נאמר דמי יימר דמיזדקק לי' חכם דהחכם לא ירצה להיזדקק אין בזה מפני כבודו דהחכם ויכולין להתיר לו ג' וזה נכון. ובזה יתורץ הדק היטב קושיית הישועות יעקב ביו"ד סי' ש"ט שהקשה לפי מאי דמשמע מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט דס"ל דכל האיסור דרואין מומין ביו"ט היא רק מטעם מוקצה דמי יימר דמיזדקק לי' חכם וע' במ"מ שם ועכצ"ל כתי' הא' בתוס' שבת דמ"ו בד"ה התם וכתי' רש"י וא"כ קשה הא בזה"ז ליכא מומחה דבעי נסמך מחכם שבא"י כמו שכ' הב"י רס"י ש"ט וא"כ בזה"ז אמאי אין רואין את המומין ביו"ט דהא אין לנו רק מומין גלוים הנתרים בג' הדיוטות דוקא. וא"כ אין כאן מי יימר ובאמת מסתימת דברי הרמב"ם משמע דאף בזה"ז כן הוא וכן האריך בס' ישי"ע להקשות בכעין זה על ש"ס דביצה דכ"ז בהא דרבא לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל וכ' דהיא קושיא נפלאה ולא תי' כלום ולדברינו נכון מאוד כיון דעכשיו אין מומחה וניתר רק בג' הדיוטות אמרינן שפיר מי יימר וזה נכון לפע"ד אבל באמת ראיתי דאכתי לא פלטינן מידי עיונא ודיקדוקא דאם נאמר כן יקשה דהא הב"י סתם להלכה כהרא"ש ופ' ביו"ד רס"י רכ"ח דהאידנא אין מומחה לענין התרת נדרים וא"כ יקשה האיך סתם להלכה באו"ח סימן שמ"א דמתירין נדרים בשבת הא עכשיו ליכא רק ג' הדיוטת לבד וצ"ע אלא דקושית הישועות יעקב אכתי יש לתרץ בדרך זה דהא כל ענין הקושיא היא (רק לדעת הרמב"ם דס"ל דאין בהא דרואין מומין ביו"ט רק משום מוקצה דהא ליתר המפרשים לק"מ והרמב"ם)**

ג) אמנם בני שיחי' רמי נדרים אנדרים לפי דברי הריטב"א בחי' לשבועות ד"ד שהק' אמאי קתני שבועה שלא אוכל ואכל חייב הא התראת ס' הוא שמא ישאל על שבועתו ותי' כיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר קי לנו רבנן לא חשיבה התראת ספק להיפטר ממלקות כיון שאין בידו לעשות בהיתר ע"ש. וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ' אלו עוברין דשאלה הוי מחוסר מעשה דצריך מומחה או ג' הדיוטת ומי יימר דמזדקקי ליה ביה דינא כמבואר בקידושין דמש"ה הוי דשלבל"ע וכ"כ הרמב"ן אח"כ דבשאלה כיון דצריכה נמי אחרים שיודעין לפתוח בפתחי נדרים לא שכיחה ע"ש. והרי ס"ל דהיתר נדרים מחוסר מעשה ולא שכיחה ומה יענו בהך סוגיא דפ' כירה דקאמר הש"ס כיון דסגי בג' הדיוטת לא הוי מי יימר שלדברי רמב"ן וריטב"א אינו עולה תי' המל"מ וגם תי' הנ"ל. ורו"מ האריך לתרץ ק' הנ"ל דשאני גבי מוקצה כיון דהוא סובר דימצא ג' הדיוטת שיתירו לו ע"כ לא אקצי' מדעתו. דבאיסור מוקצה בדעתו תלוי משא"כ לענין דשלבל"ע או לענין התראת ספק דבעינן שיהיו בידו ממש. וזה לא הוי ממש בידו שתלוי ביד אחרים עכת"ד והנה כ' רו"מ שכיון בזה לדברי הרב בתי כהונה הובא בס' שער המלך פי"ג מה' א"ב. ובאמת הדברים נכונים. ואני מוסיף דהא באמת אפשר לאוקמי' הך מתני' דנשאלין לנדרים כריש דל"ל מוקצה בפרט דהא קאמר הש"ס ריש מס' יו"ט דגבי שבת סתם לן תנא כר"ש. אלא דבאמת ק"ו הש"ס הוא למאי דקאמר הש"ס מעיקרא דהיכא דאינו יושב ומצפה אף ר"ש מודה דמש"ה אוסר ר"ש בבכור משום שאין יושב ומצפה דמי יימר כו' ולהכי מקשה הש"ס ממתני' דנשאלין לנדרים דאף לר"ש לא א"ש כיון די"ל מי יימר הוי אינו יושב ומצפה ואף ר"ש מודה והנה בתוס' בעירובין ד"מ הק' דבפ"ק דחולין גבי שחט בשבת משמע דלר"ש לא הוי מוקצה ואמאי הא אינו יושב ומצפה ותי' דמיירי ביושב ומצפה שמא ישחטנו חש"ו ואחרים רואין אותו. וכ"כ התוס' שם בחולין רי"ד. והרי מבואר דאף ביושב ומצפה שיהיו ראוי ע"י מציאות רחוק מאד מותר לר"ש ולא הוי מוקצה. וכ"מ במס' יו"ט דכ"ז ע"ב לפי גירסת הרי"ף וסייעתו דגרסי הב"ע במסוכנת ודברי הכל היינו דבמסוכנת אף לר"י לא הוי מוקצה כי פליגי ר"י ור"ש בלא היתה מסוכנת רק חולה מאתמול דלר"י הוי מוקצה ולר"ש מותר. וע"ש בבעה"מ ובר"ן. ומבואר דאף בחולה שרובא לחיים לא הוי מוקצה לר"ש כיון שאפשר שתמות שוב יושב ומצפה ולא הוי מוקצה לר"ש. וא"כ כ"ש בהיתר נדרים דמקרי יושב ומצפה. ומ"מ נראה שלפי האמת אף כר"י אתיא וראי' מדלא הביא הש"ס ריש ביצה הך משנה לסייע מזה דבשבת סתם לן תנא כר"ש. וכן בשלהי מס' שבת דלא משכח הש"ס דר"י סתמא אחרינא אשכח דסתם לן תנא כר"י רק הך דעצמות וקליפין ולא מייתי הך מתני' דקתני התם בדף הזה דמפירין נדרים כו': א"ו דמצי אתיא נמי כר"י. ומשום דכיון דלר"ש לא הוי מוקצה אף באפשר שיהי' ראוי ע"ד רחוק כמו בהך דהשוחט בשבת וכנ"ל. א"כ גם ר"י לא פליג עליו בפלוגתא רחוקה וכל היכא שמצוי להיות ניתר אף ע"י אחרי' לא הוי מוקצה אף לר"י כמו דסובר בבכור ביו"ט אם נולד מומו בעיו"ט דהוי מוכן ומשום דמתיר לר"א מומין ביו"ט כמ"ש התוס' שם בשבת דמ"ו ובביצה דכ"ו. ואף שאפשר לומר דשאני גבי בכור דמסתמא היו בדעתו להתיר הבכור והזמין לו חכם מאתמול שיתיר לו כיון דלדידי' רואין מומין ביו"ט כמ"ש המהרש"א שם בשבת משא"כ בנדרים כמ"ש מהרש"א שם מ"מ כיון דמשני הש"ס דסגי בג' הדיוטת א"כ גם בנדרים הוי מצוי קצת כמ"ש מהרש"א שם ע"כ אף לר"י לא הוי מוקצה ולק"מ. (א) **(הא פסק בפ"ו מה' שבועות דאף עכשיו יש יחיד מומחה לענין התרת נדרים:

והנה הגאון מהרמ"ז בן הגאון בעל ישועות יעקב בקונטרוסו באו"ח סימן תקפ"ו הקשה קשי' עצומה על הא דאיתא בש"ס נדרים דע"ז ע"א סבר רב יוסף למימר דוקא יחיד מומחה אבל שלשה הדיוטות לא דמחזי כדין א"ל אביי כיון דס"ל אפי' מעומד ואפי' בקרובים ואפי' בלילה לא מתחזי כדין והקשה הגאון הנ"ל דלסברת רב יוסף דבג' הדיוטות אסור האיך נשאלין אצל יחיד מומחה הרי הו"ל מוקצה דבבה"ש אתקצאי משום מי יימר דמזדקק לי' חכם כמו בבכור וסיים בצ"ע גדול. ולפענ"ד נראה ליישב הקושיא בשני דרכים. הדרך הא' דהנה התוס' בשבת שם בד"ה מי יימר דמזדקק לה בעל כ' וז"ל ואע"ג דפירות שנדרה מהם אינם מוקצים לענין טלטול דהא דחזי לשאר בני אדם מ"מ אית לן למימר מגו דאתקצאי ביה"ש מאכילתם אתקצאי לכלהו יומא א"נ מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם עכ"ד ובחה"ר לא כתב רק תי' הא' ונראה לפי מה דכתב המהר"ם לובלין שם להקשות על תי' הב' של התוס' דאכתי יקשה מנ"ל להמקשה להקשות מהא דמפירין נדרים דלמא לא איירי אלא שאסרה עלי' איזה פירות שלא לאכלם ותי' שתי' המהר"ם דמסתמא הא דקתני מפירין נדרים בשבת מיירי בכל מיני נדרים שלצורך השבת חשבו לדוחק דכמה פעמים מתרץ הש"ס כן דומיא דמתני' דמיירי בחד גוונא והא ראי' מדברי רב יוסף בעצמו דסבר למימר דהא דנשאלין נדרים בשבת היא דוקא ביחיד מומחה ולא בג' הדיוטות אף דמתני' נאמרה בסתם ומשמע כסתם שאלה דהיא בין ביחיד מומחה בין בג' הדיוטות ולהכי נאיד הרשב"א מתי' הב' של התוס' ולא כתב רק תי' הא' של התוס' והנה בשבת דמ"ג בתוס' ד"ה בעודן עליו כתבו דע"כ מוכח דסבירא לי' לרב יוסף דאין מוקצה לחצי שבת עש"ה וא"כ לרב יוסף י"ל דהא דנשאלין לנדרים שהם לצורך השבת מיירי בנדרו בשבת וא"כ לא הוי מוקצה דאין מוקצה לחצי שבת אבל אביי דס"ל בביצה דכ"ז ע"ב דיש מוקצה לחצי שבת שפיר הקשה בשבת דמ"ו ואמאי לימא מי יימר דמזדקק לי' חכם דלסברתו בכ"ג הוי מוקצה משום מי יימר ואפ"ל כן בהמשך דברי הש"ס בנדרים שם דהא דסבר רב יוסף למימר נשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה בג'. לא הוא כעין קושיא על הא דאיתא שם בש"ס מקודם דאיזדקקו לי' רבנן לברי' דרב זוטרא בריה דרב זעירא אפי' בנדרים שהי' להם פנאי מבעוד יום ולזה הקשה לפי סברתו דנשאלין נדרים בשבת ביחיד מומחה דוקא, וא"כ קשה דהא הוי מוקצה משום מי יימר וע"כ כתיריצנו דהמשנה מיירי דוקא בנדר בשבת וא"כ קשה על הא דזקיקי ליה רבנן לברי' דרב זיטרא אפי' בנדרים שהיה להם פנאי מבע"י אלא דאביי לא סיים למלתי' ואמר לו האמת כיון דסבירא לו אפילו מעומד וכו' לא מתחזי כדינא וכשר אפי' בג' הדיוטות ודו"ק. הדרך הב' דהנה בביצה דכ"ו על הא דאיתא שם ר"ש אומר כל שאין מומו כיכר מבע"י אין זה מן המוכן וכתב רש"י לאו משום מוקצה אסר ליה דהא לית ליה מוקצה אלא לפי שמתירו ביו"ט נראה כמתקנו דהוי ליה כדן דין דגזור ביה משום שבות והק' בתוס' שני קשיו' חדא דא"כ אמאי אסור אפי' בדיעבד (עיין שם במהרש"א וב"ח מהר"מ שיף) ועוד דבשבת מוכח בהדיא דמטעם מוקצה קאמר עש"ה ולהכי נלפע"ד ע"פ מה דאיתא שם בביצה דכ"ז ע"א מאי הוי עלה אמר רב יוסף ת"ש דתלי' באשלי רברבי דאמר ר' שמעון בן פזי וכו' משום קהלא קדישא דבירושלים ר"ש וחביריו וכו' בשיטת ר"מ אמריה דתנן השוחט את הבכור ואח"כ הראה את מומו ר"מ אמר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור אלמא קסבר ר"מ ראיית בכור לאו כראיית טרפה ראיית בכור מחיים ראיית טרפה לאחר שחיטה ומינה ראיית טרפה אפילו ביו"ט ראיית בכור מעיו"ט ואביי דחי דבריו עש"ה בש"ס וכתב רש"י בד"ה ומינה וז"ל וממנה למדו ר"ש וחביריו ואמרי כיון דחשיבא כולו האי הוי ליה כמתקן וכדן דין ואסור לראותו ביו"ט כו' ע"ש וא"כ מיושבים שני הקשיות שהקשה התוס' עליו דאעפ"י דבכ"מ דאסור משום מתקן מותר בדיעבד מ"מ הכא כיון דחשיבא כולי האי דאפי' אם ראה החכם המום אח"ש וידוע בבירור דהמום הזה היה בו קודם שחיטה אפ"ה אסור אף בדיעבד ולהכי הוי מתקן גמור ואסור אפי' בדיעבד וזה כוונת רש"י בדכ"ו רע"ב בד"ה בי"ט עש"ה וא"כ ממילא לא קשה קשיא הב' של התוס' דהא דאמרינן בשבת דמ"ו דטעמא של ר"ש דכל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן היא משום מוקצה זה דברי אביי בש"ס שבת שם והוא לשיטתו דדחי בביצה דכ"ז דברי רב יוסף דס"ל דטעמא דר"מ היא רק משום קנסא וא"כ הוי כשאר מתקן ואמאי אסר אפי' בדיעבד ולהכי הכרח לומר הטעם משום מוקצה וא"כ גם קושית מוהרמ"ז הנ"ל לק"מ דלרב יוסף לשיטתו אין הטעם משום מוקצה ולהכי הוי שפיר ס"ד דהא דנשאלין נדרים בשבת היא דוקא ביחיד מומחה ודו"ק היטב:

(א) ובזה אשכחנא מרגניתא ליישב קשיא הפרמ"ג באו"ח במ"ז סי' שמ"א דהקשה בעל לאשתו למה מפר בשבת והא קיי"ל בש"ע יו"ד סי' רל"ד סכ"ג בהחריש לה הבעל יכול החכם להתיר וא"כ למה צריך הבעל להפר בשבת והלא החכם יתיר לה אחר שבת וכ"ת באין לה פתח הא איתא ביו"ד סי' רכ"ח ס"ז בהג"ה דנוהגין לעשות מחרטה פתח והיא לכאורה ק"ו עצומה והנה אפשר לומר דמיירי בנדרה עד"ר דהבעל יוכל להתיר אף בכה"ג כמבואר בסי' רכ"ח סכ"ד והטעם כתבו הפוסקים משום דהבעל מפר אפילו בלא חרטה דידה וכשם שאין דעתה מעכבת בלהפר כך אין דעתם מעכבת וה"ט לא שייך בחכם אבל הלא לפי סברת הרא"ש שמביא הש"ך שם ס"ק ע"ו דהטעם היא משום דסתם אשה ע"ד בעלה נודרת ותולה הפרתה בבעל דוקא וא"כ נראה דגם החכם יכול להתיר וכן מצאתי בספר לב"ש בח"ד שנסתפק בזה לדינא וא"כ נשאר קושית הפמ"ג ועוד דהא בסתם כתבו כל הפוסקים דהבעל יכול להפר בשבת ומשמע בכ"ג. ולפי הנ"ל יונח היטב דדוקא לענין מוקצה אמרו בש"ס דל"א בזה מי יימר דמזדקק ליה חכם אבל לענין צורך הבעל להפר שפיר אוריון דאין בידה דאולי לא תמצא מי שיתיר לה והוי לא שכיח ולהכי מפר לה הבעל ביום שמעו אולם הג' מהרמ"ז בקונטריסו הנ"ל התפלא בזה ע"פ מאי דאמרינן בש"ס דפ"ז אליבא דרבנן וקיי"ל כן להלכה דבין אם א"י שזה נדר או א"י שיש מפירין יכול להפר אח"כ ש"מ דהטעם היא דאחר שתיקה א"י להפר דאמרינן דשתיקתו הוי קיום אבל בא"י שיש מפירין לא הוי השתיקה כקיום וא"כ גם הפרה בשבת כיון דשלא לצורך אסור לשאול על נדרים וא"כ לא הוי השתיקה כקיום ויוכל להפר אח"כ ביום א' וא"כ לא יהיה רשאי להפר בשבת עכת"ד. והנה באמת הג' הנ"ל כתב בעצמו שם שלא עיין כל הצורך ואשתמטי' כשעה חדא דברי הש"ס בדע"ט דעל הא דאר"ח דהשותק ע"מ למיקט מיפר ואפי' מכאן עד יוד ימים והטעם דהשתיקה הזו לא הוי כקיום פריך בש"ס שם באמת מהא דמפירין נדרים אפילו שלא לצורך השבת עש"ה בר"ן וברא"ש וכן מהא דס"ל לר"מ בא"י שיש מפירין דא"י להפר וכתב הר"ן והרא"ש דטעמא דרבנן משום דבא"י שיש מפירין לא הוי ביום שמעו אבל לא משום דהשתיקה הזה לא הוי כקיום ובאמת קיי"ל להלכה דהשותק ע"מ למיקט א"י להפר ואין להקשות דאכתי נאמר דזה ג"כ לא הוי ביום שמעו כיון דא"י להפר אמינא דלע"ד לק"מ)**

ד) הקשה בני שיחי' על ד' הרמב"ן וריטב"א הנ"ל מש"ס יבמות דפ"ח דאמרינן גבי קונמות אי דידי' משום דבידו לאתשולי עליו וכו' ומבואר דשאלה הוי בידו ותי' עפ"י דברי הרא"ש פ' הנזקין דהא דע"א נאמן בדבר שבידו לאו מתורת מגו היא. אלא משום דכיון שבידו הו"ל כמו בעלים. ומש"ה מהני אף בידו כי האי עכ"ד. ורו"מ האריך להשיג עליו דכיון שכ' הרמב"ן וריטב"א דזה מחוסר מעשה הוא ותלוי באחרים נמי לאו בידו הוא א"כ מה מועיל גם לענין נאמנות כיון שאינו בידו. ואני רואה דברי בני שיחי' טובים ונכוחים שהרי כ' התוס' ריש מס' גיטין דמה שאנו סומכין על הנשים בשחיטה אעפ"י שאין יודעת ה' שחיטה כיון שבידה ללמוד לשחוט או להשכיר שישחטו לה כבידה דמי ע"כ והרי זה יותר קשה ממה שימצא שלשה שיזדקקו להתיר נדרו וג"כ מחוסר מעשה היא ואינו בידו לגמרי ואעפ"כ מקרי בידו לענין נאמנות באיסורין ויותר מזה כ' הרמב"ן ריש גיטין בשם התוס' דכל שבידו בשום פעם אף שאין עכשיו בידו מ"מ מקרי בידו לענין נאמנות באיסורין. וז"ל הרמב"ן בחי' שם ובתוס' תי' דהתם בידה לתקן שתספור ותטבול אעפ"י שאין בידה לתקן עכשיו אם לא שלמו ימיו. מ"מ יכולה היא להמתין לספור ולטבול וכל שבידו לתקן עא"נ עא"ג דאיתחזק איסורא וכו' ע"כ. והנה גם רו"מ דרך בדרך הזה אלא שעיקר חלוקו דהיכא דאנו דנין אם נאמן משום בידו בזה אנו מאמינין לו אף בכה"ג כיון דאפשר לו לקבצם ע"י טורח. ואף היכא שאנו באים להאמינו בתורת מגו דשאלה הוי מגו שפיר. ולפענ"ד אינו כן. רק בענין נאמנו' באיסורין שאינו מתורת מגו בזה מועיל בידו כי האי ג"כ וכנ"ל. והנה בני הנ"ל הק' עוד ע"ד רמב"ן וריטב"א הנ"ל מן הש"ס עירוכין כ"ג דמסיק דבשאלה בהקדש פליגי דר"י אומר א"צ לידור הנאה דלא חייש לקנוניא דהא אי בעי הי' מיתשל על הקדשו והק' בני הנ"ל הא לדידהו לאו בידו הוא. ומעל' תי' לפי שיטתו דלענין להאמינו מקרי בידו. והביא מעל' ששוב מצא כדבריו בס' שעה"מ פי"ג מהא"ב הנה לכאורה אדרבא דברי השעה"מ הם סתירה לדבריו דהא השעה"מ הק' שם מהך דיבמות דפ"ח הנ"ל לזה תי' שם דכיון דאפשר לקבץ אותם אף בטורח גדול מ"מ נאמן מטעם דלא הוי שביק היתרא ואכיל איסורא כמו שנראה לומר פרוזבול הי' לו ואבד מה"ט ע"ש. מבואר דלולא זאת לא היה נאמן מטעם דלאו מגו הוא משום שאין בידו רק ע"י טורח. וא"כ בהך דעירוכין לא שייך לומר לא שביק היתרא ואכיל איסורא דהא אף אי גירש משום קנוניא לא עביד איסורא. כדמוכח מהך דמשה בר עצרי שהובא בש"ס שם דפריך בש"ס רק על המשיאו עצה דהוי רשע ולא פריך בלא"ה דהא ר"ה בעצמו אסור לו לעשות כן ליקח מעות בגזלה ח"ו. וגם שנויא דש"ס לא א"ש וגם מדלא כתבו בטוש"ע סי' ק"ב איסורא רק על המשיא עצה ולא על האיש והאשה בעצמם שהמעות של ההקדש והערב גזלה בידם אם עשו עד"ז. ש"מ דלדידהו ליכא איסורא אלא שלכאורה אפשר להוכיח איפכא דיש בזה איסור דאל"כ מאי פריך הש"ס שם בערוכין ואלא הא דאר"ה ש"מ שהקדיש כו' חזקה א"א עושה קנוניא על הקדש לימא כתנאי אמרה לשמעתי'. ומאי קושיא דלמא בהך דר"ה כ"ע מודי משום דאם עשה קנוניא ודאי עביד איסורא שגוזל את ההקדש משא"כ בפלוגתא דר"א ור"י וגם מדפריך בפשיטות על אביי מהך דאביי דאחריך. א"כ לכאורה פשיטא להו להש"ס דשוה קנוניא זו להך דאחריך ושם אע"ג דהוא עצמו שמכר לא מקרי רשע מ"מ אסור לעשות כן כמבואר בש"ס ב"ב דקל"ז וע"ש בפירשב"ם ובסמ"ע סי' רמ"ט סקי"א. והנה במרדכי ספג"פ הובא תשו' מהר"ם וז"ל וששאלתם אדם שחייב לחברו מע"פ ונתן כל נכסיו לאחר להפקיע מהמלוה נ"ל דיש לב"ד לכוף הלוה שידור הנאה מאותן נכסים דשמא קנוניא עבד דתנן במס' עירוכין ובג"פ ארשב"ג אף הערב לאשה בכתובתה ידור הנאה שמא יעשה קנוניא על נכסיו ואח"כ יחזיר אשתו אלמא דכפינין לבעל שידור הנאה כו' משום דחיישינין לקנוניא אע"ג דכי גביא מעיקרא כדין גביא כ"ש שרוצה להפקיע חוב חבירו שלא כדין כו' ע"ש ומבואר מזה דלא הוי גבי' שלא כדין. ואף אם נאמר דאף דלא הוי גבי' שלא כדין מ"מ הוי איסורא להפקיע נכסי הקדש כמו באחריך דאף דהמכיר' או הנתינ' לאחר כדין הוא מ"מ אסור לו למכור או ליתן א"כ אכתי תיקשי דמאי פריך מדר"ה הא בכאן ליכא רק איסורא זוטא ומש"ה לא חייש ר"י לקנוניא משא"כ בהך דר"ה דאם הוא שקר שאין לפלוני מנה בידו איסורא רבה עביד שגוזל ההקדש ע"כ ל"ח לקנוניא שיעבוד איסורא רבה. אע"כ שהש"ס משמע להו שאין הטעם שאין אדם עושה קנוניא על הקדש מטעם איסור הוא דהא בעלמא חיישינן לקנוניא בשביל לקוחות אע"ג דודאי איסור גדול הוא לטרוף מלקוחות שלא כדין ואפ"ה חיישי' לקנוניא ועיין בש"ך ח"מ סי' ע"ט סק"ל ומה לי גזל הדיוט או גזל הקדש אלא דר"ה אמר דאין אדם עושה קבוניא על הקדש היינו שחמירי לאינשי להפקיע ממון הקדש ולא מטעם איסור הוא ע"כ פריך הש"ס שפיר ומש"ה אין מזה ראיה דבמגרש ע"מ להחזיר עושה איסור כלל. ומסוגית הש"ס דמשה בר עצרי מוכח דאין בזה איסור כלל על הבעל ע"כ לא שייך בזה לא שביק היתרא ועביד איסורא. וגם אף אם נאמר דיש בזה איסור מ"מ כיון שאין בזה איסור חמור גזל וכיוצא כמבואר מדברי המרדכי הנ"ל פשוט לפע"ד דל"א בכה"ג חזקה דל"ש היתרא ועביד איסורא שוב ראיתי בחי' הרמב"ן לגיטין די"ז שכ' שם תחלה לתרץ מאי דהוי קשיא לר"ש אמאי כשר גט מוקדם ניחוש שמא כתבו בתשרי ומקדים זמנן בניסן. ותי' דל"ח לזה דהא הבעל ל"ל הנאה בזה ולמה יעשה כן. וכ' אח"כ וז"ל וק' הא דתנן שלהי ב"ב הערב לאשה בכתובתה והי' בעלה מגרשה כו' דאלמא חיישינין לקנוניא ה"נ ליחוש לקנוניא משום פירות. ואפשר לומר התם היתרא הוא ועוד דחזינין דהוא מגרשה ונפרעת מן הערב הילכך חיישינן. אבל הכא איסורא הוא דשלא כדין טרפא ולא חיישינן וכו' ע"ש. הרי מפרש דהיתרא הוא וכמ"ש למעלה אלא שדברי הרמב"ן תמוהים לכאורה דאכתי מה יענה בהך דר"ה דקאמר ש"מ שאמר מנה לפלוני נאמן שא"א ע"ק על הקדש ות"ל דלקנוניא דאיסורא ל"ח. ועוד דהא בבריא חיישינן שעושה קנוניא על הקדש כמבואר בש"ס שבועות דמ"ב וכמו שפי' כל הפוסקים והא קנוניא דאיסורא הוא ועוד דא"כ מאי מקשי הש"ס בעירוכין אדר"ה לימא כתנאי אמרה לשמעתתא הא לד' הרמב"ן הך דר"ה רחוק מפלוגתא דר"א ור"י כרחוק מזרח ממערב דהא בהך דר"א ור"י קנוניא דהיתרא הוא ובהך דר"ה קנוניא דאיסורא הוא ועכצ"ל דאע"ג דנאמר דאין חוששין בעלמא לקנוניא דאיסורא כל היכא דלא נפל ואיתרע כמ"ש הרמב"ן שם בתחלה ה"מ לענין שלא לחוש שמא עשה איזה ערמה אבל בש"מ שאמר מנה לפלוני בידי שבא להוציא המנה מן ההקדש מ"ה נהי אף אם לא כחוש בעלמא לקנוניא אפ"ה מצד הסברא אינו נאמן דמי עדיף מעד א' דעלמא שא"נ לענין ממון וע"פ שני עדים יקום דבר וע' בש"ך סי' רנ"ה סק"ח בהג"ה והלא דעת בעל המאור שלהי ב"ב וסייעתו דאף חזקה דא"א עושה קנוניא על הקדש בש"מ אינו מועיל להוציא מיד הקדש רק בשטר מקוים ע"ש ואף שקי"ל כהרי"ף וסייעתו כמ"ש הש"ך שם באריכות מ"מ עכ"פ הוא דוקא מטעם דשכ"מ אינו עושה קנוניא על הקדש ובודאי קושטא קאמר ואף זיהו חידוש הוא ולפ"ז צ"ל דהכי פריך הש"ס דהא חזינן כהך דר"ה דלולא דא"ע ק' על הקדש בודאי לא הי' נאמן דהא ע"א בעלמא א"נ אף בלא טעמא דקנוניא ומשום דע"א אינו קם לממון אפ"ה מהימן מטעמא דא"א ע"ק כו' ובודאי קושטא קאמר מכ"ש במתני' דאין לחשוד אותו שעשה קנוניא בתחבולה להוציא ממון מיד הקדש אף דבהך דר"ה קנוניא דאיסורא הוא ובדר"א קנוניא דהיתרא הוא עכ"ז מדמה להו הש"ס להדדי מטעם שיש בדר"ה גרעותא מצד אחר כיון שבעלמא אע"א קם לממון א"כ שוב שניהם שקולין וכיוצא בזה כ' התוס' בקידושין דע"ז סד"ה פרט ובכמה דוכתי בכיוצא בזה ובעיקר קושיא הנ"ל יש לתרץ כמ"ש הר"ן בכתובות פ' אלמנה משום דמעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה והיינו כמ"ש השעה"מ פ"ג מה' יבום וז"ל אבל היכא דעביד מעשה קשה דגירושין אמרינין וד דנאמן מטעם מגו כיון דאפשר בשאלה דאע"ג דלאו בידו כלל אלא דבעי טורח גדול עד שיזדקקו לו תלתא והלכך אמרינין ודאי דמסתמא הי' טורח יום או יומים עד דמכנפי להו ולא הוי עביד מעשה קשה דגירושין ע"כ ולהכי כתב הר"ן דבהך דר"ה א"נ בבריא במגו דשאלה משום דדיבורא קיל משאלה והיינו משום דשאלה אינו בידו ממש דמי יימר דמזדקקי לי' תלתא ואף שאפשר לקבצם ע"י טורח מ"מ דיבורא קיל לי' כמ"ש השעה"מ בכוונת דברי הר"ן הנ"ל. אמנם כ"ז לד' הר"ן אבל לרוב הפוסקים הסוברים דבהך דר"ה מיירי באופן דליכא מגו דשאלה הא באם יש מגו דשאלה אף בריא נאמן במגו דשאלה צ"ל דס"ל דאף דדיבורא קיל לי' מהימן משום דודאי קושטא קאמר דכיון דעכ"פ בידו לישאול ע"י טורח אמרינין חזקה דלא הוי שביק היתרא ואכיל איסורא כמו גבי פרוזבל וכמ"ש השעה"מ פי"ג מה' א"ב לתרץ הך דיבמות. אמנם לד' הר"ן ע"כ צ"ל דל"א הך חזקה דלא שביק היתרא כו' במקום שצריך שלשה ואיכא טורח גדול ובפרוזבל ג"כ סובר דא"צ שלשה כמ"ש השעה"מ בה' יבום ועכצ"ל לשטת הר"ן דבהך דיבמות שאני דבע"א באיסורין אף באיתחזק איסורא א"צ שיהי' בידו ממש כמ"ש בני שיחי' בתירוצו וכמו שהבאתי סיוע לדבריו למעלה מדברי התוס' ורמב"ן או לתרץ כמ"ש השעה"מ בה' יבום משום שנשאלתי הוא מלתא דעבידי לגלוי' וירא לשקר ע"כ נאמן אף בידו כי האי ועיין תשו' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' כ"ז ודברי בני מוחוורין יותר בתרוצו לשטת הר"ן ויעיון ר"מ ויראה שדברינו ברורין ב"ה כשמש. ה'. כ' רו"מ לתמוה על ס' פמ"ג יו"ד סי' ל"ט שהק' **(דל"מ לפי דעת המל"מ בפ"ז מה' תרומות היכא דיש בדבר איסור תורה אך דצריך תנאי לזה שיהיה הדבר ראוי ואז אינו ראוי מצד איסור דרבנן דרבע עלי' מצ"א לא מקרי אינו ראוי ויש בזה איסור תורה וא"כ פשיטא דלק"מ דשאני היכא דלא ידע כלל שזה נדר או שיכול להפר דזה לא מקרי ביום שמעו דהשמיעה שלו אינו שמיעה כלל אבל הכא דידע באמת שזה נדר ויש לו מפירין אלא דאיסור שבות מדרבנן רבע עלה דא"א להפר בשבת מטעם זה אינו מבטל האיסור תורה דכל נדר שאינו מיפר ביום שמעו אינו יכול להפר אח"כ ובדברי המל"מ האריכו הרבה מהאחרונים והעלו כן להלכה גם אאמו"ר הג' זללה"ה בספר ישי"ע דע"ג תמך סברה זו עש"ה אלא אפילו לפי סברא הא' שכ' המל"מ דמפני איסור דרבנן מקרי אינו ראוי לק"מ דה"מ אז היה האיסור דרבנן מפני איזהו טעם אחר כמו אם נאמר מטעם דמתחזי כדינא כמו שרצה רב יוסף לומר בטעם דאין נשאלין נדרים בשבת בג' הדיוטות משמע דמתחזי כדינא היה שייך קושית הג' מהרמ"ז הנ"ל אבל הלא בהפרת האב או הבעל כ"ע מודי דליכא שום טעם רק כמו שכתב הר"ן בריש דע"ז מטעם כיון דאפשר להפר למחר ובזה כיון דא"א להפר למחר אין שום טעם וסברא לאסור אפי' מדרבנן ולמה יאמרו דיהיה יוכל להפר למחר ולא יהיה רשאי עכשיו להפר אפוכי מטרתא ל"ל וזה ברור לפע"ד.)** דלמה נאמן הבודק לומר טרפה וא"ל משום שבידו לעשות נקב קטן והיינו מטריפין דאפשר שהיה מכירין שנעשה אח"ש ותי' עפ"י דברי הרא"ש משום שהוא הבודק הו"ל כבעלים והק' רו"מ הא אף לד' הרא"ש צריך שיהיה בידו לעשות כמו שאומר כמו שמבואר בש"ס ר"פ האשה רבה וכ' רו"מ ליישב עפ"י דברי הפ"י בגיטין הובא בחו"ד סי' קפ"ה דטעם דנ' לאסור אם הוא בידו. משום כיון שהבעלים מסרו בידו נאמן דהוי כשליש דנאמן משום דהימני'. ולזה דוקא להתיר דבר שבחזקת איסור צריך בידו לעשות כמבואר ר"פ הא"ר. אבל לאסור דבר שבחזקת היתר א"צ שיהיה בידו לעשות רק כיון שמסרו הבעלים לידו מהימן כמו שליש ומטעם שהבעלים יכולין לשוי' חד"א את שלהם על הכל עכ"ד רו"מ. ודבריו תמוהים ראשונה מה שתמה על הפמ"ג. הנה הפמ"ג לא דידיה קאמר רק כ' כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ז אות א' דלהרא"ש אף שאין בידו לנסכו נאמן מטעם בעלים ע"ש בפמ"ג וכ"ה באמת בש"ך שם שלהרא"ש אף באומר על יין מבושל שנתנסך מקודם שמסרו הבעלים לידו קודם בישולו נאמן להרא"ש ועיין בתשו' ח"צ סי' ע"ט גם מ"ש מדברי הפ"י בגיטין הובא בחו"ד. הנה דברי הפ"י הם בגיטין דנ"ד ע"ב ומשם מבואר להיפך דהא הטעם לדידי' דנאמן כמו שליש ובשליש גופי' הטעם משום דהימני' היינו דיכול למסור לגירושין ומש"ה נאמן ומש"ה גם כאן אינו נאמן רק אם היה בידו לאסור כמו שאומר וכן מבואר בהדיא בס' חו"ד בסי' קכ"ז לשטת הפ"י. גם מ"ש מעל' דלשטת הפ"י יותר נאמן לאסור מלהתיר לא ראה דברי הפ"י שם בגיטין ד"ה אמר אביי דיותר נאמן להתיר מלאסור ע"ש בטעמו. וכ"כ הפ"י בקו"א סוף קידושין וכ"כ בס' חו"ד שם בסי' קכ"ז ועיין בתוס' ריש גיטין ד"ב ע"ב ד"ה מ"ד ובס' פ"י שם וז"ב:

ואו) מה שהקשה רו"מ איך אמרינין מגו דשאלה הא כיון דעכ"פ טורח גדול לקבץ תלתא שיתירו הוי מגו דלא שכיח. וכן הקשה בני הנ"ל בא"א קצת יפה דחה מעל' כי אין כאן אפי' ריח קושיא דבשלמא לטעון טענה אחרת אם הטענא לא שכיחא לא הוי מגו דסובר שלא יאמינו לו כיון דלא שכיחי שיהיה כן משא"כ כאן שהמגו שבידו לעשות כן ובחנם האריך מעל' בדמיונות שאינם ענין לכאן. כי אין כאן אף התחלת ק'. אולם מ"ש רו"מ שהקצה"ח ע"כ אינו סובר כד' השעה"מ דטעם הר"ן דדבורא קיל משאלה משום דמי יימר דמזדקקי ליה דאל"כ מאי הק' הקצוה"ח מהא דנאמן לומר יש לי בנים משום שבידו לגרשה. הא שאני שאלה משום מי יימר אינו מוכרח דהא חזינין דבהך דעירוכין במגרש אשתו אי אמרינין יש שאלה בהקדש א"צ לידור הנאה משום שבידו לשאול והיינו שאף שקשה לטרוח לבקש שלשה מ"מ כיון שקשה גירושין אמרינין דיותר הי' מטריח לבקש שלשה משיגרש וכיון דדבורא קיל משאלה כ"ש דקשה מגירושין זה קושיית הקצה"ח. ושטת הר"ן עפ"י דברי השעה"מ בהל' יבום יש ליישב ואין כאן מקומו:

זיין) התוס' בפסחים כתבו בדמ"ו ע"ב דהא דלא שרי ר"א לקרות לה שם קודם אפי' מטעם הואיל אי בעי מתשיל וכ' ועי"ל דהואיל ואי בעי מתשיל עלי' לא שכיח לא אמר להתיר ע"כ. וכ' בני שיחי' בכוונתם דמש"ה ל"ש משום דאין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק והיינו דא"א לפרש בכוונתם משום דמי יימר דהא התוס' תי' בגיטין דל"ג דהא דלא הוי התראת ספק בנזיר שאמרו אל תשתה משום דמוקמינן ליה אחזקה ולא תי' משום טעמא דמי יימר כמ"ש הרמב"ן והריטב"א. וע"כ דלא ס"ל הכי משום דסגי בג' הדיוטות כשטת הש"ס בשבת דמ"ו וא"כ הא דכתבו בפסחים דאי בעי מתשיל לא שכיח היינו משום שאין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק זה כוונת בני שיחי'. ורו"מ השיגו דהא דאין נשאלין על הקדשות אלא מדוחק, כ' הרמב"ם סוף ה' נדרים משום דכ' נדרי לה' אשלם וזהו בהקדש ממש אבל לא בחלה ותרומה כמ"ש התיו"ט והש"ך דע"כ אין חלה ותרומה בכלל הקדש דהא ר"א ס"ל בעירוכין דכ"ג כב"ש דאין נשאלין על הקדשות ואעפ"כ קאמר הש"ס דסובר הואיל ואי בעי מתשיל בחלה עיין בתיו"ט שם בפסחים ובש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ו והוסיף רו"מ בטעמו דכיון דצריך להפריש חלה ותרומה אחרת אין פסידא להקדש ואינו עובר משום נדרי לה' אשלם ונסתייע לזה מדברי המחנה אפרים ה' צדקה סי' ה' שכ' דנדרי הקדש אין להם היתר ע"י חרטה רק ע"י פתח מקרא דנדרי לה' אשלם והק' דא"כ אמאי מק' הש"ס בנדרים דיהי' תרומה דשיל"מ דאי בעי מיתשל ודלמא לא ימצא פתח. וכ' וז"ל לק"מ דהתם כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אח"כ אפי' בחרטה יש לו שאלה ע"כ ומזה הביא ראיה דל"א ג"כ בחלה ותרומה בכה"ג דאין נשאלין אלא מדוחק. ויצא לחלוק על הש"ך ונה"כ ביו"ד סי' שכ"ג שכ' דגם בחלה ותרומה אין נשאלין אלא מדוחק עכ"ד רו"מ. והנה יישר כחו שהיטב לראות ולפלפל. אמנם לדעתי אין דברי המח"א מוכרחים. דמעיקרא לק"מ מהש"ס דנדרים דהא המקשה שהק' שם בדנ"ט דתרומה יהיה דשיל"מ ולא ליבטל אכתי לא אסיק אדעתי' תי' התרצן דתרומה מאי מצוה לאתשולי עלי' איכא והיינו כמ"ש בנה"כ הנ"ל שאין נשאלין על הקדישות אלא מדוחק כמ"ש הנה"כ שם בפי' דברי הש"ס הנ"ל ע"ש היטב. וטעמא דאין נשאלין אלא מדוחק הוא מנדרי לה' אשלם. וכיון דהמקשן לא אסיק אדעתי' מזה א"כ דין תרומה והקדש כדין שאר נדרים וא"כ יש להם היתר גם ע"י חרטה ושפיר מקשה דיהי' תרומה כדין דשיל"מ ולא ליבטל ונסתר ק' המח"א הנ"ל. אמנם לכאורה יש ראי' לדברי רו"מ ממק"א דאם נאמר כד' הנה"כ מאי מקשה הש"ס בעירובין ד"ל ע"ב ואלו לנזיר ביין לא פליגי ה"ט אפשר דמתשיל אנזירותי'. א"ה תרומה נמי אפשר מתשיל עילוי' ומאי קושיא הא אין נשאלין אלא מדוחק אתרומה ומש"ה לא הוי ראוי לו. א"ו כדברי רו"מ ושלא כהנה"כ. אלא שאפי' בלא דברי הנה"כ נמי תיקשי מאי פריך הא שני ושני כמו שחלקו הש"ס בנדרים דנדרים מצוה לאתשולי עליו. ופשיטא דה"ה לנזירות ועמ"ש לקמן משא"כ בתרומה (א) וגם בלא"ה ק' דמאי הוכחה מייתו שם התוס' דהיכא דלא חזי השתא לשום אדם לא מהני ע"י הואיל מדקתני לעיל שאין מערבין בהקדשות אע"ג דאפשר לאתשולי עלייהו ע"ש סד"ה ולפרוש. ומאי ראי' הוא שאני בהקדש שאין נשאלין עליהן אלא מדוחק. ואם נאמר שהתוס' פליגי בזה על הרמב"ם א"כ בלא"ה אין מקום לפי' בני שיחי' בדברי התוס' פסחים הנ"ל:

וצ"ע בכ"ז. והנה כבר כ' לתמוה ע"ד המח"א הנ"ל. ויותר מזה אני תמה על המח"א שהחליט שם דאין נדרי הקדש ניתרין רק בפתח ולא בחרטה. וכן בתשו' מוהר"ב אשכנזי סי' ט"ו פלפל הרבה בזה הובא ש"ך ביו"ד סי' רנ"ח סק"ד ותמהני שלא הרגישו בדברי רמב"ן במלחמות שילהי ב"ב הובא בש"ך ח"מ סי' רנ"ה רסק"ו שכ' דקיי"ל יש שאלה בהקדש בין בפתח בין בחרטה ע"ש וצ"ע. והנה מסוגיא זו דעירובין יש לי מקום תימה על הרב הג' המגי' במל"מ שכ' בפ"ה מה' מעשר דשרי לעשר בשבת דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר דהא. קודם השבת היה פטורין ממעשר ואימת נתחייבו במעשר בשבת הוא דנתחייבו משום דשבת קובע למעשר. א"כ הוי כמו גלגל חלתו ביו"ט דמפריש ממנה חלה ביו"ט. וכפירי דטבילי האידנא בביצה דל"ז ע"ש בהגהת מל"מ. ולדבריו מה משני הש"ס שם בעירובין סומכס סבר לה כרבנן דאמרי כ"ד שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש ות"ל דאפי' בשבת מותר להפריש דהא לא נשאל על התרומה אלא בשבת, א"כ לא טבילי הפירות עד עכשיו ומותר להפריש בשבת אע"כ כיון שהיה אפשר שיהיו טבילי אתמול ולהפריש מהם אתמול אסור להפריש בשבת ודוקא בעיסה שמותר ללוש ולאפות ביו"ט אף שיש לו פת מעיו"ט משום שרוצה לאכול פת חמה הוי כא"א להפריש מעיו"ט משא"כ בכה"ג ועיין במג"ש ובס' פ"י בביצה דף י"ג ע"ש באריכות ודברי המגי' צע"ג:

ועלה בדעתי ליישב כיון דצריך שיהיה חזי העירוב ביה"ש א"כ צריך שיהיה ראוי למתשיל ולהפריש ביה"ש וזה לא אפשר דהא ביה"ש מטילין אותו לחומר שני ימים כמבואר בש"ס פ"ב דשבת דל"ד ע"ב דספק שמא מקצתו יום ומקצתו לילה וא"כ אי יהיה מתשיל ביה"ש א"א להפריש ביה"ש דשמא בשעה שמתשיל היו יום א"כ טבול מע"ש ואסור להפריש בשבת. ושמא בשעת הפרשה יהיה לילה אלא שאכתי קשה יהיה מותר להפריש מטעם ס"ס שמא כולו מן היום או כולו מן הלילה ושמא סובר דס"ס אסור בדשיל"מ אף בדרבנן וכיון דסובר כרבנן דכל שהוא משום שבות גזרו עליו ביה"ש אסור אף אם יש ס"ס. ועיין בט"ז וש"ך יו"ד סי' ק"י סוף ס"ח ובמג"א סי' תצ"ז סק"ד ובאחרונים שם אלא שצע"ק דמאי קאמרי בש"ס שם בשבת אהך דמטילין אותו לחומר שני ימים למאי הלכתא והא נ"מ לכה"ג וצ"ל דחדא מיניהו נקט. וגם חומר שני ימים לזיבה הוא משנה ויש לפלפל הרבה בזה ואכתי צ"ע (ב) ומדי עברי בתוס' פסחים הנ"ל ראיתי מלתא דתמיהא טובא בדברי האור חדש שם על

**((א) ובספר ישועות יעקב בא"ח סס"י שפ"ו תי' בטוב טעם ודעת כיון דמתני' מיירי בע"ת דע"ח אין מערבין אלא בפ"ת וע"ת אין מערבין אלא. לדבר מצוה ואי נימא דבלא שאלה אין מערבין א"כ יש מצוה לישאל עלה משום מצות עירוב וזה נכון מאוד ובזה מיושב היטב מה שהקשה בתשו' שער אפרים (ואינו ת"י רק ראיתי מה שהביא בס' ח"ס בחי' לפרק לולב הגזול בשמו) על דברי הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז שכ' ראיה דמודר הנאה מלולב דל"א הואיל אי בעי מתשיל עלה הוי שלו מהא דאין יוצאין בתרומה טמאה ביד ישראל ונימא הואיל אי בעי מתשיל והקשה בשו"ת ש"א הנ"ל ומאי ראי' מהא דתרומה להא דערום הא בזה איכא מצוה לאתשולי ובזה ליכא מצוה ובס' ח"ס נדחק שם ליישב ולפי תי' הישי"ע הנ"ל לק"מ דהא התם כיון דצריך הלולב לדבר מצוה א"כ ג"כ מצוה לאתשולי עלי' ובזה מיושב נמי דברי הב"י באו"ח סי' קצ"ו שכ' דטעם התוס' והראשונים בברכות דמ"ה שכ' דג' שנדרו הנאה זה מזה אין מצטרפין לזימון שהוכיחו זה מש"ס עירוכין מדהוצרך הש"ס התם לאהדורי הטעם דכהנים אוכלין תרומה מצטרפין עם ישראלים אוכלי חולין כיון דהם נמי מצי אכלי חולין ות"ל דבלא"ה מצוי לאתשולי עלה אלא ש"מ דל"א הכי עכ"ד ולכאורה קשה מאי ראי' מתרומה לנדרים הא בנדרים מצוה לאתשולי עלי' ולא כן בתרומה ולדברינו לק"מ כיון דאיצטרפת לזימון נמי מצוה היא וזה פשוט.

(ב) תי' הזה לפענ"ד מוכרח דמה שכתב בתי' הא' דדוקא בחלה מותר מפני שרוצה בפת חמה אף שמצאתי כדבריו בס' שעה"מ פ"ה מה' מעשר אינו עולה לפע"ד להלכה כמו דנראה מדברי הח"י בסי' תנ"ז סק"ט שכ' שם דבאם המצה שאפה מעיו"ט ולא הי' בשום עיסה כשיעור לא נצטרפו עד יו"ט מותר להפריש מהם חלה ביו"ט וכן פסק להלכה במקור חיים שם אף דלא שייך התם ה"ט וכן מבואר בספר יד אפרים באו"ח סס"י תק"י וגם המעיין בפני יהושיע בביצה שם יראה דאף דמתחלה הביא דברי המג"ש במסקנתו לא ס"ל כן וע"כ כתי' הב' שכ' אאמו"ר הג' זללה"ה מפני דבעינין דיהי' ראוי לביה"ש וביה"ש הוי ס' דמקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה לכן א"א להפריש ומה יפה אף נעים לתרץ ע"פ זה קו' שער המלך)**

מה שהוכיחו התוס' שם מלחם הפנים ושתי הלחם דאין אפייתן דוחה יו"ט אע"ג דאיכא להימר הואיל ואי בעי פריק לה שאין התנור מקדשם שאם היה מקדשם פסלו בלינה כיון דאופין אותם קודם יו"ט וכ"מ במנחות דע"ב דמ"ד אין אפייתן דוחה יו"ט קסבר דאין התנור מקדשן עכ"ד התוס' והק' בס' או"ח דשמא רבה סובר כחזקי' דכ"ש מקדש שלא מדעת. רק שכ' התוס' בסוכה ד"נ דדוקא בזמנו אבל שלא בזמנו אף חזקי' מודה דאינו מקדש אלא מדעת וא"כ שפיר י"ל דאם אפו אותו ביו"ט אף שנתכוונו שלא יקדש התנור מ"מ קדוש כיון שבזמנו הוא וא"כ לא מצי פריך ליה. אבל אם אפו קודם יו"ט א"כ הוי שלא בזמנו ואם נתכוונו שלא לקדשו לא קידשו התנור ולא נפסל בלינה. ותי' דא"כ היו להם לאפות בליל יו"ט ויתכוונו שלא יקדש וג"כ הוי שלא בזמנו עכ"ד. ודבריו תמוהים מראש עד סוף. א' מה היה צריך להקשות בדחוקים שנתכוונו שלא יקדש וסובר כחזקי'. בלא"ה הו"ל להקשות דהא מסקנת הש"ס במנחות ד"ק שאין כ"ש מקדשין שלא בזמנן וע"ש במהרש"א ס"פ לולב וערבה וגם בעיקר שהק' דאם היו אפייתן מעיו"ט הוי שלא בזמנו הוא תימה גדולה דא"כ הו"ל לאקשוי על הש"ס במנחות דע"ב דקאמר קסבר רבי תנור מקדש אי אפי לה מאתמול איפסל בלינה ומנ"ל דהא שלא בזמנו הוא וכן מה קאמר רבא דנפ"ל דחבית כ"ג דוחה השבת מדכ' על מחבת מלמד שטפונין כלי ואי אפי מאתמול איפסל בלינה ע"ש במנחות ריש דנ"א והא שלא בזמנן הוא וכן מה פריך התם דצ"ה ע"ב רישא לסיפא דקתני ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש וקתני ואין דוחת שבת איפסלה בלינה ואמר רבא הוקשה אדם ק' כברזל ומאי קושיא הא שלא בזמנו הוא. ובאמת כבר הרגישו התוס' בקושיא זו בדנ"א ד"ה אפי לה ותירצו דכיון דלא דחי שבת א"כ מאתמול הוי זמנן. ועיין בתוס' שם דצ"ה ד"ה דרך חולין ע"ש היטב. גם מה שתי' שהיה להם לאפות ליל יו"ט דהוי כמי שלא בזמנו הוא נגד הש"ס במנחות ד"ק סוף ע"א דקאמר לילה אין מחוסר זמן והוי בזמנו ע"ש היטב. ודברי האו"ח תמוהים מאד גם מה שהביא שם באו"ח בשם ס' אמרי צרופה ליישב קשי' מהרש"א דאף אם נאפו כדרכן בע"ש יפסלו בלינה אם התנור מקדשן ותי' בס' אמרי צרופה די"ל דאפו עד כמאכל ב"ד קודם שבת ונגמר בשבת דאין כאן חילול שבת וגם לא נתקדש הלחם עד גמר אפייתו ע"ש ולא נפסל בלינה משום דכ"ש אינו מקדש בלילה עכ"ד ודבריו תמוהים מאד חדא דמבואר מש"ס דמקדש בלילה כנ"ל. ואם אינו מקדש בלילה כ"ש שלא נתקדש ביום שלפניו דשלא בזמנו הוא. וא"כ ל"ל לדחוקי שלא נגמר בע"ש. הא אף אם נגמר בע"ש אינו מקדש לפ"ז. וגם מ"ש דאין הלחם נתקדש בתנור אף אם קרמו פניו בתנור עד גמר אפייתו הוא נגד המשנה במעילה ד' טית ונגד דברי התוס' במנחות דנ"ז ריש ע"ב. ועיין בירושלמי ספ"ק דשבת ובתוס' ספ"ק דשבת ריש ד"כ. ודברי הא"צ והאו"ח בכאן תמוהים מאד. ויש כאן עיון רב ברמב"ם באלו ההלכות ואכ"מ. שוב הגיע לידי ס' האמ"צ וראיתי שהביא שם דברי הירושלמי והתוס' ספ"ק דשבת והתוס' במנחות הנ"ל ושורש דבריו הוא דמשכחת שקרם רק צד הממהר לקרום. ולענין שבת די בזה ולא לענין קדושת לחה"פ כמ"ש התוס' ספ"ק דשבת אבל מדברי התוס' מנחות הנ"ל משמע דשוין הם וע"ש בתוס' שם דע"ח ד"ה פורסה. ועיין תשו' נו"ב מה"ת חא"ח סי' פ' ואכמ"ל. גם מ"ש שם בס' א"צ דבש"ס תמורה דף י"ד מבואר דבלילה אינו מקדש אף ליפסל. אף דביומא דק"ט לא משמע כן ז"א דהש"ס רק מדחה דרך דיחוי בעלמא עכ"ל. דבריו תמוהין מאד דסוגיא זו איתא ביומא ובמנחות ד"ק וקאמר שם אבוה דר"א נמי מתניתא קאמר וא"א לתרץ הך מתניתא רק דלילה אין מחוסר זמן וליישב סתירת הש"ס מתמורה ליומא ומנחות אין בידי רק לומר דתלוי בפלוגתא דבש"ס כריתות ד"ח אי לילה מחוסר זמן ואכמ"ל יותר. ועיין בזבחים די"ב בתוס' ד"ה לילה אין עיין שם:

ח' הקשה רו"מ לשטת רמב"ן וריטב"א הנ"ל מדאמרינין בעירובין ד"ל דמודה סומכס דמערבין לנזיר ביין מ"ט אפשר דמתשיל אנזירותיו. ול"א מי יימר דמזדקקי לי' תלתא עכ"ד. ולק"מ דהתם עיקר הטעם משום דחזי לאחריני ומה"ט ס"ל לרבנן דמערבין לישראל בתרומה. ואף שסומכס פליג עלייהו מ"מ בטעם כ"ד דאפשר גם בשאלה גם הוא מודה ועיקר ההיתר הוא משום דחזי לאחריני והטעם דאפשר בשאלה הוא רק לסניף. (א) ותדע לך דהא אליבא אין מערבין בהקדשות אף דאפשר בשאלה וכן אין מערבין בטבל אף דחזי לאפרושי ביה"ש אף לרב דכל שהוא משום שבות לא גזרו עליו ביה"ש. והיינו דלא מהני אלא במידי דחזי השתא לשום אדם כמ"ש התוס' שם ש"מ דהך טעמא עיקר. וזה הנלע"ד כוונת הרשב"א בתשו' ח"א סי' תר"ב ורו"מ נתקשה מאד בכוונתו והאמת שלשונו שם מגומגם אבל המכוון מדבריו נלע"ד שהשואל שאל באשה שנדרה הנאה מראובן. ובא ראובן וקידשה אי הוי כמקדש באיסורי הנאה דאינה מקודשת. או שמקודשת מטעם הואיל שמותר לשאר העולם כמו שמער בין לנזיר ביין או מטעם הואיל ואיבעי מיתשיל. או שנאמר שדינו כמו ככר זה עלי הקדש שאין מערבין בה. וע"ז השיב הרשב"א דטעם הואיל וחזי לאחריני לא מהני בכאן דלגבי עירוב די לרבנן אם ראוי' לאחרים משא"כ לענין קידושין דבעינין ראוי' לדידה. ומטעם הואיל ואי בעי מתשיל כמו שמערבין לנזיר ביין לסומכס לא מהני בכאן דהתם לא הוי עיקר הטעם משום הואיל ואי בעי מתשיל רק מטעם דחזי' לאחריני. ואף שזה הטעם לבד לא מהני לסומכס דהא אין מערבין לדידיה לישראל בתרומה מ"מ מהני צירוף טעם דשאלה לטעם דראוי לאחרים. אבל טעם הואיל דשאלה לבד לא מהני וראי' דאין מערבין בהקדשות אע"ג דאיכא טעם דשאלה וש"מ דלא מהני הואיל דשאלה בלא הואיל שראוי לאחרים והוא כשטת התוס' בעירובין שם ואח"כ כתב הרשב"א שאעפ"י שהשואל מסופק אי מהני חד הואיל או הואיל וראוי לאחרים או הואיל דשאלה והרשב"א כבר דחה דחד הואיל לא מהני בכאן **(בפ"א מה' עירובין שהק' שם לפי דברי המהרש"א בתוס' עירובין ד"ל ד"ה אלא שהוכיח מד' התוס' שם דלא התירו לשאול בשבת משום מצוה אחרת אלא משום כבוד שבת וא"כ לדעת הרע"ב דס"ל דבאיכא תרתי שבותין כ"ע מודי דגזרו עליו ביה"ש א"כ אמאי ק' בגמרא דסומכס ס"ל כרבנן דרבי הא אפי' כרבי נמי מצי אתי משום דבתרומה איכא תרתי שבותין שבות דשאלה ושבות דהפרשה וכן הק' בספר ישועות יעקב סי' שפ"ו ולפי סברת אאמו"ר פ"ג זללה"ה לק"מ דהא באמת בכגון זה מותר להפריש כיון דהחיוב לא בא עד השבת רק דאסור משום דביה"ש הוי כל רגע ס' יום וס' לילה וחיישינן שמא בשעת השאלה הוי יום וא"כ ממ"נ ליכא רק שבות אחד וזה נכון מאוד ואם כנים אנחנו נלפע"ד ליישב בזה קו' השעה"מ בה' חמץ ומצה שהקשה על התוס' בפסחים דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל על מאי שהקשו שם דאמאי אין יוצאין במצה של מע"ש לר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה ול"א הואיל ואי בעי מתשיל עלה והק' השעה"מ דמאי הק' דאפי' אי יתשל עלה הא הדרא לטיבלי' וא"ל דיפריש עלה ממק"א הא אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט וכן הק' בספר אור חרש שם וסיים בצ"ע ולהנ"ל לק"מ דבאמת בכה"ג לא בא החיוב עד יו"ט מותר להפריש עלי' ביו"ט אבל באמת גוף הסברא אם לדין יש תשובה דשאני היכא דלא בא לכלל חיוב כלל קודם שבת או י"ט אבל הכא הא הי' טבל קודם השבת אלא דעשאה תרומה או מעשר שני וכיון דשאל עלי' בשבת או ביו"ט והחכם עוקר את הנדר מעיקרו וא"כ באמת הי' בחיוב קודם שבת ויו"ט ועיין בש"ך יו"ד סי' רכ"ח סקצ"ו ומה"ט אפשר לפענ"ד כנים דברי תשו' הרשב"א בסי' תשמ"ז שהביא השעה"מ שם בסוף דבריו דכ' לתרץ כן על הא דאתרוג של תרומה טמאה פסולה ול"א אי בעי מתשיל עלה דאי יתשל עלה הדרא לטבלא וא"א להפריש עלי' ביו"ט דס"ל כסברתינו אולם יהי' איך שיהי' דברי המגי' במל"מ הנ"ל במה שכ' כן גבי שבת לענ"ד לא נראה כן מטעם אחר דזה החילוק היא דוקא ביו"ט אבל בשבת אין חילוק בזה ודבר זה נשמע מתוס' בשבת דקי"א ע"א ד"ה לא סבר במה שכ' דמשום טבילה בזמנה מצוה לא הוי שריין תיקוני מנא וכבר האריך הרחיב הדיבור בזה בס' סדרי טהרה ריש סי' קצ"ד עש"ה ובספר ישועות יעקב או"ח סי' שכ"ו וכן מבואר בהדיא בתוס' ביצה די"ח ע"ב ד"ה ושווין עש"ה הגם דאפשר לומר דלמסקנת תי' חזרו מסברא זו וכמ"ש בתשו' אבני מלואים סס"י י"א עש"ה והבן אולם כן אמת לענין דינא ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' נ"ו כנלע"ד.

(א) ודאתאן עלה בענין זה באתי לעורר לב המעיין מה שמצאתי שגיאה גדולה בדברי הג' מהרא"ז מרגליות בספרו מטה אפרים ה' יוה"כ סי' תרי"א ס"ג דכ' שם דביוה"כ אם צריך לילך חוץ לתחום יערב דוקא ברגליו ואינו יכול לערב בפת והיא נגד ד' הש"ס בעירובין דל"א דפליגי ב"ש וב"ה דב"ש סברי דאין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וב"ה ס"ל דמערבין ואמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודין שמערבין לגדול ביוה"כ אמרו להן אבל ופי' רש"י אמת אמרו להן כשם שמערבין וכו' וב"ש התם איכא סעודה הראוי מבע"י ע"ש לשון הש"ס אלמא דבזה לא הי' מסופק אדם בעולם ובין ב"ש וב"ה ס"ל דמערבין ביוה"כ בפת ועיין בב"י סי' תרי"א ובסי' ישוי"ע סס"י תט"ז ובס' ק"נ בפ"ק דביצה אות ק"ח כ' בזה דנ' דהביאו ראי' מדבר רגיל דהי' בכל יוה"כ לאיש עיתי כמו דנתבאר ביומא דס"ז עכ"פ הכל מודים דבין ע"ת או ע"ח מערבין ביוה"כ בפת לכן לפע"ד הקלישה והרטישה הא מלתא אחר מחכת"ה היא כשגגה היוצא מלפני השליט:

ותרי תמיהי מדכר דכירי אינשי מה שמצאתי עוד שגיאה בדבריו בזה בסי' תרי"ג ס"ג שהק' על דברי המ"א בסי' הנ"ל שכ' דלרפואה גמורה מותר לרחוץ וכ' וז"ל ולכאורה צ"ע דלרפואה גמורה נראה שאסור משום שחיקת סמנים דאסור ביוה"כ כמו בשבת ועיין בסי' שכ"ח סמ"ד רוחצין במי גרר שכן רוחצין בהם בלא"ה וליכא הוכחה דלרפואה קעבד שאין נראה אלא כמיקר וזה בשבת שמותר להקר ולא מוכח דעביד לרפואה משא"כ ביוה"כ דמיקר אסור מוכח דעבד לרפואה ואסור ע"ש שהאריך בזה והביא שכן תמה ג"כ המחצית השקל על דברי המ"א הנ"ל כזה ואני תמה מאוד הפלא ופלא על הנהו תרי גאוני דאשתמטי' להו אחר מח"כ כי רב היא ש"ס מפורשת בביצה די"ח ע"ב דעל מאי דאמרינן שם בטעמא דאין מטבילין כלים ביו"ט מפני שנראה כמתקן כלי א"ה אדם נמי אדם נראה כמיקר תינח בשבת ביוה"כ מאי איכא למימר ופי' רש"י הא ודאי מוכחא מלתא דלטבילה קא מכוין ולא כמיקר אמר רבא מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור אלא הואיל בשבת שרי ביוה"כ נמי שרי ופי' רש"י ואע"ג דלא נראה כמיקר שלא תחמור לענין מלאכה ביוה"כ משבת וכן הר"ן בסוף ביצה הביא הק' שהקשה הראשונים על הרי"ף דכ' לחלק לענין מוקצה דיו"ט חמור משבת והק' עליו מסוגיא דהכא ע"ש מאי שתירצו כ"א לפי דרכו אבל עכ"פ קושיית הגאונים לק"מ והוא מפורש בש"ס הקושיא והתי' וזה ברור ופשוט לענ"ד:)** ושלא כספק של השואל מ"מ אולי מהני בכאן צירוף טעמים דהואיל וראוי לאחרים עכשיו וגם ראוי לדידה אי תשאל על נדרה כמו לסומכס דאף בעירובין לא מהני ראוי לאחרים לבד דהא אין מערבין לדידי' לישראל בתרומה וגם הואיל דשאלה לבד לא מהני דהא אין מערבין בהקדשות. ואעפ"כ היכי שיש שני סניפים היינו דראוי לאחרים וגם ראוי לדידי' בשאלה מועיל כמו ביין לנזיר דמודה סומכס דמהני וא"כ גם בנ"ד נמי נימא הכי. לזה כתב הרשב"א דהואיל באיסורי הנאה ש זכה בהם ע"י הואיל לא מהני זה נלפע"ד בכוונת דברי הרשב"א:

ומה שהק' רו"מ על הרשב"א בתשו' סי' תשמ"ז שהביא ראי' שא"י בלולב שאסר על עצמו ול"א הואיל ואיבעי מתשיל דאל"כ למה א"י באתרוג של תרומה טמאה שביד ישראל מה"ט. והק' רו"מ דשאני בתרומה טמאה שאסור לכל. הנה כבר עמד בזה בס' שעה"מ פ"ח מלולב כאשר ראה גם רו"מ ומ"ש ויש ליישב נראה כוונתו שהשואל היה דעתו שיוצא משום הואיל והביא ראיה מהך דר"א בפא"ע לענין חלת חמץ דעובר בב"י משום הואיל. כמבואר בתשו' הרשב"א כת"י הובא בשעה"מ הלכ' חו"מ וע"ז השיב הרשב"א שא"כ אף באתרוג של תרומה טמאה ביד ישראל יהיה יוצא מה"ט ושנינו של תרומה טמאה פסול. וע"ש בתשו' שבשעה"מ הנ"ל. ושפיר השיב הרשב"א להשואל דאם נאמר להביא ראיה מחלת חמץ לשאר מקומות שיהיה דבר האסור בהנאה שלו ע"י הואיל ואיבעי מתשיל א"כ מטעם זה יהיה יוצא אף באתרוג של ת"ט אף דשם אסור לכל הא גם גבי חלת חמץ אסור לכל ואעפ"כ אמרינין שהוא שלו ע"י הואיל תה אינו אפשר שהיא נגד המשנה וע"כ אינו ראי' מחלה הנ"ל דשם להחמיר הוא הוא או י"ל דשאני גבי חמץ דבלא"ה אינו ברשותו ש"א והכתוב עשאו כאלו ברשותו ע"כ אמרינין הואיל שיהיה שלו אף שעכשיו אסור בהנאה. או מאיזה טעם אחר ושם דחה הרשב"א זה דגבי חלה י"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל קודם שתחמיץ וקודם שתחמוץ ראוי' הוא לכהן כמ"ש הרשב"א שם ולאו דוקא לכהן ה"ה לישראל דהא חלה טמאה גם לכהן אינה ראוי' לאכילה רק להנאה ובהנאה שאינה של כילוי גם לישראל שרי כמבואר בתוס' ביבמות דס"ו ע"ב ובשאר דוכתי זה הנלע"ד ברור בפי' דברי הרשב"א. טית. והנה רו"מ הקשה ע"ד הרמב"ן והריטב"א הנ"ל דאמרינן מי יימר הא קיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ משום דאיתא בשאלה ול"א מי יימר. ע"כ כתב רו"מ דדוקא גבי נזיר ושבועה אמרינן מי יימר אבל לא בנדרים מטעם דמצוה לאתשולי עלייהו כדאי' בש"ס דנ"ט ומש"ה מיישב דלק"מ ק' המל"מ מש"ס פ' כירה משום דהתם בנדרים קמיירי ול"ש מי יימר אלא שתמה על הריטב"א שכ' בקושיתו על שבועה דאמאי לוקה הא הוי התראת ספק ומצוה נמי איכא לאתשולי על שבועתו ומה"ט חשיבי איסור שבועות ונדרים דשיל"מ כדאי' במס' נדרים וע"ז תי' דמי יימר דהיכן מצא דשבועות הוי דשיל"מ ובש"ס דנדרים לא הוזכר רק דנדרים הוי דשיל"מ עכ"ד. והיטב אשר דיבר דלפי מה דפ' הרמב"ם וכ"ד הרבה פוסקים והכי קיי"ל דאין נשאלין על השבועה אלא מדוחק כמ"ש רמ"א סי' ר"ג וסי' ר"ל ודאי דשבועות לא הוי דשיל"מ כמו תרומה וכ"כ בתשו' בית יעקב. ומה תימה על בעל פמ"ג שכ' בפשיטות בהקדמתו להל' פסח ח"ב פ"א אות ט"ז ובמשבצות ליו"ד סי' ק"ב סק"ז דשבועה הוי דשיל"מ ולא בטיל ח"א לדידן ובלא"ה דברי הפמ"ג תמוהים שם שכ' שם דאף בנשבע על טריפה יש שני איסורים כמו באאחע"א לקברו בין רשעים גמורים. וז"א דדוקא באיסורי' שאסרה תורה הוא. אבל אין שבועה חל על איסורים מטעם דמושבע ועומד ולא חלה השבועה כלל. וראי' דהא בשאר אאחע"א אמרינין בפד"א דאיסור אחות אשתו מיתלא תלי וקאי. אבל שבועה אינו חלה על איסורין ואף אם כבר עבר האיסור אינה חלה השבועה. ומשום דכיון דבעת שנשבע לא חלה אין לה מקום לחול אח"כ ועיין בש"ך יו"ד סי' רל"ח סק"ה. וכ"כ בס' שעה"מ פי"ז מהא"ב והביא ראיה מתוס' שלהי נדרים גם מ"ש שם בא"ח שאם נימא דלא כש"ך אם כשבע על ח' טריפה ונפל לתבשיל אינו בטל משום דכיון דנתבטל מאיסור טריפה. שוב חייל עליו איסור שבועה והוי דשיל"מ ז"א דא"כ אינו חל האיסור שבועה רק אחר התערובת ושפיר בטל אף דהוי דשיל"מ כמבואר ברמ"א סי' ק"ב דכל שלא ניכר קודם שנתערב בטל ונראה דמש"ה הצריך הצ"צ בתשו' סי' ס"ט לכתוב דנולד הוי כולל וחל על איסור טרפה. ומש"ה ביצה טריפה שנולדה ביו"ט אינה בטלה לענין יו"ט הא לא"ה היתה בטלה אף דבעלמא בלא"ה אף דאאחע"א אי משכחת רוחא חיילה והיינו מטעמא דכתיבנא גם מ"ש ביו"ד לתמוה על הצ"ץ דהא יו"ט לגבי טריפה הוי קל על חמור ואף בכולל לא חייל. הנה יפה תמה אבל לדינא דברי הצ"ץ נכונים דיו"ט על טריפה הוי נמי איסור מוסיף דנאסר בטלטול מחמת איסור מוקצה ואיסור מוסיף חל אף בקל על חמור לדידן כמ"ש התוס' בפד"א נחזור לנ"ד דלדידן לא הוי שבועה דשיל"מ. אמנם כ"ז שבועה אבל נזירות אף לדידן הוי דשיל"מ דהא טעמא דאין לשאול על שבועה רק מדוחק מבואר במרדכי פ"ג דשבועות בשם מוהר"מ משום דבשבועה כ' לא ינקה משא"כ בנזירות ועי"ן בש"ס נדרים די"ח ע"א וכיון שכן א"כ לא הועיל תי' הריטב"א על נזירות דאמאי תנן בנזיר שהי' שותה יין לוקה ועוד אני תמה על רו"מ ולדידיה ניחא הא מפ' בברייתא בשבועות דק"ב ע"א דבנדרים נמי לוקה דקתני שני קונמות מצטרפין והיינו למלקות וע"ש בש"ס וגם בש"ס נדרים דט"ו קאמר בפשיטות הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה והיה אפשר לומר דמסירות ונדר אין קושיא כל כך דאפשר לומר שנדר עד"ר דאין לו התרה. אמנם בשבועות אכתי קשה מאמימר בשבועות דכ"ח דאמר אפי' אכלה כולה נשאל עליו כו' אי במזיד מחוסר מלקות והיכי משכחת לה מלקות הא איתא בשאלה. וא"ל דמחוסר מלקות לאו דוקא אלא עונש מלקות וע"ש ברא"ש ז"א דהא קאמר שם אבל כפתוהו על העמוד לא והיכא משכחת לה הא איתא בשאלה ולזה יצדק תי' מריטב"א שפיר על שבועות לבד וכמ"ש רו"מ. אלא שז"א דא"כ מעיקרא לק"מ דשמא סובר אמימר כר"י והכי קיי"ל דהתראת ס' שמה התראה ועוד דהא התוס' והריטב"א הק' ג"כ מנזירות ועיין תומים סי' ע"ג אמנם בעיקר קושית רו"מ נלע"ד דס"ל להריטב"א דאע"ג דהוי דשיל"מ אעפ"כ לא הוי הת"ס וכמ"ש שם הריטב"א בפי' ולא תלי זה בזה. ותדע לך דהא נדרים הוי דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי עליו כמבואר בש"ס נדרים ואפ"ה קאמר בש"ס במכות דלמ"ד קיימו ולא קיימו לא הוי הת"ס ומשום דמחוסר מעשה לקיים העשה וע"ש בש"ס מכות דט"ו ובתוס' ד"ה במאי קמפלגי אע"ג דודאי מצוה לקיים העשה בפרט לתקן הלאו ואעפ"כ כל היכא דמחוסר מעשה לא הוי הת"ס. והא שכ' הריטב"א הטעם משום דשמא לא יזדקקו ליה רבנן ותיפוק לי' דבלא"ה מחוסר מעשה שאלה דז"א דלולא זאת לא הוי מחוסר מעשה כלל דדבורא לא הוי כמעשה וע"י מי יימר קחשיב מעשה ועיין במלחמות פא"ע אלא שלפ"ז ק"ק על הריטב"א דשם במכות הסכים לגירסת הרמ"ה והרמב"ן דג' להיפך דר"י סובר קיימו ולא קיימו ומש"ה ע"כ סובר דהת"ס שמה התראה והיא גי' הרי"ף והרמב"ם. ומשום דאף למ"ד קול"ק נמי הת"ס הוא כמ"ש הריטב"א שם ומוכח דבכה"ג שהיא מצוה לא מקרי מחוסר מעשה ואכתי י"ל דשאני בשאלה שתלוי בידי אחרים דמי יימר כו' ואעפ"כ הוי דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי ועיין בשעה"מ פט"ו ממ"א כמ"ש למעלה ראיה לגי' רש"י ותוס' דאין דין הת"ס תלוי בדשיל"מ. אלא שאיפכא ק' לכאורה על התוס' דבגיטין דל"ג תי' על קושית הת"ס הנ"ל משום דאוקי אחזקה ות"ל דבלא"ה לא הוי הת"ס משום שתלוי במעשה. וכמבואר בש"ס מכות הנ"ל לפי גירסתם אלא שמש"ס אין קושיא כ"כ דאפשר לומר דס"ל להתוס' דשאלה לא מקרי מחוסר מעשה משום שאינו רק דיבור וכנ"ל וסברת מי יימר לא ס"ל לתוס' כמו שמבואר בפ' כירה וגבי גר לא סגי בהדיוטת וכחילוק המל"מ. אמנם התוס' בעצמם שם במכות כ' טעמא משום מחוסר מעשה ואפשר לפרש דבריהם במכות שכוונו למ"ש בגיטין. ויותר נראה שמ"ש בגיטין דאוקמה אחזקה לאו דוקא וכוונתם כמ"ש במכות דיש לנו לדונו לענין התראה שלעולם יעמוד כמו שעמד עכשיו ולא יעשה מעשה חדש ותדע לך דאל"כ ק' טובא על התוס' דהא קיי"ל דחיישינן לשמא ימות כר"י בגיטין דכ"ח והטעם כמו שפירש"י שם ד"ה שמא מת כיון דעתה אין מרע לה לחזקה בהכי ע"ש וא"כ בכאן אמאי לא חיישינן לשמא ישאל וגם בגט שמא יגרשנה ויבטל ואף שהנו"ב מ"ק חיו"ד סי' כ"ה כ' דטעמא דחיישינן לשמא ימות משום שסופו למות ז"א דהא גם שמא יקדש חיישינן אף לשטת ר"ת בתוס' קידושין דמ"ה ע"ב היכא שיהי' איסור למפרע וכבר הרגיש בזה בעה"מ ספר בית מאיר בתשו' שבסוף ספרו שהוא השואל שבנו"ב שם ואף שבנו"ב שם סי' כ"ו דחק עצמו בשטת ר"ת להסכימו לדעתו. לא משמע כן בדברי הרא"ש שם ועיין בתוס' יומא דנ"ה ע"ב ד"ה אלא בחטאת מבואר נמי שלא כהנו"ב והרי חזינן דלא מוקמינן אחזקת פנוי' בכה"ג וה"ה בכאן אם יתן גט ויבטל תעשה פנוי' למפרע וכן גבי שאלה מותר למפרע דחכם עוקר הנדר מעיקרא וא"כ מה חזקה שייך בכאן א"ו כמ"ש והנלע"ד כתבתי.

י) מ"ש רו"מ לפלפל בפלוגתת הרשב"א והר"ן שילהי נדרים דפ"ה וכ' רו"מ שהרשב"א סובר דהמקדש ע"ת דנדרה דודאי אינה מקודשת דל"א הואיל והר"ן חולק עליו משום דאמרינן הואיל עכ"ד והיא שגיאה דמאי ענין הואיל לכאן התם בקפידא דבעל תלוי ולכ"א ל"א הואיל רק שהרשב"א סובר דאין חוששין שמא ישאל או תשאל על נדרה והר"ן חושש שמא ישאל ובשמא תשאל מספקי' לי' ע"ש ובאמת אי חיישי' שמא תשאל הוא פלוגתא בירושלמי והובא בחהר"ן קידושין ד"ן ובהר"ן פ' המדיר ואני תמה מאד על הרשב"א שכאן בנדרים אינו חושש שמא ישאלו הבעלים אף שהם לא יעשו שום איסור למפרע רק הכהנים אעפ"כ אינו חושש והרי פליגי ר' יהודא ור"נ בנדרים די"ד בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דקאמר ר"י דאל ישן היום שמא ישן למחר אע"ג דאם ישן הוא בעצמו יעשה איסור ואעפ"כ חיישינן וא"כ אמאי ל"ח כאן לשמא ישאל ויעשו הכהנים איסורא למפרע וא"ל דשאני כאן שצריך לעשות מעשה שאלה ומש"ה ל"ח משא"כ בשינה דשינה ממילא אתיא והוא צריך לעשות מעשה להסיר מעליו השינה וכמו שאמרו בש"ס גיטין דפ"ד דאי בעי מבריז נפשי' בסלואתא ולא נאים ע"ש. ז"א דא"כ מאי פריך הש"ס שם בנדרים על ר"י ממשנה שאת נהנית עד הפסח הלכה אין לא הלכה לא הא התם שני ושני דצריכה לעשות מעשה הליכה משאכ"ה גם ר"י מודה דלא חיישינן אע"כ דאף בכה"ג חייש ר"י וקיי"ל כוותי'. והנה רוב הפוסקים הסכימו דבגיטין כל תנאי שהוא בשוא"ת מגורשת ומותרת להנשא ולא חיישינן שמא תעבור עליו וגם בקידושין פ' רוב הפוסקים להקל דבקידשה ע"ת שאין עליו נדרים ונמצא עלי' נדרים דאינה מקודשת כלל ול"ח שמא תשאל על נדרה כדברי המיקל בירושלמי ועיין בש"ע ואחרונים באה"ע רס"י ל"ט ומשום דל"ח שמא תקלקלה עצמה ולכאורה ק' אמאי בקונם עיני בשינה קיי"ל כר"י דחיישינן שמא יעבור על התנאי אף בקום ועשה כנ"ל ול"א דודאי לא ישן שלא יקלקל עצמו לעשות איסורא למפרע ובש"ס גיטין דפ"ד מוכח לכאורה דשוין הם מדקאמר התם ולהך דפליגת עלי' דר"י קמדמית לי' ע"ש ומבואר קצת דלר"י דחייש בנדרים גם בגיטין חיישינן וק' כנ"ל וראיתי בפרישה וט"ז ביו"ד סס"י ר"כ הביאו בשם רש"ל שעמד בזה בקצרה וחילק דבנדרים דקילי חיישינן משא"כ באיסור א"א דחמיר והט"ז כ' לחלק דהתם בגיטין אם תעבור תהי' אסורה גם מכאן ולהבא לבעלה משא"כ בנדרים דיעבוד איסורא רק למפרע ע"ש ולא ראו שכבר עמד בזה הרשב"א בחי' לגיטין דפ"ג ותי' ת"ל איכא למימר דאיסור א"א שאני דמתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה שאם עברה ונשאת לזה שנאסר' עליו גט בטל ובניו ממזרין מזדהרה טפי ולא עברה אתנאה שאינ' עשוי' לקלקל עצמה ולעשות בני' ממזרין עכ"ל ולק"מ ועיין בש"ס יבמות דצ"ד. אמנם להרשב"א בנדרים דפ"ה דלא חייש לשאלת הבעלים אף שהם לא יעשו איסורא למפרע רק הכהנים ודאי קשה מהך דר"י בנדרים וקיי"ל כוותי' דחיישינן שיעבור על התנאי ויעשה בעצמו איסור למפרע ובפרט לפ"ד הב"ש באה"ע רס"י ל"ט דיותר יש לחוש שתישאל על נדרה ממה שיש לחוש שתעבור על התנאי בקום ועשה משום דנדרים מצוה לאתשולי ע"ש ודאי דקשה על הרשב"א הנ"ל וצע"ג.

יא) כ' רו"מ בשם בני שיחי' שהרשב"א הנ"ל מש"ה ל"ח לשמא ישאל משום דסובר כד' רמב"ן וריטב"א הנ"ל דמי יימר כו' ורו"מ כתב דסובר הרשב"א כד' התוס' בהשולח מטעם דמוקמינן אחזקה וראי' שכ"כ בפ' השולח כד' התוס' ע"כ ואני אומר לסייע לרו"מ מדברי הר"ן פ' מי שאחזו שכ' דבתנאי של קום ועשה אסורה להנשא שמא לא תקיים ובתנאי שוא"ת מותרת להנשא ול"ח שמא תעבור וכתב ולפ"ז משמע דהאומר לחבירו הריני נותן לך כו"כ ע"מ שתעש' דבר פ' על המקבל להביא ראי' שקיים תנאו ואם אמר ע"מ שלא תעשה על הנותן להביא ראי' שביטל תנאו ע"כ וטעמא דיש חילוק דהתנאי קו"ע על המקבל להביא ראי' ובתנאי שוא"ת על הנותן להביא ראי' כ' בקצוה"ח סי' רמ"א משום דאוקמינ' אחזקה שנעש' מעשה כמ"ש התוס' בהשולח הנ"ל וא"כ רישא נמי תלי בהכי כיון דהר"ן תלאן זב"ז אמנם הר"ן שחולק על הרשב"א סובר דאף דלא הוי הת"ס מ"מ מדרבנן אסור שמא ישאל וז"ב:

יב) והנה בני שיחי' הק' ע"ד התוס' שבפ' השולח לא תי' כתי' הריטב"א דמי יימר ובסוטה דכ"ה ע"ב כ' דלכך סברי ב"ה דלאו כגבוי דמי משום דגביות כתובה צריך ב"ד ולאו בידה כדאמרינן גבי גר מי יימר דמזדקקי לי' ב"ד ומזה הביא ראי' לסברתו לחלק בין נדרים שיש שני צדדים להתיר חכם וג' הדיוטות משא"כ בגר ודכוותי' כ"ה סברת התוס' ואח"כ חזר ודחה שאין ראי' משום דהא שכ' התוס' דגביות כתובה צריך ב"ד הוא משום השבועה כמ"ש התומים סימן ס"ז סק"ב ולהכי אף התוס' מודים דאמרינן מי יימר דלא יזדקקו משום חומר שבועה עכ"ד ורו"מ תמה עליו דהא תנן בגיטין דנמנעו מלהשביעה משום חומר שבועה בב"ד ור"ג הזקן תיקון שתהי' נודרת ואין כאן חומר ובש"ס שם אמרינן דאדרה בב"ד ואשבע' חוץ לב"ד ובשניהם אין חומר כ"כ כמ"ש רש"י ותוס' והקדמונים שם עכ"ד מעל' ואני תמה על מעל' דהא שמאי והלל הי' זמן רב קודם תקנת ר"ג הזקן דר"ג הי' נכדו של הלל הזקן ובעת שנמנעו מלהשביעו בלא"ה לא היתה גובת כתובתה כמ"ש רש"י בגיטין ואף אם נאמר דב"ש וב"ה הי' זמן הרבה אחר שמאי והלל מ"מ הלא ריב"ז ביטל השקאת סוטה כמבואר במשנה דסוטה דמ"ז וריב"ז הי' בזמן ר"ג הזקן ולדעת הרמב"ם בהקדמתו לחיבורו קיבל ריב"ז מהלל הזקן ור"ג הזקן קיבל מאביו רבן שמעון בנו של הלל הזקן וריב"ז הי' חבירו של ר"ש בנו של הלל אבי ר"ג הזקן א"כ כבר נתבטל השקאת מי סוטה וא"כ הא דנחלקו ב"ש וב"ה במתו בעליהן עד שלא שתו ע"כ דנחלקו קודם תקנת ר"ג וקודם שנמנעו מלהשביעה אלא שהי' אפשר לומר שריב"ז ביטל השקאת מי סוטה אחר תקנת ר"ג דהא האריך ימים עד אחר החורבן אחר הריגת רשב"ג הזקן מ"מ אין קושית רו"מ כלום דהא אפשר שנחלקו ב"ש וב"ה איך הדין קודם שנמנעו מלהשביעה ומנ"ל לדחוק ולהקשות ולומר שפלוגתת ב"ש וב"ה היא רק על זמן מה היינו אחר תקנת ר"ג וקודם שביטל ריב"ז השקאת מי סוטה ועיין בש"ס שבת דס"ו וברמב"ם פ"ג מסוטה הי"ט ואחר שנתבטל השקאת מי סוטה בלא"ה אף לב"ש מפסדת כתובתה כמו ארוסה ואינך דאין ראוית לשתי' ומפסדת כתובתן אף לב"ש מטעם דהוי עוברת על דת כמבואר בתוס' יבמות דל"ח ע"ב ע"ש היטב והגאון בעל משנה למלך אישתמיט לי' דברי התוס' הנ"ל ע"כ האריך בקושית רפ"ב מה' סוטה ע"ש מה שדחק ולדברי התוס' יבמות הנ"ל לק"מ ע"כ דברי בני שיחי' נכונים. אמנם בלא"ה יש ליישב דברי התוס' בסוטה הנ"ל ע"פ חלוקו של המל"מ פ"ד מבכורות שהבאתי באות א' וכל זה ברור:

אח"ד. מה שהקשה רו"מ על התוס' ביבמות ד"פ בענין התראת ספק מדברי התוס' דהשולח הנ"ל הנה על התוס' יבמות הנ"ל כבר עמדו כל גדולי המחברים וגם המל"מ פט"ז מסנהדרין כמ"ש גם רו"מ ועיין בתשו' נו"ב מ"ק חאה"ע סי' ו' (א) ועיין בס' פני יהושע בקו"א לקידושין אות צ"ג כתב בזה דבר נפלא ואמת. ד' יראני נפלאות מתורתו כנפשו ונפש הדו"ש באהבה רבה שלמה במהר"י חונפ"ק הנ"ל.

**(א) עיין במהרש"א בקידושין ד"י תוס' ד"ה דחייבין עש"ה:)** השמטת להגהת בחלק אורח חיים

להגהה בד"ט סע"ב) אחרי כותבי זכיתי ת"ל לשו"ת שנדפסו מחדש לרבינו מהר"ח אור זרוע וראיתי שבסי' ל"ה ובסי' קמ"ג כתב ג"כ כסברת האחרונים דבעע"ג מהני בכ"מ כשהאחר מכוון והביא ראיה מש"ס חולין הנ"ל גבי נדה שנאנסה וטבלה. וכ' דבגט שאני משום דכתיב וכ' לה לשמה שהכותב יכוון לשמה עש"ה. ואם כי חלילה לי להרהר נגד מורא מקדשו שדבריו יסייעו לדברי האחרונים שתמהתי עליהם. אולם לפענ"ד מדברי הרא"ש ריש הלכות ס"ת שחילק מה דלא מהני גבי גט כשנכרי כותב וישראל עע"ג משום דבעי שיהי' לשמה כל כתיבת התורף. אבל בעיבוד הקלף לס"ת כיון דסגי בשעה מועטת בעת שנותן העורות לתוך המים. ואז הנכרי עושה ע"ד הישראל ע"ש מבואר ג"כ דלא כסברא הנ"ל דאל"כ פשיטא דבלא"ה אינו דומה לכתיבת הגט. ועוד דהא מוכח מדברי התוס' במנחות דמ"ב דבכתיבת סת"מ פסול בנכרי אפי' בישראל עע"ג וכן הוכיח המג"א בסי' ל"ט סק"ב מסוגית הש"ס גיטין דמ"ה עש"ה. וקשה לשיטת התוס' דס"ל דהא דנכרי אדעתי' דנפשי' עביד הוא דעושה בסת"ם. וא"כ להתכשר בישראל עע"ג וישראל יכוון אא"כ נאמר דהתם ג"כ דכתיב וכתבתם משמע דהכותב יכוון אבל א"כ נאמר ג"כ גבי שחיטה דכתיב וזבחת למאן דבעי כוונה לשחיטה בעינן דוקא שהזובח יכוון וכן גבי טבילת נדה דכתיב ורחצו במים בעינן שהרוחץ יכוון. ומה בין זה לזה יובן הראי' שהבאתי משיטת התוס' בהא דנתנו טעם על הא דפסול חליצת שוטה הוא לפענ"ד ראי' ברורה שלשיטת הקדמונים. פי' בדברי הש"ס חולין דל"א מוכרח וצ"ע.

לתשו' סי' כ"ח) במה דהביא אאמו"ר הגאון זללה"ה ד' רבותינו האחרונים המ"ב ופ"י שכתבו דסתם עיירות שלנו יש להם דין כפרים לענין מכירת בהכ"נ עש"ה. מצאתי להם תנא דמסייע רב גדול קדמון מהר"ח אור זרוע בתשו' סי' ס"ה כ' שם וז"ל ונראה לפענ"ד דאפי' קהילות שלנו חשובים ככפרים בימי התנאים ואמוראים לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה. ויותר היו ישראל בכפר בימיהם מעתה בקהילה גדולה. וכעין זה כתב ר"י והתיר מטעם זה למכור עתה בהמה גסה לנכרים וכו' עכ"ל.

להגהה דכ"ד ע"א) אולם מדברי הריטב"א בסוגיא דקידושין שם נראה סתירה לסברת אאמו"ר זללה"ה דעל הא דפריך הש"ס שם ואלא הא דאמר רב גידל אמר רב מניין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר נשיא א' וכו' תיפוק לי' שליחות מהכא כתב הריטב"א שם וז"ל כלומר מהני דלעיל דהשתא התם בהני דלעיל דל"ל שותפת בגווי' שלוחו של אדם כמותו בהא דחליקת הארץ דאית לי' לנשיא שותפת בגווי' מבעיא ופרכינן ותסברא דרב בההיא מדין שליחות אתי עלה והא קטנים הוו בחליקת הארץ וקטנים לאו בני שליחות נינהו וכו' עכ"ל הריטב"א. ולסברת אאמו"ר זללה"ה הא אפי' בעכו"ם דנתמעטו משליחות מהא דאתם גם אתם אעפ"כ אי אית לי' שותפות ש"ד וא"כ קטנים נמי דנתמעטו משליחות מאתם גם אתם כמו שכתבו התוס' בגיטין דס"ד ע"ב ד"ה שאני וכ"כ הראב"ד ז"ל בה' גירושין פ"ו ה"ט אעפ"כ ביש להם שותפות שפיר עושים שליח. וא"כ לא אזיל שפיר קושית ותסברא והבן. וע"כ דל"ל להריטב"א האי סברא ועכצ"ל בדברי הרמ"א או"ח סי' ש"ע שהוא מתשו' מהרי"ק [ואינו לפני] דחושש להסוברים דיש שליחת לעכו"ם לחומרא אפי' בכל איסורין חוץ מריבית ע' לקמן בתשו' סי' פ"א. אולם לולא דברי רבינו הגדול הריטב"א ז"ל הי' אפשר לפענ"ד לחלק דע"כ לא קאמר הש"ס למעליתא היכא דאית לי' שותפות רק בכה"ג דהשליח שעושה הדבר נשאר בשותפות כמו גבי פסח ובנידון אאמו"ר זללה"ה. אבל התם דהשליח עושה דבר דבזה יתבטל השותפות לא מהני מעליותא דשותפות הקודם. והחילוק קל להבין וצ"ע:

להגהה דל"ח ע"ב) כעת בא לידי ס' הלבוש וראיתי דהוא באמת ס"ל דמהטעם דרוצה בקיומו לבד אינו אסור רק מפני צירף משתכר באיסורי הנאה ולהכא באמת מתיר בשאלה. אבל המק"ח דאף דהשיג על הח"י דאוסר גם בשאלה להלכה והניח בצ"ע וא"כ איך כתב אח"כ להתיר בשכירות בג' או בד' ימים מקודם. והתבוננתי בדבר וראיתי דאף לפי הטעם שלו בביאורים ג"כ לא אתי שפיר דהא אם יתבקע הכלי והשוכר יהי' צריך לשלם בעד הכלי לא יתן לו השכר גם שמקודם הפסח ולכן נראה דט"ס נפל בדבריו. ודבריו אזלו על דין דשכירות בית לשום בתוכו חמץ כנלע"ד:

סוף הספר

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה