אור ברסלב

בית שלמה אורח חיים· רבי שלמה דרימר

תשובה לו

תשובה לה

סקאלא מוצאי ש"ק טו"ב טבת תרי"א לפ"ק. אשוב ואו"ש לכבוד אהו' הרבני המופלג בתו"י כ"ש מוה' שלמה זלמן נ"י. מכתבו קבלתי וראשונה התפלא על הנוסח אשר שלחתי לקבל הנכרי להיות שותף בהעסק על חלק שביעית ומחצה ולהתנות עמו בתחלת השותפות שמחצות היום של עש"ק עד חצות הלילה של מוצש"ק יהיה של הנכרי לבד עבור חלקו וע"ז תמה מעל' כי אף שהתנו עמו בתחלת השותפות מ"מ כיון שהעסק הי' מתחלה של הישראל לבד והי' מוטל הכל על הישראל הוי כמעמיד פועל ולא התירו רק באופן שלא היה להישראל מתחלה שום חלק בהעסק עכ"ד ואני אומר שז"א דא"כ לדבריו יהי' אסור לישראל למכור רחיים שלו לנכרי דמתחלה היה כל העסק של הישראל וכשמכרו לנכרי הרי כל העסק הוא של נכרי והוי כמעמיד פועל דהא לדברי מעל' כל שהעסק הוא של ישראל לבד הוי כאלו מוטל עליו גם עבודת יום שבת. וא"כ כשמכרו לנכרי ומעתה כל העסק הוא של הנכרי הוי כאלו מטיל גם עבודת יום השבת על הנכרי הוי כמעמיד פועל וגם הרי במכס שהתירו בסס"י רמ"ד להשכיר לנכרי כל השבתות ג"כ נימא שכל העסק המכס הי' מתחלה של הישראל לבד. ולדברי מעל' הוי כאלו מוטל היה עליו עבודת המכס גם ביום השבת ועתה כשמשכיר ימי השבתות לנכרי הוי כמעמיד פועל במקומו ונ"ד ממש דכוותי' הוא וגם בענין שכירות רחיים ושדה לולא איסור שכר שבת היה מותר להשכיר לנכרי ימי השבתות לבד ואין בזה איסור משום מעמיד פועל במקומו וגם הרי גם בחנות מועיל התנו בתחלה אף שמתחלה היה

**((א

) וכן יש להביא ראיה ממעשה שנעשה בציפורי שהובא בש"ס עירובין דפ"ו ובסוכה דט"ז עש"ה פרש"י דאמאי לא הלכו הם אל הס"ת אלא ש"מ דמשום כבוד רבים שרי.)** לישראל סחורה בפ"ע. ל"א דהיה מוטל מתחלה התעסקות מסחורה שלו גם ביום השבת. ומ' בלשון המחבר סי' רמ"ה ס"ב. וגם מדברי הג"א ספ"ק דע"ז ומדברי ר"ש גאון שהובא בב"י סי' רמ"ה מבואר שאף שמתחלה היה כל העסק של הישראל לבד מותר להשתתף בזה עם הנכרי ולהתנות עמו בתחלת השותפות עש"ה. והטעם פשוט לפע"ד דכיון שעכ"פ בעת שנשתתף תיכף אז מתנה עמו שהעסק יהי' ביום הש"ק של הנכרי לבד עבור חלקו אין בזה משום מעמיד פועל אף שהעסק היה בראשונה של הישראל לבד מי כפהו אז לעסוק בשבת שנימא דעכשיו מעמיד פועל במקומו ודוקא כשהי' מכבר שותף עם הנכרי בסתם דאז הוטל ההתעסקות על שניהם בשוה בכל יום ויום השבת בכללי דהשותפין שכירין זה לזה לעסוק בכל העסק תמיד ע"כ היו מוטל גם על הישראל ההתעסקות גם ביום השבת מש"ה כשהנכרי עוסק בעבורו אח"כ בשבת והישראל כנגדו בחול הוי כמעמיד פועל במקומו אבל אם בתחלה כשהכניס הנכרי עמו לשותפות הותנה עמו שלא יהי' מוטל עליו עבודת השבת. ויום השבת יהיו שייך להנכרי לבד מה איכפת לן שבראשונה היה העסק של הישראל לבד וזה ברור לפע"ד (א) שנית התפלא מעל' דהא בנ"ד הוי שכר שבת שלא בהבלעה והאריך בזה ולא ידענא מאי קאמר דהא בנ"ד היה מתחלה כל העסק של הישראל לבד ועכשיו הנכרי מקבל הריוח של כל השבתות מה ענין זה לשכר שבת ול"ד למ"ש הריב"ש בתשו' הובא בב"י סס"י רמ"ה בענין ישראל ונכרי שהי' שותפים בבהמות לטחון ברחיים. דאם לא התנו מתחלה אסור לומר אח"כ טול חלקך בשבת ואני בחול משום שכר שבת וע' במג"א סי' רמ"ו סק"ג דשאני התם דכיון שנשתתפו מתחלה סתם. א"כ היה שייך ריוח מחצה מיום השבת לישראל. וכשאומר הישראל אח"כ שהנכרי יטול כל הריוח של שבת והוא יקבל הריוח של יום חול כנגדו זה הוי שכר שבת שהישראל לוקח עבור מחצות הריוח שלו שביום השבת מחצית הריוח המגיע להנכרי מיום החול. משא"כ בנ"ד דמתחלה היה שייך כל הריוח להישראל ועתה השתתף עם הנכרי באופן שיקבל הנכרי הריוח של יום השבת מאי ענין שכר שבת לכאן ויותר מזה אני אומר שאף אם היה משתתפים מתחלה סתם ואח"כ התנו אף דאסור כה"ג משום מעמיד פועל. אבל לענין איסור שכר שבת יש לדון כי לכאורה היה קשה לי על הריב"ש דאסר בנידון הנ"ל משום שכר דהרי כ' הר"ן ר"פ השותפין דמש"ה סובר ראב"י התם בחצר שאין בו דין חלוקה ונדרו מותרין לכנוס לחצר משום דזהו נכנס לתוך שלו משום דמשעה ראשונה שלקחו בחצר בשותפות ע"ד כן לקחוהו שבשעה שישתמש בה אחד מהם תהא קנוי לו כולה קנין הגוף. ועכשיו בשעה שא' מהם משתמש בה הוברר הדבר למפרע שעכשיו כולו שלו ע"ש. וא"כ מה בכך שלא התנו מתחלה כיון שהגוי משתמש בה בשבת. והישראל בחול הוברר הדבר למפרע שבשעה שהשתמש בה הגוי קנוי קנין הגוף להגוי לבד ובעת שהשתמש בה הישראל בחול הוא קנוי להישראל לבד וא"כ לא היה שכר שבת כלל דהא לענין נדרים גם בשותפים בדבר המטלטל נמי דינא הכי כמבואר בטח"מ סס"י ק"פ ובהג"ה ביו"ד סי' רכ"ו סס"א. ודוחק לומר דבנדון הריב"ש מיירי דוקא ביש בו דין חלוקה. ע"כ עלה ע"ד לומר דדוקא כשא' מהשותפים משתמש בדבר המשותף לצורכו הוא דאמרינן דבשלו הוא משתמש דהוי כאלו כולו שלו בשעת תשמישו וכמ"ש הר"ן ואף דשם במשנה מבואר דלראב"י אף א' מן השוק יכול לומר לתוך של חבירך אני נכנס היינו באופן שאין השותף מקבל ממנו שכירות עבור מה שנכנס. רק שנכנס לצורך השותף כמ"ש הר"ן שם בשם הרשב"א אבל אם שותף א' משכיר לאחר דבר המשותף על איזה זמן אינו יכול לומר את שלי השכרתי לבדי ודבר זה מבואר מתוך תשו' הרשב"א שהב"י בח"מ סי' קע"א הביא תשו' הרשב"א דבדבר שאין בו דין חלוקה. והשתמש א' מהשותפים כמה שנים יכול לומר בשלי השתמשתי ואין חבירו משתמש כנגדו וגם אינו מעלה לו שכר והוקבע להלכה בהגהת רמ"א שם סס"ע ח'. ובסי' שס"ג הביא תשו' הרשב"א דאחד מהשותפים שהשכיר בית המשותף לאחר על זמן שייך השכירות לשניהם וא"י לומר בשלי השכרתי והוקבע להלכה בהגהת רמ"א שם סס"י שס"ג הרי מבואר כמ"ש ובס' נה"מ בסי' קע"א סק"ב כ' לחלק כן מסברת עצמו ושכח שמבואר כן ברמ"א סי' שס"ג (ב) ומש"ה בנדון הריב"ש דמיירי שהי' שותף עם גוי בבהמות לטחון ברחיים כמבואר שם וא"כ הם מקבלים שכר טחינה עבור שמשתמשים בבהמות של השותפים בזה יפה פסק הריב"ש דבלא התנו מתחלה יש איסור משום שכר שבת אבל בנ"ד כיון שעושים בכל העסק לצורכם אף אם הי' משתתפים בתחלה סתם אין כאן שכר שבת דכ"א בשעה שהוא משתמש לצורכו הוברר הדבר למפרע דאז קנוי לו הכל לבד כמ"ש הר"ן ואין כאן שכר שבת כלל (ג) אלא שלכאורה עומד קצת נגד זה דברי הריצב"א בתשו' שבהגמ"יי פ"ק משבת ויש בזה לפלפל הרבה אבל בהתנו מתחלה בעת שהכניס את הנכרי לשותפת כמו בנ"ד אין מקום לומר דהוי שכר שבת וכנ"ל וא"ל דכיון שהישראל מקבל מעות מהנכרי עבור חלק שביעית ומחצה שלו והתנה עמו שחלקו קבל בשבח הוי שכר שבת ז"א מתרי טעמי חדא דהא מכר לו חלק שביעית ובמכירה לא הוי שכר שבת כמ"ש המג"א סס"י רמ"ד לענין מכס. שנית דהרי אין מקבל מהנכרי מעות עבור חלק הריוח רק עבור שמכר לו חלק שביעית ומחצה בתבואת והעצים ומאי ענין שכר שבת לכאן אלא שעכ"ז מה שהצרכתי לקבל הנכרי לשותפת שיהי' לו חלק בהעסק שביעית ומחצה ויתנה עמו שמחצות היום של ע"ש עד חצות הלילה של מ"ש יהי' של הנכרי לבד הוא מחמת שיש לי חשש בענין זה משום שכר שבת באופן אחר והיינו כיון שהישראל שכר מתחלה הגראלניא מהאדון ואחר כך השכיר חלק מהגראלניא להגוי והתנה עמו שחלקו יהיה ביום השבת א"כ הוי כהשכיר להנכרי הגראלניא על שבת לבד ע"כ הגם שאין חשש שכר שבת מכח הריוח והמינים רק בזה שהישראל מקבל מעות מהנכרי עבור שכירות חדרים שבהגראלניא והכלים עבור שבת בזה לכאורה יש מקום חשש איסור שכר שבת והגם שלענ"ד נראה שיש בזה היתר מתרי טעמי חדא דהא כתב המג"א גבי מכס דבמכירה אין שייך שכר שבת וטעמו נראה דלא אסרו חז"ל שכר שבת רק משום גזירת מקח וממכר כמ"ש רש"י ז"ל בכתובות דס"ד ע"ש והיינו דאף שאין הישראל מרויח בשבת דהא השכיר להגוי הדבר קודם השבת מכל מקום כיון שגוף הדבר הוא אף בשבת של הישראל ואין להגוי בו בשבת רק קנין פירות מש"ה דבר של הישראל מרויח בשבת וא"כ יש בזה גזירת מו"מ בשבת אבל במכירה כמו במכס אף שמכר לו רק על שבת א"כ כבר הרויח קודם השבת ואין דבר של ישראל מרויח בשבת שנגזר בזה אטו מו"מ דשבת דקודם שבת אטו שבת לא גזרינן וא"כ בנ"ד נמי כיון שהגראלניא אינה של הישראל ממש רק מושכרת לו מהאדון ועתה כשמשכירה לנכרי על יום השבת נמצא שלא נשאר להישראל ביום השבת בה לא קנין גוף ולא קנין פירות ואין שלו משתכר בשבת וקנין פירות שהי' לו בה כבר השכיר קודם השבת ומש"ה שרי כנ"ל ולפ"ז מה שמבואר ברמ"א סי' רמ"ג דאם אין התנור והמרחץ של ישראל רק שכרם מעכו"ם וחזר והשכירו לעכו"ם שרי דאין בזה משום מ"ע לפ"ז יהי' מותר להשכירם אף לשבתות לחוד אף דזה אסור מדינא משום שכר שבת כמ"ש המג"א שם ברס"י רמ"ג בשם הקדמונים זה בשהגוף הוא של הישראל משא"כ כשאינו רק בשכירות בידו ואכתי צע"ק לדינא אבל כן הדעת נוטה הא חדא:

שנית נלע"ד להקל בנ"ד דהא לא קצב הגוי להישראל סכום בפני עצמו עבור שכירות הגראלניא לבד רק כלל קצבת דמי שכירות הגראלניא ביחד עם קצבת דמי חלקו בקניות המיני תבואות והעצים הנמכרים לו וא"כ אף אם יהי' חשש בשכירות הגראלניא משום שכר שבת יהי' שכר שבת בהבלעה דמה לי שמובלע שכירות בין שכירות ימי החול או שמובלע שכר השבת בין דמי מקח של שאר דברים ואף שכ' המ"א בסי' ש"ו ס"ד דאם קצב שכירות לשלם לו כל יום ויום אף ששכרו לחדש הוי שכר שבת שלא בהבלעה הכא לא קצב לו השכירות של שבת בפ"ע רק כלל עם דמי המקח וגם דשם האיסור הוא כמ"ש הראשונים ז"ל בפ' אע"פ משום שיכול לסלקו באמצע השבוע כמו גבי מורד ומש"ה לא הוי בהבלעה משא"כ בנ"ד שכולל דמי השכירות עם דמי המקח ביחד ופשיטא שא"י המוכר ליתן לו זה בלא זה דיכול לומר הנכרי במקח שלם אני רוצה. ועיין בש"ע ח"מ סי' קפ"ב ס"ח ועיין בר"ן פ' האיש מקדש בשמעתתא דקידש חמש נשים בכלכלה של תאנים מ"ש בד' הרמב"ם ול"מ לד' הרמב"ם פכ"ד מה' מכירה הי"ג שפ' במכר לו קרקע ודקלים דאם אינו נותן לו דקלים דיכול הלוקח לחזור גם מן הקרקע משום דיכול לומר במקח שלם אני רוצה כמ"ש ה"ה שם ועיין בספר מחנה אפרים בה' קנין. ומשיכה סי' א' דודאי בנ"ד הכי הוא אלא אפי' לדעת הרשב"ם החולק שם ועיין בט"ז ח"מ סי' רט"ז ס"ה ובמל"מ סוף ה' זכיה מכל מקום כאן אומדנא דמוכח דלא קנה זה בלא זה ועיין בר"ן בפ"ב דגיטין בשמעתא דעציץ וזרעים עש"ה ועיין בנה"מ בס' קפ"ב שם. ובלא"ה בנ"ד כיון שעשה הכל כדינא ומכר והשכיר לעכו"ם באה"מ וא"י לחזור בו משום דבר ע"פ הדין וכלל קצבת דמי השכירות בתוך דמי המקח הוי לי' שפיר בהבלעה לענ"ד ואף שבש"ס בכתובות דס"ד גבי מורד קאמר דלא יהבינן לה דשבת משום דמחזי כשכר שבת אף דאין נותנין לה הסך בפ"ע רק כוללין עם הכתובה כדקתני מוסיפין לה על כתובתה וכמ"ש הר"ן שם במשנה מ"מ אף דבשבת הגביי' הוא בהבלעה עם הכתובה מ"מ בעת המרד שקוצבין לה בעד כל יום אם יוסיפו לה גם בעד שבת חצי דינר הוי שכר שבת בעת הקצבה אבל בנ"ד אף בעת הקצבה הוא בהבלעה שהבליע קצבת השכירות יחד עם דמי מקח של המינים ברור לפענ"ד דהוי בהבלעה ושרי (ד) ומ"מ אף ששני טעמי היתר ברורים בעיני אעפ"כ מחמת חומר

**((א

) אבל אעפ"כ הנהוג אאמו"ר הג' ז"ל בעצמו לכתוב הנוסח בשטר מכירה בענין להשכיר מקודם לישראל אחר ואחר כך ישכור בחזרה המחזיק עם נכרי בשותפות והיא מטעם אחר שכ' לקמן בתשו' סי' נ"א ע"ש.

ב בס' שער המשפט בסי' קע"א כ' חילוק אחר בין הדין דסי' קע"א לסי' שס"ג אך דברי הנה"מ ואאמו"ר הגאון זללה"ה נראין יותר.

ג ועוד אפשר לומר בזה לפענ"ד ע"פ דברי הגאון בישועות יעקב סי' ש"ז דהקשה שם על הדין דש"ע שם ס' יו"ד ומקורו מש"ס שבת דקכ"א דמותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך ואני אשמור לך פירותיך שבתחומי והא הוי שכר שבת דקיי"ל שמור לי ואשמור לך הוי ש"ש ותי' דלענין שכר שבת בעינן שכר ממש אבל הנאה לא הוי ש"ש והוכיח מהא דמורדת דפוחתין לה גם בעד יום השבת דפשיטא דניכוי מחוב הוי שכר ממש אלא ע"כ דלענין ש"ש בעינן שכר ממש דבר קצוב וכן מורין דברי הגהמ"י פ"ו אות ק' שהביא הרמ"א בהג"ה סס"י רמ"ו וצ"ע דעובדא דר' אלחנן שבתוס' ע"ז דכ"ב הובא במ"א סי' רמ"ה סק"ג התם שאני דהי' גובין שכר ממי שאפה בתנור והי' להאופה חלק בזה והוי ש"ש וא"כ בהאי דינא דאין מקבל שכר מאחרים לא הוי ש"ש כנלע"ד.

ד מצאתי תנא דמסייע לי' הג' בעל נו"ב במה"ת חא"ח סס"י כ"ו עש"ה.)** איסור שבת הי' עצתי להשתתף עמו שיהי' לו חלק שביעית ומחצה ולהתנות שמחצות היום של ע"ש עד חצות של מ"ש יהי' שלו לבד שיהי' גוף השכירות נמי קצת בהבלעה וכן מבואר להדיא בס' תוספת שבת סי' רמ"ד ס"ק ט"ז י"ז דבכה"ג שמשכיר לו גם על קצת היום של עש"ק הוי הבלעה ע"ש ואין כאן פקפוק עוד. שלישית כתב רו"מ לפקפק מכח דהוי הערמה ואף דבמכירת חמץ קוה"פ נמי הערמה הוי התם עכ"פ כיון שע"י מכירה שמכר כדין לאו שלו הוא עכ"פ אינו עובר על בל יראה משא"כ בנ"ד עיקר האיסור הוא משום דמחזי כשלוחו מה נועיל במכירה זו אכתי מחזי כשלוחו. וגם דעת הראב"ד דסובר דאף בהתנו אסור בבאו לחשבון דהוי הערמה והיינו משום דאכתי מחזי כשלוחו ואף להחולקים עליו י"ל דסברו דאף בבאו לחשבון לא הוי הערמה משא"כ באופן דהוא הערמה אסור עכ"ד מעל' אף שלשונו מגומגם אבל בדבריו אין טעם דאם נאמר דבמכירה בהערמה לא יצאנו מידי מראות עין א"כ אכתי תקשי לענין מכירת חמץ בהערמה ולא חיישינן למ"ע שיאמרו שהוא של ישראל ועובר בב"י וא"ל שאין חוששין למ"ע רק באופן שיחשדהו שעוקר ועושה מעשה בידים משא"כ בחמץ דהחשד הוא רק שעובר בשוא"ת מש"ה אין חוששין למ"ע ז"א דהרי גזרו חז"ל לחייב בציצית טלית שאולה לאחר ל' יום משום שנראית כשלו ומבואר דאף בכה"ג חששו למ"ע דהא ציצית ג"כ שוא"ת הוא כמ"ש התוס' ביבמות ד"צ ריש ע"ב ע"ש וא"ל משום דבחמץ אין כאן חשד רק שעובר אדרבנן וגם בשוא"ת דהא מה"ת סגי בביטול לכן לא חששו למ"ע ז"א דהא מבואר בש"ס שבת דכ"ג דחצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות משום חשדא וקאמר התם ומנא תימרא דחיישינן לחשדא ומייתי ראיה מפיאה ע"ש ואי איתא מאי ראיה בפיאה שפיר שייך דחיישינן לחשדא שעבר על מ"ע ש תורה משא"כ בנ"ח שאינו רק מצוה דרבנן וגם מגוף הך דינא דצריכה שתי נרות משום חשדא וקיי"ל הכי מבואר דאף בדרבנן ובשוא"ת חיישינן לחשדא וא"כ אם נאמר שבמכירה בהערמה יש מ"ע א"כ אמאי מותר למכור חמץ בהערמה ולא חיישינן למ"ע ומבואר מזה דבמכירה לא חיישינן כלל למ"ע והראב"ד שאוסר בבאו לחשבון אף בהתנו משום הערמה לאו משום מ"ע הוא כמ"ש מעל' אלא שסובר הראב"ד דאם באו לחשבון שאמר אחר כך מלא לי כענין שמבואר בתשו' הי' שהובא בב"י זהו הערמה מפורשת הוא והוכיח סופו על תחילתו שהתנאי דמעיקרא לא הי' רק הערמה בעלמא ולא ע"פ אמת דהא אמר בפי' מלא לי והערמה כי הא מבטלת התנאי או המכירה או המתנה לגמרי וכעין זה כ' המג"א בסי' תמ"ח דאח"פ כשהעכו"ם אינו רוצה להחזיר החמץ אסור לתבוע אותו בדיניהם והיינו דאם יתבע אותו אח"פ להחזיר לו הא עצמו מגלה שלא היתה המכירה רק להערמה בעלמא ובטלה המכירה למפרע וכ"כ הב"י סי' תמ"ח אהאי דתניא בתוספתא ובלבד שלא יערים היינו שלא יפרש התנאי והב"ח מפ' שלא יניח חותם או יעשה שום דבר שהי' נראה שאין זו מכירה גמורה הא זולת זה אף שהכל יודעין שהוא הערמה בעלמא כמ"ש ב"י בסי' תמ"ח על כל מכירת חמץ הנהוג שאין לך הערמה גדולה מזו. ואפ"ה מכירה גמורה הוא כל שלא גילה דעתו בפי' שאינה רק הערמא שאם גילה דעתו כן בטלה המכירה לגמרי וכן מבואר בש"ס בנדרים ס"פ השותפין דתנן התם המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה מעשה בא' בבית חורין כו' ובש"ס שם פריך מעשה לסתור ומשני חסורי מחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ומעשה נמי בבית חורין כו' וע"ש בש"ס וז"ל הר"ן שם ואם הוכיח סופו על תחלתו שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינו אלא הערמא וכגון מתנת בית חורין דאסיק למילתי' ואמר והיכן לפניך אבל כשלא אמר בפירוש אע"פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב לי' אלא כי היכי דליתהני מודר אפ"ה הוי מתנה ע"כ והרי מבואר כמ"ש והפוסקים החולקים על הראב"ד י"ל דסברי דדוקא בהך דבית חורין שגילה דעתו להערמא בשעת המתנה. משא"כ אם גילה דעתו אחר כך לא איכפת לן בדיעבד וע"ש בר"ן דמ"ח סע"א שהביא מחלוקת הרמב"ם והרשב"א וכ"כ האחרונים בסי' תמ"ח לענין חותם שיש חילוק בדיעבד בין אם לא הניח החותם קודם המכירה או אח"כ וע"ש בחק יעקב או י"ל דס"ל להחולקים על הראב"ד דאף שהערמא מפורשת מבטלת המכירה מ"מ כיון שאף בלא התנאי אין האיסור רק משום דמחזי כשלוחו ע"כ מועלת בכה"ג מכירה או תנאי אף שאינה ע"פ הדין וכיוצא בזה כ' התוס' פ' איזהו נשך סוף דס"ג ד"ה כשמשך וז"ל ומשיכה דהכא לא הוי רק לענין היתר פיסוק דמים ולא לקנות ממש ע"כ. והיינו אף שבאמת רק הערמה הוא ואינה לקנות ממש מועלת על כל פנים לסלק איסור דמחזי כרבית. וכן פי' בספר בכור שור שם סוף דס"ה דברי התוס' הנ"ל. והתוס' באמת הם מהחולקים על הראב"ד בספ"ק דע"א בהך דבאו לחשבון ע"ש וכ"ז הוא להיפך מדברי מעל' ונחזור לענין שכבר הוכחנו דאין חשש מ"ע במכירה בהערמא וכ"כ בס' ש"ת בסי' רמ"ד בשם תשו' פמ"א ותשו' גו"ר דבמכירה אין חוששין למ"ע כלל ואף שבתשו' צ"ץ סי' ל"ה כ' דאף במכירה יש חשש מ"ע מבואר שם דדוקא במכירה לשבת לבד הוא דחשש למ"ע הא לא"ה אין חוששין למ"ע ואף בנדון שלו לא אסר מטעם זה לבד רק סנפו בין שאר טעמים שכ' שם לאסור בנדון שלו רק שעומד לנגד דברינו הנ"ל דברי המג"א בסי' י"ג שכ' דמש"ה לא מהני תקנה כשנפסקו הציצית בשבת שיתן הטלית במתנה לאחר וישאיל ממנו משום דאכתי נראית כשלו ע"ש ומבואר מזה דאף במתנה בהערמא חוששין למ"ע והוא תמוה לכאורה דהא במכירת חמץ אף שהוא הערמא ל"ח למ"ע וכנ"ל והנלע"ד דדוקא במתנה או במכירה לישראל הוא דכתב המג"א דיש חשש מ"ע אבל כשמוכר לנכרי אין חשש מ"ע משום דעכו"ם מפעי פעי כמבואר בש"ס בחולין דקל"ג שיש חילוק בכה"ג בין ישראל לעכו"ם ע"ש ועוד נלע"ד לחלק דשאני בדין המג"א דסי' י"ג דהוא עצמו לבוש בהטלית והוא תחת ידו אף שנתנו לאחר יש מ"ע משום דהרואים יאמרו ששלו הוא דהא חזקה אלימתא הוא שכל מה שביד אדם בחזקת שהוא שלו כמבואר בח"מ סי' צ"ט וע"ש בש"ך משא"כ במכירת חמץ שמוכרין החדר ג"כ שהחמץ בתוכו ובזה נתחדש לי טעם חדש למ"ש הפוסקים בסי' תמ"ח שהחמץ הנמכר יהי' דוקא חוץ לביתו והיינו דאם הוא בבית שלא נמכר יש חשש מ"ע משום חזקה הנ"ל וזה טעם נוסף לה טעמים שכ' האחרונים ז"ל שם ועכ"פ בנ"ד דיש הני תרי טעמי לטיבותא אין חשש מ"ע ובלא"ה יש סניף בנ"ד להקל דכתבו כמה פוסקים דבהפסד גדול ל"ח למ"ע בפרט היכי שי"ל דהוי כמציל מידם כמ"ש היתר זה בסס"י רמ"ד לענין מכס ובנ"ד נמי אחר שע"פ הרוב מפשרין עצמן בענין תשלומי האקציז לכל חודש כידוע ובין אם יעסקו בהגראלניא או לא חל עליו התשלומין כפי ההשוואה א"כ הוי כמציל מידם וגם ההפסד בהשבתת העבודה הוא ע"פ הרוב הפסד גדול כידוע ע"כ יש סניף להקל:

ועל הרביעית. אשר שאל מעל' למה הצרכתי שיהי' להנכרי חלק שביעית ומחצה בהשורים העומדי' בהרפס אפרש כוונתי שהצרכתי לזה מתרי טעמי טעם א' דאם לא יהי' להנכרי חלק שביעית ומחצה גם בהשורים כמו שיש לו בכל העסק יהי' א"כ הערמה ניכרת וברורה בשעת מעשה דהא יש להנכרי חלק שביעית ומחצה בהפסולת המתהווה מהמינים שיש להערל בהם חלק שביעית ומחצה ואם המכירה הוא באמת איך שותין השורים שהם של הישראל לבד את הפסולת שיש גם להנכרי חלק בזה. שנית דידוע שבעת שנותנין הפסולת הנ"ל מעורב במורסן או בגרעינין של תבואה להבהמות בשבת לשתות עושין אז כמה מלאכות האסורים בשבת והעכו"ם שיעשה כן לטובת ישראל הוא עושה והוי כשלוחו ע"כ הוצרכתי שיהי' להנכרי חלק שביעית ומחצה בבהמות ושיהי' חלק הריוח מכל העסק משבת לו לבד ובצירף שני הטעמים הנ"ל א"א לדעתי לעשות בא"א רק שיהי' להנכרי חלק בהשורים כמו בכל המינים ולהתנות עמו בחלק הבהמות ג"כ כמו בשאר המינים והמבין יבין. החמישית אשר התפלא מעל' במ"ש שבאם לא יהי' באפשרי לכתוב שטר בכ"פ בעת שיקנו מין מחדש אזי יראו שיקנו ממעות השותפים בידיעת הנכרי ובשעת הדחק אפשר לסמוך ע"ז וע"ז התפלא מאד דעכ"ז איך יקנה לעכו"ם הא אין שליחות לעכו"ם הנה אכתוב לו טעמי שיש בזה כמה צדדים להקל. א) הנה מבואר בספר מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט"ו דאם עשה הגוי לישראל שליח לקנות לו קרקע במעות הגוי וכן עשה הישראל וקנה ניקנית הקרקע להגוי אף דאין שליחות לעכו"ם בזה א"צ שליחות משום שהישראל מעשה קוף בעלמא הוא דקעביד ומעותיו הוא שקונות לו כמ"ש בפ"ק דקידושין בכסף על ידי אחרים אף לר"מ משום דקבלת רבו גרמה לו ע"ש בדכ"ג ובפרש"י ועיין בספר קצוה"ח סי' קכ"ג סק"ה ובסי' קצ"ה סק"ט ועיין בס' נה"מ סי' קפ"ב סק"ב ואף שבמטלטלין לדעת ר"ת שסובר דעכו"ם אינו קונה במטלטלין רק במשיכה ודאי דלא מהני משיכה של הישראל שיקנה העכו"ם דאין שליחות לעכו"ם מ"מ לדעת רש"י ודעמי' שעכו"ם קונה מטלטלין בכסף דינא הכא דמעותיו קונות לו וכ"כ בס' מח"א שם וא"כ בנ"ד כיון דאין כאן רק שבות דרבנן אולי יש לסמוך בשעת הדחק אדעת רש"י וגם המ"ב בתשו' סי' כ"ט כ' לסמוך אדעת רש"י במכירת חמץ בדיעבד אלא שע"ז לבד לא הייתי סומך להקל אף בשעת הדחק משום דרוב האחרונים חלקו על המ"ב וסוברים דרוב הפוסקים סוברים כר"ת רק בחמץ סמכו אטעם השני שבתשו' מ"ב שם. וזה לא שייך בנ"ד. שנית שאף שהמח"א והאחרונים הנ"ל כ"כ. מכל מקום מתשו' מ"ב סי' צ"ז שהתיר שם מטעם דעכו"ם לעכו"ם נעשה שליח. והאחרונים בסי' תמ"ח חלקו עליו ואם נאמר כהמח"א הנ"ל א"כ להמ"ב שסומך ע"ד רש"י בדיעבד בלא"ה כיון שהעכו"ם השליח נתן כסף שלו להישראל המוכר קנה העכו"ם מדין עבד כנעני כמ"ש המ"ב שם אח"כ. וע' בקצה"ח הנ"ל. ויש לפלפל בזה הרבה ואכ"מ. ועכ"פ סניף גדול להקל הוא בשעת הדחק. שנית אף אם נאמר בהחלט כד' ר"ת דמשיכה דוקא בעכו"ם מישראל עכ"ז מה דפשיטא ליה למעל' שאין חילוק בזה בין שליח לשיתוף. ואני אברר שלדעת רש"י ודאי יש חילוק ולד' התוס' יש לדון לכאן ולכאן והנה בש"ס פ"ק דב"מ ד"ח דקאמר רבא תדע שאלו אמר לשליח צא וגנוב לי וגנב פטור ושותפין שגנבו חייבין מ"ט לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ע"ש. והנה שטת רש"י שם דשותפין שגנבו היינו שגנב א' מהשותפין לדעתו ולדעת חבירו ע"ש והתוס' חלקו על פרש"י ופי' דשותפין שגנבו היינו שהגביהו שניהם ע"ש ומעתה לשטת רש"י שסובר דאף שותף א' שגנב לדעתו ודעת חבירו אמרינן דשלוחו כמותו ואף דבאמר לשלוחו לא וגנוב לי וגנב פטור המשלח משום שאין שלד"ע כמו שפרש"י שם. ואפ"ה בשותפין מתחייב משום מגו דזכי לנפשי' וה"ה בעכו"ם וישראל שותפין וקנה הישראל בידיעת העכו"ם שותפו איזה דבר אף אם נאמר דעכו"ם אינו קונה רק במשיכה מ"מ מהני משיכת הישראל נמי שיקנה שותפו העכו"ם דאף שאין שליחות לעכו"ם אמרינן מגו דזכי לנפשי' כו' ואף לדעת התוס' שחלקו שם על רש"י ומבואר מדבריהם דאם הגביה הגנבה לצרכו ולצורך שותפו אעפ"כ אנו אומרין אין שליח לד"ע י"ל דדוקא לענין דבר ערוה הוא שכ"כ. דטעמא דאשלד"ע הוא משום דדברי הרב כו' וה"ט שייך נמי בשותפין שהגביה א' מהם. אבל לענין אין שליחות לעכו"ם דאימעוט מגזה"כ דאתם גם אתם י"ל דלא אימעט רק בשליח בעלמא. אבל לא בשותף דאיכא למימר מגו דזכי לנפשי' ויש לעשות סמוכים לדברינו דהא בש"ס רפ"ב דקידושין דבעי ש"ס למילף שליחות בכל התורה מקרא דושחטו אותו דפסח. ודחי הש"ס ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגוי' ע"ש ומבואר דאף אם נאמר דבכל התורה אין שליחות כלל. מ"מ בפסח יש שליחות משום דאית לי' שותפות בגוי' וע"כ נמי להלכה דיש שליחות בכל התורה. מ"מ אף דבעכו"ם אין שליחות. מ"מ באית לי' שותפות בגוי' יש שליחות. וראיתי בס' נה"מ בסי' ק"ה סק"ג דסובר בפשיטות דלשטת התוס' הנ"ל. ה"ה בכל אותן שאינן בני שליחות אף שזכה א' מהם לו ולהם בשותפת לא מהני אף דאיכא למימר מגו דזכי לנפשי' ע"ש. ואין דבריו מוכרחים ואדרבה נראה כמ"ש מכח ראיה שהבאתי היוצא לנו מזה דעכ"פ לשטת רש"י ודאי קנה העכו"ם חלקו ולשטת התוס' יש להסתפק. והנה הקצוה"ח בסי' שמ"ח הוטב בעיניו שטת רש"י והנה"מ בסי' ק"ה שם הוטב שטת התוס' אבל בעניותינו מידי פלוגתא דרבוותא לא נפיק. וע' בח"מ סי' קע"ו סי"ב בהג"ה ובסס"י קע"ז ולכאורה יש להקשות על דעת רש"י דא"כ מאי פריך הש"ס בב"ק דנ"א בור של שני שותפים היכי משכחת לה אי דשוו שליח תרווייהו ואמרי ליה זיל כרי לן ואזל כרה להו אין שלד"ע ומאי קושיא והא משכחת לה בשאמר לחבירו שיכרה בור לשותפת ואזל וכרה על דעתו וע"ד חבירו דבכה"ג יש שליח לד"ע לפי שטת רש"י אבל באמת לק"מ דהא עיקר טעמא הוא משום מגו דזכי לנפשי'. ובבור ברה"ר לא שייך זכיי' כלל דהא באמת אינו ברשותו של אדם כמבואר בש"ס ב"ק דכ"ט ובפסחים ד"ו וע"ש בפרש"י וע"כ לא שייך לומר מגו דזכי לנפשיה. דהא באמת אין לו בו שום זכיה. רק דהתורה אוקמי ברשותי' להתחייב עליו. ומש"ה אף בשותפים אשלד"ע ולק"מ ז"כ. וע' באחרונים בח"מ סי' ק"ה ס"ב. ועכ"פ המתבאר דלשטת רש"י הנ"ל ודאי קנה העכו"ם חלקו בהמין שיקנה ולשיטת התוס' יש להסתפק וא"כ בנ"ד דאינו רק איסור שבות יש בזה סניף טוב להקל. (א) שלישית:

הנה הארכתי בתשו' אחת בענין בכור. בישראל שקנה מקח עבור עכו"ם. דנהי דאין שליחות לעכו"ם ולא קנה הנכרי מ"מ לענין אם קנהו הישראל יש להסתפק הואיל ולא נתכוין לקנות לעצמו. ומקום הספק הוא עפ"י ד' התוס' בב"ק דק"ב ע"ב עש"ה. שנסתפקו בדין כיוצא בזה. וגם הבאתי שם שטת רש"י ותוס' בביצה דל"ט ע"ב ע"ש היטב. והארכתי בזה לפלפל בדברי הריב"ש בתשו' סי' ת"א הובא ברמ"א בא"ח סי' ת"ן ובמג"א שם סק"י. ואכמ"ל וא"כ אם נימא דישראל הלוקח לא קנה חלקו של העכו"ם מטעם הנ"ל. אף שגם העכו"ם לא קנהו. לא איכפת לן בנ"ד בפרט שבעת שמגיע חצות היום של ע"ש שאז הגראלניא והמקומות שנכנס להעכו"ם קנה העכו"ם חלקו אז ע"י חצירו לרוב האחרונים דחצר המשתמרות קונה לעכו"ם ועכ"פ בצירוף כל הני טעמי היתרי פשוט לענ"ד דבאיסור שבות דרבנן ובשעת הדחק יש להקל. כל הנ"ל ראיתי להשוב לרו"מ הפעם ואם הייתי משיב לכל מי שאינו מבין דברי לא יספיק הזמן. רק נמצאתי כעת להשיבו יען אשר ראיתי שדברי הם נפלאים בעיניו מאד כספר החתום הראיתיו שב"ה אני מדקדק בדקדק יפה כל דברי אין בהם עקש ונפתל. ודי בזה ואמנם כגון דא צריכנא לאודעי שאם ימכור הישראל בהנוסח הנשלח ע"י הב"ד ימכור בא' משאר ימי השבוע ולא בע"ש כיון שצריך להשכיר חלק מהגראלניא והכלים העושין מלאכה יש לחוש לדעת האוסרין בסס"י רמ"ו להשכיר לעכו"ם בע"ש כלים שעושין בהם מלאכה ואף שי"ל דכאן כיון שאינם של הישראל ממש רק מושכרים אצלו. והוא משכיר לעכו"ם עד כלות המשך ומתנה לחלקו יהי' בשבת. א"כ הוי כמכירה. כיון שאין להישראל בהם בשבת לא קנין גוף ופירות ובמכירה ודאי נראה דמותר למכור אף בע"ש לעכו"ם אף כלים שעושין בהם מלאכה ואף שראיתי בפמ"ג בא"א בסי' רמ"ו סק"ט שרוצה להחמיר אף במכירה בזה אינו נלע"ד וסוגיין דעלמא יוכיח. מ"מ למעשה לבי מהסס קצת אם דומה למכירה לנדון זה דטעם החומרא דמחזי כשלוחו כמבואר בראשונים ספ"ק דשבת. ע"כ לא ימכור בע"ש רק ביום משאר יומי החול. ובשביל זה הי' לפני נוסח זה יותר מקובל ממה שימכרו לעכו"ם לגמרי בכל שבוע. כי ודאי כשמוכרין הכל לחלוטין. צריך למכור בע"ש לא קודם לכן כי איך ימכרו הכל ואח"כ קודם השבת אחר המכירה יהי' הישראל נושא ונותן בהעסק. וזהו ודאי הערמה מפורשת וניכרת. וכיון שימכרו בע"ש וצריך להשכיר גם אז הגראלני' עם הכלים חזר חשש איסור הנ"ל שאסור להשכיר לעכו"ם כלי שעושין בהם מלאכה בע"ש. הגם שכבר כתבתי שלדעתי יש להקל בזה מטעם הנ"ל. מ"מ כבר כתבתי שלבי מהסס קצת למעשה ע"כ הי' נראה לי יותר למכור בהנוסח הנשלח ע"י הב"ד וזה יכולין לעשות בא' משאר ימי החול והישראל יכול לעסוק בהעסק אף אחר המכירה כל השבוע עד חצות היום של ע"ש. כי כך התנו מתחלה שמחצות הלילה של מ"ש עד חצות היום של ע"ש יהי הכל של ישראל. ואם יבחר בעיני מעל' יותר למכור בכל ע"ש במכירה לחלוטין בפשיטות. עכ"פ עצתי שלא יכתוב שמשכיר לו הכלים רק שמשכיר לו הגראלניא עד כלות המשך בעד סך פ' ורשות ביד הערל להשתמש בהכלים המחוברים והתלושים עד כלות המשך בלי שום שכירות וטרם אלא לאודעי קבעינא. שלא יתלה שום אדם ההיתר בי לומר שאני מתיר לעסוק בגראלניא בשבת ע"י מכירה לנכרי וזה שנים רבות אשר ע"י התחדשות בענין האקציז הי' קשה מלהניח לשבות בעסק זה ביום השבת ואז שאלתי ע"ז מאנשי עירנו בחיי כבור אדמו"ר הרב הגאון הק' זצוקללה"ה מבוטשאטש וכ' אליו בזה פלפול לצדדי להיתר בשעת הדחק ע"י מכירה והשיב לי שאין רצונו לומר בזה לא איסור ולא היתר. בפרט שבאמת יש בזה כמה חששות ואז השבתי להשואלים אני איני רוצה להזדקק בזה. אם יבואו לפני מורה אחר ויכתוב להם נוסח שטר מכירה לא אמחה בידם וכן עשו ונסעו לרב א' סמוך לכאן וכ' להם נוסח שטר מכירה. וע"ל דלא אפשר לי לאשתמוטי באיזה פעם מהשייכים לגבולי אני אומר לאיזה למדן בכאן עצתי לכתוב שטר מכירה בנוסח זה או בנוסח זה ואני אומר בפי' שאינני אומר לא איסור ולא היתר אף ע"י שטר מכירה יהי' באיזה אופן שיהי' רק הואיל שכבר נשתרשו במו"מ זה בעתים הללו ויש הפסד גדול אם ישבית העסק לגמרי ביום שבת ואף אם יורו להם להחמיר לא ישמעו מוטב לכתוב שטר מכירה בנוסח טוב ומועיל. ממה שיכתבו כ"א מן הבא בידו שלא יעברו ח"ו על איסור לגמרי ועכ"פ כשמוכרים באוה"מ אין למחות לדעתי כי יש להם בשעת הדחק על מה שיסמוכו ודי בזה. ב) וע"ד שאלתו בה' נדה הנה במה דסיים אפתח. מה שהק' מעל' על תשו' מע"צ הובא בס' ס"ט סי' קצ"ו שנשאל באשה שתתחילה לספור ז"נ ובאמצע ימי הספירה מצאה כתם טמא והתחילה לספור מחדש ז"נ ואח"כ אמרו לה איזהו טועות שגם על הכתם שנמצא בימי הספירה צריכה להמתין חמשה ימים קודם ספירת ז"נ ומאז בא ספרה שני ימים ואח"כ נתוודע לה שא"צ להמתין ה' ימים בזה ויכולה לספור מיום שאחר מציאת הכתם. ועתה השאלה אם יצרפו הימים הקודמים לספירת ז"נ והשיב המע"צ דאחר שלא כיוונה אז לספירה לא עלו לה. ובפרט למאן דבעי ספורין לפנינו וע"ז תמה מעל' שהוא נגד המשנה והטוש"ע דחרשת ושוטה פקחת מתקנות אותן. ואיך סופרת ז"נ והא לאו בני כוונה נינהו עכ"ד מעל' ולק"מ דהא קאמר הש"ס בחולין דל"א ע"ב כוונה דחברתה כוונה מעליותא הוא ע"ש וכאן לענין ספירה נמי י"ל כן. ואע"ג דבשוטה לא מהני עע"ג ועיין בתוס' בחולין די"ב ע"ב וביבמות דק"ד ע"ב ובגיטין דכ"ד ע"ב מ"מ בענין הספירה והבדיקה קים להו דמהני כוונת חברותיה ובפרט דכיון שהן הן הבודקת וטובלת אותן מהני כוונתן ולק"מ. אמנם על טעם השני שבתשו' מע"צ שכ' דכיון שהסיחה דעתה אז שמא ארגשה ולאו אדעתה ע"ש זהו ודאי תימה שהוא נגד המשנה והטוש"ע הנ"ל ותמהתי על רו"מ שלא הרגיש בזה דא"כ בשוטה מה מהני ז"נ דלמא ארגשה וע' רפ"ק דנדה ד"ג דקאמר והאיכא שוטה מודה שמאי בשוטה וע"ש. אמנם באמת שבלא"ה טעם השני שבמע"צ הוא תמוה כי למה לנו לחוש שמא ארגשה אחר שבדקה ומצאה טהורה בחזקת טהורה היא כמבואר במשנה דנדה דס"ח וע' בתוס' ריש גיטין ד"ב ע"ב סד"ה ע"א ובחי' מהרש"א שם וכבר הארכתי בענין זה בכמה תשו' שבימי ספירתה בחזקת טהרה הוא ואכ"מ ע"כ לפענ"ד לא כ' המע"צ טעם השני רק לסניף בעלמא לטעם הראשון וע"ד אשר הרעיש מעל' על נשי קהלתו לאשר אין שם מורה קבוע וכאשר מוצאת כתם ע"כ צריכה לע"ע לטמא מספק וכן כשנמצאת כתם בימי ספירתה צריכה מספק להתחיל לספור מחדש ואח"ז בעבור דרך שם מורה והיא מראית הכתם לפני המורה ואומר שכתם טהור הוא. הוא חושבת הימי נקיים מעת שהתחילה לספור קודם מציאת הכתם. ומעל' כותב שהוא עון פלילי מכח דברי המע"צ הנ"ל. ואני אומר שיש בדבר זה להקל ולהחמיר דאם באמת כבר הסיחה דעתה לגמרי מלספור אותו היום כי סברה שודאי כתם טמא הוא. או שסברה שודאי לא תמצא מורה הוראה עד אחר עבור ימי ספירתה ולזאת התחילה לספור מחדש מיום שאחר מציאת הכתם בזה ודאי הדין כדברי מעל' שאף שאח"כ עבר שם מורה הוראה והורה שהכתם טהור אין יום זה עולה לנקיים כדברי המע"צ ע"כ אין הנקיים מתחילין עד יום שאחר מציאת יום הכתם. וע' בס' ס"ט סי' קצ"ו ס"ק ל"ד סד"ה ועפ"י ע"ש אבל אם לא הסיחה דעתה לגמרי מלספור יום מציאת הכתם לז"נ והיתה מסופקת מה יעלה לה ומתי ישלימו הז"נ שלה ואף שע"כ התחילה לספור מחדש יום שאחר יום מציאת הכתם מחמת שלא יודעת דין הכתם שמצאה עכ"ז לא הסיחה דעתה לגמרי ביום מציאת הכתם. והיתה סבורה שאם יבא חכם תוך ימי הספירה ויאמר שהכתם הוא טהור אז תחשוב הז"נ מיום שהתחילה לספור קודם מציאת הכתם ואם יאמר החכם שטמא היא. או שלא יבא כלל. תחשוב מחשבון האחרון בזה אני אומר שאם בא חכם וטיהר יכולה לחשוב מחשבון הראשון ואף שלפי חשבון השני היו חושבת

**((א

) ואני אומר דע"כ א' משני הטעמים שנתן אאמו"ר הג' ז"ל מוכרח מהא דאיתא בא"ח סי' ש"ע ס"ב בהג"ה בשם מהרי"ק וז"ל א' ששכר בית מן העכו"ם והשכיר א' מן הבירה לחבירו אם מתחלה לא שכרה אדעתא דהכי הוי לי' כאלו כל הבירה שלו והשכיר א' מהבתים לחבירו אבל אם שכרה מתחלה אדעתא דהכי הוי לי' שני בתים ול"מ אע"פ שיש לא' מהם תפיסת יד בבית חבירו וע"ש במ"א סק"ו דמעת ששכרה לא יוכל לסלק לחבירו מן הבית וקשה אע"פ שהם שליחי ישראל הא צריך שגם המזכה יהיה ישראל כמבואר בתוס' ב"מ דע"א ע"ב ד"ה בשלמא ע"ש ובמח"א ה' זכי' סי' ל"ג. ובקצה"ח סי' קס"ג וכ"ד ובנה"מ סי' ק"ה סק"ב וא"כ במה קנה הישראל הב' הבית לענין עירוב ע"כ מא' משני טעמים שכ' אאמו"ר הגאון ז"ל. ומשמעות דברי הש"ע שהישראל השני לא נתן מקודם מעות להשוכר בעת שהלך לשכור מהעכו"ם משמע ששם ההיתר ע"פ טעם הב' של אאמו"ר ז"ל.)** יום שאחר מציאת הכתם ראשון לספירה. ועכשיו יהיה שלישי או רביעי וכדומה דבר זה אין קפידא כלל וע' בתשו' נו"ב מה"ת חיו"ד סי' קכ"ח. ואף שאחר מציאת הכתם לא החזיקה יום מציאת הכתם רק לספירת ספק אפ"ה הוי ספורין לפנינו כיון שעכ"פ החזיקה יום הזה נמי לספירת ספק ונלע"ד להביא ראיה מש"ס נדה דכ"ט בשמעתתא דטועה. דקאמר שבוע שני' מטבילין אותה בלילותא. אימר יולדת נקיבה הוא ביממא אימר יולדת זכר בזוב הוא שבוע שלישית מטבילין אותה ביממא אימר יולדת נקבה בזוב הוא ע"ש ומבואר שם דאף דשבוע ראשונה ושני' הוא סופרת מספק דהא אפשר שיולדת נקבה בזוב הוא והאי תנא ס"ל דימי לידה שאינה רואה בהם אינם עולין לספירת זיבתה וגם סובר כר"ע דבעינן ספורין לפנינו כדאי' שם בש"ס וע"ש ברש"י ואפ"ה מקרי ספירה כיון שעכ"פ ודאי ספרה ספירת ספק. ודוקא שבוע ראשון לא מטבלינן אותה ביממא משום דבעינן ספורין לפנינו. והיינו משום דכיון דקודם שבאתה לפנינו לא ספרה כלל ולא כוונה דעתה לספירה. אף שאכתי יכול להיות שיהיו נקיים ולא ראתה בהם מ"מ לאו ספירה הוא וע' בס' ס"ט שם סקי"ח ד"ה והן אמת משא"כ שבוע שני' ושלישית מטבלינן לה ואע"ג דשמא יולדת בזוב הוא ולא עלתה לה ספירה מ"מ ספירת ספק ספירה הוא אף למאן דבעי ספורין לפנינו ואף שיש לדחות ראיה זו ולומר דשאני בהך דטועה דעכ"פ ספרה שבוע ראשונה ושניי' בפנינו והיה ודאי נקיים. ואף דיש ספק שמא תוך ימי לידתה הם ואינן עולין לספירה מ"מ כיון שעכ"פ ודאי נקיים היו. אלא שספק שמא אינם עולין מש"ה הוי ספורין לפנינו אבל בנ"ד שיום מציאת הכתם היה אז בספק דשמא טמא הוא ואין היום נקי ע"כ י"ל דלר"ע דבעינן ספורין לפנינו ספירת ספק לאו ספירה הוא. וכן משמע נמי קצת מלשון רש"י שם דכ"ט ע"ב דלר"ע דבעי ספורין לפנינו נקיים ודאי בעינן ולא ספק ע"ש בד"ה אימר מ"מ נלע"ד ברור שכיון שהוחזקה עכ"פ יום מציאת הכתם לספירה מספק ע"ד שאם יתברר לה שהכתם טהור הי' גם היום יעלה לה לספירה אף שאז ביום ההוא לא מחזקת אם טהור היה כדי שיעלה היום לספירה מ"מ כשטיהר החכם הכתם. איגלאי מילתא למפרע שטהור היה מעיקרא. והוברר הדבר למפרע שגם יום הכתם בכלל הספירה הוא וספירה ודאי הי'. ואף שכ' בס"ט שם דמש"ה סבירא להו להש"ס דאי בעי תחלתן דוקא י"ל דהוו ספורין לפנינו משא"כ אי סגי בסופן אע"פ שאין תחלתן ע"כ דלא בעי ספורין לפנינו. הוא מה"ט משום דאי בעי תחלתן י"ל דהוי תפורין לפנינו משום דכיון דכבר איתחזיק יום ראשון בטהרה א"כ הוי לכל הימים ספירה ודאית דהוי כיודעת בכל יום מימי ספירה שהוא נקי מחמת חזקת יום ראשון אבל אי סגי בסופן לבד. א"כ בשעת ספירת כל יום ספירת ספק היא אף שבדקה ביום הז' ומצאה טהור לא מהני כיון דבשעת הספירה שבכל יום לא ידעה בודאי אם נקי הוא אף שבאמת הוחזק למפרע ע"י יום השביעי לא מהני משום דבעינן ספורין ודאי בשעת הספירה ע"ש ודבריו מוכרחים בש"ס דס"ט נלע"ד דהתם שאני דהא בשעת הספירה שבכל יום ויום ספק הוא אם הוא נקי כיון שלא בדקה ואף שאח"כ כשבדקה ביום השביעי ומצאה טהור איגלאי מילתא והוברר למפרע שגם אז בימים הקודמים טהורה היתה לא אמרינן הוברר הדבר למפרע כמו דאמרינן בעלמא אין ברירה. והיינו דלא אמרינן דליתכשר הגט או העירוב למפרע ממאי דאיתברר השתא. וכאן בעת הימים הקודמים ליום השביעי ספק הי' אם יום השביעי יהי' נקי בכדי שע"י יתחזקו הימים הראשונים לנקיים. ומש"ה אף שבאמת הגיע יום השביעי והי' נקי לא מהני לומר דהוברר למפרע דאין ברירה משא"כ כאן דהי' היום נקי בודאי רק שהיתה מסופקת אולי אינו נקי מחמת הכתם שמצאה דשמא כתם טמא מצאה. אבל הכתם כבר הי' בעולם גם אז. וא"כ לא נתהוה אח"כ ענין חדש. דהא הכתם כבר הי' אז רק שלא היתה יודעת הדין וכיון שנתברר הדין שהכתם טהור גילוי מילתא בעלמא היא. והוי ספירה ודאית וחילוק זה מבואר בש"ס בעירובין דל"ו ע"ב דפריך מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ומערב נמי א"ב. אמר ר' יוחנן וכבר בא חכם וע"ש ובפרש"י וזה החילוק הוא מוכרח גם בש"ס יבמות בפ' החולץ דהתם בר"פ החולץ קיי"ל דחליצת מעוברת ל"ש חליצה ול"א אם יבא אליהו ויאמר כו' איגלאי מילתא למפרע ובדמ"א שם גבי ספיקות חולצת אמרינן אלו אתי אליהו ויאמר וע"ש והיינו כחילוק הנ"ל. וכן כוונת התוס' שם דל"ה ע"ב ד"ה תיגלי עש"ה (א) ויש לי לפלפל עוד הרבה בענין זה ואכ"מ. בפרט שעיקר דין של המעיל לדקה. אף שבס"ט

**((א

) בתשו' פמ"א הובא בשעה"מ פ"ה מה' עירובין ה"א כתב דהא דכבר בא חכם ל"מ רק לגבי מלתא דרבנן כמו גבי עירובי תחומין אולם השעה"מ דחה דבריו שם ע"פ דברי הרא"ש והסמ"ג דכ' דר' יהודה ס"ל תחומין דאורייתא ולפענ"ד יש להביא ראיה ברורה לזה מש"ס פסחים דפ"ח ע"ב דהנה על המשנה הא' דפ' האשה שם על הא דיתום ששחטו עליו אפיטרופסין יאכל במקום שרוצה מקשה הש"ס ש"מ יש ברירה ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה וכן על המשנה ג' דפ"ט בהא דאומר לבניו הריני שוחט הפסח על מי שיעלה מכם ראשון מקשה הש"ס כמו כן ש"מ יש ברירה ומשני לה אר"י כדי לזרזם במצות ובמשנה הב' דפ"ט איתא שכח מה שאמר לו רבו כיצד יעשה ישחוט טלה וגדי ויאמר אם גדי כו' ולא מקשה הש"ס כלל ש"מ י"ב דהא בפסח מחשבת השוחט נמי בעינן אלא דזה דומה לכבר בא חכם ולהכי כ"ע אית לי' ברירה וז"ב לכן מפורש בתשו' מהרי"ט ס"א סי' כ"ב ובחח"מ סי' כ"ח וז"ל שם וא"ל עוד מדתנן פ' מ"ש האומר תלד אשתי זכר יטול מנה ואם נקיבה מאתיים ילדה זכר נוטלת מנה נקיבה נוטלת מאתים והא התם לא הי' מבורר לו מה יהי' אם זכר או נקיבה ואעפ"כ זכה במתנתם ז"א דהתם אע"פ שאין הדבר ידוע למפרע איגלאי מלתא מה היה באותה שעה וכדמוקי לה בש"ע בשהוכר עוברה ומה שהי' היא שיהיה כי לא ישתנה מזכר לנקיבה וכיון שכן אפי' למאן דל"ל ברירה קנה דגילוי' מלתא בעלמא היא תדע מדפרכינן בש"ס פ' ב"מ אמתניתי' דאין מתנה אשני דברים כא' מ"ש לכאן ולכאן דלא דאין ברירה למזרח ולמערב נמי א"ב אר"י וכבר בא חכם ופרש"י שבא חכם כבר בין השמשות אבל זה לא היה יודע ולמחר כשנשמע לו גילוי' מלתא בעלמא הוא ואין זה סמיכה על ברירת ס' אלא קני' ודאית היא אלמא אפי' למאן דל"ל ברירה כה"ג קנה שפיר כו' ע"כ לשון הזהב של המהרי"ט זללה"ה. ולכאורה יש להקשות על האי כללא מהא דב"ב דקמ"ב ע"א דאיתא שם גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ושמעו שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו הכל ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק בשני קנה בראשונה ל"ק וע"ש בפירשב"ם וקאמר רבא הטעם דרפי' מרפין בידו וכ' רשב"ם דמעיקרא כשהחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקי' להו אם יש לו יורשין כמו שהוכיח סופו על תחלתו ששמעו לבסוף שהי' לו בן או אשתו מעוברת ושמא לא תפיל וכו' ע"ש ועיין ברמב"ם ספ"ב מה' זכי' ובש"ע ח"מ סי' ער"ה דפי' דבאמת מת או הפילה קודם שהחזוקי ועיין במל"מ שכ' שגם דעת הרשב"ם כן הוא וא"כ חזינן דהחזקה שעשה מס' ל"מ אף דבירר הספק הי' בעצם קודם כלות החזקה רק דאנחנו לא ידענו וקשה אמאי ל"א בזה דהוי כוונה מעלי' כמו דאמרינן וכבר בא חכם. ובהשקפה ראשונה רציתי לתרץ הקושי' ע"פ דברי הישועות יעקב באה"ע סי' ל' דהקשה אהא דאין חצר השותפים קונה זה מזה הא קיי"ל כראב"י דשותפים שנדרו הנאה זה מזה מותרין לכנוס לחצר כדכתב הר"ן ר"פ השותפין דאפי' מאן דל"ל ברירה ומודי בזה דכ"א בשעה שמשתמש שלו היא וא"כ נימא כמו כן לענין קנין לזה העלה דבקנין ל"ש כלל דיני' דברירה דבעינן שיהיה מבורר קודם חלות הקנין וא"כ אפ"ל גם לענין זה אף דבעלמא מהני בענין כזה דכבר בא חכם אבל לגבי קנין לא אולם מדברי תשו' מהר"ם בר' ברוך סי' שכ"ה שהביא הקצה"ח סס"י ר"ס לא משמע כדברי הישי"ע הנ"ל עש"ה וע"כ לחלק דלא כ' הישי"ע רק היכא דבא להוציא מחבירו דהוא נגד חזמ"ק וכ"כ בהדיא בספרו באו"ח סי' תי"ג עש"ה וא"כ אכתי קשה מהא דב"ב דהא התם ליכא חזמ"ק ואמאי ל"ק הא בענין כזה לא שייך ברירה וגם קשה מדברי מהרי"ט בתשו' הנ"ל וגם גוף דברי הישי"ע סובבים ע"פ דברי הש"ך דל"א קניינו וחצירו באים כא' דכבר חלקו האחרונים ע"ז עיין במח"א בה' קנין חצר סי' י"ז ובקצה"ח סי' ר"ב ובנו"ב מה"ת חא"ח סי' ס"ג וקשיית הישי"ע מהא דחצר השותפין נתיישב יפה בס' נה"מ בסי' קע"ו סק"ב דאדרבה כיון דבזה יש ברירה להכי מקום שעומד בו הדבר של השיתוף המקנה הוא שלו לבד ואין אומרים בזה ברירה ואני אבאר הדבר ביותר ביאר דברירה לא הוי רק כגון לאיזה שתצא בפתח תחילה או אם יבוא חכם למזרח או למערב בזה ודאי נתברר לבסוף רק שלא נתברר בתחילת להכי אמרינן ברירה למאן דס"ל כן אבל הכא כשהשיתוף הקונה לא יקנה א"כ גוף החצר הוא של המקנה מתחילה ועד סוף בעת שעומד בו הדבר שרוצה להקנות וכעין זה כ' אאמו"ר הגאון זללה"ה בספרו ישרש יעקב ד"פ ע"ב לענין חזקה דהשתא דקיי"ל דכשאינו נגד חזקה דמעיקר' הוי חזקה מעליותא זה דוקא כשעכשיו ודאי הוא חזקה טובה ורוצין להחזיק ממנה אלמפרע אבל אם נאמר דאם לא מחזקינן הדבר אלמפרע גם השתא לאו כלום הוא וכה"ג לא מקרי כלל חזקה דהשתא וישב בזה דברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ה סי"ב דלא לסתור דבריו בח"מ סי' רל"ה סי"ב עש"ה שהאריך בדברים מתוקים עריבים לחיך ואני ישבתי בדרך זה דברי הט"ז יו"ד סי' ק"ה לענין ס' כבוש להצילו מקשיית הנה"כ שם והבן ואף דבגט אמרינן אפי' בכה"ג גיטו וחצירו באים כא' שאני בגט וכמש"כ בקצה"ח סי' ר' סק"ה ע"ש היטב (וקצ"ע מדברי הרשב"א במרובה הביאו הקצה"ח בסי' שנ"ג סק"א) וא"כ קושיא הנ"ל מהא דגר שמת במקומה עומדת ומצאתי למחי' הה"ג הר' פייביל הלוי אבד"ק בראטשין בהגהותיו לס' ד"כ בסי' י"ט התעורר בקשיא זו ורצה להוכיח מזה דל"א הסברא דכבר בא חכם רק לגבי עירוב דקיי"ל כר' יוחנן ב"נ דאף ישן קנה עירוב ולא כן בדבר דבעי כוונה ותי' דוחק היא בעיני ובפרט מהא דתשו' מהרי"ט הנ"ל דגם שם בעינן כוונת מקנה ועוד יבואר בדברינו לקמן. ולחומר הנושא נלע"ד ליישב הקושיא בדרך זה בהקדם לבאר מה שקשה על דברי הרמב"ם בספ"ב מה' זכי' א' קשה מאוד לפי הבנת מל"מ שם מה שתמה הוא בעצמו והשאיר בצ"ע דהא הרמב"ם העתיק דבזבזו נכסיו ואח"כ שמעו שלא מת וא"כ אמאי לא קנו כשנתודע שהקול היה שקר הא בעת שהחזיקו תחילה עדיין לא שמעו שלא מת וא"כ הא לא החזיקו בס' רק בתורת ודאי ודוחק לומר דכוונת הרמב"ם דבעת שבזבזו בזבזו מכח ספק דכל כה"ג הוי ליה לפרושי. ב' קשה לי הא אנן קיי"ל בפ' הפרה דמ"ט גבי משכון של גר ביד ישראל והישראל לא ידע שמת הגר ובא אחר והחזיק במשכון דאם היה המשכון בחצר של הישראל קנה הראשון המשכון אף דלא נתכוון לקנות דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו והעתיק הרמב"ם כן לענין הלכה בפ' זה הט"ז וא"כ הא קיי"ל דמטלטלי בכלל נכסי' היא וא"כ אמאי לא אשמעינן כאן הש"ס והרמב"ם דזה)** האריך לעשות לו סמוכין הרבה מהש"ס מ"מ לא מצינו הכרח גמור לדינו. וע' בס"ט ריש סי' קצ"ב ע"כ עכ"פ באופן השני שכתבתי יש להקל. בפרט שזה מעשים בכל יום ממש שכמה פעמים שולחים שאלת כתמים לשאול מאיזה כפר למורה שבעיר וביני וביני מתעכב יום שלם או יותר אף בז"נ ולית דחש להחמיר והיינו מטעם שכתבתי ומגודל הטרדות שגברו עלי וגם נתרבו השאלות הבאים ממק"א שצריך להשיב במכתב וכל השבוע פ' שמות הייתי על הדרך וגם ע"י המעתיק נתעכב. ע"כ נתאחר עד עכשיו ז"ז אין לחדש רק חיים ושלום ידידו. שלמה במוהר"י חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

בית שלמה אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה