בית רידבז· רבי יעקב דוד ב"ר זאב [הרידב"ז] וילובסקי
סימן ו
איזה גרגרי ח"ת מבני הצעיר הרב הגדול בתורה החריף והעמקן יא"מ כש"מ שלמה בצלאל נ"י
ב"ה הש"ש ז"ל בש"ז פ"ג מקשה לפמש"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו בטעמא דרב פפא (רפ"ד דשבועות) דמשחק בקוביא מחויב בשבוה"ע כיון דמדאורייתא מחזי חזי. והלא איני מפסיד כלום בשתיקה כיון דסוף סוף פסול מדרבנן וכתב הרשב"א ז"ל משום דבכל הני פסולי דרבנן מהני תפיסה. והקשה הש"ש ז"ל מהא דמשביע אני עליכם שתבאו ותעידוני שהדליק גדישי בשבת פטור משום דלאו ממונא הוא דקים ליה בדרבה מיניה והרי בקי"ל בדרבה מיניה מהני תפיסה ומ"מ פטור מקרבן שבועה וכן הקשה מהא דפשיט הש"ס בעיא דמשביע עדי קנס מחצי נזק והרי בחצי נזק אף באם הודה מהני תפיסא.
ונראה לי דלא דמי כלל, דהתם גבי משחק בקוביא הרי המשביע תובע ממון מעליא שהנתבע חייב לו ע"פ דין אלא דהעד יטעון מה תועלת בעודותי כיון דפסול אני מדרבנן, ע"ז משני הרשב"א ז"ל דיש לו תועלת בתפיסה אבל החיוב הרי הוא חיוב גמור מדאורייתא אבל בקים ליה בדרבה מיני' או בחצי נזק הרי התביעה הוא על ממון שאיני חיוב גמור מדאורייתא אלא דאם תפס לא מפקינן מיניה בודאי דעל ממון כזה שאיני חיוב גמור אין העד חייב קרבן שבועה וז"ב ופשוט ושוב התבוננתי דאולי לזה נתכוין גם הש"ש ז"ל בתירוצו שם. אך הקשה לפמש"כ הכס"מ ז"ל פ' כ"א מ"ה עדות אהא שכתב הרמב"ם ז"ל העידו על אחד שהפיל שן עבדו וסימא את עיני והוזמו משלמין דמי העבד ודמי עינו, והשיג עליו הראב"ד ז"ל אמאי משלמים העדים דמי עינו הלא האדון איני משלם אלא א"כ תפס העבד דהא מעוכב גט שחרור הוא והוא בעיא דלא איפשיטא בש"ס. ותירץ הכס"מ ז"ל דתפיסה דבר קרוב הוא דבקל יוכל לתפוס וא"כ נראה מזה דמשום תפיסה לחוד הוי ממון ודעת הכס"מ ז"ל דאל"כ אמאי משלמין כאשר זמם ולפי זה הדרא קושיא לדוכתא דלחייב במזיק גדישו בשבת משום תפיסה וכן בחצי נזק
ולפענ"ד נראה דלא קשיא כלל דהנה הב"י ז"ל עצמו פסק בחו"מ ס' ת"כ ותכ"ד דאף החובל בעבד כנעני שלו אם יש בחבלה שוה פרוטה אינו לוקה אף דאיני משלם והטעם מבואר משום דהחובל בעבדו דפטור מלשלם איני משום דלא עשה מעשה חיוב כלל דגם הוא חייב לשלם להעבד אלא דמה שקנה עבד קנה רבו והדרי התשלומין לעצמו ולפיכך איני לוקה כיון דחיוב תשלומין יש עליו אלא שהוא חוזר וזוכה את התשלומין. עיין בקצוה"ח ז"ל ס' תכ"ד אות א', וכיון שכן שהעידו שהפיל שינו ואח"כ סימא את עינו הלא העידו עליו חיוב גמור שהוא חייב דמי עין להעבד אלא דאם היה עבדו גמור היה חייב וזוכה ממנו והשתא דכבר פקע עבדות ממנו אלא דהוא מעוכב גט שחרור נסתפקו בגמ' אם האדון זוכה בהעבד או דאינו זוכה, וא"כ הא דהאדון איני משלם זה גופי' הוא משום דהוא תפס אבל חיוב הי' עליו בודאי. וע"כ שפיר כתב הכס"מ ז"ל כיון דגם העבד בקל יוכל לתפוס ממנו חייבים העדים זוממים לשלם דהרי העידו עליו על חיוב גמור ולא משום דמה שיוכל בקל לתפוס משוי ליה ממון אלא דבעדותם חייבוהו חיוב גמור וטעמא דבקל יוכל לתפוס אינו אלא שלא נימא דאף דחייבוהו בעדותם מ"מ הוא חיוב כזה שלא יבא לידי תשלומין דהא האדון כבר תפס על זה כתב הכס"מ ז"ל דיבא לידי תשלומין דבקל יוכל גם העבד לתפוס משא"כ במדליק גדיש בשבת או בחצי נזק, דהתם עצם החיוב איני חיוב גמור של ממון והך דינא דתפיסה לא מצי משוי לי' לממון ודו"ק כי נכון הוא בסברא והכס"מ ז"ל אזיל לשיטתו בב"י.
עוד גרגיר אחד מבני שיחי'
ב"ה ביו"ד ס' ק"ב סעיף ג', כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואיני ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין הרמ"א מביא מהרשב"א ז"ל הטעם שאין אנו דנין זאת כדבר שיש לו מתירין הוא דצריך להוציא הוצאות הגעלה, והט"ז ז"ל סותר זאת הסברא עיי"ש והפתחי תשובה ז"ל מביא דברי הש"ך ז"ל. ונראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן והוי דשי"למ, ומדחה זאת בשם הגאון צל"ח ונו"ב דהא בדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה אבל בדבר טלטול ושימוש לא שייך דשיל"מ ועיין שם סברתו בזה.
ונראה לי בפשיטות שלא שייך כאן סברת דשיל"מ, דאימתי שייך יש לו מתירין היינו במקום שהאיסור דהשתא יוכשר מחר בלי שום השתנות בעצם הדבר ורק הזמן מכשירו כמו בביצה שנולדה ביו"ט אסורה היא באותו יום שנולדה ומותרת היא למחרתו בזה שייך לומר דשיל"מ ומה שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר מש"כ בנידן דידן דהאיסור דהשתא הוא מצד נותן טעם לשבח ומה שיוכשר למחר הוא מפני שאינן בני יומין והטעם יהי' פגום ונמצא שההיתר דשיל"מ איננו בא להתיר את האיסור דהשתא וכל ההיתר הוא רק בזה שעתה הוה הטעם טעם פגום ונמצא שהאיסור דהשתא שהוא מטעם שהכלי נותן טעם הוא לשבח איננו בא לכלל היתר לעולם כי זה מה שהותר למחר הוא מטעם שהכלי נשתנה מטעם שבח לטעם פגום ובזה לא שייך לומר דשיל"מ פי באיסור דהשתא בעת שהכלי הוה נותן טעם לשבח לא נמצא למחר בזה שום היתר ונכון הוא לענ"ד.
עוד גרגר אחד
נקשיתי בדין עיר הנדחת איך דנין עיר הנדחת להרוג אותם ע"פ עדות המעידין עליהם והא פסק הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' עבודה זרה שגם הטף ונשים של העובדים לפי חרב. וא"כ קשיא הא עדותן של עיר הנדחת הוי עדות שא"א יכול להזימם ולקיים בהם בהזמתם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וכו' דהא אי מתזמי אין הטף ונשים נהרגין.
ונראה לי בזה שזאת הוה עדות שאתה יכול להזימם ומה שהטף ונשים אינם נהרגין באם מתזימים את העדים הוא כי בעדותם של העדים לא היו גם על הטף והם מעידים רק על העובדים וזה מה שגם הטף נדנים לפי חרב הוא לא מצד עדותם של העדים נהרגין וזה הוא רק מצד רובו של העיר והעדים בעדותם לא חייבוהו רק את העובדים לבד. ונמצא שיש שני דינים בדין עיר הנדחת א' להעיד על העובדים על כא"וא שעבד עבודה זרה ב' לעשות את העיר בדין עיר הנדחת אחרי שנמצא שם ממאה עד רובו של שבט העובדים עבודה זרה. וא"כ לפ"ז מה שהטף ונשים דנים ג"כ לפי חרב הוא לא מעדותם של העדים כי אם מדין רובו של שבט וזה אין שייך להעדים ובודאי נוכל בזה לקיים ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וכו' וראי' לזה נראה מהגמ' סנהדרין (ט"ו ע"ב) עד כמה עושין עיר הנדחת ר' יונתן אומר ממאה עד רובו של שבט וכן פסק הרמב"ם ז"ל דבעינן דווקא עיר ופחות ממאה הוי כפר ורובו של שבט הוי כרך ואז דנין אותם כיחידים בסקילה אין נשיהם ובניהם נהרגים וממונם פלט וכן לקמ' (קיב) היכי עבדינין אמר רב יהודה דנין וחובשין, דנין וחובשין. ונראה מכל הסוגיא דהעדים המעידים בהם אינם מעידים על כולם בפ"א דהא כל אחד ואחד צריך עדים והתראה ואין דנין ע"פי עדותן בכל או"א כ"א כיחיד בסקילה דהא בעת עדותן לא ידעינן אולי יהיה פחות ממאה והוי דין כפר או רובו של שבט והוי כרך שדינם בסקילה ואינם נעשין עיר הנדחת כי אם כשיראו בית דין דהוי מאה ופחות מרוב שבט ואז הבית דין דנין אותן כעיר הנדחת ולא נעשין עיר הנדחת ע"פי עדותן כלל וכלל.
(ואפילו כשידעינן אנחנו שהעדים בקיאים בכל העיר ועל כרחך יודעים את חשבון העיר ובל"ס שעל פי עדותן יהיה דין דעיר הנדחת, מכל מקום אינה נעשה עיר הנדחת על פיהן כדאיתא במס' בבא קמא דף כ"ד ע"ב גבי עדי זוממים אנן מי ידעינן דבתר תלתא יומי אתו הנהו ומייעדו ליה עיי"ש והכי נמי דכותי' יאמרו העדים אנן מנן ידעינן דלא יבואו עוד עדים ויעידו גם על עוד אנשים ונמצא דיהיה רובו של שבט)
חכם בני ושמח לבי וגו'