אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה נז

תשובה נו

סקאלא יום ד' ער"ח אלול תרל"א. כוח"ט לכבוד אה' ידידי הרב המופלג החריף ובקי מ' מנחם מענדיל נ"י.

זה כשני שבועות אשר הגעני מכתבו בכמה שאלות באריכות גדול. ולא יכולתי אף לקרותו כי בעו"ה אינני במזג הבריאות כלל ועכ"ז הצרכתי בעת הזאת להשיב בכמה מקומות על שאלת הנחיצות מאד לשעה וכאשר עוררני כ"ת שנית הנני מוכרח להשיב בקצירת אומר.

השאלה ראשונה שאל בדיני עירובי תחומין שאיש א' יושב בקרעטשמיא שיש משם עד העיר ארבעה אלפים אמות ודרכו תמיד להניח ע"ת בסוף אלפים ולילך לביהכ"נ להתפלל וצווחו עליו אנשים ושאל לרב א' והתיר לו אם אין יותר מאלפים אמה מן העירוב עד התחלת העיר וכ"ת כ' שאסור כיון שעד הביהכ"נ יש יותר מאלפים עד מקום עירובו רק שרוצה כ"ת להתיר כי זאת נחשב שעת הדחק ובשעת הדחק כ' האחרונים לסמוך על האומרים ששיעור ע"ת הוא אלפים אמה באלכסון שהוא חלפים ות"ת אמה שהרי אפי' לענין טלטול דאו' ברה"ר כ' שהוא ד"א אפ"ה כתב הב"י דבשעת הדחק יש לחשוב הד"א באלכסון כ"ש בתחומין דרבנן עכ"ד. ולא יכולתי להאמין אם ימצא חכם שהורה כן נגד משנה מפורש בש"ס עירובין ספ"ה דאם כלתה מדתו בחצי העיר ואפי' במערה אין לו רק חצי העיר או חצי המערה. אמנם גם כ"ת לא כיון יפה ותמהני מ"ש בשם האחרונים ולבי אומר לי שלא ראה זה רק בספר חיי אדם ריש כלל ע"ו. ואגב שיטפי' כ' שם כן דבאמת דעת הראב"ד דד"א שברה"ר לענין טלטול הי' ד"א ואלכסונן וכ"ה ד' כה"פ חוץ מהרמב"ם שס"ל דכל יותר מד"א עד ד"א ואלכסונן אסור מדרבנן אבל כה"פ כ' דעד ד"א ואלכסון היתר גמור הוא והא שאין הראב"ד מתיר רק בשעת הדחק היינו משום דהראב"ד סובר דגם לטלטל פחות מד"א מותר רק בשעת הדחק וע' בד' הראב"ד בהשגות ספי"ב מה' שבת ותראה שכן הוא משא"כ לענין תחומין דכל פחות ממיל היתר גמור הוא אמנם הק"ו שדן נמי בעל ח"א ק"ו פריכא הוא. דדוקא לענין טלטל ד"א ברה"ר הוא דבעינן הן ואלכסונן מטעם שכ' רש"י בעירובין דנ"א ע"א בד"ה הן ואלכסונן משא"כ לענין תחום שבת דמקוים שפיר פיאות באלכסון של תחום מקומו. רק דעת ר"ת הוא כן וכה"פ ראשונים חלקו עליו והביאו ראיות להיפך וע"ש בחי' הריטב"א בדנ"א שהאריך לתמוה ע"ד ר"ת תמיהות עצומות והחזיק בד' רש"י והרמב"ם שמדת תחום שבת אינו רק אלפים ולא יותר רק באלכסון של תחום עצמו. וכן סתם בש"ע סס"י שצ"ט והח"א חוץ מכבודו נתן מכשול בזה ואעפ"כ גם הוא לא החליט לסיים בצ"ע וכ"ת רצה לסמוך ע"ד דחוים וישתקע ולא יאמר. ב) השאלה השב י' באחד שנגנבה פרתו. והיתה מעוברת מבכרת ולאחר כמה ימים שהיעשה ולא מצאה נתייאש הימנה ואח"כ נמצאה הגנבה בבית עכו"ם א' וילדה שם בכור והנכרי אומר שמצאה מעוברת תועה בשדה. והאריך פ"ת מאד ושאל חו"ד. אם יש להולד הזה קדושת בכור והנה הביא בכיוצא בזה ד' הג' מהרש"ק מבראד שהשיב בחיבורו טט"ד סי' רס"ח להתיר מחמת כמה טעמים. ולענ"ד להשיב על כל דברו. טעם הראשון כ' דהא יש מחלוקת בש"ע ח"מ סי' שנ"ד אם לידה חשוב שינוי וכאן העכו"ם מוחזק וא"כ א"א להוציא ממנו עפ"י הדין דשמא קנאה בשינוי א"כ הוי יד עכו"ם באמצע ופטור מן הבכורה וכ"ת דחה דאף דאם היה ודאי קונה עפ"ו דינינו. אף שבדיניהם לא הוי קנין הוי פטור מבכורה מ"מ בכה"ג דבדינינו הוי ספק ובדיניהם ל"ק אזלינן בתר דיניהם וכדין ישראל ועכו"ם שבאו לפנינו לדין דאם אתה יכול לזכותו בדיניהם זכהו והאריך ולענ"ד ליתא דאם היה ישראל זוכה בדיניהם מחמת הספק היו מקום לד' כ"ת. אבל ודאי דגם בדיניהם מספיקא לא מפקינן ממונא וכדאמרינן בש"ס דהמע"ה סברא הוא ולא בעינן קרא להכי וע' בש"ס רפ"ה דב"ק. רק דבדיניהם שינוי אינו קונה א"כ כיון דבדינינו שינוי קונה שפיר הוי קנין לפטור מבכורה כמבואר בתשו' צ"צ סי' ס"א וכ"כ האחרונים בא"ח סי' תמ"ח והנה לכאורה מצינו ראיה לד' הג' מהרש"ק מד' התוס' בבכורות רפ"ב בד"ה קנה וחייבת בבכורה וז"ל ואע"ג דשמעינן קנה איצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה דלא תימא קנה מספק כו' קמ"ל דקנה קנין גמור עכ"ל. ומבואר מפשטות דבריהם דאי הוי קנה רק מספיקא היתה פטורה מבכורה מש"ה מדקתני וחייבת בבכורה שמעינן דקנה קנין גומר ולא מספיקא וכ"כ הג' מהרייט"א בביאורו לה' רמב"ן שם רפ"ב וה"ז בד' הג' מהרש"ק אמנם בתשו' במק"א כתבתי דאאל"כ דא"כ תקשי אתשו' רמ"א ותשו' מ"ב ותשו' צ"צ שמבואר מדבריהם דישראל שקנה פרה מנכרי בכסף לבד בלא משיכה דאי פלוגתת רש"י ור"ת הוי ספק השקיל. הוי ספק בכור וה"ז סתירה לד' התוס' הנ"ל. ע"כ כתבתי בתשו' ביאור אחר בד' התוס' הנ"ל ולפי ביאור הנ"ל יהיה מוכח מד' התוס' איפכא ולא רציתי לכפול הדברים ועכשיו אני אומר לנ"ד דאף אם נאמר בביאור ד' התוס' כפי שהבין הג' מהרייט"א מ"מ כיון שכ' הראשונים וה"ה בהא דקאמר הש"ס ספ"ק דכתובות ברוב נכרים ונגח תורא דידיה לתורא דידן משלם נ"ש אף דאין הולכין בממון אחה"ר משום דעכו"ם לית ליה חזקת ממון וכן האריך בזה הג' מהריוט"א שם וכ' שכ"ד התוס' בבכורות הנ"ל וא"כ שאני בהא דהתוס' רפ"ב דבכורות דאף דהנכרי המוכר ל"ל חזקת ממון מ"מ עכ"פ חזקת מ"ק אית לי' ומש"ה בספק אם קנה הישראל פטורה מבכורה ואף אם נאמר דכיון דעכו"ם ל"ל חזקת ממון א"כ גם חזקת מ"ק ל"ל ועכצ"ל משום דעכ"פ ספיקא היא וממון המוטל בספק חולקין הוי כמו שותפת עכו"ם ופוטר מבכורה כמ"ש הג' מהרייט"א שם. היינו משום דעכ"פ גם לה להישראל ליכא שם לא חזקת מ"ק ולא חזקת ממון דהא הפרה היתה של נכרי מעיקרא וגם הוא אצל הנכרי משא"כ בנ"ד כיון דהנכרי לית לי' חזקת ממון אזלינן בתר חזקת מ"ק של הישראל דהא קיי"ל כחכמים דפליגי אסומכוס וס"ל דקיימא באגם דתרווייהו לית להו חזקת ממון אזלינן בתר חזקת מ"ק והוי של ישראל וקדוש בקדושת בכורה ואף שכ' התוס' בב"ב דל"ב ע"ב בשס רשב"ם דבספיקא דדינא ל"א בתר חזקת מ"ק והכי קיי"ל כמ"ש הרא"ש בתשו' סוף כלל א' וע' במל"מ פ"ז מה' שכירות כתבתי בתשו' דזה דוקא להוציא מהמחזיק אבל היכא דליכא מחזיק מועיל חזקת מ"ק אף בסד"ד וע' תוס' ספ"ק דגיטין די"ד דיה וחכמים ובמל"מ פט"ו מה' טוען דחש"ו וה"ה בעכו"ם דל"ל חזקת ממון והנה ל"מ בנדון שדן עליו הג' מהרש"ק דודאי ליתא לטעמו. אמנה אף בנ"ד שלפי ציור השאלה שצייר כ"ת הנכרי אומר שמצאה תועה בשדה ובזה יפה אמר כ"ת דאף אם מצאה קודם יאוש קנאה אח"כ העכו"ם ביאוש כיון דהנכרי אינו מצווה על השבת אבדה א"כ אין בזה סברת הרמב"ן במלחמות פ"ב דב"מ דמש"ה ל"מ יאוש באבדה אחר שבא ליד המוציא משום דהמוציא הוי שומר דהבעלים וידם כיד הבעלים וזה ל"ש בנכרי ולזאת כ' כ"ת להתיר בנ"ד משום ס"ס דשמא האמת כדברי הנכרי וקנאה ביאוש ואת"ל שגנבה שמא הלכה דלידה הוי שינוי וקנאה בשינוי ולפי הנ"ל ליתא כיון שכ' הג' מהרייט"א דמש"ה אם מכר ישראל בהמתו לנכרי בכסף לבד הוי ס' בכור אף דאיכא ס"ס בפלוגתא דרבוותא ע"ש מ"מ כיון דאין הולכין בממון אחר רוב וה"ה בס" א"כ נשאר לענין ממון הבהמה של הישראל וממילא גם לענין בכורה הוי של ישראל מספק והנה ד' מהריב"ל דכמו שאין מוציאין ממון ברובא וס"ס ה"ה דאין הולכין בתר רובא וס"ס להוציא מחזקת מ"ק. ואף שבס' ש"ש ש"ד חולק עליו כבר הכרעתי בתשו' כדעת מהריב"ל והבאתי ראיה מש"ס ר"פ הפרה דזה בכלל אתי לרבויי דאין הולכין בממון אחר הרוב אף דשם מיירי בקיימא באגם רק דיש חזקת מ"ק כמ"ש התוס' שם וש"מ כד' מהריב"ל ולא רציתי לכפול הדברים באריכות א"כ נסתר ההיתר של כ"ת דהא גם בנ"ד יש להישראל חזקת מ"ק ול"מ ס"ס ועוד אכי אומר מטעם אחר לסתור ההיתר של הג' מהרש"ק והנה לכאורה יש לסתור ההיתר שלו בפשיטות. דהא אף לתך דיעה דלידה חשוב שינוי ודאי דלא הוי שינוי רק אחר יציאת רוב הולד דאז חשוב לידה וא"כ כיון דביציאת רוב הולד נתקדש הולד בקדושת בכורה א"כ קדושה בכורה קדים להשינוי אמנם לפי מ"ש הרשב"ח בחי' לב"ק דס"ז בהא דקאמר בש"ס דהגנב והגזלן הקדישן הקדש לאחר יאוש משום דהוי יאוש ושינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש והק' הרשב"א דאכתי היכא חל הקדש דהא בשעה שהקדיש הוי דבר שאינו שלו. ותי' משום דקנייתו והקדשו באים כא' ע"ש ומבואר דהגזלן קונה בשעת משינוי א"כ ה"ה בנ"ד הנכרי קונה בשעת יצאת רובו. אמנם הא פליגי בש"ס בחולין דס"ט ע"ב בהקדיש שליש ומכרו לנכרי וחזר ויצא שליש אחר דר"ה אומר קדיש דלמפרע קדוש ולאו:

כלום זבין ורבה סובר דמכאן ואילך קדיש ושפיר זבין ונחלקו הרמב"ם והרא"ש דהרמב"ם פסק כר"ה והרא"ש פסק כרבה וגם פליגי בזה שני דעות בש"ע ורמ"א יו"ד סי' שי"ט א"כ ל"מ בנידון הג' מהרש"ק איכא ס"ס לאיסורא דשמא שינוי אינו קונה ואת"ל דקונה שמא הלכה כר"ה וא"כ דל"ק הנכרי רק בשעת יציאת רובו ולר"ה ל"מ ואף בשאלת כ"ת אין כאן ס"ס להקל עכ"מ דבשלמא ספק הראשון דשמא מצאה הנכרי הוי ספיקא מעליא אבל הספק השני דשמא לידה הוי שינוי לאו ספיקא מעליא דבי' איכא ס"ס לאיסורא דשמא לידה לא הוי ואת"ל דהוי שינוי שמא הלכתא כר"ה ולמפרע קדוש וכה"ג כ' התוס' בפ"ק דכתובות ד"ט ע"ב בד"ה אי למיתב וע"ש בספב"י ובס' ש"ש ש"א פי"ט עש"ה ועוד אני אומר טעם אחר לסתור היתר הנ"ל דבש"ס בתמורה דכ"ה איבעי להי אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה עולה הוי או בכור הוי ומסיק דבכור הוי משום דכיון דבהדי הדדי אתי דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ע"ש. וא"כ ה"ה לנ"ד כיון דהשינוי הוי בשעת יציאת רובו קדושת בכור קדים משום דברי הרב וכו' וכיון שהשינוי נעשה ממילא לא עדיף מדיבור ה"ז עולה דהתם וע' בס' קצוה"ח סי' ר"ס סק"י וכל אלו הטעמים ברורים ונכונים. לסתור דברי הגאון מהרש"ק וגם דברי כ"ת:

עוד כתב הגאון מהרש"ק טעם להיתר משום ד' הרא"ש דיאוש קונה מדרבנן ואף דמבואר בש"ם דב"ק דצ"ו לענין שבח דגזלה דתקנתא לעכו"ם לא עבדינן ע"ז כ' סברא חלושה לחלק ע"ש. ולכאורה לפמ"ש הנה"מ בסימן ס"ו סקל"ה לחלק בין הא דמע"ש דלא תיקנו בעכו"ם ולענין מכירת שט"ח דמועיל בעכו"ם אף אי מכירת שט"ח מדרבנן כמ"ש הש"כ שם סקפ"ה וכ' דכל היכא דלא הוי קנין בדיניהם לא תיקנו רבנן קנין לגבי עכו"ם מש"ה במע"ש דבדיניהם ל"מ לא תיקנו חז"ל בעכו"ם משא"כ במכירת שט"ח ע"ש ולפ"ז ביאוש דודאי לא הוי קנין בדיניהם כמבואר בהגהת רמ"א סי' שנ"ו ס"ז ודאי לא תיקנו בעכו"ם אלא שדברי הנה"מ תמוהים ובמח"כ אישתמיט ליה ד' התוס' והרא"ש במקומה ספ"ק דגיטין דמבואר שם בפי' דעפ"י דיניהם מועיל מע"ש ע"ש אמנם עיקר ד' הנה"מ ליישב קו' התומים שם. ובאמת לק"מ דדוקא במע"ש הוא דכתבו התוס' והרא"ש דלא תקינו בעכו"ם משום דמע"ש הוא הלכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה אבל שאר קנין דרבנן י"ל דשפיר לא חלקו חז"ל ומועיל גם בעכו"ם וא"כ אין מזה דחי' ע"ד מהרש"ק הנ"ל אמנם בלא"ה ליתא ופשוט הוא דהא אף לרבה דיאוש קונה מדרבנן הוא רק משום תקנת השבים ובודאי לא עשו חז"ל תקנת השבים לעכו"ם כמו לענין שבח וגם דעה הרא"ש יחידאה הוא ורה"פ פסקו כרב יוסף דיאוש אינו קונה כלל ולא הובא דעת הראש בש"ע רק שחש רמ"א לדעתו לענין קידושין בהי' כ"ח משום איסור א"א החמיר אבל בעלמא לא הוי ספיקא כלל בפרט להקל ע"כ נסתר גם היתר זה. ההיתר השלישי כ' הג' מהרש"ק דאף דיאוש גרידא ל"ק מ"מ אף שהגזלן עצמו לא זכה בו משום דבאיסורא אתי לידי' מ"מ הוי הפקר לכ"ע משום יאוש והפקר פוטר מן הברורה כמבואר בתוספתה דבכורת וכיוצא בזה כ' כ"ת בשם הגאון מסטאניסלאב שרצה להתיר מטעם זה גם בנדון דכ"ת והנה יפה תמה כ"ת דיאוש איבו כהפקר גמור כ"ז דלא אתי ליד זוכה כמו שהאריך בזה במק"ח סי' תמ"ח ובנה"מ סי' רס"ב אלא שיותר אני תמה עליהם דודאי כיון דיאוש דגזלה ל"ק לא הוי הפקר כלל ושום אדם אינו יכול לזכות בו כמבואר בש"ע סי' שס"א ס"ה וס"ו והא שכ' התוס' בב"ק דס"ט סע"א דלמ"ד יאוש כדי ל"ק כלל וכל המחזיק בה זכה בה והנגזל א"י לתבוע מן המחזיק בה אחר יאוש ע"ש נראה ברור שהתוס' ס"ל דבכה"ג הוי שינוי רשות ודלא כפסק הש"ע הנ"ל וכ"מ להדיא מדבריהם שם דקי"א ע"ב ברד"ה גזל ועש"ה אבל מד' הרא"ש שם בדקי"א מבואר להדיא איפכא. והוא כמסקנת כל הפוסקים הראשונים וכפסק הש"ע דכל שלקחו מהגזלן בע"כ לא הוי שינוי רשות שוב ראיתי שכ"כ בס' מח"א ה' גזילה סי' כ"ח ע"ש ונהניתי וע"ש בהג"א ר"פ הגוזל בתרא ובס' מח"א שם סי' א'. ומ"מ גם לדעת התוס' נהי דהנגזל א"י לתבעו מ"מ אסור לכל אדם להחזיק בה משום שהוא צריכה לגזלן ליפטר מן הנגזל ע"ש וא"כ לא הוי הפקר ולכאורה אפשר דלד' התוס' הנ"ל כיון שבנ"ד הגזלן הוא נכרי ולשטת רש"י בעירובין דס"ב בד"ה לא ניתן להשבון דגזלן נכרי ליתא בהשבה ע"ש וא"כ ל"ש סברת התוס' הנ"ל אלא שהתוס' שם בעצמם בעירובין האריכו לחלוק ע"ד רש"י דאף נכרי גזלן חייב בהשבה. ורש"י עצמו נראה דחזר בו משיטתו בע"ז ריש דמ"ב וע"ש ברש"י ובפרט דכה"פ ס"ל דל"מ זכיית שום אדם כ"ז שהגזלה בעין אחר יאוש גרידא וכנ"ל א"כ אין מקום להתירו של הרבנים הנ"ל ובמה שהאריך כ"ת לענין אי בהמות הפקר פטור מן הבכורה והביא דעת הג' מהריו"ט אלגזי הנה כבר הארכתי בכמה תשובת והחלטתי דבהמות הפקר פטורה מן הבכורה בכל ענין והנה ד' מהריט"א מה שרצה לחדש דבהמת הפקר אינה פטורה מהבכורה, רק כשזכה אח"כ נכרי הולד מן הפקר אבל כשזכה בו הישראל מהפקר חייב. דבריו תמוהין כאשר תמה גם כ"ת דהא בכור בלידה תליא רחמנא אמנם חוץ מזה תמוהין דבריו דראיית מהריט"א הוא מדאי' בש"ס חולין ד' הל"ח דבכור חייב בלוקח ואיך משכחת לקוח בבכור דהא אין לו בו רק ט"ה אע"כ דמשכחת בזכה מהפקר עכ"ד וזה תימה גדולה דהא רש"י בבכורות ריש דכ"ו כ' דבכור קדוש בלקוח ומתנה שהרי משעה שנולד קדוש ע"ש וא"כ אי נימא כד' מהריט"א הא משכחת בכה"ג דע"כ אינו קדוש משנולד וע"כ דבאמת בכה"ג פטור רק בלקוח ממש גם על קו' מהריט"א לכאורה יפה השיב כ"ת דמשכחת לה שמכר לו הט"ה אלא דלכאורה אאל"כ דא"כ מאי היה ההו"א דיהיה פטור כיון דגוף הבכור הוא של המוכר כמעיקרא. אמנם לפמ"ש בתשו' במק"א בד' הטור סי' שכ"א שכ' דכיון דכהנים ולוים פטורים מפ"ה גם שותפות שלהם פוטר וע"כ טעמו דאף דבזה ל"כ מיעוטא דכל למעט שותפות כמו לענין שותפות עכו"ם כדאמר הש"ס ריש בכורות מ"מ כיון דאימעט שותפות עכו"ם מדכתיב כל מזה ילפינן דכל הפטור פוטר שותפיו וא"כ אם נאמר דלקוח פטור אף שהלוקח יש לו בו איזה קצת שותפות דהיינו הטו"ה היה הו"א דפוטר אלא דבאמת לקוח חייב כיון שנתחייב משנולד. אמנם אכתי אינו עולה יפה ליישב קו' המהריט"א דהניחא למ"ד טו"ה ממון אבל הא קיי"ל דטוהא"מ וא"כ איך משכחת לה לקוחז דכיון דטוהא"מ ליתא במכירה כלל. וע' בהגה"ת רמ"א בח"מ ססי' ער"ו ובסמ"ע שם ובקצוה"ח רס"י ר"ג. אמנם אני תמה על תמיהת המהריט"א דאין התחלה לקושייתו דהא משכחת לה בכור של כהן שנולד לו מעדרו דקדוש בבכורה והיא שלו וכדקתני במתני' ריש מס' מע"ש הבכור מוכרין אותו תמים חי כו' ע"ש ואף דבש"ס ב"ק די"ב ותמורה ד"ז מוקי לה דוקא בבכור בזמן הזה. מ"מ הא משכחת לה אף בזמן שביהמ"ק קיים ובבכור בח"ל כדאי' התם בש"ס עש"ה. ואגב אורחא ראיתי מלתא דתמיהא טובא בביאור הג' מהריט"א פ"ק שהאריך והעלה דגם בכור בהמה טהורה איתקש לבכור אדם וכשם שהכהנים ולוים פטירי מפ"ח מדאיתקש לבכור אדם ה"ה דפטורי מבכור בהמה טהורה והא דאי' במשנה רפ"ב דכהנים ולוים חייבים היינו דהבכור קדוש בבכורה אבל הוא שלהם. והוא תימה גדולה דא"כ למה איצטריך לאוקמי מתני' דמע"ש בבכור בזה"ז וכן ברייתא דמייתי התם בבכור בח"ל ולא אוקמי בכהן שנולד לו בכור בעדרו דבכה"ג ממון בעלים הוא כיון דבהמה שלו פטור מבכורה א"כ אינו מכ"ד מתנות כהונה כלל וכן ברמב"ם פ"א מה' בכורות ה"ז רק שבכור של כהן הוא של הכהן אחר הקרבתו אבל הלוי צריך ליתנו לכהן וכ"כ הש"כ רס"י ש"כ בפי' בשם העט"ז. (א) ועכ"פ הך תוספתא הלכה הוא דבהמת הפקר פטורה מבכורה בכל ענין רק בתשו' עה"ג סי' כ"ה כתב להחמיר מדרבנן. ומ"מ ביש סניף להקל יש להקל כי נראה שבעה"ג לא ראה התוספתא הנ"ל אמנם בנ"ד לא מצאתי מקום להקל וא"ל דכיון שיש ספק אם מצאה העכו"ם או גנבה. ויש להבכור חזקת היתר שהיה חולין במעי אמו והעמידנו על חזקתו כמ"ש התוס' והרא"ש בבכורות ובכמה דוכתי אלא שאאל"כ דא"כ הא ברייתא דמייתי בש"ס פ"ק דב"מ על מתני' דספק בכורות דתני עלה אסורין בגיזה ועבודה וכ"ה ברמב"ם וטוש"ע רס"י שט"ו ואמאי לא מוקמינן ליה אחזקת היתר שממעי אמו ודוחק גדול לומר דמיירי דוקא בספיקא דדינא דל"א בתר חזקה כמ"ש הש"ג פא"ט והמל"מ הט"צ והתב"ש סי' כ"ט משום דבשביל החזקה לא ישתנה הדין דזה דוחק גדול וגם רש"י פי' שם ספק בכורת כגון בהמה שילדה וא"י אם בכרה כבר או לא אלא שי"ל דבכה"ג שפרש"י יש נגד חזקת חולין שממעי אמו חזקה אחרת כנגדו דאוקמי אחזקה שלא ילדה וע"ש בתוס' והרא"ש הנ"ל. אמנם פשטות הברייתא משמע דבכל הספיקות מיירי וע' בהרא"ש בבכורות פ"ב סי' ד' אהא דקתני זכר ונקבה אין לכהן כלום וכ' הרא"ש אלא ירעה עד שיסתאב כו' ובתשו' במק"א הארכתי ליישב אח"כ בא לידי תשו' הג' רע"א וראיתי בסי' קס"ז שדיבר מזה. אמנם אני כתבתי בתשו' בא"א קצת ועכ"פ כיון דל"א בספיקות שבבכורות אחר חזקת זו שממעי אמו בפרט בנ"ד שיש חזקה נגדיות לזו חזקת מ"ק דשל ישראל הוא ע"כ חו"ד שאין להתיר הבכור הזה. ג) השאלה השלישית שאיש א' אמר קודם מותו שלא יקברו אותו בטלית שלו רק בטלית אחר ונתן איש אחר טלית שלו לקברו בו. ואח"כ שאל האיש את אשת המת טעמו ואמרה משום שקנה הטלית מאיש א' המוחזק לגנב ועתה שואל האיש ההוא אם מותר לברך על טלית הזה וכ' כ"ת דבכה"ג דהוי יאוש ושינוי רשות ודאי דמותר לברך. (ב) אך כיון דכאן לא נודע אם בשעה שקנה הטלית אם הוא גנוב שמא אז לא ידעי הבעלים מהגניבה אף שעתה ודאי נודע להבעלים עכ"פ הוי שינוי רשות תליא בשני הדעות שבש"ע ח"מ סי' שנ"ג ס"ג אי שינוי רשות ואח"כ יאוש מהני כמ"ש הש"כ שם סק"ד. אמנם כתב כ"ת דאעפ"כ מותר לברך עליו משום דאלו ידע הנגנב הוי ניחא לי' דניחא לי' לאינש דליתעבד מצוה בממוני' עכת"ד כ"ת. והא ליתא כלל דודאי אנן סהדי שאלו הוי ידע לא הוי ניחא ליה רק שיחזירנו לו כפי שיקיים הוא עצמו המצוה והרי אף ליקח טלית חבירו בתורת שאלה שלא מדעתו אינו מותר רק באקראי ולא בקביעות ואף באקראי אינו מותר להניחו רק במקום שהניח הבעל הטלית טליתו ולא ללקחו למק"א וכ"ש בנ"ד. (ג) גם מ"ש כ"ת בפשיטות דביאוש ושינוי רשות מותר לברך לכ"ע הנה אף שד' המג"א בסי' תרמ"ט סק"ב כן אבל בט"ז סי' כ"ה סקי"ז מפו' להיפך לענין ציצית. אמנם בנ"ד צדקו דברי כ"ת דלכאורה דברי הט"ז צ"ע מן הש"ס רפ"ג דסוכה גבי אוונכרי דמוכח דביאוש ושינוי רשות מותר גם לברך עליו. א"ו צ"ל כמ"ש הח"י סי' תנ"ד וכ"כ השעה"מ בפ"ח מה' לולב דבכה"ג דאוונכרי

**((א

) הרמב"ם בספר המצות מצות עשה ע"ט כתב בהדיא דהלוים אין חייבים בו וגם הרמב"ן במלחמתו השיג עליו בהשגתו על מ"ע על הא דכתב בהלכה זו דאינו נוהג בח"ל ובזה שתק ליה ש"מ דאידוי' אודה לי' וא"כ צדקו לכאורה דברי הרי"ט אלגאזי. שוב מצאתי בתשו' הרא"ש כלל מ"ט דין ב' בסה"ד כתב בהדיא דאין כהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה אלא דבאמת כל הרואה יראה דמוכרח לומר ע"כ דט"ס היא בד' הרא"ש האלו מדכ' בדין ג' שם לענין פדיון פטר חמור דכהנים ולוים חייבין בו והיא נגד ההלכה וע"כ דט"ס יש בדבריו מהיפך אל היפך ומצאתי שהרגיש בזו בספר יהושע בפסקים וכתבים וא"כ לפענ"ד הקלישה דגם בדברי הרמב"ם בס' המצות נפל איזהו טעות כי לענ"ד הרבה טעות נפלו בספר המצות כאשר הראיתי לדעת במ"ע רל"ו שכתב ודע שדיני' הקנסות אלו כולם דיני אדם באדם וכן כשהזיקה בהמה את האדם או האדם את הבהמה הנה לא ידונו בהם לקנסו זולת הב"ד הסמוכים בא"י ע"כ והיא נגד ש"ס מפורש בפרק החובל דפ"ד וברמב"ם ה' סנהדרין וטור וש"ע חו"מ סי"א וכבר כתבתי זאת להגאון המפורסים מאור הגולה מהרי"ש אבד"ק לבוב זללה"ה וכתב שהוא תמי' עצומה וע"כ לומר דאיזה ט"ס יש שם כן מוכרח לומר גם בדבריו מצוה ע"ט ודברי אאמו"ר הג' ז"ל שרורין וקיימין. אמנם בעיקר הדין תמה אני על שני גאוני עולם הג' מהרש"ק ואאמו"ר הג' ז"ל שפלפלו בזה ולא הביאו דברי רבינו הרמ"א בתשו' סי' פ"ז שנשאל בכיוצא בזה וסיים וז"ל וכ"ש אם נולד זכר זה בבית גנב או בבית שמשכן דהוי ש"ר ושינוי השם ולכן פטירו ע"כ וע"כ הא דנקט ש"ר קאי רק על בית שמשכן ובבית גנב פטור משום דהוי שינוי השם ובש"ע סי' שנ"ד לא מיירי במבכרת אבל במבכרת הוי שינוי השם דמעיקרא עגלה והשתא פרה ועיין בש"ך רס"י שנ"ג וכן מצאתי בס' זכור לאברהם בחיו"ד אות ב' שהביא כן להלכה בשם הרב מר דודי וצע"ג.

(ב) כנראה שגם אאמו"ר הג' ז"ל הסכים עם השואל בזה וקצ"ע בעיני אם לא נדמה טלית של מצוה שבזה"ז לספרים שכתב התוס' בב"ק דקי"ד ע"ב ד"ה המכיר דאפי' בגנב ישראל אין רגילות להתייאש מספרים דסוף יבוא ליד ישראל דאין גנבין מוכרין אותו רק לישראל ולבסוף חוזרין לבעלים ע"ש. וכן מבואר באריכות בש"מ ב"מ דכ"ד בתשו' שאלה להר' יוסף הלוי וכן פ' הרמ"א בח"מ סי' רל"ו ס"ח וסי' רנ"ט ס"ג וצ"ע.

(ג) אפשר לקיים קצת דברי השואל ע"פ מה שהביאו האחרונים בשם תשו' שער אפרים סי' ב' (ואינו ת"י) דהקשה על דברי רש"י בסוכה ד"ל בסוגיא דאוונכרי דכ' דגזלי ארעא מישראל והקשה הוא דאם כן אמאי לא נימא ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' וביאורו האחרונים דבריו כיון דב"כ וב"כ כבר גזל העכו"ם השדה מישראל והעכו"ם מוכר לישראל השני א"כ בודאי ניחא ליה להנגזל הישראל שזה הישראל הלוקח מהעכו"ם הגזלן יקיים המצוה דכל שהעכו"ם אנס לגזלן ולא החזיר השדה עכ"פ יקיים הישראל המצוה וז"ב בכוונת ש"א וא"כ גם כאן אפשר לומר הכי אולם ממה שאנו רואין מסתמא דש"ס גבי איונכרי דל"א הכי ואפי' הרמב"ן והרשב"א דכתבו דסתם עכו"ם גזלי שדות מעכו"ם היינו משום הקושיא שהי' קשה להו דבגזילת הישראל הקשה על קושיית הש"ס ולקני' בשינוי השם דהא הוי לי' עכ"פ מצוה הבאה בעבירה אלמא דפשיט' להקדמוני' דלא כסברת ש"א וע"כ לומר דלא ניחא ליה דישראל יקיים המצוה בכדי דלא יקנו ממנו ומשום זה אפשר דישוב הגזילה לבעלים ואדרבה בדבר דאינו ראוי רק למצוה בודאי אמרינן הכי וא"כ צדקו דברי אאמו"ר הג' זללה"ה. והנה בהאי עניינא דניחא לי' לאינש למעבד מצוה וכו' נסתבכו בו קדמאי ובתראי מסתירת הש"ס פסחים ד"ד ע"ב דאמרינן שם גבי שוכר בית בחזקת שהיא בדוק ונמצא שאינו בדוק דלא הוי מקח טעות דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' ואינו מחויב המשכיר להחזיר לו אפי' המעות שנתן בעד הבדיקה כשיטת ריב המפרשים ובב"מ דפ"ט אמרינן לענין להשאיל ספר חבירו מ"ד ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממונו קמ"ל דלא. והנה המ"א סי' י"ד והפר"ח סי' תל"ז כיוונו לד"א לחלק בין הפסד מועט למרובה ולבי מהסס בזה דמאי פסקא הא לפעמים עולה שכר הבדיקה יותר מהפסד לימודו בספר וכל כי האי מלתא וכו'. אולם הקדמונים הריטב"א בב"מ והמרדכי שם תי' דל"א הסברא דניחא וכו' רק דהיא גופא יעשה המצוה בממונו מדעתו אבל שחבירו יעשה המצוה בממונו שלא מדעתו לא אמרינן אבל לענ"ד מד' התוס' פסחים והר"ן שם נראה דלא ס"ל האי חילוקא דתוס' כתב שם דהאי בעיא ביום י"ג איירי דאי בי"ד על המשכיר לבדוק והר"ן פליג עליהם וכ' דאפילו בי"ד על השובר לבדוק משום דלמא אתי למיכל מיני' אלמא דס"ל דעיקר החילוק היא דדוקא היכא דהוא מחיוב במצוה אמרינן דניחא ליה כו' אבל היכא דאינו מחיוב כלל ל"א ניחא לי' כו' אפילו שהיא עבד המצוה מדעתו וסברתם נכונה וברורה ולפ"ז נלע"ד דלא קשה כלל מש"ס דב"מ דאף דמצוה קעביד מה שבסיבתו עושה חבירו המצוה ומהאי טעמא כתב הר"ן בתשו' דהשואל ספר מחבירו פטור מאונסין דאין כל הנאה שלו עכ"פ כיון דגוף המצוה עושה חבירו דהיא הלימוד ורק דהיא מסייע לו שע"י בא חבירו לידי מצוה וזה לא ניחא לי' לאיניש רק היכא דאין בו שום הפסד וסעד לסברא זו אמינא מתשו' הרא"ש כלל סי' ס"ג הביאו הרמ"א בח"מ ססי' רצ"ב דמי שיש לו ספרים כופין אותו להשאיל לחבירו אבל חבירו מחיוב לשלם לו הפחת ואולי במצוה שלו אף היכא דיהי' לו הפסד ממון כפינן לי' עיין ש"ס כתובות דפ"ו גבי פריעת בע"ח מצוה להכי דלענין שהוא בעצמו יעשה המצוה דחזינן דכופין אותו אף בהפסד ממון להכי אמרינן לדעתו בסתם דליכא ודאי גזל רק חשש גזל מש"ה כל שאינו מצוה בעבירה מותר גם לברך עליו וא"כ בנ"ד נמי כיון שא"י בודאי שהטלית גנוב כל שיש יאוש וש"ר מותר גם לברך עליו. אמנם אכתי ספיקא הוא מחמת שני דעות הנ"ל כמו שהעיר כ"ת והנה לפמ"ש התוס' בסוכה ד"ט דמה"ב לא הוי רק דרבנן היה אפשר להקל בספק. אמנם מד' התוס' בגיטין דנ"ה וב"ק דס"ו מבואר דס"ל דמה"ב הוי מה"ת ועוד דאף אם נאמר דמה"ב הוי רק דרבנן מ"מ הא ציצית גזולין הם פסולין מקרא דועשו להם ציצית משלהם. וא"כ הוי סד"או. אמנם נראה להכשיר מספק דממ"נ אם נאמר שהוא באופן שלא קנאו ביאוש וש"ר א"כ הטלית הזה מה"ת פטור מציצית כיון דלאו דידי' הוא כדין טלית שאולה ואף דגם טלית שאולה אחר ל' יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו עכ"פ כיון שאינו חייב רק מדרבנן שוב הוי סד"ר ולקולא וזהו עצה נכונה אלא שע"ז לבד לא הייתי סומך דכיון שהכריע רמ"א בח"מ סי' שנ"ו כד' הרא"ש וסייעתו דשינוי רשות ואח"כ יאוש ל"ק קשה לדין ד' הרמב"ם והש"ע לספק כמ"ש האחרונים אלא שבלא"ה כיון שאין כאן רק מצוה דרבנן כנ"ל בלא"ה יש שני דעות בראשונים רפ"ג דסוכה ובש"ע תרמ"ט ס"ה אי בדרבנן חיישינן למה"ב (א) אף דגם שם כ' רמ"א דהכי נהוג להחמיר מ"מ בצירף שני הדיעות וגם כיון דלא ידעינן בבירור שהוא גנוב ודאי שהוא רק ספיקא מכל הנ"ל ובדרבנן הוי סד"ר ולקולא ואף דשני הדעות הנ"ל הם רק לענין מצוה ה"ב אבל לא לענין דועשו להם משלהם י"ל דדוקא בדאו' פסלינן מה"ט ולא בדרבנן כמו בלולב שאול **(דניחא ליה לאינש למעבד מצוה בממונו אבל היכא דגוף המצוה עושה חבירו אלא דהיא מסייע לו בדדר דקיי"ל דאין כופין אותו רק לסייע אבל לא בהפסד ממון כמש"כ בתשו' הרא"ש הנ"ל והכי נמי בסתם ל"א ניחא ליה וכו' רק באופן היכא דלא יהי' הפסד כלל דאז כיון דכופין אותו אמרי' ג"כ ניחא לי' כו' כמש"כ הרא"ש בפ' כ"כ ובתשו' תה"ד ולדעתי דבר זה מפו' בתו' פסחים ד"י ע"ב ד"ה בממוני' לא אטרוחוה רבנן פי' הכא דוקא דשמא יוציאנה או יאכלנה אבל היכא דאיכא חמץ אמר לעיל ד"ד דניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני' עכ"ד הרי לך בהדיא דהדמיון הנ"ל היא אמת דהיכא דלא אטרוחוה רבנן בממונו ל"א ג"כ בסתם ניחא ליה וכו' ובזה מיושב מה שראיתי בתשו' ח"ס חא"ח סי' ב' שהביא קשיא בשם ח"א שהקשה על הכ"מ סוף ה' נחלות דכ' דטעם הרמב"ם דמי שנשתטה נותנין צדקה עבורו דהוא משום דניחא לי' וכו' והקשה דלפי תי' המ"א גם לפי' תי' המרדכי אינו מכוון דברי הכ"מ הנ"ל ולדברינו לק"מ דהא כופין על הצדקה להכי אמרינן ג"כ דניחא ליה כו'. ובזה ראיתי בקו' הג' רמ"ז בן הג' בעל ישועות יעקב באו"ח סי' תקפ"ו דהקשה על הא דשומר אבידה הוי ש"ש משום פרוטא דר"י והא אמרינן ניחא לי' לאינש וכו' ותי' מדעתו ע"פ סברא זו דאמרו דעוסק במצוה פטור ממצוה וא"כ אינו מחויב לעשות המצוה בכה"ג ל"א ניחא לי' וכו' אולם לכאורה דבר זה צ"ע מסוגית הש"ס בכורות דנ"ח דאי' שם דלהכי מחזיק אינש הבהמות עד הגורן כדי לעשרם והא תנן עד שלא הגיע הגורן מותר למכור וא"כ אינו מחיוב במצוה כלל ואף דלפעמים יהי' לו הפסד מזה אעפ"כ אמרינן דשיהה אותם עד הגורן משום דניחא לי' וכו' אלא דבאמת קושיא זו יישב רש"י ז"ל במתק לשונו מצוה להתעשר וליעשר והוא אע"פ דאינו מחיוב במצוה זו ויכול לשחוט ולאכל ואין כופין עלי' מ"מ כיון דבמצוה זו יש בה סגולה דמעשרת שוב ניחא לי' וכו' אך שוב יקשה קושיית הג' הנ"ל גבי פרוטה דר"י דמאי הנאה יש לו בזה דפטור מפרוטא הא בצדקה ג"כ כתיב יברכך ד' אלקיך ואף דבזה פליגי הפוסקים ריש ה' צדקה אם בצדקה מותר לנסות כמו במעשר עיין בטור וב"י וברמ"א שם מ"מ כתיב בפי' דהוא מברכת ולהכי השוו התוס' בחולין דק"ו מצות צדקה למעשר שמתן שכרה בצדה וכן איתא בגיטין ד"ח אם רואה אדם שמזונותי' מצומצמים ועשה בהם צדקה וא"כ תעיר הקושי' הנ"ל וכאשר נחפשה דרכינו נראה דלזה כיון רש"י ז"ל בלשונו הזהב נדרים דל"ג ע"ב שכ' פרוטה דר"י ל"ש דל"ש כה"ג דלהוי שביק ולא יהב פרוטא לעניא משום אותה מצוה והיא מטעם הנ"ל והנה הפ"י בב"מ דכ"ט המציא זה מדעתו ואחר כך מצא. זה בתוי"ט וכתב והנאנו מאוד שכוונתי לדעתי וכמה הי' שש ושמח אולי הי' נודע לו אז שכיון לדברי רבינו רש"י ז"ל, וע"כ דשאני גבי אבידה דלהוי כש"ש כיון דאי בעי הי' נהנה מזה אף דאין רצונו בכך כמש"כ התוס' והרא"ש בנדרים שם לחלק בין מודר הנאה למשיב אבידה לשיטתם עשיה ובש"ך ח"מ סי' רס"ז. שוב ראיתי שכ"כ בהדיא בספר תורת השלמים תשו' ט"ו וז"ל דהא משמעות הש"ס והפוסקים דאף. דפטור מליתן פרוטה לעניא מ"מ אם היא נותן זכור לטוב אלא ודאי דאין בכך כלום דכל שאפשר לבא לידי הנאה ש"ש מקרי כו' ע"כ.

והנה עוד אחת יש לעורר בזה מהא דנדרים דל"ו איבעי' להו התורם משלו על של חבירו צריך דעתו או לא מי אמרינן כיון דזכות היא לו ל"צ דעת או דלמא מצוה דילי' וניחא לי' למעבדי' ופי' הרא"ש ביותר הוא חפץ בחסרון ממוני' ממה שיעשה אחר מצותו כו' והנה הרמב"ם בה' תרומות פ' דאין צריך דעת וקשה טובא מהאי סוגיא דפסחים דאמרינן ניחא לי' כו' וראיתי בספר נדרי זרוזין שהקשה כן וסיים בצ"ע והיא תמי' עצומה לכאורה ומצאתי לא' קדוש מדבר הוא הגאון בעל מחנה אפרים בה' צדקה סי' יו"ד שכ' וז"ל וכמה דיו נשתפכו ע"ז היכא אמרינן ניחא לי' כו' ואני בע"ד בלמדי מסכת נדרים דקדקתי מאותה סוגיא דהתורם משלו על של חבירו דכי אמרינן הכי היינו במצוה דרמי' עלי' ובמק"א הארכתי ע"כ לא זכיתי לאורו ואם כי סברתו חביבא עלי כי ב"ה כיוונתי בזה לדעתו והחזקנו אותה במסמורת בדברי התוס' והר"ן פסחים כמו שהארכנו בזה למעלה אולם מה שנראה מדבריו שבזה מיושב הסוגיא דנדרים לא זכיתי להבין כלל דאדרבה עיקר מצות תרומה היא על הבעלים כמ"ש כן תרומו גם אתם מה אתם לדעתכם וחשבתי בכוונתו ע"פ דברי רש"י בגיטין דמ"ז ד"ה מדאורייתא דכ' דבמעשר לא רמי' המצוה אלא א"כ אכלן או מכרן דמשתרשי לי' ודברי רש"י הללו אשתמוטי להט"ז ביו"ד סי' א' ס"ק י"ז וכבר הרגיש בזה בשו"ת טוב טעם סי' י"א ובזה הי' אפשר ליישב מה דהקשה בתשו' הנ"ל על דבר רש"י הנ"ל מסוגיא דנדרים דאמרינן מצוה דילי' וניחא לי' למעבדה די"ל דזה היא באמת הבעי' בש"ס אי הוא מצוה דרמיא עלי' ובזה בודאי אמרינן דחוב הוא לו דניחא לי' וכו'. או דלמא היא מצוה דלא רמי' עלי' להכי ל"א דניחא לי'. אולם לפי מה דהוכחנו לעיל מסוגיא דבכורות דבתרומה ומעשר אף במצוה דלא רמי' עלי' ואין כופין עליהם אפ"ה אמרינן ניחא ליה כמ"ש רש"י מצוה להתעשר וליעשר נשאר הקושיא מסוגיא דנדרים ועוד ק' ע"ז מבכורות די"א דאיתא שם אר"ה פודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדי' מזה כתבו הקדמונים דאפשטא ג"כ האבעי' דגבי תרומה ולא ס"ל כסברת התוס' שם דבפ"ח לא בעינן דעת, הבעלים עיין מל"מ פ"ד מה' תרומות שהאריך בזה. והביא דעת כמה קדמונים שס"ל הכי ובזה ודאי ק' דאמאי ל"א ניחא לי' וכו' דהא זה מצוה דרמיא עלי' ובכל שעה אחר ל' יום עובר בעשה עיין בכורות די"ג וברמב"ם פי"ב מה' בכורים ה"ו ובכ"מ שם ובש"ע סי' שכ"א והתבוננתי בספרים וראיתי במהרי"ט אלגאזי שהביא דברי הה"מ פ"ד מה' זכיה לענין זכין לאדם שלא בפניו דיש ג' דרכים א' היכא דהוא זכות גמור אפילו לא נתרצה כ"כ כששמע ב) היכא דאיכא צד זכות וצד חובה בכה"ג בעינן נתרצה ג) היכא דהיא חוב גמור בכה"ג אפילו נתרצה כששמע אינו כלום ועפ"ז כתב שם וז"ל והנה לפי סברת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דס"ל דבעי' דתורם משלו על של חבירו מיפשטא מהא דר"ה בפודה פ"ח של חבירו דכשם דלענין פדיון פדי' כן לענין תרומה תרומתו תרומה נלע"ד דהיינו דוקא כשנתרצו הבעלים כששמעו דכיון דגלי דעתי' אחר כך דניחא לי' נתקיים המעשה למפרע וכו' אבל אם לא נתרצו אח"כ אין תרומתו תרומה ואין פדיונו פדי' דהא ודאי עיקר האיבעי' הוא שמא מצד דניחא לי' כו' חוב גמור מקרי ואין חבין לאדם שלב"פ דבהכי אפי' נתרצה אח"כ ל"מ ואם נפשטה האבעי' דלא הוי חוב גמור מ"מ פשיטא דלא הוי זכות גמור דהא איכא צד חובה דזמנין ניחא לי' למעבד מצוה דלי' כו' ע"כ ובזה מיושב הקושיא דאע"פ דבכ"מ אמרינן ניחא לי' מ"מ עכ"פ קצת זכות היא (וזה היא בהיפך מדברי הט"ז ביו"ד סי' ש"ה דזה חשיב רק קצת חוב דבעלמא איפכא אמרינן ניחא לי' כו') ואיבעי היא רק אי אמרינן דחוב גמור ול"מ אפי' נתרצה אח"כ או כיון דעכ"פ קצת זכות דאפשר דניחא לי' לכך לא הוי כחוב גמור ועכ"פ מועיל אם נתרצה אח"כ ואם כנים הדברים הי' אפשר ליישב בנקל הסתירה מסוגיא דפסחים ד"ד לסוגיא דב"מ דכ"ט דש"ה בפסחים דאין יכול להוציא מעות הבדיקה מהמשכיר מטעם זה דשמא ניחא לי' ובספר אין רשאי להשאיל דשמא לא ניחא לי' אולם כ"ז דוחק ומשמע מש"ס וכה"פ דבכ"ע אין השוכר יכול להוציא מהמשכיר אפי' כשהוא תפוס ומוחזק ועיין בח"מ סי' ש"ט ובאחרונים שם וגם בכל הסוגיא דנדרים ומסתימת הפוסקים משמע דהבעי' דהתורם היא אפי' בלא נתרצו אח"כ לכן חלקי אמרה נפשי דשאני בתרומה דאפי' אם אחר עשה זה המצוה המצוה נקראת ע"ש בעה"ב כה"ג לא ניחא לי' וכו' כמ"ש המח"א בה' זכי' סס"י ז' וז"ל ול"ד להאי דתורם משלו על של חבירו דתורם דכיון דקא מרויח לי' מינח ניחא לי' דהתם לא מפקיע לבעלים ממצוה דגם זה התורם שליחותי' דבעה"ב קעביד וכן האריך בזה בה' שלוחין סי' כ"ה ואע"פ דהיא כ' דפדיון פ"ח לא נקרא המצוה ע"ש הבעלים זה היא רק לדעת התוס' אבל לדעת שאר הקדמונים שהביא המל"מ פפ"ח שוה לתרומה דבשניהם בעינן דעת בעה"ב וכשאחר עושה המצוה מממונו שלא מדעתו המצוה נקראת ע"ש הבעה"ב ולהכי ל"א ניחא ליה לאינש כיון דאין מפקיען ממנו המצוה ואע"פ שהמח"א בה' שלוחין סי' כ"ה כ' דמרש"י והרא"ש בנדרים ל"מ הכי אפשר דזה הוא רק התחלת הבעי' אבל לפי מה דקיי"ל דתרומתו תרומה דנפשטה הבטי' מפפ"ח י"ל דטעמא מש"ה היא דאין מפקיע הבעה"ב מהמצוה אבל בשאר דברים שפיר אמרינן ניחא לי' לאיניש למעבד מצוה בממונו כנלע"ד.

א ראיתי בזה קושיא עצומה בספרו של חכם אחד מחכמו דורינו על הא בש"ע יו"ד סי' ש"מ סכ"ט הקורע בחלוק הגזול לא יצא ידי קריעה והא מצות קריעה הוא רק דרבנן כמו שכתב הב"י ומבואר בש"ך שם והא המחבר ס"ל באו"ח סי' תרמ"ט כשיטת הרמב"ם דבמצות דרבנן ל"א מצוה הבאה בעבירה והא דהירושלמי שממנו הוציא הרמב"ן בתה"א האי דינא התם קאי לענין קריעה בשבת דאי נימא דלא יצא ידי קריעה לא איתעבד גוף העבירה כדאמרינן בש"ס ר"פ האורג להכי לכ"ע אית בי' משום מה"ב וכמו שחילק כן הרשב"א ביבמות דק"ג אבל לענין חלוק הגזול קשה טובא דדברי המחבר סותמים א"ע והיא לכאורה תמי' עצומה ומה שנלע"ד ליישב ע"פ דברי הגאון מהר' ברוך פרענקיל בהגהותיו לחו"מ סי' ד' שהאריך שם בדברי חכמה להוכיח מדברי הרמב"ם והטור דמי שמשיב הגזילה בעינה ל"מ רשע כלל אבל אם אבדה או שרפה או קרעה ומשיב דמי' נקרא רשע כיון דאינו)** ביו"ט שני כמבואר בסוגיא רפ"ג דסוכה וע' בשאנא"ר רס"י צ"ד אלא שזה אינו ברור לע"ע אמנם בל"ז הא החיוב מדרבנן הוא רק משום שנראית כשלו וא"כ כיון שהטלית יש בו ציצית מכבר א"כ אם הטלית נראית כשלו א"כ גם הציצית נראין כשלו וא"כ מצד ילפותא דלהם משלהם ל"א לן רק דהחשש היא משום מה"ב וא"כ שפיר מועיל לצרף דעת המקילין לענין מה"ב בדרבנן ועכ"פ שפיר הוי סד"ר ולקולא ומותר לברך עליו וע' במג"א סי' י"ד סק"ח עש"ה והנה לכאורה יש לתמוה אהא דמבואר בש"ס גיטין דמ"ה דס"ת הניקח מן העכו"ם מותר לקרות בו וטעמא משום דתלינן שישראל כתבו דאין דרך עכו"ם לכתוב וכן פסקינן בש"ע א"ח סי' ל"ט ס"ו לענין תפלין ולכאורה קשה כיון דודאי ע"כ של הישראל הי' א"כ איך מותר לברך על ס"ת וכ"ש על תפלין אלו ולצאת בהם יי"ח. והא סתם גוי אנס הוא כמו דאמרינן בהא דאוונכרי וכן מה"ט עכו"ם אין לו חזקה בשל ישראל וא"כ מדוע לא נאמר בודאי גזלו או גנבו מישראל בפרט כיון דודאי אסור למכור להם ס"ת או תפלין דהא אדרבה מצוה לקנותם מהם שלא יזלזלו בהם ע"כ ודאי דיש לחוש יותר לגניבה וגזילה מישראל ול"מ לד' הש"כ בח"מ סס"י שס"ח דסתם גניבה בעכו"ם נמי לא הוי יאוש דודאי קשה אלא אפי' לד' הש"ע ורמ"א שם אכתי כיון שסתם עכו"ם אנס הוא שמא גזלו מישראל וסתם גזלה בעכו"ם לא הוי יאוש ועוד דלד' רמ"א בסי' שנ"ג ושנ"ו יש לחוש לשינוי רשות קודם היאוש כמ"ש הש"כ שם. אבל באמת לק"מ. דמצד שאינו שלו ודאי לית לן בה דהא מותר לברך על ס"ת שאינו שלו וכן יי"ח בתפלין שאולין ולברך עליהם דבתפלין א"צ שיהיה שלו רק על גזולין אסור משום שהוא מה"ב כמ"ש בש"ע סי' כ"ה סי"ב וע"ש בט"ז ומג"א א"כ בס"ת ותפלין שביד עכו"ם כיון דמצוה לקנות מהם כדי שלא יזלזלו בהם א"כ ל"ש לומר דהוי מה"ב דהא אדרבה מצוה קעביד וא"ש. אמנם אכתי קשה בהא דאמרינן במנחות הלוקח טלית מצוייצת מן העכו"ם מן התגר כשרה ואע"פ שאמרו אין אדם רשאי למכור טלית מצוייצת לעכו"ם ע"ש דנהי דתגר נאמן שהישראל עשאם אעפ"כ תקשי דלמה נתלה שלוקח מישראל טלית מצוייצת והישראל עשה שלא כדין הא סתם גוי אנס הוא ושמא גנבה או גזלה מישראל ולהא ל"מ אמירת התגר וע' בתשו' נו"ב חא"ח סי' ע"ב וקצרתי. ובודאי גם תגר גוי לא יצא מכלל אנס. וע' במג"א סי' כ' סק"ב ולפמ"ש למעלה א"ש דאדרבה אם לא קנהו הישראל ביאוש וש"ר א"כ מה"ט פטור מציצית כדין טלית שאולה ואף דמדרבנן חייב בציצית ל"מ לשיטת הפוסקים דבדרבנן ל"ח למה"ב דא"ש אלא אף להחולקים עליהם מ"מ כאן שספק הוא הוי סד"ר ולקולא וזה ראיה למ"ש למעלה ובהיות כן יש לתמוה ע"ד הט"ז שם ברס"י כ' שהתיר לקנות ציצית מגוי שאינו תגר משום דכיון שהוא באקראי תלינן דמישראל באו כמו גבי תפלין ולפי הנ"ל דבריו תמוהין דגבי תפלין שאני דבשביל שאינם שלו לא איכפת לן ומשום מה"ב ל"ש בתפלין כיון דמצוה לקנותם מעכו"ם משא"כ בציצית אם גנבם או גזלם מישראל והישראל יתלם בטלית שלו ודאי יש לחוש שהעכו"ם גנבם או גזלם מישראל ולא הוי עדיין יאוש והציצית פסולין שאינם שלו וגם הוי מה"ב כדין ציצית גזולין בסי' י"א ס"ו ודברי הט"ז אלו צע"ג (א) ועכ"פ בנדון דידן נתברר דרשאי הישראל הזה ללבוש הטלית הזה ולברך עליו כנלע"ד:

ד) השאלה הרביעית באשה מיניקת שאמרה לבעלה שהוא טמאה והחזיקה א"ע לטמאה יותר משלשים יום ואח"כ לעת ערב הלכה מביתה ושהתה כדי טבילה ובאתה לביתה ואמרה שטבלה ושמשה עם בעלה ולמחרת נודע שלא היתה בבית הטבילה ושאלו אותה והשיבה שמעולם לא היתה טמאה, כי הוא מסולקת דמים מחמת שהוא מניקה רק מחמת שהבעל מכה אותה בכל פעם אמרה כן והנה כ"ת הביא ד' הב"ש סי' י"ט דלאחר ל' יום ל"מ אמתלא וכן הביא הדגמ"ר ביו"ד סי' קפ"ה ד' הב"ש אלו. אלא שכ"ת בא לצדד להיתר מכח ד' רמ"א בתשו' וע"כ נראה לו לכ"ת להקל ושאל חו"ד. הנה חו"ד שזו האשה הרעה לעשות והוא כמעט לדעתי כשמשתה נדה כי הרמ"א לטעמי' אזיל שס"ל דכל שלא היה אפשר לעשות בא"א מהני אמתלא אף בהוחזקה נדה. וכ"ד הש"ך סי' קפ"ה אבל אינו מוסכם וע' בס' חוו"ד שם ובתב"ש סי' א' סקע"ח ובט"ז ופר"ח שם ומ"מ אף לד' הרמ"א והש"כ ונאמר דנ"ד להא דמיא וע' בתשו' ח"ס יו"ד סי' ט' מ"מ ודאי דאף במקום אמתלא צריכה להוציא אמתלא בפיו כמ"ש הש"כ סי' קפ"ה סק"ד. וע' בקצוה"ח סי' פ' סק"א ובנה"מ סי' פ"א סק"ח וא"כ כאן שלא אמרה מקודם רק שטבלה ושמשה ול"א אז שלא היתה נדה ונתנה אמתלא הוי כשמשתה נדה. וכ"כ בתשו' ח"ס הנ"ל בפי'. וחוץ מזה האמתלא זו יש לפקפק בה וע' בנו"ב מה"ת חאהע"ז רס"י ל"ח וקצרתי וסמכתי על המעיין. גם מ"ש כ"ת **(מקיים מצות עשה דוהשיב הגזילה אינו מתקן בזה הלאו. דמצות והשיב הוא דוקא אם יחזיר בעין גוף החפץ רק דהתורה פטרה משום דהיא לאו ניתק לתשלומין אבל נקרא רשע וצריך תשובה על חטאתו אשר חטא עש"ה דבריו כי נעמו (ובזה ישבתי במק"א דברי הש"ס בתמורה ד"ו ע"ב אלא בשינוי קונה ע"ש בפרש"י ושני הדרכים המה בחזקת סכנה כמו שכתבו המפרשים דפי' הא' תמי' דאכתי קשה דמאי נ"מ הא כל זה הא קשיית הש"ס. ופי' הב' קשה מאד עד שמהרי"ט צוה למחקו מן הספר דהא רבא ס"ל בב"ק דשינוי קונה וגם יפלא דהאיך יסתר הש"ס דבריו תכ"ד מדף ה' דאמרינן שם דגם לרבא ס"ל דשינוי קונה. והנה הקצה"ח בסי' ש"ס והנה"מ סי' ל"ד שניהם כיונו לד"א לתרץ הקושיא דהנ"מ בין אביי לרבא בשינוי דהדר דאביי ס"ל דקונה מקרא דאשר גזל ולרבא צריך הקרא לשינוי דלא הדר ולהכי אינו קונה שינוי דהדרא מלבד שאינו מתי' בזה קושיא השני' דהש"ס סותר א"ע דבריו דלעיל דאמרינן דאביי לא יליף כלל שינוי קונה מהאי קרא דאשר גזל אף גם אני תמה דהא קאמרינן בש"ס ר"פ הגוזל דאמר אביי תנא דידן קאמר שינוי דרבנן דהדרא עי"ש בפרש"י ותוס' ד"ה תנא דידן וצ"ע. ולהנ"ל מיושב היטב דלאביי דלא ס"ל שינוי קונה מקרא דאשר גזל רק מהן ולא שיניהן וממילא קונה אף בגזילה מכח דאי עביד מהני וא"כ נאמר דקרא דוהשיב את הגזילה משמע כל מילי הן בעין הן אינו בעין דיחזור דמים וא"כ כשר לעדות גם בהחזיר דמי הגזילה אבל לרבא דס"ל דשינוי קונה רק מקרא דאשר גזל והפי' הוא דאשר גזל דוקא אם היא כעין שגזל. וא"כ קרא דהשיב לא קאי רק אם הוא כעין שגזל וא"כ אם מחזיר דמים פסול לעדות עד שיחזור בתשובה כמש"כ הרמב"ם וא"כ זה היא כוונת הש"ס דפליגי בשינוי קונה היא בטעם דשינוי קונה וא"כ יש בזה כ"מ לדינא אי מקרי רשע בהחזיר דמים ופסול לעדות קודם שיעשה תשובה) והנה המרדכי ר"פ לולב הגזול הקשה על הא דהי' ענביו מרובין מעליו דאין ממעטין ביו"ט ואם מיעטו כשר ואמאי הא הוי מה"ב ותי' דלא הוי מה"ב כיון דבעת שעשה המצוה העבירה כבר נעשתה ואח"כ עושה המצוה ל"ש בזה מה"ב עש"ה ובשעה"מ פ"ח מה' לולב והנה בהא דלולב הגזול הלא כבר נעשתה העבירה בעת הגזילה אך עכ"פ בכל רגע שאינו משיב הגזילה עובר על מ"ע דוהשיב את הגזילה והנה המהרש"א בח"א פרק יוה"כ כ' וז"ל דמסתברא להקל עונש עובר בעשה דיושב ואינו עושה מעובר בל"ת שעובר במעשה והיא ש"ס מפו' ביבמות ד"ז להכי אמינא דע"כ לא חילקו הפוסקים בין מצות דאורייתא לדרבנן בענין מה"ב רק גבי לולב הגזול דבמצוה שמקיים אינו עובר רק דאינו מקיים העשה דוהשיב את הגזילה דהעבירה של לא תגזול כבר נעשתה אבל בקורע את החלוק דבעת הקריעה נגמר הלאו דלא תגזול דא"א שוב מעת הקריעה בחזרה ומקרי רשע ופסול לעדות בזה אף במצות דרבנן אית ביה משום מה"ב והשתא דאתינא להכי נלע"ד דבאמת גם ביו"ט הב' אינו יוצא במצה גזילה וכן במרור הגזול אף שהיא מדרבנן בזה"ז ועיין בפ"ח סי' תע"ה ולדברינו א"צ להיקש בזה רק דכך הוא גוף הדין לפי פסק הש"ע ביו"ד סי' ש"מ וזה נכון לפע"ד.

ועוד נלע"ד ליישב הקושיא ע"פ דברי הפ"י בסוגיא דאוונכרי שם דכתב דשמואל נמי ס"ל מה"ב אלא דס"ל דהיינו טעמא דיוצא בגזול ביו"ט ב' כיון דשאול כשר נהי דאיהו מתכוון לגזול אבל עכ"פ אלו הי' רוצה הי' יוצא ע"י שאלה לכן אין העבירה גורמת המצוה עש"ה שכ' שבזה עולין יפה דברי הש"ס מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול. והנה בחי' של הגאון ח"ה בסוגיא שם תמה עליו דהא שואל שלא מדעת גזלן הוא אבל לפע"ד אין מזה קשיא על הפ"י ע"פ דברי הרא"ש בתשו' שהביא הרמ"א בח"מ סס"י רצ"ג הובא בדברינו לעיל דמי שיש לו ספרים כופין אותו הב"ד להשאיל לאחרים במקום שאין בו חסרון כיס ופשיטא דה"ה בכל דבר הצריך למצוה וז"ב בעיני וא"כ דברי הפ"י נכונים וזה תינח גבי אתרוג אבל לקרוע בחלוק של חבירו דבזה ודאי אין כופין דיש חסרון כיס גדול וה"ל גזלן ולהכי הוי מה"ב ולא יצא ודו"ק.

א לא זכיתי להבין קשייתו על הט"ז דא"כ איך יפרוס דברי הש"ס בסוגיא דאוונכרי דאמרינן שם הלכך לגזיזי' איניהו כי היכא דלהוי יאוש בעלים בידי' דידהו וש"ר בידייכו אכתי קשה הא סתם גזילה לאו יאוש בעלים תהו כמו דאמרינן בש"ס לעיל מינה אבל גזול אימא סתם גזילה יאוש בעלים היא וכדידי' דמי קמ"ל ועיין בש"ך ח"מ סס"י שס"ח וא"כ האיך אמרינן דהוי יאוש בעלים ונבכתי מאוד בזה עד שמצאתי את שאהבה נפשי בספר ישועות יעקב סי' תרמ"ט שהעיר בזה והוכיח מזה דע"כ הא דאמרינן סתם גזילה לאו יאוש בעלים הוא דוקא בודאי גזילה ולא בספק ע"ש מה שכתב דבר נחמד ונעים לתרץ עפ"ז שיטת רש"י שם ואני הסברתי הדבר ביותר לפי דברי הט"ז בסי' תרס"ד דכ' דלהכי לא העתיקו רוב הראשונים דברי ר"ה דאוונכרי דבאמת אין דין זה רק בבבל דשם הי' מוחזקים גוים לאנסים ועיין בח"י סס"י תנ"ד ומסתמא היה הדבר מפני שלא הי' אז שופטים בארץ וא"כ הא הטעם דסתם גזילת עכו"ם לאו יאוש בעלים הוא דדייני בגיותא (עיין ברש"י ב"ק דקי"ד בגיותא בנאוה ובזרוע) וא"כ כי יש שופטים בארץ בודאי לא מחזקי עכו"ם לאנסים עכ"פ מבואר מדברי הש"ס הנ"ל דשני דינים הללו דסתם עכו"ם אנס היא וסתם גזילת עכו"ם לאו יאוש בעלים היא לא יצדקו מחובר ועיין בשעה"מ פ"א מה' גירושין במה דכ' שם לתרץ דלא לסתור דברי התוס' שם בסוכה דל"א ע"א בד"ה אבל גזל לדבריהם בד"ל ד"ה ולקנוני' ודו"ק. שוב ראיתי בס' בית מאיר אה"ע רס"י כ"ח כתב שם לתרץ קושיית הסמ"ע בסי' שס"ח סק"ג במה שהוקשה על דברי הרמב"ם בפ"ה מה' גזילה ה"ו שכתב דאפי' במוכס עכו"ם דחזקתה שנתיאשו הבעלים ממנה הא אנן קיי"ל סתם גזילת גוי לאו יאוש בעלים היא ותי' הב"מ דבמוכס דין הוא אם בגזילה ביד המוכס אלא ע"י מסתמא החזיק בגזילה אתא הסתמא דיאוש ומפיק מסתמא דגזל ע"ש שכתב שהרמב"ם הוציא זה מדוקדק בדברי הש"ס ב"ק ולפענ"ד הדבר מפורש בסוגיא דאוונכרי וא"כ מיושב גם קשיית אאמו"ר זלל"הה על הט"ז כנלע"ד.)** דבנ"ד אף שהוחזקה נדה ל' יום מ"מ נאמנת דמגו דטבלתי ז"א וע' בס' חוו"ד סי' קפ"ה שמפ' שם דא"נ במגו. ולפי העולה על זכרוני גם בהפלאה בפ"ב דכתובות כ"כ ואינו כעת לפני ומ"מ ודאי דנכון דא"א מגו במקום חזקה זו דסוקלין ושורפין בהוחזקו ל' יום ואף שכ' הר"ן בקידושין פ' האומר דמגו דבידו מועיל גם נגד חזקה הנה מבואר שם דדוקא נגד החזקה שיש לו אחין מהני מגו משום שאפשר שהי' לו אחין ומתו וא"כ לא הוי לגמרי נגד החזקה אבל אם אמר שלא הי' לו אחין מעולם א"נ אף במגו דבידו נגד החזקה ע"ש וא"כ בנ"ד שמכחשת החזקה לגמרי אינו נאמנת אף במגו דבידו. וכ"ז נ"ל ברור לפע"ד הנה השבתי לו על כל שאלותיו מתוך טרדות שונות ומרובות ועצומות גם תש כח מאד. ובקשתי שלא יטרדוני כפעם בפעם כי א"א לי למלאות רצון כל השואלים מחמת חולשת כחי וגודל טרדתי ושלום כנפשו ונפש הדו"ש שלמה במוהר"י זללה"ה

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה