אור ברסלב
בית רידבז סימן לא

בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי

סימן לא

סימן ל

מכ' חתני הרב הגאון החריף ובקי סוע"ה ירא שמים מצוין כש"מ יוסף נ"י קאנוויץ הרב דקאווארסק וכעת ר"מ בעה"ק צפת תובב"א.

אמרתי אבא במגילת ספר זה לכתוב למו"ח שי' מה שחדשתי לפענ"ד דברים ישרים בדעת הרמב"ם והראב"ד אשר רבים נתקשו ונדחקו בדבריהם ועוד לא העלו מרגניתא. וכמדומני שקלעתי בזה למטרת האמת, אנא לעיין ולהודיעני אם ישרו דברי בעיני כבוד מו"ח שי' והי' זה שכרי.

הרמב"ם הל' נזקי ממון הלכה י"א מסר השומר לשומר אחר השומר הראשון חייב לשלם לניזק שהשומר שמסר לשומר חייב, והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך ומסרת לאחר שלם לי אתה ולך ועשה דין עם השומר שמסרת לו אתה, מסרה השומר לבנו או לבן ביתו או למסעדו נכנסו תחת השומר וחייבים עכ"ל, והשיג הראב"ד א"א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן השני או מאיזה שירצה. ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה בעצמך את שורך. וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא, דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום, עכ"ל יעו"ש. וכתב המ"מ כי אין מקום כלל להשגת הראב"ד. והב"י בטוח"מ סי' שצ"ו כתב שאין כאן השגה, דהרמב"ם בעצמו נמי לא כתב שהראשון חייב לשלם לניזק, לאמר שאין לו דין עם השני, דודאי דינו עם השני, ואם אין לו לשלם או שאינו נוח לו לידון עמו הראשון חייב, לאפוקי מבבא דסיפא מסרו השומר לבנו כו'] שאין דינו אלא עם השני ולא עם הראשון כלל יעו"ש. והנה אף שרבינו הב"י דחה לגמרי דברי הראב"ד, ולפענ"ד שהראב"ד לאו יחידאה הוא בשיטתו זאת. ומה שדחק הב"י לפרש דברי הרמב"ם שהדין עם הראשון לאו דוקא, אלא גם עם הראשון ויכול לגבות מאיזה שירצה. הנה גם על דעת הראב"ד עלה לפרש כן דברי הרמב"ם, אבל בכלל דברי השגתו נכלל השגה גם על זה. ולדעתי יסוד מחלוקותם תלוי בביאור דברי הגמ' בב"ק נ"ו ע"ב, מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו, תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל בהמה תנינא חדא זימנא מסרו לשומר כו' כולן נכנסו תחת הבעלים. אלא תחתיו דשומר ושומר קמא אפטר לי' לגמרי, לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר רבא שומר שמסר לשומר חייב והנה זה האוקימתא אלא תחתיו דשומר' יש לפרש בשני אופנים, או שהזיקה הבהמה של בעלים בהמה של אחרים, והניזק תובע דמי נזקו. או שהוזקה בהמת הבעלים והבעלים הם התובעים. ולא כהס"ד אילימא תחתיו דבעה"ב, דשם ע"כ איירי שבהמת הבעלים הזיקה אחרים. והנה רש"י ז"ל מפרש באמת כן דאיירי שהבעלים הם התובעים יע"ש בד"ה אלא תחתיו דשומר, זה לשונו והכי משמע מסרה שומר לרועה נכנס הרועה תחתיו ואזלי בעלים ומשתעי דינא בהדי שני והראשון מסתלק, – הרי מפורש בדבריו דאם כונת המשנה לאמר תחתיו דשומר ע"כ שבהמת הבעלים הוזקה והם התובעים, ועל זה מסיק הגמ' דשומר הראשון חייב מטעמא דרבא. דבזה הרי יוכלו הבעלים לטעון להשומר הראשון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ולמה מסרת לאחר, או טענת אנת מהימנת לי ולא האיך. ולכן חייב לשלם להבעלים הראשון שפשע במה שמסר לאחר. וכן ג"כ דעת הראב"ד דהגמ' איירי דוקא שהבעלים הם התובעים, ואז הדין שיתבעו מהראשון מהטעמים הנ"ל, אבל היכא שהוא איפכא שבהמת הבעלים הזיקה את של אחרים, והניזק הוא התובע את נזקו, אז הדין נותן שיתבע מהשני ולא מהראשון, דכמו שהבעלים יכולים לפטור א"ע מתשלומים היכא שמסרו לשומר מטעם שאומרים אתא גברא בחרקאי, כן גם יוכל לפטור א"ע השומר הראשון בטענה שהשומר השני אתא בחרקאי, והניזק לא יוכל לטעון להשומר הראשון שפשע במה שמסר לשני, שאין רצוני או אנת מהימנת, דכל אלו לא יוכלו לטעון רק הבעלים, ולגבם באמת הוא נקרא פושע אבל לא נגד אינש דעלמא, שאינו בעל הפקדון. ולכן תחת רשותו של מי שהיתה ההיזק הוא המחויב לשלם ולא הראשון – אבל הרמב"ם יפרש האוקימתא שני' כמו האוקימתא קמייתא, דאיירי ששור הבעלים הזיקה את של אחרים, והניזק תובע נזקו, ובכ"ז הדין נותן שיתבע מהשומר הראשון מפני שפשע במה שמסר לשני, דכמו שהוא נחשב לפושע בנוגע זאת אל הבעלים כמבואר, כן גם נחשב לפושע אף בשעה שאינו נוגע אל הבעלים, רק לאינש בעלמא, דכל עיקר טעמו של הדין שכולן נכנסו תחת הבעלים הוא רק מפני שכל אחד יכול להכניס במקומו איש אחר ולמימר אתא גברא בחרקאי. ושומר זה כיון שאסור לו להכניס אחר במקומו מפני קפידת הבעלים וא"כ לא יוכל לאמר אתא גברא בחרקאי, ולכן הניזק תובע ממנו ואומר לו מדוע לא שמרת אתה בעצמך אחרי שאין לך רשות למסור לאחר שיכנס במקומך. וזהו שמדויק בלשון הרמב"ם שאמר והרי הניזק אומר לו למה לא שמרת אתה בעצמך אשר לכאורה הוא כשפת יתר כי כבר כתב הטעם מפני ששומר שמסר לשומר חייב אבל באמת דבריו מאירים, ולא נלקו בחסר ויתר, כי מטעם זה לבד ששומר שמסר לשומר חייב, אין לחייבו היכא שהניזק הוא אינש דעלמא רק צריכים להרכיב לזה עוד טענה "מדוע לא שמרת אתה בעצמך"? והדין של שומר שמסר חייב מועיל רק לזה שלא יוכל להשיב ולאמר אתא גברא בחרקאי, כמו שהבעלים פוטרים א"ע תמיד בטענה זו, יען שאינו דומה שומר לבעלים, שהבעלים רשאים להכניס אחר במקומם, אבל שומר אסור למסור לשומר אחר, והראב"ד שמפרש פי' הגמ' כרש"י יפה השיג על הרמב"ם ואמר א"א כל זה אינו מחוור אלא הניזק גובה מן השני [כיון דהניזק הוא אינש דעלמא לא שייך גבי' לאמר שומר שמסר חייב, והמ"מ שכתב כי בגמ' מפורש באר היטב שלא כהראב"ד, במחכ"ת עוד לא מבואר בפירוש כן, ואדרבא ראש המפרשים רש"י ז"ל מפרש ג"כ הגמ' כהראב"ד] "או מאיזה שירצה" [ר"ל דאף שנדחוק לפרש דברי הרמב"ם כמו שפירש הב"י דראשון לאו דוקא אלא יוכל לגבות ממי שירצה, ע"ז מסיים הראב"ד] "דזה אי אפשר" [דאם בטענת למה לא שמרת אתה בעצמך יוכל לתבוע גם מהראשון אף שהדין נותן שיתבע רק מהשני אם כן] "ועד שאומר לשומר יאמר לבעלים למה לא שמרת אתה בעצמך" [ובזה הלא גם הרמב"ם מודה דהא לא כתב בהלכה י"ב דין כזה רק גבי תם שגובין מגופו, ולא גבי מועד חזינן דמה שאמרו כלם נכנסו תחת הבעלים הוא לפטור הבעלים לגמרי, וא"כ גם הכא השומר השני חייב והראשון פטור לגמרי דלא כהב"י] "וחיי ראשי כל מה שכתב בזה שלא לצורך הוא" [ר"ל מה שפסק הרמב"ם דגם באופן כזה הראשון חייב מטעם שומר שמסר חייב, אין צורך וטעם בדבר] "דליכא למימר הכא אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. שהרי הבעלים אינם מפסידים כלום" עכ"ל יעו"ש, כונתו בזה כמו שביארתי כיון דלהבעלים אינו נוגע כעת הדבר רק אינש דעלמא הוא התובע, והוא לא יוכל לאמר אין רצוני. או את מהימנת ולא האיך. ולכן אומר לו השומר הראשון אתא גברא בחרקאי השומר השני נכנס במקומי והוא מחויב להשיב לך דמי נזקך. – ולדעתי קלעתי למטרת האמת כי הרמב"ם והראב"ד כל אחד לפי ביאורו בהגמ', קבע הלכתו, ואלו ואלו דברי ד' חיים.

חתנו כבנו ותלמידו דוש"ת כה"י מוקירו ומכבדו ומתגעגע לראותו פנים מתאבק בעפר רגליו

יוסף בהרא"ח קאנוויץ החופ"ק הנ"ל.

תוכן העניינים

בית רידבז

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה