בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר
תשובה קט
סקאלא יום ה' ד' שבט תר"ל לפ"ק. שפעת שלום וברכה לכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי מ' אריה ליב נ"י בערינפעלד.
ע"ד שאלתו אם מותר להדליק נ"ח בשמן זית שנתערב בו שומן חזיר אם ל"ח בכה"ג להא דלא הוכשר למלאכת שמים כו' והאריך מאוד כבר נשאלתי ע"ז ממופלג א' זה ערך כ"ה שנים והביא ד' הסה"ח שחיבר הג' מהרש"ק מבראד שאסר להדליק משמן הנ"ל מטעם הנ"ל ואני השבתי אז להיתר כי דברי המג"א רס"י תקפ"ו שמבואר מדבריו שבכל המצות אמרינן לא הוכשר הם תמוהים שכ' נגד מה שמבואר בד' הר"ן במקומו שלא נסתפק רק בשופר משום דלזכרון אתי כלפנים דמי מבואר דבשאר מצות ל"א הכי מיהו במצות דרבנן ודאי יש להקל דהא הר"ן מספ"ל דאף במשכן נראה ממסקנת הש"ס בטבת דכ"ח דלא קפדינן בזה מדבעי מה הוי עלה דתחש וא"כ במצות דרבנן יש להקל ועוד צרפתי ד' רש"י שמבואר מדבריו דמצות דרבנן לא הוקשו לתפלין ומש"ה סובר דנשים חייבת במצות דרבנן שהז"ג וא"כ גם לפ"ד המג"א ל"ש לומר כן במצות דרבנן זה חו"ד שם ולא רציתי לכפול שנית באריכות. אמנם כ"ת הביא ראיה מהא דתנן לענין הדלקת נר שבת ולא בשמן קיק ושמואל מפ' התם דהוא שומן מעוף קיק ומייתי הרא"ש ע"ז בשם הירושלמי ואת הקאה זו קיק ומבואר דלא פסול ליה במתני' רק משום שאין נמשכין אחר הפתילה כדאי' התם בש"ס ות"ל דהא הוא מעוף טמא אם נאמר דהא דלא הוכשר איתא נמי בנר של מצוה וכן הביא נמי הא דתנן ולא בכלך ומפ' בש"ס דהוא פסולת של מששי ומשי בא מרוק של התולעת ומש"ה ס' הבחיי הובא בתשו' ח"ס א"ס סי' ל"ט שלא היה משי במשכן משום דלא הוכשר ואפ"ה לא פסלה מתני' רק משום שהאור מסכסכת בהם כדאי' בש"ס הא משום שהוא מטמא ל"א לן מהא דלא הוכשר והאריך מאד ולי אין ראיות אלו מכריעות דל"מ לד' רה"פ שהביא הב"י בא"ח רס"י רס"ד דכל הני דאסור להדליק בהם אף אם יש שם נרות כשרות אפ"ה אסור להדליק באלו משום שמא יטה א"כ ודאי דאין ראיה די"ל דיצא מצות נרות שבת שהדליק נר או נרות משמן וא"כ מטעמא דלא הוכשר היה מותר להדליק מותר הנרות משמן קיק וכלך ומשום טעמא דאין נמשכין ושמא יטה אסור אלא אף לקצת פוסקים דביש נרות אחרות כשרות שם ל"ח לאלו שמא יטה כיון שיש נרות אחרות אכתי איכא נ"מ אם אלו הנרות ארוכות יותר מנרות הכשרות דלטעמא דלא הוכשר מותר להדליק כיון דיי"ח בנרות הכשרות ומטעמא דשמא יטה אסור דהא אח"כ כשיכבו הכשרות יש חשש שמא יטה אמנם היה לו לכ"ת להביא ראיה לפי דרכו מהא דקאמר הש"ס שם פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת מדליקין בהם בחנוכה ומשמע דבכל אלו שאמרו במשנה וש"מ דמותר להדליק נ"ח משמן טמא. אמנם אכתי אינו ראיה די"ל דהני אמוראי לא מפרשי כשמואל בהא דשמן קיק רק כשאר אמוראי ואינו משומן של עוף טמא גם בפירושא דכלך י"ל דס"ל כשמואל התם דכולכח שמי'. אמנם מדברי הרמב"ם שכתב בה' שבת משי ואעפ"כ פ' בה' חנוכה דכל הפסולות וכל השמנים כשרות לנ"ח אלא ששם ל"כ הא שאסרו חכמים להדליק בשבת אלא שכתב ואע"פ שאין השמנים נמשכים כו' ואין האור כו' וא"כ י"ל דדוקא בהני שמנים ופתולת שפסולין בשבת מה"ט הוא דמדליקין בחנוכה אבל בבא מהטמא לא וסיפא פירושא דרישא הוא מיהו ע"כ בלא"ה הרמב"ם לא ס"ל כהא דבחיי דהא פי' דמור שבשמן המשחה ובקטורת הוא דם חיה טמאה וכן פי' הטא"ח סי' רט"ז ואפ"ה כשר למקדש וכבר הביא זה בנו"ב מה"ת חא"ח סי' ג' שהוכיח מדברי הרמב"ם בהא דהמור דלמסקנת הש"ס דקאמר מאי הוי עלה דתחש אף במקדש לא קפדינן אהא דלא הוכשרו ועכ"פ לענין נר מצוה דרבנן ודאי דיש להקל כנ"ל וגם ראיית כ"ת מהא דמנעל של חליצה העשוי מעור בהמה טמאה דחלקו רה"פ על ר"ת ומכשרי ואף ר"ת לא אסר רק משום דאינו קרוי מנעל רק מבהמה טהורה מהא דואנעליך תחש ות"ל משום דלא הוכשרו הוא ראיה נכונה ועיין תשו' נו"ב מה"ת חאה"ע סי' קנ"ב קנ"ג ומה שהאריך כ"ת בדברי הט"ז סי' ק"ד סק"ד והפרמ"ג שם הנה גם במנ"י כלל כ"ב כ"כ בדברי הרשב"א והר"ן דבחדא לריעותא דהיינו באם אסור באכילה אף דלא מאיס או במאוס אף דמותר אסור להדליקו בביהכ"נ אלא דמה דרצה הפרמ"ג להעמיס כן בכוונת הט"ז זה א"נ כמ"ש כ"ת וכן משמע מד' המנ"י שלא הבין כן בדברי הט"ז ומ"מ דוקא בעכבר שייך לומר כן דאף דעכשיו אינו מאוס מ"מ כיון דגוף עכבר מאיס וע"פ הדין יהיב טעמא ממילא הוי מאיס ואסור לגבוה משום הקריבהו נא וגו' אבל בשאר שומן איסור אף בשומן חזיר ל"ש לומר כן דלא מאיס רק איסורא הוא דרכיב עליו וכ"כ הפרמ"ג שם וכבר אמרו ז"ל אל תאמר א"א בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים גזר עלי אבל בעכבר הא אמרו בש"ס בע"ז דמאיס ובדילי אינשי מיני' וז"ב.
ב) וע"ד אשר השיג כ"ת בקיץ העבר ע"ד הפרמ"ג יו"ד סי' ל"ג שכ' דושט אין לו בדיקה מבחוץ אף בקנה רחב והשיג עליו מדברי רש"י דחולין דכ"ח ריש ע"ב ואני השבתי לו לחזק דברי הפרמ"ג וכעת חזר כ"ת והשיב והאריך בדברי רש"י ותוס' דס"ל לרש"י דנקב משהו אינו ניכר אף בעור הפנימי רק משום דטפת דם נכנסת בנקב ומש"ה מינכר אבל בחיצון שהוא אדום ואין טיפת דם ניכרת בו ונקב גרידא בלא"ה לא ניכר ומש"ה בקוץ שניקב לחלל ל"מ בדיקה משום שאין מחזיקין דם בב"מ ואין טיפת דם נכנס ונקב בעצמו לא מינכר ומש"ה ס"ל לרש"י דבהמסס אף מציא טריפה משום דשמא היא מעל"ע ואינו ניכר וכ"כ התוס' ספ"ב דשבת עכ"ד וכל דבריו בזה ליתנייהו והתוס' מעולם לא כ"כ שם רק כתב בטעם רש"י דחיישינן שמא הבריא ונתרפא ואם שחטוהו מיד ל"ח ע"ש וזה טעם ר"י בדברי רש"י ומדברי רש"י עצמו מבואר שטעמו משום דאף דלא ניקב מעל"ע כיון שהדופן דק מאד לא הוי הגנה וסופו לנקוב וע' בתב"ש סי' מ"ח סקי"ב וגם לא ראה כ"ת או אישתמיטתי' ד' הר"ן ס"פ כל הבשר גבי אין מחזיקין דם בבני מעיים וז"ל שאפי' בדקין נראה לעין שיוצא מהם דם ע"י חבורה ע"ש וגם תימה על רו"מ דהא הש"ך סי' מ"ח סק"ד כ' דגם לרש"י אינו אסור בהמסס רק ביש בו קורט דם בפנים וכיון שיצא ממנו דם א"כ לד' רו"מ שוב ל"ח שמא ניקב מעל"ע דהא הי' מינכר ע"י דם שנכנס בנקב ועוד דהא רש"י דמ"ג ע"ב כ' דהא דישב לו קוץ מיירי באין בה קורט דם מבפני' ואפ"ה כ' אח"כ דנקב משהו בעור החיצון לא מינכר ש"מ דבעור הפנימי מינכר אף בלא דם. ודוחק לומר דאף דפנימי אין בו קורט דם לולא דחיצון אדום הו"א דאוכלין ומשקין שטפו מבפנים כמ"ש הרשב"א והר"ן אבל בחיצון עדיין הי' נשאר הדם ומש"ה אי הוי לבן הי' מועיל הבדיקה דודאי לקולא ל"א הכי. אמנם האמת הברור בד' וכוונת רש"י כמ"ש התב"ש סימן ל"ג סק"ח בד"ה כ' הפר"ח דאף דבדמ"ג לא ברירא לי' לרש"י בפי' שמא הבריא אם אין לושט בדיקה מבחוץ לענין נקב אבל בדכ"ח במיסמיס קועיה דמא לכ"א אין לושט בדיקה מבחוץ משום שנכנס טפת דם בנקב וחיצון אדום ואינו ניכר וע"ש בשם הר"ן. אבל בפנימי של ושט ובשאר ב"מ שהם לבנים ודאי דבכל ענין כל שאינו צריך לבדוק רק מקום א' יש בדיקת לנקב משהו גרידא בכל ענין דלא כד' כ"ת דאזיל בתר איפכא ואכמ"ל עוד.. ועמ"ש בתשובתי לסייע לד' הפרמ"ג מדדחקו הפוסקים למה נצרך בושט לחששא דנתרפא הא בלא"ה אין לושט בדיקה מבחוץ. ואם נימא דבנקב רחב ניכר בחוץ הא שפיר יש נ"מ בקנה רחב ונתרפא חיישינן אף בכה"ג כמ"ש הפרמ"ג סימן נ"א וכ' כ"ת עכשיו דמד' התב"ש סימן נ"א מבואר דבקנה רחב ל"ח לנתרפא רק דטורח לבדוק בכל הדקין. והא ליתא דהא כ' התב"ש שם בסוף דבריו וז"ל ותו דבושט בסימן ל"ג לא אדכר שום חילוק אם נעשה הנקב בדבר דק או בדבר עב לעולם חיישינן לנתרפא והיינו כמ"ש הפרמ"ג ואף דבסוף דבריו דאם אינו ידוע אם נעשה עתה אין להקל כ"א לצורך גדול ובעיון רב דמשמע דבכה"ג יש להקל בלא"ה יש כמה פוסקים דאין לחוש לנתרפא כ"א בושט דמבואר כן בש"ס דהא בהמסס ובה"כ ל"ח להכי. וכבר האריכו בזה הראשונים מש"ה צירף התב"ש סניפים להקל בקנה רחב לעת הצורך וגם שם לא ידעינן בבירור אימתי נעשה ושמא נעשה מקרוב ועיין בלב"ש בקו' שה"ע סימן ז' ס"א סקי"ב ובסס"י ט"ו. וא"כ בושט ובפרט כשידעינן שנתחב מזמן רחוק שפיר אף בקנה רחב יש לחוש לנתרפא ואיכא נ"מ טובא א"ו כד' הפרמ"ג דאף לקנה רחב אין לושט בדיקה מבחוץ. והנה עיקר פלפולו בזה הוא משום שתמה ע"ד רש"י דמש"ה בדקינן לקנה משום דלא נטרף אלא ברוב והא אף לענין דריסה דמיטרף אף בקנה במשהו אף עפ"כ מועיל בדיקה בקנה. הנה קושייתו כבר אמורה עם הספר בס' ראש יוסף שם ע"ש ואכמ"ל יותר:
ג) וע"ד שאלתו במכתב השני באשה שקבלה עליו שבת בהדלקת הנרות ואח"כ קודם ליל שבת שמעה שמת קרובה שמחוייבת להתאבל עליו ועש"ק הי' יום כ"ט למיתתו וכ' כ"ת שדינו כשמועה רחוקה כאלו שמעה בשבת עצמו. דאף דלהקל אין דין קבלת שבת כלילה שלאחריו מ"מ כיון שעכ"פ אסורה להתאבל אחר שקבלה שבת. אם כן שייך טעם הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בשמע שמועה בשבת ולמ"ש נעשה רחוקה דפטור משום שכיון שאינו נוהג בו אבילות שבפרהסיא אינו גורם אבלות לשאר הימים וא"כ ה"ה בזה. עוד כתב כ"ת דאף אי ל"מ גם לזה קבלת שבת ואפי' נודע לה קודם קבלת שבת ושגגה או הזידה ולא נהגה אבלות קודם שבת אפ"ה אינה נוהגת אבלות אחר שבת כדין שמועה קרובה כיון שעתה הוא אחר ל' כמ"ש הט"ז סס"י שצ"ז ע"ד מהר"מ מינץ. והש"כ בנה"כ הסכים עמו דלא כמ"ש בש"כ שלפנינו. וכתב כ"ת דהטעם השני נראה בעינין יותר נכון ואף דבמקום דל"ש טעם הראשון ברור בעיניו להקל למעשה משום טעם השני לבד ושאל חו"ד ואני אומר דטעם השני ליתא כלל והגע בעצמך לדבריו בשמע שמועה קרובה ביום ל' או אף בימים שלפניו וחל עליו גזירת ז' ול' ולא נהג אבלות כלל אף במזיד עד שהגיע יום ל' למיתת המת וקבורתו פטור לדבריו מבלי להשלים עד ז' ימים מיום השמועה והא ודאי ליתא דכי יהי' חוטא נשכר שבשביל שעבר ע"ד חכמים ולא נהג אבלות בקצה הימים יפטור מהשאר ול"ד להא דסי' שצ"ו דאבל שלא נהג אבלות כל שבעה דאי' שם דמשלים כל ל' ומבואר דאחר ל' אינו משלים דמזה מייתי הט"ז לראיה בהא דסימן שצ"ז דשם לא היה שמועה תוך ל' וחלו עליו ז' ול' מיום המיתה. ואחר ל' כיון שעבר כל ימי אבילות אין לו תשלומין משא"כ כששמע שמועה קרובה דחלו עליו ז' ול' מיום השמועה א"כ אלו השלשים הם כמו הל' מיום המיתה. ואם לא נהג דין ז' משלים כל ל' יום מיום השמועה ושאני בהך דינא דמהר"ם מינץ דהשמועה שבתוך ל' לא הטיל עליו אבלות כיון דפטור מלהתאבל מספק ואף על גב שעתה נתברר שבאמת היה אז תוך ל' והיה שמועה קרובה מכל מקום כיון שבשעת השמועה לא חל עלי' אבלות אף שעתה נתברר שבטעות היתה שלא נהג אבלות מכל מקום עתה הוא אחר ל'. אבל בנ"ד שמטעם השמועה חל עליו אבלות ז' ול' מיום השמועה. ונראה ברור שאף אם לא נהג אבלות כל ז' שמחויב להשלים תוך ל' מיום השמועה ומכ"ש בנ"ד שלא עבר רק יום מיום השמועה והוא תוך ז' מיום השמועה דודאי משלים עד ז' מיום השמועה ודוקא בשמע שמועה קרובה בשבת ובמוש"ק נעשית רחוקה היא דאינו נוהג אלא יום א' מטעם שכתב הרשב"א כיון דבשעת השמועה אינו נוהג אבלות שבפרהסיא והוא היום גורם לכל השבעה דהא אח"כ הוא אחר ל' אם כן אין בדין שמה שיבא מחמתו יהא חמיר ממנו. אבל כשהיום הגורם הוא חייב באבלות אף שהוא הזיד או שגג ולא נהג בו אבלות איך יעלה על הדעת שמשום זה יהיה נשכר ולא יצטרך להתאבל עד תשלום הז' הא ודאי דלא ודלא כד' כ"ת. אמנם הטעם הראשון אף שגם עליו יש קצת פקפוק מכל מקום לדינא בראה נכון בפרט באבלות דאזלינן לקולא:
ד). וע"ד שאלתו בנדון האשה שמחלה כתובתה לבעלה קודם הגירושין כנהוג לעשות עפ"י ס"ג ומת הבעל אחר הגירושין בחליו שגירשה אז בכדי לפוטרה מזיקת יבום והאשה באתה עכשיו לתבוע כתובת' ברור דהמחילה מועלת דהסכמת רה"פ דמחילה א"צ קנין אף בנקט שטרא. ובפרט דהיורשים מוחזקים ובפרט אם לא נאמר דמחילה מועלת חזר יותר החשש שבהגהת רמ"א בסה"ג בסי' קנ"ד ספ"א למקומו ביתר שאת אע"כ כמ"ש ויש ליתן ג"כ טעם נכון דאף אם נימא דבעלמא מחילה היכא דנקט שטרא צריך קנין כאן א"צ דבההוא הנאה דעשה רצונה לגרשה בפרט בנ"ד לפוטרה מזיקת יבום גמרה ומקנה אף בלא קנין כהא דאי' בש"ס כתובות דק"ב ע"ב ובב"מ דצ"ד ע"א ובב"ב דק"ו ע"ב ובשלהי ב"ב וגם נראה כיון שלא רצה לגרש רק באופן זה א"כ זה הוי כפרעון כאלו נתנה לו מעות בעד שגורשה לפוטרה מזיקת יבום ועיין בהרא"ש וראשונים ז"ל ביבמות דק"ו ובתשו' רש"ל סי' כ"ה שוב נזכרתי שבתשו' נו"ב מה"ת חח"מ סי' ל"ב נשאל על ענין כזה ומתחלה תלי לה בפלוגתת הפוסקים אי מהני מחילה בלא קנין בתפיסא שטרא כתובה וכ' שאין להוציא ממון מהבעל ואח"כ כ' כמה חילוקים שאף הר' ישעיה שס"ל דל"מ מחילה בלא קנין בתפיס שטרא מודה התם ולא נחית למ"ש לומר דבכה"ג מהני לכ"ע כיון שמחלה כתובתה עבור הגירושין ולפלא בעיני אחר שנחית שם לסברא זו לענין אם הגט פסול כמו בנדון שלו שם דל"מ מחילתה דהוי מחילה בטעות דודאי המחילה היתה כדי שיגרשנה ע"ש וא"כ ממילא מה"ט אם הגט כשר מהני מחילתה בלא קנין לכ"ע מטעם שכתבתי והנו"ב לא נחית לזה וכ' צדדים אחרים שהמחילה קיימת לכ"ע בדברים אשר אינם מוכרחים כלל למעיין ואכמ"ל ומה שכתבתי נראה נכון בס"ד הנה עכשיו מלאתי רצונו והשבתי לו על כל שאלותיו אמנם לע"ע לא יעמיס עלי דבריו כפעם בפעם כי בעו"ה כשל כחי ואף גוף הכתיבה קשה מאד לפני וגם אני טרוד להשיב להרבה מקומות קרובת ורחוקת בשאלות גדולת ונחיצות מאד למעשה ושלום כנפשו ונפש הדו"ש. שלמה במוהר"י זללה"ה חונפ"ק הנ"ל: