בית מאיר על תמורה· רבי מאיר פוזנר
דף ל.
השותפין שחלקו. ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרי. ופירשו התוס' מטעם ברירה. וקשה לי טובא מה שייכו' ברירה איכא הכא. ברירה שייך במידי דבדידיה לחוד תלה או במה דפלגי שותפין מדעתם דלמ"ד יש ברירה אמרינן מיד בשעת חלוקה הוברר הדבר שזה היה חלקו משעה ראשונה. משא"כ הכא הרי קודם שחלקו היה לכל אחד מחצית כל השיין ולכל אחד מחצית הכלב ולכשהתרצו שזה יטול י' שיין וזה ט' וכלב הרי בעל הכלב מכר לו אחד ממחצית השיין תמורת חצי הכלב. ואינו ידוע איזה מחצית השה מן הי' שמכר לו תמורת מחצית הכלב. וא"כ מה יועיל אם בעל הי' שיין יברור לאחר חלוקה לאמור זה הוא שלקחתי תמורת המחצית כלב אם חבירו נתן עינו באחר ליתנו תמור' המחצית כלב שקיבל. ולא מבעי' אם חלקו בלא גורל אלא מרצונם דקשיא. אלא אפילו בגורל הא מ"מ צריך מקודם שומא להשוות החלקים אח"כ מפילים גורל. ומכיון שצריך דעת שניהם להשוות איזה מן השייך להכלב מי יודע באיזה מן הכבשים נתן בעל הכלב דעתו שיהא שוה כמו הכלב ומכיון דלאו בדידיה לחוד תליא מילתא מה שייך לברירה וצ"ע:
ועיין במס' בכורות ד' נ"ו ע"ב בתוס' ד"ה לברור. ואולי יש לדחוק כיון שבתר חלוקה שוב אין נ"מ לבעל הכלב. סתמא מניח לבעל השיין שכל שיברור יהיה כאלו משעה ראשונה כך דעתו:
שם בא"ד ואומר מורי כו'. אבל הני תערובתו בהיתר כי האיסור לא היה מבורר וכו'. עיין י"ד סי' ק"ב בהגה"ה כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אע"פ שיש לו מתירין. מבואר הא בפחות מס' או רוב לא בטל ואסור ולא אמרינן יזרוק בערך האיסור והשאר יהא מותר מטעם ברירה. לכן לענ"ד לולא דבריהם הייתי אומר דברירה לא שייך בדבר שנעשה מעשה או שנוי בגופו של התערובות משא"כ בכל הענינים דנאמר בהן ברירה שאינם נאסרים כי אם ע"י דבור פיו שיחול עליהם וצ"ע. ואולם עיקר דבריהם אלו הם מבוארים בת"י על מס' יומא שם.